בש"פ 7195/98 - שלמה אלבז נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות גניבה ואיום על שוטרים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בשורה של עבירות הנובעות מכך שיחד עם אחר פרץ לחנות והשניים גנבו מן הקופה כ-30 ש"ח. כשהגיעו שוטרים למקום נמלט העורר תוך הנפת בלוק אבן לעבר אחד השוטרים בקריאה "אני אשבור לך את הראש". בימ"ש השלום הורה לשחרר את העורר בערובה ובתנאי "מעצר בית" מלאים, ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההחלטה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. את התשובות לשאלות אם הנאשם מסוכן ואם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו יכול ביהמ"ש למצוא בתוך שתי מערכות של עובדות: הראשונה - המעשה; השניה - העושה. היינו, עליו לבדוק אם מעידות נסיבות העבירה כשלעצמן שהנאשם עלול לחזור על המעשה ובשלב הבא עליו לבדוק אם מעידה אישיותו של הנאשם כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו על כך שהוא עלול לחזור על המעשה. בענייננו, נאשם הנמלט מן השוטרים ומאיים עליהם, יש בדרך כלל יסוד סביר לחשש ששחרורו מן המעצר יביא לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהליכי שפיטה. התנהגות כזאת לא רק שיש בה כדי להקים עילת מעצר, אלא שהיא מחייבת את ביהמ"ש לנהוג בזהירות יתירה בבואו לשקול אם לנקוט חלופה למעצר.
ג. אך אפילו היה מקום לקבוע שאין בנסיבות העבירות כדי להעיד על המערער שהוא מסוכן או עלול להתחמק מהליכי שפיטה, הרי מעידה עליו אישיותו כפי שהיא מתגלה מתוך עברו שאין לבטוח בו וכי אינו ראוי לחלופת מעצר. העורר שהוא היום כבן 25 שנים כבר הורשע 18 פעמים בעבירות רכוש, שימוש ברכב ללא רשות, תקיפת שוטר, חבלה ופציעה ובריחה ממעצר. העבירות המיוחסות לו בכתב האישום דנא נעברו כחודשיים ימים בלבד אחרי ששוחרר מבית הסוהר ובתקופה שהיו תלויים ועומדים נגדו ענשי מאסר על תנאי.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 24.11.98).
בש"א 4403/94 (ע.א. 4232/94) - רחל ויצמן ושלמה ניצן נגד מסודי דאודי
*ע.א. 4232/94) - איזון אינטרסים בין הזוכה במשפט לבין המערער לצורך החלטה על עיכוב ביצוע(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי קיבל תובענה של המשיבה והורה לאכוף על המבקשים ביצועו של הסכם למכירת דירה. על פס"ד זה הוגש ערעור והמבקשים עתרו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעכב את ביצועו של פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי אסר על המשיבה למכור את הדירה עד תום ההליכים ובכפיפות לכך דחה את הבקשה. המבקשים אינם מסתפקים בצו האיסור וטענתם היא כי סיכויי הערעור טובים, וכי בנסיבות אלה עיכוב הביצוע מתחייב ממאזן הנוחות בינם לבין המשיבה. הבקשה נדחתה.
ב. בבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד יש לערוך איזון בין האינטרס של הזוכה והגשמת זכויותיו כפי שנקבעו בפסה"ד, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור. בהתנגשות בין אינטרסים אלה שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה. עם זאת, העדפת האינטרס של הזוכה אינה מוחלטת, ולביהמ"ש מסורה סמכות לעכב ביצוע של פס"ד וזו תופעל כדי למנוע מצב דברים שבו לא יהיה ניתן להגשים את זכויות המערער אם יזכה בערעור. פסה"ד לא יעוכב גם אם לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה בהתקיים אחת מן השתיים: הערעור, על פניו, הוא חסר סיכוי; עיכוב ביצועו של פסה"ד עלול לגרום לזוכה נזק העולה, או למצער, השווה לנזק שישא בו המפסיד כתוצאה מביצוע פסה"ד. במקרה שבו ניתן להחזיר את המצב לקדמתו,
סיכויי ההצלחה בערעור ומאזן הנוחות אינם רלבנטיים. אם יצליח המערער בערעורו, יבוצע פסה"ד של ביהמ"ש לערעורים. קשייו של המערער בתקופת הביניים הם תוצאה המתחייבת מפסה"ד מושא הערעור, שכל עוד לא בוטל עומדת החזקה כי הוא נכון. בענייננו, צו איסור המכירה שניתן ע"י הערכאה הראשונה מבטיח ביצועו של פסה"ד בערעור במקרה שערעורם של המבקשים יתקבל ועל כן אין מקום לעכב את ביצוע פסה"ד של הערכאה הראשונה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ח. ליפקין למבקשים, עו"ד נ. לם למשיבה. 14.8.98).
רע"א 4256/98 - ה.ל.ס. בע"מ נגד כור מתכת בע"מ ואח'
*גילוי מסמכים והצגת מסמכים(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה 2 (להלן: המזמין) הזמינה מתקן שתוכנן ע"י המבקשת (להלן: המתכנן) ויוצר ע"י המשיבה 1 (להלן: היצרן). בעקבות תלונות על פגמים במתקן נבדק המתקן ע"י שמאי מטעם חברת הביטוח של המתכנן והלה הגיש דו"ח. בעקבות זאת שולם ע"י חברת הביטוח של המתכנן סכום של 1.1 מליון דולר למזמין. המזמין הגיש תביעה נגד היצרן לכיסוי יתר נזקיו והיצרן שלח הודעת צד שלישי למתכנן. במסגרת ההתדיינות נתבקש ע"י היצרן מהמתכנן, גילוי דו"ח השמאות שנערך ע"י שמאי חברת הביטוח. המתכנן וכן חברת הביטוח התנגדו לגילוי הדו"ח אך ביהמ"ש הורה מכח סמכותו לפי סעיף 143 לתקנות סדר הדין האזרחי על שמאי חברת הביטוח להמציא לביהמ"ש את דו"ח השמאות שערך. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. יש להבחין בין גילוי מסמכים (לפי תקנות 114-112 לתקנות סדר הדין) לבין זימון עד לביהמ"ש להציג מסמך במסגרת קדם משפט (לפי תקנה 143 לתקנות סדר הדין) או במשפט עצמו, במהלך הבאת הראיות. גילוי מסמכים נעשה בין הצדדים לבין עצמם, לאחר דרישה או מכח צו ביהמ"ש, שאז, מגלה צד למשנהו את המסמכים שהיו ברשותו או שיהיו ברשותו, הרלבנטיים למשפט. בגילוי מסמכים בשלב מוקדם יש מקום לטענת חסיון - בין היתר - מן הטעם שהמסמך הוכן לצורך המשפט או תוך צפייה למשפט עתידי. טענת חסיון זו עומדת לטוען רק בשלב שלפני המשפט ולא במהלכו לעניין הגשת המסמך כראייה. כדי למנוע הצגת מסמך כראייה בטענת חסיון, צריך שהחסיון יהיה מהותי כגון חסיון המידע שהוחלף בין רופא למטופל או בין עו"ד ולקוח. דו"ח שמאי אינו נהנה מחסיון מהותי ועל כן גובר עקרון הגילוי.
ג. בענייננו הקדים השופט והורה על המצאת הדו"ח במסגרת קדם המשפט. הוראתו כמוה כזימון עד להציג מסמך. עד כזה יכול להמציא את המסמך ללא הופעה, כהוראת ביהמ"ש. משמעות הדעת היא שהצד שביקש את המסמך, נחשב כמי שביקש להציגו כראייה מצידו. אם מי מהצדדים ירצה להעלות טענות לעניין קבילות המסמך או לעניין משקלו, הוא יהיה רשאי לעשות זאת.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 1.10.98).
