תקציר סביר כרך נ"ב חוברת 6

בש"א 57/98 - דליה וזאב אתר נגד בנק ירושלים ואח'

*העברת מקום דיון ואיחוד תיקים(בקשה להעברת מקום הדיון מירושלים לת"א ואיחודו עם תיק שהוגש בת"א - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשים הינם אזרחי ישראל המתגוררים דרך קבע בשוויץ. בבעלותם מספר נכסים בישראל ובכללם דירה בהרצליה (להלן: הדירה). המבקשים הפקידו את הניהול של חלק מנכסיהם, לרבות הדירה, בידי המשיב 2 (עו"ד אייל גרצברג) ובספטמבר 97הגישו תביעה נגד המשיבים 5-2 בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בה הם טוענים כי המשיב 2 ביצע בדירה פעולות ללא הרשאתם, ובכלל זה מכירת הדירה למשיב 3 והתחייבות לרישום משכנתא לטובת המשיבה 4 תוך זיוף חתימתם של המבקשים. על כן תובעים המבקשים הצהרה כי העסקות האמורות בטלות.
ב. יומיים לאחר מכן הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשים ונגד המשיבים 5-2 לביהמ"ש בירושלים. בכתב תביעה זה המשיבה 1 טוענת שהמשיב 2 נטל הלוואה לשם רכישת הדירה ורשם לטובתה הערת אזהרה. משיבה 1 צירפה לתביעתה כתב התחייבות, הנחזה כחתום ע"י המבקשים, בו התחייבו להעביר את הדירה על שמו של המשיב 2, ונטען כי המבקשים טוענים כי חתימתם על גבי מסמך זה זוייף. המשיב 2 לא עמד בהחזר ההלוואה ובבדיקה שערכה המשיבה 1 התברר לה שהערת אזהרה לטובתה נמחקה ותחתיה מופיעה הערת אזהרה לטובת המשיבה 4. המחיקה נעשתה על פי מסמך הנחזה כחתום ע"י נציגי המשיבה 1 ואשר לטענתה של המשיבה זוייף. המשיב 2 עזב ככל הנראה את הארץ. המבקשים טוענים כי לצורך מתן הסעדים המתבקשים בשתי התביעות יצטרך ביהמ"ש להכריע בשאלה אם חתמו על המסמכים השונים או שמא זוייפה חתימתם. הכרעה זו תדרוש בדיקה גרפולוגית וככל שהבסיס ההשוואתי בבדיקה רחב יותר היא מדוייקת ואמינה יותר. כמו כן נטען כי העברת הדיון תביא לחסכון בזמן שיפוטי, בזמן הצדדים ובהוצאות המשפט. המשיב 3, שלטענתו נמכרה לו הדירה, תומך בבקשה והמשיבים 4 ו-5, אינם מתנגדים לה.
ג. המשיבה טוענת כי אין הבקשה נתמכת בתצהיר התומך בעובדות המצויינות בה וכן כי סעיף 16 לכתב ההתחייבות שעליו חתמו המבקשים (ואשר לטענת המבקשים החתימה מזוייפת) מקנה לה שיקול דעת בלעדי לבחירת מקום הגשת התביעה. כמו כן טוענת המשיבה כי לא קיימת זהות בין ההליכים שאיחודם מתבקש, במיוחד נוכח העובדה שהיא אינה צד לתביעה בתל אביב ושהמסמכים בהם דנות התביעות שונים. הבקשה להעברת הדיון נתקבלה.
ד. אין ספק כי ראוי שהתביעות תידונה במאוחד ולו רק משום שמתבקשים בהן סעדים סותרים ביחס לרישום הזכויות בדירה. מאזן הנוחות תומך בקיומו של הדיון בביהמ"ש המחוזי בתל אביב נוכח העובדה כי הן המבקשים והן המשיב 3 מעדיפים אפשרות זו בעוד המשיבים 5-4 אינם מתנגדים לה. הטעם היחיד להותרת הדיון בירושלים הוא, איפוא, קיומה של תניית שיפוט שלפיה למשיבה שיקול דעת בלעדי לבחור את מקום הדיון. אין ספק שטעם זה משקל רב בצידו וככלל לא ישתמש ביהמ"ש בסמכותו להעביר מקום דיון על פי בקשתו של צד המנסה להתנער מהסכמתו המוקדמת אלא אם היא נתמכת בנימוקים "כבדי משקל" ו"בעלי משקל מכריע". בנסיבות העניין אכן מתקיים טעם להעברת מקום הדיון למרות תניית השיפוט. זאת משום שלטענת המבקשים הסכמתם לתניית השיפוט אינה אלא זיוף.
ה. אכן, ביהמ"ש אינו בוחן את תוקפה של תניית השיפוט במסגרת בקשה להעברת מקום דיון, ואולם כאשר ביסוד כתבי התביעה וההגנה בתביעות השונות עומדות טענות זיוף - ובמקרה דנן מועלית טענה של זיוף המיוחס למשיב 2 הן ע"י המבקשים והן
ע"י המשיב - חדלה התנייה מלהוות מחסום בלתי עביר להעברת מקום הדיון. על כן, ומבלי להביע עמדה לגוף הטענות בדבר הזיוף, אין בכוחה של תניית השיפוט לשנות את התוצאה במקרה דנן.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עמית יהלומי למבקשים, עו"ד גב' עליזה קן למשיב, עוה"ד חיים הלפרין, שמואל פינקו ושרון מן אורין למשיבים האחרים. 14.7.98).

רע"א 1753/98 - LTD CHEMICALS BIPנגד ג"ד כימיקלים בע"מ

*פסק דין" או "החלטה אחרת" של בורר לצורך פניה לבימ"ש(מחוזי חיפה - המ' 7551/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בין בעלות הדין מחלוקות כספיות המתבררות בבוררות. במהלך הבוררות נתן הבורר שתי החלטות ביניים. בראשונה קבע שפסקי בוררות זרים הקשורים למחלוקות שבין הצדדים "יתקבלו לצורך קיומה של הבוררות" הנדונה; בהחלטתו השניה (שהוכתרה בכותרת "פסק בורר") קבע כי על המשיבה לשפות את המבקשת מכח פסקי הבוררות הזרים והוסיף וקבע כי סוגיית שיעורי התשלומים שעל המשיבה לשלם למבקשת "לא נדונה כלל בין הצדדים" ולפיכך "הצדדים רשאים לנמק את עמדתם בסוגיה זו בלבד לפני קבלת החלטה על שיעורי החיוב שייפסקו". המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה לבטל את שתי החלטותיו של הבורר (להלן: "בקשת הביטול") והמבקשת ביקשה למחוק את בקשת הביטול על הסף (להלן: "בקשת המחיקה"). ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המחיקה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הלכה פסוקה היא כי החלטה שניתנה בדיון בבימ"ש ואינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון היא "החלטה אחרת" לעניין הערעור עליה והוא הדין בהחלטה הקובעת את חבות הנתבע לפצות את התובע על מנת ששיעור החבות ייקבע בשלב השני. בהגדרה זאת של "החלטה אחרת" לעומת "פסק דין חלקי", השתמשו בתי המשפט גם לצורך ההבחנה בין "החלטה אחרת" של בורר לבין "פסק ביניים" של בורר, כהגדרתו בחוק הבוררות. בענייננו, החלטתו הראשונה של הבורר עניינה קבלת פסקי הבוררות הזרים לצורך המשך ההליכים לפניו ובהחלטה השניה נקבעה חבותה העקרונית של המשיבה בלי לקבוע את שיעורי התשלומים ותוך השארת הסוגייה לדיון נוסף ולהחלטה נוספת. במצב דברים זה ברור שהדיון טרם נסתיים והחלטות הבורר הן "החלטות אחרות", להבדיל מפסק ביניים. מכאן שהיה על ביהמ"ש להיעתר לבקשת המבקשת ולמחוק על הסף את בקשת הביטול.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד אילן שביט וגב' אורנה קורנרייך-כהן למבקשת, עו"ד ברוך כצמן למשיבה. 23.7.98).

