תקציר סביר כרך נ"ב חוברת 25

בש"פ 7327/98 - גבורג יגואזריאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בשוד בכך שהתנפל על אחראית משמרת בסניף מרכול וחטף מידיה שקית ובה כ- 40,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והעורר הגיש ערר לביהמ"ש העליון. ביני לביני הורשע העורר בביהמ"ש המחוזי בעבירת שוד והמשך הדיון נדחה כדי שיוגש תסקיר של שרות המבחן. הערר על המעצר עד תום ההליכים נדחה.
ב. אין מקום להורות על חלופת מעצר. ראשית, כאשר נעצר העורר לא היתה עימו תעודת זהות ולא מסר כתובת; העורר רשום ברישומי צה"ל כעריק מאוקטובר 96, ועד היום עלה בידיו להתחמק. די באלה כדי להראות שיש יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר ימלט מן המעצר.
ג. החלטת ביהמ"ש המחוזי שעליה הוגש הערר לא נומקה וכל שנאמר בה הוא "אינני סבורה בנסיבות תיק זה שחלופת מעצר תענה על תכלית המעצר". אכן, יפה היא דרך הקיצור והתימצות אך במקרה הנדון קוצרו הנימוקים ותומצתו יתר על המידה עד שלא נשאר מהם שריד ופליט. בהיסוס רב, ובשל הכרעת הדין שניתנה בינתיים, הוחלט שלא להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקיים את החובה המוטלת עליו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גיל פריינט לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 3.12.98).

רע"א 7481/98 - יצחק פרג' נגד רחמיאל מרקו, עו"ד מנהל עיזבון המנוחה ינקוביץ סופיה ז"ל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד פינוי עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של פינוי - הבקשה נדחתה).

א. בימ"ש השלום קיבל תביעת פינוי נגד המבקש וציוה עליו לפנות דירה נשוא הדיון. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ובקשותיו לעיכוב ביצוע עד למתן פס"ד בערעור נדחו. על כך הגיש בקשה לרשות ערעור ובמסגרתה בקשה לעיכוב ביצוע. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
ב. אכן, בדרך כלל, כאשר מדובר בפס"ד של פינוי יש לשקול בחיוב עיכוב הליכי פינוי עד למתן פס"ד בערעור, שכן, אם יזכה המערער בערעורו לאחר שפונה מן המושכר, הוא יעמוד בפני מצב בלתי הדיר באופן שלא יוכל לקבל עוד את הדירה ממנה פונה. אך לכלל זה יש חריגים הכרוכים בנסיבות העניין וענייננו הוא אחד מהם. בימ"ש השלום הגיע לתוצאה שאליה הגיע לאחר ניתוח עובדתי וענייני של חומר הראיות, והערעור סב, איפוא, על קביעות עובדתיות שביהמ"ש שלערעור אינו נוטה להתערב בהן.
ג. מנימוקי הערעור גם אינה עולה עילה טובה כלשהי להתערב בהחלטה. המבקש מתגורר בדירה ששכר בשכירות בלתי מוגנת תמורת דמי שכירות חודשיים ששולמו במשך תקופה קצרה בלבד. במשך שנים, לאחר שפג תוקף החוזה, המשיך להתגורר בדירה מבלי לשלם דמי שכירות כלל. בעלת הבית, אשה קשישה, נפטרה בשנת 94, אולם דבר פטירתה נודע רק ב- 96 כאשר השלד שלה נתגלה בבית מגוריה. המבקש הפסיק לשלם דמי שכירות שנים אחדות לפני מות בעלת הבית. למבקש טענות כספיות בדבר שיפוצים שעשה בדירה והמשיב יש לו טענות בדבר דמי השכירות שלא שולמו, אך טענות אלה אינן עניין להליך הנדון. סיכויי הערעור קלושים ואין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 30.11.98).

בג"צ 6873/98 - ד"ר אמיר פרי נגד שר הפנים ואח'

*התערבות בג"צ בערעור בחירות ודחיית העתירה בשל שיהוי(העתירה נדחתה).

א. בבחירות הקודמות למועצת עירית נצרת עילית נבחר המשיב השני (להלן: אקוקה) לכהן במועצה במסגרת סיעה ששמה צל"ש. ביוני 97 הודיע אקוקה על פרישתו מסיעה זו והצטרפותו לסיעת הליכוד יחד עם המנדט שלו. סעיף 125א לפקודת העיריות קובע כי חבר מועצה אשר פרש מסיעתו, ולא התפטר מכהונתו תוך שלושים ימים, לא ייכלל בבחירות למועצה שלאחריה, ברשימת מועמדים שהגישה סיעה של המועצה היוצאת. לקראת הבחירות למועצה החדשה הוגשה לפקידת הבחירות רשימה מטעם סיעת הליכוד בכנסת ואקוקה נכלל ברשימה זו. חרף זאת, קבעה פקידת הבחירות כי האיסור שבסעיף 125א אינו חל על אקוקה באשר אקוקה נכלל ברשימה שהוגשה ע"י סיעת הליכוד בכנסת ולא ע"י הסיעה היוצאת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של העותר. העתירה נדחתה מחמת שיהוי.
ב. מבלי לדון בשאלות שהועלו לגופן הרי דבק בעתירה זו שיהוי שמצדיק את דחייתה של העתירה. סעיף 42(ג) העוסק בערעור המוגש לביהמ"ש המחוזי על פי חוק הבחירות, קובע כי פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בעתירה בערעור כזה יהיה סופי. אעפ"כ פסק בג"צ כי יש לו סמכות לדון בעתירות שעניינן פס"ד בערעור בחירות לפי סעיף 42, אך יפעיל סמכות זו רק במקרים חריגים ונדירים המצדיקים זאת. בענייננו, נגועה העתירה בשיהוי ועל כן אין לדון בה. פסה"ד ניתן ביום 28.10.98 והעתירה הוגשה רק ביום 1.1.98, היינו 4 ימים מאוחר יותר. פגם זה הוא בעל משקל רב בנסיבות העניין. כאשר מדובר בערעור בחירות שבו המועדים קצרים וקצובים יש להזדרז בכל פניה לביהמ"ש. לעותר לא היה הסבר מדוע נדרשו 4 ימים תמימים עד להגשת העתירה.
(בפני השופטים: אור, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד ששון לעותר, עוה"ד גב' דנה בריסקמן, איתן הברמן וניר נחום למשיבים. 6.12.98).