בש"פ 7136/98 - אגבריה ודיע, עו"ד נגד מדינת ישראל
*פסילה מינהלית של רשיון נהיגה וזכות השימוע לפני ההחלטה על הפסילה(ערר על החלטה לפי סעיף 49 לפקודת התעבורה - הערר נדחה).
א. העורר נהג בשעה 30:1 לאחר חצות, ובאיזור מחלף מורשה נתקל במעקה בטיחות והמכונית ניזוקה. קצין משטרה פסל את רשיון הנהיגה של המבקש פסילה מינהלית ל-60 יום. ערעורו של העורר לבימ"ש השלום לתעבורה נדחה ואף ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. בפי העורר 3 טענות: לא ניתנה לו זכות שימוע, זכות המעוגנת בחוק עצמו; לא היתה הצדקה לשלילת רשיונו, שכן אין סיבה לחשוב שנהיגתו מסכנת את
הציבור; הוא עו"ד הגר באום אל פחם ואילו משרדו בחדרה ושלילת הרשיון פוגעת קשה בפרנסתו. הערר נדחה.
ב. אשר לטענה הראשונה - העורר זומן לשימוע לשעה 30:8 בבוקר למחרת התאונה בתחנת המשטרה ביפו והוא הודיע שלא יוכל להתפנות אותה שעה כי עליו להופיע בביהמ"ש. הוא קיבל הסכמה טלפונית לבוא בשעה 12 אך לא הצליח להגיע אותה שעה. כאשר הגיע בשעה 30:12 הצו כבר היה חתום וקצין משטרה שמע את טענותיו לפני שמסר לו את הצו. לדעת העורר הצו לוקה בפסול כי הוא נחתם לפני שהיתה לו הזדמנות לומר את דברו. טענה זו בטעות יסודה. כשהקצין חתם על התעודה היה רשאי לעשות כן לפי הוראות סעיף 47(ו) לפקודת התעבורה. כשהופיע העורר שמע אותו הקצין ואין שום סיבה להניח שלא היה מבטל את המסמך אם דברי העורר היו משכנעים אותו, אלא שהדברים כנראה לא שיכנעו אותו ולכן מסר את המסמך. בכל אופן, לעורר היתה הזדמנות לטעון את טענותיו בשלש ערכאות והוא עשה כן, ולגופו של עניין אין בטענותיו נימוק שבגללו היה קצין המשטרה צריך להימנע מלהפעיל את סמכותו.
ג. אשר לטענה השניה - העורר טוען כי העובדה שקרתה תאונה אינה מוכיחה שנהיגתו מסוכנת והוא מצביע על כך שעברו התעבורתי אינו מצביע על נהיגה מסוכנת. לטענתו אין בעברו אלא 4 עבירות מהירות, אחת לכל שנה שהוא מחזיק ברשיון. ברם, התאונה, כפי שקרתה, מעידה, לכאורה, על נהיגה באי זהירות. גם 4 עבירות של מהירות מופרזת מצביעות על כך שהנהג לא מקפיד על עניין המהירות. אנו סובלים מתופעה של זלזול בחוקי התעבורה ותקנותיה, וכתוצאה מכך מריבוי תאונות דרכים. אם הרשות החליטה לנקוט ביד קשה נגד עברייני תנועה המעורבים בתאונות יש לברך על כך.
ד. אשר לטענה השלישית - אין ספק ששלילת הרשיון מכבידה על העורר, כפי שהיא מכבידה על כל נהג. יחד עם זאת מקצוע עריכת דין אינו מקצוע המותנה בנהיגה. בתקופת השלילה יצטרך העורר לפתור את בעיית התנועה כפי שפותרים אותה אנשים שאין להם רשיון נהיגה.
(בפני: השופט אילן. המבקש לעצמו, עו"ד אריה פטר למשיבה. 22.11.98).
בג"צ 2242/98 - יאיר נפשי ורוג'ה חסיד נגד יעקב פרץ ראש עירית קרית אתא ואח'(בקשה לפסיקת הוצאות לאחר שבקשת העותרים נתמלאה - הבקשה נתקבלה).
*פסיקת הוצאות בבג"צא. עתירת העותרים עוסקת באי הגשתו במועד של דו"ח מבקר עירית קרית אתא לשנת 96. סעיף 170ג(א) לפקודת העיריות מחייב את מבקר העיריה להגיש דו"ח ביקורת אחת לשנה. את הדו"ח עליו להגיש לא יאוחר מ-1 באוגוסט בשנה שלאחר שנת הביקורת. מסתבר כי המשיב השני, מבקר עירית קרית אתא מאז שנת 1987, פיתח נוהג בלתי חוקי להגיש את דוחו"ת הביקורת פעם בשנתיים. באוגוסט 97 פנה העותר 2, חבר האופוזיציה במועצת העיר וחבר ועדת הביקורת, אל מנכ"ל משרד הפנים בתלונה על אי הגשת דוחו"ת הביקורת במועד. משרד הפנים פנה לראש העיר אך לא נענה עד היום. לטענת העותר 2 הוא שב על תלונותיו בעניין זה גם בישיבות מועצת העיריה. באפריל 98 הגישו העותרים את העתירה בה דרשו שביהמ"ש יצווה על הגשת דו"ח הביקורת לאלתר. כתוצאה מכך הגיש המבקר את דו"ח הביקורת לשנת 96 ביום 21.5.98. העותרים מסכימים למחוק את העתירה ודורשים לחייב את ראש העיר ואת מבקר העיריה בהוצאותיהם. מבקר העיריה טוען בתגובתו כי הגשת הדוחו"ת הדו שנתיים נעשתה כל השנים בתום
לב ללא כל מחאה מצד העותרים, והעותרים הכשילו אותו בכך שלא פנו אליו קודם הגשת העתירה ודרשו קבלת דו"ח נפרד לשנת 96. הבקשה לחיוב המבקר בהוצאות נתקבלה.
ב. אין מבקר העיריה זקוק לתזכורת כדי למלא אחר הוראה מפורשת בחוק, המורה לו להגיש דו"ח ביקורת אחת לשנה. יתירה מזו, העותר 2 פנה עוד בעבר בתלונה לגבי אי הגשת דו"ח ביקורת לכל שנה בנפרד והעלה את העניין גם בישיבות מועצת העיריה. אין ראייה לכך שהפניות הגיעו לידיעת המבקר, אך אין בכך כדי ללמד זכות על המבקר. לכן יש לחייבו בהוצאות משפט של העותרים. דינו של ראש העיר שונה. ראש העיר לא עבר על החוק. אפשר שהתעלם ללא הצדקה מהתלונות של העותרים ולא עשה די לזירוז ההגשה של דו"ח המבקר, אך עדיין חובת הגשת הדו"ח מוטלת על המבקר ולא על ראש העיר. כמו כן, ראש העיר מכהן בתפקידו רק החל בסוף שנת 96 כך שלא נתן יד בעבר להגשת דוחו"ת ביקורת מאוחדים לשנתיים בעוד שהמבקר מכהן בתפקידו מאז שנת 87. על כן על המבקר לשלם אישית את תוצאות המשפט של העותרים בסכום של 2,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. 24.11.98).
