בג"צ 7193/97 - מוסטפא עבד נגד השר לענייני דתות ואח'
*סמכות ועדת המינויים לקאדים לחזור בה מהחלטה למנות את פלוני לקאדי לפני שהמינוי אושר ע"י נשיא המדינה(העתירה נדחתה).
א. העותר הינו טוען שרעי בעל ותק של 10 שנים. הוא הציע מועמדותו לוועדה למינוי קאדים ובישיבתה מיום 2.6.96 החליטה הוועדה לבחור בעותר לכהונת קאדי. שר הדתות פירסם את דבר הבחירה ברשומות ונאמר בהודעה כי הוועדה החליטה על "בחירת המועמדים הבאים [ובהם העותר] לכהונת קאדי של בי"ד שרעי". לעותר הודע אישית על דבר הבחירה. ביום 20.6.96 הוגשה לוועדת המינויים התנגדות לבחירת העותר. השר עיכב הגשת המלצת ועדת המינויים לנשיא המדינה עקב ההתנגדות. ועדת המינויים החליטה בישיבתה באפריל 98 לדחות את ההתנגדות למועמדותו של העותר ואולם שני קאדים חברי הוועדה ביקשו מטעמיהם הם לדון מחדש בבחירתו של העותר לכהונת קאדי. הוועדה דנה מחדש בנושא וברוב דעות החליטה לבטל את בחירתו של העותר לכהונת קאדי. העתירה נדחתה.
ב. סמכותה של הוועדה למינוי קאדים היא להציע לנשיא המדינה למנות פלוני לכהונת קאדי. נשיא המדינה הוא הממנה קאדים. סעיף 5 לחוק הקאדים קובע, בין היתר, הוראות לגבי סדרי עבודתה של הוועדה ונקבע בסעיף זה כי "שאר סידרי דיוניה ועבודתה של הוועדה ייקבעו על ידיה". ועדת המינויים עשתה שימוש בסמכותה וקבעה את כללי הקאדים וביניהם כלל 14 הקובע כי "לא יתבקש קיום המינוי בידי נשיא המדינה לפני שחלפה תקופה של 20 ימים מיום הבחירה... טענה כנגד הבחירה יכול שתועלה בפני הוועדה בתקופת ההמתנה... כל עוד לא קויים מינוי של המועמד בידי נשיא המדינה, תהא לוועדת המינויים הסמכות לדון מחדש בהחלטתה...".
ג. העותר טוען כי כלל 14 הנ"ל סותר את הוראת סעיף 8 לחוק הקאדים המורה כי "קאדי שמינויו פורסם ברשומות אין עוררין על מינויו". וכאן, כך טענתו, פורסם מינויו ולכן אין אפשרות לערור על המינוי כאמור בכללים. ברם, טענה זו אין בה ולא כלום. חוק הקאדים קובע כי "הקאדים יתמנו ע"י נשיא המדינה לפי הצעת וועדת מינויים...". החלטת ועדת המינויים אינה אלא "הצעה" לנשיא המדינה. הוראת סעיף 8 לחוק הקאדים בדבר שלילת עררים על פרסום שפורסם ברשומות מכוונת לפרסום המינוי בידי הנשיא ולא לפרסום הבחירה בידי ועדת המינויים. פרסום החלטת ועדת המינויים ברשומות נועד רק להודיע לציבור על הבחירה שמא יבקש מאן דהוא להתנגד.
ד. טוען העותר כי סמכות הוועדה לשוב ולדון במינוי לאחר שכבר החליטה על כך, יכול לבוא רק כאשר יש התנגדות מן הציבור וכאן את ההתנגדות שהיתה דחתה הוועדה, ואילו ההחלטה לדון מחדש היתה של חברי הוועדה עצמה. ברם, עניין לנו בהחלטה של רשות בת סמך, והכלל המקובל הוא, כי רשות בת סמך מוסמכת לשנות מהחלטתה, וכך הדין הן לעניין הסמכות להתקין תקנות או ליתן הוראות מינהל והן לעניין סמכות מינוי. כלשון סעיפים 14 ו-15 לחוק הפרשנות כי "הסמכה לעשות מינוי - משמעה גם הסמכה להתלות את תקפו, לבטלו, לפטר את מי שנתמנה או להשעותו מתפקידו". הוראת סעיף 15 לחוק הפרשנות תופסת גם במקום שחוק פלוני קובע הוראה ספציפית להליכי שינוי ותיקון מעשה מינהל, והוא כאשר שתי ההוראות תוכלנה לרבוץ זו בצד זו ואין מחריד.
ה. אכן, הרשות לא תעשה שימוש בכוחה לשנות או לבטל החלטה כמעשה שיגרה, שהרי עליה להביא במניין את אינטרס הפרט. הרשות לא השתמש בסמכותה לשנות החלטה קודמת האוצלת על אינטרס הפרט, אלא באותם מקרים בהם יגבר אינטרס הציבור על אינטרס ההסתמכות של הפרט. ככלל, רשות מוסמכת לא תחזור בה מהחלטתה אם לא חל שינוי בנתוני העובדה שלעניין. אולם בנסיבות מתאימות - חריגות - יכול גוף שיחזור
בו מהחלטתו לבחור בפלוני או למנותו לכהונה פלונית, גם כאשר מתבקשת הערכה מחדש של הנתונים שלעניין.
ו. השאלה בענייננו היא אם ועדת המינויים שקלה בדעתה כראוי כאשר החליטה לחזור בה מהחלטתה לבחור בעותר להיות קאדי. שני טעמים היו ביסוד החלטת הוועדה. האחד, כי השכלת העותר אין די בה, שכן יש לו השכלה של 11 שנות לימוד בבית ספר והוועדה סברה כי אין די בכך; השני, כי בהתאם לכללי הוועדה חובה הוטלה על יושב ראש ועדת המינויים להניח לפני הוועדה את חוות דעתם של נשיא ביה"ד השרעי לערעורים ושל ראש ביה"ד השרעי האזורי במחוז מגוריו של המועמד, ומטעמים שלא הובררו לא הובאו לוועדה חוות דעת של שני קאדים אלה וזו החליטה את החלטתה הראשונה בלי שידעה את דעתם על המינוי. ביני לביני הונח מכתב שכתב נשיא ביה"ד השרעי לערעורים המתנגד בכל תוקף למינוי של העותר לכהונת קאדי ולדבריו אין לעותר השכלה דתית-מקצועית או אחרת שתכשירו לתפקיד קאדי שרעי. גם הקאדי של ביה"ד השרעי בנצרת קובע כי יש למנות לתפקיד רב חשיבות ורם מעלה של קאדי אדם מתאים ואינו יכול לראות בעותר אדם המתאים לתפקיד של קאדי. מטעמים אלה אין לומר כי נפל פגם בהחלטה השניה של הוועדה שביטלה את המינוי.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר, עו"ד יהודה שפר למשיב. 23.11.98).
בש"פ 7042/98 - ויקטור זרגריאן נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים של נהג שגרם למותו של שוטר שניסה לעצור אותו בגין נהיגה במהירות מופרזת(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר היה מעורב בתאונת דרכים בה קפח השוטר אריאל מורי ז"ל את חייו. העורר נהג ברכב פרטי בדרך בינעירונית כאשר בצד הדרך עמדה ניידת משטרה ובסמוך לה השוטר המנוח, שתפקידו היה למדוד מהירות כלי רכב במכשיר הממל"ז. העורר נסע במהירות של 126 קמ"ש והשוטר אותת לו עם פנס שבידו לעצור. הרכב לא עצר אלא סטה שמאלה ובאופן פתאומי שוב ימינה ודרס את השוטר למוות. לאחר האירוע נמלט הרכב מן המקום ובמשך כיממה, עד למעצרו, לא הודיע העורר על התאונה. התביעה הגישה נגד העורר כתב אישום בעבירה של הריגה, הפקרה אחרי פגיעה ושיבוש הליכי משפט, באשר, לפי הטענה, המערער וקטינה שהיתה עמו נטלו לאחר התאונה דלי מים ושטפו את שאריות הדם מן הרכב בכוונה להעלים ראיות. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים בטענה כי הנסיבות החמורות של המקרה והפקרת הנפגע בתאונה מצביעות על מסוכנותו של העורר. כן נטען כי שטיפת כתמי הדם מכלי הרכב ואי הודעה על התאונה מצביעים על חשד סביר לשיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המדינה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. קיימות ראיות לכאורה בכל שלוש העבירות אך ראיות לכאורה כשלעצמן הן תנאי למעצר ולא נימוק למעצר עד תום ההליכים. כך היה עוד לפני חקיקת חוק סדר הדין הפלילי, ובוודאי שכך המצב לאחר חקיקתו. הנורמה היא היום שנאשם יהיה משוחרר עד שתוכח אשמתו. החריגים לכלל זה הם המקרים בהם יש עילת מעצר וגם במקרים אלו צריך לשקול אם חלופת מעצר לא תשיג אותה מטרה. הדברים נכונים היום אפילו בנאשם ברצח בכוונה תחילה. השופט בביהמ"ש המחוזי ייחס משקל רב לעבירה של הפקרת נפגע התאונה וראה בה הוכחה לכאורה למסוכנותו של העורר. ב"כ המדינה הצביע על מסוכנותו בגלל 27 עבירות תנועה קודמות של העורר והנסיון לטשטש את סימני התאונה במכונית כראייה לחשש לשיבוש הליכי משפט.
