ע.א. 7186/98 - שלמה וסוזן מלול נגד ג'אן אלברט ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין הצדדים מתנהלים הליכי משפט באשר לביצוע הסכם של מכירת דירה של המערערים למשיבים. המשיבים הגישו תובענה נגד המערערים וכן הגיש המשיב 7, בנק, תביעה לרישום הערת אזהרה. לטענת המערערים גילה ביהמ"ש מלכתחילה עויינות כלפיהם והם מתייחסים לשורה של החלטות דיוניות של ביהמ"ש מאז אפריל 97. בנובמבר 98 ביקשו המערערים כי השופט יפסול עצמו והוא דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
ב. המערערים מודעים לכך שהחלטות דיוניות אין בהן כדי להקים עילת פסלות, אך לטענתם, בחינת החלטות ביהמ"ש מלמדת כי מדובר בהחלטות שגויות הנובעות מהפלייה פסולה ולא מטעות סתם. ברם, חלק בלתי מבוטל מטענות המערערים מתייחס להחלטות שנתקבלו ולאירועים שהתרחשו חודשים ואף שנים לפני הגשת בקשת הפסלות ולעניין זה כבר נפסק כי מי שמבקש להעלות טענת פסלות חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה הנקרית לו, היינו בישיבה הראשונה המתקיימת לאחר שנודעה עילת הפסלות. אין המערערים יכולים להישמע בטענתם כאשר החשו בשעתו ובינתיים חלף זמן רב, נשלמו הליכי ההוכחות והתיק עומד לפני מתן פס"ד.
ג. גם לגופו של עניין, עיקר טרוניית המערערים מופנה כלפי החלטות דיוניות שונות שקיבל ביהמ"ש ואין לקבל את הטענה כי ההחלטות האמורות הן כה שגויות עד שאין לפרשן אלא כהחלטות הנגועות במשוא פנים. הדרך לתקיפת החלטות דיוניות היא דרך הערעור ואין בעל דין יכול לפטור עצמו מהליך זה או להוסיף עליו ע"י העלאת טענה ערעורית באיצטלה של טענת פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אברהם אוחיון למערערים. 3.12.98).
רע"א 6183/98 - הרשות השניה לטלויזיה ורדיו נגד יעקב בולוס ואח'
*פירוש כתב ערבות ומאזן הנוחות לצורך צו מניעה זמני נגד מימושו(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הינו אחד מבעלי מניות בחברה רדיו 2000 (להלן: התחנה). בתחילת שנת 96 זכתה התחנה במכרז לשירותי רדיו אזוריים למתן זכיון לשידורי רדיו בשפה הערבית באיזור הצפון. להצעת התחנה צורפו שתי ערבויות בנקאיות, האחת ע"י המשיב והשניה ע"י בעל עניין נוסף. עם סיום הקמת משדרי התחנה ביקש המשיב מהמבקשת לקבל בחזרה את הערבות הבנקאית והצדדים הגיעו לידי סיכום כי כתב הערבות יוחלף בשני כתבי ערבויות אחרות. התחנה החלה לפעול וצברה הפסדים. פנייתה של התחנה למבקשת בבקשה לבטל את הזכיון נענתה בסירוב. המבקשת מינתה נאמן שינהל את התחנה וביקש לממש 125,000 ש"ח מתוך אחת הערבויות שהיא על סך 655,000 ש"ח. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה ליתן צו מניעה האוסר על המבקש לחלט ולדרוש מהמשיב השני (בנק דיסקונט) את מימוש הערבות וכן לאסור על הבנק לשלם את הערבויות.
ב. המשיב טען שהוסכם להגביל את הערבות להקמת המשדרים כאשר הוחלפו הערבויות, ואילו המבקשת טענה שמדובר בהרחבת הערבויות ולא בהגבלתן. ביהמ"ש קבע כי אמנם ביחסים שבין המבקשת ובין הבנק כתב הערבות הוא אוטונומי והבנק חייב לכבדו בלא תנאי, אך לעומת זאת ביחסים שבין המבקשת לבין המשיב הגבילו את השימוש בכתב הערבות לנושא הבטחת קיום ההתחייבויות להקמת המשדרים, ועל כן המבקשת מבקשת למעשה את מימוש הערבות למטרה הנוגדת את הסכמת הצדדים. לעניין מאזן
הנוחות ייחס ביהמ"ש חשיבות לדברי פרקליטי המבקשת כי יש בכוונתה להמשיך ולממש בעת הצורך חלקים נוספים של כתבי הערבות כדי לממן את הפסדי התחנה. ביהמ"ש קבע כי המשיב חשוף על כן לחילוטים נוספים בסך כולל של כ-2 מליון ש"ח אשר במידה שיבוצעו עלול להיגרם למשיב נזק בלתי הפיך. על כן נתן צו מניעה עד למתן פס"ד בתובענה העיקרית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. קביעתו של ביהמ"ש כי כתב הערבות ניתן רק לצורך הבטחת חיובים הנוגעים להקמת המשדרים היתה מעוגנת בפירוש שנתן ביהמ"ש למסמכים שהוצגו בפניו, אך נראה לכאורה כי בחומר הראיות ובתכתובת שהוחלפה בין הצדדים יש כדי לתמוך בגירסת המבקשת דווקא. כך שטעם זה של ביהמ"ש המחוזי אינו יכול לעמוד. גם באשר לעניין מאזן הנוחות יש להתערב בהחלטת ביהמ"ש. הדרישה נשוא ההליך דנא היא דרישה למימוש 125,000 ש"ח בלבד מתוך ערבות על סך 655,000 ש"ח. בשלב זה אין לדעת בוודאות אם יוצגו בעתיד דרישות למימושים נוספים מתוך הערבות ואין מקום לקבוע כי באפשרות שיתבקש חילוטם של סכומים נוספים יש כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המשיב. זאת ועוד, המשיב לא העלה טענה כי מדובר בסכום שאינו יכול לעמוד בו או בסכום שבמידה שיזכה בתביעתו המבקשת תתקשה להשיב לו. כך שגם מאזן הנוחות אינו מצדיק מתן צו מניעה.
(בפני: השופט אור. עו"ד אברמזון למבקשת, עו"ד טויסטר למשיב. 2.12.98).
בש"פ 7488+7502/98 - יהודה לוגסי נגד מדינת ישראל - מדינת ישראל נגד אלברט אוחנה ואח'
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של הקמת מעבדה לסמים(עררים על מעצר עד תום ההליכים ועל שחרור בערובה - העררים נדחו).
א. בביהמ"ש המחוזי הוגש כתב אישום נגד 8 נאשמים שעיקרו קשירת קשר לייצור, החזקה וסחר בסמים ועבירות נוספות. לפי המתואר בכתב האישום נועד הנאשם 1 להיות כימאי שייצר את הסמים במעבדה, הנאשם 3 היה אמור לארגן את הקמת המעבדה וניהולה והנאשם 4 היה אמור לממן את הקמת המעבדה ורכישת הציוד (להלן: יכונו - "אנשי המעגל הראשון"). שלשת המשיבים בעררים דנא ואדם נוסף רכשו ציוד וחומרים כימיים ששימשו לייצור הסמים (להלן יכונו כולם "אנשי המעגל השני"). אנשי המעגל השני ביצעו את הרכישות לפי בקשתו של העורר בעררים דנא לפי רשימות שקיבלו ממנו ואשר אותן המציא לעורר הנאשם 1. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ואילו את המשיבים בערר של המדינה הורה לשחרר בערובה ובתנאים. העררים נדחו.