ע.פ. 5953/98 - דנילוב טטיאנה נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על חומרת העונש בגרימת חבלה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערערת מתגוררת עם חבר לחיים ובעת האירוע נשוא הערעור שהו בדירה, המערערת וחברה לחיים, בתה בת ה- 13 של המערערת והמתלונן שהוא חבר של בעל הבית. המתלונן הציע לבתה של המערערת לישון עימו במיטה והמערערת איבדה את עשתרונותיה, נטלה סכין ודקרה את המתלונן. להגנתה טענה כי הדברים שנאמרו כלפי בתה הקטנה גרמו לה לאיבוד עשתונות מיידית ועשתה את המעשה בחוסר שליטה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 10 חודשים מאסר בפועל ושישה חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אכן, דברי המתלונן הם נלוזים ונתעבים וגרמו לאם זעזוע עמוק עקב ההצעה המגונה שהציע לבת. אלא שאין בכך כדי להפחית כהוא זה מהמעשה החמור שעשתה האם. התגובה היתה אמנם סובייקטיבית וספונטנית של אם הקמה להגן על כבוד בתה, אולם השימוש בסכין וגרימת חבלה חמורה אינם יכולים להתקבל כתגובה מובנת או נסלחת בשום חברה תקינה או נאורה. בחברתנו פשתה תרבות הסכין ורבים מדי הם אלה המיישבים סכסוכים בעזרת סכין. מכאן שמבחינת רמת הענישה העונש שהשית ביהמ"ש המחוזי היה מוצדק.
ג. ברם, תסקיר מבחן שהוגש, מגולל פרשת חיים קשה ואומללה של מי שילדותה ונעוריה הרעו עמה עד למאוד, חיי נישואיה נכשלו כאשר התברר שהיא קשרה את חייה עם אדם
חולה נפש, ורק לאחר שנים היא הצליחה להתגרש ממנו. המערערת עלתה ארצה מקווקז לפני 6 שנים עם שתי בנות שנולדו מנישואים אלה ושאותן גידלה בעצמה בקשיים כלכליים רבים. הבת הגדולה נישאה ואילו הצעירה לומדת בפנימיה ומתגוררת עם האם בחופשות והקשר בינן מצויין. אין להעניש את הקטינה ולקחת ממנה לתקופה לא קצרה את האדם הקרוב לה ביותר. המתלונן התנצל בפני המערערת וביקש להקל עמה, ומתברר כי המעורבים במעשה היו שתויים במקצת. בכל הנסיבות יוטל על המערערת עונש של 6 חודשים מאסר שירוצה בעבודות שירות.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אלישע ציון למערערת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 7.12.98).

רע"א 4258/98 - גרין... נגד אס.אי.אס... בע"מ ואח'

*דיון בערעור על דחיית בקשה להטיל עיקולים תוך הסתמכות על חומר חדש שצורף לערעור בלי לקיים דיון בחומר זה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נקבל).

א. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים וכן בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסיה. הבקשה נדונה במעמד צד אחד ונדחתה ע"י הרשמת. המבקשת ערערה על החלטת הרשמת לביהמ"ש המחוזי וכן עתרה לסעד זמני של עיקול בערעור, וביהמ"ש המחוזי הורה לקיים דיון בערעור, במעמד שני בעלי הדין. בתום הדיון נדחה הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. שתי טענות עיקריות בפיה של המבקשת: האחת שביהמ"ש היה צריך לדון בערעור במעמד צד אחד כשם שההליך בפני הרשמת נדון במעמד צד אחד. טענה זו נדחתה. תקנה 406 א לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת אמנם כי ככלל ערעור על החלטה הדוחה בקשה למתן סעד זמני, שנדונה במעמד צד אחד, תידון אף היא במעמד צד אחד, אולם בתקנה נקבע גם סייג "אלא אם כן הורה בית המשפט על הזמנת בעל הדין האחר". מכאן שההחלטה בדבר דיון במעמד שני בעלי הדין נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש בהתאם לנסיבות העניין ועל כן אין להתערב בכך.
ג. הטענה השניה של המבקשת היא כי משקבע ביהמ"ש לקיים דיון במעמד שני בעלי הדין, היה אמור להתקיים הדיון על יסוד התשתית שהיתה לפני הרשם, אלא אם כן התיר ביהמ"ש הגשת ראיות נוספות, או החליט להחזיר את העניין לרשם לשם חקירה על התצהירים, או החליט ליטול לעצמו סמכות להחליט בענין כערכאה הראשונה ולשם כך להורות על הגשת תצהירים לפניו. במקרה דנן לא פסק ביהמ"ש על יסוד התשתית שהיתה לפני הרשם וגם לא התיר למשיבה להגיש ראיות נוספות, אלא סמך על חומר כתוב שהומצא לו על ידי המשיבים מבלי שנתקיים דיון מלא בעניין בגדר בקשת העיקול. על כן יש להחזיר את התיק לרשם על מנת שיחליט בבקשת העיקול על יסוד תצהירים חדשים שיוגשו לו על ידי בעלי הדין.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד הלל איש שלום למבקשת, עו"ד אורי פנסו למשיבה. 15.12.98).

רע"א 6915/96 - קצין התגמולים נגד אלדד אלמוזליני

*ביטול החלטת ביהמ"ש מחוזי כי קיימת אסכולה רפואית המכירה בקשר שבין לחץ נפשי לבין מחלת כיב התריסריון(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב, יליד ספטמבר 70, התגייס לשירות חובה בצה"ל באוקטובר 88 לאחר שנקבע לו פרופיל 97. בדצמבר 90 שוחרר לאחר שנקבע לו פרופיל רפואי 24 עקב כיב בתריסריון. תביעתו להכרה בזכות נכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) נדחתה על ידי קצין התגמולים והמשיב ערער על החלטה זו בפני ועדת הערעורים. הצדדים הסכימו לאמץ
תשתית עובדתית מוסכמת את האמור בסעיף "קורות חיים ותולדות המחלה" שבחוות הדעת הרפואית, שלפיהן המערער לא סבל ממחלות דרכי העיכול לפני השירות, ובמשפחתו הקרובה אין מחלות כיב. לאחר בחינת חוות דעות רפואיות מטעם הצדדים, דחו חברי הוועדה את הערעור על החלטת קצין התגמולים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב ופסק כי מחלת הכיב נגרמה עקב השירות. ביהמ"ש קבע כי אין בסיס למסקנת ועדת הערעורים לענין היעדר אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר בין לחץ נפשי לבין כיב בתריסריון. זאת, לאור קיומה של "פסיקה ברורה ורבת שנים" אשר הכירה בקשר שבין תנאי השירות למחלה זו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המחלוקת העיקרית בערעור היא בשאלת קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר שבין לחץ נפשי לבין מחלת כיב התריסריון. המערער טוען כי ביהמ"ש שגה כשקבע לאור "פסיקה ברורה ורבת שנים" כי קיימת אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשת סיבתי כאמור. זאת משום שבצד קיומם של מספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, שהכירו בקיומה של אסכולה בדבר קשר סיבתי בין תנאי לחץ בעת השירות לבין הופעת כיב התריסריון, קיימים פסקי דין מחוזיים הקובעים את ההיפך. עיון בפסיקת בתי המשפט המחוזיים בסוגיה זו מעלה כי אכן מדובר בפסיקה מגוונת שאין לגזור ממנה קביעה חד משמעית. הנושא טרם הוכרע על ידי ביהמ"ש העליון. במצב דברים זה, מן הראוי שהשאלה בהכרעת קיומה של אסכולה רפואית תהיה על פי הראיות והטענות אשר באו בפני ביהמ"ש, ולא בדרך של הסתמכות על פסקי דין שנויים במחלוקת. הכרעה כזו לא ניתנה על ידי ביהמ"ש המחוזי. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיכריע על פי הראיות שבפניו אם קיימת אסכולה רפואית כאמור, ואם כן, יהיה עליו להכריע אם היו בתנאי השירות של החייל תנאי לחץ שגרמו לתופעת המחלה.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, גולדברג. החלטה - השופט אור. עו"ד ירון בשן למבקש, עו"ד שלמה ציפורי למשיב. 14.12.98).

