ע.פ. 8511/96 - דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נגד מדינת ישראל
*הרשעת חברת התחבורה דן בגין התנהגות בחוסר נימוס של נהג אוטובוס כלפי נוסעת(מחוזי ת"א - ע.פ. 651/95 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
א. נוסעת הגישה תלונה נגד נהג אוטובוס על התנהגות בחוסר נימוס כאשר ביקשה לעלות לאוטובוס עם עגלת תינוק, לאחר שעלתה לאוטובוס וכאשר ביקשה לרדת ממנו. המערערת והנהג הועמדו לדין בעבירה של התנהגות בלתי הולמת באוטובוס לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), בזיקה לסעיף 39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים ולתקנה 416(2) לתקנות התעבורה. בימ"ש השלום הרשיע את הנהג אך זיכה את האגודה בקבעו כי האגודה נוקטת בכל האמצעים הסבירים, ע"י הדרכה, ימי עיון וביקורות פנימיות על מנת לוודא שהנהגים יתנו שירות הולם לנוסעים. ערעורה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש המחוזי קבע כי הוראותיו של סעיף 4 הנ"ל מטילות על האגודה אחריות פלילית שילוחית למעשים שבהם מפר נהג מנהגיה הוראה מהוראות תקנות התעבורה "הנוגעות לעצם הפעלת השירות" ותקנה 416 הנדונה נמנית בין התקנות האמורות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לא מילאה חובתה כדי למנוע התנהגות כאמור של הנהג. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
ב. סעיף 4 לצו הפיקוח אומר "שירות יופעל ע"י מפעיל שירות ועובדיו לפי הוראות תקנות התעבורה". תקנה 416(א) לתקנות התעבורה קובעת "הנהג... ויתר עובדי השירות התנהגו כלפי הנוסעים באדיבות ובנימוס...". סעיף 39ב' לחוק הפיקוח אומר "נעברה עבירה לפי חוק זה בידי עובד במהלך עיסוקו של מעבידו... יאשם בעבירה גם מעבידו... אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". יש להבחין לעניינו של סעיף 4 לצו, בין תקנה מן התקנות המדברת ב"הפעלת השירות" לבין תקנה כאמור המדברת ב"הפעלת הרכב", כאשר סעיף 4 מדבר רק בתקנות הנמנות על "הפעלת השירות". בהתאם לסעיף 4 לצו, מהווה, איפוא, הפרת תקנה שעניינה ב"הפעלת השירות" הן עבירה לפי תקנות התעבורה והן עבירה לפי סעיף 4 לצו. במקרה דנא מדובר בהפרת הוראות תקנה 416 הנמנית על אותן תקנות שעניינן ב"הפעלת השירות" ועל כן מהווה הפרתה עבירה לפי התקנות ולפי הצו גם יחד.
ג. אשר לאחריותה של המערערת לפי סעיף 39ב' לחוק הפיקוח - אי מילוי החובה הקבועה בסעיף 4 לצו ע"י נהג, מהווה עבירה לפי חוק הפיקוח והמערערת נושאת באחריות לעבירה זו "כמעבידה" של אותו נהג ולא במישרין כ"מפעיל השירות". על פי הסיפא של סעיף 39ב' יכולה המערערת לפטור עצמה מן האחריות - השילוחית - לעבירה שנעברה ע"י נהג אם תוכיח "שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערערת לא יצאה ידי חובת הוכחתה של התשתית להנאה מן הפטור מאחריות כאמור ובכך צדק ביהמ"ש המחוזי. בהקשר זה נדרשת נקיטה מאסיבית יותר באמצעי משמעת, תוך פרסום נאות של תוצאותיהם מצד אחד ופרסומת נאותה של חובות הנהגים כלפי הנוסעים וזכותם להתלונן על הפרתן של חובות אלו מצד שני. כל עוד לא יינקטו "כל האמצעים הסבירים" תיראה המערערת כנושאת באחריות להפרת הוראות סעיף 4 לצו הפיקוח ע"י נהגיה מכח סעיף 39ב' לחוק הפיקוח.
ד. בכך ניתן היה למעשה לסיים את פסה"ד ואולם המערערת העלתה טיעונים נלווים וגם אליהם מן הראוי להתייחס. כך יש לדחות את הטענה כי סעיף 4 לצו בטל מ"חוסר סמכות" שכן הוא עודכן מכח הסמכויות הקבועות בחוק הפיקוח, וכך יש לדחות את הטענה כי סעיף 4 בטל בשל "חוסר סבירות". תקנות התעבורה קובעות כללים בדבר ההתנהגות הראוייה של נהגי אוטובוסים כלפי ציבור הנוסעים ואין לראות "חוסר
סבירות" בקביעה שהפרת התקנות האמורות תהווה עבירה גם לפי חוק הפיקוח, באופן שמעביד של נהג האוטובוס ישא באחריות לאי מילוי הכללים ע"י נהגיו. כמו כן יש לדחות את הטענה כי הוראות סעיף 39ב' לחוק הפיקוח בטלות בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוראות סעיף 39ב' נקבעו עשרות שנים לפני חקיקת חוק היסוד ותכליתן להבטיח מעורבות המעביד בקיום הוראות חוק הפיקוח ע"י עובדיו אגב קביעת "פתח מילוט" של הוכחת נקיטה בצעדים הדרושים לוידוא קיומן של ההוראות האמורות. מדובר בהוראת חוק מיוחדת לתכלית ראוייה ויישומה אינו חורג מן המשמעות המתבקשת מלשונה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינו פוסל הטלת אחריות שילוחית בפלילים וההוראה שבסעיף 39ב' לחוק הפיקוח אינה עומדת בניגוד להוראותיו.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, י. גולדברג. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד אבי הורביץ ורואי נגריס למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיב. 5.7.98).
רע"א 858/98 - רפאל דדון נגד אליהו אבן חן
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי לאשר פסק בוררות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש והמשיב ניהלו בשותפות בית דפוס ולאחר שהתעוררו ביניהם סכסוכים העבירו את ההכרעה לבוררות. בדצמבר 93 נתן הבורר פסק בוררות (להלן: הפסק הראשון) בו קבע כי על המשיב לזהות את הציוד של העסק במקום שבו נמצא על פי רשימה שערכו בעלי הדין שנתיים קודם לכן. עוד הורה כי "כל ציוד שיחסר... והכלול ברשימת הציוד... ירשם ברשימת החוסרים... המבקש ישלם... למשיב את ערכו של הציוד החסר בלבד בגובה של ..%50. על הצדדים למסור לבורר תוך חודש ימים... את רשימת הציוד שנמצא ורשימת הציוד החסר...". כעבור כחודש הודיע ב"כ המבקש לבורר במכתב שכל הציוד נמצא במקום. כ-7 חודשים לאחר מכן המציא ב"כ המשיב לבורר רשימה של הציוד החסר בצירוף אמדן של אותו ציוד. עברו שוב כשנה וחצי ואז נתן הבורר פסק נוסף (להלן: הפסק השני) בו אמד את ערכו של כל הציוד שהופיע ברשימת המשיב בלי להורות כל הוראה אופרטיבית נוספת. המבקש טען בביהמ"ש המחוזי כי מאז שהודיע לבורר בינואר 94 שכל הציוד נמצא במקום המשיכה הבוררות להתקיים בלי שניתן לו ולב"כ שמץ מידע על כך. גם על פסק הבורר השני לא קיבל כל הודעה ורק כעבור כשנה וחצי נודע לו על כך כשהוגשה הבקשה לאישורו. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא נתן כלל דעתו לטענה של המבקש שלא הוזמן לטעון טענותיו בעניין הציוד. במצב הדברים שנוצר, כאשר נחלקו בעלי הדין בשאלה העובדתית, אם הציוד נמצא או שאינו נמצא, ומה ערכו, לא היה הבורר רשאי לפטור עצמו מלברר את העובדות העומדות ביסוד המחלוקת ולא רשאי היה להגיע לממצאים כלשהם על פי המכתבים בלבד ללא ראיות נוספות ומבלי לשמוע הסברים וטענות. גם פער הזמנים בין המועדים שבהם נשלחו מכתבי בעלי הדין, ואף הזמן שחלף עד נתינתו של הפסק השני - שבמהלכם ארעו, אולי, שינויים במצב הציוד ואולי גם בערכו - הצדיקו בדיקה נוספת. כמו כן אין בפסק השני הוראה אופרטיבית כלשהי ופסק בוררות כזה אינו יכול לעמוד. לפיכך הוחלט להחזיר את הבירור לבורר כדי שיחזור וידון בעניין מן השלב שהומצאו לו מכתבי באי כח בעלי הדין כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אלישע חנינוביץ למבקש, עו"ד חנניה יהושע למשיב. 1.7.98).