רע"א 4298/98 - חיה כץ ואח' נגד דוד פישמן ואח'
*סמכות דיון בתובענה שעניינה קיום נאמנות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בעלה של המבקשת 1 ואביהם של המבקשים 5-2 נהרג בתאונת דרכים בגיל צעיר. בעקבות זאת התארגן מערך נרחב של התרמת כספים עבור האלמנה והילדים ובשלב מסויים הפכו המשיבים לאחראים על מערך התרומות והחזקת הכספים שנאספו במסגרת זו. לטענת האלמנה החליטו המשיבים, בשלב מסויים, שלא להעביר אליה את הכספים ולייעדם לשימושים אחרים. המבקשים הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי שבה נטען כי המשיבים משמשים כנאמנים לטובת האלמנה והילדים על הכספים שנאספו ועל כן ביקשו להוציא צו מניעה שיאסור על המשיבים - הנאמנים לבצע פעולה בכספים וכי האחריות לכספים תעבור לידי נאמנים אחרים שימונו ע"י ביהמ"ש. סכום התביעה הועמד על 900,000 ש"ח.
ב. המשיבים העלו טענה מקדמית שלפיה על פי הסכום שעליו הועמדה התובענה ביהמ"ש המוסמך לדון בה הינו בימ"ש השלום. מנגד טענו המבקשים כי מדובר בתובענה שעניינה נאמנות והסמכות לדון בה נתונה לביהמ"ש המחוזי מכח סעיף 37 לחוק הנאמנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתם המקדמית של המשיבים וקבע כי אין מדובר כאן בנאמנות, אלא באנשים שהתארגנו למען מטרה מסויימת, ומשהוברר להם כי מטרה זו איננה עוד, בחרו להחזיר את כספי התרומות לתורמים. ביהמ"ש הוסיף באמרת אגב שבהגשת התביעה קיים שמץ של חוסר תום לב מטעם המבקשים אשר מבקשים לקבל כספים שלא מגיעים להם והם מנצלים את טוב לבם של האחרים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור - הערעור נתקבל.
ג. עילת התביעה העיקרית של המבקשים - כפי שאף נכתב בכתב התביעה - היא העילה המבוססת על קיומה של נאמנות. מכאן שהשאלות המשפטיות המרכזיות העומדות לדיון במסגרת התובענה הן השאלות אם אמנם נוצרה נאמנות שכזו מכח סעיף 2 לחוק הנאמנות ומה היו תנאיה. זהותו של ביהמ"ש בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על פי הנטען בכתב התביעה, להוציא מקרים שבהם נקבע בחוק ספציפי כלשהו כי הסמכות העניינית תוכרע על פי מבחן מהותי יותר. בענייננו קובע סעיף 37 לחוק הנאמנות כי ביהמ"ש המוסמך הוא ביהמ"ש המחוזי. זה אחד המקרים שבהם מוקנית לביהמ"ש
המחוזי סמכות ייחודית לדון בכל פנייה שעילתה בחוק הנאמנות, יהיו סכום התובענה והסעד הנתבע במסגרתה אשר יהיו. זאת, לרבות פניות שבהן השאלות המרכזיות העומדות לדיון הן עצם היווצרותה של נאמנות ותנאיה. על כן נתונה הסמכות לביהמ"ש המחוזי. בהתחשב בדעות שהביע השופט בהחלטתו לגוף התובענה תשמע התובענה בפני שופט אחר.
(בפני: השופטת דורנר. 26.11.98).
בג"צ 7210/98 - יונתן פולארד נגד ראש ממשלת ישראל
*אי התערבות בג"צ בעתירות שעניינן הסכמים מדיניים(העתירה נדחתה).
א. העותר טוען כי מזכיר הממשלה הבטיח לאשתו כי נושא שחרורו של העותר מכלאו ישולב כאחד התנאים של הסכם הפעימה השניה המתקרבת ובאה, ויתר על כן, כי שחרורו מכלאו יהיה אחד התנאים בהסכם וואי לשחרור מחבלים פלסטינים מהכלא. עתירת העותר היא לחייב את ראש הממשלה לכבד התחייבות שנתן הוא ונתן מזכיר הממשלה בשמו. העתירה נדחתה.
ב. הפרקליטות מכחישה בשם ראש הממשלה כי הוא או מזכיר הממשלה הבטיחו לגב' פולארד או למאן דהוא אחר שכל התחייבות שישראל תקבל על עצמה כלפי הרשות הפלסטינית תותנה בשחרורו של פולארד. אכן, הובטח לגב' פולארד כי ייעשה ככל הניתן במטרה לשחרר את פולארד מכלאו והובטח כי העניין יועלה בפני נשיא ארה"ב, אך לא ניתנה התחייבות כנטען. ואכן, לא הוכח כי ניתנה הבטחה כזו. ואולם, עיקר הוא, כי מצויים אנו בתחום ההסכמים המדיניים שבין המדינה לבין גופים לבר המדינה, והלכה מכבר היא - הלכה מקובלת ומבוססת - כי בנושאים כגון אלה של הסכמים מדיניים מובהקים עם גורמי חוץ לא יידרש ביהמ"ש לעתירות שעניינן תוכנם של אותם הסכמים. שומה על מדינת ישראל לעשות את כל אשר לאל ידה כדי לשחרר את פולארד מכלאו וראש הממשלה מסכים לכך, אך אין בכך כדי להקנות מעמד משפטי לעותר להורות את המדינה כי תעשה כך ולא תעשה אחרת.
ג. עתירתו של פולארד הוגשה בנובמבר 98 וצורף אליה תצהיר סתמי של העותר ממאי 98. פלא הוא כיצד זה ידע העותר להצהיר במאי 98 על עובדות הבאות בעתירה שמנובמבר 98. לא זו בלבד אלא שתצהירו המקורי של פולארד לא הוגש כלל לביהמ"ש וכל שהוגש הוא תצלום של תצהיר. אין זאת אלא שבידי בא כוחו של פולארד מצוי "תצהיר-מגירה" לאישושה של כל עתירה שיעלה בדעתו להגיש מעת לעת. משהובעה תמיהת ביהמ"ש בפני פרקליטו של פולארד השיב כי הוא מחזיק יפוי כח כללי מפולארד. תשובה זו אין בה ולא כלום ועל כן הודע לפרקליטו של פולארד כי יקפיד להבא על הגשת עתירות על פי הסדר המקובל. בנסיבות האמורות היה מקום לדחות את העתירה על הסף, אך מפני כבודו של העותר נדרש בג"צ לעתירתו לגופה.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אילן. עו"ד ברוך בן יוסף לעותר, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 17.11.98).
רע"פ 4240/98 - האני אסחאק נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בערעור ע"י בימ"ש מחוזי בעבירות מרמה(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות של גניבה בידי מורשה, זיוף מסמך ושימוש בו, בהיותו הבעלים של מוסך בחצור הגלילית. המבקש נטל מלקוח, שרכבו ניזוק בתאונת דרכים, המחאה אישית נגד התיקונים הנדרשים, וחרף המוסכם כי ההמחאהתוחזר ללקוח עם קבלת המחאה מחברת הביטוח, הציג לפרעון גם את המחאת הלקוח
וגם את ההמחאה מחברת הביטוח, תוך זיוף חתימתו של הלקוח על גב ההמחאה. בנוסף להרשעות אלה צורף תיק שבו הודה המבקש ב-10 עבירות של גניבה בידי מורשה הקשורות בעבודתו כיועץ מס במשרד רואי חשבון. כל זאת עת היו תלויים ועומדים נגדו 6 חודשי מאסר על תנאי בשל עבירות מרמה. בימ"ש השלום גזר למבקש 10 חודשים מאסר בפועל והפעיל את המאסר על תנאי - 4 חודשים חופפים ושניים מצטברים. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המדינה והטיל על המבקש 3 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר את המאסר על תנאי של 6 חודשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בתי המשפט לקחו בחשבון את הקשיים הכלכליים והחובות הכבדים שהיו למבקש, באותו זמן, שחלק מהן "ירש" מאביו המנוח. ביהמ"ש המחוזי פירט בהרחבה את השיקולים להחמרה הממשית בדינו של המערער והחמיר בעונש למרות תסקירי שרות המבחן שתמכו במבקש בהתחשב במצוקותיו ובתפנית החיובית באורחות חייו. אכן, ניתן לומר שהעונש הוחמר החמרה כבדה ביותר בביהמ"ש המחוזי, אך בהתחשב בעבירות הרבות והחמורות שביצע המבקש תוך כדי כך שעונש של מאסר על תנאי תלוי על צווארו, אין בעונש זה מיצוי מלא של הדין ע"י ביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט, לאחר התלבטות, כי אין זה המקרה הנדיר שבגינו יסטה ביהמ"ש העליון מן הכלל כי לא תינתן רשות לערעור שני בשל חומרת העונש בלבד.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד גב' וופא זועבי פאהום למבקש, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 26.11.98).