רע"א 631/98 - אליהו אדמוב נגד פולריס יצרני רדיאטורים בע"מ ואח'

*תיקון טעות בפס"ד לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 17.12.96 ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי פס"ד המחייב את המשיבים לשלם למבקש פיצויים על נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים. לאחר מתן פסה"ד הוגשה ע"י המבקש בקשה, לתיקון פסה"ד, בהסתמך על סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, המתמקדת בשתי טעויות בפרטי הנזק של הפסד השתכרות בעבר ושל הפסד כושר השתכרות בעתיד. ביהמ"ש קבע את שכרו של המערער ביום 8.7.88, עובר לקרות התאונה, בסכום של 869 ש"ח. את חישוב הפסד כושר ההשתכרות בעתיד קבע על פי נוסחה מסויימת ובדרך חישוב זו מגיעים לסכום הפסד חודשי של המבקש המסתכם ב-752 ש"ח לחודש. באותה שיטה נערך גם חישוב הפסד כושר השתכרות בעבר עד פסה"ד. טענת המבקש היתה שביהמ"ש
טעה בעריכת השיערוך כשהגיע לשיערוך המשכורת ליום פסה"ד לסכום של 1359 ש"ח כאשר בשיערוך נכון לפי טבלת עליית אינדקס יוקר המחייה מתקבל הסכום של כ-2,600 ש"ח לחודש. ביהמ"ש דחה את הבקשה לתיקון ובקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש טעה בשיערוך וטעות זו הינה טעות כמובנה בסעיף 81 הנ"ל. תיקון טעות לפי סעיף זה בא לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון ביהמ"ש וגמר בדעתו לומר מלכתחילה. בענייננו אומר ביהמ"ש "משכורתו הממוצעת של התובע עובר לתאונה היתה 869 ש"ח. משכורתו בשיערוכה ליום פסה"ד היא: 1,359 ש"ח". הנה כי כן, ביהמ"ש התכוון לשערך את המשכורת ליום פסה"ד, אך טעה מבחינה חשבונית בקבעו את הסכום של 1,359 ש"ח. טעות זו יש לתקן כדי שהתוצאה תהיה כפי שהתכוון אליה ביהמ"ש בפסה"ד.
ג. ב"כ המשיבים טענה שאת החלטת ביהמ"ש המחוזי יכול המבקש לתקוף רק במסגרת ערעור. בטענתה זו הסתמכה על האמור בסעיף 81(ד) לחוק בו נאמר כי "החלטה לפי סעיף קטן (א) אינה ניתנת לערעור אלא בערעור על פסה"ד או ההחלטה האחרת". דין הטענה להידחות. סעיף 81(ד) מתייחס להחלטה על פי סעיף 81(א) לחוק, בה החליט ביהמ"ש לתקן את פסה"ד או את ההחלטה האחרת. במקרה כזה הפך התיקון לחלק מפסה"ד, ועל כן ניתן לתקוף את החלטת התיקון במסגרת ערעור על פסה"ד, כשהמועד להגשת הערעור מחושב מיום ההחלטה המתקנת. לא כן כאשר ההחלטה דוחה את הבקשה לתיקון. במקרה של החלטה כזו, אין המירוץ להגשת הערעור מתחיל עם מתן ההחלטה. תחילתו היא מיום מתן פסה"ד, ולא אחת יקרה שבמועד מתן ההחלטה בבקשה לתיקון פסה"ד כבר חלף המועד להגשת הערעור על פסה"ד. החלטה הדוחה בקשה לתיקון פס"ד כמוה ככל "החלטה אחרת" הניתנת לאחר מתן פסה"ד, אשר הערעור עליה הוא לאחר נטילת רשות.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. אלמוג למבקש, עו"ד גב' חביבה קליר למשיבים. 16.7.98).

רע"א 2939/98 - שמחוני - לופו חברה לבנין בע"מ נגד בז'ה רוזה

*ביטול דחיית ערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ עקב איחור בהגשתו(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. במסגרת הליכי הוצל"פ שנקטה המשיבה, כזוכה, נגד חברה פלונית (להלן: החייבת) עוקלו כספים שבידי המבקשת, כצד שלישי. בהחלטתה מיום 21.12.97 חייבה ראש ההוצל"פ את המבקשת, לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ לשלם למשיבה סכום של כ-33,000 ש"ח. ערעורה של המבקשת לביהמ"ש המחוזי נדחה בפס"ד מיום 27.4.98 וזאת משום ש"הערעור הוגש באיחור מופלג" ו"אין למערערת טעמים של ממש להארכת המועד". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל והוארך למבקשת המועד להגשת הערעור.
ב. לטענת המבקשת סברה כי הערעור הינו ככל ערעור בזכות המוגש תוך 45 יום, אך התברר לה, בדיעבד, כי קיימת הוראה ספציפית בתקנות ההוצאה לפועל ועל פיהן היה עליה להגיש את הערעור תוך 15 יום בלבד. אכן, הלכה פסוקה היא שטעות שבחוק של עו"ד אינה משמשת בדרך כלל טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, הנסיון מלמד כי טעותה של המבקשת שכיחה למדי. זאת, כנראה, בשל "חוסר הסימטריה" שבין המועד להגשת ערעור לפי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, שהוא 45 יום, לבין המועד להגשת ערעור לפי תקנה 120(ב) לתקנות ההוצל"פ, שהוא 15 ימים מיום ההחלטה. כמו כן, ב"כ המשיבה לא העלה את טענת האיחור עד פתיחת הדיון בערעור. אכן,
הוא לא היה חייב להעלות את טענת האיחור קודם לכן, אולם, במצב שנוצר, אין לדחות את טענת המבקשת כי ב"כ המשיבה מחל על האיחור. על כן הוחלט להאריך את המועד להגשת הערעור כך שייראה כאילו הוגש במועד.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ר. גיאת למבקשת, עו"ד מ. וסרטיל למשיבה. 22.7.98).

