ע.א. 7003/96 - פנירי כוכבה נגד המרכז הרפואי שערי צדק
*אחריות ברשלנות רפואית(מחוזי י-ם - ת.א. 187/95 - הערעור נתקבל).
א. באחד הימים, במרץ 90, חשה המערערת כאבים חזקים בבטן ובמותן הימנית וכן סבלה מדקירות וחולשה חזקה ובחילות. היא פנתה למחלקת המיון במרכז הרפואי שערי צדק כשבידה מכתב הפנייה של רופא המשפחה. בחדר המיון נבדקה על ידי מנהל מחלקת המיון ועברה סידרה של בדיקות גופניות ובדיקות מעבדה, ובכלל זה בדיקת תרבית שתן, ספירת דם וצילום בטן. צילום הבטן לא הראה ממצאים. בדיקות המעבדה של המערערת הצביעו על ספירת דם של 21,100 כדוריות דם לבנות. כשעתיים לאחר שנתקבלה במחלקת מיון שוחררה המערערת לביתה. בגליון השחרור נרשם שיש לבצע IVPאמבולטורי ולחזור למרפאה אורולוגית עם הצילומים ובדיקות תרבית שתן. בגליון השחרור לא נכתבה התוצאה של ספירת הדם.
ב. למחרת שוב חשה המערערת ברע, חומה עלה ל- 40 מעלות והיא הופנתה לביה"ח הדסה שם קבעו דלקת תוספתן חריפה וניתחו את המערערת, אך בניתוח נמצא התוספתן תקין. לפנות בוקר של יום המחרת הופיעו אצל המערערת סימנים של הלם ספטי על רקע זיהום ממקור לא ברור. אותו בוקר התקבלו בבית חולים הדסה תוצאות בדיקת תרבית השתן שבוצעה בבית חולים שערי צדק יומיים לפני כן, ונמצא כי בכליית המערערת צמיחה טהורה של חיידקים. בשלב הבה התפתחה אצל המערערת תסמונת כשל נשימתי היא אושפזה במחלקת טיפול נמרץ במשך 6 שבועות ושוחררה מבית החולים לאחר 5 חודשי אישפוז ונותרה בה נכות מהותית לצמיתות. בבית המשפט הוצגו מטעם בעלי הדין חוות דעת של מומחים רפואיים מטעם המערערת ומטעם בית החולים, וביהמ"ש לא השתכנע שהיתה רשלנות מצד עובדי בית החולים שערי צדק ודחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי לא נתן לבו לשאלה המרכזית הנוגעת להתנהגותו של רופא חדר המיון בשחררו את המערערת לביתה, אם פעל כרופא סביר בשעה ששיחרר את המערערת לאור הממצאים החריגים בספירת הדם. ביהמ"ש הסיק מאי רישום ממצאי ספירת הדם בגליון השחרור, כי נתונים אלה לא היו בפני הרופא. מכאן מתעוררת שאלה נוספת אם לא היה מן הראוי כי הרופא לא ישחרר את המערערת לפני שיוכל לרשום בגליון השחרור גם את תוצאת ספירת הדם. כפי שעולה מחוות הדעת הרפואית, התוצאה של ספירת הדם היתה צריכה להדליק "נורה אדומה". גם המומחה מטעם המשיב הסכים כי מספר הכדוריות הלבנות שנמצא הוא ממצא חריג. ביהמ"ש גם התעלם מעדותו של המומחה מטעם המשיב כי דופק של 84 שנרשם יכול להעיד על קצב לב מהיר, אינדיקציה שצריכה לעורר חשד של זיהום.
ד. לתוצאות ספירת הדם ומהירות הדופק חשיבות רבה בקביעת האיבחון הרפואי בדבר קיום זיהום. הנחתו של ביהמ"ש היתה כי בידי הרופא לא היתה התוצאה של ספירת הדם. ברם, רופא חדר המיון התרשל בכל אחת החלופות האפשרויות: או שממצא בדיקת הדם היה בפניו ולא שם לבו אליו, או שהממצא לא היה בפניו, ואז היה צריך לדאוג לקבלת התוצאה של ספירת הדם לפני שחרור המערערת. לתוצאה של בדיקת דם יכולה להיות לפעמים חשיבות קרדינלית ובהתחשב בכך שניתן לקבל את התוצאה כעבור זמן קצר בלבד, כל רופא סביר לא היה משחרר את המערערת קודם שיראה את תוצאות ספירת הדם.
ה. המשיב טוען כי גם אם היתה רשלנות בשחרור המערערת, הרי זו לא גרמה לתוצאה המזיקה, וכן טוען הוא כי בטיפול שניתן למערערת על ידי ביה"ח הדסה יש משום ניתוק הקשר הסיבתי בין רשלנות לבין התוצאה המזיקה. לטענות אלה אין יסוד.
לפי חוות הדעת של המומחים אילו היו חושדים, כפי שצריך היה, שהמערערת סובלת מזיהום, בירור רפואי נוסף היה מוליך לטיפול רפואי מתאים שהיה מונע את התוצאות החמורות של הזיהום בגופה של המערערת. באשר לניתוק הקשר הסיבתי - הדין במסגרת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין הוא כי על בעל האשם להראות כי "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". לא די בכך שהאשם האחר הוא בבחינת רשלנות. המבחן שנתקבל בפסיקה הוא שהאשם הנוסף צריך להיות בלתי צפוי. רשלנות רפואית רגילה אינה עולה כדי סיבה מכרעת, דהיינו, גורם החורג מגדר הצפיות. המשיב לא הניח שום תשתית ראייתית כי רופאי ביה"ח הדסה התרשלו בטיפולם במערערת וכל שכן אין יסוד לקביעה שהאשם של רופאים אלה עולה כדי סיבה מכרעת, שהיא חייבת להיותלכל הפחות בדרגת רשלנות חמורה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד לבנון ארז למערערת, עו"ד גב' דפנה צדיקריו למשיב. 19.7.98).
ע.פ. 98+4174/98/3236 - מוחי אבו דריס ואח' נגד מדינת ישראל
*קולת העונש (תקיפת שוטרים)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל נגד ארבעה מן המערערים ונדחה נגד אחד מהם).
א. בנובמבר 97 הבחינו שני שוטרים, שהיו בתפקיד בכפר יפיע, במכונית חשודה ועצרו לידה. כשנדרש אחד מן האנשים שישבו במכונית - מאלק ואכד - להזדהות, הוא סירב ופתח בצעקות כלפי השוטרים. לויכוח הצטרפו אחרים, החלה התכתשות ותוך כדי כך התקהל קהל רב שקילל את השוטרים ותקף אותם. המערערים הועמדו לדין בעבירות שונות ובכללם תקיפת שוטרים, הפרעה לשוטרים וגרימת חבלה. ביהמ"ש הרשיע אותם בגדר עיסקת טיעון וגזר ל- 4 נאשמים 7 חודשים מאסר בפועל ו - 5 חודשים מאסר על תנאי ואילו נאשם אחד נדון ל - 8 חודשים מאסר שמתוכם 23 ימים מאסר בפועל והיתרה על תנאי. ערעור המערערים על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל נגד 4 מהמערערים ונדחה נגד אחד מהם.