ע.פ. 3977/98 - מדינת ישראל נגד חאלד פראיירה

*קולת העונש (הברחת הירואין מלבנון)(ערעור על קולת העונש -הערעור נתקבל).

א. המשיב שימש כגשש בצה"ל. בעת שירותו בגבול ישראל לבנון, התקשר עם המשיב אדם בשם פלאח והציע לו להבריח סמים מלבנון לישראל. פאלח הבטיח למשיב 3,000 דולר על כל ק"ג סם והמשיב הסכים לכך. המשיב עמד בקשר עם ידידו, גשש אף הוא, והציע לו להשתתף עמו בהברחת הסמים כך שהשניים יתחלקו בשכר. לאחר מספר שבועות הגיע המשיב בג'יפ צבאי למקום מסויים על גבול ישראל-לבנון, ולבנוני זרק אליו מעבר לגדר המערכת כמות מסויימת של הירואין כדוגמית לכמות רצינית של סם שתבוא בעקבותיו. המשיב נטל את הדוגמית ומסר אותה לפלאח, ולאחר הבדיקה ביקש מהמשיב להבריח ארצה את המשלוח העיקרי. המשיב הגיע אל שער גדר המערכת בג'יפ צבאי של צה"ל והלבנוני העביר לידיו 8 ק"ג הרואין. המשיב החל בנסיעה, וכאשר הגיעו לקראתו שני כלי רכב משטרתיים, ניסה לברוח אך נתפס. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 5 שנים מאסר בפועל והסביר את העונש הקל יחסית בכך שהמשיב הודה בהזדמנות הראשונה שניתנה לו בביצוע העבירה ואף סייע בתפיסת מזמין הסם. כן התחשב ביהמ"ש בעברו של המשיב בעת שירותו בצה"ל בתפקיד קשה ורגיש כגשש, ולבסוף הוסיף ביהמ"ש כי יש להבדיל בין העבריין העיקרי שהזמין את הסם לבין בלדרים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. אשר לכך שהמשיב הודה מיד באשמה, הרי הוא נתפס בכף וההירואין ברשותו. יש להניח כי עזר בלכידתו של מזמין הסם כדי להקל את הנטל מעליו. אשר לעברו של המשיב כגשש בצה"ל - אין להתעלם מן העובדה כי הוא ביזה את המדים שעל גופו, מעל באמון שהמדינה וצה"ל נתנו בו, ועשה שימוש לרעה במעמדו. אין גם לקבל את הטענה כי המשיב שימש רק כבלדר ועל כן יש להקל עמו. ראשית לכל, שומה על ביהמ"ש לעשות כמיטבו כדי לשבור את שרשרת הסם, מה גם שמדובר בהרואין שהוא "סם המוות"; שנית, לא היה זה נכון לאפיין את המשיב כבלדר. הוא היה חולייה מהותית במעשה העבירה. עיניו של המשיב היו אל בצע כסף, ולא שת ליבו אל משמעות מעשהו. משמונה ק"ג הרואין ניתן לייצר עשרות עשרות אלפים של מנות סם שימצאו דרכם אל גופם של אומללים. על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו את אותם מאות ואלפים המכורים לסם ואשר התמכרו לסם כתוצאה ממעשהו הרע והנפשע. כך שהעונש שגזר ביהמ"ש על המשיב רחוק מלהיות עונש ראוי ונכון. בנסיבות הענין ובהתחשב בכך שבערעור המדינה אין ממצים את הדין עם הנאשם, יוטל על המשיב עונש של 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, אילן. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למערערת, עוה"ד אליעזר ברק, עו"ד אליעזר ברק ועמית מור למשיב. 8.12.98).

ע.פ. 3683/98 - סעיד ואחמד אלאולד נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 1/93 - הערעור נדחה).

א. המנוח, ביסקסואל על פי נטיותיו המיניות, נהג להתרועע עם גברים במשרדו בירושלים ולאחר לשוב לביתו. באחת השבתות, באוקטובר 92, יצא מביתו בשעה 00:19 לערך ולפנות בוקר נתגלתה גופתו במשרדו. המוות נגרם ע"י חניקה ושעת המוות נקבעה בין השעה 7 בערב לבין השעה 3 לפנות בוקר. מן המשרד נגנבו, בין השאר, צרור מפתחות המנוח ומכשיר האיתורית, הטלפון במשרד היה מנותק. על שפופרת הטלפון נמצאו טביעות אצבע וכן על הדלת השמאלית הקדמית של מכונית המנוח (דלת הנהג) בצדה החיצוני. בעליה של מסעדה שכנה ועובדי המסעדה מסרו כי בשעה 8 הבחינו בשני בחורים בעלי חזות ערבית יושבים במכוניתו של המנוח ומנסים להתניעה, אך המכונית נתקעה בשפת המדרכה והמנוע כבה והצעירים יצאו מן הרכב ועזבו את המקום. בשעה שתיים לאחר חצות, כאשר ראו כי המכונית עדין תקועה טילפנו למשרדו של המנוח אך איש לא ענה להם.
ב. המשטרה גילתה באמצעות חברת האיתורית כי במכשיר האיתורית השאיר המערער סעיד הודעה למנוח והמנוח התקשר עמו מביתו בשעה 30:6 באותו ערב. סעיד נעצר ואזי התברר כי טביעת האצבע שנמצאה על דלת המכונית הינה טביעת אצבעו. זמן מה לאחר מכן נעצר אחיינו של סעיד (המערער: אחמד) והתגלה כי טביעת האצבע על שפופרת הטלפון הינה טביעת אצבעו. בתחילה הכחישו המערערים כי הכירו את המנוח וכי היו במשרדו, אך במהלך החקירה טען סעיד כי הכיר את המנוח, והלה ביקש ממנו לבצע שיפוצים במשרדו ואסף אותו משכונת אבו טור והסיע אותו ואת אחיינו אחמד למשרדו של המנוח כדי לקבל הצעת מחיר לעבודות השיפוצים. גם אחמד מסר גירסה ובשיחה שנערכה בין שני המערערים, שהוקלטה ללא ידיעתם, דרש סעיד מאחמד לחזור בו מגירסתו וגער בו לאמור "ההודעה שלך דומה למקרה בדיוק. יא מניאק". המערערים הורשעו ברציחתו של המנוח. ההרשעה הושתתה על ראיות נסיבתיות. ביהמ"ש המחוזי
דחה את עדויות המערערים ומצא כי מכלול הראיות שממנו עולה שהמערערים היו האחרונים שראו את המנוח בחיים, וכי הם אלה שהניעו את מכוניתו, בצירוף שקריהם של המערערים - מראה כי המערערים רצחו את המנוח. הערעור נדחה.
ג. המערערים טוענים בערעורם כי נטיותיו המיניות של המנוח וסגנון חייו מלמדים כי קיימת אפשרות סבירה כי הוא נרצח על ידי אחד מן הגברים שעמם התרועע לאחר שהמערערים עזבו את המשרד. מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה וודאות מוחלטת, אלא יש צורך בשכנוע מעבר לכל ספק סביר. ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מחומר הראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שהסתברותה אינה תאורטית כי אם ממשית. אם האפשרות להסיק ממכלול הראיות את דבר קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם מהווה אפשרות דמיונית, ולעומת זאת המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מן הראיות, בהתחשב במשקלן, הינה קיומן של עובדות שיש בהן אשמה של הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי. במילים אחרות, הראיות המרשיעות עשויות להביא למסקנה מרשיעה בדרך השלילה של פירושים המתיישבים עם חפות הנאשם.
ד. בענייננו מארג הראיות מורכב משניים. סידרת ראיות אחת - לוח הזמנים המבוסס על שיחות טלפון, הודעות המערערים, טביעות האצבע שהשאיר אחמד על שפופרת הטלפון במשרד, עדויות השכנים ואשת המנוח המוכיחים כי המנוח היה במשרדו בחברת המערערים עד סמוך לשעה 8 וכי מאז הפגישה בין המערערים למנוח לא נראה המנוח בחיים. סידרת ראיות שניה - הודאת אחמד בחקירה, דברי סעיד לפיהם גירסת אחמד בחקירתו קרובה לאמת, טביעת האצבע שהשאיר סעיד על דלת המכונית ועדות השכנים המוכיחה כי המערערים הם אלו שגנבו את צרור המפתחות וכי הם שהתניעו במפתח את מכוניתו של המנוח. האפשרות שמאן דהוא רצח את המנוח במשרדו לאחר שהמערערים יצאו ממנו נראית דמיונית ואף נשללה פוזיטיבית על ידי סדרת הראיות המוכיחה כי המערערים הם שהתניעו את מכוניתו.