רע"א 2611/98 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד מייקל מוזס

*דחיית בקשה לסעד הצהרתי כשניתן להשיג את הסעד בדרך אחרת(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב הגיש לביהמ"ש תובענה, בדרך של המרצת פתיחה, ליתן פס"ד הצהרתי כי עסקות פורוורד שבוצעו ע"י המבקש כנגד חיוב חשבון המשיב בבנק הינן בטלות, וכי המבקש חייב בהשבת הסכומים שבהם חייב את חשבונו של המשיב בבנק בגין העסקות. המבקש הגיש לביהמ"ש בקשה למחיקת התובענה על הסף בשני נימוקים: האחת, התובענה הינה תובענה לסעד כספי במסווה של סעד הצהרתי שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה כדי לחסוך בתשלום אגרות משפט; השניה, התובענה אינה מתאימה לדיון בדרך של המרצת פתיחה עקב היותה כרוכה במחלוקת עובדתית סבוכת פרטים. ביהמ"ש דחה את הטענה הראשונה וקבע כי ניתן לבקש במקרה דנן סעד הצהרתי גרידא, אך קיבל את הטענה שהמרצת פתיחה אינה הדרך הראוייה לדיון בתובענה והחליט לדון בה כאילו היתה תובענה לסעד הצהרתי בדרך הרגילה והורה על הגשת כתבי טענות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בין הצדדים התגלעה מחלוקת עובדתית ומשפטית בשאלות אם נפלו פגמים בכריתת ההסכמים בין הצדדים, אם המבקש הפר את ההסכמים עם המשיב, אם סעד הצהרתי הינו סעד ראוי בנסיבות המקרה דנן ואם יש מקום להתערבות בשיקול דעתו של ביהמ"ש. מתן סעד הצהרתי לבעל דין הינו עניין שבשיקול דעת, וביהמ"ש יימנע מלתיתו כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול ביהמ"ש לשקול את השאלה אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת, ואם מתן הסעד הצהרתי לא יביא לידי כפל תביעות. במקרה דנן אין מחלוקת שהמשיב יכול היה להגיש תביעה כספית. תביעתו של המשיב הוגשה למעלה משנה לאחר שהמבקש קיזז את הכספים בהם חוייב המשיב מפקדונות של המשיב באותו בנק. על כן, בקשתו לסעד הצהרתי אינה בחינת עתירה של נתבע פוטנציאלי העותר, בהקדימו תרופה למכה, מתן הצהרה שאין הוא חייב לפלוני מאומה. לו זה היה המקרה ניתן היה לומר שיש בידי המשיב אינטרס לגיטימי למתן סעד הצהרתי. האינטרס של חסכון בתשלום האגרות, כשלעצמו, אינו אינטרס מספיק כדי להצדיק תביעה לסעד הצהרתי. לכך יש להוסיף, שאם יזכה המשיב בסעד הצהרתי, ממילא יהיה עליו לשלם אגרה כדי לקבל את הסעד האופרטיבי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט אור. 21.7.98).

בג"צ 4290/98 - גדעון עפרת ואח' נגד שר הפנים ואח'

*דחיית עתירה בעניין אישור תכנית מתאר מן הטעם שיש לפנות לביהמ"ש המחוזי(העתירה נדחתה).

א. זוהי עתירה נגד אישורה של תכנית מתאר מקומית במרכז ירושלים, כאשר עיקר טרונייתם של העותרים היא נגד התכנית, המאפשרת תוספת בינוי על בתים שנקבעו כ"בתים לשימור", עד כדי הכפלת גובהם, כשלטענתם, התכנית היא מוטעית ופגומה. העתירה נדחתה מן הטעם שמקומה לבירור בביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים.
ב. בבג"צ 4381/97 (להלן: עניין מייזליק - סביר נ - 330) עמד בג"צ בהרחבה על היחס שבין סמכות ביהמ"ש המחוזי לבין סמכות ביהמ"ש העליון בכל הנוגע לתקיפת תכניות בינוי שאושרו ע"י שר הפנים בתוקף סמכותו לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה. נקבע כי עתירה לבג"צ תחשב כמכוונת נגד החלטת שר הפנים אם נתמלאו שני תנאים: העתירה מכוונת נגד החלטת השר ולא נגד התכנית; הטענות או העילות המופנות כלפי השר, הן הטענות הדומיננטיות והעיקריות בעתירה. אין זה המצב בענייננו. עיקר הטרונייה של העותרים היא נגד התכנית המאשרת תוספת בינוי על בתים שנקבעו כ"בתים לשימור", כך שהטענות מופנות בעיקרן נגד התכנית עצמה, ורק כפועל יוצא מכך, נגד החלטת השר שאישר אותה. טענה אחרת בפי העותרים כי עניינה של העתירה בסוגייה בעלת חשיבות עקרונית והיא קביעת מדיניות בעניין שימור מבנים אל מול יוזמות פיתוח. בעניין זה אין מניעה שהנושא, ככל שיהיה דרוש להכרעה בעניין התכנית וההחלטה בעקבותיה, ישמש את ביהמ"ש האזרחי בין יתר שיקוליו. כך שעל העותרים לפנות לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. עוה"ד גב' נעמי וייל ובנימין הימן לעותרים. 7.7.98).

בג"צ 4382/98 - ד"ר וילמה גבאי נגד שר הבריאות ואח'

*סירוב משרד הבריאות לתת אישור למתמחה ברפואה שיש צורך בתחום התמחות מסויים כדי שיוכל להתמחות בארה"ב(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. עניינה של העתירה בבקשת העותרת - רופאה העומדת בפני התמחותה המקצועית בתחום הפסיכולוגיה - שמשרד הבריאות יעניק לה אישור הנדרש ע"י שלטונות ארה"ב לשם קבלת אשרה מסוג מסויים המאפשרת התמחות בארה"ב. האישור הנדרש כולל, בין היתר, הצהרה מטעם משרד הבריאות כי קיים "צורך" בישראל ברופאים מומחים בתחום בו מבוקשת ההתמחות. משרד הבריאות סירב לתת את האישור בנימוק שאין מערכת הבריאות נזקקת לרופאים מומחים בתחום הנדון ואין מחסור ברופאים כאלה בארץ. עוד עומד המשרד על כך שהאינטרס של מערכת הבריאות בישראל מחייב שלא לעודד התמחות ראשונית מחוץ לישראל, שכן בארץ קיימת דרישה למתמחים הממלאים תפקידים שונים בשירות הרפואי. העתירה נתקבלה בחלקה ומשרד הבריאות נדרש לבחון את עניינה של העותרת לגופה ולא על יסוד המדיניות הכללית.
ב. המשיבים דבקים בעמדתם כי אין "צורך" בישראל ברופאים מומחים מן הסוג המבוקש, ואין לומר כי עמדה זו אינה מבוססת עד כי יהיה בידי בג"צ לחייב את המשיבים לאשר קיומו של צורך כזה. גם הנימוק הנוסף, הנוגע לצורך במתמחים במערך הרפואי בישראל, הוא שיקול שמשרד הבריאות רשאי להביאו בגדר שיקוליו, אף כי אין צורך להכריע כאן בשאלת משקלו הראוי של שיקול זה בין יתר השיקולים.
ג. משרד הבריאות גורס שאין מוטלת עליו חובה לבדיקה פרטנית של כל מקרה, שכן אין מדיניות המשרד נובעת מאופייה של התמחות מסויימת, אלא מתפיסה כללית, לפיה צרכי מערכת הבריאות היא הימצאותם של מתמחים בתחום זה, ולפיכך אין מקום לבדיקה פרטנית של תכנית הלימודים של כל מתמחה. בעניין זה צודקת העותרת כי אין לדחות את הבקשות לאישורים על יסוד מדיניות כללית ומבלי לקיים בדיקה מקצועית, רצינית ומעמיקה של כל מקרה. על הרשות לבדוק כל בקשה לגופה, תוך שהיא בוחנת את נסיבותיה המיוחדות, בהתחשב במדיניות הכללית, ושוקלת אם יש בבקשה הצדקה לסטות מהמדיניות שקבעה לעצמה. משרד הבריאות טוען כי אין מחסור ברופאים מומחים וניתן להתמחות בישראל בכל תחומי הרפואה, אך אין לקבל גישה גורפת שלפיה אין בישראל אף פעם,
בשום תחום, צורך במומחה שהתמחה מעבר לים, ללא בחינה עניינית של תחום ההתמחות, סוג ההתמחות, מקום ההתמחות ותרומתה המקצועית. אין כלל שאין לו יוצא מן הכלל.
ד. נוכח גישת המשיבים שאין מוטלת עליהם חובה לבדוק לעומקה כל בקשה לאישור, לא התקיימה בעניינה של המבקשת בדיקה ראוייה של בקשתה. על כן יש לקבל את בקשתה החילופית של העותרת להורות למשרד הבריאות לשקול פעם נוספת את מתן האישור המבוקש על ידה, לאחר שהמשיבים יבחנו את כל הנתונים והנסיבות הקשורים להתמחות המיועדת של העותרת, ורק לאחר מכן יתנו את החלטתם.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' רות ארטשיק סופר לעותרת, עו"ד ד. בריסקמן למשיבים. 27.7.98).

