בג"צ 1227/98 - אנטון מלבסקי נגד שר הפנים
*ביטול תעודת עולה שנתקבלה על יסוד מתן פרטים כוזבים(העתירה נדחתה).
א. העותר הגיע מרוסיה לישראל במעמד של תייר ביום 2.5.94. הוא פנה למשרד הפנים כדי לקבל תעודת עולה ואזרחות מכח חוק השבות, ובחודש יוני 94 העניק לו משרד הפנים תעודת עולה ואזרחות ישראלית. מאז מתגורר העותר בישראל יחד עם אשתו ובני משפחתו. באוגוסט 96 פנתה המשטרה למשרד הפנים וביקשה לבחון את האפשרות לבטל את תעודת העולה ואת האזרחות הישראלית שהוענקו לעותר בעקבות מידע מודיעיני חסוי שהגיע למשטרה ושלפיו העותר הינו אחד מראשי ארגון פשע גדול ברוסיה והיה מעורב באופן אישי בביצוע עבירות חמורות. במאי 98 החליט שר הפנים לשלול מהעותר את אזרחותו ולבטל את תעודת העולה שלו משום שבבקשתו הצהיר מלבסקי כי "לא עבר עבירה פלילית וכי אינו מבוקש ע"י משטרה של מדינה כלשהי" ומהחומר שהוצג בפני המשטרה עולה כי שתי ההצהרות כוזבות. העתירה נדחתה.
ב. הזכות של כל יהודי לעלות ארצה כפופה לסייגים ובכללם אם שר הפנים נוכח כי מבקש אשרת העולה "פועל נגד העם היהודי... או בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". חוק האזרחות קובע גם הוראות בדבר ביטול אזרחות ולפי סעיף 11 לחוק שר הפנים רשאי לבטל אזרחות ישראלית של אדם "אם הוכח להנחת דעתו שהאזרחות נרכשה על יסוד פרטים כוזבים...". לפי חוק הכניסה לישראלית רשאי שר הפנים לבטל אשרת עולה ותעודת עולה "אם הושגו ע"י מתן ידיעות כוזבות". השאלה היא אם העותר השיג את התעודה ואת האזרחות ע"י מתן ידיעות כוזבות.
ג. כאשר העותר ביקש ממשרד הפנים תעודת עולה הוא חתם על הצהרה לאמור "אני מצהיר בזה שלא עברתי עבירה פלילית... לא קיים נגדי צו מעצר שיפוטי ואינני מבוקש ע"י המשטרה של מדינה כלשהיא". על פי העובדות שהובהרו נפתח ברוסיה במאי 93 תיק פלילי נגד העותר והוגש נגדו כתב אישום בגין עבירה של רכישה והחזקה של אקדח וכדורים ללא רשיון. הוא נעצר וביולי 93 בוטל צו המעצר לאחר שהעותר חתם על התחייבות שלא יעזוב את מקום מגוריו. הוא הוזמן להמשך החקירה אך לא הופיע. כיוון שכך הוצא נגדו ביום 4.2.94 צו מעצר חדש. באשר להצהרה שהצהיר העותר שאינו מבוקש ע"י משטרה כלשהי - הרי לפי המובן הרגיל הצהרה זו היתה כוזבת, שכן האמת היא שבזמן מתן ההצהרה העותר היה מבוקש ע"י המשטרה במוסקבה.
ד. העותר טוען כי גם אם הידיעות העולות מן ההצהרה אינן ידיעות אמת, עדיין אין הן בגדר ידיעות כוזבות או פרטים כוזבים. לטענתו, אין משרד הפנים רשאי לשאול כל שאלה שירצה או להחתים אותו על כל נוסח שינסח, אלא רק שאלות שנועדו לברר אם המבקש זכאי על פי החוק לתעודת עולה ולאזרחות. ברם, השאלה אם אדם מבוקש ע"י המשטרה היא שאלה רלבנטית להחלטת השר אם לתת לאותו אדם אשרת עולה ואזרחות לאלתר או לחכות עד אשר יתברר מדוע הוא מבוקש ע"י המשטרה ומה מעמדו לאותו עניין, ואם יורשע לבסוף ויהפוך לבעל עבר פלילי. כך שאילו הודיע העותר למשרד הפנים כי הוא מבוקש ע"י המשטרה יתכן ששר הפנים היה דוחה את מתן התעודה עד שיברר את כל נסיבות העניין.
ה. אשר לטענת העותר כי הצהרתו שאינו מבוקש ע"י המשטרה אינה כוזבת, אפילו אינה נכונה, משום שלא היתה לו כוונה לתת הצהרה כוזבת - גם בהנחה לטובת העותר כי ידיעה כוזבת, לפי חוק האזרחות וחוק הכניסה לישראל, דורשת גם יסוד עובדתי של אי אמת וגם יסוד נפשי, הרי בנסיבות העניין התקיים גם היסוד הנפשי הנדרש. די בכך שהעותר ידע שהוא עזב את מקום מגוריו במוסקבה לפני שחקירת המשטרה הסתיימה, בניגוד להתחייבות שנטל על עצמו, כדי לייחס לו ידיעה (או עצימת עיניים) שהוא
מבוקש ע"י המשטרה לצורך העתירה. מעבר לכך נראה כי חוק האזרחות וחוק הכניסה לישראל אינם דורשים יסוד נפשי כדי שהידיעה תחשב כוזבת. זאת עולה הן מלשונו של החוק והן מתכלית החוק.
ו. לעניין שיקול הדעת של שר הפנים - אילו לא היתה נגד העותר טענה אלא זאת שהעלים ממשרד הפנים שהוא מבוקש ע"י המשטרה ברוסיה בגין רכישה והחזקה של אקדח וכדורים ללא רשיון אפשר שלא היה די בכך כדי לבטל את אזרחותו. מבחינה מעשית, העובדה שהעותר מסר ידיעה כוזבת אינה אלא חלק מן העילה לביטול התעודה והאזרחות. לעובדה זו מתווספת הטענה המתבססת על מידע שהגיע למשרד הפנים במועד מאוחר יותר שהעותר מסר ידיעה כוזבת גם בקשר לעברו הפלילי ולא רק בשאלה אם הוא מבוקש ע"י המשטרה הרוסית אם לאו. העותר הצהיר שלא עבר עבירה פלילית ולטענתו ניתן לומר שעבר עבירה פלילית רק אם הורשע בעבירת עבירה ובענייננו הוא לא הורשע בכך. טענה זו אין לקבל.
ז. ניתן לקבוע שלאדם עבר פלילי גם אם הוא טרם הורשע וזאת על יסוד חומר עובדתי שבפני שר הפנים. בענייננו הוגש חומר חסוי שלא עמד לעיונו של העותר, אך רשות מינהלית רשאית להסתמך גם על מידע חסוי מתוך ידיעה שאם החלטת הרשות תותקף בביהמ"ש יהיה על הרשות להצטייד בתעודת חסיון ומתוך מודעות לאפשרות שביהמ"ש יחליט על גילוי המידע או יבקש לעיין במידע שלא בנוכחות העותר. כאשר הרשות המינהלית רשאית להסתמך על המידע החסוי רשאי גם ביהמ"ש להסתמך על אותו מידע. אם האיש והמידע נוגע אליו אינו מסכים שביהמ"ש יעיין, שלא בנוכחותו, במידע החסוי ששימש בסיס להחלטת הרשות, תחול על אותה החלטה, בדרך כלל, חזקת החוקיות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד יורם שפטל ודורון בקרמן לעותר, עו"ד שי ניצן למשיב. 12.11.98).