בש"פ 4192/98 - מדינת ישראל נגד מוחי אדין אבו ראס
*ביטול שחרור בערובה בנימוק של חוסר ראיות לכאורה (עבירות רצח, חבלה והצתה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. ששה אנשים נעצרו והואשמו בעבירות של רצח, חבלה בכוונה מחמירה, הצתה והיזק בזדון. האישום בא בעקבות קטטה המונית בין משפחות יריבות בכפר עילוט שהתקיימה בו זמנית במספר מוקדי התקוטטות והסתיימה בשני הרוגים ובמספר רב של פצועים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם של 5 מן הנאשמים מאחר ומצא שקיימות ראיות לכאורה נגדם וכי נסיבות המקרה ומסוכנות הנאשמים אינן מצדיקות חלופת מעצר. לגבי המשיב קבע השופט כי הראיות לכאורה אין בהן כדי להצדיק מעצרו. הערר נתקבל.
ב. לא די בעובדה שקיימות עדויות סותרות וכי האליבי שהמציא הנאשם לא הופרך בראיות אחרות המצויות בחומר החקירה, כדי לקבוע שאין ראיות לכאורה נגד הנאשם. שני עדי ראייה מסרו כי זיהו את המשיב כמי שנמנה על חבורת התוקפים שהתנפלו על המנוח כשנשק קר בידם. אחד מן השניים שזיהו אותו הוא בן משפחתו של המשיב ואין לחשוד בו שבכוונתו להעליל על המשיב. הסניגור הצביע על סתירות בעדותם של השניים כאשר לדברי אחד מהם ראה את המשיב תוקף את המנוח בסכין ולדברי אחר ראה את המנוח במוקד אחר של הקטטה כשהוא מחזיק גרזן בידו וכמו כן הצביע על כך שאליבי שהביא המשיב נתמך באופן מלא ע"י עד ולפיו בילה המשיב בחיפה בעת האירועים בכפר. אכן, אין להתכחש לכך כי ניתן למצוא סתירות כאלה ואחרות בדברי העדים וכי קיים עד התומך בטענת האליבי, אולם אין הסתירות מהותיות ושני עדים מזהים באופן וודאי את המשיב כמי שהתנפל על המנוח כשנשק קר בידו.
ג. על ביהמ"ש יהיה לשקול את עדותם ואת מהימנותם של העדים ולהעמידה אל מול עדותו של עד האליבי, אך לא בהכרח סותרת העובדה שהמשיב אולי היה גם במקום אחר, את העובדה שהיה בין התוקפים, משום שאין הצבעה על שעה מדוייקת ואין חפיפה מלאה בין העדויות לגבי הזמן בו אירעה ההתנפלות לבין הזמן בו נראה המשיב במוקד אחר. כמו כן יהיה על ביהמ"ש לשקול גם את נושא האליבי. אליבי נבדק לא בהכרח אל מול ראיות אחרות הבאות לסתור אותו, אלא יכול להיבדק מתוכו הוא. כאן, לטענת התביעה, יש מקום לחשוש לתיאום אליבי, באשר היתה בידי המשיב תקופת זמן של מספר שבועות כדי להכין ולתאם אליבי ותיאום מלא בין הפרטים שנמסרו ע"י המשיב וע"י העד עשויים להצביע על תיאום כזה.
ד. כששני עדי ראיה מעידים כיצד ראו את המשיב משתתף בהתנפלות הקטלנית על המנוח ואין ראיות הממוטטות את עדותם אלא יש ראיות הסותרות אותה, על ביהמ"ש יהיה לקבוע במשפט עצמו אלו ראיות מהימנות עליו ואלו הוא בוחר לאמץ. בשלב זה, די בכך, שאם תתקבלנה עדויות שני עדים אלה, ותידחנה העדויות האחרות והאליבי לא ימצא אמין, כדי להעמיד עילת מעצר עד תום ההליכים נגד המשיב.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. כרמל לעוררת, עו"ד א. מסאלחה למשיב. 2.7.98).
ע.א. 2019/92 - משרד הבינוי והשיכון ואח' נגד מרדכי זיסר ואח'
*בירור סכסוכים בין מפרק חברה לבין נושים על דרך של מתן הוראות למפרק עפ"י פקודת החברות. *חיוב נושים לפעול מעבר להסדר נושים שאושר. *הבטחה שלטונית(מחוזי י-ם - המ' 91+2168/91/2305 - הערעור נתקבל).
א. כוכב השרון בע"מ וכוכב השרון עמנואל בע"מ הן שתי חברות שנתכוננו בתחילת שנות ה - 80, במטרה להקים בשומרון את העיר עמנואל (להלן: החברות). היזמים והרוח החיה מאחורי החברות היו מרדכי זיסר וברוך שטרנהל (להלן: המשיבים). חלק מהקרקעות הוקצה לחברות ע"י הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש (להלן: הממונה)
באמצעות מינהל מקרקעי ישראל. הקרקעות הועמדו לרשות החברות לפי הסכם הרשאה ותוקף ההסכם היה ל-5 שנים מאוקטובר 83. נתגלעו חילוקי דעות מהותיים לגבי ניהול החברות, בין היזמים לבין משקיע מאנגליה בשם מרגוליס, ובמרוצת הזמן החליטו היזמים למכור את כל מניותיהם למרגוליס והתחייבו שלא להתחרות בחברות. בשנת 85 נקלעו החברות לקשיים כספיים, התמוטטו ותנופת הבניה נעצרה כליל.
ב. ביולי 85 מינה ביהמ"ש כונס ומנהל לשתי החברות וכן מפרק זמני. במסגרת תפקידו גיבש המנהל בשנת 88 הסכם פשרה שבגדרו הוטל על קבוצת היזמים להשיב לקופת החברות 5.3 מליון דולר. הסכם ההבראה של החברות אושר באסיפות הנושים ואומץ באפריל 88 ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים. המשיבים טענו כי המערערים התחייבו במגעים שקדמו להסדר להמשיך ולהקצות קרקעות מדינה לחברות והתחייבות זו היתה בסיס להסדר הנושים, ומחייבת את המדינה. טענה זו התקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה אחת מטענותיה המרכזיות של המדינה שלא היתה צד להסדר הנושים, לא כנושה ולא כגוף שלטוני, ומשכך אינה מחוייבת כלל להסדר. הערעור נתקבל.