בש"פ 4556/98 - מדינת ישראל נגד מוחמד חמייס

*שחרור בערובה (גניבת רכב)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בעבירות של גניבת רכב וסחר ברכב גנוב וכניסה בלתי חוקית לישראל. נגד המשיב תלוי ועומד כתב אישום נוסף משנת 93 בשל שלשה אישומים של גניבות רכב. משפט זה לא התברר עד היום מחמת אי התייצבות המשיב למשפט. הוצא נגדו צו כללי למעצר והוא נתפס ונעצר בספטמבר 96 אך שוחרר בערבות לאחר שטען כי לא יכול היה להתייצב למשפט מפאת הסגר בשטחים שם הוא מתגורר דרך קבע. בישיבות נוספות שאליהן הוזמן לאחר מכן שוב לא התייצב ומשנעצר עתה הורה בימ"ש השלום על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי ניתן להבטיח את התייצבותו של המשיב למשפט ע"י הפקדה כספית. הערר נתקבל.
ב. מדובר בעבירות חמורות ביותר הקשורות בגניבת רכב ואולי אף בסחר בו. עבירות שהפכו מכת מדינה. העבירות התמשכו לאורך תקופה ומדובר בנאשם תושב בית ג'אללה שהוא שטח המצוי בשליטה הבלעדית של הרשות הפלסטינית. לפיכך כרוכים בזימונו לדין קשיים רבים ונמצא כי מיצוי הדין בגין עבירות שבוצעו בישראל מסוכל. טענתו של המשיב בדבר הסגר שמנע את כניסתו נתבררה כבלתי נכונה, שכן לפחות בחלק מהישיבות שנקבעו ושבהן לא הופיע לא היה בכלל סגר לא חלקי ולא מלא. מתן הזדמנות למשיב להתחמק מלתת את הדין מעביר מסר שלילי למשיב ולכל המתגוררים בשטחים השולחים יד ב"תעשיית" גניבת כלי רכב בישראל וסחר בהם ומסיר מעליהם את מוראו של החוק. אין בתנאים לשחרורו ממעצר של המשיב כדי להשיג את תכלית המעצר ולהבטיח את הציבור בישראל מפני מסוכנותם ופגיעתם הרעה של גנבי רכב, ובמיוחד של אלה ההופכים עיסוק עברייני זה ל"מקצוע" ששכרו בצידו. על כן יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' נעמי כץ לעוררת, עו"ד אריאל הרמן למשיב. 17.7.98).

בג"צ 98+3500/98/868 - ניסים גבאי ואח' נגד ראש עירית נתניה ואח'

*אישור מינוי חברת מועצת עירית נתניה לסגן ומ"מ ראש העיריה(העתירה נדחתה).

א. ביום 14.9.97 החליטה מועצת עירית נתניה ברוב קולות לאשר את מינוי חברת המועצה גב' ורד סוויד לסגן וממלא מקום ראש העיריה בשכר. על אותה החלטה הוגשה עתירה לבג"צ והתעורר ספק באשר לשאלה אם בחירתה של גב' סוויד זכתה ברוב הנדרש. ביום 12.2.98 נשלחה לחברי מועצת עירית נתניה הזמנה לישיבה (שלא מן המניין),
שיועדה ליום ה-15.2.98, ועל סדר היום נקבע נושא אחד בלבד והוא: "אישרור מינוייה של חברת המועצה - ורד סוויד לתפקיד סגן ומ"מ רביעי לראש העיריה". בסופה של אותה ישיבה החליטו חברי המועצה הנוכחים לאמור "מועצת העיריה מאשרת ומאשררת את מינויה...". העותרים טוענים כי ההחלטה בלתי חוקית ואינה תופשת מבחינה משפטית. העתירות נדחו.
ב. העותרים טוענים כי "אישרור" פירושו מתן תוקף למפרע להחלטה או למעשה, ובדרך הטבע אין "לאשרר" אלא החלטה או מעשה שנעשו כדין. מכאן, כי אם אמרו חברי המועצה לאשרר את בחירתה של סוויד בהחלטת המועצה מיום 14.9.97, כי אז אין מקום לאישרור שכן ההחלטה מאותו יום נעשתה שלא כדין. אין צורך להכריע בטענה זו, מן הטעם שההחלטה מיום 15.2.98 קובעת לא אך כי המועצה "מאשררת" את בחירתה של סוויד, אלא אף "מאשרת" אותה, לאמור, המועצה מסכימה למינוייה של הגב' סוויד כסגן וממלא מקום לראש העיריה החל ביום 15.2.98. אישור זה לכאורה הינו אישור כדין. הפעם הצביעו בעדה 20 חברי מועצה ולא היו מתנגדים ולא נמנעים. ומכאן שהחלטת ה"אישור" תפשה.
ג. העותרים טוענים כי אין המועצה מוסמכת לדון בהצעה להחלטה, אלא אם כן הודע לחבריה מראש על ההצעה העומדת לדיון, והנה הפעם לא הודע לחברי המועצה מראש אלא זאת, שעל סדר יומה של הישיבה יעלה "אישרור" - ולא "אישור". טענה זו אין בה ממש. ככל שמדובר בחברי המועצה שנכחו בישיבה, הרי אלה לא העלו כל טענה על סטייה מסדר היום. נושא "האישרור" ו"האישור" עלה מפורשות בישיבה מיום 15.2.98, וחברי המועצה התבטאו בנושא זה ואמרו את שאמרו. יתר על כן, משהצביעו כל הנוכחים בעד ההצעה כפי שנתקבלה, פשוט הוא שהסכימו לאותה הצעה, וממילא לא יישמעו בטענה של סטייה מסדר היום. גם חברי המועצה שלא נכחו בישיבה לא העלו כל טענה שמי מהם הוטעה בסברו כי על סדר היום יעמוד רק נושא של "אישרור" להבדילו מנושא של "אישור".
ד. אין גם לקבל את טענת העותרים כי את ההצעה למועצה צריך היה להביא ראש הרשות דווקא ולא חבר אחד של המועצה. ראש העיריה היה נוכח בישיבה ולא העלה כל טרונייה נגד העלאת ההצעה. חזקה שההצעה "לאשר" את בחירתה של סוויד היתה על דעתו.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. העותרים לעצמם, עוה"ד גב' נילי ארז (סורוקר) וגב' דנה בריסקמן למשיבים. 13.7.98).

