תקציר סביר כרך נ"ב חוברת 7

ע.פ. 2788/96 - בוריס אבלים נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח אשה ע"י בעלה. דחיית הגנה של שכרות(מחוזי באר שבע - ת.פ. 155/94 - הערעור נדחה).

א. המערער, עולה מחבר העמים, התגורר עם אשתו המנוחה ובנו בבאר שבע. בין המערער והמנוחה שררו יחסים מתוחים, על רקע רצונה של המנוחה להצטרף אל בתה המתגוררת באוסטרליה. המערער הירבה בשתיית אלכוהול. ביום המקרה, בשעות אחה"צ, שהו בבית המשפחה, המערער, המנוחה ובנם. המערער היה שתוי, אך הדבר לא מנע ממנו מלקחת חלק בכביסה שעשו השלשה במרפסת הבית. לאחר שסיימו את העיסוק בכביסה נכנסו המערער והמנוחה למטבח ושם התפתח ביניהם דין ודברים באשר לרצונה של המערערת למכור את הדירה כדי לממן את הנסיעה לאוסטרליה. במסגרת הויכוח כינתה המנוחה את המערער, לדבריו, בכינויים מעליבים ומשכה בשערו. בשלב זה הבחין המערער - לדבריו - בסכין שהיתה מונחת על השולחן, נטל את הסכין ודקר את המנוחה פעמיים וגרם למותה. מיד לאחר שנדקרה זעקה המנוחה לעזרה ולשכנתם שנכנסה לדירה אמר המערער שהוא הורג אותה וגם את עצמו. באותו זמן היתה עדיין המנוחה מסוגלת לדבר ולהערה שלה השיב המערער "כן אני הורג אותך וגם אותי אנחנו נמות ביחד...".
ב. בנו של המערער מסר בעדותו כי המערער היה שיכור עד כדי כך ש"הוא לא ידע מה הוא עושה" אך יחד עם זאת הוסיף "זה לא היה מצב של שיכרות עמוקה" וכן כי הוא עמד טוב על הרגליים. השכנה העידה כי היא לא הריחה ריח של וודקה הנודף מן המערער אבל "נראה שהוא לא היה צלול. הוא לא היה שיכור, הוא דיבר הכל לעניין". שני אנשי משטרה העידו כי הריחו אלכוהול והעריכו שהמערער שיכור כבד. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה לא עומדת לנאשם טענת קינטור וכן אינו יכול ליהנות מהגנה של שיכרות מלאה או חלקית. לנוכח קביעות אלה הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונת תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וגזר לו מאסר עולם. הסניגור טוען כי בנסיבות העניין צריך היה להנות את המערער מהגנת שיכרות מכח הוראות סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, וכי בנסיבות העניין היה על ביהמ"ש לקבוע, ללא קשר להגנת השיכרות הקבועה בסעיף 34ט, כי בשל שיכרותו לא היה המערער מסוגל לגבש "החלטה להמית" כמשמעותה בסעיף 301 לחוק העונשין ולא התקיים לגביו היסוד של "היעדר קינטור". הערעור נדחה.
ג. "מצב של שיכרות" לצורך ההנאה לפי סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, מוגדר בסעיף 34ט(ד) לחוק כ"מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי... ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה... או להימנע מעשיית המעשה". על פי העדויות אין בסיס לקביעה, אף לא על דרך הספק בלבד, שהמערער היה "חסר יכולת של ממש... להבין את אשר הוא עשה או את הפסול שבמעשהו" כאמור בהגדרתו של "מצב של שכרות" כאמור.
ד. נותרה לבחינה חלופה אחרת של "חסר יכולת של ממש... להימנע מעשיית המעשה". היכולת "להימנע מעשיית המעשה" מבטאת את "כושר השליטה" קרי את דרישת "הרציה". כושר זה מהווה תנאי יסוד לנשיאה באחריות פלילית כמתחייב מן הסייג הקבוע בסעיף 34ז לחוק העונשין. אי עמידה בקיומה של דרישת "הרציה" משמיטה את הבסיס מתחת לכושרו של אדם לשאת באחריות פלילית להתנהגותו. אין מדובר בשלילה מוחלטת של יכולת הבחירה אלא אך בהיעדר "יכולת של ממש" להימנע מעשיית המעשה. הנושא בנטל הוכחת הטענה הוא הנאשם. חזקה שבחוק היא שמעשה עבירה נעשה בתנאים "שאין בהם סייג לאחריות פלילית" אך די להפרכת החזקה בהעלאת ספק סביר שמא הסייג קיים.
במקרה דנא לא הניח המערער תשתית ראייתית לקביעה כי נותר ספק סביר לפחות שמא בעת שדקר את המנוחה היה "חסר יכולת של ממש... להימנע מעשיית המעשה".
ה. באשר להחלטה להמית והיעדר קינטור - חומר הראיות מלמד כי על אף שיכרותו היה המערער מודע לטיב מעשהו ולתכלית עשייתו. ערפול ההכרה לא פגע בכושרו להבין את אשר הוא עושה והצהרתו בדבר תכלית המעשה, היינו שהוא רוצה להרוג, מסלקת כל ספק בכך שהמערער היה מודע לתוצאה הכרוכה במעשה ושאף להשיגה. העובדה שהמערער עשה את המעשה במצב שבו מעצוריו הנפשיים נחלשו, אינה משמיטה את הבסיס מתחת להחלטתו לעשות כן, וכוחה מצטמצם למתן הסבר לרקע שעמד בבסיס מימושה של ההחלטה הלכה למעשה. גם בקביעת ביהמ"ש שהוכח היעדר קינטור אין להתערב.
ו. באשר לעונש - הסניגור מבקש להנות את המערער מעונש מופחת על פי הוראות סעיף 300א(ג) לחוק העונשין. דא עקא, שאין בחומר הראיות כדי להקים את התשתית הדרושה להנאה מן ההוראה האמורה. לא הוכח כי המעשה נעשה כשהמערער היה נתון ב"מצוקה נפשית קשה", עקב "התעללות חמורה ומתמשכת" מצידה של המנוחה. דרישתה החוזרת של המנוחה למכור את הבית ולאפשר לה להצטרף לבתה באוסטרליה, אינה מספיקה להקמת התשתית האמורה.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דניאל מרוז למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 8.7.98).