ג. לא נראה שמסוכנותו של העורר היא כאשר אין הוא נוהג. אם שוללים ממנו את אפשרות הנהיגה - המסוכנות הזו אינה קיימת עוד. אפשר אמנם לנהוג גם בלי רשיון, אבל לעורר אין שום הרשעה של נהיגה בזמן פסילה. אשר לשיבוש הליכי משפט - אם יש חשש לתיאום גירסאות עם העדים, הרי שחשש זה קטן היום לאור העובדה שהעדים כבר נחקרו במשטרה ומסרו גירסאותיהם. כך שלמרות שהוכחה עילת מעצר ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י שחרור העורר בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט אילן. עוה"ד ששי גז וגיל דחוח לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 23.11.98).
ע.א. 2352/97 - מדינת ישראל ואח' נגד כרמלה אסטיטי ואח'
*תשלום פיצויים ע"י המדינה למשפחת רופא ערבי בשירות המדינה בשטחים שנרצח על רקע לאומני לאחר שהתנקשו בחייו מספר פעמים ולא ניתנה למנות הגנה מירבית(מחוזי י-ם - 542/92 - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. המנוח ד"ר אחמד נאיף אסטיטי נרצח באפריל 91 בכניסה לבניין לשכת הבריאות בג'נין שבה עבד המנוח כראש לשכת הבריאות של המינהל האזרחי מאז 1983. הרצח אירע על רקע החשד שהמנוח משתף פעולה עם ישראל והתרועעותו עם ישראלים רבים. לא היה זה אירוע ראשון שהיה מכוון לפגוע במנוח: בספטמבר 88 נעשה נסיון לרצחו, הוא נפצע קשה ואושפז תקופה ארוכה וחזר לעבוד כרופא בלשכת הבריאות; ביולי 91 נפצע קשה שומר שהוצב על המנוח ומלבד ההתנכלויות לגופו של המנוח ארעו במהלך השנים מעשי פגיעה ברכושו. לאחר נסיונות להתנקש בו ניתנו למנוח תת מקלע והוא השאיר אותו בביתו, ניתן לו אפוד מגן ולא לבש אותו, והאקדח שנמסר לו נמצא במשרדו אך הוא לא השתמש בו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המדינה לשלם פיצויים למשפחת המנוח. ערעור המדינה נסב על חיובה בנזיקין כלפי משפחת המנוח, על אי הטלת רשלנות תורמת על המנוח ועל גובה הנזק. הערעור שכנגד נסב על דחיית עילות תביעה נוספות על העילה בנזיקין ועל גובה הנזק. ערעורה של המדינה נדחה בעיקרו ונתקבל רק בעניין הצמדה חלקית של הפיצויים ואילו הערעור הנגדי נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהיות המעביד מודע לסיכון שהיה בעצם העסקתו של המנוח היתה זו חובתו ליתן למנוח הגנה מירבית. אמנם ניתנה לו הגנה באמצעים שונים אלא שלדעת ביהמ"ש לא היו אלה אמצעים מספיקים נוכח נסיבות המקרה. כמו כן דחה ביהמ"ש טענת רשלנות תורמת. ביהמ"ש ציין, באשר לאי שימוש באפוד המגן, כי לא הובאו ראיות בקשר למיקום הדקירות בגופו של המנוח ועל אופן התקיפה ע"י הרוצחים, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי האפוד היה מגן עליו וכי היה סיפק בידו לאחוז בנשק. עובדה היא כי האקדח היה איתו במשרדו וככל הנראה לא הספיק להשתמש בו.
ג. בנסיבות המיוחדות מאוד של המקרה הנוכחי, בהתחשב בהתנכלויות הרבות במנוח, בביתו וברכושו, בהתחשב בפניותיו אל הרשויות שבהן יידע אותן על הסיכון שבפניו הוא עומד, ובהתחשב בעובדה שהשומר שליווה אותו נפצע קשה ע"י מתנקשים, הקביעה המטילה אחריות בנזיקין על המדינה, שלא עשתה את הדרוש להגנת המנוח, בדין יסודה. כן צדק ביהמ"ש בקביעתו באשר להיעדר רשלנות תורמת מצד המנוח.
ד. לעניין גובה הנזק - ביהמ"ש הניח כי המנוח היה מעתיק את מקום מגוריו ועיסוקו לספרד והיה מנסה למצוא שם עבודה במקצועו כרופא מומחה. הובאו ראיות שלפיהן רופא מומחה בספרד עשוי להשתכר סכום בפזטות השווה לכ-9,000 ש"ח, אלא שביהמ"ש קבע כי סיכוייו של המנוח למצוא עבודה קבועה שקולים לסיכוייו להיות מובטל מעבודה, ובנסיבות אלה סבר כי כל סכום שיקבע כבסיס לחישוב יהיו בו סממנים ספקולטיביים. כדי שלא לקפח את המשיבים קבע ביהמ"ש את אובדן התמיכה בהתבסס על עדותה של האלמנה אודות הסכום הנדרש לקיים אותה ואת ילדיה בשיעור של כ-4,500 ש"ח לחודש. אמנם, הפיצוי לתלויים נפסק בשל אובדן התמיכה שאותו יש תחילה להוכיח,
ואולם בצדק ציין ביהמ"ש כי קביעת אובדן התמיכה בנדון אינה עניין של ודאות עובדתית וביהמ"ש אינו כפות לשיטת חישוב מסויימת ויכול להעריך את הפסד הממון שנגרם לזכאים. קביעת ביהמ"ש סבירה היא ואין מקום להתערב בה.
ה. בעניין אחד יש להתערב והוא שביהמ"ש פסק ריבית והצמדה על הפיצוי בגין אובדן התמיכה לתלויים לתקופה שבין מות המנוח ובין פסה"ד למן מחצית התקופה. בזאת שגה ביהמ"ש. סכום הבסיס לאובדן התמיכה שאותו קבע ביהמ"ש, נקבע כסכום משוערך נכון ליום פסה"ד, ומכאן שעל סכום זה אין להוסיף הפרשי הצמדה. מאידך תוספת הריבית תישאר על כנה. אשר לערעור שכנגד של המשיבים - אין הטענות שהם מעלים מצדיקות התערבות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אריאל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אלדן זיו למערערים, עו"ד מנחם קורנויץ למשיבים. 25.11.98).
ע.א. 2668/97 - רו"ח דורון רופין ואח' נגד גלובס... בע"מ ואח'
*התנהגות עתונאי לצורך חיוב בתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע. *פיצויים כלליים כשלא הוכח נזק מיוחד(מחוזי ת"א - ת.א. 804/94 - הערעור נתקבל).