ע.א. 1684/98 - מהנדס נחום פרמינגר נגד אזולאי איציק ואח'

*עיכוב ביצוע החלטת בימ"ש מחוזי עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי עד לערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש, מהנדס במקצועו, מונה ע"י ביהמ"ש המחוזי, בהסכמת בעלי הדין, כמומחה בהליך אזרחי המתנהל בין המשיבים 1 לבין המשיבה 2. לאחר שהגיש חוות דעתו, שבגין עריכתה פסק ביהמ"ש לשלם לו שכר נמוך מזה אותו נקב, ביקשו בעלי הדין להציג לו שאלות הבהרה. ביהמ"ש הורה לו להשיב על השאלות, אך המבקש התנה את מתן התשובות בתשלום שכר נוסף בסכום שנקב. ביהמ"ש דחה את התנאי וציווה עליו להשיב על שאלות ההבהרה וכנגד החלטה זו הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון. עתה הוא מבקש לעכב את ביצוע ההחלטה עד למתן פסה"ד בערעור. הבקשה נדחתה.
ב. כדי להצליח בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, מוטל על המבקש להראות כי לערעורו יש סיכויים מתקבלים על הדעת. בענייננו אין לומר כי לערעורו של המבקש יש סיכויים
כאלה. קביעת שכרו של עד מומחה, שמונה ע"י ביהמ"ש, נתונה לסמכותו ולשיקול דעתו של ביהמ"ש שמינה את המומחה. המומחה שמונה והגיש חוות דעת חייב להשיב גם על שאלות הבהרה שביהמ"ש התיר לבעלי הדין להציג לו. משיעשה כך, יהיה בידי ביהמ"ש להביא גם טירחה זו בחישוב שכרו והוצאותיו של המומחה. אם בעת עריכת חוות הדעת כבר נפסק למומחה שכר, רשאי ביהמ"ש לפסוק בגין מתן התשובות לשאלות ההבהרה שכר נוסף. אך קשה להלום כי עד מומחה יישמע בסירוב להשיב על שאלות הבהרה תוך הצגת דרישה לאישור שכר בסכום בו נקב. לנוכח הסיכויים הדלים של הערעור, ובשל ההכבדה שעיכוב ההחלטה עלולה לגרום להליך המתנהל, אין לעכב את ביצוע ההחלטה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ג. פרמינגר למבקש, עו"ד מ. מויס למשיבים. 12.7.98).

בש"פ 4522/98 - יצחק מאיר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחר בסמים - הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בסחר בהירואין בכך שמכר לסוכן משטרתי כ-0.3 גרם הירואין באוקטובר 97. הערכאות דלמטה קבעו כי על העורר להישאר במעצר עד תום ההליכים. הסניגור קובל על כך שהאישום הוגש מספר חודשים לאחר שהעורר זוכה בשל עבירות מאוחרות יותר, ותשובת המדינה היא כי הדבר נעשה כדי לא "לשרוף" את הסוכן. ביהמ"ש דלמטה נתן דעתו לעבירות קודמות של העורר, למאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו וכן לראיות לכאורה וסבר ש"מעצר בית" אינו מתאים, שכן תוך כדי מעצר בית מכר לסוכן את הסם. הסניגור טוען כי ביהמ"ש התעלם מכך שהסוכן המשטרתי פיתה את העורר למכור לו סם מביתו וכי לא נמצא כל לקוח אחר במעקב או בתצפית ליד ביתו. הערר נתקבל.
ב. עבירות סמים הן עבירות קשות וחמורות ומסוכנות לציבור ועל ביהמ"ש לשקוד שלא יפגעו אחרים מסמים הנמכרים. יחד עם זאת על ביהמ"ש להיות זהיר בהסקת מסקנות על סמך הרשעות קודמות, במקרה כמו המקרה שלפנינו, בו מואשם העורר במכירת סם לעבריין, סוכן משטרתי, וזאת כשמעיון בחומר עולה שישנן ראיות לכאורה אך אלה לוקות בכמה ליקויים, לרבות בחוסר בדיקות שניתן היה לבצען, כדי לחזק ראיות אלה ודבר זה מעלה תמיהה. על כן יש לשחרר את העורר בערבות.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד י. ליבליין למשיבה. 22.7.98).

בש"פ 4664/98 - עומר מנסור ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (רצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של העורר הראשון נדחה ושל שני העוררים האחרים נתקבל).

א. נגד העורר הראשון הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח ונגד שני העוררים האחרים עבירות בנשק שלא כדין ואיומים. ביהמ"ש המחוזי בדק את חומר הראיות וציין את הראיות המהוות תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמת העוררים. היו ראיות כי העורר הוא זה שהביא מהבית אקדח שקליעיו נמצאו בגוף הקורבן והעורר הגיב בהודעות השונות במשטרה בתגובות מתחמקות, תמוהות ומופרכות. כן היו ראיות נוספות נגדו. ביהמ"ש דחה טענת הגנה עצמית שהעלה הסניגור, לחילופין. לגבי שני העוררים האחרים נאמר בכתב האישום כי בשלב מסויים של חילופי דברים בין המנוח לעוררים איים העורר 2 על המנוח באקדח שברשותו וגם העורר 3 נטל חלק
במריבה. ביהמ"ש הורה על מעצר כל שלשת העוררים עד תום ההליכים. עררו של העורר הראשון נדחה ושל השניים האחרים נתקבל.
ב. באשר לעורר הראשון - מדובר באשמה של רצח כאשר קיימות ראיות לכאורה. לעניין טענת "הגנה עצמית" תמיהה היא כיצד זה שהסניגור טוען להגנה עצמית ואילו העוררים עצמם לא טענו להגנה עצמית, וכיצד ניתן להתכחש מכל וכל להחזקת נשק ולאיומים באמצעותו ולירי בו, ולטעון לחילופין להגנה עצמית? טענת הגנה עצמית מגלמת בתוכה את עשיית המעשה האסור תוך השענות על הצדק חוקי לעשייתו מחמת הגנה עצמית. בכל מקרה, אין בטיעון שהועלה בסיס במידה הפוגעת בראיות לכאורה. לעורר הראשון, שהואשם ברצח, גם עבר פלילי עשיר ואת עררו יש לדחות. לא כן לגבי שני העוררים האחרים לגביהם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד מרוז, קדרי ושילוח לעוררים, עו"ד גב' עמי פלמור הרץ למשיבה. 31.7.98).

ע.א. 6181/96 - יגאל קרדי נגד ... BACARDY

*סירוב לרשום סימן מסחר(ערעור על החלטת רשם הפטנטים - הערעור נדחה).