ע.א. 96+7162/96/7287 - אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ ואח' נגד הבנק הבינלאומי
*קביעת יתרת חוב בחשבון חוזר דביטורי והיחסים בין הבנק לבין הלקוח. *התניית "שירות בשירות" ע"י בנק. *התיישנות(מחוזי חיפה - ת.א. 93+940/89/165 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב (להלן: הבנק) הגיש תביעה נגד המערערת לתשלום יתרת חוב בסכום של 990,000 ש"ח בחשבון חוזר דביטורי של החברה. התביעה הוגשה נגד החברה, בעלי המניות ששימשו כמנהליה, הוריו וחמותו של אחד מבעלי המניות כערבים ואחרים. הנתבעים העלו שורה ארוכה של טענות שחלקן נתקבלו וחלקן נדחו. על פסק הדין הגישו הנתבעים ערעור על חלקי התביעה שנתקבלו והבנק על חלקי התביעה שנדחו. כן הגישו ערעורים הערבים. כל הערעורים נדחו.
ב. הטענה הראשונה של החברה היתה כי הבנק התחייב לתת לה מעמד של "לקוח מועדף" המזכה אותה בהטבות והנחות בחיובי ריבית ועמלות שונות, ובפועל לא ניתנו לה הנחות אלה. טענה זו בדין נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי באשר לא הוכח כי החברה זכאית להטבות כלשהן מכח היותה "לקוח מועדף". באין התחייבות מצד הבנק להעניק הנחה מסויימת בדרך קבע ללקוח, הרי מתן הנחות מפעם לפעם מסור לשיקול דעת הבנק מעת לעת.
ג. טענה אחרת של החברה היתה כי הבנק התחייב להודיע לה 15 יום מראש בדבר העלאה צפויה של הריבית והבנק העלה את הריבית בלי להודיע לה על כך ועל כן יש להתעלם מהעלאת שיעור הריבית ומתוצאת שינוי אופן חישובה. לענין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי
את טענת החברה ואין להתערב בכך. טענה אחרת היתה בענין מעבר מחישוב ריבית רבעוני לחודשי. בעניין זה לא נדרשה במפורש הודעה מראש, אך ביהמ"ש קבע כי בחינת התכלית האובייקטיבית של הסעיף המחייב הודעה מראש מביא לידי קביעה כי חובת ההודעה חלה לא רק על שינויים בשיעור הריבית אלה גם על שינוי אופן רישום הריבית. גם בכך אין להתערב.
ד. טענה אחרת של החברה כוונה נגד החתמת מנהלי החברה על ידי הבנק על טופסי הלוואות "בלנקו". הטענה היא כי פקידי הבנק ניצלו את האמון של מנהלי החברה והשתמשו בטפסים ללא ידיעת החברה בניגוד לאינטרסים שלה, כאשר הריבית בחשבונות הלוואות היתה גבוהה יותר מאשר זו הנגבית בחח"ד וכן חלק מההלואות ניתנו ימים ספורים לפני ביצוע פיחות ניכר בערך השקל לעומת הדולר. כתוצאה מכך החוב לבנק תפח תוך ימים אחדים. ביהמ"ש קיבל את טענת החברה וקבע כי במעשיו הבנק לא העמיד את טובת הלקוח לנגד עניו כאשר מילא את טופסי ההלוואות ובכך אין להתערב.
ה. טענה אחרת היתה של "התניית שירות בשירות" בכך שהבנק כפה על החברה לפתוח 9 תוכניות חסכון כתנאי למתן אשראי ומשום כך יש לבטל את כל החיובים והזיכויים שנוצרו בחשבון בשל תוכניות חסכון אלה. ביהמ"ש קיבל את טענת החברה לגבי 3 מהתוכניות בקובעו כי לגביהן הוכחו התנאים לפסילתה של פתיחת התוכנית ודחה את הטענות באשר ל- 6 תוכניות אחרות וגם בכך אין להתערב.
ו. סוגיה נוספת נוגעת לחישוב הריבית על יתרות זכות של החברה הנובעות מקבלת טענות ההגנה של המערערים. החברה טוענת כי בעקבות קבלת טענותיה, החשבון שלה יעמוד ביתרת זכות, ועל יתרה זו מגיעה לה ריבית זכות ששיעורה כשיעור ריבית החובה, שכן הוכח כי לחברה היו באותה עת יתרות חובה חריגות בחשבונה בבנקים אחרים שעליהם שילמה ריבית חריגה, ואילו עמדה לרשותה יתרת זכות בחשבונה בבנק המשיב היתה משתמשת בה לשם כיסוי חובות אלו תוך כדי מניעת חיובי הריבית. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענות אלה וגם בכך אין להתערב.
ז. החברה הגישה תביעה נפרדת נגד הבנק וטענה כי התנהגותו בעת המשבר הביאה להתמוטטות החברה תוך גרימת נזקים כבדים. ביהמ"ש דחה את התביעה לגופה ויחד עם זאת דחה טענת התיישנות שהעלה הבנק. לטענת ההתיישנות נעדרת חשיבות בשל דחיית התביעה בשל טעמים מהותיים, אך עם זאת קבע ביהמ"ש, ובדין קבע כך, שאין ממש בטענה זו עקב העובדה שמדובר על תביעה שעניינה חשבון חח"ד והלכה פסוקה היא כי עילת תביעה לגבי חשבון חח"ד מתגבשת רק עם "הדרישה" ובמקרה דנן דרישת הנתבעים מהבנק באה רק לאחר שקיבלו לידיהם את חוות דעת המומחה, ולא חלה עליה התיישנות.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד פינצ'וק ומיכליבץ למערערים, עו"ד מולאור למשיב. 9.11.98).
ע.א. 3380/97 - תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נגד בלהה גושן ורוני אחיטוב(מחוזי ת"א - ה.פ. 2058/96 - הערעור נתקבל).
*גמירות דעת ומסויימות ב"זכרון דברים" המהווה הסכם קומבינציה לבנייה במקרקעין. *אכיפת "הסכם קומבינציה"א. המערערת היא חברה קבלנית. בבעלות המשיבות מספר חלקות קרקע שהופשרו לבניה. ביום 11.6.95 נחתם בין המשיבה 1 ואריה בריק (להלן: בריק) בעליה של המערערת שפעל בשמה, מסמך שכותרתו "הסכם וזכרון דברים" (להלן: ההסכם הראשון). על פי זכרון הדברים תבנה תמגר על המגרשים של המשיבה 1, עבור המשיבה, 4 יחידות דיור
ויתרת 9 יחידות דיור שתבנינה תועברנה לבעלות תמגר. סוכם כי החברה תשא במלוא היטלי השבחה, מס שבח ומס רכישה. עוד נקבע כי עם מסירת 4 יחידות דיור לידי המשיבה כשהן מושלמות, תועבר הבעלות ביתר החלקות לידי תמגר. נקבע גם מהו השטח של כל דירה ועל אלו חלקות תוקם. לאחר שחתמה על זכרון הדברים הראשון הציעה המשיב 1 לאחותה המשיבה 2 לחתום על מסמך דומה עם תמגר וזו הלכה בעקבות אחותה וחתמה על הסכם זהה פרט לכך שההסכם השני אינו כולל זיהוי של המגרשים שעליהם תבנינה היחידות המיועדות למשיבה 2. הסכמת הצדדים לערוך חוזה מפורט תוך 30 יום לא הגיעה לכלל מימוש.