(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד משה לוי למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 8.12.98).

בש"פ 6742/98 - מדינת ישראל נגד דמיטרי בורשטיין

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים (אינוס)(בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים - הבקשה נדחתה).

א. המשיב הואשם בעבירות אינוס והדחה בחקירה וביום שמיעת הבקשה מסתיימת תקופת המעצר של 9 חודשים. המדינה מבקשת את הארכתו של המעצר ב- 90 ימים נוספים. ההליכים במשפטו של המשיב החלו כ- 4 חודשים לאחר המעצר ומשהחלו לא התקיימו בקצב סביר אלא שוב השתהו למשך כשלושה חודשים בעקבות התפטרות הסניגור המקורי ואישפוזה של הסניגורית המחליפה במועד שנקבע לחידושם. עד כה נשמעו עדויות המתלוננת - קרבן האינוס - אמה ושני עדי תביעה נוספים. המשך הדיון לשמיעת עדותם של שני קטינים שהיו בחברת המשיב בעת המקרה, ואשר הואשמו בנפרד בביהמ"ש השלום לנוער, קבוע לסוף ינואר. מאז הגשת הבקשה להארכת המעצר הסתיים משפטו של אחד הקטינים ומשפטו של השני עומד להסתיים. בפי הסניגורית טרוניה קשה על כך שלא נעשה די לסיום משפט הקטינים במועד מוקדם - שניהם הודו באשמות - באופן שניתן היה להשמיעם במשפטו של המשיב בעוד מועד. טענתה היא כי בהתחשב בכך שעד לחודש ינואר נמצא יו"ר ההרכב שדן בענייננו של המשיב בחו"ל אין סיכוי שמשפטו של המשיב יסתיים בתוך תקופת הארכה המבוקשת. לעומתה טוענת התביעה כי המסוכנות לבטחון הציבור והסיכון של השפעה על עדים שעמדו בבסיס הוראת המעצר המקורית בעינם עומדים. הבקשה נדחתה.
ב. תשעה חודשי המעצר הבסיסי לא נוצלו כדבעי, התביעה לא עשתה מצידה כל שניתן היה לעשות כדי לסיים את הדיון במסגרת התקופה האמורה ואין סיכוי להשלמת הדיון בתוך תקופת ההארכה. עדותה של המתלוננת כבר נשמעה ומשנסתיים משפטו של אחד הקטינים פג למעשה כוחו של הסיכון של השפעה על עדים ואילו המסוכנות הטמונה בטבעו של המעשה, נושא האישום, אינה מספיקה כשלעצמה, להצדקת הארכת המעצר בנסיבות שפורטו. במצב דברים זה מן הראוי לקבוע חלופת מעצר. ברם, בשל היעדר כלים לקביעת חלופת מעצר נאותה במסגרת הדיון בבקשה דנא, יועבר העניין לביהמ"ש המחוזי. המעצר יוארך ל- 15 יום ובתוך תקופה זו יקבע ביהמ"ש המחוזי את התנאים לשחרורו של המשיב בערובה.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עו"ד גב' רוטפלד למשיב. 1.10.98).

ע.פ. 1867/98 - פרצ'ס פרנסיסקו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (ייבוא הרואין ממקסיקו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמת המדינה).

שלושה קשרו יחדיו לייבא הרואין ממקסיקו לישראל והוצע למערער, יליד 55, אזרח מקסיקו, לשמש בלדר. הוא ייבא לארץ הירואין בשמונה מועדים שונים, בכל פעם 2.5-2 ק"ג. את הסמים בארץ מסר לאחד הקושרים בשם זוארץ. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש נתן דעתו לעובדה שהנאשם הוא אזרח מקסיקו, נשוי ואב לשני ילדים. המערער טען כי חלה במחלת הסרטן, עבר מספר ניתוחים ונזקק לטיפולים יקרים ועל כן ביצע את העבירה. ביהמ"ש נתן דעתו לכך, אך ציין כי יש לראות בכך נימוק מסויים אך לא ממשי, להקלת העונש. הוא הדין ביחס לטענה כי הנאשם יושב בכלא בארץ זרה לו. ביהמ"ש ציין כי לולא נימוקים אלה היה מטיל עונש חמור יותר. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמת המדינה.
הצורך בהטלת עונשים כבדים בעבירות סמים, במיוחד כשמדובר בכמות רבה כזו, עולה מפסיקת ביהמ"ש העליון באופן עקבי ורצוף. חרף העונש הכבד והנסיבות האישיות של המערער אפשר ולא היה מקום להתערב בעונש זה. אולם, מתברר שבינתיים נגזר עונשו של זוארץ, שהיה שותף לקשר והיה זה שקיבל את הסם בארץ מידיו של המערער, והלה נדון ל - 80 חודשי מאסר בפועל ו- 20 חודשים מאסר על תנאי. בהתחשב בכך הסכים ב"כ המדינה כי עונשו של המערער יוקל באופן יחסי לעונשו של זוארץ ולחלקו של כל אחד מהם בעניין יבוא הסמים. בנסיבות אלא יועמד עונשו של המערער על 7 שנים מאסר שמתוכן 6 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עוה"ד שי נודל וירון בן יוסף למערער, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 7.12.98).