א. המערער ניהל ביחד עם אחיו עסק בתחום מוצרי הג'ינס הידוע בשם "בקרדי-ג'ינס". בפברואר 80 הגיש בקשה לרישום סימן מסחר בשם "BAKRDI" לגבי "דברי הלבשה". המשיבה שהיא חברה הרשומה בליכטנשטיין עוסקת, בעיקר, במסחר במשקאות רום תחת השם "BCKRDI" והיא רשמה בישראל בשנת 62 את הסימן המסחר "BACRDI" לגבי משקאות חריפים. המשיבה הגישה הודעת התנגדות לרישומו של סימן המסחר "BAKRDI" על ידי המערער. על פי תצהירו של המערער, העסק "BAKRDI" ג'ינס נוסד על ידי אביו בשנות השבעים תחת השם "BAKRDI", כיוון שאביו חפץ היה לקשור את שם העסק עם שם משפחתו. בתצהירו של סגן נשיא המשיבה, גו'רג' בקרדי, נאמר כי המשקה רום בקרדי יוצר לראשונה בשנת 1882 בקובה ומאז הפך השם לסימן המסחרי של המשיבה. עוד נאמר בתצהיר כי המשיבה רשמה את הסימן "BACRDI" בכ- 120 מדינות בעולם ובמדינות רבות נרשם גם עבור ביגוד.
ב. בינואר 90, במהלך הדיון, נחקרו המערער ויתר המצהירים מטעמו. המצהיר מטעם המשיבה לא התייצב לחקירה נגדית. הרשם הורה כי על המצהיר מטעם המשיבה להופיע בפניו לשם חקירה, והמשיבה הודיעה כי לאור הזמן הרב שעבר אין אפשרות לגרום לכך שבקרדי יופיע לבירור כיוון שמזה זמן רב אין לו קשר עם החברה. ביוני 96 החליט הרשם לקבל את התנגדות המשיבה. הרשם דחה את טענת המערער כי בשל אי התייצבותו של המצהיר מטעם המשיבה לחקירה הנגדית, אין להסתמך על תצהירו וכי בהיעדר תצהיר אין בסיס להתנגדות המשיבה לרישום סימן המסחר. לגופו של עניין קבע הרשם כי הסימן המבוקש "BAKRDI" דומה עד כדי זהות לסימן הרשום "BACRDI" וההבדל בין Kו- C אינו נשמע וכמעט אינו נראה. אכן, הסחורות בהן נעשה שימוש בסימנים הן שונות וכן הלקוחות אינם זהים, אך באותה מידה אינם בהכרח שונים. הרשם קבע כי שימוש בסימן מפורסם בעל מוניטין בינלאומי לסחורות שלגביהן לא התפרסם הסימן או שבהן לא נעשה שימוש בסימן על ידי בעליו, פסול לפי דיני התחרות הבלתי הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט. הערעור נדחה.
ג. באשר לאי חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם המשיבה - צדק הרשם כי על פי הוראות פקודת סימני המסחר מסור הדבר לשיקול דעתו. אין עילה להתערב בהפעלת
שיקול דעתו של הרשם, שמצא כי בנסיבות העניין אין לפסול את התצהיר אם כי יש לייחס לו משקל מועט בלבד.
ד. לגופו של עניין, אין ספק כי לחברת "BACRDI" מוניטין עולמי מבוסס בתחום המשקאות החריפים. המגמה המודרנית היא להכיר בדוקטרינה של "מוניטין בינלאומי" ממנה הסתעפה "דוקטרינת הדילול" שאומצה בארה"ב ובאנגליה. אמנם בסעיף 11 לפקודה אין התייחסות ישירה לדוקטורינת "המוניטין הבינלאומי" או "לדוקטרינת הדילול", אך ניתן לשלב את הרעיונות העומדים מאחורי דוקטרינות אלה לתוך המושג של "תחרות בלתי הוגנת".
ה. השימוש במוניטין של עסק מפורסם שפרסומו חוצה גבולות ע"י גורם זר, לשם קידום עסקיו שלו, הוא בבחינת תחרות בלתי הוגנת. אין זה משנה מה הם המניעים הסובייקטיביים של המשתמש בסימן המפורסם, ודי בהוכחה כי השימוש בסימן המסחר המפורסם עשוי לקדם את עסקיו של המשתמש כדי להביא את העניין לגדר תחרות בלתי הוגנת. לכך יש להוסיף כי גם אם קיומה של תחרות בלתי הוגנת תבדק באמצעות מבחן העזר של תום לב או היעדר תום לב, הרי שמדובר במבחן אובייקטיבי של תום לב, שהרי רמת ההתנהגות הנדרשת על פי דיני התחרות הבלתי הוגנת צריכה להיקבע על פי סטנדרטים ראויים של החברה ולא על פי האמונה הסובייקטיבית בדבר יושר והגינות של המבקש לרשום סימן מסחר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד א. דיאמנט למערער, עו"ד גב' גילת דוד למשיבה. 19.7.98).

רע"א 3113/98 - אחים רויכמן (שומרון) בע"מ נגד הראל ו-18 אחרים

*הארכת מועד להגשת תשובות לשאלונים למרות הסכמה דיונית שאם לא יוגשו התשובות בזמן תמחק התביעה(הבקשה נדחתה).

א. עניין לנו בתביעה המתנהלת בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בה תובעות 19 משפחות (להלן: המשיבים) את החברה הקבלנית שבנתה את דירותיהם (להלן: המבקשת) בגין ליקויי בניה, איחור במסירה וכדומה. המבקשת פנתה למשיבים בדרישה לגילוי מסמכים ולהשיב על שאלונים וביום 19.11.97 נתן ביהמ"ש צו לגילוי מסמכים ותשובה לשאלונים תוך 30 יום. ביום 17.2.97, כשלשה חודשים לאחר מתן הצו, ביקשה המבקשת מחיקת התובענה בשל אי היענות לצו. ביום 23.2.98 הגיעו הצדדים להסכמה, שאושרה ע"י ביהמ"ש, כי תינתן אורכה נוספת של 60 יום, ואם לא ימלאו המשיבים אחר ההחלטה תמחק התובענה. ביום 5.5.98, 71 יום לאחר המועד הנקוב, הוגשה בקשה נוספת למחיקת התובענה בשל אי היענות לצו. ביום 10.5.98 הגישו המשיבים בתגובה בקשה להארכה של 45 ימים נוספים, בטענה כי בשל המספר הגדול של התובעים לא עלה בידם לעמוד בלוח הזמנים. ביהמ"ש נענה לבקשתם ונתן להם אורכה נוספת של 30 יום. בשלב זה הגישו המשיבים את כל שהיה עליהם להגיש. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין ספק שהמשיבים חרגו מחובותיהם הן על פי הדין והן על פי ההסכם שקיבל תוקף של החלטה. צד אינו יכול לקחת חירות לעצמו, להתעלם מהמועדים הקבועים בתקנות ובהחלטות ביהמ"ש, מה עוד שניתנה להם אורכה והם הסכימו על הסנקציה של מחיקה למקרה ולא יעמדו בחובתם. אעפ"כ אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. מחיקה על הסף היא סנקציה קשה וחמורה שאת נזקה יש לאזן כנגד הנזק שייגרם לצד השני אם לא יינתן סעד זה. נקיטה בסנקציה זו היא בשיקול דעת השופט של הערכאה הראשונה ואין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בהחלטתה גם אם הוא היה מחליט אחרת. המשפט במקרה דנן נמצא בשלביו המקדמיים, התביעה מסורבלת ורבת צדדים. מאזן הנוחות אינו עומד לצד המבקש. על חומרת הסטייה מן התקנות, מן ההחלטות ומן
ההסכמה ניתן לפצות בכסף ע"י הטלת הוצאות. לפיכך תידחה הבקשה והמשיבים ישלמו למבקשת הוצאות של 10,000 ש"ח ולאוצר המדינה 5,000 ש"ח.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 5.7.98).

דנ"פ 665/98 - אלי כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעת רב בעבירה של לקיחת שוחד במסגרת מילוי תפקידו (עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).