ג. המערערים העלו טענה דיונית שאין לפסוק בסכסוך בין הצדדים על דרך בקשה למתן הוראות על פי סעיף 310 לפקודת החברות, הואיל ועובדות הסכסוך שנויות במחלוקת וליבונן מצריך שמיעת עדים. לעומתם טענו המשיבים כי כאשר מדובר בסכסוך עם נושה לגבי הסדר נושים והשאלה היא אם וכיצד יבוצע ההסדר, הדיון על דרך של בקשה למתן הוראות הוא ההליך הראוי. מעיקר הדין אין מניעה לבירור סכסוכים בין המפרק לצד שלישי, כאשר אלה עולים אגב אורחא, במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות למפרק, ובלבד שאינם מצריכים בירור מקיף יתר על המידה. מכל מקום, העניין כולו נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. בענייננו, אכן, לא נתקיימו התנאים שהציב בעבר ביהמ"ש העליון לעניין שיקול דעתו של ביהמ"ש לפסוק על דרך של מתן הוראות. אך מכאן ועד לפסילת תוצאות הדיון המרחק גדול. המערערים גם לא טענו שלא היה להם יומם בבית המשפט או שלא התאפשר להם להביא ראיותיהם. לפיכך אין עילה להרהר אחר אופי ההליך ותקינותו.
ד. לשאלת חבות המדינה להקצות קרקעות מכח הסדר הנושים - אם נכון הדבר שהסדר נושים כופה הוראותיו גם על המיעוט המתנגד, אין בהסדר כזה כדי לחייב נושה בפעולות נוספות מעבר להתחייבות של הנושים האחרים. במקרה שלפנינו לא נכפה הסדר הנושים על משרד הבינוי והשיכון שכן נציגו נכח באסיפת הנושים ותמך בהסדר. מכל מקום אלמלא השתתף הנציג באסיפת הנושים הרי שכדי להשתחרר מן החיובים שבהסדר, היה על משרד השיכון לתקוף את ההסדר בביהמ"ש בעת הליך אישור ההסדר. שתיקתו של נושה בהליך אישור הסדר נושים, מהווה במידה רבה הוכחה לכך שההסדר היה מקובל עליו. כאשר שתיקה זו לא הופרה גם כשההסדר הובא לאישור ביהמ"ש, מתחזקת הסברה כי הנושה הסכים להסדר. ברם, לא נאמר בהסדר כי הוא כולל מחוייבות של משרד הבינוי והשיכון להקצות קרקעות לחברות.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע שמשרד השיכון חייב בהקצאת הקרקעות גם מכח הבטחה שלטונית להקצות את הקרקע כדי לאפשר את מימושו של הסדר הנושים, אם גם לא מכח הסדר הנושים עצמו. השאלה היא אם יש בראיות שעליהן הסתמך ביהמ"ש הוכחה לכך כי נציגי משרד הבינוי והשיכון נתנו למשיבים או לנציגי החברות האחרים, הבטחה שלטונית להקצות את הקרקעות. התנאים לחיובה של רשות מינהלית מכח הבטחה הם, כי ההבטחה ניתנה ע"י מי שמוסמך לכך בכוונה שיהיה לו תוקף משפטי, כי בכוחו לקיים את הבטחתו וכי אין לרשות סיבה מוצדקת לסטות ממנה. יש להבדיל היטב בין התחייבות
חד משמעית וברורה לבין הבעת דעה כללית ועקרונית בלבד. הסכמת משרד הבינוי והשיכון להמליץ בפני הממונה להקצאת קרקעות ביו"ש, היתה מותנית במילויים של תנאים מסויימים ואלה לא קויימו. ההבטחה נשאה אופי עקרוני בלבד ומעולם לא יצקו בה תוכן ופירוט. הבטחה שפרטיה אינם מגובשים, ולא מוכחת מתוכה הכוונה לתת לה תוקף משפטי, לא ניתן לחייב את הרשות לקיימה.
(בפני השופטים: אור, חשין, י. גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד גב' מרים רובינשטיין וגב' בתיה רובינשטיין למערערים, עו"ד אברהם וינרוט למשיבים, המנהל המיוחד עו"ד יוסף ריכטר לעצמו, עו"ד ירון ארבל לכונס הרשמי. 5.7.98).
ע.א. 1950/96 - כפר אז"ר, מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אונו ואח'
*תביעת פיצויים בגין פגיעה במקרקעין ע"י תכנית מתאר, כאשר חל שינוי בתכנית והפגיעה בוטלה(מחוזי ת"א - ת.א. 175/91 - הערעור נדחה).
א. המערערים הינם מושב כפר אז"ר (להלן: המושב) ו-14 מחבריו (להלן: החברים). המושב יושב על אדמות הקרן הקיימת המנוהלות ע"י המינהל. האדמות הוחכרו ע"י המינהל למושב למשך 49 שנים והוקצו ע"י המושב לחבריו לצורך גידולים חקלאיים. בשנת 83 נסתיימה תקופת החכירה וחוזה החכירה לא חודש. במקומו נכרתו מעת לעת הסכמי שכירות לתקופה של 3 שנים בכל פעם. בספטמבר 87 ניתן תוקף לתכנית מתאר (להלן: תוכנית א') שלפיה יועדו שטחי מקרקעין מסויימים שהוחזקו ע"י החברים להפקעה לצורך סלילת מחלף "תל השומר". בסעיף 11 לתקנות של תכנית המתאר נאמר "השטח אשר יוותר... לפי תכנית זו, לאחר שיופעל מחלף... יוחזר לעיבוד חקלאי". תכנית א' יועדה אם כן להיות תכנית זמנית שתבוצע כשלב ביניים עד לאישורה וביצועה של התכנית הסופית והמפורטת (להלן: תכנית ב'). תכנית ב' הופקדה באוגוסט 87. לפי תכנית ב' שונה תוואי המחלף המתוכנן על פי תכנית א' וכתוצאה מכך יועדו להפקעה שטחים מצומצמים יותר משטחי המושב. תכנית א' לא יצאה בסופו של דבר לפועל, ולא הופקעו קרקעות מכוחה. השטחים שיועדו להפקעה על פי תכנית ב' אכן הופקעו ונתפסו בפועל והמחלף בוצע לפי תכנית ב'.
ב. סמוך לאחר מתן תוקף לתכנית ב', פנו המערערים לוועדות המקומיות לתכנון ולבניה הרלבנטיות בתביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בתביעתם ביקשו פיצויים על ירידת ערך המקרקעין שנפגעו, לטענתם, מאישור תכנית א'. משלא נענתה תביעתם פנו לביהמ"ש המחוזי במועד אשר בו כבר ניתן תוקף לתכנית ב', והוחל בביצוע המחלף על פיה. עם זאת בחרו המערערים להמשיך ולבסס את תביעתם על הפגיעה לפי תכנית א'. בפסק דינו דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המערערים משני טעמים חילופיים: ראשית, זכויותיהם של המערערים במקרקעין שהן זכויות של בני רשות (החברים) או לכל היותר של שוכרים (המושב) אינן מקנות להם זכות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק; ושנית, המערערים אינם זכאים לפיצוי בשל פגיעה לפי תכנית א' לאחר שבמקומה באה תכנית ב' המבטלת את פגיעתה של התכנית הראשונה. הערעור נדחה.
ג. לצורך ערעור זה אפשר לצאת מתוך הנחה, מבלי לפסוק בדבר, כי זכויות המערערים מאפשרות להם לקבל פיצויים על פי סעיף 197 לחוק ולפיכך להתרכז בדיון בטענה החילופית בלבד. בסעיף 197(א) לחוק נקבע כי "נפגעו ע"י תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית... מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין... זכאי לפיצויים...". הכלל הוא כי אם תכנית מאוחרת מבטלת את פגיעתה של תכנית מוקדמת, אין עוד עילה לפיצויים על פי התכנית המוקדמת יותר. כלומר, לא יינתנו
פיצויים מכח סעיף 197 לחוק בגין פגיעה בתכנית שכבר בוטלה במועד שבו נתבעים הפיצויים. (ע.א. 4809/91 פד"י מח(2) 190 - עניין קהתי). המערערים אינם חולקים על כלל זה, אלא שלטענתם תכנית א' לא בוטלה ע"י תכנית ב', לפחות בחלקים שאינם חופפים בין התכניות. דין טענה זו להידחות. תכנית א' בוטלה ע"י תכנית ב' הן מן הבחינה הפורמלית והן מן הבחינה המהותית. מן הבחינה הפורמלית, קובע סעיף 11 לתקנות תכנית א' מנגנון לביטול עצמי של התכנית מרגע יציאתה אל הפועל של תכנית ב', כך שתכנית א' בוטלה. מן הבחינה המהותית - וזה העיקר - תכנית ב' ביטלה את תכנית א' הואיל ומרגע הוצאתה לפועל לא ניתן עוד לדבר על פגיעה בערך המקרקעין מכח תכנית א'. כל רוכש פוטנציאלי של המקרקעין יבין כי בניית המחלף הושלמה, וכי לתכנית א', שכל קיומה הוא כשלב ביניים, אין עוד תוקף מעשי ועל כן לא נגרמת למערערים כל פגיעה מכח תכנית א'.