ב. החברה פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר כי שני המסמכים כפי שנחתמו הם חוזים מחייבים הניתנים לאכיפה וכי במחלוקת המאוחרת שנתגלתה אין כדי לפגוע במסויימותם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה לצדדים כוונה להתקשר בעיסקאות הקומבינציה וכי הוכחה גמירות דעת של הצדדים להתקשר בחוזים מחייבים. אשר למבחן של "המסויימות" קבע ביהמ"ש כי לא סוכמו בזכרונות הדברים כל הפרטים המהותיים והחיוניים של העיסקה, ונימוקיו, כי בעיסקה מורכבת כזו נושא הבטוחה שעל הקבלן לתת לבעל הקרקע הינו מרכזי וחיוני ובענייננו לא נקבעה הבטוחה שתנתן למשיבות. כמו כן בהסכם שנכרת עם המשיבה 2 נעדר זיהוי המגרשים שעליהם תבנינה יחידות הדיור שתקבל המשיבה 2. על כן דחה ביהמ"ש את בקשתה של החברה. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע שחסר בזכרונות הדברים יסוד המסויימות ובכך לא צדק. נימוקו של ביהמ"ש שלא ניתנה ע"י הקבלן בטוחה לבעלי הקרקע שתבטיח שיקבלו את התמורה בדירות המגיעה להם - אין לקבלן. בהסכמים נקבע כי רק עם מסירת יחידות הדירות לידי הבעלים כשהן מושלמות תועבר הבעלות לחברה. סעיף זה מסדיר את נושא הבטוחות. נימוק נוסף של ביהמ"ש המחוזי היה שההסכמים אינם כוללים הסדר בעניין רישום הערות אזהרה לטובת רוכשי דירות מהקבלן, הסדר שהוא חיוני בעיסקות קומבינציה והיעדרו פוגם במסויימות ההסכמים. גם קביעה זו אינה יכולה לעמוד. גם אם לא הוקנתה זכות כזו לחברה, אין בכך לשלול את מסויימות ההסכמים. לפני החברה פתוחה הדרך לבנות את הדירות כולן מכספה ללא צורך בתשלומים ע"י קונה הדירות על חשבון הדירות, תשלומים המחייבים על פי חוק המכר (דירות) מתן בטוחה ע"י קבלן. יתירה מזו, אפילו תזדקק החברה לקבלת חלק מתמורת הדירות מרוכשי הדירות קודם מסירת הדירות, צודקת החברה בטענתה כי חוק המכר מספק מספר חלופות של בטוחות ולאו דווקא רישום הערת אזהרה.
ד. אשר לאי ציון המיקום של הדירות שתקבל המשיבה השניה - מטיעוני שני הצדדים ברור שהחברה הציעה למשיבה 2 שהיא תבחר את מיקום הדירות. כך שזו תוכל לקבל מבחינתה את המיקום הטוב ביותר של הדירות. החברה טוענת כי תחליף להיעדרה של אפשרות השלמה של הסכם ע"י ביהמ"ש עשוי להימצא בנכונותו של הצד התובע את ביצוע העיסקה להיענות לתביעתו המירבית של הצד השני לעניין היסוד החסר. טענה זו יש בה הגיון, אך אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן על פי הראיות הודיעה המשיבה השניה לבריק על אילו מגרשים היא רוצה את הדירות שהיא זכאית לקבל, ואם כי עניין זה לא נכלל בהסכם הרי על פי עדותה של המשיבה השניה בריק אמר לה שיהיה בסדר והיא הבינה שהעניין מוסכם.
ה. בשולי הדברים יש להוסיף כי גם לולא ההסכמה בעל פה בעניין מיקום הדירות, היה מקום לקיים את ההסכם ואת זהות הדירות שעל החברה לספק למשיבה השניה, בדרך של השלמה חקיקתית. סעיף 45 לחוק החוזים קובע כי "חיוב למתן נכס... שלא הוסכם
על סוגם או טיבם, יש לקיים במתן נכס או שירות מסוג ומטיב בינוניים". כך שאם מקבלים את הטיעון שהוסכם בעל פה כי המשיבה תוכל לבחור את מיקום הדירות, הרי היא במצב טוב יותר מאשר אלמלא היה הסכם בעל פה.
ו. המשיבות טוענות כי לאור חוסר הבהירות בהתחייבויות הצדדים לעסקה והקשיים הנובעים ממידת החשדנות ההדדית השוררת ביניהם, יש להיזקק להוראות סעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הקובע שאין לאכוף חוזה אם ביצועו דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח והתערבות מטעם ביהמ"ש. גם טענה זו דינה להידחות. האכיפה היא הסעד הראשוני והעיקרי הניתן במשפטנו במקרים של הפרת חוזה. אין להפריז בקשיים הקשורים בפיקוח הנדרש על ביצוע בעין של חוזה שעליו מצווה ביהמ"ש. מכל מקום, השיקולים בהם יתחשב ביהמ"ש הם מידת מורכבותו של החוזה, משך הזמן הצפוי לביצועו ומידת שיתוף הפעולה הנדרש בין הצדדים. בנסיבות המקרה שבפנינו אין מקום לשלול מהחברה את סעד האכיפה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. החלטה - השופט אור. עו"ד יוסף ברוך למערערת, עו"ד שמשון אלבק למשיבות. 4.11.98).
עש"מ 5282/98 - מדינת ישראל נגד תמר כתב
*התערבות ביהמ"ש העליון והחמרה בעונש שהטיל ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בעבירת שוחד(ערעור על קולת העונש בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה - הערעור נתקבל).
א. המשיבה עבדה בנציבות מס הכנסה משנת 1988 כמפקחת מס בעזה. בשנת 93 הוגש נגדה לבימ"ש השלום כתב אישום בגין קבלת שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידה, בכך שביקשה מאדם מסויים הלוואה בסך 5,000 ש"ח כדי שתקל בנישומים המיוצגים ע"י אותו אדם. המשיבה הודתה, בעקבות הסדר טיעון, וביהמ"ש ביקש משירות המבחן להגיש תסקיר על המשיבה. בתסקיר המליץ השירות שלא להרשיע את המשיבה כדי לאפשר לה להמשיך בעבודתה בנציבות מס הכנסה. ביהמ"ש קיבל את ההמלצה, על אף התנגדות התביעה, והטיל על המשיבה עונש של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. הוא נימק החלטתו בכך שמציע השוחד למשיבה היה סוכן מדיח, שאותו זמן המציע לא עסק בייצוג נישומים ובאותו זמן המשיבה לא עסקה בענייני נישומים.
ב. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי הן על ההחלטה שלא להרשיע את המשיבה והן על קולת העונש וביהמ"ש החליט ברוב דעות לקבל את הערעור בחלקו. ביהמ"ש הרשיע את המשיבה בעבירה בה הואשמה אך השאיר בעינו את העונש שהוטל על המשיבה בבימ"ש השלום. המשיבה ביקשה וקיבלה רשות ערעור לביהמ"ש העליון וערעורה נדחה. ביהמ"ש ציין לעניין האפשרות להטיל עונש של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטרף שני גורמים: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. בענייננו, הטעים ביהמ"ש העליון, המקרה מדגים את הצורך בהוקעת מעשי השוחד ע"י הרשעה.
ג. על יסוד פסקי הדין של ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון הוגשה נגד המשיבה תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בה הואשמה בעבירת משמעת בעקבות הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. התביעה ביקשה שביה"ד יטיל על המשיבה אמצעי של פיטורים לאלתר תוך מתן פיצויים בשיעור %70 בלבד, אף כי נציבות מס הכנסה הביעה דעתה כי ראוי לתת למשיבה פיצויי פיטורין בשיעור %90 וכן פסילה לשירות המדינה לתקופה של 5 שנים. אולם ביה"ד לא נענה לבקשת התביעה והורה על עונש של נזיפה חמורה,
עיכוב דרגה למפרע וכן הפקעת משכורת חודשית קובעת אחת בששה ניכויים חודשיים. ערעורה של המדינה נתקבל.