בג"צ 6418/98 -גדעון בן חיים נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*דרישת נכה כי ישובץ במעגל העבודה במשק (העתירה נדחתה).

העותר, כבן 42, הינו נכה מלידה ונקבעה לו ע"י הביטוח הלאומי נכות של %75. בעתירה הוא מבקש כי "הרשויות המתאימות" ישבצו אותו במעגל העבודה הרגיל. נסיונות שנעשו במשך השנים לשבץ אותו במקומות עבודה שונים לא עלו יפה ואם כי נקלט במקומות עבודה אחדים הרי עבודתו לא נמשכה אלא זמן קצר. ביה"ד האזורי לעבודה דחה את תביעתו בקבעו כי הפניות של העותר למוסד לביטוח לאומי ולשירות התעסוקה נענו בתשובות ענייניות ובמסגרת החוק אין יותר מה לעשות. העתירה נדחתה.
העותר נאבק על זכותו לעבודה כבר שנים אך השנה נפל דבר ונחקק חוק זכויות שוויון לאנשים במוגבלות. חוק זה מטרתו לעגן את זכותו של אדם למוגבלות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים. מטרה זו חלה גם על חוק התעסוקה. בהתאם לכך קובע החוק כי אין להפלות בין עובדים ובין דורשי עבודה מחמת מוגבלותם ובלבד שהם כשרים לתפקיד או למשרה הנדונים. אך הזכות של אדם עם מוגבלות לשוויון אינה מוחלטת. במקרה זה, כמו במקרים אחרים, היא מותנית בכשירויות למילוי התפקיד או המשרה. בכל הנסיבות אין מקום להוציא צו נגד המשיבים.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. העותר לעצמו, עוה"ד גב' עירית אלטשולר, ודניאל גולדברג למשיבים. 15.12.98).

ע.פ. 4112/98 - הלנה ברקמן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מרמה של עובדת בכירה במס הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת היתה בשנים 89 - 85 עובדת בכירה במשרדי מס הכנסה בכפר סבא וקשרה קשר עם נישומים שונים כדי לבצע זיופים בעזרת מחשב ולהעביר סכומי כסף ששולמו על חשבון המס על ידי נישומים מסויימים, לזכותם של נישומים אחרים, נטלה לעצמה כספים בשביל פעולות אלו, והעבירה סכומי כסף לא מבוטלים מחשבון האוצר לחשבונות פרטיים שלה ושל בני משפחתה באמצעות סיסמה סודית שאיפשרה כניסה למחשב. על כל אלה נדונה ל- 33 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה את מצב בריאותה של המערערת אשר לאחר שנתגלתה הפרשה הופיעו אצלה תופעות של מחלת נפש וכן בעלה חולה במחלת ניוון שרירים. ברם, המצב הרפואי האמור כבר היה לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי כשגזר את הדין. ביהמ"ש ציין שאינו מוצא אפשרות להמנע ממאסר בפועל משום שמדובר בפרשה חמורה ובפגיעה חמורה באינטרס הציבורי ואלמלא נסיבות אלה היה גוזר עונש חמור יותר. בנסיבות אלה אין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. עו"ד גב' חנה ברוכי למערערת, עו"ד גב' אורלי בן ארי למשיבה. 1.11.98).

ע.פ. 6483/97 - עדנאן נגילה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (ניסיון לאינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עבד בבית הקברות בחולון וביום המקרה באה המתלוננת, שהיתה כבת 18, לעלות לקברו של אביה המנוח. השעה היתה מאוחרת, וחוץ משניהם לא היה איש בבית הקברות. המערער ניסה לאנוס את המתלוננת, היכה אותה והחל להפשיט אותה ולהפשיט את עצמו, ולבסוף התעשת והפסיק את מעשיו. בגין מעשים אלה גזר ביהמ"ש למערער ארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המתלוננת, שהיתה קודם לכן פגועה מתאונת דרכים וממות אביה, לקתה כתוצאה מהמקרה בגמגום, בהפרעות בלימודים ובפחדים. המערער הוא תושב עזה שברח ונתפס רק כעבור 3 שנים כאשר נכנס לארץ. למערער עבירות רבות, בעיקרן עבירות רכוש וגם עבירת אלימות אחת. הוא ניצל מקום שומם, תקף את המתלוננת בצורה ברוטלית וביצע בה מעשה מגונה בנסיבות מחמירות. רק בשלב מאוחר הפסיק את מעשיו. ביהמ"ש נתן משקל לכל נסיבות המקרה ובנסיבות הענין יש גם להתחשב בכך שהמקרה השפיע השפעה קשה על המתלוננת וגרם לה סבל רב. בנוסף לכך, ראוי להחמיר בעונשים במקרים כגון
דא. לא יתכן שהמתלוננת, ככל אשה אחרת, לא תוכל לבוא למקום כל שהוא, בשעות הערב, מבלי שתרגיש בטוחה שלא תפגע, גם אם מדובר במקום שומם. על ביהמ"ש לעשות ככל יכולתו לבטחונן של נשים בכל מקום ולנסות לצמצם את הסיכון האמור על ידי הטלת עונשים מרתיעים.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד צבי ששון למערער, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 7.12.98).

ע.פ. 2985+2987/98 - מקסים שקרוב ואברהם יעקובוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס קטינה והעסקתה בזנות) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

שני המערערים פגשו במתלוננת, ילדה כבת שתיים עשרה וחצי, שעזבה את ביתה. הם הבטיחו לה מגורים ועבודה ובו ביום בעלו השניים את המתלוננת (בהסכמתה). לאחר מכן שידלו אותה לעסוק בזנות תוך שהעבירו אותה ממכון אחד המיועד לשם עיסוק בזנות למכון אחר - כך שלוש פעמים. במהלך תקופה זו לקח המערער יעקובוב את המתלוננת להצטלם לצורך הכנת תעודת זהות מזוייפת כדי שתוצג בעבודתה כבגירה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים בבעילה אסורה בהסכמה, בשידול למעשי זנות ואת יעקובוב גם בסיוע לזיוף מסמך. ביהמ"ש גזר ליעקובוב 3.5 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולשקרוב 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. העונש נגזר ברוב דעות כאשר שופט המיעוט ביקש להקל עם המערערים. הערעורים על חומרת העונשים נדחו.
העבירות בהן הורשעו המערערים חמורות ביותר. במקום לסייע לקטינה במצוקתה ניצלו אותה ובעלו אותה. כסחורה עוברת לסוחר העבירו אותה ממכון למכון. אמת, המערערים סברו כנראה כי המערערת מבוגרת מגילה ועל יסוד מחשבה זו הורשעו בעבירה לפי סעיף העוסק בבעילת קטינה שגילה בין 16-14. כמו כן התחשב ביהמ"ש בעברם הנקי של המערערים ונלקחה בחשבון העובדה שהמערער יעקובוב לוקה במחלת הסרטן (הנמצאת כנראה מזה תקופה ארוכה ברמיסיה). הסניגורים ביקשו להעדיף את דעת המיעוט על פני דעת הרוב, ואולם העבירות בהן הורשעו המערערים, ונסיבותיהן הן קשות. אין העונש שהוטל עליהם, על פי דעת הרוב, חמור באופן המצדיק התערבות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עו"ד חיים משגב לשקרוב, עו"ד ישראל קליין ליעקובוב, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 13.12.98).