ב. בידי המדינה ראיות לכאורה לכך שהציוד והחומרים שרכשו המשיבים נועדו לייצור סמים ואף שימשו לכך בפועל. אכן, היה מידור בין אנשי המעגל הראשון ובין אנשי המעגל השני, אך הקשרים האינטנסיביים בין העורר לבין הנאשם 4, שהיה המממן, והקשר בין העורר לבין אנשי המעגל השני שנסבו סביב רכישות החומרים הכימיים, די בהם כראיות לכאורה להוכחת מודעותו של העורר. קשה יותר התשובה לשאלה אם המשיבים (אנשי המעגל השני) היו מודעים לכך שמדובר בייצור סמים. החומרים שרכשו לא היו חומרים אסורים ואדם מן הישוב גם אינו אמור לדעת שניתן להשתמש בהם לצורך ייצור סמים מסוכנים. מאידך, אין זה מתקבל על הדעת שאנשים מן הישוב שעיסוקם איננו בתחום הכימיה ירכשו באינטנסיביות חומרים כימיים בלי לשאול שאלות בדבר מטרת הרכישה. כך שבמכלול הראיות עולה שהם היו מודעים למטרה שעבורה הם רוכשים את הציוד והחומרים.
ג. נותרה השאלה אם יש דרך של חלופת מעצר לגבי העורר והתשובה לכך היא שלילית בעיקר בהתחשב בתפקידו כמקשר ומארגן וכן לאור העובדה שהורשע בעבר בעבירת סמים ונכללא למשך 6 שנים. אשר למשיבים - אין מקום לקבל את עררה של המדינה וניתן לקבוע לגביהם דרך של חלופת מעצר. זאת, בעיקר, בהתחשב בכך שלשניים מהם אין עבר פלילי ולשלישי אין עבר פלילי מכביד בשנים האחרונות וכולם עובדים ומתפרנסים.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד ציון אמיר, עמית בר וצדוק חוגי לעורר ולמשיבים, עוה"ד גב' תמר בורנשטיין ומנחם בלום למדינה. 10.12.98).
ע.א. 4391/94 - דוד טייק נגד משה קורן ואח'
*דחיית טענות בדבר "הסכם בעל פה" בין בעלי המניות על דרך ניהול החברה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1374/93 - הערעור נדחה).
א. המשיבה 8 (להלן: IHIאו החברה) מאוגדת כדין בארה"ב ורשומה בישראל כחברת חוץ. בתחילת שנות ה-60 בנתה החברה את מלון הילטון תל אביב והיא בעלת המלון. המערער הוא נציגה המורשה של המערערת 2, חברה הרשומה בליכטנשטיין, המחזיקה ב-%40 מהון המניות של IHIוהוא גם דירקטור מטעמה בחברת .IHIהמשיבים 3-1 הינם הנציגים של המשיבות 6-4, חברות הרשומות בליכטנשטיין, וכל אחת מהן מחזיקה ב-%20 מחברת .IHIהמערער הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה בה נתבקש ביהמ"ש להצהיר כי בינו לבין המשיבים 3-1 קיים הסכם בעל פה לפיו לא תתקבלנה כל החלטות מהותיות הנוגעות ל -IHIללא הסכמת המערער או מי שימנה תחתיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור על כך נדחה.
ב. המשיבים ביקשו לדחות את התובענה על הסף באשר הטענה בדבר הסכם בעל פה סותרת מסמכים בכתב שהם מסמכי החברה - התזכיר, התקנון - והסכם היסוד, ואין להתיר ראייה בדבר הסכם בעל פה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בקבעו כי קיימת ראשית ראייה בכתב לצורך סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומנית. אך יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי מתוך המסמכים אין לפסוק כטענת המערער שקיים הסכם בעל פה. העיון במסמכים שהוגשו מצדיק את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. כדי לתמוך בטענת המערער הוגש תצהיר של בנו, ולא תצהיר של המערער, על הסכם שנעשה בשעת ייסוד החברה, ואולם המצהיר לא היה נוכח בשעת ייסוד החברה ועל כן צריך היה להביא תצהיר של המערער עצמו על דברים שהם בידיעתו האישית. הימנעות המערערים מלהביא את העד העיקרי החיוני לבירור האמת והסתפקותם בעד משני, מקימה נגדם הנחה לכאורית כי חששו מפני העדתו וחשיפתו לחקירה של העד הרלבנטי. גם בהנחה שמצבו וגילו של המערער היו ביסוד ההימנעות מהעדתו, טענה שאינה משכנעת, לא יהיה בכך כדי למצוא יש מאין לעניין הראיות הדרושות לביסוס גירסת המערערים.
ד. אין גם יסוד לטענה כי קיים הסכם וטו מכח נוהג וגם עניין זה לא הוכח. העובדה שהמערער ניהל בפועל את החברה אין פירושה בהכרח שהיתה לו זכות וטו בהחלטות מהותיות בחברה. כדי להוכיח נוהג מחייב יש להוכיח כי נוצר דפוס עקבי וברור של התנהגות משך זמן ניכר והמערערים לא הצביעו על הזדמנות, ולו אחת, בה ביטאו המשיבים דעתם ונסוגו מההחלטה בשל הפעלת זכות הוטו של המערער. על כן אין לקבוע כי הוכח קיומו של נוהג.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יעקב וינרוט ופירדי למערערים, עוה"ד צבי אגמון ובזק רפפורט למשיבים. 2.12.98).
בג"צ 98+3267/97/715 - אמנון רובינשטיין ואח' נגד שר הבטחון
*גיוס בני הישיבות לצה"ל(העתירות נתקבלו).
א. עניינן של העתירות בפטורים שמקבלים בני הישיבות מלשרת בצה"ל. ההיסטוריה של דחיית השירות היא כהיסטוריה של מדינת ישראל. שר הבטחון הראשון, דוד בן גוריון, הורה על דחיית גיוסם של תלמידי ישיבות אשר "תורתם אומנותם" משירות בצבא. באותה עת שוחררו תלמידים שלמדו במספר קבוע ונתון של ישיבות כאשר מספר המשוחררים לא עלה על כ-400 תלמידי ישיבה בשנה. בשנת 75 נקבעה מכסה חדשה של 800 תלמידי ישיבות ובהסכם הקואליציוני משנת 77 הוסרה ההגבלה. במשך השנים עלה מספר המשוחררים והגיע ל-28,000 איש מכל שנתוני הגיוס. העותרים בבג"צ אחד (אמנון רובינשטיין ואח') ביקשו להורות לשר הבטחון שיקצוב את מספר התלמידים שניתן לשחרר מגיוס, והעותרים בבג"צ השני (יהודה רסלר ואח') ביקשו לקבוע שאין לשר הבטחון סמכות לשחרר בני ישיבות מגיוס. העתירות נתקבלו במובן זה שנקבע כי לאור המספר הגדול שאליו הגיע מספר המשוחררים אין עוד סמכות לשר הבטחון לקבוע שחרור כללי של בני ישיבות והעניין צריך להיות מוסדר בחקיקה ראשית של הכנסת.
ב. ניתן למשיב זמן של שנה כדי שהכנסת תדון ותחוקק חוק בנושא הנדון. בג"צ דן בהרחבה בנושא ההבחנה בין חקיקה ראשית לבין חקיקת משנה ואימתי צריך שהחקיקה תהיה חקיקה ראשית ולא להסתפק בחקיקת משנה. נקבע כי הסדרים ראשוניים צריכים להיות מוסדרים בחקיקה הראשית ועניין השחרור של בני ישיבות וההיקף שבו הוא כיום, אשר הפך לעניין לאומי מדרגה ראשונה, צריך שהמחוקק יתן דעתו אליו ובהסדר ראשוני שיוסדר ע"י הכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד. החלטות - הנשיא ברק והשופט חשין. עוה"ד רענן הר זהב, ליאור כץ, גב' ציפי נגל-אדלשטיין, יהודה רסלר, אהוד פלג ויאיר שגיא לעותרים השונים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 9.12.98).