ד. טענתה המרכזית של המדינה בערעור היא שאין מקום לגזירה שווה בין העונש שהוטל על המשיבה בדין הפלילי לבין אמצעי המשמעת שיש להטיל בדין המשמעתי. בכך צודקת המדינה. המשקל שראוי לייחס לנסיבות מקילות בהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בבי"ד משמעתי שבו אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה. הכלל הרחב כפי שעולה מהפסיקה של ביהמ"ש העליון קובע כי עובד מדינה שהורשע בעבירות שוחד דינו פיטורין משירות המדינה ובדרך כלל מוסיף ביהמ"ש ופוסל את עובד המדינה לשירות, אם לתקופה מסויימת ואם לצמיתות, ושולל ממנו פיצויי פיטורין כולם או מקצתם. ההימנעות מפיטורין של עובד מדינה שהורשע בעבירת שוחד צריך שתהיה נדירה ביותר.
ה. השאלה במקרה דנא היא אם נסיבות המקרה הינן יוצאות דופן עד כדי כך שיש בהן כדי להצדיק סטייה מן הכלל והתשובה היא שלילית. המשיבה היא אשה צעירה באופן יחסי, היא לא עבדה בשירות המדינה אלא שנים מעטות, אין מניעה שתמצא לה עבודה מחוץ לשירות המדינה ותשקם את עצמה. לעומת זאת, האינטרס הציבורי ייפגע באופן קשה אם היא תורשה להמשיך בעבודה כמפקחת מס בשירות המדינה. אכן, הממונים הישירים על המשיבה דיברו בשבחה, שלחו אותה לקורס של מפקחי מס הכנסה גם לאחר שנתגלה עניין השוחד, ואף ביקשו להשאיר אותה בשירות הנציבות. אולם דברים אלה יותר מאשר מלמדים זכות על המשיבה, הם מלמדים חובה על הממונים, שכנראה לא הבינו היטב את חומרת העבירה או לא ראו נכונה את האינטרס הציבורי ולא איזנו כראוי בין האינטרס הציבורי לבין שיקולים אישיים.
ו. בדרך כלל אין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב במידת העונש שהוטל ע"י ביה"ד למשמעת, אך יש לכך חריגים והמקרה שלפנינו הוא חריג. האמצעי שהוטל ע"י ביה"ד סוטה באופן ניכר וללא סיבה טובה מן הדרך שהותוותה ע"י ביהמ"ש העליון. התוצאה היא שיש להורות על פיטורי המשיבה משירות המדינה לאלתר ולפסול אותה מלהתקבל לשירות המדינה במשך 5 שנים. ב"כ המדינה ביקש כי המשיבה תקבל פיצויי פיטורין בשיעור של %90 בלבד ואולם אין טעם לשלול %10 מסכום הפיצויים כי אין בכך תכלית ואין בכך מסר לאחרים. לפיכך יש לפטרה תוך תשלום פיצויים מלאים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד חובב ארצי למערערת, עו"ד גב' נאוה פנקס למשיבה. 22.11.98).
רע"א 5966/98 - דינה מורוזוב נגד דויד מלכה ואח'
*התערבות בהחלטת בימ"ש דלמטה שלא למנות מומחה רפואי בשטח הפסיכיאטרי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת הגישה תביעה לפיצויים על נזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים ובמסגרת התביעה מינה ביהמ"ש מומחים רפואיים ובכללם מומחה בתחום הנוירולוגי. כעבור זמן ביקשה המבקשת מינוי מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטרי ובקשתה נדחתה מן הטעם שלפי החומר הרפואי ספק אם קיימת ראשית ראייה לעניין נכות נפשית כלשהי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המבקשת נפגעה, בין היתר, בראשה, אבדה את הכרתה וסבלה זעזוע מח. היא פנתה לטיפול נפשי במסגרת מרפאה ציבורית. על רקע בעיות נפשיות לא גוייסה לצה"ל וגם ביצעה מספר נסיונות התאבדות. יתכן ואין בנסיבות כאמור להצביע בוודאות שלמבקשת נכות פסיכיאטרית כלשהי או כי נכות זו היא כתוצאה מהתאונה, ואולם
די בראיות כאמור כדי להצדיק בחינה של הנושא ע"י מומחה רפואי ודי בהן כדי להוות ראשית ראייה לנכות בתחום הפסיכיאטרי.
ג. עם זאת, הואיל ומונה בענייננו מומחה בתחום הנוירולוגי, וזה אף קבע למבקשת נכות, ראוי שביהמ"ש ישמע את עמדתו בשאלה אם יש צורך במינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי לפני שיוחלט אם למנות מומחה כזה. הפרקטיקה של קבלת עמדתו של רופא בתחום אחד קודם החלטה אם יש צורך למנות מומחה בתחום אחר, היא מקובלת. על כן, לאחר קבלת עמדתו של מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי ישקול ביהמ"ש שנית את עניין מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.
(בפני: השופט אור. עו"ד גנסין למבקשת. 22.11.98).
רע"א 6160/98 - צבי שיר נגד יחזקאל שיר
*חיובו של בורר בהסכם בוררות לנמק את פסקו, אינו חל על פסק של "פשרה" כאשר הוסמך לפסוק פסק של פשרה(הבקשה נדחתה).
א. הצדדים מסרו לבורר סכסוך שהיה ביניהם ובהסכם הבוררות נקבע כי הבורר יהיה חייב לנמק את פסקו. עוד נקבע כי הבורר לא יהיה קשור לסדרי הדין ודיני הראיות ויהיה מוסמך לפסוק הן לדין והן לפשרה. הבורר נתן את פסקו על דרך הפשרה וביהמ"ש המחוזי דחה בקשה לביטול פסק הבורר ואישר את הפסק. טענות המבקש היו כי הבורר חרג מסמכותו, כי לא נימק את הפסק כאשר היתה חובה על פי הסכם הבוררות לנמקו, שנתן פסק בפשרה בניגוד להליכים וכיוצא באלה טענות. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הטענות והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. השאלה היחידה שמעוררת התלבטות הינה שאלת ההנמקה. בהסכם הבוררות נקבע, כאמור, כי הבורר יהיה חייב לנמק את פסקו ואולם הסכם הבוררות גם קבע כי הבורר יהיה רשאי לפסוק על יסוד פשרה. השאלה היא אם גם פסקו "לפשרה" חייב הבורר לנמק והתשובה לכך היא שלילית. את דרישת ההנמקה יש לקרוא בשינויים המחוייבים לפי העניין, ומשהוסמך בורר לתת פסק בפשרה, רשאי הוא לתת פסק כזה גם אם אחד הצדדים ישנה את דעתו. משניתן פסק ב"פשרה" הרי זה פסק שלפי טבעו, טיבו ומהותו אינו מחייב הנמקה והסמכות לתיתו מקבילה לזו הניתנת לביהמ"ש לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט ולפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בפסק כזה, המטרה היא לסיים את הסכסוך בפשרה הוגנת גם מבלי להכריע בעימותים ובחילוקי הדעות המתגלעים בין הצדדים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 23.11.98).