ב. ביהמ"ש המחוזי הסביר עד כמה חמור המעשה ועד כמה מחריד הרעיון שאזרחים מרשים לעצמם לתקוף שוטרים במהלך מילוי תפקידם, וכי מערכת אכיפת החוק, ובראשה מערכת בתי המשפט, חייבת להראות לשוטרים כי אינם נשלחים למשימותיהם ללא הגנה. כמו כן, חייב הציבור לדעת כי כל המנסה לפגוע בשוטרים לא יוכל לצאת בעונש קל. ברם, העונשים שנגזרו על הנאשמים אינם משקפים כראוי את המסקנה האופרטיבית המתבקש מהדברים האמורים. טענה מרכזית חשובה אחת היתה לסניגורים שאחד המעורבים בפרשה, שדינו הופרד, הוא ואכד הנזכר לעיל, נדון ל- 6 חודשי מאסר בעבודות שירות בעקבות עיסקת טיעון ולא ניתן הסבר מספיק לטיבם של הנימוקים שהביאו לעריכת עיסקת הטיעון. אלמלא עובדה זו, אכן, היה מקום להטיל על ארבע מן הנאשמים עונשי מאסר חמורים בהרבה מאלה שיושת עליהם. אך כיוון שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין וכן בהתחשב בעובדה שהיו נתונים במעצר בית במשך תקופה של 6 חודשים, יועמד העונש של 4 אלה על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. לעומת זאת, עניינו של הנאשם החמישי שונה מאחרים, שכן הוא השתתף אמנם באופן אקטיבי באירוע, אך הוא הביע חרטה, והוא מודע לכישלונו והבטיח להתנהג כראוי. להבדיל מהנאשמים האחרים אין לו עבר פלילי. לפיכך נאשם זה, שמלכתחילה נדון רק ל - 23 ימי מאסר בפועל, העונש יעמוד בתקפו וערעור המדינה יידחה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אריאל. עוה"ד עודד ספיר, דרור מקרין ועזריאל בכר למערערים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 28.7.98).
ע.פ. 98+159/98/140 - אליהו חוג'ה נגד מדינת ישראל
*הפיכת הרשעה בגרימת מוות להרשעה בהריגה בתאונת דרכים עקב נהיגה בשכרות. *קולת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 98/96 - ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה נתקבל).
א. באפריל 96, בשעות הצהריים, נהג המערער מכונית פרטית מירושלים לכיוון ים המלח. במכונית היו שניים מחבריו של המערער. בקטע הדרך שבין צומת אלמוג לצומת הפניה לכביש עוקף יריחו, קטע כביש ישר לחלוטין, איבד המערער את השליטה על המכונית, סטה לימין הדרך, חזר לשמאלה ועבר לנתיב הנגדי, פגע ברוכב אופנוע וגרם למותו. שדה הראיה של המערער היה פתוח לטווח של קילומטרים, ושררו אותה עת תנאי ראות טובים. המכונית נבדקה ונמצאה תקינה. כשעתיים לאחר התאונה הובאו המערער וחבריו לבית חולים ומן המערער נלקחה דגימת דם ונמצאו בבדיקה המעבדתית 102 מ"ג/אחוז אלכוהול. כמות זו עולה פי שניים מן "המידה הקבועה" בתקנות התעבורה כאמת מידה לשכרות. בהודעתו במשטרה מסר המערער כי כ- 10 דקות לפני שיצא לנסיעה שתה בקבוק בירה ובתחנת הדלק במישור אדומים קנה בקבוק בירה נוסף ושתה אותו. את אירוע התאונה תיאר המערער בהודעתו במשטרה באמרו כי רצה להחליף דיסק ברדיו ואז סטה לשמאל והוא ניסה לבלום אך לא הצליח.
ב. על פי חוות דעתו של מומחה, אילו שתה המערער "רק שני בקבוקי בירה" היתה נמצאת בדמו רמת אלכוהול של 70 מ"ג/אחוז אלכוהול בלבד שגם היא מספיקה לקביעה כי היה "שיכור" כאמור בתקנות התעבורה. לצד כמות האלכוהול שנמצאה בבדיקה בדמו של המערער העידו אנשי משטרה ששוחחו עם המערער בבית החולים כי מפיו נדף ריח עז של אלכוהול ולדברי הבוחן המשטרתי המערער "התחיל לקפץ ברחבת הכניסה לביה"ח והחל לצעוק... התנהגותו הדהימה אותי". עדה (להלן: יפעת) שראתה את המערער בתחנת הדלק במישור אדומים, ולאחר מכן במקום התאונה, מסרה בעדותה כי בתחנת הדלק המערער "רקד" מחוץ למכוניתו בקצב המוסיקה וניסה "להתחיל עימה" ואילו כשהגיעה למקום התאונה, שניות ספורות לאחר התרחשותה, המערער קילל והתפרע והיה היסטרי.
ג. על רקע העובדות האמורות הואשם המערער בעבירות של הריגה ונהיגה בשכרות וביהמ"ש המחוזי הרשיעו רק בעבירה של גרימת מוות ונהיגה בשכרות. לדעת ביהמ"ש המחוזי אמנם היה המערער שיכור בעת נהיגתו, אך לשיטתו נהג המערער עד למקום התאונה, בכביש שאינו קל לנהיגה, בסדר, ואין מקום להסיק כי דווקא במקום התאונה השפיע האלכוהול על המערער עד כדי "ערפול חושים" שגרם לסטייתו הפתאומית למסלול הנגדי. ביהמ"ש גזר למערער 8 חודשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ופסילת רשיון נהיגה למשך 8 שנים. ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות ולחילופין נגד חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה על הרשעה בגרימת מוות במקום בעבירה של הריגה נתקבל וכן הערעור על קולת העונש והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת מידת העונש.
ד. באשר לערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה של נהיגה במצב של שיכרות - הוכחתה של "שיכרות" אינה חייבת להיעשות בדרך הקבועה בתקנות התעבורה, גם כאשר מדובר בנהיגה בשיכרות. ניתן להוכיח את השיכרות בראיות אחרות ולבסס את קיומה על המסקנה המתחייבת מהתנהגותו של הנהג או על ריח האלכוהול החריף הנודף מפיו. במקרה דנן ניתן היה לקבוע כי המערער היה שיכור בעת התאונה, גם מבלי לתת את הדעת לתוצאותיה של דגימת הדם שנלקחה ממנו. זאת כמסקנה המתחייבת מן הגורמים הבאים: העובדה שעובר לאירוע התאונה שתה המערער שני בקבוקי בירה; התנהגותו
הזחוחה בתחנת הדלק על פי עדותה של יפעת; ריח האלכוהול החריף שנדף מפיו והתפרעותו בבית החולים. יחד עם זאת, בנסיבות הענין, רשאי היה ביהמ"ש להביא בחשבון גם את תוצאות בדיקותיה של דגימת הדם שנלקחה מן המערער, למרות טענת המערער שהיה שיהוי בהעברת הדגימה מבית החולים לצורך הבדיקה. אין בחומר הראיות דבר התומך בפרופוזיציה שמציע המערער כי שיהוי של דגימה ב"מעבר" למעבדה עשוי לגרום לשינוי לחומרה בשיעור האלכוהול שבדם.
ה. באשר להרשעתו של המערער בעבירה של גרימת מוות ולא בעבירה של הריגה - הכלל הוא כי מי שנוהג ברכב כשהוא במצב של שיכרות - כמו גם מי שעושה כך כשהוא עייף ונוטה להירדם - מוחזק כמי שהתגבש אצלו הלך נפש של פזיזות, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין. מי שטוען ששיכרותו לא הולידה אצלו "פזיזות" עליו הראייה. בכך הבסיס לקביעה כי מי שנוהג ברכב כשהוא "שיכור" וגורם למותו של אדם מוחזק כמי שהיה מודע "לעובדת נהיגתו ברכב כשהוא שיכור" לרבות הסיכונים הכרוכים בנהיגתו ולאפשרות הממשית שיגרום בשל כך לפגיעה בגופו של אחר (לרבות במותו) כשהוא מגלה פזיזות כלפי אפשרות זו.