בש"פ 7332/98 - חאתם זועבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד ודחיית טענת אפלייה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושלשה נאשמים נוספים הואשמו בעבירת שוד בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק. לפי הנטען קשרו העורר ואחד משלשת הנאשמים האחרים (להלן: המתכננים) יחד עם אדם נוסף (מנהל סניף בנק דואר בנצרת) לבצע שוד בסניף הדואר. כן סיכמו המתכננים עם שני הנאשמים הנותרים (להלן: המבצעים) כי המבצעים יבצעו את השוד בפועל. ואכן, אלה שדדו את הסניף תוך שימוש באקדח. מנהל סניף הדואר הואשם בכתב אישום נפרד בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים וידיעות כוזבות. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את המתכננים ואת המבצעים עד תום ההליכים ואילו את מנהל הסניף הורה לשחרר בערובה. טענת הסניגור היא כי ביהמ"ש המחוזי הפלה שלא כדין בין העורר לבין מנהל הסניף. ביהמ"ש המחוזי עמד על ההבדלים שבין עניינו של מנהל הסניף לבין עניינו של העורר. לדעתו, מה שעשה מנהל הסניף, מסירת מידע שיש בו כדי להקל על ביצוע מעשה השוד, אין בו מסוכנות כי ימסור מידע כזה בעתיד שכן ניתן להגבילו, בין היתר, שלא יחזור לתפקידו. מאידך, עברם של המתכננים והמבצעים (זולת העורר) מלמד על היותם אנשי זרוע וחלופת מעצר לא תמנע את מסוכנותם. הערר נדחה.
ב. אכן, חלקו של מנהל הסניף היה כבד משקל. מן הבחינה המוסרית לא היו העבירות שעבר קלות מהעבירות של המתכננים והמבצעים. אעפ"כ יש מקום להבחין בין העורר לבין מנהל הסניף. מטרתם של המתכננים והמבצעים היתה לזכות בסכום כסף גדול וניתן להניח שאילו נקרתה להם הזדמנות לבצע שוד בנסיבות דומות במקום אחר לא היו נמנעים מלבצע אותו. לעומתם, נבעה תרומתו של מנהל הסניף לפרשה מתוך עבודתו באותו סניף דואר. כאן היסוד להבחנה בין השניים. כאן גם היסוד לשוני בין מידת הסיכון שבשחרורם של המתכננים והמבצעים, שהיא לכאורה גדולה יותר, לבין מידת
הסיכון שבשחרורו של מנהל הסניף, שהיא לכאורה קטנה יותר. לכך יש להוסיף כי אפילו לא היה יסוד להבחין בין העורר לבין מנהל הסניף, היה מקום לצוות על מעצר העורר שכן מעשיו מעידים עליו שהוא מסוכן לציבור ואין חלופה למעצר כדי ליטול את סכנתו. במקום שאלה עומדים אין עקרון השויון יכול לעמוד.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד משה שרמן לעורר, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 30.11.98).
בג"צ 6734/98 - נחום קרליץ ורשימת נחל נגד שלום דנינו פקיד הבחירות לעירית באר שבע ואח'
*פסילת רשימת מועמדים לבחירות לעירית באר שבע בנימוק של איחור בהפקדת ערבון לפי דרישת פקיד הבחירות(העתירה נדחתה).
א. העותר הגיש רשימת מועמדים לבחירות למועצת העיר באר שבע ומכיוון שמדובר ברשימה חדשה חלה חובה על פי החוק להמציא ערבון כספי. את הערבון יש להפקיד לא יאוחר מן היום ה-21 שלפני יום הבחירות. עם הגשת רשימת המועמדים, קיבל העותר הודעה בדבר החובה להפקיד את הערבון עד ליום 20.10.98. כאשר ביקש העותר להפקיד את הערבון ביום 21.10.98, לא הסכים המשיב לקבלו והודיע כי הוא רואה את הרשימה כאילו לא הוגשה. ערעורו של העותר לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש דחה את טענתו של העותר כי המועד להגשת הערבון חל ביום 21.10.98, ולא כפי שקבע פקיד הבחירות. בין השאר הפנה ביהמ"ש לסעיף 10 לחוק הפרשנות שלפיו "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במניין". על פי אותו עקרון כשנקבע מועד עד מספר ימים לפני תאריך אלמוני, היום בו נופל אותו תאריך לא יבוא במניין. העתירה נדחתה.
ב. דין העתירה להידחות על הסף. כאשר מדובר בעתירה נגד פס"ד "סופי" של ביהמ"ש המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות, יפעיל בג"צ את סמכותו רק במקרים נדירים וחריגים. המקרה שבפנינו אינו כזה. אשר לדחיית גירסתו העובדתית של העותר כי ביקש להפקיד את הערבון ביום ה-20.10.98 ופקיד הבחירות לא היה מוכן להמתין עד לקבלת הערבון - בדרך כלל לא יהיה בטענות שבעובדה כדי להביא להתערבות בג"צ השמורה למקרים יוצאי דופן בלבד.
ג. אשר לטענה בדבר המועד האחרון להמצאת ערבון - טענה זו הועלתה ע"י העותרים רק בחלוף המועד האחרון שעליו הודיע פקיד הבחירות לעותרים עם הגשת הרשימה. מועד זה הודע מראש גם לשאר המשתתפים בבחירות והעותרים מבקשים לשנות בדיעבד את כללי המשחק אף שלא חלקו עליהם בזמן אמת. בנסיבות אלה אין בטענה האמורה כדי להצדיק התערבות בג"צ, אף מבלי שיחווה דעתו לעיצומם של דברים. לכאורה יש בסיס מוצק לפירוש שננקט ע"י ביהמ"ש המחוזי ולהנמקתו לפירוש האמור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, חשין. העותרים לעצמם, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיב. 19.11.98).
בש"פ 7057/98 - איסמעיל עדווי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של תושב שטח הרשות הפלשתינית(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של החזקת כלי פריצה, החזקת רכוש חשוד כגנוב, פריצה לכלי רכב בכוונה לגנוב, חבלה במזיד, גניבת רכב ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות תוך שהייה בישראל שלא כדין. לפי הנטען, החזיק העורר, שהוא תושב בית ג'אללה, כלי פריצה חדים, והוא יחד עם אחר פרצו למכונית בירושלים והתניעו אותה ונסעו
בה ללא רשות בעליה. כשהבחינו בהם שוטרים נמלטו השניים מן הרכב לכיוון גן הפעמון תוך שהם משליכים בדרכם על השוטרים מוטות ברזל ואחד השוטרים אף נפגע. האיש שהיה עם העורר נמלט ואילו העורר נתפס. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בציינו שמדובר במעשה חמור הכרוך גם בנסיון למעשה אלימות נגד השוטרים וכן בקושי להבטיח את בואו של המערער למשפט כי הוא תושב שטח שבשליטת הרשות הפלסטינית. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר מנימוקי הערכאה הראשונה. הערר על כך נדחה.