בש"פ 98+4116/98/4059 - חוסאם אבו נאג'י ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. שלושת העוררים עומדים לדין בעבירות של סחיטה באיומים והעוררים 1 ו-2 גם בעבירות של חטיפה לשם סחיטה. על פי כתב האישום עוסקים המתלונן והעוררים בסחר מכוניות. התעורר סכסוך בין המתלונן ואחד בשם עטא בדבר רכישת מכוניות ותשלום עבורן והעוררים 1 ו-2, יחד עם מספר אנשים אחרים, ארבו למתלונן ואילצו אותו לבוא עמם ולחתום על מסמכים להעברת בעלות על מכוניות והסרת שעבוד שהמתלונן רשם עליהן. הם אילצו אותו גם לחתום על זכרון דברים בעניין זה. בימ"ש השלום הורה על שחרור העורר 3 למעצר בית ואילו את שני העוררים הראשונים הורה לעצור עד תום ההליכים. החלטתו אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועתירת העוררים הינה לשחרר את העוררים 1 ו-2 בחלופת מעצר ולהקל את התנאי של מעצר בית מלא של העורר 3. עררם של שני העוררים הראשונים נתקבל ועררו של העורר השלישי נדחה.
ב. קיימות ראיות לכאורה נגד כל העוררים. העבירות מקימות עילת מעצר והשאלה היא אם ניתן להסתפק לגבי העוררים 1 ו-2 בחלופת מעצר ולגבי עורר 3 להקל את התנאים של חלופת המעצר. עבירות של חטיפה לשם סחיטה או סחיטה באיומים חמורות מאוד, מלמדת על מסוכנות רבה ויש בהן, בדרך כלל, כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. אולם, עדיין יש לבדוק את המסוכנות של הנאשם בנסיבות כל מקרה ולשקול אם חלופת מעצר עשוייה לנטרל את המסוכנות ולהשיג את מטרת המעצר.
ג. בענייננו, העוררים 1 ו-2 לא היו מן הדומיננטיים במסכת האיומים על המתלונן ואין עדויות של שימוש באלימות מצידם. נוסף לכך, העורר 1 היה רוב הזמן בו המתלונן היה נתון לאיומים, מחוץ למבנה באתר שבו הוחזק המתלונן, והעוררים לא פגעו ולא ניסו לפגוע במתלונן באופן פיזי. האירוע היה חד פעמי, על רקע סכסוך עם המתלונן. לעורר 1 אין עבר פלילי כלל ולעורר 2 יש הרשעה אחת שבגינה
נדון ל-4 חודשים מאסר על תנאי. נוסף לעוררים אלה היו רבים אחרים מעורבים במעשה החטיפה והאיומים, ומהם שהיו דומיננטיים לא פחות ואולי אף יותר מן העוררים, ורובם אינם נתונים במעצר. בנסיבות המקרה ועל אף חומרת העבירה ניתן להסתפק בחלופת מעצר שעיקרה "מעצר בית" מלא של העוררים 1 ו-2. מאידך, את עררו של העורר 3 על תנאי חלופת המעצר יש לדחות וגם הוא ישאר ב"מעצר בית" מלא.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד א. מסאלחה לעוררים 1 ו-2, עו"ד נ. חדאד לעורר 3, עו"ד א. פטר למשיבה. 8.7.98).