ו. מדובר בחזקה שבעובדה, ודי לנאשם להקים ספק לזכותו כדי להחלץ מאחיזתה. לכאורה, לפחות, במקום שבו נמצא בדמו של אדם ריכוז אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כמשמעותה בתקנות התעבורה, קמה ועומדת נגדו "חזקת הפזיזות" ואין צורך בעניין זה בראיות נוספות בדבר רמת השיכרות. אין בראיות כדי להקים ספק לזכותו של המערער, שמא לא נתקיים "קשר סיבתי" בין ההשפעה שהיתה לאלכוהול לבין צורת נהיגתו באותה שעה. גם אם מתקבלת גירסתו כי התאונה התרחשה בזמן שטיפל במתקן הדיסקים, אין ספק כי אלמלא היה נתון במצב של שיכרות, היה הטיפול האמור נעשה בנסיבות ובתנאים שלא היו מסכנים את נוסע האופנוע שהתקרב מולו כשהוא מצוי בטווח ראייתו. במצב דברים זה יש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המערער בעבירה של הריגה.
ז. על המערער נגזר עונש אחד על שתי העבירות שהורשע: נהיגה בשיכרות וגרם מוות ברשלנות. עם המרת ההרשעה לעבירה של הריגה יש לשקול מחדש את העונש הראוי למערער. ריצויו של העונש עוכב עד למתן פסק הדין בערעור ואין מבחינת העונש הראוי החדש - לנוכח קבלת ערעור המדינה - משום פגיעה במערער שטרם החל בריצוי העונש שגזר עליו ביהמ"ש המחוזי. על כן יוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לקביעת מידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, י. גולדברג. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אשר אוחיון למערער, עוה"ד משה שילה וגן אלדד למשיבה. 7.7.98).
בג"צ 911/93 - התאחדות הספרדים שומרי תורה - תנועת ש"ס נגד מבקרת המדינה ואח'
*עבירה לפי חוק מימון מפלגות(העתירה נדחתה).
א. בדו"ח לפי חוק מימון מפלגות שהוגש ע"י מבקרת המדינה, נקבע כי בתקופת הבחירות לכנסת ה - 13 קיבלה העותרת ממפלגת העבודה תרומות בסך כולל של 1.5 מיליון ש"ח ובכך לא עמדה באיסור קבלת תרומה מתאגיד הקבוע בסעיף 8 לחוק מימון מפלגות. לנוכח מימצא זה חוייבה העותרת להעביר לאוצר המדינה כפל הסכום שקיבלה. בדו"ח יותר מאוחר הודיע המבקרת על הקטנת הסנקציה באופן שחיובה של העותרת הועמד על הסכום שקיבלה בתוספת 75,000 ש"ח. העותרת השיגה על צדקת קביעותיה של המבקרת וכן על חיובה בסנקציה כספית. העתירה נדחתה.
ב. הכסף שקיבלה העותרת ממפלגת העבודה ניתן לה על יסוד הסכם שכרתו ביניהן שתי המפלגות לקראת הבחירות לוועידת ההסתדרות. מהסכם זה העלתה המבקרת כי הכסף הועבר לעותרת תמורת התחייבותה שלא לצאת ברשימה נפרדת בבחירות להסתדרות וכן לתמוך, בעזרת אישיה ופעיליה, במועמדי רשימת העבודה בבחירות לוועידת ההסתדרות. אין יסוד לטענת העותרת שהכסף שקיבלה נועד למימון פעולתה במסגרת שיתוף פעולה לגיטימי בין המפלגות במערכת הבחירות. במסמכים המשקפים את תוכן ההסכמה בין המפלגות, אין זכר להתחייבות העותרת להשתמש בכספים למימון פעילות כלשהי במישור ההסתדרותי, ומפנקסי החשבונות של העותרת הסיקה המבקרת כי העותרת הילוותה את הכסף לעמותות "אל המעיין" ו"מעיינות". אין ספק שמפלגה אינה רשאית לקבל תמורה כספית חלף הבטחתה למתן תמיכה פוליטית מן הסוג שהעותרת הבטיחה למפלגת העבודה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, אנגלרד. עוה"ד יואב הירש וגב' אילת גולן לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 2.7.98).
בג"צ 98+3967/98/3966 - אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין ואח' נגד ועדת הכנסת ואח'
*הגשת כתב אישום לועדת הכנסת נגד ח"כ לצורך הסרת החסינות מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. *התערבות בג"צ בהחלטות ועדות הכנסת(העתירות נדחו).
א. ח"כ אריה דרעי כיהן כמנכ"ל משרד הפנים ולימים כשר הפנים. בעקבות חקירה שנערכה, ושההליך האחרון בה היה באוגוסט 93, החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, ביום 15.294, כי קיימות ראיות לכאורה להעמידו לדין בעבירות של מירמה והפרת אמונים. כיוון שאז התנהל נגד ח"כ דרעי משפט פלילי בביהמ"ש המחוזי בירושלים, הוחלט לדחות את הליך השימוע עד לאחר סיומם של סיכומי הצדדים במשפט שהתנהל אז. משחלפו למעלה מ - 4 שנים מאז נסתיים הליך החקירה האחרון, החליט היועץ המשפטי, באוגוסט 97, להקדים את הליך השימוע, שכן מדובר בעבירות שלגביהן תקופת ההתיישנות היא 5 שנים. היועץ המשפטי הודיע לח"כ דרעי על ההחלטה להקדים ולקיים את השימוע ובתגובתו ציין ח"כ דרעי כי הוא דוחה את הצעת השימוע. בהתחשב בכך החליט היועץ המשפטי להעמיד את ח"כ דרעי לדין פלילי. ביום 11.5.98, שלושה חודשים לפני חלוף 5 שנים מיום סיום החקירה, פנה היועץ המשפטי ליו"ר הכנסת, הגיש לו את כתב האישום, וביקש, על פי הוראות חוק החסינות של חברי הכנסת, ליטול את חסינותו של דרעי כדי שניתן יהיה להביאו לדין פלילי. הבקשה הועברה לוועדת הכנסת וזו החליטה כי בהגשת כתב האישום לוועדת הכנסת יש משום השעיית מירוץ ההתיישנות ועל כן יש לדחות את הדיון בבקשת היועץ המשפטי עד לאחר הגשת סיכומי הסניגור במשפט הפלילי המתנהל. בעתירות נטען כי ועדת הכנסת חרגה מסמכותה כאשר החליטה לדחות את הדיון כאמור, והוסכם על הכל, בדיון בבג"צ, כי אם יחליט בג"צ כי מירוץ ההתישנות הופסק על ידי עצם הגשת הבקשה לוועדת הכנסת להסיר את החסינות, כי אז יידחו העתירות ובג"צ לא ידון בצדקת החלטת ועדת הכנסת לדחות את הדיון. בג"צ אכן קבע כי מועד ההתיישנות הושהה ולפיכך נדחו העתירות.
ב. הליך נטילת החסינות בוועדת הכנסת הוא הליך כעין שיפוטי ועל ועדת הכנסת להפעיל סמכותה כנדרש מגוף שלטוני שסמכותו היא כעין שיפוטית. כך, למשל, צריך לקיים את כללי הצדק הטבעי, וכן יש להעניק לחבר כנסת שמבקשים להסיר את חסינותו הזדמנות להציג עמדתו בפני חברי הוועדה. במסגרת זו יש להתחשב בעובדה שכנגד אותו חבר כנסת מתנהל הליך פלילי אחר העלול לגזול את מירב זמנו וכוחו. עם
זאת, קיים מיתחם של זמן ראוי שאין לעבור אותו ועל הוועדה להפעיל את שיקול דעתה "במהירות הראויה".