ד. גם בתקופת הביניים בין המועד שבו התקבלה תכנית א' לבין המועד שבו התבטלה לא ניתן להצביע על פגיעה שנגרמה למערערים עקב התכנית הראשונה. שכן, כבר מרגע שפורסמה תכנית א' ברור היה לכל כי היא תכנית זמנית גרידא. מרגע שהופקדה ואושרה תכנית ב' והוחל לפעול על פיה - הכל בזמנים סמוכים ביותר למתן התוקף לתכנית א' - תמה פגיעתה של תכנית א' ואין לדבר על נזק שהתרחש בתקופת הביניים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד עידן דינאי, זאב הרטבי וקובי ציפורן למערערים, עוה"ד שירלי גרוס, סלי בסון וגלי בהרב-מיארה למשיבות. 20.7.98).
ע.א. 4435/92 - עירית ראשון לציון נגד חברת מאיר סדי בע"מ
*פירוש חוק עזר בדבר חיוב ב"היטל כביש" של מי ששילם בעבר "דמי השתתפות" בסלילת הכביש(מחוזי ת"א - ה.פ. 234/90 - הערעור נתקבל).
א. בבעלותה של המשיבה חלקת מקרקעין בראשון לציון ועליה מבנה (להלן: החלקה). החברה שילמה בשנת 78 לעיריה דמי השתתפות בסלילת כביש (רחוב בקר) הגובל בחלקה ממזרח לפי חוק העזר הקודם. בשנת 85 קיבלה העיריה חוק עזר חדש. בעוד שלפי חוק העזר הקודם תשלום עבור סלילת כביש או מדרכה היה במסגרת "דמי השתתפות" בעלות הסלילה, הרי לפי חוק העזר החדש מדובר בהיטל. סעיף 6א לחוק העזר החדש קובע לאמור "בעל נכס חייב בהיטל, ישלם היטל בעד סלילת כביש אחד ובעד מדרכה אחת בלבד". ביולי 88 נדרשה המשיבה ע"י העיריה לשלם היטל בגין סלילת כביש ברחוב הרצל הגובל בחלקה ממערב והפעם מכח חוק העזר החדש. המשיבה כפרה בחבותה ופנתה לביהמ"ש המחוזי שקיבל את עמדתה. ביהמ"ש קבע שיש לפרש את סעיף 6א לחוק העזר החדש כך שמי ששילם דמי השתתפות בגין סלילת כביש גם לפי חוק העזר הקודם, כמוהו כמי ששילם היטל בגין סלילת כביש לפי חוק העזר החדש, ועל כן פטור הוא מתשלום היטל בגין סלילת כביש נוסף. הערעור נתקבל.
ב. קיים שוני בין "דמי השתתפות" לפי החוק הקודם לבין "היטל" לפי החוק החדש. בהתאם לשיטת "דמי השתתפות" ניתן היה לחייב בעל "נכס גובל" בדמי השתתפות מספר פעמים כמספר הכבישים הגובלים בנכס, וזאת על יסוד ההוצאות הממשיות שהוצאו. חוק העזר החדש מטיל על בעל "נכס גובל" היטל רק על סלילת כביש אחד ומדרכה אחת, אלא שצורת החישוב היא שונה. השאלה היא אם סעיף 6א לחוק העזר החדש, הקובע כי ההיטל ישולם רק בעד סלילת כביש אחד ובעד מדרכה אחת בלבד, מוציא מכלל חיוב רק מי ששילם כבר היטל בעבר, או גם מי ששילם "הוצאות השתתפות" לפי חוק העזר הקודם. התשובה לכך היא כי הסעיף מוציא מכלל חיוב רק מי ששילם היטל. למסקנה
זו ניתן להגיע הן מבחינת לשון חוק העזר החדש, הביטויים והמונחים שהחוק נוקט בהם והן מתכליתו של חוק העזר. כך שמי ששילם בעבר דמי השתתפות בגין סלילת כביש הגובל בנכסו על פי חוק העזר הקודם, איננו פטור מתשלום היטל על פי חוק העזר החדש בגין סלילת כביש גובל חדש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, י. גולדברג. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד עופר שפיר למערער, עו"ד יאיר כוכבי למשיב. 13.7.98).
ע.א. 630/97 - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נהריה נגד שיר הצפון חברה לבניה בע"מ ואח'
*ביטול תנאי בהיתר בניה שלפיו על המבקש להפקיד ערבות להבטחת הבניה בהתאם להיתר(הערעור נדחה).
א. המערערת הוציאה רשיון בניה לפי בקשת המשיבים 6-1. להיתר הבניה צורפו "תנאי רשיון הבניה" ואחד התנאים בו דורש הפקדת ערבות "להבטחת מילוי כל תנאי ההיתר", ובנייה בניגוד להיתר תגרור מימוש הערבות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי להתנייה של הפקדת ערבות אין בסיס בדין וזאת משני טעמים עיקריים: התנאים המפורטים בסעיף 16(א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) עוסקים בדרישות טכניות שעל המבקש לבצען במסגרת הבנייה ובמהלכה כדי לקבל את היתר הבניה. השופט קובע כי אמנם אין מדובר ברשימה סגורה, אולם, דרישת הפקדת הערבות שונה במהותה מן התנאים המנויים בתקנה 16(א) העוסקים בטיב ובאופן הבניה ולכן התנאי בדבר הערבות אינו יכול להיכלל בגדר הסעיף האמור. כמו כן, התנאים האמורים עוסקים בדרישות העולות במהלך הבניה או לאחריה, בעוד הערבות חלה על כל התנאים האחרים כולם. הערעור נדחה.
ב. העקרון המרכזי של המשפט המינהלי הוא עקרון חוקיות המינהל, ואם אין לרשות סמכות לחייב חיוב כלשהו אין הוא יכול לחייבו. על כן יש לתור אחרי המקור החוקי, שמכוחו שאבה הוועדה המקומית את הסמכות לדרוש הפקדת ערבות לקיום תנאי ההיתר אם ישנו מקור כזה. כיוון שמקור כזה אינו קיים, ממילא אין קיום לדרישה ודינה להתבטל. סעיף 16 הקובע "מתן היתר ותנאיו" אומר כי הוועדה המקומית רשאית לתת היתר, לסרב לתיתו וכן להתנות תנאים בו, "ובין השאר... בעניינים אלה" והסעיף הולך ומונה את התנאים. המלים "בין השאר" מלמדות שרשימת 18 התנאים המנויים לאחר מכן אינה סופית ואינה ממצה, אולם כל הסעיפים כרוכים בפעולות בנייה או קשורים לפעולות האמורות להתבצע באתר הבנייה. תנאים אלה הם בעלי צביון טכני במהותם, ואין הם יכולים להוסיף עליהם תנאי כמו התנאי של הפקדת ערבות בנקאית. בחיקוקים שונים, כאשר המחוקק ביקש לאפשר קביעת ערבות ביצוע, כגון ערובה להוצאות עדים, ערובות לשחרור בערובה, ערובות לענייני מס שבח מקרקעין וכיוצא באלה קובע אותם המחוקק במפורש.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד גרשון דרנס למערערת, עוה"ד שאול כוחן וירון בשן למשיבות. 23.7.98).