בש"פ 6745/98 - שלום חיון נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים (החזקת סם קנביס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר ואחד אזולאי הואשמו בהחזקת ק"ג סם קנביס שלא לצריכה עצמית והתביעה ביקשה את מעצרם של השניים עד תום ההליכים. בימ"ש השלום נעתר לבקשה והשניים הגישו ערר לביהמ"ש המחוזי. בהסכמת התביעה - על בסיס האמור בתסקיר המעצר - שוחרר אזולאי בערובה בתנאי "מעצר בית" מלא על מנת שיוכל להשתתף בתוכניות גמילה ופוריות בפיקוח שירות המבחן. לעומת זאת נדחה עררו של העורר. לטענת העורר יש לשחרר גם אותו בערובה כאשר הוא מעלה שתי טענות - האחת, שאין בחומר החקירה ראיה לכאורה לאשמתו; והשניה - שאין הצדקה לאפליה בינו לבין אזולאי. הערר נתקבל.
לענין היעדרה של תשתית ראייתית מספקת - הרי קיימת תשתית מספיקה לצורך המעצר עד תום ההליכים. אשר לטענת האפליה - המדינה טוענת כי הסכימה לשחרורו של אזולאי על רקע הומניטרי, כי כליאתו תפגע בטיפול פוריות ממושך שניתן לו ולאשתו. ברם, יש לקבל את טענת האפליה. בבסיס הסכמת המדינה עומד - בעיקרו של דבר - שיקול
הומניטרי של טיפול בפוריות לצד טיפול גמילה. משנמצא בשיקול זה גורם שבכוחו לגבור על מידת המסוכנות של אי מעצרו של אזולאי, לא יהיה זה צודק בנסיבות העניין, שאותה מסוכנות תביא להחזקתו של העורר במעצר. לא נטען כי מידת המסוכנות של העורר עולה על זו של אזולאי. על כן יש לשחרר גם את העורר בערובה בתנאים שיקבע ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד ש. טובבין למשיבה. 2.11.98).

בש"פ 6528/98 - מחמוד עודתאללה ואח' נגד מדינת ישראל

*עיון מחדש במעצר עד תום ההליכים ודיון בנסיבותיו של כל עציר בנפרד (הערר נתקבל).

חמשת העוררים השתתפו בקטטה בכפר בין שתי משפחות יריבות, שבה נהרגו שני אנשים ונפצעו עשרות מבני שתי המשפחות. הוגשו 17 כתבי אישום ו- 16 מתוך 17 נאשמים נעצרו עד תום ההליכים. עררם של חמשת העוררים בביהמ"ש העליון נדחה בשעתו בהחלטה של השופט זמיר שקבע כי באותו שלב אין מקום לבדוק את הסכנה הצפויה מכל עורר ועורר בנפרד, שכן באוירה הכללית בכפר עקב סכסוך הדמים קיימת סכנה משחרור כל אחד ואחד מהם. השופט הוסיף וכתב כי אם הרוחות ירגעו והסכנה תחלוף יוכלו העוררים לפנות לביהמ"ש ולבקש עיון חוזר וכל בקשה תבדק לגופה לגבי כל עורר בהתחשב במסוכנות שלו כפי שהיא נובעת מהעבירה המיוחסת לו, הרקע שלו ושיקולים עניינים אחרים. בין המשפחות היריבות נערכה סולחה והן פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו עיון מחדש במעצר. ביהמ"ש נמנע מלבדוק מסוכנות כל אחד בנפרד ודחה את הבקשה על סמך ההנחות הבאות: ראשית, בסולחה הסכימו בני המשפחה לא לתקוף אלה את אלה והסכמה זו אינה מספיקה אלא חייבת להיות התחייבות כללית לגבי כל תושבי המדינה; שנית, שחרור ממעצר של אחד מהחבורה יחייב שחרור של כל מי שנעצר בגין הפרשה. הערר נתקבל.
באשר להתחייבות במסגרת הסכם הסולחה - מובן כי מדובר בהליך התפייסות בין המשפחות הניצות ואין צורך בהתחייבות כללית כלפי כל תושבי מדינת ישראל. אשר לנימוק השני - קביעת חלופת מעצר לאחד מהחבורה אינה מחייבת שחרור כולם. בהחלטה הקודמת של ביהמ"ש העליון נקבע במפורש כי לאחר שירגעו הרוחות על ביהמ"ש לבחון עניינו של כל אחד ואחד מהעוררים בנפרד. על כן יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שידון מחדש בבקשה על פי הקריטריונים שנקבעו בהחלטת ביהמ"ש העליון.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אביגדור פלדמן לעוררים, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 26.10.98).

בש"פ 7677/98 - מדינת ישראל נגד חיים גבריאלי

*שחרור בערובה (החזקת סם קנביס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם בהחזקת 2.5 ק"ג קנבוס, וכן כלים לשימוש בסם. המדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המדינה. ביהמ"ש התרשם מחוות דעת של העובדת הסוציאלית, שעבירת הסמים נעברה על רקע התמכרותו של המשיב לסמים והוא מעוניין היום בטיפול גמילה, והתחשב בכך שעבירותיו הקודמות נעברו בעיקרן בשנות ה- 80, וכי טיפול בגמילה ומעצר בית מלא די בהם כדי להסיר את החשש לבטחון הציבור. המדינה טוענת כי חזקה היא שמחזיק בסמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית מסוכן לציבור וכי בחלופת מעצר אין להסיר את הסכנה. הערר נדחה.
אכן, בדרך כלל, יש לעצור עד תום ההליכים נאשם המואשם בעבירות סחר והחזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, אך אין זה כלל בל יעבור ויש לבחון באופן
אינדיבידואלי עניינו של כל נאשם ונאשם. בענייננו, נעברו העבירות על רקע התמכרותו של המשיב לסמים ומשהתרשם ביהמ"ש כי המשיב מוכן היום לקבל טיפול גמילה וסבר כי טיפול זה מקיים במידה מספקת את בטחון הציבור אין להתערב בכך. יש לציין כי ענייננו בסם מסוג קנבוס שהוא הפחות מסוכן מבין הסמים.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יריב אבן חיים לעוררת, עו"ד דוד שפיגל למשיב. 4.12.98).