ג. במילוי תפקידה הכעין שיפוטי נתונה ועדת הכנסת לביקורת שיפוטית של בג"צ. בהפעילו את ביקורתו השיפוטית רגיש בג"צ למעמדה המיוחד של הכנסת. קיימת הבחנה בין עצם קיומה של הסמכות להפעיל את הביקורת השיפוטית כאמור ובין דרך הפעלתה. בדרך כלל בג"צ לא יעביר תחת שבט ביקורתו הליכי ביניים פנים פרלמנטריים, שהם רק שלבים מוקדמים לקבלתה של החלטה סופית שטרם נפלה. ביסוד גישה זו מונח השיקול המעשי, כי החלטתה הסופית של הוועדה עשויה לייתר את הדיון בחוקיותה של החלטת הביניים. אך מעבר לכך, ביסוד גישה זו מונח יחס הכבוד ההדדי בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת.
ד. בענייננו החלה ועדת הכנסת את דיוניה בנטילת חסינותו של ח"כ דרעי, אך לא קיבלה החלטה שלא להציע לכנסת ליטול את החסינות. ההחלטה לדחות את המשך הדיון היא החלטת ביניים. איפיונה של החלטת הכנסת כהחלטת ביניים, שאין בה החלטה סופית שלא להציע לכנסת ליטול את חסינותו של ח"כ דרעי, משתנה אם תוצאות הדחייה בדיוני הוועדה יביאו להתיישנות העבירות. אם באוגוסט 98 מתיישנות העבירות, כי אז החלטת ועדת הכנסת לשוב ולדון בבקשה לאחר מועד זה שקולה כנגד החלטה סופית שלא להמליץ על נטילת חסינותו של ח"כ דרעי ואז יש להשקיף על ההחלטה כהחלטה סופית של ועדת הכנסת, המחייבת את בג"צ לבחון את שיקוליה של ועדת הכנסת אחד לאחד.
ה. נמצא כי השאלה העיקרית היא אם אמנם מתיישנות העבירות המיוחסות לח"כ דרעי. התשובה לכך היא כי הגשת טיוטא של כתב האישום ליו"ר הכנסת לשם נקיטה בהליכים לנטילת חסינות של ח"כ משהה את מירוץ ההתיישנות. כיוון שכך אין חשש להתיישנות העבירות כך שהחלטת ועדת הכנסת היא החלטת ביניים ובג"צ אינו מתערב בהחלטות ביניים של ועדות הכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד בועז ערד, אליעד שרגא, גב' יסמין קשת, גב' דנה פריבך-חפץ, גב' אורנית שנער-כהן לעותרות, עו"ד צבי עינבר לוועדת הכנסת, עוה"ד עוזי פוגלמן וגב' אפרת ברזילי ליועץ המשפטי לממשלה, עוה"ד יגאל ארנון וברק טל לח"כ אריה דרעי. 28.7.98).
על"ע 2645/95 - ארנולד שפאר, עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ירושלים
*הרשעה בעבירה של אתיקה בשל סירוב להסכים לדחיית משפט כאשר מי שייצג את הצד השני גוייס למילואים(הערעור נדחה).
א. המערער הגיש בשנת 97 בשם לקוחותיו תביעה נגד המדינה. לאחר מספר ישיבות מקדמיות נקבע התיק לשמיעת ראיות לינואר 91. ימים אחדים קודם לתאריך הקבוע פרצה מלחמת המפרץ, וערב יום הדיון התקשרה פרקליטת מחוז ת"א לעניינים אזרחיים, גב' נעמי שטרן, למערער, מסרה לו כי הפרקליט שטיפל בתיק גויס למילואים בצו חירום ועל כן ביקשה הסכמתו לדחיית מועד הדיון. תגובת המערער היתה "בשום פנים ואופן לא, יש מספיק פרקליטים שאפשר להעביר להם את התיק". הערה נוספת העיר שהשתמע ממנה כי הוא מפקפק באמיתות הטענה שהפרקליט גוייס. הגב' שטרן הגישה תלונה ללשכת עורכי הדין ובכתב הקובלנה שהוגש נגד המערער לבית הדין המשמעתי יוחסה לו עבירת משמעת לפי כלל 26, הקובע כי על עוה"ד לגלות יחס חברי כלפי חברו למקצוע ולהסכים לבקשה לשינוי מועד דיון מנימוקים של שירות מילואים פעיל, מחלה או אבל, ובלבד שאין בדחייה כדי לפגוע "פגיעה משמעותית" בעניינו של הלקוח.
ב. המערער טען להגנתו כי לא הסכים לדחיית מועד, מפני שהדחייה היתה גורמת ללקוחותיו נזק של ממש, וכן כי בשל היחס הלא אתי כלפיו מצד הפרקליט שייצג את המדינה בתיק, פיקפק באמיתות הצורך בדחיית הדיון. ביה"ד המשמעתי המחוזי לא קיבל את טענת המערער כי ללקוחותיו היה יכול להגרם נזק ממשי כמשמעותו בכלל 26, אך ברוב דעות קבע כי קורות ההליכים הקודמים בתיק שימשו בסיס פורה לחוסר אמונו בפרקליט שייצג את המדינה, ועל רקע זה הבקשה לדחיית הדיון עוררה את חשדו שמדובר בניסיון נוסף להערים קשיים על דרכה של התביעה. כיוון שכך זוכה המערער מן האישום.
ג. הקובל ערער לביה"ד הארצי שקיבל את הערעור והרשיע את המערער. לצורך ההכרעה בקובלנה היה ביה"ד מוכן להניח כי חשש לנזק ממשי לעניינו של הלקוח במשמעות כלל 26, עשוי להוות טעם המצדיק אי הסכמה לבקשה לדחיית מועד דיון גם כשמתקיים אחד משלושת האירועים המוזכרים במפורש בכלל, דהיינו: שירות מילואים, מחלה או אבל. עם זאת קבע כי יש מקום להרשיע את המערער, כיוון שטענתו בדבר נזק ממשי הצפוי ללקוחותיו לא נתקבלה. ביה"ד הוסיף כי חששו של המערער שמא הבקשה לדחייה איננה אמיתית, היה חשש שווא, שכן מי שפנה אליו לא היה הפרקליט שטיפל בתיק, שהמערער לא רחש לו אמון, אלא פרקליטת המחוז. הערעור נדחה.
ד. גם בהנחה שפגיעה משמעותית בלקוח עשויה להוות צידוק לסירוב עו"ד להסכים לבקשת דחייה גם בהתקיים אחד משלושת האירועים האמורים, הרי במקרה כזה הנטל לשכנע את ביה"ד בקיומו של חשש לנזק ממשי צפוי, מוטל על עוה"ד הנילון. אך אין צורך להכריע בשאלה זו שכן נקבע במפורש כי האינטרס של הלקוח לא היה צפוי להנזק באופן ממשי. בדין דחה בית הדין הארצי את טענת המערער שפיקפק באמיתות המידע שהפרקליט גוייס למילואים. המערער לא ביקש לראות את צו הקריאה, דבר שלכאורה היה יכול לבקש, וכן הבקשה לדחייה לא באה מפי הפרקליט אלא מפי פרקליטת המחוז, וכן, האירוע התרחש בעיצומה של מלחמת המפרץ והדבר היה בגדר ידיעה כללית שאנשים מגוייסים בצווי חירום. מעבר לצורך יש להעיר כי תרופתו של עו"ד שנפגע כתוצאה מהתנהגות לא אתית של חברו, הינה הגשת תלונה ללשכה ואין הוא רשאי לגמול לחברו בהתנהגות לא אתית מצידו.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, י. גולדברג. החלטה - השופט מצא. המערער לעצמו, עו"ד משה עליאש למשיב. 8.7.98).