רע"פ 3817/97 - סובול דב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של זילות ביהמ"ש בדברים שנאמרו בכתב הערעור(ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
א. המערער לא התייצב למשפט בעבירת תעבורה והשופט הרשיעו שלא בפניו בעבירה של עצירת רכב במקום אסור. המערער פנה לשופט וביקש לחזור ולבחון את עניינו פעם נוספת בנוכחותו, ונימק את בקשתו בכך שהוא יכול להוכיח שהוא ורכבו לא
היו כלל במקום ביצוע העבירה. הוא הסביר כי לא התייצב לדיון בשל כך שהיה חולה באותו יום. השופט דחה את הבקשה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי ובכתב הערעור כתב בין היתר "אני רואה בהתנהגות של השופט דורון מעשה אנטישמי-גזעני, כי הנני חובש כיפה ועטור זקן עבות". בגין כתיבת משפט זה הוגש נגד המערער אישום בעבירה של זילות ביהמ"ש לפי סעיף 255 לחוק העונשין. בימ"ש השלום הרשיע את המערער וגזר לו שנה מאסר על תנאי וקנס של 1,000 ש"ח וערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות. הערעור לאחר מתן רשות נדחה פרט לכך שהקנס הופחת ל-500 ש"ח.
ב. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום ע"י שופט... שנעשה תוך כדי דיון... או פרסום ע"י בעל דין... שנעשה תוך כדי דיון...". סעיף 255 לחוק העונשין קובע כי "האומר או כותב דבר על שופט... לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט... כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו... אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט... בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה". טענתו של המערער הינה כי ההגנה הקבועה בסעיף 13(5), לפרסום הנעשה ע"י בעל דין, חלה גם על עבירת זילות ביהמ"ש לפי סעיף 255 לחוק העונשין. טענה זו יש לדחות. יש להבחין בהקשר זה בין ההגנה על השופט כ"מוסד" לבין ההגנה עליו כ"אדם". סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע דן בהגנה על "אדם" ואילו סעיף 255 דן בהגנה על מוסד השפיטה. ההגנה הקבועה בסיפא של סעיף 255, מדברת בביקורת כנה ואדיבה ל"טיב החלטתו" של שופט כ"מוסד" כאשר לביקורת כזו אין קשר ועניין לשמו הטוב של השופט כ"אדם". החלת ההגנה הכוללנית והגורפת הקבועה בסעיף 13(5) לחוק לשון הרע על עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין, מייתרת את ההגנה הקבועה בסיפא של סעיף 255, שהרי מה טעם בהגנה "מצומצמת" המדברת ב"ביקורת כנה ואדיבה" כאשר עומדת לנאשם הגנה מקיפה וכוללנית בסעיף 13(5) הנ"ל.
ג. המערער טוען גם כי הדברים נושא האישום לא נאמרו באולם פתוח אלא נכתבו בכתב הערעור ועל כן נותרו בינו לבין השופט ולא היה בהם כדי לגרום לזילות ביהמ"ש כאמור בסעיף 255. אין לטענה זו אחיזה בלשון הסעיף והדעת אינה סובלת הבחנה בין דברים ה"נאמרים" במהלך הדיון לבין דברים ה"נכתבים" בכתבי הטענות. השאלה מתי ובאילו נסיבות נעשה מעשה הזילות, נוגעת אך למידת החומרה שיש לייחס לאותו מעשה וזאת הן בקשר לעונש הראוי והן בקשר לעניין הציבורי שבצעם הגשת האישום. בענייננו פגע המערער פגיעה מהותית בתשתית הערכית, העומדת בבסיס סמכותו של המוסד השופט. עם זאת, בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער ניתן להקל בעונש הקנס שנגזר ולהעמידו על 500 ש"ח כאמור.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט קדמי. המערער לעצמו, עו"ד גב' תמר גלינשטיין למשיבה. 6.7.98).
ע.א. 177/98 - שמחה עוז ואח' נגד ד"ר קרלוס לזרוס ואח'
*רשלנות בטיפול רפואי וגובה סכום הפיצויים(מחוזי נצרת - ת.א. 415/95 - הערעור נתקבל).
א. המערערת אושפזה בדצמבר 90 בבית החולים העמק לטיפול חוץ גופי של ריסוק אבנים בכלייתה. בוצעה במערערת הרדמה מקומית ספינלית ע"י המשיב. בעת החדרת המחט הספינלית לחלל בעמוד השדרה נגרמה למערערת פגיעה בעצב שגרמה לפגיעה ברגל השמאלית וכתוצאה מכך סובלת המערערת מנכות רפואית (נוירולוגית) בשיעור של %30 לצמיתות. על סמך עובדות אלה החיל ביהמ"ש המחוזי על המקרה את הכלל של
"הדבר מעיד על עצמו" במסגרת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כך שהעביר לנתבעים את נטל השכנוע כי לא התרשלו בטיפול הרפואי שגרם לנזק.
ב. ביהמ"ש הגיע למסקנה שהמשיבים הרימו את הנטל שהיה מוטל עליהם והוכיחו כי לא היתה כל התרשלות מצידם. הוא נימק זאת בכך כי לפי עדות המומחים הפגיעה בעצב, על פי תוצאותיה המזיקות, יכולה להיגרם ע"י עצם החדרת המחט לחלל חוט השדרה וכן ע"י החדרת חומר הרדמה לאחר פגיעה ראשונית בעצב. החלופה הראשונה אינה כרוכה ברשלנות, ונמנית על הסיכון הרגיל של הרדמה ספינלית, ולעומת זאת החלופה השניה מהווה רשלנות מקצועית, בהנחה שהחולה הגיב על הכאב שבפגיעה הראשונית בעצב ואז על הרופא לשנות את מקום המחט ואסור לו להמשיך בהחדרת חומר הרדמה. ביהמ"ש הסיק מנסיבות המקרה כי התקיימה החלופה הראשונה ועל כן אין המשיבים אחראים ברשלנות לאירוע. למקרה של קבלת הערעור ע"י ביהמ"ש העליון בעניין הרשלנות קבע ביהמ"ש גם את גובה סכום הפיצויים. הערעור נתקבל הן לעניין הרשלנות והן לעניין גובה סכום הפיצויים.
ג. העיון בעדויות השונות מגלה כי אין בסיס ראייתי למסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הנזק נגרם ע"י עצם החדרת המחט לחלל חוט השדרה. הרופא שביצע את ההרדמה העיד שלא רשם כמה פעמים נדקרה התובעת משום שלא היה נהוג לרשום זאת, לא זכור לו מספר הפעמים בהם נדקרה התובעת ולא זכור לו אם התובעת זעקה או לא לאחר הדקירה הראשונית. גם מעדויות המומחים אין עולה כי המשיבים הצליחו להוכיח שלא היתה מצידם כל רשלנות. לכל היותר ניתן להסיק, וגם לגבי זה יש ספקות, כי קיימת אפשרות סבירה שהנזק נגרם ללא רשלנות. דא עקא, אין בהעלאת אפשרות סבירה בלבד כדי לפטור את המשיבים מאחריותם בנזיקין. במסגרת הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, עליהם היה לשכנע את ביהמ"ש בעודף הסתברות כי במקרה הנדון לא היתה רשלנות מצידם. דבר זה לא הצליחו לעשות. כיוון שכך נושאים הם באחריות נזיקית בשל חזקת התרשלות בעת מתן הטיפול הרפואי למערערת.