א. ביום 11.5.94 פורסמה בעיתון גלובס במדור "תקציר משפטי" ידיעה הנוגעת לתובענה שהגיש אחד השותפים במשרד רואי חשבון גד רופין ושות', בשם נחום כץ, לפירוק השותפות. בכותרת הפרסום נאמר: "בהסכמת הצדדים מונה כונס נכסים זמני למשרד רואי חשבון גד רופין". פרסום זה לא היה אמת. שלשה ימים קודם לפרסום, הודיעו באי כח הצדדים (המערער וכץ) לביהמ"ש, כי הושג ביניהם הסדר ובסעיף 7 של ההסכם נאמר במפורש כי "לא ימונה מפרק, כונס נכסים או מנהל עסקים". המשיב השלישי (להלן: קרן), שהיה כתב משפטי של העיתון גלובס בתקופה הרלבנטית, מסר את הידיעה לעיתון. קרן הודה בעדותו שטעה כשלא שם לב לאמור בסעיף 7 של הסדר הפשרה וכשנתבקש להסביר מה המקור שעליו הסתמך נתן לכך מספר הסברים שאף אחד מהם לא ניתן לומר עליו שהוא מניח את הדעת.
ב. ביהמ"ש קבע שהוכחה עילת התביעה בגין לשון הרע ואף על כן נמנע מלפסוק פיצוי למערער ולחייב את המשיבים בתשלום הוצאות משפט. נימוקיו היו כי הפרסום לא נעשה מתוך זדון, כי קרן טעה טעות בתום לב, כי המערער לא הביא ראיות לנזק מיוחד שנגרם לו, כי בסמוך לאחר שנודעה למשיבים הטעות פרסמו התנצלות אף שלא נתבקשו לכך וכי התנהגות המשיבים לאחר הפרסום היתה "התנהגות חיובית ביותר". לעומת זאת מתח ביהמ"ש ביקורת על התנהגות המערער משום שהגיש את התובענה מבלי שביקש תיקון או התנצלות קודם להגשת התובענה. הערעור נתקבל.
ג. לעניין מהות הדיבה שבפרסום ומשמעותה - מינויו של כונס נכסים נועד לשמר את הנכס מחשש שיבולע לו. פרסום כי נתמנה כונס נכסים לנכסי שותפות רואי החשבון כבענייננו, יש בו פגיעה בשם הטוב של המשרד בעיני הציבור כולו, לרבות לקוחות פוטנציאליים. מדובר במשרד המתנהל עשרות שנים, שאין כל טענה שלא נהנה עד הפרסום משם טוב. יש עוד לקחת בחשבון שהפרסום נעשה בעיתון "גלובס" המיועד לקהילה של אנשי כלכלה, בעלי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים וכן לציבור בכללו. על כן אין להסכים שמדובר בנזק אפסי או מזערי.
ד. גם אם לא הוכח נזק מיוחד ולא הובאו ראיות בתחום זה, אין בכך הצדקה שלא לפסוק פיצויים כלליים בכגון דא. קיימת חזקה כי נזק נגרם לשמו הטוב של המערער מעצם פרסום לשון הרע, ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה. במסגרת זו יש מקום לפסוק פיצויים כלליים.
ה. אין גם לקבל את קביעת ביהמ"ש כי התנהגותו של קרן היתה, בנסיבות המקרה, התנהגות שבתום לב. קרן לא המציא הסבר מניח את הדעת למקור הידיעה לפרסום בנדון. אחת השאלות המהותיות במשפטים בגין לשון הרע היא, מהם הצעדים שנקט המפרסם לפני פרסום לשון הרע ואם היו סבירים אם לאו. לעניין זה אמר קרן בעדותו "אני לא הלכתי לתיק אלא אני ישבתי ליד הדלפק של המזכירות... פתאום מצאתי ליד מכונת הצילום דף שעליו חתם השופט... אני שירבטתי במהירות מה שכתבתי, ושלחתי זאת עם שליח. הייתי צריך לראות את כל התיק ואז לא הייתי כותב את מה שכתבתי". בנסיבות אלה, כשקרן לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם העובדות הן אמת אם לאו, עומדת כנגדו לכאורה החזקה שבסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע כי הפרסום נעשה שלא בתום לב.
ו. גם פרסום ההתנצלות אינה עונה לכאורה על דרישות סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. בהתנצלות לא נזכר מה הפרסום השגוי וגם המיקום של התיקון וההתנצלות אינו דומה לפרסום עצמו של לשון הרע. גם אם יש לתת משקל לתיקון ולהתנצלות הרי אין זה אלא אחד השיקולים שניתן להתחשב בהם בקביעת גובה הפיצויים. אין גם לומר שהתנהגות המשיבים היתה חיובית ביותר. בכתב ההגנה הם כותבים כי התובעים אינם מגלים יושר ואמינות "לאור הגשת תביעה חמדנית זו". אמנם, המערער תבע פיצויים של 600,000 ש"ח וסכום התביעה מוגזם, אך רב ההבדל בין טענה שהתביעה מוגזמת לבין ייחוס חמדנות והיעדר יושר ואמינות למערער. ביהמ"ש גם הגזים בביקורתו על התנהגות המערער שלא ביקש התנצלות לפני הגשת התביעה. אין הוא חייב לעשות כן.
ז. לפיכך דין הערעור להתקבל. נוכח כלל הנסיבות אין להגזים בסכום שיפסק ויש לחייב את המשיבים לשלם למערער פיצויים של 15,000 ש"ח וכן הוצאות בשתי הערכאות בסכום כולל של 15,000 ש"ח.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד שלמה ליבליך למערערים, עוה"ד יורם מושקט וגב' שרון שפינט למשיבים. 29.11.98).
ע.א. 6352/95 - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה דימונה נגד עוה"ד יעקב בלטמן ושיפר שולמית, כונסי נכסים... ואח'
*פיצויים לבעל מקרקעין עקב שינוי יעוד לשטח ציבורי פתוח(מחוזי באר שבע - ת.א. 157/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נדחה).
א. חברה פלונית (להלן: החברה) היתה הבעלים של מאפיה בדימונה. חלקת הקרקע עליה הוקמה המאפיה היתה בגודל של כ-2,730 מ"ר (להלן: הנכס). החברה נקלעה לקשיים, בפברואר 89 ניתן צו לפירוק החברה והמשיבים 1 ו-2 מונו ככונסי נכסים ומפרקי החברה. בעת הקמת המאפיה הוגדר השטח שעליו נבנתה בתכנית בניין ערים כשטח מלאכה ותעשייה ושינוי ייעוד שעבר השטח כעבור זמן היה למסחר ואיפשר מבחינת הייעוד את המשך פעילות המאפיה על החלקה. באוקטובר 86 פרסמה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום הודעה על הפקדת תכנית מפורטת שקבעה את השטח הנדון כשטח ציבורי פתוח. בעקבות שינוי הייעוד הגישה החברה למערערת תביעה מכח הוראת סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה לפיצויים על הפגיעה בשל הפחתת ערך החלקה. הוגשה תביעה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש פסק כי את הפיצוי בשל שינוי ייעוד יש לקבוע לפי ההפרש בין שווי הנכס ערב שינוי הייעוד - שווי שייקבע לפי מחיר השוק במועד זה - לבין שוויו לפי מחיר השוק לאחר שינוי הייעוד. נוכח כשלונה העסקי של המאפיה והיעדר הצדקה כלכלית להקימה במקום אחר, דחה ביהמ"ש את השיטה של חישוב הפיצויים לפי הקמה מחדש של המאפיה במקום אחר כפי שהציע השמאי מטעם
המשיבים. לפי חוות דעת השמאי מטעם הוועדה המחוזית שווי הנכס ערב כניסת התכנית לתוקף עמד על כ-330,000 דולר.
ב. אשר לשווי החלקה לאחר שהתכנית קיבלה תוקף - במועד זה עמדה על החלקה המאפיה שלא ניתן היה ניתן לנצלה למטרה אחרת מבין המטרות המותרות ולפי חוות דעת שמאי מטעם הוועדה המחוזית עלות הריסת המבנה נאמדת ב-200,000 דולר. כדי לקבוע את שווי החלקה לפי הייעוד החדש יש להפחית את עלות ההריסה משוויה של החלקה לפי ייעודה החדש. ביהמ"ש העריך את שווי החלקה לפי הייעוד החדש והפחית את עלות ההריסה כאמור, כך שמסקנתו היתה שהשווי אינו עולה על עלות ההריסה ומכאן מסקנתו שאין לחלקה שווי. על כן חייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 330,000 דולר. כן חייב את המערערת לשלם סכום של 60,000 ש"ח למשיב בגין ירידת ערך ציוד. הערעורים בעניין שווי הפיצויים בגין החלקה נדחו ואילו הערעור על התשלום בגין ירידת ערך הציוד נתקבל.