ע.א. 6740/96 - אבנר, איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ואח' נגד מחמוד חביבאללה(מחוזי חיפה - ת.א. 720/93 - הערעור נדחה).
*קביעה שתאונת דרכים לא היתה גם תאונת עבודה. *שיעור הפיצויים בתאונת דרכיםא. המשיב, יליד שנת 60, נפגע בשנת 92 בתאונת דרכים. אין מחלוקת בדבר חובת המערערים לפצות את המשיב על נזקיו וטענותיהם מופנות כלפי סכום הפיצויים שנפסק למשיב. הטענות הן בשני מישורים: במישור אחד, טוענים המערערים כי התאונה היתה תאונת עבודה והיה על ביהמ"ש לנכות מסכום הפיצויים את סכום הגימלאות שהמשיב זכאי היה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, לו פעל למיצוי זכויותיו; במישור השני, טוענים המערערים נגד סכומים שנפסקו למשיב בפרטי הנזק השונים. הערעור נדחה.
ב. התאונה אירעה בשעה 30:5 בבוקר, כשברכב נוסעים, פרט למשיב, שעבד אצל אחיו, גם האח אשר נהג ברכב ונספה בתאונה, ונוסעים נוספים שהיו עובדיו של האח. באותה תקופה, עבדה הקבוצה באתר בניה בראש העין. ביהמ"ש היה ער לעובדות אלה, לרבות
נסיבות נוספות אשר היה בהן חיזוק לטענת המערערים כי התאונה קרתה במהלך נסיעה לעבודה, אך עם זאת קבע כי הוא מאמין לעדות המשיב שמטרת הנסיעה באותו יום היתה לת"א, למטרות פרטיות, ואחר כך היתה הכוונה להמשיך בטיולים. אף כי חלק מטענות המערערים הינן בעלות כח שיכנוע בכיוון הטענה שמדובר בתאונה בדרך אל העבודה, אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי המעוגנת בעדות המשיב שנמצאה מהימנה עליו.
ג. בערעור תוקפים המערערים את קביעות ביהמ"ש הן בעניין שיעור הנכות והן באשר להפסד ההשתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד, וכן כושר ההשתכרות של המשיב לולא התאונה. גם בכך אין להתערב. בעקבות התאונה סבל המשיב משבר בחוליית הצוואר ונקבעה לו נכות של %20 וכן נכות של %15 בתחום הנפשי כך שנקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של %35.4. ביהמ"ש קבע כי מדובר בעובד כפיים, טייח, שנפגע בצורה קשה ולאור הנסיבות הפגיעה בכושר ההשתכרות של המשיב עומדת על %60. אין עילה להתערב בקביעה זו.
ד. באשר לשיעור כושר ההשתכרות של המשיב לולא התאונה - על פי תלושי המשכורת שקיבל במסגרת עבודתו כטייח ראשי אצל אחיו, קיבל המשיב בחודש שלפני התאונה סכום של 1,400 ש"ח לחודש. אולם ביהמ"ש האמין למשיב כי הרוויח סכומי כסף נוספים שלא מצאו ביטוי בתלושי המשכורת. על יסוד אלה העריך את כושר השתכרותו של המשיב לולא התאונה ב- 4,000 ש"ח לתקופה בה השכר הממוצע במשק עמד על 4,700 ש"ח. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש כי המשיב השתכר בפועל יותר ממה שהצהיר לשלטונות המס.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' יעל אילני למערערים, עו"ד זכי כמאל למשיב. 28.7.98).
רע"א 1332/98 - אייבי טרנס ספנות בע"מ נגד מאיירון שיפינג בע"מ ואח'
*תיקון פס"ד ע"י שינוי שם של צד שלישי שחוייב בפסה"ד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבים לשנות את שם הצד השלישי בפס"ד שניתן על ידו מ"אייבי טרנס בע"מ" ל"אייבי טרנס ספנות בע"מ". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לביהמ"ש הסמכות, לפי סעיף 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, "בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך". הסמכות כוללת אף תיקון טעויות בציון שם בעל דין. הסמכות לתקן את השם נתונה לביהמ"ש גם לאחר מתן פסה"ד. ההבחנה הבסיסית החולשת על הפעלת הסמכות לתקן שם של בעל דין היא בין תיקונים שמשנים את משמעות ההחלטה ובין אלה שמבטאים את כוונתו של פסה"ד המקורי נשוא התיקון. תיקונים המשנים את משמעות ההחלטה אסורים. לעומת זאת, תיקונים המיישמים את הכוונה המקורית באים בגדר סמכותו של ביהמ"ש. ברור, איפוא, שבבקשת תיקון טעות, חייב המבקש להוכיח כי התיקון יתאים את פס"ד לכוונת השופט ולא ישנה בזאת את מהותו.
ג. במקרים בהם הטעות בשמו של בעל דין מופיעה בכתבי בי-דין, על המבקש את התיקון להראות שהנתבע ידע, או היה צריך לדעת, על פי התבוננות בכתב התביעה שקיבל, שכוונת התביעה היא אליו. אם לא תידרש הוכחה זו עלול להיווצר מצב בו נתבע שיתעלם מכתב תביעה משום שחשב "באופן סביר" שלא בו מדובר, ימצא את עצמו חייב על פי פסק הדין, אף שלא היתה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני התביעה. תוצאה כזו אינה סבירה. על כן אין להטיל על המקבל כתב תביעה שלא על שמו הנכון את עול ההתגוננות בפני התביעה.
ד. לעומת זאת, כאשר ברור מכתב התביעה כי מי שקיבלו הוא הנתבע הנכון, אף ששמו אינו מדוייק, ייטה ביהמ"ש להתיר את תיקון פסה"ד, משום שהתעלמותו של מקבל כתב התביעה אינה אלא התחכמות, המבקשת להיבנות מטעות הברורה על פני הדברים.
ה. בענייננו לא הוכחו כדין התנאים לתיקון שם המבקשת בפסה"ד. נפלו פגמים חמורים בהחלטת ביהמ"ש לשנות את שם המבקשת. בהמרצה בה ביקשו המשיבים לראשונה לשנות את שם הנתבעת (צד שלישי) בפסק הדין, קיבל השופט את הבקשה במעמד המשיבים בלבד. בשום שלב לא ניתנה למבקשת אפשרות לחקור את המצהיר מטעם המשיבים כפי שהיתה זכותה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקיים דיון במעמד שני הצדדים ויתן למבקשת הזדמנות לחקור את המצהיר מטעם המשיבים.
(בפני: השופט אור. עו"ד משה לשם למבקשת. 29.7.98).
בש"פ 4559/98 - מדינת ישראל נגד נחמן כהן
*דחיית בקשה לעצור עד לערעור נאשם שזוכה בדין(בקשה למעצר המשיב שזוכה בדין עד לדיון בערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיב זוכה מחמת הספק, בעיקר בשל היעדר סיוע לעד המדינה, על ידי ביהמ"ש המחוזי בהרכב שלושה שופטים. המדינה הגישה ערעור על הזיכוי ומבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים בערעור משום שלדעתה יש סיכוי טוב לערעור. המדינה טוענת כי על פי חסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים) מוסמך ביהמ"ש לעצור נאשם שזוכה עד לתום שמיעת הערעור. לעומת זאת טוען הסניגור כי החוק אינו מאפשר מעצר כזה. הבקשה נדחתה אך נקבע כי לביהמ"ש קיימת סמכות לעצור.