העותר הורשע בבימ"ש השלום בבית שאן בעבירות של לקיחת שוחד בעת שכיהן כרב עיר וזוכה בחלק מהאישומים. בסופו של דבר, בביהמ"ש העליון, נותרה הרשעתו במעשה אחד של קבלת שוחד כאשר ביהמ"ש העליון דחה את טענת העותר שהפעולות בגינן קיבל תשלום לא היו במסגרת תפקידו כרב עיר, ואף לא היו קשורות בתפקידו זה. את עתירתו לקיום דיון נוסף מבסס העותר על שתי טענות: ראשית, הוא טוען כי בפסה"ד בע.פ. 7318/95 (פד"י נ(3) 793 - להלן: עניין ציוני) נדונה מערכת עובדתית זהה לזו הנדונה כאן ולמרות זאת הגיע ביהמ"ש לתוצאה הפוכה וזיכה את ציוני מעבירת שוחד; שנית, הרשעתו בלקיחת שוחד משום שקיבל תשלום בעבור סיוע לבני זוג בהליכים להשגת היתר נישואין יוצרת אפלייה בינו לבין רבים מרבני ישראל המקבלים תמורה עבור עריכת טקסי נישואין והדבר השתרש כנורמה מקובלת והיא נמצאת בידיעת הכל ואין מגישים כתבי אישום בגין מעשים אלה. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
אין מדובר כאן בהלכה שעומדת בסתירה להלכות קודמות של ביהמ"ש העליון ופסה"ד בעניין ציוני לא קבע כל הלכה משפטית שונה מזו שהוחלה בענייננו. בשני המקרים נקבעה ההלכה שפעולה שנעשתה תוך זיקה רלבנטית לתפקידו של עובד הציבור היא "פעולה הקשורה בתפקידו" לעניין עבירת השוחד, והשוני בתוצאה נובע מהבדלים ראייתים ועובדתיים שהוליכו את ביהמ"ש בעניין ציוני לפסוק שקיים ספק אם פעולותיו היו קשורות בתפקידו. אף לא מדובר בהלכה שיש בה קושי, חשיבות, או חידוש מיוחדים. העותר לא הניח תשתית לטענתו שקיימת מדיניות של אי אכיפה במקרים דומים לזה שלו. על כן אין להידרש לטענתו כי נוכח קיומה של מדיניות כזו יוצרת הרשעתו הלכה קשה. מכל מקום, מדיניות אי אכיפה של נורמות מינהל תקין, אינה ראוייה, ואם היא אכן קיימת ראוי לשנותה. אך מדיניות כזו אינה יכולה לפטור עבריין שהורשע בדין מאחריותו ואין בה כדי לבטל את דין העונשין.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אריה ליכט לעותר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 26.7.98).

בש"פ 4113/98 - אסי יוסף נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות אינוס ומעשה סדום בנערה כבת 17 ועם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. כן קיבל את טענת התביעה כי בשיחת טלפון שבין העורר לבין אמה של המתלוננת אמר העורר דברים שניתן לראות בהם משום "תחילת שיבוש הליכי משפט". השופט הוסיף כי אלמלא החשש לשיבוש הליכי משפט ניתן היה לשחרר את העורר בחלופת מעצר שיש עמה "מעצר בית" במקום מרוחק ממקום מגוריה של המתלוננת. לאחר הגשת הערר קיים ביהמ"ש המחוזי ביום 30.6.98 ישיבה במשפטו של העורר וקבע את שמיעת המשפט לפברואר 99, בציינו כי אלה התאריכים המוקדמים ביותר מבחינת יומנו העמוס. הערר נתקבל.
לא היה יסוד לקבוע לחובת העורר, שבדבריו בשיחה עם אמה של המתלוננת היה משום "תחילת שיבוש" מהלכי משפט. מאידך, קיימות ראיות לכאורה למעשה האינוס ומעשה הסדום. טעמו המכריע של ביהמ"ש להחזקת העורר במעצר - היינו, קיום חשש לשיבוש מהלכי משפט - נשמט. אלמלא העובדה שבירור המשפט נקבע למועדים כה מרוחקים, היה מקום לשקול אם גם בהיעדר חשש לשיבוש הליכי משפט יש מקום להתערב בהחלטה לעצור את העורר. אך דחיית תחילת הבירור למועד שהוא יותר מ-8 חודשים מיום הגשת כתב האישום מכריעה את הכף לצד זכות. הכלל הוא שיש לסיים את משפטו של נאשם הנתון במעצר בתוך 9 חודשים מהגשת כתב האישום. משנקבע הבירור למועדים כה מרוחקים, הסיכוי לסיים את המשפט לפני תום תשעה חודשים אינו נראה ממשי. בנסיבות אלה, ועל רקע החולשה בה לוקה מסכת הראיות, יש לשחרר את העורר בערובה ובתנאי חלופה ההולמים את נסיבות העניין.

(בפני: השופט מצא. עו"ד ירון פורר לעורר, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 7.7.98).

ע.פ. 4065/98 - עזמי שיני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה עקב נהיגה בשיכרות וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער נהג לאחר חצות לילה ברכב פרטי לכיוון עכו ובקטע כביש בו יש עקומה לימין לא האט את מהירות הנסיעה, סטה עם רכבו שמאלה, חצה קו הפרדה, ירד לשוליים והתהפך. כתוצאה מכך נהרג אחד הנוסעים ושלשה מנוסעי הרכב, ביניהם המערער, נפצעו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה וכן בעבירות של נהיגה בשיכרות, מהירות בלתי סבירה ואי האטה בקטע עקומה של כביש, וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, וכן פסל אותו מלנהוג ולקבל רשיון נהיגה לצמיתות. הערעור נדחה.
המערער אינו חולק על כך שנהג ברכב כשהוא שיכור, אך לטענתו לא הוכח שנתקיים אצלו המצב הנפשי הנדרש כדי להרשיעו בעבירה של הריגה. כן הוא טוען שלא הוכח שהתאונה אירעה כתוצאה משיכרותו ולטענתו סונוור עובר לקרות התאונה וזו היתה הסיבה לתאונה. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסת הסינוור ואין להתערב במסקנתו. מכאן שבנסעו במצב של שיכרות גרם המערער לתאונה בנסיבות המצביעות על רשלנות חמורה. לכאורה, מתבקש הקשר בין מצב השיכרות לאופן הנהיגה של המערער ברכב, שהביא לתאונה הקטלנית, והמערער לא הצליח לטעת ספק בדבר קיומו של קשר זה. גם אין ספק שהוכח שלמערער היה בעת המקרה הלך נפש של פזיזות. הוא ידע ששתה לשכרה ולפי מצב האלכוהול בדמו ודאי היה ער להשפעת האלכוהול עליו. על אף זאת נטל על עצמו את הסיכון ונהג ברכב ומכאן שהרשעתו בדין. אשר לעונש - נוכח העבירות החמורות אין להתערב בו.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד סלים וקים למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 16.7.98).