ע.א. 96+6431/96/6560 - אן בר זאב ואח' נגד ג'ומעה מוחמד וקרנית

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2553/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. המערערת, ילידת נובמבר 71, נפגעה בינואר 85 בתאונת דרכים. היא נפגעה פגיעה נוירולוגית קשה ונותרה נכה בשיעור של %100 לצמיתות. עיקרו של הנזק הוא בתחום המנטלי. היא עצמאית בפעולות החיוניות היום יומיות, אך אינה מסוגלת ללכת מהר או לרוץ. התנהגותה ילדותית, שיפוטה לקוי, ואינה מודעת למצבה. קיימת אצלה הפרעה בחשיבה ובסידור החשיבה וקשיי ריכוז. עקב המצב המנטלי אינה יכולה להישאר בדירה בגפה וזקוקה להמצאותו של אדם בקרבתה. התובעת, אמה, אביה ואחותה, הגישו תביעה לתשלום פיצויים על הנזקים עקב התאונה. ביהמ"ש קבע את סכומי הפיצויים המגיעים לתובעת, וכן קבע פיצוי לאם ולאב בתור קרובי משפחה של התובעת שנכחו בתאונה ונפגעו עקב כך פגיעה נפשית. גם האחות תבעה עקב פגיעה נפשית אך תביעתה נדחתה. הערעור של המערערים על שיעורי הנזק שנפסקו להם נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע את שיעור הפיצויים בסכום שלפי הערכים של היום מסתכמים בכ- 9 וחצי מליון שקלים וב"כ הנתבעת טען שהסכום מוגזם על פניו, מבין הגבוהים שנפסקו בתביעות לפיצויים על נזקי גוף, בה בשעה שנזקיה של התובעת רחוקים בחומרתם מאלה שנגרמו לתובעים אחרים, שנפגעו קשות גם בצד המוטורי. אכן, סכום הפיצוי נראה על פניו גבוה. אך אין להתייחס לסכום בצורה כוללת, אלא יש לבחון את הפיצויים שנפסקו בפרטי הנזק השונים. לא אחת, ההוצאות הדרושות לשיקומו של מי שנפגע בצורה קלה יותר תהיינה גדולות, בעוד ולנפגע קשה שאין לו סיכויים להשתקם, לא יהיה צורך באותן הוצאות, או אלה תהיינה בשיעור נמוך יותר.
ג. בערעור התעוררה שאלה בעניין הקשר בין תשלומים תכופים בהם חוייבו נתבעים בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לבין סכומי הפיצויים שנפסקים בתביעה העיקרית, ואם רשאי ביהמ"ש לפסוק שסכום הנזק החודשי בעבר בגין פרטי הנזק השונים, קטן מהסכום החודשי שנפסק בגין אותו נזק עבור אותה תקופה במסגרת התשלום התכוף. התשובה לכך היא חיובית. כדי שנפגע בתאונת דרכים יהיה זכאי לתשלום תכוף, די בכך שביהמ"ש יסבור כי לכאורה הוא זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים. גם לגבי שיעורו של התשלום התכוף, אין ביהמ"ש נכנס בשלב זה לעומקן ולפרטיהן של העובדות. די ב"לכאורה" הואיל ומדובר בצרכים המידיים של הנפגע ויש לספקם קודם לבירור וליבון משפטי של העובדות הרלבנטיות. קיימות הוראות המבטיחות שקביעות ביהמ"ש במסגרת הדיון בבקשה לא תחייבנה את הצדדים בתביעה העיקרית. בענייננו, האפוטרופסים של התובעת הוציאו כספים על צרכים שהוצגו על ידם על דרך ההפרזה לצורך קבלת התשלום התכוף, ועם שמיעת הראיות בתביעה
העיקרית הוברר שלא היה להוצאות אלה מקום, וכי אינן נובעות מנכותה ומצרכיה של התובעת עקב התאונה, ובדין לא התחשב בהם ביהמ"ש בפסק דינו הסופי.
ד. אחת מטענות התובעת היתה שביהמ"ש לא פסק לה את כל הוצאותיה בעבר על פי קבלות על הוצאות שונות שהוציאה עד יום פסה"ד, בסכום כולל של 2 מליון ש"ח. טענה זו יש לדחות. עולה בעליל שקבלות אלה כוללות תשלומים שאינם נובעים מנזקי התובעת בתאונה, הוצאות שאין כל הצדקה לחייב בהן את הנתבעים. על כן בדין פסק ביהמ"ש המחוזי סכומים לאור הצרכים שבהם הכירו המומחים ללא התייחסות לקבלות.
ה. לעזרת צד שלישי קבע ביהמ"ש שדי במלווה אחד שיגור בביתה של התובעת, ואין צורך בשלשה מלווים כפי שתבעה התובעת. ביהמ"ש העריך עלות של מלווה ומלווה מחליף ובהתאם לכך חוייבו הנתבעים בתשלום של כ-5 מליון ש"ח עבור העבר ועבור העתיד. בעניין זה יש לדחות את תביעת המערערים להגדלת הסכום ומאידך יש לקבל את טענת הנתבעים שיש להקטין את הסכום. ראשית, התובעת משרתת עצמה בכל הפעולות היום יומיות. היא זקוקה לליווי המהווה מעין שמירה עליה בפני מעשים לא זהירים, אך אין מדובר באדם שנדרשת לו עזרה רצופה לצורך סיפוק מרבית צרכיו. שנית, הליווי הנדרש אינו ליווי מקצועי הדורש מיומנות מיוחדת. באשר לליווי בעבר, משך 8 חודשים היתה התובעת מאושפזת ואת התשלום עבור האישפוז שילמו הנתבעים ואז התובעת לא נזקקה לכל ליווי. על כן יש להפחית מסכום הפיצוי בגין ליווי בעבר והסכום שיופחת עבור ליווי ועזרה בעבר ובעתיד יעמוד על 1,4 מליון ש"ח.
ו. ביהמ"ש המחוזי קבע הוצאות רפואיות בעתיד בסכום של 800,000 ש"ח באשר גישתו היתה שחוק ביטוח בריאות ממלכתי לא שינה מן המצב המשפטי ששרר לפני כניסתו לתוקף. אלא שבינתיים ניתן פסה"ד בביהמ"ש העליון בפרשת אלחדד (ע.א. 5557/95 - סביר נ' 290) בו נקבע שנפגע אינו זכאי לפיצוי מן המזיק בגין טיפול רפואי שהוא זכאי לקבלו חינם מקופת חולים בה הוא חבר. עם זאת ראוי להתחשב במספר גורמים, והם, שבמשך 10 חודשים מאז פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ועד פסה"ד בעניין אלחדד קיבלה התובעת טיפולים שלא ע"י קופ"ח מתוך הנחה שקופת חולים לא תכסה אותם וכן היא עתידה להזדקק לטיפולים במשך עשרות שנים וייתכנו מקרים והזדמנויות בהם תמנע ממנה האפשרות לקבל טיפול במסגרת קופת חולים. על כן יש להעמיד את הפיצוי בפריט זה על 200,000 ש"ח במקום 800,000 ש"ח.
ז. את נזקי התובעת בראש הנזק של אובדן ההשתכרות בעבר ובעתיד ביסס ביהמ"ש על השכר הממוצע במשק. ב"כ התובעת ביקש לקבוע את ההפסדים על בסיס של שילוש השכר הממוצע במשק, בהתחשב בכישוריה של התובעת קודם התאונה. דין הטענה להידחות. בעת התאונה היתה התובעת כבת 13 שנה ולא די בעובדה שהצטיינה בלימודיה עד גיל זה כדי להסיק שהיתה משתכרת מעל ממוצע השכר במשק. מנגד יש לקבל את טענת הנתבעים באשר לניכוי שיעור מס ההכנסה. ביהמ"ש ניכה מההשתכרות החודשית המשוערת מס הכנסה כשיעור החל על אשה נשואה + שני ילדים. התובעת לא היתה נשואה בעת מתן פסה"ד, ולפי סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים, צריך היה לנכות מס הכנסה כפי שזה חל על הכנסה בעת קביעת הפיצויים. בהתאם לכך יש להפחית סכום נוסף של 74,000 ש"ח.
ח. ההורים והאחות תבעו פיצוי על פגיעה נפשית שהם נפגעו בשל התאונה בה נפגעה התובעת. תביעה זו מבוססת על עילה לפי פקודת הנזיקין ולא על עילה לפי חוק הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי פסק לכל אחד מההורים סכום של 100,000 ש"ח כנזק ללא ממוני. בקבעו פיצוי זה התבסס ביהמ"ש על הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 פד"י מ"ד(3) 397). בעניין זה יש לקבל את ערעור הנתבעים. לא היה מקום לפסוק לאב ולאם פיצוי
כלשהו בהתבסס על הלכה, זו, שכן לפיה צריכים להתקיים מספר תנאים שלא נתקיימו. אחד מתנאים אלה הוא, שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי, דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי יהיה ברור וקשה (נוירוזיס) גם אם אינו מגיע למחלת נפש. בענייננו לא התקיים התנאי בדבר נזק נפשי בעל עוצמה כנזכר בהלכת אלסוחה, שיהיה בו כדי לבסס עילת תביעה לאב ולאם.
ט. ביהמ"ש חייב את הנתבעים לשאת בשכר טרחת עו"ד של התובעת, אך דחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום ההוצאות האחרות הנובעות מהמשפט. ביהמ"ש נימק את החלטתו בכך שהתובענה נוהלה בצורה בזבזנית, הובאו ראיות רבות שלא לצורך והובאו ראיות על נזקים שאינם קשורים במצב הרפואי. ברור שהמשפט נמשך זמן ארוך מעבר לנדרש ונגרם בזבוז זמן רב לביהמ"ש ולצדדים מנימוקים התלויים בתובעים. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש להחליט שלא לחייב את הנתבעים להוצאות התובעת (תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי) ואין עילה שערכאת הערעור תתערב בכך.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. קרינסקי למערערים, עו"ד פ. זלצר למשיבים. 4.8.98).