ב. סעיף 63 לחסד"פ קובע לאמור "זוכה נאשם... ישוחרר מיד ממעצרו אם הוא עצור... ואולם, אם הודיעה התביעה כי בדעתה להגיש ערעור, רשאי ביהמ"ש לשחררו בערובה מטעמים שירשמו, או להורות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לשם הגשת הערעור". משקבע סעיף 63 כי מעצר או שחרור בערובה ל-72 שעות הוא "לשם הגשת ערעור", ברור, בדרך פרשנות, אף כי מדובר בסמכות, כי משהוגש ערעור ונתבקש לעצור נאשם שזוכה, רשאית ערכאת ערעור לעצרו, אם תמצא לנכון לעשות זאת.
ג. מכל מקום יש להפעיל סמכות זו רק במקרים נדירים ביותר. אין זה המקרה שלפנינו. מדובר בזיכוי, אמנם מחמת ספק, אך פה אחד של שלושת שופטי ההרכב, שהיו בקיאים בעובדות ובמצב המשפטי הנובע מהעובדות, ואף הרשיעו שני נאשמים אחרים והשיתו עליהם עונשים כבדים. יש איפוא מקום לשחרר את המשיב אך זאת בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד שלמה ניסים למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 19.7.98).
בש"פ 4273/98 - משה גולן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (איומים והפחדות של המבקש נגד גרושתו)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם במסע איומים והפחדות נגד גרושתו, שהתבטא באלימות מילולית, הטרדות טלפוניות ואיומים חוזרים ברצח. המעשים מתפרסים על פני תקופה של כ-3 חודשים. הערכאות דלמטה הורו על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי המעשים אינם בגדר העבירות המסוכנות כשלעצמן, לפי סעיף 21 לחסד"פ (סמכויות
אכיפה - מעצרים) וכי ואין זה ראוי ונכון לעצור אדם עד תום ההליכים, כשמייחסים לו מעשים שאינם מוצאים לפועל ושאין בהם כדי להצביע על הסכנה להוצאתם לפועל. הערר נדחה.
ב. אכן, אין לשפוט אדם על כוונותיו הכמוסות שטרם קיבלו ביטוי חיצוני, אולם, עבירות הנסיון והאיומים, כולן מצויות בתחום המעשה הבלתי מוגמר. איומים הם עבירה כשלעצמה וכך גם הטרדה. יש וברור מהנסיבות שהדברים נאמרים שלא מתוך כוונה להוציאם לפועל ויש וברור ההיפך מכך. יש לבחון את תכנם המילולי של האיומים, הביטוי החיצוני שלהם, אופיו ותוכנו של הביטוי ואת הנסיבות בהן נאמרים הדברים או נעשים המעשים, את אישיותו של הנאשם, אופיו ומזגו, את עברו ואורח חייו. בענייננו נראה כי כל השיקולים הללו פועלים נגד העורר. הוא מציק לגרושתו ללא הרף ומטריד אותה בצורה אובססיבית ואינטנסיבית. הוא עורך עליה תצפיות, מכניס אותה ללחץ קשה ולחשש ממשי לחייה, שהפכו בלתי נסבלים לפי תחושתה הסובייקטיבית, שיש לה אחיזה אובייקטיבית של ממש בדבריו ובמעשיו של העורר. העורר כבר ביצע בעבר מעשים דומים, נשפט עליהם ונדון למאסר על תנאי, הפר אמון שניתן בו מספר פעמים בעשותו את המיוחס לו למרות מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו וכיוצא בכך. במצב דברים זה יש די קריטריונים למוד את מסוכנותו של העורר והם מטים את הכף לחובתו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד חנן רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' אופירה דגן למשיבה. 12.7.98).
ע.א. 96+8329/96/8006 - אשר יונגרמן ואח' נגד עזבון המנוח קלר זנקר ז"ל ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 496/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל חלקית).
א. המנוח, יליד אוקטובר 31, נהרג בתאונת דרכים באוקטובר 89 והותיר אחריו את אלמנתו ואת בתו (המשיבות). שתי אלה הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המערערים לתשלום נזקיהן. ביהמ"ש קבע את סכום הפיצויים לאלמנה ולבת, בהנחה שכושר השתכרותם של בני הזוג היה בשיעור שילוש השכר הממוצע במשק ומתוך הנחה שבני הזוג היו אמורים להשתכר עד הגיע המנוח לגיל 70 שנה. חישוב הפיצויים נעשה לפי שיטת הידות. שני הצדדים הגישו ערעור על שיעור הפיצויים. ערעור הנתבעים נדחה וערעור התובעים נתקבל חלקית.
ב. המנוח היה רואה חשבון וביהמ"ש המחוזי קבע שהיה צפוי להמשיך ולהשתכר עד הגיעו לגיל 70 שנים. טענת הנתבעים היא שצריך היה לקבוע גם לגבי האלמנה, הצעירה מהמנוח ב-6 שנים, וגם עיסוקה עיסוק במקצוע חופשי - תיווך - שתקופת השתכרותה היא עד גיל 70 שנים. לשיטתם, במשך 6 השנים של הבדל הגיל, ממועד הגיע המנוח לגיל 70 שנים ועד הגיע האלמנה לגיל זה - היה נהנה המנוח מידה בהכנסת האלמנה, ואת סכומה של ידה זו, במשך 6 שנים, יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסק לאלמנה ולבת. טענה זו יש לדחות. ביהמ"ש הניח שהמנוח והאלמנה היו פורשים מהעבודה באותו תאריך והנחה זו משקפת מציאות חברתית אשר אינה בלתי מתקבלת על הדעת, והוכיחה עצמה לא אחת. מכל מקום, כשהחליט ביהמ"ש בנסיבות המקרה הנוכחי כפי שהחליט, אין הצדקה להתערב במסקנתו.
ג. התובעות טוענות כי ביהמ"ש טעה כשקבע את שילוש השכר הממוצע במשק בשילוש הסכום של 4,804 ש"ח לחודש. סעיף 4(א)(1) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע "לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק... לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי...
הכל לפי הגבוה יותר". השכר הממוצע שהיה ידוע ערב מתן פסה"ד על פי חוק הביטוח הלאומי היה 4,804 ש"ח ולפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 5049 ש"ח. על כן היה על ביהמ"ש לקבוע את גובה שילוש השכר הממוצע בהתחשב בסכום הגבוה מהשניים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד חיים מנדלבאום למערערים, עוה"ד גבי מיכאלי ואריק רז למשיבים. 19.7.98).
ע.פ. 8796/96 - מריו מאקס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת אשה ע"י מי שחי איתה)(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
א. המערער, יליד 73, והמתלוננת, הם אזרחי ותושבי אקוואדור. המערער נשוי ואב לילדים חי במחיצת המתלוננת שאף ילדה לו בת. בראשית 96 באו בני הזוג עם בתם המשותפת לישראל וקיבלו אשרות תיירים, אך מטרת בואם היתה לעבוד כאן. כשבועיים לאחר בואם לישראל, תקף המערער פעמיים את המתלוננת היכה אותה ועשה בה מעשה סדום בניגוד לרצונה. מגירסתה של המתלוננת במשטרה עולה כי הוכתה ע"י המערער גם בעבר והפעם התרחש הדבר על רקע חשדותיו שאינה שומרת לו אמונים. המערער הורשע ונדון ל-10 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הועמד על 8 שנים מאסר.