בג"צ 6859/98 - אליהו אנקונינה ואח' נגד פקיד הבחירות אור עקיבא ואח'
*השאלה אם יכול ראש מועצה דתית להיות מועמד בבחירות למועצה המקומית. * כללי פרשנות לענין הזכות להבחר. * האם ראש מועצה דתית הוא בגדר "עובד" לעניין זכות להבחר למועצה מקומית. * התערבות בג"צ בהחלטת בימ"ש מחוזי בערעור בחירות(העתירה נתקבלה).
א. העותר היה ראש המועצה הדתית באור עקיבא וביקש להתמודד בבחירות למועצה המקומית אור עקיבא, מטעם רשימת המפד"ל. בטרם הוגשה הרשימה לפקיד הבחירות, פנה העותר אל המפקח הארצי לבחירות בשאלה אם חל על עניינו חוק הרשויות המקומיות (הגבלת הזכות להיבחר - להלן: חוק ההגבלה). הוראת סעיף 2(ב)(2) לחוק ההגבלה אומר "עובד רשות מקומית, הממלא תפקיד המפורט בתוספת... לא יהיה מועמד בבחירות... למועצת אותה רשות - אלא אם כן יצא לחופשה מעבודתו באותה רשות...". התוספת הכוללת את התפקידים המוגבלים, מונה שבעה פריטים שבכל אחד מהם מפורטים בעלי תפקידים שההגבלות שבחוק חלות עליהם. במסגרת פריטים אלה אין מנויים חברי המועצה הדתית, ראש המועצה הדתית או עובדי המועצה הדתית.
ב. עמדת המפקח הארצי על הבחירות היתה כי חוק ההגבלה אינו מונע את מועמדות העותר ועל כן אישר פקיד הבחירות את המועמדות. באופן דומה אושרה גם מועמדותם של ראשי מועצות דתיות במקומות אחרים ברחבי הארץ. באור עקיבא הגישו המשיבים 2 ו-3 ערעור לביהמ"ש המחוזי על אישורו של העותר כמועמד. ביהמ"ש המחוזי דן תחילה בשאלה אם ראש המועצה הדתית הוא "עובד" במובן חוק ההגבלה והשיב על כך
בחיוב, ומכאן נפנה לשאלה אם יש לראות ביו"ר המועצה הדתית עובד של "הרשות המקומית" וגם על כך השיב בחיוב. על כן הורה על פסילת מועמדותו של העותר בבחירות למועצה המקומית אור עקיבא. עתירת העותר נתקבלה.
ג. השאלה הראשונה היא אם העותר הוא "עובד רשות מקומית" הממלא תפקיד המפורט בתוספת ובשל כך עליו לצאת לחופשה, אך גם אם המסקנה היא כי אין בחוק ההגבלה יסוד לפסילת העותר, אין בכך כדי לסיים את הדיון, ויש להידרש לשאלה נוספת אם יש מקום שבג"צ יפעיל את סמכותו ויתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. שאלה זו עולה על רקע הוראת סעיף 42(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) הקובעת כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בערעור שהוגש לפי חוק הבחירות הוא סופי. לצד הוראה זו קובע סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, סייג להתערבות בג"צ בהחלטות בתי המשפט שלפי חוק היסוד. חרף שתי הוראות אלה פסק בג"צ לאחרונה כי מכח הוראת סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, עומדת לבג"צ סמכות להתערב בפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בערעור בחירות (בג"צ 6654/98 - סביר 280) ונקבע כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים ונדירים. השאלה היא אם המקרה דנא הוא אחד מאותם מקרים בהם תהא ההתערבות מוצדקת.
ד. ההכרעה בשאלת ההתערבות עשוייה להיות מושפעת מן ההכרעה בשאלה אם היה יסוד בדין להכרעת ביהמ"ש המחוזי בערעור, ועל כן יש לברר תחילה אם היה יסוד בדין להכרעת ביהמ"ש. קביעה כי לא היה יסוד בדין להכרעתו של ביהמ"ש המחוזי, עשוייה, ביחד עם מרכיבים נוספים, להצדיק את התערבות בג"צ. המקרה דנא הוא מקרה כזה ועל כן תידון תחילה השאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו.
ה. חוק ההגבלה אינו מגדיר מיהו "עובד" לעניין החוק. הגישה המקובלת היא כי מובנו של המונח "עובד" בחקיקה אינו קבוע ועשוי להשתנות בהתאם לתכלית המסויימת של ההסדר החקוק העומד על הפרק. כדי להכריע אם "עובד" בחוק ההגבלה כולל גם ראש מועצה דתית, יש לבחון את תכליתו של חוק ההגבלה, המאפיינים הרלבנטיים של תפקיד ראש המועצה הדתית ובעקבות אלה להגיע למסקנה אם הוא בגדר עובד או לא. אם בוחנים את כל אלה המסקנה היא, ראשית, שנבחר ציבור אינו "עובד" לצרכי חוק ההגבלה; שנית, כי ראש המועצה הדתית הוא "נבחר הציבור". לעניין חוק ההגבלה אין הבדל בין ראש מועצה הדתית שנבחר ע"י המועצה הדתית לבין ראש מועצה מקומית הנבחר ע"י ציבור הבוחרים. בשני המקרים חוק ההגבלה אינו חל.
ו. נוכח העובדה שאין זהות מלאה בין ראש המועצה הדתית לבין ראש המועצה המקומית, יש תימוכין מסויימים גם לאפשרות פרשנית אחרת, אותה קבע ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו. ברם, משקלם של הדברים שביהמ"ש המחוזי מנה לצורך קביעתו כי מדובר ב"עובד" ולא בנבחר ציבור, קטן בהשוואה למשקלם של אותם היבטים המגלים דמיון ממשי בין ראש המועצה הדתית לבין ראש הרשות המקומית ועל כן יש להעדיף את הפירוש שראש המועצה הדתית אינו בבחינת "עובד".
ז. גם אילו האפשרות הפרשנית בה בחר ביהמ"ש המחוזי לא היתה סבירה פחות מן המסקנה הפרשנית שאליה הגיע ביהמ"ש העליון, וגם אם שתי הפרשנויות היו שקולות מנקודת המבט של לשון החקיקה, הרי שמכל מקום כללי הפרשנות החלים בכל הנוגע לזכות להיבחר מטים את הכף בכיוון הפירוש המקל יותר עם המועמד. לעניין זה מקובל כי הזכות לבחור ולהיבחר לממשל המקומי הינה חלק מזכויות היסוד אשר כל חקיקה מתפרשת על פיהן. על כן, יש להעדיף את הפירוש הפוגע פחות בזכות להיבחר.
ח. ההלכה הקובעת כי חבר מועצה מקומית פסול מלכהן כראש מועצה דתית (גם שלא בשכר) אינה מושפעת מהפסיקה בעניין שבפנינו. בענייננו אין עומדת שאלת הכשרות לכהן בשני התפקידים יחדיו, כי אם שאלת הכשרות להיבחר. מקום בו אין מגבלה
בדין על הזכות להיבחר לתפקיד מסויים בגין כהונה בתפקיד אחר, אך ישנה בדיןמגבלה על הזכות לכהן בו זמנית בשני התפקידים, עומדת למועמד הזכות להתמודד בבחירות ואם ייבחר יהיה עליו לוותר על אחד משני התפקידים.