ע.א. 5572/98 - עו"ד הדסה בן יעקב ואח' נגד בתיה לופטינג
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הגישה לבימ"ש השלום תובענה נגד המערערים שעילתה התרשלות בייצוגה בהליכי גירושין בשל אי הצמדת דמי המזונות שנפסקו לזכות המשיבה בהסכם הממון שבעריכתו השתתפו המערערים. ביום 5.7.95 ביקשה המשיבה את פסילתה של השופטת כאשר העילה היתה "עויינות" של ביהמ"ש כלפיה. בקשת פסילה זו נמחקה בהסכמת הצדדים בדצמבר 95. באפריל 98 הגישה המשיבה בקשה נוספת לפסילתה של השופטת בטענה שבמהלך חקירתם של המערערים התערב ביהמ"ש בחקירה ופסל את רוב שאלותיו של ב"כ המשיבה. לאחר הליכים שונים החליטה השופטת לפסול עצמה. היא ציינה מצד אחד את האינטרס של הנתבעים (המערערים) לסיים את הדיון ולחסוך בהוצאות נוספות ומרובות של העברה לשופט אחר, אך מנגד סברה השופטת כי אינה יכולה לכפות על
המשיבה ובא כוחה להאמין כי ייעשה למשיבה משפט הוגן ללא משוא פנים. לפיכך החליטה לפסול עצמה. הערעור נתקבל.
ב. עיון בטענות המשיבה בבקשות הפסלות השונות שהוגשו, אינו מבסס חשש ממשי למשוא פנים. אין בהתערבותה של השופטת בחקירה הנגדית משום עילה בפני עצמה לפסילה והוא הדין לעניין הצעת פשרה והתבטאות שבצידה שיוחסה לשופטת. אלא, שקיומו או היעדרו של חשש ממשי למשוא פנים אינו השיקול היחיד, מקום בו עומדת לערעור החלטה של שופט לפסול עצמו מלישב בדין. הגם שלצד הזכות לשבת בדין קיימת החובה לעשות כן, יש מקום לשקול גם את עמדתו של היושב בדין ואת הנסיבות האחרות שאופפות דין זה. עיון בהחלטת ביהמ"ש מגלה כי התיק מצוי בפני סיום. המערערים ייפגעו, ככל הנראה, מהעברת התיק לשופט אחר והשופט עצמו אינו מוצא חשש ממשי למשוא פנים. בנסיבות אלה, אין בעצם העובדה כי קיים חשש שהצדדים או חלקם לא ישבעו נחת מפסה"ד כדי להצדיק את הפסילה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חיים מנדלבאום למערערים, עו"ד קלמן קרני למשיבה. 23.11.98).
ע.א. 6632/97 - היולייב חברה למחקר... בע"מ נגד הבנק לפיתוח התעשיה בע"מ ואח'
*חברה שמונה לה כונס נכסים יכולה להגיש ערעור ע"י מנהליה נגד צו פירוק ונגד פעולות שביצע הכונס (בקשת המשיב השני למחיקת הערעור על הסף הבקשה נדחתה).
המשיב השני (להלן: המבקש) מונה ככונס נכסים זמני של המערערת. הערעור של המערערת הוגש בשם החברה באמצעות מנהליה. המבקש מנמק בקשתו למחיקת הערעור בשני טעמים: המערערת לא הגישה סיכומיה לביהמ"ש העליון במועד; המערערת הגישה את הערעור בחוסר סמכות משום שלפני הגשת הערעור מונה המבקש לתפקיד כונס נכסים ומנהל זמני של החברה, ולפיכך המבקש בלבד מוסמך לפעול בשם המערערת וסמכותם של מנהלי החברה המערערת מושעית. בקשה חילופית של המבקש הינה כי אם הערעור לא יימחק יותנה הערעור בתשלום הוצאות שבהם חוייבה המערערת ע"י ביהמ"ש קמא. הבקשה על כל חלופותיה נדחתה.
ראשית, טוענת המערערת כי סיכומיה הוגשו במועדם ועל כן דין הטענה הראשונה של המבקש למחיקת הערעור מסיבה זו להידחות. בעניין הטענה כי המערערת לא היתה מוסמכת להגיש ערעור מטעמה - אמנם, ככלל, מינויו של כונס נכסים משעה את סמכות מנהלי החברה, אולם לכלל זה נקבעו חריגים, ביניהם חריג שלפיו המנהלים מוסמכים להגיש ערעור נגד צו הפירוק וניהול הליכים נגד מינויו של מפרק זמני ונגד צו הפירוק. עניינו של הערעור דנא הינו התנגדויותיה של המערערת לפעולות שביצע המשיב, הכונס הזמני ברכוש החברה. בנסיבות אלה יש מקום לתחולת החריג. אשר לבקשה להתנות את הדיון בערעור בתשלום ההוצאות שנפסקו נגד המערערת ע"י ביהמ"ש קמא - לבקשה זו אין כל עיגון משפטי, ובידי ביהמ"ש אין סמכות להתלות את הדיון בתיק מטעם זה.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד דוד ששון למערערת, עו"ד גב' אורנה בלום למשיבים. 27.9.98).
בש"פ 4678/98 - שאוכת סאלח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות אלימות ואיומים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם במסכת מעשי תקיפה, איומים, הסגת גבול, כליאת שווא והיזק בזדון שהיו מכוונים נגד מי שהיתה חברתו של העורר והודיעה לו על ניתוק הקשר ביניהם. המתלוננת היא עובדת זרה השוהה בישראל שלא כדין ועל אף שהיא הצהירה שהיא עומדת לעזוב את הארץ לא עשתה כן
עד כה. המעשים המיוחסים לעורר מצאו ביטוי בהטרדות טלפוניות, בהפחדה ודברי איום שאם המתלוננת לא תחזור אליו יהרוג אותה ואת עצמו. הערכאות דלמטה הורו על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
העורר התנהג כלפי המתלוננת בצורה אובססיבית ובלתי רציונלית והתנהגותו ודבריו מעידים עליו שהוא מסכן את שלמות גופה ואולי אף את חייה. עובדת שהותה בארץ שלא כדין איננה מקטינה את עוצמת המסוכנות הטמונה בעורר כלפיה. גם אם אין העורר מסוכן לציבור בכללותו או ליחידים מתוכו, די בכך שהסיכון למתלוננת הוא ממשי, מוחשי, רציני וכי חייה של המתלוננת מאויימים, כדי שלא לשחררו מן המעצר ולו בתנאים. במקומותינו פשתה אלימות של גברים נגד נשותיהם או חברותיהם לחיים, אשר לא פעם מסתיימת באסון טראגי. במצב דברים זה אין מקום לשחרר את העורר בתנאים. אם המתלוננת תעזוב את הארץ יוכל העורר לחדש את הבקשה לשחרורו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ששון לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 30.7.98).
בש"פ 7060/98 - מאוקריה אנדסאו נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של אינוס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, העורר, שהוא עולה חדש המתגורר במגורון בגבעת המטוס בירושלים, הלך לפנות בוקר בעקבות תיירת שיצאה ממגורון שבו לנה, תקף אותה הפיל אותה ארצה ובעל אותה בניגוד לרצונה תוך שהוא מכה אותה באבן. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה ומכאן שמתקיימת עילת מעצר. השאלה היא אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה למעצר. אכן, נסיבותיו של המעשה מטות את הכף נגד החלופה, אולם נסיבותיו של העושה - כפי שתוארו בתסקירי המעצר שהוגשו - מטות את הכף לעבר החלופה. מדובר בנאשם שהוא כבן 22, רווק, שעלה מאתיופיה לפני כ-4 חודשים, דובר אמהרית בלבד ולומד באולפן. לדברי העובדת הסוציאלית לא בלטה בעייתיות במשפחה במהלך תקופת שהותם של בני המשפחה בארץ, ובתסקיר מבחן שני נאמר שבפיקוח מתאים יש סיכוי טוב שהעורר יתנהג באופן נורמטיבי ולא יהווה סיכון לאחרים. לפיכך הוחלט, לא בלי היסוסים, שניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור ובכללם כי העורר יהיה במעצר בית בבית הוריו.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד אלי כץ ואיציק דסה לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 26.11.98).