ב. עיקר טענת הסניגורית היתה שבקביעת ענשו של המערער מוטל על ביהמ"ש להתחשב ברמת הענישה המקובלת למעשים כאלה בארץ מוצאם של בני הזוג, ולטענתה, באקוואדור, אין מענישים גבר על תקיפה פיזית ומינית שביצע כלפי בת זוגו בעונש יותר חמור מעבודת שירות וקנס. אולם, אין זה מתקבל על הדעת כי על תקיפה אכזרית של בת זוג וביצוע מעשה סדום בגופה, מוטלים בארצו של המערער עונשים כה קלים. מכל מקום, גם אם כך הדבר, אין ביהמ"ש רשאי, בקביעת מדיניות הענישה, לייחס משקל לתפיסות ערכיות פגומות, שנאשם פלוני הביא עמו לישראל מארץ אחרת כלשהי. ביישום מדיניות הענישה יכול ביהמ"ש לייחס משקל מסויים, בין היתר, לשיקול שנשיאה במאסר ממושך בישראל לתייר או לעובד זר, שאין לו בישראל קרובים כלשהם, ושבתום מאסרו צפוי לגירוש מיידי מישראל, קשה יותר מאשר למי שישראל הינה מקום מושבו הקבוע. תוך דבקות בהגשמת האינטרס הציבורי להעניש בחומרה רבה מבצעי עבירות כאלה, היה מקום לייחס משקל ראוי להכבדה המיוחדת הכרוכה במאסרו הממושך של המערער בישראל. לפיכך יועמד ענשו על 8 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אנגלרד. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' גרסיאלה מוסיו למערער, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 8.7.98).
רע"א 1733/98 - שולמית בנימין ואח' נגד הקרן הקיימת לישראל ואח'
*פינוי מקרקעין(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיבות הגישו נגד המבקשות בבימ"ש השלום תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד ממקרקעין ועליהם בניין בשכונת רמת חן ברמת גן. תצהירים שהגישו המבקשות, בבקשת רשות להתגונן, הפכו מאוחר יותר לכתב הגנתן. בתצהירים טענו המבקשות כי הן מחזיקות בקרקע החל בשנת 48 כדיירות מוגנות. בימ"ש השלום נתן למבקשות רשות להתגונן כדי שביהמ"ש "יוכל לברר אם יש להן זכויות של דיירות מוגנות... או אם יש להן זכויות אחרות כלשהן". עוד קבע ביהמ"ש כי "התצהיר ישמש כתב הגנה
ואם ב"כ המבקשים יהיה סבור שנפלה טעות כלשהי... שמצריך תיקון יהיה עליו לשקול ולהגיש בקשה בין לתקן את התצהיר ובין להוסיף תצהיר נוסף".
ב. בפסק דינו חילק ביהמ"ש את שטח המקרקעין לשתי חלקות: חלקה אחת שעליה מצוי בניין, עצי פרי וגן מטופח וחלקה אחרת אשר נשארה שטח שלא טופח ולא עובד. ביהמ"ש פסק כי למבקשות זכות דיירות מוגנת בבניין וכי החלקה הראשונה היא בגדר חצר או גינה המשמשות את מטרות השכירות, ואילו לגבי החלקה השניה נקבע שאין היא בגדר שטח המשמש את מטרת השכירות ועל כן על המבקשות לפנותה. נדחתה טענת המבקשות לפיה אין לסלקן מהחלקה השניה בשל היותן בנות רשות בה וזאת משני טעמים: טעם דיוני שהטענה הזו לא הועלתה בתצהירי המבקשות ואין לאפשר הרחבת החזית בשלב מאוחר של הדיון; טעם מהותי שגם אילו היו המבקשות בנות רשות הרי רשות זו ניתנת לביטול בכל עת לרבות ע"י עצם הגשת התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשות כאשר לגבי הטענה בדבר היות המבקשות בנות רשות פסק שדי בטעם הדיוני כדי לדחותה.
ג. בבקשתך לרשות ערעור טוענות המבקשות שקיימת הצדקה להעניק להן רשות לערעור שני משום שעניינן מעורר סוגיות משפטיות וציבוריות חשובות. החשיבות המשפטית טמונה בכך שבעניין יכולת הבעלים לבטל את זכותו של בר רשות בכל עת קיימים פסקי דין סותרים, ואילו החשיבות הציבורית מקורה בטענת המבקשות שמשפחתן התיישבה במקום בימים הראשונים של המדינה בעידוד המוסדות המיישבים ואין לפנותן בלי תמורה עם שינוי הנסיבות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ד. גם בהנחה שנכונות טענות המבקשות באשר לחשיבות המשפטית והציבורית של נושא בר הרשות, ומבלי לקבוע דבר בעניין זה, עדיין עליהן להתגבר על המכשול הדיוני בכדי להגיע לשאלה המהותית. אם הטענה בנושא זה מהווה הרחבת חזית אסורה, לא היה כלל צורך להיזקק לה, וכל דיון בה יהיה תיאורטי בלבד. ואכן, מדובר כאן בהרחבת חזית. בימ"ש השלום בהחלטתו לתת רשות להתגונן ציין אמנם אפשרות לברר "זכויות אחרות" של המבקשות, מלבד זכות הדיירות המוגנת, אך קבע במפורש כי טענות נוספות יצריכו בקשה לתיקון התצהירים ובקשה כזו לא הוגשה במהלך הדיון. בתצהירים המקוריים לא עלה כלל נושא זכות המבקשות כבנות רשות.
ה. אין גם להסיק הסכמה של המשיבות לשינוי החזית כאשר לא התנגדו לעדויות שהביאו המבקשות. יתכן שבעדויות אלה עלו גם נושאים עובדתיים, שניתן לבסס עליהם את טענת בר הרשות, אך משלא הועלתה טענה משפטית כזו בשלב זה, ממילא לא יכלו המשיבות להסכים לה בשתיקתן. בנסיבות אלה נותרה השאלה המהותית כשאלה תיאורטית ואין בה כדי להצדיק מתן רשות לערעור שני.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יאיר לנדאו למבקשות, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבות. 19.7.98).
בש"א 2674/98 - צבי אביטן נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור(ערעור על החלטת הרשמת שלא להאריך את המועד להגשת ערעור - הערעור נתקבל).
א. המערער הגיש תביעה נגד המשיבים בעילה של רשלנות רפואית וביהמ"ש קבע כי הוא זכאי לפיצוי של 170,000 ש"ח בגין מגבלת ניידות שנגרמה לו, אולם, לאור העובדה שהביטוח הלאומי הכיר בנכותו, מכסים תשלומיו של הביטוח הלאומי את נזקו והוא אינו זכאי לפיצוי נוסף. פסה"ד ניתן ביום 3.11.97. לאחר פסה"ד הגיש המערער בקשה לתיקון טעות סופר בנוגע לסכום שאותו יש לנכות כגמלת ניידות וביהמ"ש דחה את הבקשה, אך קבע כי "אם אכן מדובר בטעות שיש לתקנה, חבל על הליכי הערעור
כשהתוצאות ברורות מראש, וטוב תעשה [המשיבה] אם תסכים לתיקון הנדרש". בעקבות זאת פנה ב"כ המערער ביום 30.11.97 לב"כ המשיבה וציין כי זכאותו של המערער לגמלת ניידות מהביטוח הלאומי תלוייה בתוצאותיה של בדיקה נוספת ולכן נתבקשה הסכמת המשיבה להארכת מועד להגשת ערעור. לחילופין הוצעה פשרה. הבקשות נדחו ע"י ב"כ המשיבה ביום 14.12.97.