ב. אין לקבל את טענת הסניגור שאבד קשר עין עם הבורח תוך כדי המרדף. יש ראיות מספיקות כי העורר זוהה ע"י השוטרים כמי שברח מהמקום. אין גם ספק שאחרי הטלת מוט הברזל על השוטר קמה חזקת מסוכנות של העורר, חזקה שהעורר לא סתר אותה. אין זה חשוב שאיננו יודעים מי משני הבורחים זרק את מוט הברזל שפגע בשוטר. שניהם החזיקו במוטות ושניהם הטילו אותם על השוטרים אלא שרק שוטר אחד נפגע.
ג. אחד הנימוקים למעצר בערכאה הראשונה והשניה היה החשד שהעורר לא יתייצב למשפט משום שהוא מתגורר בשטח שבשליטת הפלסטינים. חשש זה יכול להוות עילת מעצר ובנסיבות מתאימות די בו כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. כששוקלים את המקרה דנן לגופו, וכשלא באה שום הצעה מצד הסניגוריה לחלופת מעצר שתבטיח את התייצבות העורר למשפטו, הרי הצדק עם שתי הערכאות הקודמות. הסניגור טוען שמאז ניתנו שתי ההחלטות השתנה משהו כתוצאה מ"הסכם וואי", אשר לדעת הסניגור יביא ליתר שיתוף פעולה עם המשטרה הפלשתינית. דבר זה טרם הוכח ואין לראות בהסכם האמור סיבה לשינוי ההחלטות שנתקבלו בבימ"ש השלום ובביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט אילן. 23.11.98).
ע.א. 8109/95 - קרנית, קרן פיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד שולמית גינת
*אחריות חברת ביטוח לכל הנזק שנגרם למי שנפגע בתאונת דרכים ואחר כך ניסה להתאבד והפך לנכה 100 אחוז. *שיעור הפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 1506/90 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה, ילידת אוגוסט 46, נפצעה בתאונת דרכים בדצמבר 88 ובעקבות התאונה אושפזה עד לנובמבר 89. בינואר 90 ביקרה המשיבה בדירה המצוייה בקומה רביעית, קפצה מהדירה בניסיון להתאבד וכתוצאה מכך נפגעה קשות ונותרה נכה בשיעור של %100 לצמיתות. המשיבה הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה והנזקים שנגרמו לה עקב נסיון ההתאבדות. ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע כי התקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נסיון ההתאבדות על תוצאותיו. את שיעור הפיצויים קבע ביהמ"ש בסכום כולל של 5 מליון ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי ותשלומים תכופים. המערערת מערערת הן כנגד קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר אחריותה לנזקי נסיון ההתאבדות והן באשר לפרטי הנזק השונים. הערעור בנושא הראשון נדחה והערעור בנושא השני נתקבל בחלקו.
ב. באשר לקשר הסיבתי במישור העובדתי בין התאונה לבין נסיון התאבדות - ביהמ"ש המחוזי מינה מומחים רפואיים. בחוות דעתו ובעדותו פירט מומחה פסיכיאטרי את הצטברות הגורמים השונים שיכולים להסביר את נסיון ההתאבדות של המשיבה, ובקשר לכך הזכיר את אישיותה הבסיסית והרקע האישי שהיה קודם התאונה - כולל רקע משפחתי וגירושיה משני הבעלים שהיו לה וטיפול אנטי דכאוני לאחר הגירושין השניים. לגורמים אלה, שהיוו מבחינת המערערת מעין "גולגולת דקה" התווספו גורמים שיצרה התאונה. בין אלה ליקויים מוחיים אורגניים שנבעו מהפגיעה המוחית עקב התאונה, תגובה רגשית ושינויים בדימוי העצמי של המשיבה. לדעת המומחה תגובתה הרגשית של הנבדקת להשלכות התאונה היתה גדולה. ניתן לסכם כי מעדות המומחה עולה כי
אלמלא תוצאות התאונה - הפגיעה האורגנית במח והנכות הנפשית בעקבות התאונה - לא היה מתרחש נסיון ההתאבדות, כך שהוכח מבחינה עובדתית שהתאונה היא שגרמה לנסיון ההתאבדות.
ג. טענה אחרת העלתה המערערת שגם אם קיים קשר עובדתי רפואי בין התאונה לבין נסיון ההתאבדות הרי במישור ריחוק הנזק ניתן היה לייחס את תוצאות המעשה האובדני לתאונה, רק אם היה מוכח כי התקיים במשיבה, בעת המעשה האובדני, מצב נפשי חמור ששלל ממנה לגמרי את כח רצונה או את יכולתה לשלוט בדחפיה. על שאלת ריחוק הנזק בתביעה לפי חוק הפיצויים חלה הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין (סעיף 4(א) לחוק הפיצויים). כאשר מדובר בתביעה בעילת הרשלנות, התפרשה הוראה זו כקובעת את מבחן הצפיות. במסגרת מבחן זה נדרשת צפיה של סוג הנזק וטיבו, אך לא נדרשת צפיה של היקפו או של דרך ההשתלשלות המדוייקת בה אירע. קיימת דעה שלפיה אין להחיל מבחן זה על חוק הפיצויים וכי יש להחיל על תביעה לפי חוק זה את מבחן הסיכון. אין צורך להכריע בשאלה זו שכן על פי כל אחד משני המבחנים האמורים, הנזק בו מדובר אינו נזק רחוק, אשר חבות בגינו נשללת.
ד. לפי מבחן הצפיות - נסיון ההתאבדות נבע מהנכות הנוירולוגית והנפשית שנגרמה למשיבה עקב התאונה והיה התפתחות טבעית שלה וככזה היה נסיון ההתאבדות במסגרת מבחן הצפיות. התוצאה אינה משתנה על פי מבחן הסיכון. בנכות, בעיקר הנפשית, שנגרמה למשיבה בתאונת הדרכים היה כרוך סיכון, אשר גם התממש בפועל, לפעולה אובדנית. כאשר זה המצב, ההפרדה בין הנזקים עקב נסיון ההתאבדות לבין אירוע התאונה היא, במידה רבה, מלאכותית. לכך יש להוסיף כי שיקולי המדיניות שביסוד ההסדר של חוק הפיצויים תומכים בהעדפתו של פתרון המעניק פיצוי לניזוק והמפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני הפתרון השולל ממנו פיצוי או המטיל את המעמסה על מזיק אינדיבידואלי. על כן צדק ייעשה דווקא אם יינתן פיצוי למשיבה אשר הנכות שנגרמה לה בתאונה היא שהביאה לנסיון אובדני.
ה. אשר לשיעור הפיצויים - למשיבה נגרמה נכות צמיתית של %100. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לחשב את הפיצויים המגיעים למשיבה בהנחה שתוחלת חייה לא קוצרה עקב התאונה. מוסכם שתוחלת חיי המשיבה היא עד גיל 77 שנים, אלא אם זו קוצרה עקב פגיעותיה בתאונה. המומחה בתחום הנוירולוגיה קבע שקיים קיצור תוחלת חיים לחולה במצב של המשיבה, אך לא יכול היה לקבוע את שיעור קיצור התוחלת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בהיעדר עדות מומחה על שיעור קיצור התוחלת אין להפחית מתוחלת החיים של המשיבה על דרך האומדן. ברם עם כל הקושי בהערכת קיצור תוחלת החיים, הרי בהתחשב בכלל הנסיבות, ובדרך אומדן, ניתן לייחס לתאונה קיצור תוחלת חיים ב-5 שנים ועל כן יש לחשב את הפיצויים על תוחלת חיים עד גיל 72 שנים.