ג. אין להתערב בענייני שווי הנכס לפני שינוי התכנית ואחריו. אשר לעניין שווי הציוד - הוא נמכר ע"י המפרקים באישור ביהמ"ש ולא הובאה כל ראייה שערב שינוי הייעוד ניתן היה למכרו במחיר גבוה יותר. כדי לחייב בפיצוי על פי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה לא די בכך שתוכח ירידה בשווי הנכס או כל חלק ממנו בין המועד ערב קבלת התכנית לבין המועד שלאחר קבלתה. פיצוי לפי סעיף זה מגיע לבעל זכויות במקרקעין רק אם "נפגע ע"י תכנית". על פי העובדות שבענייננו לא קיים קשר סיבתי בין ירידת שווי הציוד ערב קבלת התכנית והמועד בו נמכר לאחר קבלת התכנית. גם אלמלא שינוי הייעוד היה על המשיבים למכור את הציוד וגם אלמלא שינוי הייעוד לא היה נעשה בציוד כל שימוש.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט אור. עוה"ד גב' נורית ישראלי ועמוס שיאון למערערת, עוה"ד שולמית שיפר ויעקב בלטמן למשיבים. 29.11.98).
ע.א. 2374/97 - ווזאנה יעל נגד רשות הדואר
*דיני השבה כאשר בבנק הופקד שיק משוך על בנק אחר לגבייה, והבנק שילם למפקיד את תמורת השיק מתוך מחשבה מוטעית שהשיק כובד ע"י הבנק הנמשך ולמעשה לא כובד השיק(מחוזי חיפה - ע.א. 201/95 - הערעור נתקבל).
א. המערערת ובעלה ניהלו עסק לגביית חובות ופתחו חשבון על שם המערערת בבנק הדאר בקריית ביאליק. במסגרת העסק קיבלו לגבייה שיק לפקודתו של לקוח בשם ביטון. מועד הפרעון היה 13.3.88. השיק הופקד ע"י ווזאנה בבנק הדואר ביום פרעונו. ב-17.3.88 ניגש ווזאנה לסניף הדואר ונמסר לו כי השיק כובד, וחשבונו זוכה בסכום השיק ביום 14.3.88. ווזאנה ביקש למשוך את הכסף במזומן מתוך החשבון, וסגן מנהל הסניף ביקש וקיבל אישור מהסניף הראשי של בנק הדואר בירושלים להוצאת הכסף במזומן. למחרת, ביום 18.3.88, העביר ווזאנה את הכסף לביטון. מתברר כי כבר ביום 17.3.88 היה ידוע לבנק הדואר בירושלים כי השיק לא כובד ע"י הבנק הנמשך, והתשלום לווזאנה נעשה בטעות. בעקבות גילוי הטעות חייב בנק הדואר את חשבון המערערת בגובה סכום השיק כך שנוצרה בחשבון יתרת חובה ודרש את תשלום יתרת החוב. בתגובה הביע ווזאנה נכונות לדאוג להחזרת הסכום מן הלקוח בתנאי שיומצא השיק המקורי. לטענת בנק הדואר נשלח השיק המקורי בדואר רשום למערערת אך מוסכם על הכל כי השיק לא הגיע לידי המערערת והוא אבד. בנק הדואר הגיש תובענה נגד המערערת לתשלום היתרה בחשבונה ובימ"ש השלום דחה את התביעה על יסוד טענת המניעות. בביהמ"ש המחוזי נחלקו דעות השופטים כאשר לדעת הרוב יש לחייב את המערערת בהשבת סכום השיק. הערעור לאחר מתן רשות נתקבל.
ב. השופט אנגלרד: על פי הגישה המקובלת בפסיקה הישראלית, במקרה של תשלום בטעות מצד בנק לאוחז בשיק, אין לבנק, כעקרון, זכות השבה כלפי מקבל התשלום, אם הלה קיבל את השיק מהמושך בתמורה ובתום לב. אילו במקרה שלנו מדובר היה ב"יחס משולש" רגיל של מושך, בנק נמשך ונפרע, הפתרון היה - על רקע ההלכה המקובלת - שאכן אין לבנק זכות לתבוע מהנפרע את החזר הסכום. חזקה היא שמקבל התשלום, בנסיבות המקרה, אוחז בשטר בתמורה ובתום לב, וחזקה זו לא נסתרה.
ג. אולם, במקרה שלפנינו אין מדובר ב"יחס משולש" פשוט ורגיל, אלא ביחס מורכב יותר: הבנק המשלם לא היה הבנק הנמשך ומקבל התשלום לא היה הנפרע. ההבדל המהותי בין המקרים אינו מצוי בצד מקבל התשלום, שפעל בשם הנפרע כשלוחו. ההבדל המהותי בין המקרים מצוי בצד הגורם המשלם. במקרה שלנו, התשלום לשלוחו של הנפרע, המערערת, בוצע לא ע"י הבנק הנמשך אלא ע"י הבנק שהשיק נמסר לו לגבייה. כך שהתשלום הוא במהותו העברת כסף מאת שלוח משנה (בנק הדואר) לשולח (הנפרע ביטון) באמצעות השלוח הראשי (המערערת). העברת הכספים שנתקבלו ע"י השלוח עבור השולח היא בבחינת מילוי חיוב הנובע מטיבו של יחס השליחות.
ד. ככלל, הבנק הגובה אינו חייב לזכות את חשבון מוסר השיק לגבייה כל עוד לא כובד השיק ע"י הבנק הנמשך. אך במקרה דנא אין מדובר בזיכוי ארעי אלא בהודעה על זיכוי סופי. מנקודת מבטו של הבנק המשלם היה כאן תשלום בטעות שהוא יסוד לעילת השבה במסגרת סעיף 1 לחוק עשיית עושר. כך שבנק הדואר זכאי, עקרונית, לתבוע השבה מאת מקבל התשלום. אולם, בנסיבות המקרה המיוחדות, שאלה היא מיהו בעצם מקבל התשלום החייב בהשבה? האם ניתן לראות במערערת את "הזוכה", כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט? באופן עקרוני, קבלת פרעון חוב ע"י שלוח אינו הופכו לזוכה במובן חוק עשיית עושר. בנסיבות רגילות של פרעון חוב לשלוח, אין השלוח בעל דברים של המשלם בעניין השבה בשל תשלום בטעות והיריבות היא בין המשלם לנושה-השולח, למענו פעל השלוח. אלא שבענייננו אם בשליחות מדובר, הרי לפנינו, מבחינת בנק הדואר, שליחות נסתרת במובן סעיף 7 לחוק השליחות והבנק רשאי להיזקק לשלוח בלבד, שכן הבנק לא ידע את מעמדו של מפקיד השיק.
ה. נותרה השאלה אם יש בענייננו תחולה להגנה הקבועה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר והתשובה היא חיובית. המערערת העבירה את הכספים שקיבלה מאת בנק הדואר לשולחה מר ביטון. בכך אבדה כל התעשרותה. אבדן ההתעשרות בנסיבות של מסירת הזכייה בתום לב מידי השלוח לידי שולחו עושות את ההשבה בלתי צודקת. לפיכך דין התביעה להידחות.