ע.פ. 97+90/98/2029/97+7666 - זיאד ווליד חוסיין נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד ראיד חוסיין

*חומרת העונש (יבוא סמים - הרואין)(הערעור של וליד על חומרת העונש נדחה, הערעור של זיאד על חומרת העונש נתקבל וערעור המדינה על קולת העונש של ראיד נתקבל).

א. שלשה אחים הואשמו במעורבות בביצוע ייבוא של שלשה ק"ג הירואין מלבנון והורשעו. זיאד נדון ל-12 שנות מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, וליד נדון ל-10 שנים מאסר בפועל במצטבר למאסר אחר שהוא מרצה וראיד נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. זיאד ווליד מערערים על חומרת ענשיהם והמדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של וליד על חומרת העונש נדחה, ערעורו של זיאד על חומרת העונש נתקבל וערעור המדינה על קולת העונש של ראיד נתקבל.
ב. אין להתערב בעונש שהוטל על וליד. מערער זה, המרצה עונש של 11 שנות מאסר, הוא שיזם את העיסקאות הפליליות והניע את אחיו לבצען. מתוך בית הסוהר שידל וליד את זיאד לפעול כפי שיורה לו ונטל חלק פעיל בתכנון העבירות ושלט בכל מהלכי ביצוען בעזרת טלפון. בהיותו היוזם של העבירות ומי שהנהיג את ביצוען מתוך כתלי בית הסוהר, ראוי היה וליד להיענש במאסר חמור מזה שנגזר עליו, אלא שביהמ"ש ראה להתחשב בעובדה שבמועד ביצוע העבירות וליד היה נתון במאסר מזה כ-7 שנים ועוד נותרו לו לרצות כ-4 שנות מאסר נוספות על פי גזר דינו הקודם.
ג. מאידך, יש מקום להתערב בעונש שהוטל על זיאד. לצורך ביצוע העבירות גייס זיאד את שירותיו של אחד חאלד מסרי שקיבל על עצמו לפעול ופעל בשליחות שני האחים בייבוא הסם תמורת תשלום של 3,000 דולר לכל קילוגרם. חאלד הודה בעבירות וביקש להביא בחשבון מספר תיקים פליליים נוספים ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הפער בין ענשו של זיאד לענשו של חאלד גדול. אם כי העונש שנגזר לזיאד הוא עונש הולם כשלעצמו, וכן חלקו של זיאד במעשה חמור יותר מחלקו של חאלד, הרי הענשתו של זיאד בכפל המאסר שהושת על חאלד יצרה פער גדול מדי בין השניים. לפיכך יועמד ענשו של זיאד על 9 שנים במקום 12 שנים מאסר בפועל.
ד. אשר לערעורה של המדינה על קולת ענשו של ראיד - חלקו במעשים היה קטן לאין ערוך מחלקיהם של שני אחיו, אך העונש שהושת עליו מופרז לקולא. עברו של ראיד נקי והוא הצעיר מבין שלשת האחים המעורבים, אך נטל חלק פעיל בביצוע העבירות החמורות. לפיכך יועמד מאסרו על 4 שנים וחצי במקום 3 שנים.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. עו"ד אהוד בן יהודה למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למדינה, עו"ד משה גלעד למשיב בערעורה של המדינה. 8.7.98).