ד. אשר לגובה הפיצויים - המערערת, ילידת 1934, עברה ניתוח של כריתת שד בשל גידול סרטני בשנת 88. לא הוצגה חוות דעת רפואית בעניין מצבה עובר לאירוע הנדון שהיה בסוף שנת 90, ולא הוצגו ראיות לגבי סיכויי החלמתה ושיקומה המלא של המערערת ממחלת הסרטן. עובר לאירוע שולמו למערערת גימלאות מהביטוח הלאומי בגובה של %65 ולאחר האירוע עלו ל-%75. ביהמ"ש המחוזי פסק בגין כאב וסבל 70,000 ש"ח ובשל אובדן ניידות 25,000 ש"ח. כיוון שלמערערת נכות נוירולוגית בשיעור של %30 בגין הפגיעה ברגל שמאל וכן פגיעה בשרירי השוק השמאלי, פגיעה המבטאת מגבלות חמורות בהליכה ובעמידה, יש להעלות את הפיצוי בגין אובדן ניידות ולהעמידו על 50,000 ש"ח. באשר לפיצויים בגין הפסד השתכרות קבע ביהמ"ש המחוזי כי הסיכוי שהמערערת היתה חוזרת לעבודה לאחר הניתוח לכריתת השד קטן מאוד אם לא אפסי, ולכן לא פסק פיצויים בראש נזק זה. אולם ביהמ"ש לא התחשב במידה מספקת בעובדה שהמערערת עבדה בעבר במוסד לקשישים והתכוונה לחזור לעבודה זו עם התאוששותה ממחלת הסרטן בה לקתה. סיכוי זה, גם אם אינו בבחינת וודאות, היה קיים, ולכן יש לזכות את המערערת בפיצוי על אובדן השתכרות כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה בשיעור של 20,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד אלדד משען ומשה שני למערערים, עוה"ד גד נשיץ וגיל עטר למשיבים. 2.7.98).
ע.א. 7836/95 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית נגד עזבון המנוחה קרן (און) תמי ז"ל ואח'
*רשלנות בטיפול רפואי. *פיצוי בגין נזק נפשי לבנות עקב פטירת אמן כתוצאה מרשלנות רפואית. *גובה סכום הפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 342/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המנוחה קרן (און) תמי נפגעה במאי 83 בתאונת דרכים והתלוננה על כאבים באיזורי עמוד השדרה בצוואר ובמותן. הרופאים המליצו על מנוחה והמשך מעקב בקופת חולים. ביוני 83, בעקבות פרסומות ותשדירי שירות בעניין סרטן השד, ביצעה המנוחה בדיקת שד עצמית ומצאה שני גושים קטנים בשד שמאל. למחרת היום פנתה לחדר מיון בבית החולים השרון ואובחן גוש בשד שמאל. נערך נסיון לשאיבת נוזל אך ללא תוצאה ונאמר למנוחה ע"י הרופאים כי מאחר ואין בגושים נוזל אין ממצא מדאיג ואין צורך בביצוע בדיקת ביופסיה. המנוחה הופנתה לרופא מטפל בקופת חולים. בתקופה זו התחילה המנוחה להרגיש כאבי גב ובמיוחד כאבי צוואר בלתי נסבלים. היא פנתה מספר פעמים לרופא המשפחה והלה הפנה אותה לבסוף לרופא אורטופד של קופת חולים. הן רופא המשפחה והן האורטופד יצאו מהנחה, שהתבררה בדיעבד כמוטעית לחלוטין, שתלונותיה של המנוחה על כאבי הגב והצוואר נובעות מתאונת הדרכים. על בסיס זה עברה המנוחה טיפולים שהתאימו לנזק אורטופדי וכאביה התגברו. רופא נוירולוג שאליו הופנתה לפי בקשתה הפנה אותה לחדר מיון בבית חולים השרון והרופא האורטופד בחדר המיון לא הסכים לערוך צילום רנטגן בהנחה שהכאבים נובעים ממיגרנה. גם הנוירולוג סבר כי אין סימן לפגיעה במערכת העצבים.
ב. בדצמבר 84, לאחר פניה נוספת לרופא המשפחה, נערך צילום רנטגן בבית חולים בילינסון ואז נתגלה נזק סרטני בחוליה בצוואר וגרורות בחוליות בגב ובמותן. התברר בבדיקת ביופסיה שמקור הגרורות בגידול הסרטני בשד. מרגע זה הוחל בטיפול כימותרפי משולב בעל תופעות לוואי קשות והמנוחה נפטרה כתוצאה ממחלת הסרטן באפריל 90. על רקע עובדות אלה קבע ביהמ"ש המחוזי כי שלשת הרופאים שאליהם פנתה המנוחה בשלבים השונים התרשלו בטיפולם וכי קופת החולים של ההסתדרות אחראית אחריות שילוחית בשל מעשיהם ומחדליהם של רופאים אלה. ביהמ"ש גם קבע את שיעורי הפיצויים שעל המערערת לשלם למשיבים - עזבון המנוחה ושתי בנותיה של המנוחה. ערעורם של המערערים על קביעת אחריותם ברשלנות רפואית נדחה, ערעור המשיבים לעניין סכום הפיצויים נדחה אף הוא ואילו ערעור המערערת על סכום הפיצויים נתקבל בחלקו.
ג. באשר לרשלנות המערערים - ביהמ"ש המחוזי השתית את ממצאיו העובדתיים על חומר הראיות שהיה בפניו ואין להתערב בממצאים אלה. על כן יש לדחות את ערעור המערערת בשאלת האחריות ובשאלת האשם העצמי התורם של המנוחה שהועלתה ע"י המערערים.
ד. באשר לפיצויים הפריד ביהמ"ש המחוזי בין נזקי העזבון לבין הנזקים לבנותיה של המנוחה כתלויות לבין נזקיהן מכח פגיעתן הנפשית הנטענת. ביהמ"ש המחוזי פסק לעזבון פיצויים בגין ניצול ימי מחלה וחופשה לצורך טיפולים רפואיים בסכום של כ-20,000 ש"ח, החזר הוצאות רפואה והחזר הוצאות נסיעה בסכומים מסויימים וכן פיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים בסכום של 200,000 ש"ח, ופיצוי בגין עזרה וסיעוד למנוחה בסכום של 100,000 ש"ח. לבנות פסק ביהמ"ש פיצויים של כ-35,000 ש"ח בשל אובדן תמיכת המנוחה בהן, ולאחר ניכוי קצבת שארים וקצבת פנסיה הועמד סכום הפיצויים הסופי בראש נזק זה על כ-32,000 ש"ח. אולם, כיוון שהסכום הכולל המגיע לעזבון מסתכם בסכום של כ-350,000 ש"ח, סכום העולה בהרבה
על סך כל הפיצויים המגיעים לבנות כתלויות, פסק ביהמ"ש פיצויים לעזבון בלבד בתוספת פיצויים לבנות בשל אובדן הנאות בחיים.
ה. ביהמ"ש דחה את טענת הבנות לקיומה של עילת תביעה עצמאית המבוססת על הנזק הנפשי שנגרם להם כתוצאה מן החיים במחיצת האם החולה, משום שהראיות הצביעו על כך שלבנות לא נגרמה פגיעה ממשית מהותית, כגון מחלת נפש, המזכה בפיצוי בגין נזק נפשי של קרוב משפחה. ביהמ"ש הסתמך בעניין זה על הלכת אל-סוחה (ע.א. 80/88 פד"י מ"ד (3) 397) ועל הפסיקה שבאה בעקבות הלכה זו. מאידך קבע ביהמ"ש כי כל אחת מהבנות זכאית לפיצוי של 30,000 ש"ח בגין "אבדן הנאות חיים" על כך ששנים ארוכות נאלצו לטפל באם החולה במקום לחוות חוויות התבגרות רגילות לגילן.