ט. כיוון שנקבע כי העותר אינו בגדר "עובד" במובן החוק מתייתר הצורך להכריע בשאלת התקיימות שני יסודות נוספים הנדרשים לצורך תחולת סעיף 2(ב)(2) לחוק ההגבלה. האחד הוא כי צריך שיהיה מדובר בעובד של "רשות מקומית" והשני כי יהיה מדובר בעובד שתפקידו נופל לגדר אחד הפריטים שבתוספת. אין צורך להכריע בענייננו אם ראש המועצה הדתית הוא עובד של "רשות מקומית" וניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון. הוא הדין בשאלה אם עובדי המועצה הדתית מהווים עובדי הרשות המקומית. באשר לשאלה השניה אם ניתן להכניס לגדרם של הפריטים המפורטים בתוספת לחוק תפקידים נוספים - ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם אם העותר אינו נכנס לגדרם של אחד הפריטים שבתוספת, הרי ההגבלות חלות עליו מכח העקרון הכללי העולה מפריטים אלה. נוכח קביעה זו יש לחזור ולציין כי בעניננו מדובר בזכות היסוד להיבחר. כשמדובר בזכות יסוד אין זה ראוי להסיק איסורים והגבלות כאשר אין לאלה עיגון ברור בחוק.
י. על רקע המסקנה שחוק ההגבלה אינו חל על ענייננו עדיין יש להכריע בשאלה אם ראוי שבג"צ יתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. המקרה דנן נופל בגדר המסגרת של מקרה נדיר וחריג שבו יתערב בג"צ. מדובר בפגיעה חמורה בזכות היסוד להיבחר שנשללה ללא צידוק. פגיעה זו בזכויות העותר מוחמרת שבעתיים בהיותה חריגה לעומת ההסדר שהופעל לגבי מועמדים אחרים ברחבי הארץ. בעתירה לא נפל כל שיהוי והיענות לעתירה לא תהיה כרוכה בפגיעה בלוח הזמנים לעריכת הבחירות לרשות המקומית. לכך יש להוסיף כי מדובר במקרה שיש לו חשיבות כללית רבה, לצורך העמדת הלכה על מכונה, ועל מנת למנוע אי בהירות ופגיעה נוספת, שלא לצורך, בזכות להיבחר. סיכומם של דברים, בין אם פסילת העותר עלתה כדי חריגה מסמכות ובין אם לאו, מדובר במקרה חריג ונדיר שקיימים בו שיקולים כבדי משקל המצדיקים התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: אור, טירקל, אנגרלד. החלטה - השופט אור. עו"ד פנחס מעוז לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן לפקיד הבחירות, עו"ד יוסף אופיר למשיבים האחרים. 6.12.98).
רע"א 6308/98 - פלדמן ברוך נגד פלדמן נועה ואח'
*סמכות דיון של ביהמ"ש לענייני משפחה בתביעת מזונות של ילדים כאשר עניין המזונות נקבע בהסכם גירושין שאושר ע"י בימ"ש מחוזי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בפברואר 93 נחתם הסכם גירושין בין אמן של המשיבות 3-1 (שהן קטינות) ובין המבקש. ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש ומכח ההסכם שולמו מזונות למשיבות. באוגוסט 97 הגישו המשיבות, באמצעות אמן, לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה למזונות. המבקש טען כי מדובר בתביעה להגדלת מזונות ולא בתביעה ראשונה ועצמאית למזונות ולכן היא צריכה להתברר בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את טענת המבקש וקבע כי מדובר בתביעה עצמאית וראשונה, שכן המשיבות אינן כבולות להסכם הגירושין שנערך בין הוריהן. על כן נקבע התיק לישיבת הוכחות. המבקש פנה בבקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי וטענתו היתה כי נוכח הסכם הגירושין שבין הצדדים והאמור בהלכת ע.א. 413/85 - רוט נגד רוט (פד"י מ(1) 835) יש לראות בתביעת מזונות שלאחר הסכם שאושר ע"י ביהמ"ש, כתביעה להגדלת מזונות ולא כתביעה ראשונה ועצמאית. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור וציין כי אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש לענייני משפחה וכי ראוי לסיים את הדיון עד תום ואם ירצה בכך מי מן הצדדים ניתן יהיה לטעון בעניין האמור בערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בהלכת רוט נקבע, אכן, כי הסכם בין ההורים אין בו כשלעצמו בכדי לחסום תביעת מזונות של הקטין, אך בה בעת נקבע כי אם אושר הסכם כאמור בין ההורים בביהמ"ש, אין לבטל את תוצאותיו של ההליך אלא אם יש אינדיקציה כלשהי לכך, שביהמ"ש שדן בעניין, לא נתן את דעתו לשאלה שבפניו ולא בחן את שאלת המזונות כראוי. במקרה דנן, קבע ביהמ"ש לענייני משפחה כי המקרה שונה מהלכת רוט, שכן כאן לא קדם להסכם הליך כלשהו לפני שאושר, בעוד שבהלכת רוט קדמה לאישור תביעה בביה"ד הרבני. ביהמ"ש לענייני משפחה לא נימק מדוע יש בקיומו של ההליך כאמור בכדי לאיין את הלכת רוט האמורה. כן לא נתקיים דיון בשאלה אם קיימת הצדקה לסטייה מן ההסכם או לביטולו נוכח התנאים שנקבעו בהלכת רוט. על כן מן הדין להכריע בעניין זה לגופו לפני שמיעת ההוכחות בתיק, ואין להמתין עד להליכי הערעור במידה ויהיו כאלה. לפיכך יוחזר הדיון לביהמ"ש לענייני משפחה שיכריע בתחולת הלכת רוט לגופה לפני שמיעת ההוכחות בתיק.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' עדית זמר למבקש, האם גב' דורית פלדמן למשיבות. 2.12.98).
בג"צ 6905/98 - בנימין ארנס ארד ואח' נגד פקיד הבחירות למועצה המקומית בנימינה ואח'
*התערבות בג"צ בערעור בחירות ודחיית עתירה מחמת שיהוי(העתירה נדחתה).
א. העותר היה חבר המועצה המקומית בנימינה מטעם רשימת הליכוד. בנובמבר 97 הודיע העותר על פרישתו מסיעת הליכוד ועל הקמת סיעת יחיד בשם "בנימינה אחת". לפי צו המועצות המקומיות, חבר מועצה שפרש מסיעתו ולא התפטר מכהונתו כחבר מועצה בתוך 30 יום, לא יכלל, בבחירות למועצה שלאחריה, ברשימת מועמדים שהגישה סיעה של המועצה היוצאת. כאן הגיש העותר את מעמדותו כנציג הסיעה של המועצה היוצאת ופקידת הבחירות הודיעה ביום 18.10.98 לעותר על החלטתה שלא לאשר את מועמדותו לבחירות. העותר ערער על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את ערעורו. פסק הדין ניתן ביום 28.10.98. העתירה מופנית נגד פסה"ד ונדחתה מטעמים של שיהוי.