ו. גם אילו תביעת ההשבה היתה מוגשת כלפי ביטון, כפי שהיה בידי בנק הדואר לעשות מכח סעיף 7 לחוק השליחות, העובדה שהשיק לא הגיע לידיו עשוייה היתה להוות הגנה טובה גם לזכותו. הערה נוספת, שלילת התביעה מבנק הדואר איננה סוף פסוק עבורו. הבנק זכאי לשוב ולפנות בתביעת השבה כלפי החייב המקורי, מושך השיק, מכח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
ז. הנשיא ברק: נקודת המוצא היא שרשות הדואר פעלה כשלוחה לגוביינא. לפנינו תשלום כסף ע"י בנק הדואר מתוך טעות בעובדה ועל פי הדין הכללי עומדת לרשות הדואר הזכות לקבל השבת הכספים ששולמו מתוך טעות. על כן, אילו כספי השיק היו נשארים בידי ווזאנה, היתה עומדת לרשות הדואר זכות להשבה. דא עקא, שווזאנה העבירה את דמי השיק לנפרע (ביטון) בטרם נמסרה לה הודעה על דבר טעותו של הבנק הגובה. בנסיבות אלה שוב לא עומדת לרשות הדואר זכות להשבה כלפי ווזאנה. לאור מסקנה זו אין צורך לדון בבעיית "היחס המשולש" המתעוררת כאשר הבנק הנמשך פרע
שיק, לאוחז בו, מתוך טעות. על פי הדין הכללי של עשיית עושר ולא במשפט היה מקום לכאורה להכיר בזכותו של הבנק הנמשך להשבה אך חרף זאת התפתח דין שטרות מיוחד שמנע את ההשבה ואין צורך לבחון דין מיוחד זה שכן אין לו תחולה בענייננו. לבסוף, הסיכון של הטעות נופל בשלב זה על בנק הדואר, אך הוא יוכל לגלגל את הסיכון משכמו שלו לעבר הנפרע שקיבל תשלום מתוך טעות ועליו להשיבו. יתכן שעומדת לנפרע הגנה של שינוי מצב לרעה כתוצאה מכך שהוא סבר בטעות שקיבל פרעון השיק. בנק הדואר יכול גם לגלגל את הסיכון על שכם מי שצריך לשאת בו - המושך, מכח דיני ההשבה או תביעה על פי השיק כנגד המושך והקושי העומד בפני בנק הדואר הוא אבדן השיק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, אנגלרד. עו"ד יהודה שוורץ למערערת, עוה"ד רפאל בס וגב' רויטל באום למשיבה. 29.11.98).
ע.א. 4403/96 - פקיד שומה כפר סבא נגד עמיר גולדמן
*שומת מס הכנסה לפי מיטב השפיטה כשנתגלתה הפקדת כספים שלא הוצהר עליהם והנישום הודה באי רישום הכנסות. *השימוש בממצאים במשפט פלילי לצורך שומת מס הכנסה(מחוזי ת"א - עמ"ה 253/88 - הערעור נתקבל בעיקרו).
א. בשנת 1985 הגיע לידי מחלקת החקירות של מס הכנסה מידע בנוגע להשקעות שביצע המשיב בחברת השקעות, על שם אשתו ובנו, כספים שהסתכמו למרץ 83 בסכום של כ-2 מליון ש"י. בעקבות מידע זה נחקר המערער ע"י מחלקת החקירות של מס הכנסה ונגבו ממנו 3 הודעות: הראשונה מיום 2.12.85 בשעה 1, השניה באותו יום בשעה 6 והשלישית למחרת היום בשעה 11. בהודעה הראשונה הכחיש המשיב כל העלמת מס מצידו; בהודעה השניה הודה בהעלמת הכנסות ובהשקעתן בחשבון החסוי בחברת ההשקעות ובאותה הודעה אמר כי אינו יכול להגיד כמה הכנסות מתקבולים הוא לא רשם, אך הוא יכול להעריך כי בשנת המס 82 השמיט סכום נטו של 200,000 שקל ובשנת המס 83 סכום של כ-450,000 שקל ועל פי הערכתו בשנת המס 84 השמיט הכנסות בסכום של 2,6 מליון שקל הכנסה נטו. ההודעה השלישית ניתנה ע"י המשיב למחרת היום ובה הצהיר בין היתר כי "הסיכום וההודעה שלי שמסרתי אתמול [ההודעה השניה] הינו סיכום נכון והנתונים שמסרתי על העלמת ההכנסה הינם אמת ונכונים...". בעקבות דברים אלה הוגש לביהמ"ש המחוזי כתב אישום נגד המשיב ובו ארבעה אישומים. במשפט זוטא נפסלו כבלתי קבילות שתי ההודעות הראשונות ונתקבלה ההודעה השלישית. בהכרעת הדין הורשע המשיב בעבירות נשוא האישום הראשון והשני וזוכה מהאישומים הנוגעים לשנות המס 83 ו-84.
ב. במקביל לפתיחת ההליכים הפליליים הוציא פקיד שומה למשיב שומות לפי מיטב השפיטה לשנות המס 80,81 ו-82 כאשר תוספת ההכנסה היתה בהתחשב בהעלמת הסכום של החשבון החסוי וכן סכום נוסף של 100,000 ש"י בגין הוספת מלאי עליו לא הוצהר במרץ 83. לגבי שנות המס 83 ו-84 הוציא פקיד שומה שומות בהן הוגדלו ההכנסות החייבות במס בסכומים שהושמטו מההכנסות כעולה מהודעות המשיב (כפי שהבין אותן פקיד השומה) דהיינו 450,000 ש"י בשנת 83 ו-2,6 מליון ש"י בשנת 84. בשנת 88 הגיש המשיב ערעור על השומות שהוציא פקיד השומה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את כל הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין הפלילית, לרבות אלה שעליהם התבסס הזיכוי החלקי, כראייה לכאורה לאמור בהם. ביהמ"ש הסתמך על סעיף 42א לפקודת הראיות.
ג. לעניין השומות לשנות המס 82-80 קבע השופט כי מאחר שלא ניתן לקבוע שסכום החשבון החסוי שהושמט מהצהרת ההון משקף בעיקרו הכנסות חייבות במס, ומאחר שלא היתה למשיב אפשרות להוכיח את סכומי ההפקדות בחשבון, להבדיל מרווחים שצמחו, אין לקחת בחשבון את סכום החשבון החסוי אשר לא מצא כל ביטוי בהצהרת ההון ממרץ 93 כבסיס לתוספת הכנסות חייבות. לעניין השומות לשנות המס 84-83 קבע השופט
כי פקיד השומה היה רשאי שלא לקבל את הצהרת המשיב על הכנסותיו לשנים הנדונות ולערוך שומות לפי מיטב שפיטתו. עם זאת, סבר השופט כי בדברי המשיב בהודעות שמסר בחקירה הפלילית אין כדי להוות בסיס ראוי להוספת סכומי ההכנסות ועל כן קבע כי השומות תעשיינה לפי הדוח"ות שהוגשו ע"י המשיב. הערעור נתקבל בעיקרו.
ד. בעניין השומות לשנות המס 82-80 - המשיב הודה כי כספים שהושקעו בחשבון החסוי היו כספי הכנסות שהושמטו. מכאן שמדובר בכספים החייבים במס. במסגרת ההליך הפלילי הניח ביהמ"ש כי יתכן שחלק מהיתרה הכספית הינה רווחי בורסה פטורים ממס וביהמ"ש קמא בענייננו התבסס על הנחה זו ועל עדות המשיב כי כך הם פני הדברים. בכך טעה ביהמ"ש. נישום שספריו נפסלו והוצאה לו שומה לפי מיטב השפיטה, אין די בטענות בעלמא של הנישום, וטענותיו צריכות להסתמך על ראיות אובייקטיביות של ממש. לגבי שנות המס 82-80 הורשע המשיב בעבירות של מסירת הצהרה כוזבת והשמטת הכנסות מהדו"ח ומכאן שהוא נמצא במצב גרוע יותר ממצבו של נישום שספריו נפסלו. בנסיבות אלה, נוכח הודעת המשיב כי הכספים שהושקעו בחשבון החסוי הם כספים החייבים במס, אין יסוד להתערב בקביעת פקיד השומה כי היתרה הכספית שנמצאה בחשבון החסוי חייבת כולה במס ולעניין זה יש לקבל את הערעור.