ב. כעבור מספר ימים פנה המערער לביטוח הלאומי במטרה לממש את זכאותו ובהחלטת הוועדה הרפואית מיום 24.2.98 נקבע כי המערער אינו זכאי לתשלום כלשהו מהביטוח הלאומי. בעקבות זאת פנה ב"כ המערער ביום 26.2.98 לב"כ המשיבה וביקש להגיע להסדר ולחילופין להסכים להארכת מועד להגשת ערעור. המשיבה לא ענתה על פנייה זו. ביום 25.5.98, כשלשה חודשים לאחר תום התקופה להגשת הערעור, הגיש המערער הודעת ערעור ובקשה להארכת המועד. בקשתו נדחתה ע"י הרשמת מן הטעם כי המערער לא הוכיח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. ערעור על החלטה זו נתקבל.ג. המערער טוען כי הצורך בערעור התעורר רק ביום 24.2.98, אז דחה הביטוח הלאומי את בקשתו לגמלת ניידות. החלטה זו, ההופכת החלטה קודמת שהעניקה לו גמלה, היתה "שינוי קיצוני" אותו לא יכול היה לצפות. לעניין זה יש לקבל את ערעורו של המערער. רק ביום 24.2.98, התברר למערער שהזכאות לגימלה מהביטוח הלאומי שאושרה לפני כן נשללה ממנו. לאחר החלטה זו, ובהסתמך בין השאר על הערתו של ביהמ"ש קמא בהחלטה מיום 17.11.97 בדבר הצורך להסדיר את העניין מחוץ לכתלי ביהמ"ש, פנה המערער למשיבה בהצעת פשרה וכן בבקשה חוזרת להסכים להארכת המועד והמשיבה לא השיבה לבקשה. נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, המשלבות שינוי נסיבות עם נסיון להגיע להסדר מחוץ לכתלי ביהמ"ש, כמו גם הפגיעה האפשרית בזכויותיו של המערער לצד סיכויי הערעור, משמשים יחד "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. דייויס למערער, עו"ד י. אבימור למשיבה. 14.7.98).
בש"פ 3969/98 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה בדקירות סכין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר דרש מן המתלונן החזרת חוב של 180 ש"ח ומשלא נענה דקר את המתלונן בחזהו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי קמה עילת מעצר נגד העורר ודחה את האפשרות של חלופת מעצר. ביהמ"ש ציין כי עבירות של תקיפה תוך שימוש בנשק קר הפכו לאופנה ומשבוחר ביהמ"ש לרחם על אכזרים מוצא הוא עצמו לעיתים מתאכזר לרחמנים. ביהמ"ש הוסיף כי גם במקרה דנא "אין מדובר בהתנהגות אקראית. המשיב [העורר דנא] הכין עצמו לצורך הפגישה עם המתלונן ונטל עמו נשק קר לצורך פגישה זו. גם התייחסותו... למהלך האירוע היא סתמית, ללא כל יחס רגשי כאשר אומר הוא כי די בכך שהמתלונן סירב לשלם לו את כספו על מנת שהוא ידקור אותו". לפיכך החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. אכן, השימוש בסכין כדי ליישב מחלוקת, בין שימוש מתוכנן ובין שימוש אקראי, מלמד על מסוכנות, ואם חזקת המסוכנות אינה נסתרת, יש בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. יש מקרים בהם הנאשם מצליח להפריך את חזקת המסוכנות, או שקיימות נסיבות מיוחדות, באופן שמאזן השיקולים נוטה לצד חלופת מעצר. כזה הוא המקרה שלפנינו. העורר הוא קטין כבן 17 שנים; אין לו עבר פלילי; תסקיר שירות המבחן ממליץ על שחרור בתנאים מגבילים. בסופו של דבר, השיקול המכריע הוא שיקול המסוכנות
של העורר, והשאלה הקובעת היא אם חלופת מעצר עשוייה לנטרל את המסוכנות במידה הראוייה. על רקע עברו של העורר ותסקיר שירות המבחן התשובה לכך היא חיובית. על כן יש לשחרר את העורר בחלופת מעצר של "מעצר בית" מלא בתנאים מגבילים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' רות לוין לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 3.7.98).
ע.א. 2399/95 - ויסמן, חברה לבניה בע"מ נגד מנהל מע"מ
*ביטול פס"ד כאשר ביהמ"ש לא איפשר לנישום להציג מסמכים כדי להוכיח שחשבוניות מס לצרכי מע"מ לא היו פיקטיביות(הערעור נתקבל).
א. המשיב הוציא למערערת שומת מס תשומות בה לא הכיר במספר חשבוניות מס שהוצאו למערערת ע"י חברה מסויימת. לטענת המשיב, חשבוניות אלה הינן "פיקטיביות". השגתה של המערערת נדחתה ע"י המשיב וערעור שהגישה לביהמ"ש המחוזי נדחה אף הוא. ערעור המערערת מופנה, בין היתר, כנגד מספר החלטות ביהמ"ש המחוזי שבהן נמנע מהמערערת לחקור עדים, להגיש תצהירים נוספים על אלה שהוגשו ולהגיש מסמכים ובכללם הסכם בין המערערת לחברה כדי להוכיח את עניין החשבוניות שבמחלוקת, הגשת צילומי 20 שיקים שבהם שולם לחברה ע"י המערערת וכן בקשה להגיש מסמכי הנהלת חשבונות וכיוצא באלה. כמו כן, נדחתה בקשתה של המערערת להעיד מטעמה פקיד של המשיב. המערערת יכולה היתה לצאת מהנחה שעד זה יופיע לדיון כעד מטעם המשיב, שכן כך נמסר למערערת ע"י ב"כ המשיב, אך עד זה לא הופיע מטעם המשיב ומשביקשה המערערת להעידו נדחתה בקשתה. הערעור נתקבל.
ב. יתכן והמערערת תרמה לכך שעניינה לא הוצג כהלכה בפני ביהמ"ש ביום הדיון וייתכן שהיתה צריכה להגיש בקשה מטעמה להזמין את עד המשיב ולא לסמוך על הצהרת ב"כ המשיב כי תביאו להעיד וכן צריכה היתה לקראת מועד הדיון להגיש בקשה לאפשר הגשת תצהירים נוספים. הפירוש המעשי של החלטות ביהמ"ש המחוזי הוא שלא ניתן למערערת לפרוש את העובדות הצריכות לעניינה. בנסיבות המקרה לא היה מקום לשלול מהמערערת את האפשרות להתגונן ובפרט כשמיוחסת לה התנהגות שבמרמה. על כן יש לבטל את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר אליו את התיק להמשך הדיון.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. החלטה - השופט אור. עוה"ד א. דרוקר וי. גולדמן למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 22.7.98).
בש"א 4393/98 - עזבון אחמד באיר שלבי ז"ל ואח' נגד ודאד ריזק
*קבלת בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
כאשר שוקלים את הנזקים ואי הנוחות העשויים להיגרם לכל אחד מהצדדים אם יעוכב ביצוע פסה"ד, וכאשר נותנים את הדעת לאיזון כל השיקולים הדרושים, לרבות העובדה שהמבקשים ישבו תקופה של כ-40 שנה במקום, בנו מבנים ונטעו כרמים ויגרם להם נזק כמעט בלתי הפיך אם יאלצו לפנות את המקום, ומה עוד שלא ניתן לומר שסיכויים בערעור קלוש, המסקנה היא שיש לעכב את ביצוע פסה"ד עד לשמיעת הערעור. ב"כ המשיבה טוען כי אין טעם בעיכוב ביצוע פסה"ד שכן רשם המקרקעין כבר תיקן את הרישום. ברם, הבקשה לעיכוב ביצוע כוללת גם מניעת פינוי המבקשים וכן הוראה לרשם המקרקעין כי ישאיר על כנה הערה שנרשמה בספריו למניעת דיספוזיציה בקרקע נשוא פסה"ד. על כן יש להורות על עיכוב ביצועו של פסה"ד.
(בפני: השופט אריאל. 21.7.98).