ב. בעקרון שמורה לבג"צ סמכות לדון בעתירות שעניינן פסקי דין של בתי המשפט המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות אך זאת רק במקרים חריגים ונדירים המצדיקים זאת. המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שאינו מצדיק את התערבות בג"צ וזאת מחמת שיהוי חמור בו נגועים ההליכים בו נקט העותר. העתירה הוגשה ביום 2.11.98, היינו לא פחות מ-5 ימים תמימים לאחר מתן פסה"ד. יש לצפות בדרך כלל כי העתירה לבג"צ בענייני בחירות תוגש תוך זמן קצר ביותר ואם אין נסיבות מיוחדות המונעות זאת יהיה זה ביום העבודה הראשון של בג"צ לאחר מתן פסה"ד. דרישה זו אינה קלה. עם זאת, נראה כי בעידן זה של מיחשוב ואוטומציה ברוב המכריע של משרדי עורכי דין, אין בה כדי להטיל נטל בלתי סביר, שלא ניתן לעמוד בו. דרישה זו היא חיונית כדי לאפשר את קיומו של הדיון בעתירה במהירות המירבית, תוך הקטנת הסיכון לכך שלוח הזמנים לקיומן של הבחירות ישתבש. העותר מסביר את השיהוי בכך שפנה לשר הפנים לדחות את מועד עריכת הבחירות, אך בפניה האמורה אין כדי להצדיק השתהות כלשהי בהגשת העתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: אור, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עוה"ד חנן מלצר וגב' אילת סימון לעותרים, עוה"ד גב' דנה בריסקמן, איתן הברמן וישראל מיימון למשיבים. 6.12.98).
בג"צ 98+4247/97/921 - סיעת מרצ במועצת עירית ירושלים ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*צירוף נציגי מרץ חברי התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית למועצות דתיות(העתירות נתקבלו).
א. שתי העתירות עניינן חידוש הרכביהן של מועצות דתיות. עתירה אחת עניינה המועצות הדתיות בירושלים, תל אביב, חיפה וקרית טבעון והשניה המועצה הדתית בערד. עניינן של העתירות עיכוב חידוש המועצות הדתיות מזה שנים כאשר המשיבים עושים הכל כדי למנוע מנציגי מרצ, אנשי תנועות הרפורמים והקונסרבטיבים, ונשים, להצטרף כחברים למועצות הדתיות. העתירות נתקבלו.
ב. בג"צ קבע כי אין למנוע מהנציגים שהומלצו ע"י מרצ, במסגרת נציגי העיריות על פי נציגותה של מרצ בעיריות, להיות חברים במועצות הדתיות באשר מדובר בנשים או בנציגים החברים בתנועה המסורתית (התנועה הקונסרבטיבית) או בתנועת היהדות המתקדמת בישראל (התנועה הריפורמית). מדובר ביהודים טובים הראויים לשרת במועצות הדתיות ועצם השתייכותם לתנועה המסורתית ולתנועה ליהדות מתקדמת אין בה כדי לפגום בזכותם להיות חברים במועצה הדתית כפי שסברו המשיבים.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אריאל. החלטה - השופט חשין, הוסיפו השופטים גב' דורנר ואריאל. 3.12.98).
דנ"א 258/98 - צמח ויקטור נגד רחל שלשבסקי ואח'
*הפחתת פיצויים מוסכמים כאשר ניתן שטר להבטחת הפיצויים ומדובר ב"צדדים קרובים"(העתירה לדיון נוסף נדחתה).
א. העותר הינו בעלים של חנות שהושכרה למשיבים. ביום 30.7.81 נחתם בין העותר לבין המשיבים 3,4 הסכם שכירות ולפיו תושכר לה החנות ונקבע כי על מנת להבטיח את התחייבות השוכרים על פי ההסכם, יופקד בידי נאמן שטר חוב חתום ע"י השוכרים לפקודת המשכיר כאשר יתר פרטיו אינם ממולאים. על שטר החוב חתמו כערבים שני המשיבים הראשונים. בהסכם נקבעו פיצויים מוסכמים בסכום של 10,000 דולר. על יסוד התניות האמורות חתמו המשיבים על תורף השטר בו נאמר "התמורה קיבלתי בהתאם לחוזה שכירות מיום 30.7.81". העותר פנה לבימ"ש השלום בתביעה נגד המשיבים, כאשר מילא בשטר את הסכום של 10,000 דולר שהם הפיצויים המוסכמים, והגיש את השטר לביצוע. בתובענה נטען שהפרו את הסכם השכירות וביהמ"ש קיבל את הטענה. המשיבים טענו כי יש להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים מכח סעיף 15(א) לחוק החוזים ובימ"ש השלום דחה טענה זו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים והפחית את הפיצויים המוסכמים ב-%60. בביהמ"ש העליון ניתנה רשות ערעור בשאלה "אם ניתן להפחית פיצויים מוסכמים מכח סעיף 15(א) לחוק החוזים... כאשר הם נתבעים על פי שטר שניתן להבטחת התשלום". ביהמ"ש העליון החליט לדחות את הערעור וקבע כי שטר החוב הוא מותנה, ועל כן הפך לחוזה רגיל. הטעם לכך הוא שיש אינקורפורציה של ההסכם השני בשטר החוב. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. מסקנת ביהמ"ש המחוזי משקפת את הדין הקיים. בין צדדים קרובים דינו של שטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד חבות על פי חוזה עומדת להם גם כנגד חבות על פי שטר. טענה שאינה טובה כלפי אוחז כשורה, טובה היא כלפי צד קרוב או כלפי אוחז "סתם". אמת, השטר מעניק עילה עצמאית לאוחז, אך קיים קשר פנימי בין השטר לבין עסקת היסוד והוא מאפשר לעושה השטר לטעון להגנתו בתביעה על פי השטר, כי חבותו השטרית פחותה היא לאור עיסקת היסוד. בענייננו, העותר והמשיבים הם צדדים קרובים וכל הגנה שעומדת למשיב נגד זכות העותר על פי
ההסכם עומדת להם גם נגד התביעה השטרית ולכן רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להפחית מסכום הפיצויים.
ג. עם זאת, הנמקת ביהמ"ש העליון שהשטר הוא מותנה היא קשה. אילו ההכרעה במשפט היתה תלויה בשאלה זו, היה מקום להורות על דיון נוסף. לכאורה, קביעת שטר כי "התמורה קיבלתי בהתאם לחוזה..." אינה הופכת את חבותו של עושה השטר למותנית. שטר הוא מותנה כאשר חזותו מעידה עליו כי חבותו של העושה היא מותנית. כאשר נקבע בשטר כי התמורה נתקבלה בהתאם לחוזה פלוני, אין לפרש זאת כהתניית החבות על פי השטר לקיום תנאי החוזה. הפרשנות של הוראה כזו אינה אלא זו שהעושה מציין את הטעם לעשיית השטר. אך, כאמור, לאור המסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש העליון אין צורך לבחון מחדש שאלה זו. כמו כן אין צורך לבחון את השאלה באשר לדרכי הפרשנות של לשון השטר, שכן בכל הנוגע לצדדים קרובים, יחולו על פרשנות השטר הדינים הרגילים של פרשנות חוזה.
(בפני: הנשיא ברק. העותר לעצמו, עוה"ד א. אורנשטיין וי. דולינגר למשיבים. 3.12.98).
ע.א. 2219/95 - משרד הבינוי והשיכון נגד אריה יהונתן ואברהם ערבה
*מועד הערכת פיצויים על הפקעה לפי פקודת הדרכים. *ביטול פס"ד שהתבסס על המרצות שאינן מבהירות את עילות התביעה(הערעור נתקבל).