בש"פ 7242/98 - ארנון אבני נגד מדינת ישראל
*מעצר בית מלא בעבירות של אינוס ומעשים מגונים (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של אינוס ומעשה מגונה ב-3 הזדמנויות וכן עבירה של הדחה בחקירה. לפי הנטען עוסק העורר בעסקי נדל"ן ובתחום הטיפול הרפואי המשלים המכונה "שיאצו". את העבירות המיוחסות לו ביצע כלפי צעירות שבהן טיפל. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את העורר בערובה ובתנאי שיהא נתון במעצר בית מלא עד תום ההליכים וכן אסר על העורר לעסוק ב"שיאצו" או בכל תחום אחר של רפואה משלימה עד תום ההליכים המשפטיים. הסניגור מבקש לשנות את התנאים כך שיהיה חייב להמצא בביתו רק בשעות הלילה ואילו בשעות היום יוכל להיות במקום עבודתו. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי העורר עשה מעשיו רק בבית מגוריו ורק במסגרת טיפולי "שיאצו" ומשנאסר עליו העיסוק בתחום זה אין הוא מסוכן עוד. מנגד טוען ב"כ המדינה כי העורר עשה את מעשיו לא רק בביתו אלא גם במקום שבו הוא עוסק בעסקי נדל"ן והאיסור
שהציע הסניגור אינו מעשי. בעניין זה צודק ב"כ המדינה. המעשים המיוחסים לעורר מעידים על הסכנה הנשקפת ממנו. סכנה זאת אי אפשר להפיג אלא ע"י הרחקתו של העורר מן הציבור בדרך של מעצר או ע"י איסור שיצא מביתו בכל שעות היממה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 26.11.98).
ע.פ. 7290/98 - מוחמד עטארייה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד מאסר עד לערעור בעבירות מעילה וזיוף ע"י עובד ציבור (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש עבד כקופאי בעירית שפרעם ובמשך תקופה של כשנתיים - 1992 עד 1994 - גנב סכומים שונים מקופת העיריה ע"י זיוף קבלות בכ-300 הזדמנויות. הוא הורשע על פי הודייתו בעבירות של זיוף בידי עובד ציבור, גניבה בידי עובד ציבור וגניבה בידי מורשה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 100,000 ש"ח. המבקש מבקש לדחות את תחילת ריצוי עונש המאסר עד מתן פסה"ד בערעור. הבקשה נדחתה.
אכן, כנגד החומרה הרבה שבמעשיו של המבקש עומדת לזכותו התקופה הממושכת שחלפה מאז ביצוע העבירות, הודייתו עם פתיחת ההליכים והעובדה שהשיב את הכספים למי שניזוק וכן קיפח את מקום עבודתו. על מכלול זה של שיקולים יתן את דעתו המותב שידון בערעורו. אולם, בשלב זה, אין להיעתר לבקשה. מדובר בעבירות חמורות ויש חשיבות לכך שיצא הקול כי מי שהורשע בעשייתן יתן את הדין עליהן מיד אחרי נתינתו של גזר הדין או סמוך לכך. כמו כן ניתן לשער כי גם אם יקלו בענשו של המבקש הרי פטור בלא כלום הוא לא ייצא.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד סולימאן סולימאן למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 22.11.98).
בש"א 5297/98 - משה ואביבה כרובי נגד בנייני מ.י. גינדי... בע"מ
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המשיבה והמבקשים הגישו בקשות שונות לביהמ"ש המחוזי במסגרת הליך בוררות המתנהל ביניהם. המבקשים מבקשים להעביר את הדיון מביהמ"ש המחוזי בתל אביב לבימ"ש מחוזי אחר. הבקשות שהעברתן מבוקשת הן בקשות המשיבה למינוי בורר חליף לבורר, השופט בדימוס אלוני, וכן בקשה לאישור החלטה שניתנה על ידו ובקשת המבקשים לביטול החלטה זו. בבקשתם טוענים המבקשים כי הואיל והבורר כיהן כשופט בביהמ"ש המחוזי בתל אביב קיים חשש כי שופטי ביהמ"ש המחוזי בת"א יחושו תחושת "אי נעימות" בעת שידונו בבקשות אלה, ועל כן, מטעמי מראית פני הצדק, צריכות הבקשות להיות נדונות בפני שופט שאיננו שופט בביהמ"ש המחוזי בתל אביב ושאין לו היכרות מוקדמת עם הבורר. הבקשה נדחתה.
בבקשתם ובתצהיר שתמך בה לא הניחו המבקשים תשתית ראייתית לחששם לפיו קיים חשש כי כלל שופטי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ובכללם השופטת שכבר החלה לדון בתיק, יעמדו במצב של אי נעימות בעת שידונו בבקשות. אין בקשה להעברת מקום הדיון מכח סעיף 78 לחוק בתי המשפט, מהווה תחליף לפרוצדורה והמהות הקבועה בחוק לעניין פסלות שופט. כך הדבר גם בייחוד בנסיבות העניין, נוכח היעדר תשתית לטענתם של המבקשים שכל שופטי ביהמ"ש המחוזי מכירים או הכירו את הבורר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יגאל רענן למבקשים, עוה"ד גבע חביב ושלמה שפיר למשיבה. 18.11.98).
בש"פ 7179/98 - אלכסנדר מירונסקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות סחיטה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של דרישת נכס באיומים (שתי עבירות) ותקיפה. לפי הנטען ניגש העורר, יחד עם נאשם נוסף ועם שלשה אחרים, אל המתלונן ודרש ממנו 5,000 ש"ח. בני החבורה איימו על המתלונן שידקרו אותו אם לא יביא להם למחרת את הסכום של 5,000 ש"ח שהעורר דרש ממנו. למחרת היום ניגשו העורר והנאשם השני אל המתלונן שוב הפעם ודרשו את הכסף. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. הערר על כך נדחה.
מתוך הראיות מצטיירת דמותו של העורר כאדם המטיל מורא על סביבתו כדי לאלץ את אלה שמוראו עליהם לספק את מבוקשו. נאשם כזה דינו להיכלא מאחורי דלתיים ובריח עד שייגמר משפטו. מעשים שכאלה מעידים - לפחות לכאורה - כי הוא עלול לחזור עליהם ואף לסכן את בטחונם של העדים ואת בטחון הציבור. הסניגור טוען כי העורר הוא צעיר כבן 21 שנים, ללא עבר פלילי משמעותי, כי הוא המפרנס היחיד של אמו שהיא אלמנה וחולה וכי עבד תקופה ממושכת בעבודות בניין. אך אין בכך, לאור אופיין של העבירות, כדי להטות את הכף לעבר חלופה למעצר. הנאשם השני שוחרר בערובה אך ביהמ"ש המחוזי הבהיר על שום מה הבחין בין השניים ואין לראות כאן אפלייה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מור כהן לעורר, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 19.11.98).
רע"א 6089/98 - פלסטין פלנטיישנס בע"מ ואח' נגד משה מור ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד כאשר יש חשש שאם יזכה המערער בערעורו לא יוכלו להחזיר את המצב לקדמותו (הבקשה נדחתה).