ו. באשר לעזרת צד שלישי קבע ביהמ"ש בדרך אומדן סכום של 11,000 ש"ח לחודש כהוצאה חודשית צפוייה ובכך אין להתערב. בין שאר פרטי הנזק נכלל פיצוי בגין הוצאות רפואיות צפויות בעתיד כאשר ביהמ"ש יצא מההנחה שחוק ביטוח בריאות ממלכתי לא חולל שינוי בזכותו של ניזוק לתבוע מהמזיק את מלוא ההוצאות הרפואיות הצפויות כתוצאה מהתאונה. לאחר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פסה"ד בפרשת אלחדד (ע.א. 97+6881/97/5557 סביר נ' 290) בו נקבע שנפגע אינו זכאי לפיצוי מן המזיק בגין טיפול רפואי שהוא זכאי לקבלו חינם מקופת חולים בה הוא חבר. על כן, יש להפחית את סכום הפיצוי בראש נזק זה מ-300,000 ש"ח ל-75,000 ש"ח עבור אותם מקרים בהם מטעמים של טעות או תקלה לא תקבל המשיבה מקופת חולים את ההוצאות הרפואיות.
ז. באשר לכושר השתכרותה של המשיבה אלמלא התאונה - ביהמ"ש המחוזי התייחס לחמישה תלושי משכורת שהביאה המערערת ופסק שלולא התאונה היתה משתכרת כפעם וחצי מהשכר הממוצע במשק. ברם, מסתבר שבאותם חמישה חודשים נמצאה המשיבה בתקופה מיוחדת בה היה עליה להחזיר חובות ועל כן עבדה עד 12 שעות ביום וכן בשבתות ובחגים. כך שמדובר בתקופה שאינה משקפת את כושר עבודתה הרגיל. גם אין זה סביר להניח שהמשיבה שהיתה בת 42 בעת קרות התאונה היתה ממשיכה לעבוד ברציפות עד גיל 65 שנים במשך 12 שעות ביום כולל שבתות וחגים. לפיכך יש להפחית את כושר ההשתכרות כפי שנקבע מסך 5,180 ש"ח, לאחר ניכוי מס הכנסה, לסכום של 4,500 ש"ח. בכל הסעיפים יש להפחית סכום של כ-750,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. מלמן למערערת, עו"ד ז. קליר למשיבה. 20.12.98).
ע.א. 6745/95 - חברת העובדים השיתופית... בע"מ נגד פסל בע"מ
*פרשנות המונח "ערך כינון" בחוזה שכירות בניגוד לפרשנות המונח בחוזי ביטוח(מחוזי ת"א - ה.פ. 1697/92 - הערעור נתקבל).
א. המערערת הקימה בשנות ה-30 שני מבנים שבהם מוקמו שני בתי קולנוע בחיפה, "אורה", ו"אמפי". בשנת 35 הושכרו המבנים לשוכרים למשך 20 שנה. בשטר השכירות נאמר כי "בתום השכירות תהא למשכיר הזכות לרכוש את כל הרהיטים או כל המכונות של התיאטרון... לפי הערכה שתיעשה... פעולת המעריכים תחשב כבוררות...". עם סיום תקופת השכירות, שהוארכה עד שנת 59, רכשה המערערת את האינוונטר שהיה מצוי בבתי הקולנוע תמורת 250,000 ל"י. בינואר 60 נערך הסכם שכירות חדש בין המערערת לבין אחר ובאותו הסכם נאמר כי השוכר ישלם למערערת תמורת האינוונטר 285,000 ל"י ובתום תקופת השכירות תהיה המערערת חייבת לרכוש את הציוד חזרה בסכום שיוערך ע"י שני מעריכים. בשנת 82 נערך הסכם שכירות בין המערערת לבין המשיבה לתקופה של 20 חודש. לגבי האינוונטר נקבע כי "בתום תקופת השכירות, במידה שלא יוארך תוקפו של הסכם זה... מתחייבת המשכירה (המערערת) לרכוש את האינוונטר שיהיה מצוי אותו עת בבית הקולנוע... במחיר שייקבע ע"י מעריכים... המעריכים יעריכו את האינוונטר לפי ערך הכינון שלו כשהוא מותקן ומורכב בבית הקולנוע...". עם תום המועד החוזי הוארכה תקופת השכירות בהסכמה למשך שנה וחצי ועם הפסקת השכירות דרשה המשיבה מעת המערערת תשלום עבור האינוונטר לפי "ערך כינון" כאמור בהסכם.
ב. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בדבר דרך פרשנותו של המונח "ערך כינון". ביהמ"ש המחוזי קיבל את פרשנותה של המשיבה למונח זה, לאמור, שהפרשנות היא כי על המערערת לשלם למשיבה את הכספים בגובה הסכום המצטבר משווי עלות רכישתו מחדש ועלות הובלתו, הרכבתו והתקנתו בבתי הקולנוע של האינוונטר. לשם ביסוס מסקנה זו הסתמך ביהמ"ש על שורה של נימוקים. בין היתר על כך כי המונח "כינון" הוא מונח מתחום דיני הביטוח שמשמעותו "חדש תמורת ישן". לדעת ביהמ"ש המחוזי, על אף שהמונח "כינון" מקורו בתחום הביטוח, ניתן לאמץ אותו, על משמעותו הכלכלית, גם בחוזים מסחריים וזאת כדי למנוע מן הצדדים לפרט ולהאריך את כוונתם באריכות יתר. ביהמ"ש הוסיף ומנה סיבות שונות על שום מה היתה המערערת מוכנה כי בתום השכירות היא תשלם סכום ענק עבור אינוונטר חדש במקום האינוונטר הישן משנות השלושים. הערעור נתקבל.
ג. ההוראה החוזית, המתיימרת לחייב את המשכירה לשלם לשוכרת בתום תקופת השכירות עבור אינוונטר ישן מאוד סכום המאפשר לשוכרת לקנות אינוונטר חדש לגמרי, היא הוראה שאינה עומדת בשום מבחן של סבירות כללית. לפי טענת המשיבה מגיע לה בגין
האינוונטר לפי "ערך כינון" סכום של 1,820,000 דולר, כאשר ערך האינוונטר העכשווי (בשנת 1992) הוא 235,000 ש"ח בלבד. ביהמ"ש המחוזי לא נכנס כלל לשאלת השמאות, אך עצם הפער בסכומים הנטענים מצביע על אי הסבירות הכלכלית של "ערך הכינון". הסיבות שמצא ביהמ"ש המחוזי לכך שהמערערת התהיה מוכנה לשלם סכום עתק עבור האינוונטר אין לקבלן. כך נשמט היסוד מהנחתו של ביהמ"ש בדבר עמידתו של ההסכם בדבר הסבירות הכלכלית. מבחינה כלכלית, התחייבות לשלם עבור אינוונטר ישן פי 18 מערכו הממשי גובלת באבסורד. אין זה מן הראוי שמילה יחידה בהסכם, המילה "כינון", שמקורה בסביבה עיסקית אחרת לחלוטין, יהיה בכוחה להטיל על המערערת חיוב קיצוני מעין זה.
ד. העיקרון כי בפרשנות חוזה, שמטרתה לעמוד על אומד דעת המתקשרים, יש להיזקק למטרות ולתכליות המונחות ביסוד החוזה, מושרש היטב בפסיקת בתי המשפט. מפסיקתו של ביהמ"ש עליון עולה כי מבחני הסבירות, ההגינות והתכלית האובייקטיבית של חוזה, עשויים לאצור כוח עד כדי כמעט "עקירה" או אף עקירה ממש של מילים מתוכו. אך גם אם לאמץ את הגישה הפרשנית המצמצמת, זו הנרתעת מפני עקירה ממשית שלמה של ביטוי לשוני של נוסח החוזה, הרי עובדה היא כי המונח "ערך כינון" אינו חד משמעי לחלוטין, ובמילון העברי למילה "כינון" מספר משמעויות.