ו. באשר לערעורן של הבנות במסגרת תביעתן העצמאית בשל נזק נפשי שנגרם להן - אין יסוד להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. לשם ביסוס תביעה מעין זו יש להראות כי צפוייה פגיעה מתמשכת בתפקוד בחיים העתידיים, פגיעה שלא התקיימה במקרה הנדון. הלכה היא שאין לקבוע פיצויים על עגמת נפש בשל גרימת מותו של אדם אחר. חריג להלכה זו במקרה של זעזוע נפשי, מכוון באופן עקרוני לנוכחות קרובה או מיידית של התובע בזירת התאונה בה נגרם מותו של האדם האחר. במקרה הנדון קובע ביהמ"ש המחוזי כי אין מדובר בנזק נפשי שנוצר בדרך של חוויה חד פעמית, אלא הנזק הנטען הוא תוצאה של מגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות האירוע המזיק. חוויה זו קשה ומדכאת, אך נשללה ממנה מימד ההפתעה והדרסטיות. צדק ביהמ"ש בדחותו את תביעת הבנות מן הטעם שהן מתפקדות בצורה טובה בחייהן ואף לא צפוייה להן פגיעה מהותית בתפקוד בחייהן העתידיים.
ז. באשר לפיצוי הבנות בשל "אובדן הנאות חיים" יש לקבל את טענות המערערת כנגד הפיצוי בראש נזק זה. ראש נזק זה מיוסד על תביעה עצמאית של הבנות ואין הוא מתבסס על תביעתן כיורשות המנוחה או כתלויות בה. לפיכך, משנפסק כי לבנות אין עילת תביעה עצמאית כלפי המערערת, אין מנוס מן המסקנה שאינן זכאיות לפיצוי בשל "אובדן הנאות חיים". באשר לפסיקת פיצויים בגין הפסד שכר בעבר - ביהמ"ש קבע כי המנוחה נאלצה להיעדר כשנה וחצי ממקום עבודתה במשטרה כדי לקבל טיפולים רפואיים. בתקופה זו קיבלה המנוחה משכורת על חשבון ימי מחלה וחופשה. ביהמ"ש פסק סכום של כ-21,000 ש"ח בגין ניצול ימי מחלה וחופשה. המשיבים לא הביאו כל ראיות לביסוס הטענה שלמנוחה נגרמו הפסדי שכר במהלך עבודתה במשטרה, לא הובאו ראיות להיקף ניצול ימי המחלה והחופשה, לא הובהרו תנאי העסקתה וזכויותיה של המנוחה במשטרה. משלא הונחה תשתית ראייתית אין הצדקה לפסיקת פיצויים לעזבון בשל ראש נזק זה. באשר לפסיקת פיצוי של 200,000 ש"ח בגין כאב וסבל ו-100,000 ש"ח בגין עזרת צד ג' - אין להתערב באומדן סכומים אלה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יקותיאלי ברוך למערערת, עו"ד גב' נעמי אלסטר למשיבים. 2.7.98).
ע.פ. 180/98 - חיים אורן נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשי מרמה והפרת אמונים של עובד משלחת הרכש של משרד הבטחון בארה"ב וחומרת העונש(ערעור על הרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער עבד בשירות המדינה במשלחת הרכש של משרד הביטחון בארצות הברית. בין הספקים, עמם קיים קשרים במסגרת תפקידו, נמנו שניים, אברהם גרינברג והרדי בלסברג. השניים פעלו במסגרת של שלוש חברות ששניהם היו בעלי השליטה בשלושתן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער חבר לגרינברג ובלסברג באופן שהשלושה פעלו בעצה
משותפת: המערער, במעשי מירמה והפרת אמונים, הזמין משלוש החברות האמורות פריטי ציוד במחירים גבוהים, ואילו גרינברג ובלסברג גמלו לו בהפרשת חלק מרווחיהם כשוחד. את קביעתו ביסס ביהמ"ש על שורת ממצאים שנתגלו בחקירה ושבהיעדר הסבר לסתור הובילוהו, באורח נסיבתי, למסקנה המרשיעה. הנדבכים הראייתיים העיקריים היו שניים: תופעה חוזרת של ליקויים בהליכי הרכש שנתגלו בכמה עשרות תיקים, בהם הזמין פרטי ציוד שונים במחירים שהפער ביניהם לבין מחירי השוק הסבירים מסתכם בעשרות ולעיתים אף במאות אחוזים; צרור דפים בכתב יד, שנתפסו ברשות המערער, ובהם רישומים שעל פניהם שיקפו מצב מתמשך של התחשבנות בינו לבין השניים באותם תיקי רכש בהם נתגלו הליקויים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של לקיחת שוחד, מירמה והפרת אמונים וגזר לו 15 חודשים מאסר בפועל, 21 חודשים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 150,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הליקויים שנתגלו בתיקי הרכש התבטאו בהפרת נהלים קבועים שחייבו את הקניינים במילוי תפקידם. משנתברר כי מחירי הציוד שנרכש במסגרת אותם תיקים עולים במידה ניכרת על המחירים בהם ניתן היה להשיג את פרטי הציוד מספקים אחרים, ועל רקע ניסיונו האישי ומקצועיותו המובהקת של המערער, התחייבה המסקנה כי בעיסקאות האמורות פעל המערער במירמה ובהפרת אמונים. עד לחשיפת הפרשה לא היו מודעים הממונים על המערער במשלחת הרכש לעובדה ששלושת החברות האמורות הן בבעלות גרינברג ובלסברג ובחלק מתיקי הרכש הופיעו שתיים מהן כמתחרות כביכול לביצוע של אותה עיסקה. המערער טוען כי הוא לא ידע על כך, אך ממצא שנתגלה באחד מתיקי הרכש הפריך טענתו כלא-אמת. אפשר שהממצאים שנתגלו ביססו את אשמת המערער רק בעבירת מירמה והפרת אמונים ולא העמידו תשתית לעבירה של שוחד, אך צרור הדפים שנתפס ברשות המערער השלים את החסר.
ג. אשר לעונש - העונש שנגזר למערער אינו חמור ואף נוטה לקולא. אין זאת אלא שבקביעת עונשו של המערער ייחס ביהמ"ש משקל רב לקולא לרקעו ולעברו החיוביים של המערער, נסיבותיו המשפחתיות ולהתארכות ההליכים בעניינו.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, אריאל. החלטה - השופט מצא. עוה"ד גב' יעל גרוסמן וארז סלונים למערער, עו"ד יאיר שילה למשיבה. 27.7.98).
ע.פ. 2739/98 - דורי הלאלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהטרדת המתלוננת שהפסיקה קשריה עם הנאשם והדחה להגיש תלונת שווא במשטרה (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מתגורר בשכנות למתלוננת, שהיתה במועדים הרלוונטים תלמידת תיכון. למתלוננת היה אותה עת חבר בשם עבד. בין המערער למתלוננת נקשרו קשרי ידידות שהפכו לחברות אינטימית. המערער ביקש לנתק לחלוטין את הקשר בין המתלוננת לחברה, ונקט נגד עבד בסדרת הטרדות אישיות שהביאו את עבד להגיש נגדו תלונה במשטרה. בתגובה שידל המערער את המתלוננת להגיש נגד עבד תלונה כוזבת כי אנס אותה והיא אכן הגישה תלונה כזו. מאוחר יותר חזרה בה המתלוננת מן התלונה וחשפה את מעורבותו של המערער בהגשתה. יחד עם זאת סיפרה המתלוננת לחוקר כי המערער אנס אותה כשנה קודם לכן וכי נהג להכותה. בעקבות תלונתה של המתלוננת נעצר המערער וממקום מעצרו הטריד את המתלוננת, באמצעות שניים שהיו עמו במעצר והשתחררו, במטרה להניעה לשנות את גירסתה ולחזור בה מדבריה נגדו. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מחמת הספק
מעבירת האינוס והרשיעו בכל יתר העבירות. ביהמ"ש גזר למערער 10 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת ומצא תמיכה ואחיזה לגירסתה בעדויות אחרות. כך שאין להתערב בעניין ההרשעה. באשר לעונש - הסניגורית מדגישה את עברו הנקי של המערער ומציינת כי ניתן היה להסתפק בתקופת מעצר בת 50 ימים ושנה מעצר בית בה היה נתון המערער בקשר לתיק הנוכחי. ברם, המערער הורשע בשורה של עבירות חמורות של טפילת אשמת שוא, הדחה לעדות כוזבת, עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט והטרדת עד במטרה להניעו לחזור בו מעדותו. חומרתן של עבירות אלו מחייבת הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל. גם בהתחשב בנסיבות האישיות שמנתה הסניגורית עדיין אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גבאי שלומציון למערער, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 17.6.95).