ע.פ. 2941/97 - גריגורי חיימוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בשתי עבירות של אינוס, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית ואיומים וכן בהדחה בחקירה ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. אשר להרשעה - הרי זו מבוססת על ממצאים של מהימנות ואין להתערב בהם. אשר לעונש - הוא הולם את חומרת העבירות. עם זאת ניתן להקל במידה מסויימת בעונש נוכח השיקולים הבאים: גילו הצעיר של המערער שהוא יליד 78; המערער נעדר הרשעות
קודמות וזה לו מאסרו הראשון; העובדה שמעשה האינוס הראשון לא נראה ככזה ע"י המתלוננת; העובדה שהעבירות בוצעו במהלך יחסים נמשכים בין המערער והמתלוננת שבגידרם ממשיכה המתלוננת לנהות אחרי המערער ולאהוב אותו ביחד עם העובדה שלא ניתן לה משקל מספיק ע"י ביהמ"ש המחוזי שגם המערער נקשר בקשר תלותי מבחינתו עם המתלוננת; לא ניתנה הדעת לתקופת "מעצר הבית" שבה היה המערער נתון לפני גזירת דינו. על כן יועמד המאסר בפועל על 4 שנים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד חיים משגב ואמיר גורן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 16.7.98).

בש"פ 4593/98 - עלאא אלקאסם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר נמנה עם קבוצה של ארבעה צעירים שהואשמו באינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות ומעשים מגונים וכן שוד בנסיבות מחמירות. לאונס קדם תכנון וחלוקת תפקידים בין הארבעה. המעשים בוצעו בנערה צעירה כבת 16, ששהתה ביחד עם חבר בחניון, בתוך מכוניתם. הצעירים הגיעו באישון לילה לחניון, שמו פעמיהם למכונית, הוציאו מתוכה את החבר בכח ובאיומים ולאחר מכן אנסו את הנערה בת ה-16 בזה אחר זה כשהנערה בוכה ומתחננת על נפשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור מבקש הגשת תסקיר מעצר וכן הוא מבקש להורות על חלופת מעצר. אין מקום להזמין תסקיר מעצר. גם אם יוצאים מתוך הנחה כי עד למקרה ניהל העורר, שהיה כבן 18, חיים נורמטיביים וללא עבר פלילי, אין הדבר עומד לזכותו. זה אחד מאותם מקרים, שחומרתם המופלגת אינה נעוצה בעבר פלילי או באורח חיים בלתי נורמטיבי. הטראגי והמזעזע שבמעשים אלה, נעוץ דווקא בכך שהם יכולים להתבצע ע"י צעירים שאורח חייהם עד אז אינו מסגיר את מסוכנותם. המעשים המיוחסים לעורר ולחבריו מעידים על מבצעיהם כי הם דורסים ברגל גסה כל נורמה וכל ערך וכי אין בהם רגישות כלשהי לחיי הזולת, לכבודו ולשלמות גופו ונפשו, וכי רואים הם בזולת מכשיר לסיפוק יצריהם. גם כאשר הם עומדים פנים אל פנים אל מול קורבן תמים וחסר ישע, המתחנן על נפשו, אין בהם חמלה ורחמים. מקרה כזה אינו מתאים לחלופת מעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד זכי כמאל לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 23.7.98).

בש"פ 4262/98 - יאיר זיגדון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (ייבוא סמים - קנבוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

על פי תשתית עובדתית שנקבעה בביהמ"ש קמא, קשר שוטר, שפעל כסוכן מוסווה, קשר עם העותר, על מנת לבצע עיסקת מכר של 50 ק"ג קנבוס. הסוכן הופנה אל העורר ע"י סוחר סמים בצפון, שמסר לסוכן את מספר הטלפון של העורר, כמי שעמו יוכל לעשות עיסקת סם. הסוכן אכן התקשר עם העורר והשניים נפגשו בדרום הארץ. למפגש הגיע העורר בלוויית שני בדואים, ככל הנראה סוחרי סמים, ובמהלך הדברים התרחק העורר מהמקום ואחד הבדואים הציע לסוכן למכור לו את הסם באופן ישיר. אז נתפסו הסמים במקום והעורר "נעלם" ונעצר כעבור 3 חודשים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.

אכן, קיימות ראיות לכאורה מספיקות נגד העורר, אולם קיימת אי בהירות אם אכן מדובר בעבירת סחר בסמים ואולי בנסיון או עיסקה אחרת בסם. גם באלה טמונה מסוכנות שהעורר לא הפריך, אך בנסיבות דנא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. בנוסף לנסיבות המיוחדות של העבירות יש לציין כי אין בעברו של העורר עבירות סמים, אף כי יש לו הרשעות קודמות בעבירות מסוג תקיפה, איומים, קבלת דבר במרמה וכדומה. העורר נשוי ואב לילד בן 7, לטענתו, יש לו עסק של ניכיון שיקים והוא הסתובב חופשי שלשה חודשים עד שנתפס. לטענת המדינה הוא נמלט מן המעצר ואילו לטענתו התגורר כל העת בדירתו ביבניאל. בכל הנסיבות ניתן להסתפק בחלופת מעצר שתכלול מעצר בית מלא.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עאמר לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה. 23.7.98).

בש"פ 4234/98 - מדינת ישראל נגד זאב אוחנה

*שחרור בערובה (אינוס קטינה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות של אינוס קטינה, בת משפחה, במשך תקופה ארוכה, כולל בעילה ממש. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קמה עילת מעצר וקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות, ואעפ"כ סבר כי העבירות הן נקודתיות וניתן להרחיק את המשיב ממקום מגורי הילדה מבלי לעצרו. הערר נתקבל. אין להכביר מילים על הסכנה הנוראה האורבת לקטינים תמימים, בני משפחה קרובים, המנוצלים ע"י קרוביהם לרעה. אלה דורסים ברגל גסה את גופם ונשמותיהם של הקטינים, הנותנים בהם אמון ועומדים חסרי אונים מול מעלליהם הנפשעים. אנשים אלה מהווים סיכון ממשי ומיידי לקרובי משפחתם הקטינים, המשמשים להם פורקן לסיפוק יצריהם המיניים. נוסף לכך קיים בענייננו מימד של שיבוש הליכי משפט, כאשר עולה לכאורה כי נעשו מעשים של שיבוש הליכים. לפיכך יש להורות על החזרתו של המשיב למעצר ולאחר שתיגבה עדותה של המתלוננת יוכל להגיש בקשה חדשה לשחרור בערובה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' נעמי כץ לעוררת, עו"ד יוסי זילברברג למשיב. 12.7.98).

בש"פ 4650/98 - אבו עמרה עצאם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בהחזקת 4.3 גרם הירואין באפריל 98 ובהחזקת 108 גרם קנבוס ביוני 98. בעניין החזקת ההירואין נעצר העורר ע"י המשטרה ושוחרר לאחר חקירתו, עד שנעצר בגין תפיסת הקנבוס חודשיים לאחר מכן. העורר הודה בהחזקת הקנבוס והכחיש את החזקת ההירואין. הערכאות דלמטה קבעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר בשתי העבירות והורו על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אכן, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות נגד העורר. עם זאת, ניתן, בנסיבות המקרה, להסתפק בחלופת מעצר. בהתחשב בגילו הצעיר של העורר ולאור המצב הרגיש בו מצוייה המשפחה, ובמיוחד אביו של העורר, עקב קשריהם עם השלטונות, לאור נסיבות ביצוע העבירות שאינן מצביעות על סחר בסמים או על מעורבות עם סוחרי סמים, ולאור עברו הנקי של העורר מעבירות סמים, די בכך שהעורר יהיה נתון במעצר בית מלא עם ערבויות הולמות.