ה. באשר לרכיב המלאי - לגבי רכיב זה קיימת אי התאמה בין הצהרת ההון במרץ 83 בה המשיב לא הצהיר על מלאי כלשהו, לבין הדו"ח שהגיש לשנת 82 אשר בו מופיע רכיב מלאי ובנסיבות אלו מצא פקיד השומה לנכון לערוך למשיב שומה לפי מיטב השפיטה בשנת 83. המשיב ציין בחקירתו הנגדית כי בדו"ח לשנת 82 רשם מלאי לפי אומדן וכי מדובר היה בסכום נמוך. על פי עדות עד מטעם פקיד השומה האמדן של המלאי שהציג המשיב היה של יום מכירה אחד בלבד ולא מתקבל על הדעת שעסק מכניס כמו עסקו של המשיב, גידול ושיווק דגי נוי ומוצרים נלווים, כאשר אורך חייו של מלאי הדגים גדול מיום אחד, החזיק במקום העסק מלאי עסקי בשיעור המכירות במהלך יום מסחר אחד. כאשר המשיב ציין כי את המלאי רשם לפי אמדן רשאי היה פקיד השומה לערוך שומה לפי מיטב השפיטה.
ו. אשר לשנות המס 84-83 - במסגרת שומות המס הוספה להכנסה המוצהרת של המשיב תוספת הכנסה בסדר גודל של כ-%50 מהכנסה המוצהרת. ביהמ"ש קמא קבע על סמך סעיף 42א לפקודת הראיות כי כל הממצאים והמסקנות של פסה"ד הפלילי, לרבות אלה שעליהם מתבסס הזיכוי החלקי, יתקבלו כראיה לכאורה בהליך האזרחי בעניין שומות המס. בהתאם להחלטה זו ביסס השופט דחיית בסיס החישוב של השומות לשנים 84-83 על הקביעות בפסה"ד הפלילי לעניין פסלות שתי ההודעות הראשונות כבלתי קבילות. האופן בו פירש ביהמ"ש את סעיף 42א לפקודת הראיות אין לקבלו. הלכה פסוקה היא כי במסגרת סעיף 42א יתקבלו כראייה לכאורה בהליך האזרחי רק אותם ממצאים ששימשו להרשעה, להבדיל מהממצאים והמסקנות ששימשו לזיכוי החלקי. יתירה מכך, ביהמ"ש קמא עצמו קיבל כראיה את ההודעות שנפסלו בהליך הפלילי, על יסוד הוראת תקנה 10(ב) לתקנות ביהמ"ש (ערעורים בענייני מס הכנסה), שלפיה ביהמ"ש יתיר הבאת ראייה עליה ביסס המשיב את שומתו "גם אם ראייה כזו לא היתה קבילה בבימ"ש בדיון בהליך אזרחי". לכך יש להוסיף שגם בפסה"ד במשפט הפלילי ההודעה השלישית אושרה כראייה, ובה נאמר שכל מה שנאמר בהודעה השניה אמת.
ז. עם זאת, המשיב העריך את העלמת ההכנסות בשנות המס 84-83 בשיעור של %50 מסכום ההכנסה. לא היתה זו הערכה המעוגנת בעובדות כלשהן. הסכומים שהוספו בשיעור של %50 מההכנסות מבוססים על נתון שמסר המשיב אותו זכר, היינו "השיטה שלי
היא, שעל כל שלש או ארבע מכירות שאני מוציא עליהן חשבונית, על מכירה אחת אני מקבל מזומן ולא מוציא חשבונית". על פי אמירה זו רק כרבע או חמישית מהמכירות היו ללא חשבוניות וללא רישום. לפיכך בעניין זה יש לתקן את השומה שהוציא פקיד השומה ולהעמיד את התוספת על %22.5 ולא כ-%50.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. החלטה - השופט אור. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד יוסף זילכה למשיב. 25.11.98).
רע"ב 6437/98 - חאלד חסן כנעאן נגד ועדת השחרורים כלא שטה
*דחיית בקשה לשחרור מוקדם ברשיון של אסיר בטחוני (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאסר של 13 שנים לאחר שהורשע בעבירות על רקע בטחוני. הוא היה הדמות הדומיננטית בהתארגנות של חוליית פת"ח שחבריה היו אזרחים ישראליים. הוא עבר ביוגוסלביה אימוני חבלה ולאחר שחזר לישראל גייס חברים נוספים לחוליה. יחד עם אחרים הניחו מטעני נפץ במרכז חורב בחיפה ובטיילת בנהריה, אך למרבה המזל לא גרמו לנפגעים. המבקש פנה לוועדת השחרורים בבקשה לרשיון חופש ובקשתו נדחתה וגם ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדחתה. כעולה מהחלטות ועדת השחרורים וביהמ"ש המחוזי, הסיבה העיקרית לדחיית בקשת המבקש לחופשה היא מסוכנותו לציבור אם ישוחרר. מסוכנות זו עולה מחברותו בארגון עויין ומחומרת וטיב העבירות שביצע. לכל טענות המבקש נתנה ועדת השחרורים מענה. אין להשוות את המבקש לאחר, שהיה שותף למעשיו וזכה ברשיון חופש, נוכח החומרה היתירה של חלקו של המבקש בפרשה בה הורשע לעומת האחר.
(בפני: השופט אור. עוה"ד מ. כנעאן ור. גדבאן למבקש, עו"ד אבי ליכט למשיבה. 8.11.98).
בש"א 6809/98 - אולמי שושנים תל אביב ואח' נגד ביזאן טיזאבי ואח'
*דחייה על הסף של בקשה להעברת מקום דיון ואיחוד דיונים כאשר מדובר בהעברה מבימ"ש בדרגה אחת לבימ"ש בדרגה אחרת (בקשה להעברת מקום דיון מבימ"ש השלום בבת ים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב - הבקשה נדחתה).
במאי 98 הגישו המבקשים תביעה כספית נגד המשיבים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה בבימ"ש השלום בבת ים. המבקשים פנו לבימ"ש השלום בבת ים בבקשה להעביר את הדיון בתביעה הנדונה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב כדי שתידון עם התביעה שהגישו נגד המשיבים. בימ"ש השלום דחה את הבקשה מן הטעם שאין בסמכותו להורות על העברת הדיון וציין כי פתוחה הדרך בפני המבקשים לפנות לביהמ"ש העליון בבקשה להעברת הדיון מבת ים לתל אביב, מכח הוראת סעיף 78 לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחתה על הסף.
סעיף 78 קובע כי "עניין שהובא... בפני ביהמ"ש המחוזי או בימ"ש שלום במקום אחד, רשאי נשיא ביהמ"ש העליון... להורות שיהיה נדון בבית משפט של אותה דרגה במקום אחר...". בקשת המבקשים להורות על העברת הדיון מבימ"ש השלום בבת ים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של סעיף 78 והדרישה שיהא מדובר בבימ"ש של אותה דרגה. על כן דין הבקשה להידחות על הסף.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק מקמל למבקשים. 4.11.98).
רע"א 5060/98 - אליק רחמימוב נגד ארי עופרים בע"מ ואח'
*פטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון כאשר יש סיכוי לערעור ולמערער אין אמצעים (בקשה לפטור מאגרה וערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש תביעה נגד המשיבים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה כשעבד אצל המשיבה 1. המשיבה 3 מנהלת בית ספר להכשרה מקצועית שבו למד המבקש והמשיב 4 שימש כמדריך בבית הספר. נגד המשיבים 1 ו-2 ניתן פס"ד לזכות המבקש והתביעה נגד המשיבים 3 ו-4 נדחתה. ערעור
המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה ועל כן הגיש בקשה לרשות ערעור והוא מבקש פטור מאגרה והפקדת ערבון. עקב התאונה איבד המבקש ראייתו בעין ימין ויכולתו להשתכר פחתה באופן משמעותי. מאז אוגוסט 98 אינו עובד והוא משתכר רק מגימלת נכות. כמו כן המבקש הוא אב לשני ילדים קטנים. בנסיבות אלה אין ביכולתו הכלכלית של המבקש לשלם את האגרה ולהפקיד ערבון. לעניין סיכויי המבקש בבקשת רשות הערעור טוענים המשיבים כי סיכוייו קלושים. הבקשה נתקבלה.
ככלל, סיכויי בקשת רשות ערעור להתקבל אכן אינם גבוהים. אין זה המצב בענייננו. הבקשה נסבה על קביעת ביהמ"ש כי לא הוכחה רשלנות מצד המשיבים 3 ו-4. לאחר עיון בפסק דינו של בימ"ש קמא, ובהתחשב בעובדה שהערכאות קמא לא פסקו הוצאות לזכות המשיבים, ובכך שמשמעותה של דחיית בקשתו של המבקש תהא מניעת הגשת בקשת רשות הערעור, המסקנה היא שיש להיענות לבקשה.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד אלי הכהן למבקש, עו"ד א. מיכלין למשיבים 3 ו-4. 10.11.98).