א. בעקבות תפיסת מקרקעין ע"י המדינה (משרד הבינוי והשיכון) בנובמבר 89, מקרקעין שהופקעו על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל במרץ 65, הוגשה ע"י המשיבים - שני חקלאים - תביעת פיצויים בגין נזקים חקלאיים. ועדה שדנה בעניינם פסקה לכל אחד מהם פיצויים והם הגישו תביעה לקבלת ההפרש בין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, לבין הסכומים שקיבלו. תביעתם אינה כוללת פיצויים עבור הקרקע מהטעם שהופקע חלק קטן מזה המותר להפקעה ללא פיצוי. ביהמ"ש המחוזי נענה לתביעות המשיבים ופסק להם פיצויים על פי קביעות השמאים מטעמם. הערעור נתקבל.
ב. שתי התביעות הוגשו בדרך של המרצות פתיחה ואינן מבהירות את עילת או עילות התביעה. בתביעה שהוגשה ע"י המשיב 2 לא פורט כלל הנזק שנגרם לו. הוא ביקש לפסוק לו "גובה הפיצוי הנכון" על הנזקים שנגרמו לו. שני המשיבים המציאו חוות דעת של שמאים וכן עשתה גם המערערת אשר לטענתה שילמה סכומים העולים על הסכומים שנקבעו בחוות דעת השמאי. על כל פנים, המשפט התנהל על פי כתבי התביעה הלוקים בחסר, וגם מתוך פסה"ד לא ברור אם העילה שבגינה נפסקו הפיצויים היא רק העילה לפי פקודת הדרכים.
ג. נראה כי הן המשיבים והן ביהמ"ש יצאו מתוך הנחה מוטעית כי מועד תפיסת המקרקעין, נובמבר 89, לצורך הערכת הפיצויים, הוא מועד ההפקעה וכי יש להעריך את שווי הפיצויים נכון למועד זה. ביהמ"ש לא נתן דעתו לכך, שהמועד לעניין הערכת הפיצויים לפי פקודת הדרכים, הוא מועד הצו שהחיל את פקודת הדרכים על המקרקעין ולא מועד תפיסת המקרקעין, ולא התייחס לסעיפים השונים בפקודת הדרכים והחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור. על כן, פסה"ד עומד על בסיס שגוי ויש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שיוכל לאפשר לצדדים לתקן את כתבי הטענות, להביא ראיות ולהעלות טענות ככל שייראה להם ולאחר מכן יינתן פס"ד חדש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' נורית ישראלי למערערת, עו"ד יואל כץ למשיבים. 3.12.98).
בש"פ 7767/98 - אלון חזן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אונס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, שהוא כיום כבן 20, נאשם באינוס, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפה בנסיבות מחמירות של המתלוננת שהיתה בת זוגו מאז היותה כבת 14. משפחותיהם של השניים התגוררו זה בקרבת זו. הסניגור התרכז בנושא חלופת המעצר כאשר לדעתו ניתן לקבוע חלופת מעצר שתבטיח את שלומה ובטחונה של המתלוננת. אלא שהתמונה המצטיירת מתוך החומר חמורה לאין ערוך מזו המתוארת על ידי הסניגור. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. הרקע לתקיפות ולמעשה האינוס, ככל הנראה, קנאתו של העורר למתלוננת ואולי גם אופיו האלים שאינו שולט ברוחו ובמעשיו בכל מה שקשור ליחסיו עם המתלוננת. המתלוננת סבלה במשך תקופה ארוכה מתקיפות חוזרות ונשנות כאשר העורר מפליא בה מכותיו המשאירות בגופה סימנים עליהם העידו מספר עדים. המתלוננת חייתה בפחד מתמיד מפני העורר. המתלוננת ספגה את המכות שהומטרו עליה מבלי להתלונן והתקיפות התרחשו לעיתים גם בנוכחות בני משפחה שהעידו עליהן. אלימותו של העורר עולה לא רק מיחסיו עם המתלוננת, אלא גם מן העובדה כי חלק מאלה שלכאורה יכולים היו למסור עדות רלבנטית אינם מוכנים לעשות כך, ככל הנראה מתוך פחד מן העורר. על אף האמור שומה על ביהמ"ש לבדוק חלופת מעצר אפשרית. ביהמ"ש המחוזי עשה כן ואף קיבל תסקיר מעצר ובתסקיר אין לשירות המבחן המלצה לגבי חלופת מעצר. החלופה המוצעת היתה ועודנה בית מעבידו של העורר אך הלה ביטא ספקות לגבי יכולתו להשגיח על העורר. לאור הנסיבות המסקנה היא שהסיכון למתלוננת הכרוך בשחרור העורר בחלופה גדול מכדי שיהיה ראוי להסתכן בו.
ג. חזיון נפרץ הוא בימינו שגבר אלים מכה בשיטתיות אשה חלשה ממנו על מנת להכפיף אותה לרצונו ולצרכיו, כשהיא עומדת חסרת אונים אל מול מלכוד שנראה לה כי אין מוצא ממנו. הדברים מסתבכים כאשר קיים קשר רגשי בין בני הזוג ונוצרת תלות ביניהם. במצב דברים כזה נקרעת האשה בין רצונה להמשיך בקשר תוך נסיון להבליג על ההתאכזרות כלפיה, ולעיתים תוך השלמה עמה, לבין הרצון להתנתק ממעגל חיים קשה זה. בענייננו, עברה המתלוננת - קטינה - את שני השלבים הקשים כאשר לאחר סבל מתמשך אזרה עוז והתלוננה. ראוי להגן עליה מפני העורר עד שיתן את הדין על מעשיו, אם ימצא אשם.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שי וולשטיין לעורר, עו"ד גב' אורלי מור - אל למשיבה. 14.12.98).
בש"פ 7644/98 - חיים אווקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת סמים וסיכון חיי אדם תוך בריחה משוטרים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נהג במכונית ולידו ישב אדם נוסף. כאשר נתקלה המכונית במחסום משטרתי החלה הימלטות שבהמשכה, תוך נסיעה מסוכנת ופגיעה ברכב נהוג בידי שוטר, ניזוק הרכב ונפצע השוטר. משנעצר העורר התנגד למעצר, קילל את השוטרים ואיים לפגוע בהם. בידי הנוסע האחר נתפס הירואין במשקל של כ-3.8 גרם הירואין. העורר הואשם בשורה של עבירות הקשורות לאירוע האמור וביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי מתוך התשתית שהוצגה לו, עולה כוונה להתנגד למעצר יותר מאשר כוונה לגרום לשוטר חבלה, אך יחד עם זאת העבירות המיוחסות לעורר נעברו ב"אלימות חמורה או באכזריות", וכשמוסיפים לכך את העבירה של החזקת סם קמה עילת מעצר נגד העורר ועל כן הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אין זה מקרה מתאים
לחלופת מעצר. מדובר לא רק בעבירה של החזקת סמים קשים, אלא בהתנהגות המסכנת חיי אדם, ומה שחמור לא פחות, בקריאת תיגר על שלטון החוק ע"י התנהגות אלימה כלפי מי שממלא תפקיד של אכיפת חוק.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דניאל כפיר לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 13.12.98).