ע.פ. 4411/96 - זיוד ג'מיל בן סלימאן ומשארקה וליד חלאד אחמד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לחטוף חייל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער 2 (להלן: משארקה) גנב ממעבידו בישוב מבוא דותן אקדח ותחמושת והחזיקם ברשותו. כעבור מספר חודשים, בספטמבר 95, נסעו שני המערערים, שניהם תושבי ג'נין, ברכב הנושא לוחית רישוי ישראלית, כשהם תרים אחר חייל ישראלי נושא נשק. בדרכם פגשו בחייל עופר וקנין שהמתין להסעה. המערער הראשון (זיוד) יצא לחייל וניסה להכניסו בכח לתוך המכונית. החייל התנגד ונאבק עמו. זיוד הצליח להוציא מידיו את רובהו ואילו החייל הצליח להוציא מידי זיוד את האקדח ברשותו. באותו זמן התקרבה ניידת משטרה ומשארקה ברח במכונית. זיוד החל להימלט רגלית והחייל רדף אחריו ופצעו ביריה מן האקדח. ביהמ"ש המחוזי גזר לשניים 14 שנות מאסר בגין העבירות המשותפות לשניהם ולמשארקה גזר עוד שנתיים מצטברות בשל העבירות של גניבת האקדח והחזקתו. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהעונש בשל עבירות גניבת האקדח והחזקתו ירוצה בחופף עם העונש השני.
הסניגור טוען כי העונשים שהושתו חורגים חריגה רבתית מרמת הענישה המקובלת למעשים שעשו המערערים. לטענתו, כוונת המערערים לא היתה לחטוף את החייל אלא לגנוב את נשקו. ברם, חטיפת חייל, ולו רק לשם גניבת נשק וגרימת חבלה לחייל, הינה מעשה חמור ביותר ומקרים דומים הסתיימו בעבר ברצח החייל שנחטף. מן הראוי לגזור עונשים שיהא בכוחם לקבוע את חומרתו היתירה של מעשה החטיפה בהכרת כל הנוגעים בדבר. אשר לעונשים שהוטלו בתיקים אחרים - נסיבות המקרה שלפנינו חמורות יותר מאלה שבפסקי הדין שעליהם מסתמך הסניגור ומכל מקום ראוי להחמיר בעבירות מסוג זה - המעמידות בסיכון חיי אדם - בשל התרחבותה של תופעת הפגיעה בחיילים מתוך כוונה להשיג את נשקם.
(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אריאל. עו"ד חלולי למערערים, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 17.6.98).
רע"א 2696/98 - יצחק מזרחי נגד הבנק הבינלאומי הראשון ואח'
*חובתו של ביהמ"ש, בבקשה לרשות ערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ, לשמוע את המבקש ולא להסתפק בעיון בכתבי בי-דין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ראש ההוצל"פ בנהריה הורה למבקש - שהוא צד שלישי בהליכים שבין המשיב 3 - החייב - לבין המשיב 1 - הזוכה
- לפנות דירה של החייב שלגביה ננקטו הליכי מכירה. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה את בקשתו של המבקש להרשות לו לערער על החלטת ראש ההוצל"פ לאחר שעיין בתגובות המשיבים 1 ו-2 מבלי שקיים דיון בעל פה. הערעור נתקבל.
בקשת המבקש הוגשה בדרך המרצה, כמצוות תקנה 119(ה) לתקנות ההוצל"פ, שלא שונתה גם אחרי שתיקן מחוקק המשנה את תקנות סדר הדין האזרחי שלפיהן "כל בקשה תוגש בכתב אם אין הוראה מפורשת אחרת" וכן "ביהמ"ש רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד...". מכאן שבענייננו, כשמדובר בהוצל"פ, עומדת בעינה הלכת ביהמ"ש העליון, שלפיה היה על ביהמ"ש המחוזי, בדונו בבקשתו של המבקש להרשות לו לערער, לשמוע את המבקש ולא להסתפק ב"עיון" בבקשה ובתגובות הצדדים. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מרואן מויס למבקש, עו"ד גב' עדינה וויל למשיבים. 2.7.98).
בש"פ 3975/98 - מדינת ישראל נגד עאדל פלאח
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (ייבוא הרואין מלבנון) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בייבוא 3 חבילות הרואין במשקל העולה על 11 ק"ג נטו, שהוברחו מלבנון לישראל ושלפי הנטען היו מיועדות להימסר למשיב. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי, ללא התנגדות, על מעצר המשיב עד תום ההליכים. מאז עברו 9 חודשים ומשפטו של המשיב מתנהל והולך. המדינה מבקשת להאריך את המעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ ואילו הסניגור מתנגד. הבקשה נתקבלה.
בכגון דא נדרש ביהמ"ש לאיזון בין חומרת הסכנה לבטחון הציבור הכרוכה בשחרורו של נאשם בעבירה המקימה חזקת מסוכנות שלא נסתרה, לבין הפגיעה היתירה בחירותו של נאשם הנובעת מהארכת מעצרו. בענייננו, קצב ניהולו של המשפט עד כה אינו משביע רצון ואעפ"כ יש לקבל את הבקשה להארכת המעצר, עקב הסכנה לבטחון הציבור הכרוכה בשחרורו של מי שנמצא יסוד להאשימו ביבוא סם מסוכן בכמות כה גדולה. עם זאת, מוטל על ביהמ"ש לעשות מאמץ מיוחד להביא את המשפט לכלל סיומו במועד קרוב ככל האפשר, גם אם הדבר מותנה בזירוז משפטיהם של נאשמים בתיקים מקבילים של נאשמים האמורים להעיד במשפטו של המשיב.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' דפנה ביינוול למבקשת, עו"ד מאיר זיו למשיב. 3.7.98).
בש"פ 3870/98 - שרון חזן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שידול לשוד ולרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות שבאחת מהן שידל לשוד שבסופו של דבר לא יצא לפועל ובשני שידל לבצע רצח שגם הוא לא יצא לפועל. לצורך ביצוע מעשי השוד והרצח סיפק לאלה שהזמין לבצעם את המידע ואת הפרטים שיקלו לבצע את השוד והרצח. משנתפסו האשמים תוך כדי ניסיון לבצע את הרצח נעצר העורר וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הטענה העיקרית הינה שאין די בראיות לכאורה כדי לערב את העורר בשתי הפרשיות האמורות. הסניגור טוען כי מדובר בניסיון "תשבץ" כדי לבסס את התשתית הראייתית נגד העורר. אולם אין זה דבר בלתי רגיל שאשמה של נאשם עולה לא מראייה אחת, ישירה ומכרעת, אלא מצירוף של ראיות, שלעיתים הן מפלילות ולעיתים הן תמימות, ויוצרות ביחד תשבץ של ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס הרשעה. העורר מעלה עוד שאלות של מהימנות אך אלה אין מקומן בשלב זה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד ג'ק חן למשיבה. 2.7.98).