ע.פ. 5532/98 - מדינת ישראל נגד יעקב בביאלוב וסימון דנילוב
*החמרה בעונש בעבירה של חבלה חמורה (ערעור על קולת העונש - הערעור לגבי המשיב הראשון נתקבל ולגבי המשיב השני נדחה).
המשיבים רדפו אחרי המתלונן ובעוד המתלונן בורח ירה בו המשיב 1 כדור שפצעו והמשיב 2 דקרו שני דקירות בבטנו. בעת ביצוע המעשים היה המשיב 2 בחופשה מהכלא לפרק זמן של 48 שעות. המשיב 1 נדון לשנה מאסר בפועל והמשיב 2 נדון לתקופה של 4 שנים שמתוכן שנה וחצי חופף לעונש מאסר שהוא מרצה ושנתיים וחצי מצטבר. הערעור על קולת העונש נתקבל לגבי המשיב 1 ונדחה לגבי המשיב 2.
במעשי האלימות שבוצעו היה סיכון רב כלפי המתלונן. כל אחד מהמעשים יכול היה להסתיים בתוצאה קטלנית. למשיב 1 שתי עבירות קודמות ולמשיב 2 שורה ארוכה של הרשעות קודמות. באשר למשיב 1 - עונש מאסר של שנה קל ביותר ומצדיק התערבות ועל כן יועמד עונשו על שנתיים מאסר בפועל. באשר למשיב 2 - לכאורה העונש קל במידה מסויימת בהתחשב בעבירות בהן הורשע ונסיבותיהן, כולל עבירה של בריחה ממשמורת חוקית ועבירה של זיוף, ואולם בסופו של דבר הוחלט שלא להתערב בעונש משום שבהצטבר שנתיים וחצי מאסר לתקופת מאסר אחרת שהוא מרצה, יהיה עליו לרצות קרוב ל- 8 שנות מאסר. בנסיבות אלה הוחלט שלא להחמיר עמו עוד.
(בפני השופטים: אור, קדמי, אנגלרד. עו"ד גב' אורלי מור-אל למערערת, עו"ד אסתר בר ציון למשיבים. 9.11.98).
רע"א 5567/98 - ששון ויפה פורזאני נגד בנק לאומי למשכנתאות ואח'
*פטור מהפקדת ערבון כאשר בידי המשיבים כספים של המערער (בקשה לפטור מהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו ערעור ובבקשתם לפטור מהפקדת ערבון נטען כי בידי המשיבים מצויים כמליון ש"ח, אשר התקבלו ממכירת דירתם של המבקשים על ידי המשיבים במסגרת הליכי מימוש משכנתא; כי מימוש הדירה הינו בשל מצוקה כלכלית של המבקשים, ובנסיבות בהן בידי המשיבים כל הכספים אשר למבקשים, אין להקשות על המבקשים על ידי דרישת הפקדת כספים נוספים. מנגד טוענים המשיבים, כי אף אם תאורטית ניתן לקזז הוצאותיהם מן התמורה שתיוותר בידיהם, הרי בפועל זקוקים הם לאישור של ראש ההוצאה לפועל לכל פעולה שכזו, והמבקשים יכולים לעכב עוד את ההליכים על ידי פנייה בבקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, הליך אשר ימנע את האפשרות למימוש מיידי של הוצאות אם יפסקו. אשר
לטענת המבקשים בדבר קשייהם, טוענים המבקשים כי הבקשה סתמית ואינה נתמכת בתצהיר. הבקשה נתקבלה.
אכן, צודקים המשיבים לעניין היכולת הכספית של המבקשים שבקשתם בענין זה סתמית ואין כל פירוט מעבר לכך בבקשתם. אולם, באשר לטענה כי בידי המשיבים מצויים כספים שהמבקשים יהיו זכאים להם לאחר סילוק חוב המשכנתא, צודקים המבקשים כי כספים אלו יכולים לשמש ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בהליך. אין לקבל את טענת המשיבים כי הצורך הנטען באישורו של ראש ההוצאה לפועל שולל את מהותו של הערבון.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד צחי הרבון למבקשים, עו"ד שמואל ינקוביץ למבקשים 9.11.98).
בש"א 5597/98 - שיטות לעיבוד נתונים בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי
*קבלת ערעור על החלטת הרשמת לדחות ערעור בשל אי הפקדת ערבון כאשר לקחה במנין הימים גם תקופת פגרה (ערעור על החלטת הרשמת לדחות בקשת רשות ערעור בשל אי הפקדת ערבון - הערעור נתקבל).
ביום 20.7.98 החליטה הרשמת, לבקשת המשיב, כי על המערערים ליתן טעם תוך חמישה ימים מדוע לא תידחה בקשת הרשות לערער שהגישו, בשל אי הפקדת ערבות כמצוות תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. בתגובה הגיש המערער 2 ביום 4.8.98 בקשה להארכת מועד עד לאחר תום פגרת הקיץ להגשת נימוקיו לאי דחיית בקשת הרשות לערער מחמת אי הפקדת ערבון. ביום 10.8.98 החליטה הרשמת לדחות את הבקשה לרשות ערעור מכח האמור בתקנה 431 הנ"ל. הערעור נתקבל.
תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי תקופת הפגרה של ביהמ"ש לא תבוא במנין הימים שנקבעו בתקנות או ע"י בימ"ש או רשם, אלא אם הורה ביהמ"ש או הרשם הוראה אחרת. בהחלטתה מיום 20.7.98 לא הורתה הרשמת כי ימי פגרת ביהמ"ש יבואו במנין הימים, ולפיכך רשאי היה המערער 2 להגיש את נימוקיו לאחר פגרת הקיץ. על כן יש לאפשר למערערים להגיש נימוקיהם לעניין הדחייה ולתת החלטה בעניין זה רק לאחר הגשת הנימוקים.
(בפני: הנשיא ברק. המערער 2 למערערים, עו"ד גב' רותי קופלוביץ למשיב. 4.11.98).
בש"א 6540/98 - הפועל תל אביב החדשה בע"מ נגד ד"ר מרק רוסנובסקי ואח'
*העברת מקום דיון מחיפה לת"א משיקולי נוחיות כל הנוגעים בדבר (בקשה להעברת מקום הדיון מחיפה לת"א - הבקשה נתקבלה).
באוגוסט 98 הגיש המשיב תביעה נזיקית לבימ"ש השלום בחיפה נגד המבקשת והמשיבות 2 ו-3. המבקשת הגישה בקשה להעביר את הדיון מחיפה לת"א, הואיל והאירוע נושא התביעה התרחש בת"א, כל בעלי הדין, עדי התביעה ועדי ההגנה הצפויים להעיד, ועורכי הדין של המבקשת והמשיבה 2, הם מת"א, ואין לתביעה כל קשר לבימ"ש השלום בחיפה. המשיבות 2 ו-3 אינן מתנגדות להעברת הדיון לת"א. המשיב 1 מתנגד בטענה כי הואיל והמדינה היא אחת מהנתבעות בתביעה שהגיש, הרי שמכח הוראת סעיף 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי בדין הוגשה תביעתו לביהמ"ש בחיפה. הבקשה להעברת הדיון נתקבלה.
העילה המרכזית להעברת מקום דיון היא נוחיות הנוגעים בדבר, בעלי הדין, עורכי דין ועדים. המבקשת טענה, וטענתה לא נסתרה ע"י המשיב, כי במקרה דנן נוחיות הנוגעים בדבר היא שהדיון יתנהל בבימ"ש בת"א. הגשת התביעה לביהמ"ש בחיפה ע"י המשיב נעשתה לכאורה כדין, אולם באיזון שבין רצונו של המשיב כי תביעתו תתברר בחיפה לבין השיקול של נוחיות הנוגעים בדבר, נוטה המאזן לטובת השיקול האחרון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נפתלי כרמל למבקשת, עו"ד אהרון שדה למשיב. 15.11.98).