ע.פ. 7348+7442/98 - פלונים נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב מאסר עד לערעור (אינוס בצוותא) (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקשים - המערערים הורשעו בעבירות של נסיון אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה והתעללות בקטין. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מדובר במסכת התעללות מינית ואחרת שגם דמיון מעוות וחולני יתקשה להמציא אותה. מסכת ההתעללות נמשכה שעות ובמהלכה עשו המבקשים - ילידי 1981, 1982 ו-1983 - בצוותא עם שני נאשמים נוספים את מעשיהם במתלוננת שהיא ילידת שנת 85. ביהמ"ש המחוזי גזר לשניים מן המבקשים 4 שנים מאסר בפועל ולאחד מן הנאשמים 3 שנים מאסר בפועל. המבקשים הגישו ערעורים ובקשתם היא לעכב את ביצוע גזרי הדין. הסניגורים הצביעו בעיקר על הגיל הצעיר של המבקשים ועל חוות דעת של גורמים טיפוליים שונים שהמליצו לא לגזור על המבקשים מאסר בפועל. הבקשות נדחו. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי משקף את תחושות הזוועה והסלידה שחש כלפי מעשיהם של המבקשים. ביהמ"ש נתן דעתו לגיליהם הצעירים ואין לראות כרגע מה תהיה הכרעתו של מותב ביהמ"ש העליון שידון בערעור. ודאי שאין בנימוקים של הסניגורים כדי להצדיק הפסקת ריצוי העונש שאותו התחילו המבקשים לרצות. לכך יש להוסיף כי לעניין בקשות לעיכוב הביצוע בכלל, ככל שמשקל חומרתה של העבירה ומשקל חומרת הנסיבות גדולים יותר, כך קטן המשקל שיש ליחס לנסיבות האישיות של הנאשמים. לעניין המבקשים דנא ניתן לומר שנוכח המעשים שעשו אין משמעות, כמעט, לגיליהם הצעירים ולחוות הדעת שהוגשו עליהם.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד יעקב שקלאר וגב' אלמוגית שטרית למבקשים, עו"ד גב' זמירה גולדנר למשיבה. 6.12.98).
בש"פ 7243/98 - אברהם מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה וסחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (בארבעה מקרים), סחיטה באיומים (בשלשה מקרים), כליאת שווא ופציעה בנסיבות מחמירות, כאשר את כל העבירות המיוחסות לו ביצע כלפי אשתו. בימ"ש השלום הורה תחילה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך לאחר שהמתלוננת ביקשה שלא להשאיר את העורר במעצר קיבל בבקשה לעיון חוזר את בקשת העורר לשחררו בערובה. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בערר טוען הסניגור כי האשה חזרה בה מתלונותיה ויש צורך בנוכחות העורר בבית כדי לסייע לאשתו לטפל בילדיהם הקטינים ובבעיותיהם החמורות. מנגד טוענת המדינה כי מדובר בפרשה הנמשכת שנים, שבמהלכה מתלוננת האשה מדי פעם בפעם, חוזרת ואומרת שהיא אוהבת את העורר וחוזרת בה מתלונותיה. עוד צויין כי העורר שלח מסר לאשתו מתא המעצר שעם שחרורו ירצח אותה. הערר נדחה.
גם אם מניחים, לטובת העורר, כי מדובר בחרטה כנה מצידו וכי הוא מעוניין לתקן דרכיו ולעלות על דרך חדשה של שיקום חיי בני הזוג, וגם אם מניחים כי הצהרות האשה על אהבתה לעורר ורצונה לחזור בה מתלונותיה אינן בשל מוראו של העורר אלא נובעות ממניעים כנים, הרי אין בהנחות אלה כדי להסיר את להב החרב של הסכנה החמורה המתהפכת - ובמשך השנים שחלפו, חוזרת ומתהפכת - מעל ראשה של אשתו. לפנינו, כנראה, מודל התנהגות מצער של בני זוג, ויש לקוות שלאחר סיוע מצד גורמים טיפוליים יצליחו לשקם עצמם, אך כרגע על ביהמ"ש לשוות נגד עיניו את חומרת הסכנה למתלוננת יותר מאשר את נועם התקווה. על כן יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ניסים בלאס לעורר, עו"ד עמית מררי למשיבה. 3.12.98).
בג"צ 6981/97 - סיעת מרצ במועצת העיר פתח תקוה ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*פסילת מועמדת מרץ למועצה הדתית בטענה שהיא "אנטי דתית" (העתירה נתקבלה).
העותרות הן סיעת מרצ ומי שהוצעה ע"י סיעת מרצ במועצת עירית פתח תקוה להיות חברה במועצה הדתית מטעם מרצ. המשיבים לא אישרו את נציגותה של העותרת השניה כחברת המועצה הדתית. תחילה התנגדה הרבנות משום שמדובר באשה ולאחר שהתברר כי נימוק זה אינו יכול לעמוד נטען כי היא "אנטי דתית" והיא עלולה להפריע לעבודתה התקינה של המועצה הדתית. העתירה נתקבלה. לא הונחה תשתית עובדתית ראוייה להחלטה הפוסלת את העותרת השניה מן הטעם שהיא "אנטי דתית"; העותרת השניה לא הוזמנה לשימוע ומתוך התצהיר שהגישה מתברר שהיא איננה אנטי דתית. לפיכך לא היה מקום לפסול אותה מלכהן במועצה הדתית.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גלי בראל וויקטור וינברגר לעותרות, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 3.12.98).
ע.פ. 7825/98 - סובחי מחאג'נה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור כאשר המערער עשוי לרצות את רוב עונשו עד לשמיעת הערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע, בעיסקת טיעון, בעבירה של נסיון לחבלה בכוונה מחמירה. ההרשעה היא על רקע יריה שירה לעבר המתלונן בשל עלבון ביחסי כבוד משפחה אך לא פגע במתלונן. ביהמ"ש גזר למערער שנה מאסר בפועל ותשלום פיצוי למתלונן בסכום של 75,000 ש"ח. המערער היה משוחרר בערובה מלכתחילה וגם לאחר גזר הדין עוכב המאסר למשך שבועיים. הבקשה לעיכוב ביצוע העונש נתקבלה. הנימוק המשכנע לקבוע שהמערער ישאר משוחרר בערבות היא שייתכן ועד לשמיעת הערעור הוא עשוי לרצות כמעט את כל ענשו אם לא את כולו.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד אריה ליכט למבקש, עו"ד גב' אופירה דגן למשיבה. 16.12.98).
בש"א 6979/98 - כרומגן שער העמקים נגד מי עמית בע"מ ואח'
*קבלת סיכומים בכתב כאשר הסיכומים מפנים "להודעת הערעור" וזו חורגת ממספר העמודים שהוקצבו לסיכומים (הבקשה נדחתה).
בצו לסיכומים בכתב נקבע, בין היתר, כי המשיבים יגישו סיכומיהם בהיקף שלא יעלה על שבעה עמודים. המשיבים הגישו סיכומיהם על 7 עמודים אך ציינו כי "הודעת הערעור" היא חלק מהסיכומים והפנו את ביהמ"ש גם להודעת הערעור. הרשמת דחתה את בקשת המערערת להשיב למשיבים את סיכומיהם ולהורות על הכנתם מחדש, או כי יותר לה להגיש סיכומים בהיקף של 22 עמודים. טענת המערערת היא כי המשיבים הגישו למעשה סיכומים בהיקף של 22 עמודים, שכן, כפי שציינו, הודעת הערעור (המחזיקה 15 עמודים) הינה חלק בלתי נפרד מסיכומיהם. המערערת מוסיפה
ומציינת כי הואיל ולה אין מסמכים להפנות אליהם, הרי שהחלטת הרשמת גורמת לה עוול שכן בעקבות החלטת הרשמת היא נאלצת להגיב בשבעה עמודים בלבד לטענות המשיבים הפרושות הלכה למעשה על פני 22 עמודים. הערעור נדחה.