ע.פ. 3416/98 - אלברט איפרגן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (אינוס) (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בשלושה מעשי אינוס ונדון למאסר של 8 שנים. הוא ערער על פסק הדין ובקשתו היא לעכב את ביצוע העונש. בפי הסניגור שלוש טענות המצדיקות לדעתו את עיכוב הביצוע: לטענתו חתמו על הכרעת הדין רק שניים מן השופטים שישבו בדין ועל כן דינה להתבטל; כמו כן יומן שכתבה המערערת שנתקבל כראיה, אינו ראיה קבילה; יש להתיר לו להביא ראיה נוספת שלא נשמעה במשפט. הבקשה נדחתה.
הכרעת הדין שנכתבה על ידי אחד השופטים ניתנה במעמד כל שופטי המותב ושני השופטים האחרים הביעו את הסכמתם. משום מה חתמו רק שניים על הכרעת הדין אך כולם חתמו על גזר הדין. אפילו היה כאן פגם - שאינו אלא פגם טכני - אין בו כדי לבטל את פסק הדין. השאלה אם היה על ביהמ"ש לקבל כראיה את היומן שכתבה המתלוננת - תתברר בפני המותב שידון בערעור ואין די בהשגות המערער כדי להיעתר לבקשתו. גם בעניין הבאת הראיה הנוספת ידון ההרכב שישמע את הערעור. לכך יש להוסיף כי פסק הדין ניתן ב - 20.4.98, הודעת הערעור הוגשה ביום 3.6.98 והסניגור לא ביקש את עיכוב הביצוע עד יום 17.11.98, כשבעה חודשים לאחר מתן גזר הדין ולאחר שהמבקש ריצה כבר תקופת מאסר של שנתיים מתוך תקופת המאסר שהושתה עליו. לא ניתן הסבר לאיחור בהגשת הבקשה. כאשר המשמעות האמיתית של "עיכוב הביצוע" היא שחרור נאשם מן המאסר שהוא מרצה, יש להביא טעמים מיוחדים מאוד שמשקלם כבד ביותר, כדי לעכב את גזר הדין.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ירום הלוי למבקש, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 1.12.98).

רע"א 3776/98 - יהודית וינברגר ואח' נגד עו"ד אלחנן רובין ואח'

*ביטול מינוי של בורר במקום בורר שנקבע בהסכם הבוררות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי העביר את המשיב, עו"ד רובין, מתפקידו כבורר בין המבקשים לבין המשיבות 2 ו - 3. כמו כן החליט ביהמ"ש למנות בורר אחר במקומו. המבקשים ביקשו להתערב בעניין מינוי בורר אחר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אין יסוד להתערב בהחלטת ביהמ"ש בדבר העברת הבורר, אך צודקים המבקשים בטענתם כי ביהמ"ש אינו יכול למנות בורר אחר במקום עו"ד רובין. מניסוחו של הסכם הבוררות אמנם לא מתחייב במפורש כי במנותם את הבורר נמנו הצדדים וגמרו כי רק בורר זה ולא אחר זולתו הוסמך לדון בסכסוך, אך עיון בנסיבותיו העובדתיות של הסכסוך שבגדרן נתנו הצדדים את הסכמתם לבוררות מעלה כי הצדדים התכוונו למנות את עו"ד רובין על מנת שרק הוא ולא איש זולתו ידון בסכסוכם. לפיכך יש לבטל את ההחלטה בדבר מינויו של בורר חליף.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אילן. עו"ד פנחס וולר למבקשים, מר אליעזר פודהוצר למשיבות 3-2. 15.10.98).

רע"א 6197/98 - אודט קרמר נגד הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ ואח'

*תשלומים תכופים בתאונת דרכים (בקשה לרשות ערעור - שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת נפגעה בתאונת דרכים ונותרה נכה בשיעור של %100 לצמיתות. בשל נכותה היא נזקקת לעזרת הזולת. בביהמ"ש המחוזי בירושלים מתנהלת תביעתה נגד המשיבים לתשלום פיצויים ובמסגרת תביעה זו ביקשה תשלומים תכופים. בהחלטתו האחרונה, ביום 15.9.98, קבע ביהמ"ש תשלום תכוף בסכום של 200,000 ש"ח בהוסיפו "וזאת עד לתום ההליכים בתיק העיקרי". המבקשת מבקשת למחוק את התוספת המצוטטת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
יתכן מאוד כי בשל התמשכות ההלכים ינתן פסק הדין בתביעת המבקשת בעוד זמן ניכר. על פי הערכת ב"כ המבקשת עלול הדבר להמשך עוד כשנה וחצי. במקרה כזה עלולה המבקשת להקלע למבצע בו לא תוכל לספק את צרכיה החיוניים. יש להשאיר פתח לאפשרות פניה נוספת של המבקשת לביהמ"ש לקבלת תשלום תכוף. מתקיימים בענייננו טעמים מיוחדים על פיהם יוכל ביהמ"ש לפסוק למבקשת תשלומים תכופים נוספים, על אף האמור בסעיף 5ה(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי דרכים. על כן יבוטל חלק ההחלטה האמור ובמקום זאת יצויין כי המבקשת תוכל לפנות בבקשה נוספת לתשלום תכוף לאחר יום 1.6.99.

(בפני: השופט אור. עו"ד פ. זלצר למבקשת, עו"ד עידו אמגור למשיבים. 10.12.98).

רע"א 6277/98 - פרי אורי נגד פרי עדה (אדריאנה)

*הארכת מועד להגשת תגובה לבקשת רשות ערעור (בקשת המשיבה להארכת מועד להגשת תגובה לבקשת רשות ערעור של המבקש - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור ועל המשיבה היה להגיש את תגובתה לבקשה תוך 15 ימים כאמור בתקנה 406 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. תגובתה של המשיבה הומצאה לביהמ"ש באיחור של יום אחד, מחמת שילוב של כמה אירועים במשרד ב"כ המשיבה ובכללם מחלת עוה"ד ומחלת פקידת הדואר במשרד. המבקש מתנגד לבקשה להארכת המועד. הוא טוען כי מאחר והשופט נסמך כפשוטה על הוראות תקנה 406 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שהמועד להגשת התגובה נקבע בחיקוק, 15 יום, ולפיכך ניתן להאריכו רק מטעמים מיוחדים שיירשמו. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
בתקנה 406(ב) נאמר כי תגובת המשיב תוגש "תוך חמישה עשר ימים מיום ההמצאה או במועד אחר שקבע בית המשפט". מנוסח התקנה עולה מפורשות כי בית המשפט הוסמך לקבוע את המועד להגשת התשובה, ולפיכך מסורה גם הארכת מועד זה לשיקול דעתו, על פי תקנה 528 רישא לתקנות סדר הדין. לאור האמור, בהתחשב בכך שהאיחור בהגשת התגובה היה איחור של יום אחד, והנימוקים המפורטים שתמכו בבקשה, יש לקבל את הבקשה להארכת המועד.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד קרני למבקש, עו"ד א. אמיר למשיבה. 6.12.98)

ע.פ. 6579/98 - רפי פרידן נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לעכב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום ונדון לעונש מאסר. הוא הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביקש את עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעורו. בקשתו נדחתה והערעור על כך נתקבל. ככלל, אין בהגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע מאסר, ביחוד כשמדובר בעונש מאסר לתקופה ממושכת. אולם, המקרה דנא מצדיק חריגה מכלל
זה מבלי לעסוק בשאלות המקובלות בכגון דא, כסיכויו של הערעור ועוד. ביסוד הבקשה טענת המערער כי אמו חולה במחלה חשוכת מרפא והיא זקוקה לקרבתו ואף הוא חש בצורך להימצא עמה ולטפל בה. לכך יש להוסיף כי מאז הגשת כתב האישום בשנת 94 ועד היום היה המערער משוחרר בערבות והדיון בערעורו קבוע לתחילת ינואר. בידי ביהמ"ש המחוזי יהיה להכריע בערעור תוך פרק זמן לא ארוך. במכלול נסיבות אלה יעוכב ביצוע עונש המאסר עד להחלטה אחרת של ביהמ"ש המחוזי עם שינוי הנסיבות.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. עו"ד אביגדור פלדמן לעורר, עו"ד רפי לוי למשיבה. 1.11.98).