דנ"פ 6904/98 - משה כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*סמכות מעצר כללית בין מועד הגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים לבין מתן ההחלטה בבקשה (העתירה נדחתה).
בבש"פ 6190/98 ואח' מיום 18.10.98 (סביר נ"ב-242) קבע השופט קדמי כי מיום הגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים ועד למועד מתן ההחלטה בה, נתונה לביהמ"ש הדן בבקשה סמכות מעצר כללית, שקיומה נגזר מהוראות סעיף 3 לחסד"פ. העותר מבקש לערוך דיון נוסף באותה החלטה. הוא מודע להחלטות שלפיהן אין ניתן לקיים דיון נוסף על החלטה שניתנה ע"י דן יחיד, אלא שהוא חולק על ההנמקה שבבסיס החלטות אלה. לשיטתו, דווקא החלטות שנתקבלו ע"י דן יחיד ראויות לשוב ולהיבחן בדיון בפני הרכב רחב יותר. לעניין זה מוסיף העותר וטוען כי על פי ההלכה שנקבעה "לעולם לא ישב ביהמ"ש העליון וידון בענייני מעצרים בהרכב מורחב של שופטים, ולעולם נדונים ענייני המעצר להטלטל בין פסיקות שונות של שופטים יחידים שונים". העתירה נדחתה. אין בטענות העותר עילה לשינוי ההלכה האמורה. אין גם בסיס לחשש כי ביהמ"ש אף פעם לא ידון בהרכב מורחב בענייני מעצרים. ביהמ"ש העליון דן, ובמידת הצורך ישוב וידון, בסוגיות הנוגעות לדיני מעצרים, בין בהרכבים של שלשה שופטים ובין בהרכבים גדולים יותר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרים. 9.11.98).
ע.א. 7340/97 - משה קליין נגד צליל קליין קטינה ואח'
*מחיקת ערעור ללא הוצאות (בקשה למחיקת הערעור ללא צו להוצאות - הבקשה נתקבלה).
ביום 20.8.98 הגיש המערער בקשה למחיקת ערעור ללא צו להוצאות בציינו כי עבר זמן מאז הוחל בהליכים הנדונים בערעור זה ועד הלום, ובינתיים נשתנו נסיבות רבות הרלבנטיות לעניין המזונות נושא הערעור. מאחר וטרם הוחל בדיון כלשהו בערעור וטרם הוגשו כתבי טענות כלשהם, מבקש הוא שלא יחוייב בהוצאות. בתגובה טוענים המשיבים כי יש לדחות את הערעור ולא למחקו וכן ביקשו לחייב את המבקש בהוצאות. הם טוענים כי החלו להכין עיקרי טיעון מטעמם כדי שלא להקלע ללחץ זמן ולטענת ב"כ המשיביםהושקעו כבר כ-10 שעות עבודה בערעור ונקבע שכר טרחה בגובה של אלפי דולרים שאותו יאלצו המשיבים לפרוע. הבקשה נתקבלה.
לעניין הבקשה לדחות את הערעור ולא למחקו - אין המשיבים מפרטים על מה מבססים הם טענתם כי יש לדחות את הערעור דווקא ועל כן יש לקבל את בקשת המחיקה. אשר להוצאות - תגובת ב"כ המשיבים תמוהה, נוכח תגובה שהגיש ביולי 98 בה נאמר כי משרדו של ב"כ המשיבים לא הוסמך לטפל בעניינם של המשיבים ואינו משמש כבא כוחם ועל כן מבוקש שלא להעביר למשרדו כתבי בי-דין. בנסיבות אלה בקשת המשיבים לפסיקת הוצאות אינה ברורה ויש לדחותה.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד אלכס גרינשטיין למערער, עו"ד ארז קמיניץ למשיבים. 9.11.98).
רע"א 3610/98 - ט.ז. בינוי ונכסים להשכרה בע"מ נגד קרמיטל אי. אל בע"מ ואח'
*החלטה חלקית של בורר שאין לערער עליה (הבקשה נדחתה).
הצדדים מתדיינים בפני בורר והבורר נתן החלטה שכינה אותה "החלטה חלקית מאת בורר". בהחלטה זו מינה הבורר רואה חשבון על מנת שיכין חוות דעת בדבר ההתחשבנות בין הצדדים, לפי העקרונות שהותוו ע"י הבורר. המבקשת הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי לביטול פסק בורר ובקשתה נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
צודקים המשיבים כי אין מדובר בפסק בורר אלא בהחלטת ביניים. ואכן, הבורר כינה את החלטתו "החלטה חלקית מאת בורר". אמנם הכותרת הניתנת להחלטה אינה מקנה לה את מהותה, אולם עיון בהחלטה מצביע בעליל על כך שאין היא פסק סופי. לפיכך על רואה החשבון לבצע את התפקיד שיוטל עליו ומשיוחזר העניין לבורר יאופשר לצדדים להתייחס לחוות הדעת והבורר יתן את פסקו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 12.11.98).
בג"צ 4023/98 - אלכסנדר קפלן נגד שר התחבורה ואח'
*סירוב לחדש רשיון רכב שעבר תאונה ושמאי קבע כי נגרם לרכב "אבדן גמור" (העתירה נדחתה).
רכבו של העותר נפגע בתאונה קשה שבעקבותיה קבע שמאי של חברת הביטוח כי נגרם לרכב אובדן גמור. חברת הביטוח סירבה לאשר את תיקון הרכב, שילמה לעותר את שוויו של הרכב לפני התאונה, והשאירה בידיו את שרידי הרכב. העותר תיקן את הרכב על חשבונו. הוא לא הודיע למשרד הרישוי לקראת חידוש רשיון הרכב על דבר התאונה ותוצאותיה והרשיון חודש. משנתבררו בשלב מאוחר יותר, מהודעת השמאי למשרד הרישוי, העובדות הנ"ל, סרב המשרד לחדש את הרשיון. העתירה נדחתה. הקריטריונים לקביעת היות הרכב אובדן גמור נקבעו בתקנות התעבורה שהותקנו במסגרת פקודת התעבורה לעניין קביעת התנאים להגבלת השימוש ברכב. הקביעה במקרה דנן עומדת במבחנים שנקבעו. אין ממש בטענת העותר כי התקנה הנוגעת לעניין לוקה בחוסר סבירות. לא זו בלבד שהעותר לא גילה את אזנו של משרד הרישוי בדבר התאונה ותוצאותיה, אלא גם לא גילה לבג"צ בעתירתו את כל העובדות הרלבנטיות. אין ממש בעתירה ויש לדחותה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. העותר לעצמון, עו"ד גב' חני אופק למשיבים. 11.11.98).
רע"א 3954/98 - קנית השלום השקעות בע"מ נגד מ.ס.י.פ. בע"מ
*דחיית בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים הדוחה מתן סעד זמני (הבקשה נדחתה).
בין הצדדים היה סכסוך כספי מסויים והמבקשת הגישה תובענה נגד המשיבה. במסגרת התביעה ביקשה המבקשת צו עיקול זמני והרשמת של ביהמ"ש המחוזי קבעה כי אין ראיות מהימנות לעניין נזקה של המבקשת ולפיכך דחתה את הבקשה. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה לאחר שביהמ"ש קבע אף הוא כי המבקשת לא הוכיחה בראיות מהימנות את גובה הנזק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא שאין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני למעט המקרים חריגים. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כשמדובר בגלגול שלישי של אותה סוגייה. כל עניינה של בקשה זו הוא ברצונה של המבקשת שביהמ"ש העליון יתערב בהחלטת הרשמת ושופטת ביהמ"ש קמא להחליף שיקול דעתן בשיקול דעתו. לא זו מטרתו של הערעור השני. גם אם נפלה טעות בהחלטת בימ"ש קמא - ומבלי להכריע בעניין זה - הרי שלא נמצאה בנסיבות המקרה עילה להתערבות בשיקול דעת זה, בייחוד במסגרת הליך של סעד זמני. זאת ועוד, בקשת הרשות לערעור אינה מעלה שאלה עקרונית בעלת השלכות רחבות לה טוענת המבקשת.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד גלעד וקסלמן וטוביה ארליך למבקשת, עו"ד גב' תמי ג'יג'י למשיבה. 15.11.98).