חברת בת של המשיבה 5 (להלן: אמפל) השקיעה בשנות ה-50 כספים במבקשות 7 ו-8 (להלן: החברות). כנגד הכספים הונפקו לאמפל אגרות חוב צמיתות הנושאות ריבית שנתית קבועה של %8 ומניות בכורה ניתנות לפדיון, שהיקנו לה כ-%50 מזכויות ההצבעה ומינוי הדירקטורים בחברות. המבקשות 6-1 (להלן: המבקשות) מחזיקות אף הן בכ-%50 מזכויות ההצבעה ומינוי הדירקטורים בחברות. לדעתן ניתן להשיג לחברות מימון בתנאים טובים יותר מזה שהושג מאמפל והן פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה נגזרת להצהרה כי אגרות החוב שבידי אמפל ניתנות לפדיון. כמו כן ביקשו כי ביהמ"ש יורה לדירקטורים מטעם אמפל (המשיבים 4-1) להימנע מלהשתתף ולהצביע בישיבות הדירקטוריון של החברות שבהן תידון ההצעה לפדות את אגרות החוב שבידי אמפל וזאת בשל ניגוד עניינים. ביהמ"ש קיבל את תביעת המבקשות במלואה. לאחר מתן פסה"ד ביקשו המשיבים מביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצועו של פסה"ד עד להכרעה בערעור וביהמ"ש קיבל את הבקשה. נקבע כי ביצוע פסה"ד עשוי לשנות את המצב ששרר במשך עשרות שנים וכי הותרת המצב על כנו בתקופת הערעור לא תרע את המצב של המבקשות בצורה משמעותית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשות טוענות כי ביצוע פסה"ד לא יגרום כל נזק לאמפל ואם יתקבל הערעור ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו. ואולם, עניינו של פסה"ד אינו אך בתשלום כספי גרידא, כי אם בפדיון אגרות החוב שבידי אמפל. לפדיון אגרות חוב אלו יש השלכות שונות החורגות מן היחסים הכספיים שבין הצדדים, לרבות השלכות על אופן ניהול החברות בעתיד. בנסיבות אלה קיים חשש כי אם יבוצע פסה"ד ולאחר מכן תזכה אמפל בערעורה, לא ניתן יהיה, ועל כל פנים יקשה מאד, להשיב את המצב לקדמותו.
(בפני: השופטת דורנר. 22.11.98).
בש"פ 7357/98 - שניאור קץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יידוי אבן על רכב ע"י מפגין יהודי בצומת שילה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ביום 25.10.98 בשעה 30:6 בבוקר השתתף העורר בהפגנה שהתקיימה בצומת שילה ותוך כדי כך ידה אבן לעבר מכונית שעברה במקום וגרם לניפוץ החלון האחורי של המכונית. העורר הואשם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וביהמ"ש המחוזי הורה בהחלטתו מיום 29.10.98 לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
טענתו העיקרית של הסניגור היא כי לאור נסיבות הפרשה ובעיקר לאור נסיבותיו האישיות של העורר ניתן היה לנקוט דרך של חלופה למעצר. לעניין זה הודגש כי ההפגנה לא היתה הפגנה אלימה וכי אפילו עשה העורר את המעשה המיוחס לו - שבכך הוא כופר - ניתן למנוע את הסיכון שיחזור על מעשיו ע"י כך שיורחק מהאיזור וישהה רק בבית הוריו בבני ברק. צויין כי העורר הוא בן 29 שנים, נשוי ואב לשלשה ילדים קטנים, תלמיד כולל במסגרת ישיבת שילה ואין לו הרשעות קודמות. מעצרו עם עבריינים בבית המעצר ותנאי המעצר בכלל קשים עליו מאד והחזקתו שם היא עבורו עונש קשה מנשוא. הכרעת הדין אמורה להינתן ביום 29.11.98, שלשה ימים לאחר מתן ההחלטה בערר זה, שהוא יום ראשון בשבוע. למרות המדיניות הנקוטה לעצור עד תום ההליכים מי שמיוחסות לו עבירות שכאלה, נשקלה בכובד ראש השאלה אם ראוי לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מגבילים במשך יום השבת עד למועד נתינתה של הכרעת הדין. לא בלב קל הוחלט שלא לעשות כן. יידוי אבנים על כלי רכב מסכן את חיי המשתמשים בדרך, פשוטו כמשמעו, וכל רוח של הסתה עלולה לחדש את התופעה. זהו סיכון חמור שיש למנוע אותו ע"י מעצר. השעה צריכה לכך. על כן יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד משה הלד לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 26.11.98).
ע.א. 2126/97 - אליהו חנוכה נגד יהודה פרומוביץ ואח'
*ביטול עיסקת מכר מקרקעין כאשר הבעל חתם גם בשם אשתו על ההסכם והאשה מתנגדת למכירה (הערעור נדחה).
המערער חתם על זכרון דברים עם המשיב 1 שלפיו קונה המערער מהמשיב את זכות הבעלות בחנות מסויימת בשלמות. לשם כך היה צורך גם בהסכמת אשתו של המשיב. בגוף זכרון הדברים נכתב כי "המוכר (המשיב) מצהיר כי הוא מתחייב גם בשם אשתו אשר הסמיכה אותו לחתום על זכרון דברים זה בשמה". בדיעבד התברר כי להצהרה זו לא היה יסוד שכן האשה ידעה מראש אודות העיסקה וסירבה לתת את הסכמתה לכריתתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער לאכוף את ביצוע העיסקה והערעור נדחה. לא קמה התקשרות מחייבת לא רק לגבי חלקה של האשה אלא גם לא לגבי חלקו של המשיב בזכות הבעלות, שכן מעיקרה היתנו הצדדים על מכירת החנות בשלמות. אפשר אמנם שבנסיבות אלו קמה למערער עילה לתביעת פיצויים נגד המשיב, אלא שמה שהמערער תבע היה אכיפת החוזה.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד חני ברוך למערער, עו"ד דורון ניב למשיבים. 19.11.98).
ע.א. 4426/98 - איאד חוסין ואח' נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית
*פטור מהפקדת ערבון עקב המצב הכלכלי הקשה של המערערים (בקשה לפטור מערבון - הבקשה נתקבלה).
המערער תבע בביהמ"ש המחוזי את המשיבה בגין נכות שנגרמה לו עקב לידה טראומטית בבית החולים בעפולה בשנת 72. ביהמ"ש דחה את התביעה אך החליט שלא לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ובמצבם הכלכלי של התובעים. המבקש הגיש ערעור והוא מצהיר כי מצבו הכלכלי קשה ביותר, כי הוא סובל מנכות ואינו עובד ומקבל קיצבה חודשית
מהביטוח הלאומי, ועל כן אין באפשרותו להפקיד ערבון. המשיבה מתנגדת לבקשה ולטענתה סיכויי הערעור להתקבל קלושים. עוד טוענת המשיבה שהמבקש אינו מפרט בתצהירו את מצבו הכלכלי, למעט העובדה שאינו עובד ומקבל קיצבה. הבקשה לפטור מערבון נתקבלה.
לעניין היכולת הכלכלית - מהתצהיר שצורף לבקשה וכן מדברי ביהמ"ש דלמטה אכן עולה כי מצבו הכלכלי של המבקש ומשפחתו קשה וכי לא יהיה באפשרותם להפקיד ערבון. לפיכך, משמעותה של דחיית בקשה זו הינה נעילת דלתות ביהמ"ש בפני המבקש. כמו כן אין לומר כי סיכויי הערעור קלושים כטענת המשיבה. לפיכך הוחלט לפטור את המבקש מהפקדת ערבון.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד ח. בסטוני למבקש. 17.11.98).