ה. אם לא די בנימוקים אלה הרי גם לפי החוזה אין לחייב לשלם לפי ערך כינון. בחוזה נאמר כי "בתום תקופת השכירות, במידה שלא יוארך תוקפו של הסכם זה... מתחייבת המשכירה לרכוש את האינוונטר..." לפי "ערך כינון". עובדה היא כי הסכם השכירות הוארך בין הצדדים למשך שנים אחדות וספק אם אותה התחייבות חלה גם על השכירות הנמשכת. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערערת חייבת לרכוש את האינוונטר לפי ערכו בזמן תום השכירות בפועל כשהוא כבר מותקן ומורכב בבתי הקולנוע. אם יהיו חילוקי דעות בין הצדדים יפעלו על פי הוראת ההסכם בדבר מינוי מעריכים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד, הוסיף המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד א. כהן למערערת, עו"ד גדעון סלעית למשיבה. 17.12.98).
על"ע 98+1746/98/1770 - מדינת ישראל נגד עו"ד ציון מזור
*החמרה בעונש משמעתי של עו"ד שהורשע בעבירות מרמה והרחקתו לצמיתות מהלשכה(ערעור על קולת עונש משמעתי - הערעור נתקבל).
א. המשיב, יליד 38, הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי, בדצמבר 94, ב-3 עבירות של גניבה בידי מורשה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות שנעברו בשנים 1991-1984. על פי פסה"ד שלח מזור את ידו בכספים שהועברו אליו עבור לקוחותיו וכן שלשל לכיסו כספים שגבה מלקוחותיו בטענה כוזבת שהם דרושים לצורך תשלומים למינהל מקרקעי ישראל. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב חמישה חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי וחייב אותו לשלם פיצויים לשניים מן הלקוחות. ערעורו של מזור לביהמ"ש העליון על הרשעתו נדחה וערעורו על מידת העונש נתקבל במובן זה שהמאסר בפועל הומר במאסר על תנאי מן הטעם שהמשיב אינו מסוגל, בשל מצב בריאותו הקשה, לבצע עונש מאסר בעבודות שירות. לאחר מכן הגישה המדינה לביה"ד המשמעותי המחוזי קובלנה נגד מזור בה ביקשה להוציאו מלשכת עוה"ד וביה"ד גזר על מזור ברוב דעות "הוצאה לצמיתות מהלשכה". המשיב ערער לביה"ד הארצי שהקל בענשו והשית עליו עונש של השעייה בפועל לתקופה של 5 שנים. המדינה ומזור ערערו לביהמ"ש העליון על מידת העונש. ביהמ"ש קיבל את ערעורה של המדינה והחזיר על כנו את העונש של בימ"ש השלום, היינו הרחקה לצמיתות מלשכת עוה"ד.
ב. נקיון כפיים, הגינות, נאמנות ומסירות הן בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת הדין ובלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו אלא שאינו כשיר לכך. המעשים שעשה מזור הם מעשים אשר לא ייעשו. כשלונו לא היה במעשה אחד, מקרי וחד פעמי, אלא בשלשה מעשים נפרדים בהבדלי זמן כאשר בין הראשון לבין האחרון חלפה תקופה של כ-7 שנים. התנהגות כזו מכתימה את עוה"ד המתנהג כך בכתמים של חרפה וקלון ומכתימה את כל העוסקים במקצוע, ישרים ותמימי דרך, הנחשדים על חינם. התנהגות כזאת מערערת את אמונו של הציבור בעורכי הדין ופוגעת במקצועם. לפנים שררה הגישה כי נסיבות אישיות אין בהן כדי להשפיע על תוצאות ההליך המשמעתי להבדיל מהליך פלילי, אך גישה זאת נתמתנה והיום מקובל להביא בחשבון לקולא בהליכים משמעתיים גם נסיבות אישיות קשות. עם זאת, אינטרס הציבור הוא השיקול החשוב והמכריע. במקרה שלפנינו דוחה אינטרס הציבור מפניו את השיקולים האישיים. אכן, ביהמ"ש העליון הקל בענשו של מזור שביטל את המאסר בפועל, אך זאת בשל מצב בריאותו וטעם זה אינו יכול לעמוד כאן בדיון בענשו המשמעתי. לפיכך יש לפסוק על הרחקתו של המשיב מהלשכה לצמיתות.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אילן. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד משה עליאש למשיב. 14.12.98).
רע"פ 7148/98 - ארנון ודפנה עזרא נגד יעל ואהוד זליזיניאק
*עיכוב ביצוע צו הריסה של מבנה ושל תשלום קנס עקב בזיון בימ"ש (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד במסגרת בקשת רשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים והמשיבים מתגוררים בחלקות גובלות ומשהחלו המבקשים לבנות בחלקתם פנו המשיבים לבימ"ש השלום וביקשו צו מניעה נגד הבניה, בטענה, כי הבניה היא בלתי חוקית וגורמת להם מטרד ונזקים נוספים. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד ובמסגרת זו קיבלו על עצמם המבקשים הגבלות ,מהגבלות שונות בכל הנוגע לבניה. כחודש לאחר שניתן תוקף להסכם הפשרה שבו המשיבים ופנו לביהמ"ש בהליך לפי פקודת בזיון ביהמ"ש בטענה כי הבניין שהקימו המבקשים חורג בהיקפו מן המוסכם. בימ"ש השלום קיבל את טענות המשיבים והורה למבקשים להסיר תוך 60 יום את הבניה המהווה חריגה מהסכם הפשרה, ואם לא יעשו כן ישאו בתשלום קנס יומי. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. מכאן הבקשה לרשות ערעור והבקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה לעיכוב הביצוע נתקבלה.
אכן, על פני הדברים, מועטים סיכויי המבקשים לקבל רשות ערעור, בהתחשב במדיניותו של ביהמ"ש העליון (בר"ע 103/82 (חניון חיפה) פד"י ל"ו(3) 123). עם זאת, ומבלי לחוות דעה לגוף בקשת רשות הערעור, אין לומר כי טענת המבקשים משוללת כל יסוד. זאת ועוד, הגם שאין להקל ראש בנזקם של המשיבים, הנאלצים להתגורר בסמוך לבית המבקשים, בצורתו הנוכחית, הרי הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה מן הצורך להרוס חלק משמעותי מביתם הוא חמור יותר. על כן יש לעכב את הביצוע.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אלון רום למבקשים, עו"ד גב' רחל פשר אייקנאר למשיבים. 26.11.98).
ע.א. 3895/97 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד ארגון הסגל האקדמי אוניברסיטת ת"א ואח'
*פרשנות הוראה בפוליסה קבוצתית לביטוח חיים (הערעור נדחה).
ערעור זה עניינו פרשנות של פוליסה קבוצתית לביטוח חיים, שנערכה בשנת 92 בין חברת הביטוח הסנה לבין ארגון הסגל האקדמי באוניברסיטת ת"א. תקופת הפוליסה היא ל-5 שנים. חברת הביטוח הסנה קרסה וחוזה הביטוח הועבר
למערערת. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחישוב דמי הביטוח השנתיים. שורש המחלוקת מצוי בשתי הוראות המופיעות בפוליסת ביטוח. באחת ההוראות נאמר כי הפרמייה השנתית לכל בר ביטוח בשנת הביטוח הראשונה תהיה 120 ש"ח צמוד למדד וקיים סעיף אחר אשר לפי פירוש המערערת מעלה אחרי השנה הראשונה את דמי הביטוח השנתיים בכ-%500. השאלה היא מה היחס בין שתי ההוראות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לפרש את הפוליסה שלפיה הסכום של 120 ש"ח בצירוף המדד יפה לכל שנות הביטוח והערעור על כך נדחה.