רע"א 6975/98 - פורום אביזרים ומוצרי צריכה ואח' נגד הום סנטר בע"מ ואח'

*סירוב להעניק צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).

המבקשים הגישו תובענה למנוע מהמשיבים להעתיק ולחקות אביזרי אמבטיה מסויימים המיוצרים על ידי המבקשת 3 בטיוואן ומשווקים בארץ על ידי המבקשים 1 ו- 2. ביהמ"ש דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני והבקשה לרשות ערעור נדחתה. החלטה להמנעות מלתת צו מניעה זמני היא הפררוגטיבה של הערכאה הדיונית המקבלת ראיות ושומעת עדים ומגבשת עמדתה אם ליתן או להמנע מליתן צו זמני בהסתמך על החומר שלפניה. בהיעדר שיקולים מוטעים או התייחסות שגויה לעובדות ולמסקנות שיש להסיק מהן, או לכללים המשפטיים שיש ליישם, לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בהחלטת ביהמ"ש קמא. במקרה שלפנינו לא יצאה שגגה מלפני ביהמ"ש בסרבו ליתן את הצו הזמני, שכמוהו כפסק סופי, באשר הוא מפסיק לאלתר את המסחר בכל אותם אביזרים שיובאו על ידי המשיבים, ונמצאים בידם או שנמכרו למפיצים ולסוחרים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 29.11.98).

בש"פ 7283/98 - סדייב גמלט ואוטרי בשירוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בבימ"ש השלום ב- 5 מעשי עבירה של סחיטה ואיומים ועבירה של סחיטה בכח, שנעשו בשנים 98-96 כלפי בעלי מעדניות ומסעדות, חנות מכולת, מספרה וכיוצ"ב בנתניה. בימ"ש השלום הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים ועררם בביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נדחה. מן הראיות לכאורה עולה כי העוררים נהגו באלימות ממש רק במקרה אחד - כאשר היכו את המתלונן בלסתו באגרופים ובנגיחת ראש - ואילו ביתר הפעמים "הסתפקו" בדברי איום מפורשים או ברמזים רבי משמעות בדבר הצפוי למתלוננים. מתוך עדויות המתלוננים מנשבת רוח של פחד גדול. העוררים עשו את מעשיהם באין מפריע במשך תקופה ממושכת, והם מסכנים את בטחון המתלוננים ובטחון הציבור. חלופה למעצר אינה יפה לעבריינים כאלה ואת סכנתם ניתן למנוע רק על ידי מעצר. באשר לטענה כי ביהמ"ש הפלה את השניים לרעה לעומת נאשם אחר ששוחרר בערובה - ביהמ"ש עמד על ההבדלים בין העוררים לבין אותו נאשם הן לענין מידת מעורבותו במעשי העבירה, הן לענין עברו הפלילי והן לענין אורח חייו המצדיקים גישה שונה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד חנן גולד לעוררים, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 6.12.98).

בש"פ 7486/98 - סאמי שיבלי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, יליד 62, הוא בעל פיצריה. המתלוננת נתקבלה לעבוד אצלו בפיצריה. הוא הסיע אותה ברכבו וכפה עצמו עליה, בהיותה כבת 17 שנים, וביצע בה, לפי כתב האישום, מעשה מגונה ומעשה אינוס. לאחר שהתלוננה במשטרה התקשר לביתה של המתלוננת וכן התקשר שלוש פעמים לבית חברתה וביקש ממנה לדבר עם המתלוננת שתבטל את התלונה. העורר הואשם בעבירות של מעשה מגונה, אינוס, כליאת שוא והדחה בחקירה וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. בערר שהגיש בשעתו לביהמ"ש העליון הוחלט כי אחרי שמיעת עדויות המתלוננת, חברה וחברתה, יברר ביהמ"ש המחוזי אם ניתן למצוא חלופה למעצר. ביהמ"ש המחוזי חזר ודן בעניין וקבע שאין מקום להיעתר לבקשה, עקב חשש שהעורר ישפיע על עדים. הערר נדחה.
המתלוננת, חברה וחברתה העידו בינתיים, ובשלב זה אין לומר שהיה כירסום בראיות. מאופי העבירות שבהן מדובר ומנסיבות ביצוען עולה המסקנה כי העורר מסוכן לציבור. הוא כפה את עצמו על נערה כבת 17 שנים וגם אחרי שדחתה אותו ביצע בה את מעשיו בכוח ובאלימות. לאחר מכן ניסה להשפיע עליה שתחזור בה מתלונתה. דינו של עבריין כזה להיעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד יגאל גאגין לעורר, עו"ד גב' אופירה דגן למשיבה. 10.12.98).

ע.פ. 2226/97 - כמיל מויס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה תוך ריב שכנים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יליד 37, מתגורר עם בני משפחתו בנצרת. על רקע סכסוך בין משפחתו לבין משפחה שכנה פרצו מריבות שהגיעו לשיאם באחת השבתות בין בנו של המערער לבין בן המשפחה השכנה. הוחלפו קללות וגידופים והניצים גם השליכו זה על זה חפצים שונים. בנו של השכן יצא לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה והמערער ובני משפחתו הסתגרו בביתם. המנוח, חנא עזיזי, גיסו של השכן, פנה ביחד עם רעייתו לבית המערער והתדפק על הדלת. המערער שאל מי הבאים והמנוח הזדהה בשמו. המערער נטל סכין ציידים ארוכה ורחבה, פתח את דלת הבית ותוך השמעת גידוף נעץ את הסכין פעמיים בגופו של עזיזי ופעם בגוף רעייתו. עזיזי נפטר כעבור זמן קצר ואילו אישתו התמוטטה כשהיא זועקת לעזרה. המערער הואשם תחילה ברצח אך בעקבות הסדר טיעון הורשע, לפי הודאתו, בעבירת הריגה ובגרם חבלה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש גזר לו עשר שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, אין להתעלם מעברו החיובי של המערער, ואף לא מן הקשיים בהם כרוך ריצוי מאסר ממושך על ידי איש בגילו של המערער, אך אין לקבל את הטענה כי המאסר שהושת על המערער חמור במידה המצדיקה התערבות. הוא עשה שימוש קטלני בסכין, הרג אדם ופצע אחרים. לפני שפתח את הדלת זיהה את הבאים ונעץ בהם סכינו בטרם הספיקו לומר או לעשות דבר. למנוח ולרעייתו לא היה כל חלק במריבות שפרצו בין משפחת המערער לבין משפחת שכנו. ביהמ"ש המחוזי כבר יחס משקל רב לגילו ולעברו החיובי של המערער ואלמלא כן היה קוצב לו עונש חמור הרבה מזה שנגזר.