אין עילה להתערב בשיקול דעתה של הרשמת. אכן, יש להקפיד כי צד להליך לא יחרוג מאורך הסיכומים שנקצב לו, אך המשיבים הגישו את סיכומיהם על פני שבעה עמודים כפי שנקבע בצו בדבר סיכומים בכתב. הפניית בית המשפט להודעת הערעור במקרה זה אינה מעניקה למשיבים יתרון כלשהוא על פני המערערת. מטעם זה, אין בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה עילה להתערבות ודין הערעור להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עופר אטיאס למערערת, עו"ד גב' מירי גוזלן למשיבים. 3.12.98).
בש"פ 7742/98 - גאזב אל גוואברה נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה בכריית חול ללא רשיון (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר נהג במשאית גוררת עגלה כששתיהן עמוסות חול אותו כרה באיסור וללא זכות כרייה. אותה עת היה נתון בשלילת רשיון נהיגה. הוא לא היה לבדו ועומדים איתו לדין 4 נאשמים נוספים, כולם נהגי משאיות המואשמים באותן האשמות של כרייה בלתי חוקית. העורר הסתבך גם עם המשטרה כאשר נעצר והוא הואשם בקשירת קשר לביצוע עוון, כרייה שלא כחוק, גניבת חול, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, נהיגה בקלות ראש, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח. בערכאות דלמטה הוחלט לשחרר את העורר בערובה ובלבד שישהה במעצר בית משעה 8 בערב עד 6 בבוקר וכן נפסל מנהיגה עד תום ההליכים וכיוצא באלה הגבלות. בקשתו של העורר להקל בתנאי השחרור בערובה נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת עילת מעצר ובכך אין להתערב. לפי הנסיבות אין מדובר לכאורה בכרייה מקרית לצורך פרטי. גם ההתנהגות המיוחסת לו לאחר שנתפס, אינה מותירה מקום להקל עמו בתנאי השחרור. העובדה שהעורר הוא נהג במקצועו ופרנסתו מתקפחת, אינה עומדת בשום יחס אל מול העובדות שנהג ללא רשיון וללא ביטוח לשם ביצוע עבירה אחרת והסתבך לכאורה בעבירות קשות נוספות עם המשטרה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דן בן שאול לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 15.12.98).
רע"א 6343/98 - ג'ון וג'יין הלשטוק נגד ר' הלשטוק בע"מ
*לבקשה לביטול צו עיקול שניתן על פי צד אחד יש להזמין את שני בעלי הדין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
על פי פסק דין שניתן באנגליה, חוייב המבקש הראשון (להלן: המבקש) לשלם למשיבה סכום המגיע לכ- 360,000 ש"ח. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בקשה לאכיפת פסק הדין. מחשש שהמבקש מתכוון להבריח את נכסיו, הגישה המשיבה בקשה לעיקול זמני של דירה בירושלים. חששה של המשיבה התבסס, בין היתר, על כך שהמבקש מתכוון להעביר את זכויותיו בדירה על שם אשתו (המבקשת השניה). בקשת המשיבה נענתה, במעמד צד אחד. המבקשים הגישו בקשה לביטולו של העיקול וביהמ"ש המחוזי החליט בה בלא שקיים דיון בבקשה ובלי ששמע את מי מהצדדים, כדלקמן: "צו העיקול... לא ניתן אלא להקפיא את מצב הזכויות כפי שעמד... עובר למתן פסק הדין שאכיפתו מתבקשת. משום כך, אין צורך בשמיעה או בתשובה" ודחה את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, מציינת במפורש כי משהוגשה בקשה לביטול צו עיקול על פי צד אחד "בעלי הדין הנוגעים בדבר יוזמנו לדיון בבקשה". הוראה זו הינה הוראה מיוחדת, להבדילה מהכלל הנוגע לבקשה בכתב, אשר בתנאים הקבועים בתקנות, רשאי ביהמ"ש להחליט בה אף ללא זימון הצדדים לטיעון בפניו. כמו כן, עם הגשת הבקשה לביטול צו עיקול שניתן על פי צד אחד, על מבקש העיקול מוטל הנטל לשכנע בצדקת בקשתו. למבקש ביטול הצו גם שמורה, לכאורה, הזכות לחקור את החתום על התצהיר הנספח לבקשה להטלת העיקול הזמני. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש לדיון בבקשה לביטול העיקול במעמד הצדדים.
(בפני: השופט אור. עו"ד א. קרמר למבקשים, עו"ד גב' נירה עזריאל למשיבה. 14.12.98).
ע.א. 3266/96 - פרו'פ מאיר סמורודינסקי ואח' נגד יעל רינות ואח'
*התערבות ביהמ"ש העליון בפרשנות הסכם חכירה בין שני בעלי מקרקעין במושע (מחוזי ת"א - ה.פ. 1127/92 - הערעור נתקבל).
המערערים (להלן: המוכרים) רכשו מאת מורישיהם של המשיבים מחצית מחלקת מקרקעין שהיתה בבעלות המוכרים. לצד הסכם הרכישה במושע היה גם הסכם חכירה. המערערים בנו בית על החלק שרכשו. לאחר מכן ביקשו המשיבים לבנות על החלק שנותר בידי המוכרים, והמערערים התנגדו וטענו שאת כל זכויות הבניה בחלקה הם רכשו מאת המוכרים. ביהמ"ש המחוזי בחן את ההסכמים השונים שנעשו בין הצדדים, כולל הסכם המכר, הסכם החכירה והתסריט לבניית הבית של הקונים, והגיע לכלל מסקנה כי זכויות הבניה השייכות לחלק שנשאר בידי המוכרים לא נמכרו לקונים. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון בחן אף הוא את המסמכים השונים והגיע למסקנה שונה מזו של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון קבע כי בהסכם המכר ויתרו המוכרים על זכויות הבניה שלהם בחלקה וממילא כל זכויות הבניה בחלקה עומדות לזכות המערערים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד גב' תמר פירון וערן רוזנברג למערערים, עו"ד יצחק סגל למשיבים. 2.12.98).
בש"פ 4206/98 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים (תקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי יחד עם אחרים תקף אדם באישון לילה והחבורה חתכה בעזרת סכין חגורת בטן שהיתה על גופו של המתלונן ושדדו ממנו סכומי כסף שונים. תוך כדי כך נפל המתלונן, נפצע וסבל משבר מרוסק בברך. קיימות ראיות לכאורה וכן המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
מדובר בנאשם שהיה כבן 16 ביום אירוע המעשה ותסקיר שירות המבחן ממליץ שלא להחזיקו במעצר מסיבות שונות. מסתבר שהתמונה אינה ורודה כפי שהצטיירה מן התסקיר. נגד העורר תלוי ועומד כבר תיק בבימ"ש לנוער על התפרצות וכן הוגשה נגדו תלונה בגין תקיפה והמשטרה החליטה שלא להעמידו לדין. תקופה קצרה לפני ביצוע העבירה דנא נפתחה חקירה הקשורה ברכב גנוב שננטש ונמצאו בו טביעות אצבע של העורר. אעפ"כ יש לאפשר את שחרור העורר בתנאים. מדובר בנער צעיר ביותר שביצע את אשר מיוחס לו בחבורה ותחת השפעה הדדית שלילית האופיינית לחבורה מסוג זה. אם כי אין זו מעידתו היחידה של העורר, עדיין מפאת גילו הצעיר לא בהכרח יש בכך כדי להצביע על מסוכנות לחברה וליחידיה. לפיכך ישאר ב"מעצר בית" במקום מרוחק ממקום מגוריו כדי להרחיקו גם מחבריו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד זכי כמאל לעורר, עו"ד חן למשיבה. 30.7.98).