אמנם, ההוראות המצויות בפוליסה פתוחות לשתי הפרשנויות, אך יש לדרוש ממבטח כי בשאלה מרכזית כמו חישוב דמי הביטוח - כאשר ההפרש בין הפרשנויות גדול במאות אחוזים - ינוסחו ההוראות הנוגעות לעניין בבהירות יתירה. לכן, אם המבטחת התכוונה לתחשיב שיביא להעלאת הפרמיה החל בשנה השניה במאות אחוזים היה עליה לומר זאת במלים מפורשות בפוליסה. אין להשאיר עניין מעין זה לפרשנות. בנסיבות המקרה דנא, יש להיבט זה של שקיפות ובהירות חשיבות מיוחדת, בשל העובדה שהפוליסה נוגעת למאות רבות של מבוטחים, שלא לקחו חלק במו"מ. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: אור, חשין, אנגלרד. עוה"ד חיים קליר ועילם בורבין למערערת, עו"ד שמואל אהרנסון למשיבה. 29.11.98).
ע.פ. 2298/97 - יהוא דוד נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה במעשה סדום (הערעור נתקבל).
בשל מעשים מיניים שעשה בקטין הורשע המערער במעשה סדום, במספר מקרים של מעשה מגונה ובמעשה מגונה בפומבי ונדון ל-7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור מופנה כנגד ההרשעה במעשה סדום וכנגד חומרת העונש. לקבלת הערעור על ההרשעה בביצוע מעשה סדום הסכימה גם ב"כ המדינה. הערעור לעניין זה נתקבל וכן נתקבל הערעור על חומרת העונש.
ביהמ"ש לא קיבל את טענתו של הקטין כי המערער החדיר את אבר מינו לפי הטבעת שלו אלא התייחס להודעתו של המערער במשטרה כי החדיר את אצבעו לפי הטבעת של הקטין. החדרת אצבע אינה מהווה מעשה סדום כהגדרתו בחוק. "מעשה סדום" הוגדר בסעיף 347(ג) לחוק העונשין כ"החדרת איבר המין... או החדרת חפץ לפי הטבעת של אדם". הגדרה זו שונה מהגדרתו של מעשה בעילה לעניינה של עבירת אינוס. בסעיף 345(ג) הוגדר "בועל" כמי שמחדיר "איבר מאברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האשה". השוואת ההגדרות שוללת את האפשרות לפרש את המונח "חפץ" שבהגדרת "מעשה סדום" ככולל איבר מאברי הגוף. משהוחלט לזכות את המערער מביצוע מעשה סדום ולהרשיעו תחת זאת בעבירה נוספת של מעשה מגונה יש להתערב גם בגזר הדין. בהתחשב במהות המעשים המגונים הוחלט להעמיד את עונש המאסר בפועל על 4 שנים במקום 7 שנים והמאסר על תנאי יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, אילן. החלטה - השופט מצא. עו"ד אריה ליכט למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיב. 19.11.98).
בש"פ 7231/98 - שושנה בן חמו נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בסחר בסמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה בסחר בסמים באשר מסרה 3.4 גרם הירואין לסוכן סמוי של המשטרה, לפי בקשתו של אדם אחר, תמורת 900 ש"ח, וביהמ"ש הורה על מעצרה עד תום ההליכים. הסניגורית טענה כי יש לנקוט
דרך של חלופה למעצר, בעיקר משום שכמות הסם היתה קטנה ומשום שהעוררת עשתה מה שעשתה כטובה לשכן שביקש זאת ממנה בלי שהיתה לה כל טובת הנאה. עוד הודגש כי בעברה של העוררת רק שתי הרשעות קודמות, שאחת מהן עבירת רכוש קלת ערך והשניה היא אמנם סחר בסמים אך היא משנת 1994. לעוררת, ילידת 53, שלשה ילדים שאחד מהם קטין בן 14 תלמיד בבית ספר. הערר נתקבל.
בדיון במעצר של סוחרי סמים גוברת בדרך כלל מידת הדין על מידת הרחמים. חומרתן הגדולה של עבירות אלה, דוחה מפניה נסיבות אישיות מקילות. שיקולי ההגנה על הציבור החף מפשע מבטלים את שיקולי ההגנה על היחיד העבריין. אעפ"כ, יש ונסיבות העבירה - אפילו של עבירה כזאת - ויש ונסיבותיו האישיות של העבריין מצדיקות גישה שונה. המקרה דנא מצדיק אכן גישה שונה. אין לומר כי טענתה של העוררת בדבר התפקיד השולי והחד פעמי שמילאה היא חסרת בסיס. בהתחשב בנסיבותיה האישיות גם אי אפשר לקבוע כי אפסה התקוה שתחזור למוטב וכי אין לתת בה אמון. על כן, ולא בלי היסוסים, יש להורות על דרך של חלופה למעצר כולל "מעצר בית" מלא.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' כרמלה רוטפלד (האפט) לעוררת עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 26.11.98).
דנ"א 7453/97 - עזבון המנוח הרב פנחם הורוביץ ז"ל נגד מדינת ישראל
*דחיית עתירה לדיון נוסף בפס"ד שניתן בהרכב מורחב של 5 שופטים (עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 93+2405/91/2912 (סביר נ' 237) - העתירה נדחתה).
בפסה"ד נשוא הבקשה עמדה לדיון שאלת היחס שבין סעיפים 12 ו-13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) והפסיקה שפירשה סעיפים אלה ובין החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור. כן נדונה שאלת תחולתו של חוק פסיקת ריבית והצמדה על דרכי הפיצוי בגין הפקעה שנקבעו לפי דברי החקיקה האמורים. הדיון האמור נעשה, בין היתר, נוכח חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והשפעתו על סוגיית הפיצוי בגין הפקעה. פסה"ד ניתן ע"י הרכב של 5 שופטים. על פס"ד זה הוגשה עתירה לקיום דיון נוסף כאשר טענת העותר הינה כי ההלכות שנקבעו בפסה"ד הן חדשניות וקשות. הבקשה נדחתה.
נכון הדבר, כי מבחינה פורמלית קיימת סמכות להורות על דיון נוסף גם כאשר פסה"ד המקורי ניתן בהרכב הגדול משלשה שופטים אולם בסמכות פורמלית בלבד לא סגי. הפעלתה של סמכות זו תינתן, כפי שנפסק, "רק בנסיבות יחודיות ויוצאות דופן, היינו, במקרים חריגים שבחריגים". המקרה דנא אינו המקרה המתאים לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בהרכבו המורחב. אכן, פסה"ד הינו תקדימי, נפסקו בו מספר חידושים שיש להם חשיבות רבה והם מסדירים תחום שיש לו נגיעה לפרטים רבים. בה בעת, אין בפסה"ד אלא פרשנותו של הדין הקיים וההכרעה בדבר היחס בין הוראות שונות. אף העותר אינו מציע אלא "אפיק פרשני" אחר. בכגון דא אין עילה לקיומו של דיון נוסף. כל שכן, אין המקרה בא בגדריו של "חריג שבחריגים" המצדיק דיון בהרכב מורחב. מטעם זה דין הבקשה להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה שוב לעותר, עוה"ד אייל ינון וגב' טליה ששון למשיבה. 24.11.98).