בש"פ 4302/98 - אורן זכריה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בשלשה מעשי שוד בנקים ששניים מהם בוצעו באותו תאריך בסמיכות שעות והשלישי בוצע לאחר כשבוע ימים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והסניגורית טוענת כי אין ראיות לכאורה ולחילופין כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. אשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה - ראיות כאלה קיימות. בשלשת המקרים נכתבו ע"י השודד פתקים שהוגשו לפקידות הבנק ובהן הודעה על שוד ודרישה למסור את הכסף. כתב היד על הפתקים זהה ויש ראיות לכאורה שזה כתב ידו של העורר. בשלשת המקרים עונה העורר לתיאורו הפיזי של השודד ע"י פקידות של כל אחד מהבנקים. כך שקיימות ראיות לכאורה נגדו.
ג. אשר לחלופת מעצר - העבירות שביצע העורר אינן מעמידות, כשלעצמן, עילת מעצר, אולם עדיין יש לבדוק את מסוכנותו של העורר על רקע נסיבות מעשיו ועברו. מדובר באדם שמאז שנת 1990 עבר חזור ועבור עבירות נגד רכוש ועבירות אלימות. העבירות בוצעו, ככל הנראה, על רקע של צריכת סמים והצורך בכספים לשם מימונם. המערער גם הורשע בעבר בעבירות של סמים ובעבירות אלימות. ככל הנראה הפכו עבירות אלו לצורך ולדרך חיים. בעבר הוטלו על העורר תקופות מאסר ובמצב דברים זה ברורה מסוכנותו של העורר לרכושם, לבטחונם ולשלוותם של אחרים, בין משום שאין הוא יכול להימנע מן המעשים בגלל היותו מכור לסמים, ובין משום שאין הוא נרתע מלהמשיך בדרך הפשע ללא חשש מיד החוק שהשיגתו כבר בעבר ולא הפסיקה את פעילותו. במצב דברים זה אין מקום להורות על תסקיר מעצר ואין מקום להורות על חלופת מעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד פלג סידי לעורר, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 14.7.98).

בש"פ 4277/98 - מדינת ישראל נגד חאתם סאלם מילאד

*שחרור בערובה (רצח)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. המשיב הואשם ברצח בכוונה תחילה של חוסאם חסונה (להלן: המנוח) ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום חברו המשיב ואחרים כדי להמית את המנוח. הם הצטיידו ברובים, תחמושת, מכונית גנובה והגיעו לאיזור השוק בלוד ומשהגיע המנוח למקום ברכב פתחו עליו בירי אוטומטי והרגוהו וכן פגעו באדם נוסף. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קבע שאף כי הראיות בתיק הן ראיות חלשות, הרי הצטברותן מגיעה כדי "ראיות לכאורה". עם זאת קבע כי למרות שמדובר ברצח הרי לאור "חולשת" הראיות, האיזון הראוי מצדיק שחרור המשיב בתנאי "מעצר בית" מלא בצירוף ערבויות. בערר סבו טענות הצדדים בעיקרן סביב שאלת קיומן של "ראיות לכאורה". הערר נדחה.
ב. הראייה העיקרית נגד המשיב הינה טביעת אצבע שנמצאה על גבי החלון הקדמי ימני (ליד מושב הנהג) של מכונית שהיתה מעורבת בביצוע הרצח. המשיב הסביר את הימצאות טביעת האצבע במכונית. ככלל, השגות, ובכלל זה "הסבר" הימצאות טביעת אצבע של חשוד, במקום הפשע, מקומן במשפט גופו ולא בדיון המעצר, אם כי ההסבר וסבירותו נשקלים גם שעה שנבדק קיומן של ראיות לכאורה לצרכי מעצר עד תום ההליכים. ראייה נוספת נגד המשיב הינה, רישומים של שיחות פלאפון השייך למשיב, ולכאורה על פי הנתונים היה המשיב בסביבות מקום הרצח בזמן שבוצע. חברת פלאפון מעירה כי המידע המסופק על ידה אינו מדוייק ואמירה זו והסברי העורר הם עניין למשקלן של הראיות ולא לעצם קיומן. גם טענת אליבי שהעלה המשיב נסתרה לכאורה. סיכומם של דברים, קיימת מערכת ראיות המהוות אבני פסיפס, שבשלב זה, די בהן כדי להוות ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים.
ג. עם זאת, שומה על ביהמ"ש לבדוק בכל מקרה, וגם במקרה של אישום ברצח, חלופת מעצר. הראיות נגד המשיב הן ראיות נסיבתיות בלבד, אף שהן מספיקות כדי תשתית ראייתית לכאורית. לפיכך נראה כי חלופת מעצר מתאימה תשיג את תכלית המעצר וניתן להסתפק בה כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אביה אלף לעוררת, עוה"ד פורר וזילברשטיין למשיב. 20.7.98).