בש"פ 6036/98 - דוד ברוך, עו"ד נגד משה וינברג, עו"ד ואח'
*דחיית בקשה לפסילת הרכב בי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד (הבקשה נדחתה).
נגד המבקש הוגשה קובלנה בפני ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד וחברי ביה"ד דחו את בקשת המבקש שיפסלו עצמם מלהמשיך ולשבת בדינו. המבקש מעוניין להגיש ערעור על ההחלטה ולשם כך הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. הבקשה נדחתה. זכות הערעור בהליכים משמעתיים נקבעה בסעיפים 70 ו-71 לחוק לשכת עורכי הדין והיא הוענקה רק על פס"ד. בסעיף 78 לחוק ניתנה זכות ערעור גם על החלטות בדבר השעייה זמנית, אך מלבד אלו אין הוראות דין נוספות הקובעות זכות ערעור על החלטות בתי הדין המשמעתיים. כיוון שאין בידי המבקש הוראת דין המזכה אותו לערער על החלטת חברי ביה"ד שלא לפסול עצמם ואין באפשרותו להגיש ערעור, הרי אין אף טעם בהארכת המועד ולכן יש לדחות את הבקשה.
(בפני: הרשמת אגמון. המבקש לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן ללשכת עוה"ד. 17.11.98).
בש"א 3636/98 - עו"ד אליהוד יערי ואח' נגד שמשון אלי ואח'
*ביטול החלטה על פטור מהפקדת ערבון בערעור (ערעור על החלטה לפטור מהפקדת ערבון - הערעור נתקבל).
המשיבים הגישו בקשה לרשות ערעור וביקשו לפטור אותם מהפקדת ערבון. הרשמת החליטה לקבל את בקשתם על יסוד בקשת המשיבים בלבד בלי שנתבקשה תגובת המערערים. הערעור על כך נתקבל. תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין מאפשרת לרשם לפטור את המערער מחובת הפקדת ערבון "לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להשמיע את דברו בעניין זה, ולא יינתן הפטור אם הראה המשיב טעם מספיק לכך". לשונה המפורשת של תקנה זו אינה מותירה מקום לספק בדבר חובתה של הרשמת ליתן למשיב (המערערים כאן) הזדמנות להשמיע את דברו. מתן פטור מחובת הפקדת ערבון מבלי שניתנה למשיב (המערערים דנא) הזדמנות להשמיע את דברו, עלול לפגוע באינטרס של המשיב המעוניין להבטיח כי הוצאותיו ישולמו ע"י המערער במידה וערעורו של האחרון ידחה. לפיכך יש להחזיר את התיק לרשמת שתשוב ותדון בעניין.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אריה אזואלוס וגב' סופי רחל טייב למערערים, עו"ד גב' איליה וייסברג למשיבים. 18.11.98).
בש"א 4060/98 - מדינת ישראל נגד ד"ר מיכאל פלד ואח'
*העברת מקום דיון ואיחוד תיקים (בקשה להעברת מקום הדיון מירושלים לתל אביב ולאיחוד הדיון עם תביעה שהוגשה בתל אביב - הבקשה נדחתה ומנגד הועברה התביעה שהוגשה בת"א ואוחדה עם התביעה שהוגשה בירושלים).
בעקבות אסון שאירע בפסטיבל ערד הוגשו שתי תביעות נזיקיות
- אחת בירושלים ואחת בת"א. המדינה מבקשת להעביר את התיק שהוגש בירושלים ואיחודו עם התיק בת"א. המשיבים 1 ו-2 מתנגדים לבקשה בטענה כי העברת הדיון לא תייעל את הדיון, שכן ביהמ"ש בירושלים פחות עמוס מביהמ"ש בת"א. לחילופין טוענים המשיבים כי לאור עומס התיקים בתל אביב מן הדין להעביר את התיק שהוגש בת"א ואיחודו עם התיק שהוגש בירושלים. הוחלט לדחות את בקשת המדינה ולהעביר את התיק שהוגש בתל אביב ואיחודו עם התיק שהוגש בירושלים.
עומס התיקים בביהמ"ש אליו מתבקשת העברה הינו אחד מן השיקולים שבגינם מסרב ביהמ"ש להורות על העברת הדיון. במקרה דנן, העברת הדיון בתביעת המשיבים 1 ו-2 לביהמ"ש המחוזי בת"א, שעומס התיקים בו רב מעומס התיקים בביהמ"ש בירושלים, לא יוביל לקיצור הדיון בתביעת המשיבים 1 ו-2 אלא עלול להביא להארכתו. מנגד, יש לקבל את ההצעה החילופית של המשיבים ולהעביר את התיק מתל אביב לירושלים. ניהול שתי התביעות בשני בתי משפט מחוזיים שונים, יגרום טירדה מיותרת לבעלי הדין, יסרבל את הדיון בתביעות ועלול ליצור מצב בו תתקבלנה החלטות שיפוטיות סותרות בשעה שהמסכת העובדתית העומדת בבסיס התביעות הינה זהה, לכאורה.
(בפני: הנשיא ברק. 15.11.98).
רע"א 5323/98 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד ליאור אלפסי ואח'
*גובה תשלום תכוף בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המשיב נפגע בתאונת דרכים ונכותו מגיעה לכדי %100. ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשים לשלם למשיב סכום כולל של כ-16,000 ש"ח לחודש כתשלום תכוף וממנו ינוכה התשלום החודשי שמקבל המשיב מהמוסד לביטוח לאומי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהתחשב במצבו של המשיב שאינו יכול לשרת את עצמו והוא נזקק להשגחה משך 24 שעות ביממה, אין לומר כי הסכום שנקבע כתשלום תכוף מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. העובדה שאת העזרה מספקים למשיב בני משפחתו - אחיו ואמו - אינה מצדיקה שלא ייפסק לו הסכום הראוי נוכח העובדה שהאח עוסק בכך כ-9 שעות ביום ומוצא בכך את מחייתו, וגם האם נאלצה לוותר על עיסוק תמורת שכר כדי שתוכל לטפל במשיב. העובדה שאבי המשיב זוקף את המשכורת המשולמת לאח כהוצאה עסקית שלו - כאילו עובד המשיב בעסקו - עם כל השלילה שבה, אין בה כדי לשנות מהעובדה שמשכורת זו יש לשלם לאח עבור סיעודו את המשיב.
(בפני: השופט אור. עו"ד גדות למבקשים. 4.11.98).
בג"צ 7307/98 - טירן פולק ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*דחיית עתירה להורות לממשלה לפרסם שמות אסירים פלשתיניים המועמדים לשחרור מהכלא עפ"י ההסכם עם הרשות הפלשתינית (העתירה נדחתה).
העותר מבקש להורות לממשלה לפרסם את שמותיהם של האסירים המועמדים לשחרור מבתי הכלא בישראל על פי הסכם שחתמה הממשלה עם אש"פ. העתירה נדחתה. הדרישה לפרסום שמות העצירים כאמור נוגעת במישרין ליישומו של הסכם בינלאומי שישראל התחייבה בו, ולעצם המגעים המתקיימים בעניין זה עם גורמי חוץ. הובהרה בפני בג"צ החשיבות של אי מתן פומבי לרשימת העצירים המועמדים לשחרור כחלק מאמצעים להבטחת יישום ההסכם על פי השיקולים והמדיניות של הממשלה. הסכמים מסוג זה אין בהם עניין להתערבותו של בג"צ.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרים, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 25.11.98).