ע.א. 97+4384/97/4469 - הד הקריות בע"מ ואח' נגד חנה ברקת

*הגנת אמת דיברתי בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע(מחוזי חיפה - ת.א. 960/94 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה נבחרה בבחירות מוקדמות כמועמדת לתפקיד מזכירת נעמ"ת בקריית חיים. בטרם אושרה בחירתה באופן סופי ע"י מועצת נעמ"ת, פורסמה סדרת כתבות אודותיה בשני עיתונים מקומיים ובהן נטען כי המשיבה ובעלה רקמו קנוניה ביניהם והתגרשו באופן פיקטיבי, במטרה להבריח נכסים ובכך לסייע לבעל להתחמק מתשלום חובותיו לאנשים שונים. לאחר פרסום הכתבות לא נמצאה למשיבה התמיכה הדרושה לאישור בחירתה כמזכירת נעמ"ת והסירה את מועמדותה. המשיבה הגישה תביעת נזיקין נגד המערערים מכח חוק איסור לשון הרע. המערערים טענו להגנתם כי הדברים שפורסמו היו אמת וכי הפרסום נעשה בתום לב. בין היתר טענו כי למשיבה ניתנה הזדמנות, טרם פורסמו הכתבות, להגיב, והיא התחמקה מלעשות כן. ביהמ"ש המחוזי קיבל במלואן את טענות המשיבה. הוא דחה את טענת "אמת דיברתי" וקבע כי הדברים שפורסמו בלתי נכונים בעליל. לטענת "תום הלב" של המערערים לא התייחס ביהמ"ש המחוזי כלל באשר "אין מקום אפילו להתחיל בבדיקה אם יכולות הנתבעות לחסות בצל ההגנות של סעיף 15 לחוק". בעקבות זאת פסק ביהמ"ש למשיבה פיצויים של למעלה מ-560,000 ש"ח וכן 60,000 ש"ח הוצאות. הערעור נתקבל.
ב. בתביעות לשון הרע יש להבחין היטב בין הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק, לבין הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק. בענייננו התעלם ביהמ"ש המחוזי לחלוטין מהגנת "תום הלב" שהעלו המערערים ודחה אותה על הסף. בכך שגה ביהמ"ש, שכן הגנת תום הלב עומדת על רגליה שלה באופן בלתי תלוי ויש לבחון אותה לגופה. זאת, במיוחד, לנוכח העובדה שביהמ"ש עצמו קבע כי טענת המערערים, שהמשיבה התחמקה מלענות על השאלות שהופנו אליה לפני פרסום הכתבות, אינה משוללת יסוד. לטענות אלה עשוייה להיות השלכה על ביסוס הגנת תום הלב של המערערים. על כן יש לבטל את פסה"ד ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי.
ג. בשל האופן שבו נומק פסה"ד והקביעות הנחרצות המופיעות בו, יש להחזיר את הדיון לשופט אחר של ביהמ"ש המחוזי שיברר את התובענה של המשיבה מחדש.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אריאל. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד מיבי מוזר, תמיר גליק וחגי תלמי למערערים, עו"ד רונן מרגלית למשיבה. 6.8.98).

מ"ח 4281/98 - אלכסנדר לב נגד מדינת ישראל

*טענה נגד הרשעה באינוס המועלית לראשונה בבקשה למשפט חוזר(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).

א. ביוני 96 הורשע המבקש בעבירה של אינוס ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בהכרעת הדין נקבע כי המתלוננת, קטינה הסובלת מנזק מוחי אורגני קל, הגיעה למספרה שבבעלות המבקש וביקשה להסתפר. המבקש המתין עד שהמספרה התפנתה, הוביל את המתלוננת לחדר האחורי במספרה ושם אנס אותה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המבקש שבהן הכחיש מכל וכל קשר מיני בינו לבין המתלוננת. ערעורו לביהמ"ש העליון, תוך שהוא חוזר על הכחשתו הגורפת באשר לקיום יחסי מין עם המתלוננת, נדחה. באפריל 98 פנה המבקש ליועץ המשפטי בבקשה לקיום משפט חוזר. לטענתו, לא הובאה גירסתו האמיתית במשפטו. לפי גירסה זו, המועלית לראשונה בבקשה לקיום משפט חוזר, אמנם קיים המבקש יחסי מין עם המתלוננת, אך זאת בהסכמתה, לאחר שנענתה להצעתו, כי "תשלם" עבור תספורת בקיום יחסי מין. לטענת המבקש נמנע מהצגת גירסתו, משום שהתבייש במעשיו וביקש שהדבר לא יוודע לחברתו. עוד מעלה המבקש טענות נגד החקירה השטחית שנוהלה, לטענתו, ע"י המשטרה ונגד האמון שנתנו הערכאות בגירסת המתלוננת ובעדות עדי תביעה נוספים. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ב. הטענה העובדתית העומדת ביסוד הבקשה לקיום משפט חוזר מועלית לראשונה במסגרת זו. המבקש לא מצא לנכון להעלותה בחקירתו, בערכאה הראשונה או בערעור. אין הדיון בערכאה הראשונה מהווה מעין "חזרה כללית" לקראת הדיון הסופי בערכאת הערעור, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במשפט חוזר. הנאשם אינו יכול לנהל את הגנתו על דרך של "ניסוי" ולשנות את גירסותיו העובדתיות בהתאם להתייחסות הערכאות הקודמות אליו ובהתאם לממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאות קודמות. המבקש התמיד בכפירה הגורפת בקיום כל קשר מיני בינו לבין המתלוננת והכרעת הדין נסבה סביב נושא זה. המתלוננת התייחסה בעדותה להתנגדותה למעשים שביצע בה המבקש - התנגדות שאינה מתיישבת עם טענת המבקש בדבר קיום יחסים בהסכמה. בנסיבות אלה, משלא ניתן הסבר של ממש ל"התגלות מאוחרת" זו ומשלא נמצאו תימוכין לגירסתו החדשה של המבקש אין לראות בגירסה זו "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני ביהמ"ש בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנדון" כאמור בחוק בתי המשפט.

(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין למשיבה. 5.8.98).

ע.פ. 2831/96 - יוסף אלקורעאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).

א. המערער תכנן לשדוד אקדח מהמנוח אברהם חדד, שהיה ביום מותו בן 72 שנים. ביום המקרה, בשעות לפני הצהריים, שעה שהמנוח רעה את עדר עזיו ביער אשתאול, פגש בו המערער, נטל אבנים והיכה עימן בראשו ובגבו של המנוח וגרם למותו. הוא
לא מצא את האקדח והסתלק מהמקום. לא נמצאו במקום כל ממצאים הקושרים את המערער למעשה ובתחילה לא היה ברור כלל אם המנוח נפטר כתוצאה מתקיפה או עקב תאונת נפילה. המפנה בחקירה החל כחודש לאחר מכן, כאשר העד חושיה, בן 62, תושב שועפט, סיפר כי המערער הודה בפניו שרצח את המנוח. הראיות עליהן ביקשה התביעה לבסס את אשמתו של המערער כוללות הודעה שניתנה על ידי המערער לחוקרי המשטרה ביום 20.6.95 ושיחזור מעשה הרצח; גירסת חושיה בדבר התוודות המערער; דברים שהוקלטו בשיחה שלאחר מכן בין המערער לחושיה; עדותו של עד בשם עדנאן שהמערער אמר לו לפני הרצח שלמנוח יש נשק, כאשר ראיה זו יש בה כדי לאשש את דברי המערער שתקף את המנוח כדי לשדוד את אקדחו; ראיות אחרות שתומכות בכך שגירסת ההתוודות היא גירסת אמת. ביהמ"ש המחוזי החליט לפסול את התוודותו של המערער בפני חוקרי המשטרה לאחר משפט זוטא ועל פסילת הודאה זו לא ערערה התביעה. ביהמ"ש המחוזי מצא שקיימות ראיות מספיקות להרשעת המערער ברצח גם ללא התוודותו במשטרה וגזר לו עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. על פי עדותו של חושיה ביקש מהמערער להשיג לו נשק. לפי עדות זו התוודה בפניו המערער שניסה להשיג את הנשק אך תוך כדי כך רצח את המנוח. מתוך השיחה שהוקלטה בין המערער לחושיה עולה בבירור שהוא זה שרצח את המנוח. עדותו של חושיה על ההתוודות והשיחה שהוקלטה מהוות הודייה מצד המערער ולראיות אלה נדרש "דבר מה נוסף" כדי שניתן יהיה להרשיע את המערער. דבר מה נוסף כאמור ניתן למצוא במספר ראיות והתוצאה היא שיש לאשר את ההרשעה ולדחות את הערעור.

(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד שמואל זילברמן למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 6.8.98).

בש"פ 3403/98 - יוסף סוויסה נגד מדינת ישראל

*מחיקה על הסף של ערר על החלטה בדבר ראיות חסויות(הערר נדחה).

א. העורר עומד לדין פלילי ובמהלך המשפט הגישה התביעה תעודת חסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות באשר לחומר מסויים. העורר הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 45 לפקודת הראיות לגילוי הראיות החסויות. לבקשת העורר נדונה העתירה לא ע"י השופט שדן באישום אלא ע"י שופט אחר והשופט דחה את העתירה. הוא קבע שהחומר שמבקשים להשאירו חסוי אינו שייך לחומר החקירה ורק מטעמי זהירות הוא הוכנס לתיק החקירה. כמו כן קבע כי על אותו חומר להישאר חסוי. העורר הגיש ערר על החלטה זו לביהמ"ש העליון ובערר נאמר שהוגש בהתאם לסעיף קטן 74(ה) לחסד"פ. סעיף 74 מסדיר את העיון בחומר חקירה ע"י הנאשם וקובע כי הנאשם רשאי לבקש מביהמ"ש להורות לתובע להתיר לנאשם לעיין בחומר וסעיף קטן 74(ה) קובע כי "על החלטת ביהמ"ש לפי סעיף זה ניתן לערור לפני ביהמ"ש שלערעור שידון בערר בשופט אחד".
ב. ב"כ המדינה ביקש לדחות את הערר על הסף וביסס את הבקשה, ראשית, על סעיף קטן 74(ו) שלפיו "אין בסעיף זה כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות..." העוסק בראיות חסויות וכולל את סעיף 45 הקובע שביהמ"ש לא יקבל ראייה אם השר הביע דעתו שעלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, ושנית, הסתמך על סעיף 78 לחסד"פ הקובע כי "הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין...". הערר נדחה.
ג. סעיף 74 לחסד"פ אין לו ולא כלום עם הדינים המסדירים את נושא הראיות החסויות. על דחיית עתירה להסרת חסיון אין עומדת לנאשם זכות ערר. דינה של החלטה כזאת
כדין כל החלטת ביניים בנושא קבילותן של ראיות, וסעדו של נאשם כנגדה הינו בהגשת ערעור על הכרעת הדין שתינתן במשפטו, אם יורשע בדין. סעיף קטן 74(ה) מאפשר להגיש ערר על החלטה של ביהמ"ש לקבוע שחומר מסויים אינו חומר חקירה ואילו העורר לא הגיש כלל בקשה כזו וכן סעיף קטן 74(ה) אינו מאפשר להגיש ערר על החלטה של ביהמ"ש לפי חוק אחר, כלומר, החלטה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות.

(בפני: השופט זמיר. עוה"ד ששי גז ודורון נוי לעורר, עוה"ד אורי כרמל ויוסי קורטסברג למשיבה. 16.6.98).

ע.א. 1054/98 - חוף הכרמל נופש ותיירות 89 בע"מ נגד עמותת אדם וטבע... להגנת הסביבה ואח'

הגשת ערעור שכנגד בנוסף להגשת ערעור עצמאי. הגשת ערעור שכנגד על פס"ד שניתן ע"י בימ"ש מחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים(בקשה למחיקת ערעור שכנגד - הבקשה נדחתה).

א. המשיבה הגישה עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, בנושא פרוייקט שהקימה המערערת בכניסה הדרומית לחיפה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את העתירה באופן חלקי, בפסק דין ארוך, מפורט וחובק עניינים שונים. על פסה"ד הנ"ל הוגשו 3 ערעורים: ערעורה של המערערת, ערעורה של המשיבה, ערעורם של מקצת רוכשי הדירות. המשיבה הראשונה הגישה ערעור שכנגד לערעורה של המערערת ומכאן הבקשה למחיקת הערעור שכנגד. הבקשה נדחתה.
ב. טענה ראשונה בפי המערערת שבעל דין שבחר להגיש ערעור "עצמאי" אינו יכול להגיש ערעור שכנגד בתיק של בעל דין אחר המערער על אותו פסק דין. דינה של טענה זו להדחות. המשיבה ראתה לערער על פסק הדין בגיזרה מסויימת (צרה יחסית), לגביה לא השלימה עם קביעות הערכאה הראשונה. הערעור שכנגד שהוגש במסגרת ערעורה של המערערת אינו עוסק באותם נושאים, אלא באותם עניינים שהמערערת ראתה להעלות בערעורה. לגבי אותה חזית שפתחה המערערת מבקשת המשיבה להגיש ערעור שכנגד. אין כל מניעה להגשת ערעור עיקרי וערעור שכנגד בערעור של בעל דין אחר.
ג. טענה אחרת בפי המערערת היא כי על פס"ד שניתן על ידי ביהמ"ש בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אין זכות להגיש ערעור שכנגד. גם טענה זו דינה להידחות. בכל אותם עניינים שתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בעתירות לבית המשפט לעניינים מנהליים) אינן קובעות הסדר באשר לסדרי הדין, יש להחיל את סדרי הדין של תקנות סדר הדין האזרחי ולפי תקנות אלה ניתן להגיש ערעור שכנגד.

(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד י. ריזנברג למערערת, עו"ד א. בן ארי למשיבה, עו"ד ח. צלרין לועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, עו"ד גב' נורית ישראלי לשר הפנים. 26.7.98).

רע"פ 3688/98 - יוסף אשכר נגד מדינת ישראל

*קבלת קלטות שהושגו בהאזנת סתר(הבקשה נדחתה).

א. המבקש וחמישה אחרים הואשמו בשורה של עבירות שעניינן זיוף שטרי כסף והנפקתם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו וגזר לו 50 חודשים מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה ועתה הוא מבקש רשות ערעור המתבססת על שתי טענות: האחת מתייחסת לקבילותן של קלטות שהושגו בהאזנת סתר והאחרת עניינה חקירה חוזרת של עד המדינה, שבה שב ואימץ את גירסתו בחקירה הראשית, בעוד שבחקירה הנגדית אמר דברים שהיה בהם לאשר את גירסתו של
המבקש. לחילופין טוען המבקש שהעונש שהושת עליו חמור מדי בהתחשב במעמדו כסוכן משטרתי בעבר ובהתחשב בעונש שהושת על נאשמים אחרים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לעניין האזנת הסתר - ביום 18.4.95 פנתה המשטרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן היתר להאזנה לטלפון שמספרו צויין בבקשה ושרשום על שם אבו-לבן ומותקן ברחוב יונה הנביא רמלה בביתו של אבו-לבן. שופט ביהמ"ש המחוזי התיר את ההאזנה המבוקשת. משניסתה המשטרה לבצע את ההאזנה התברר כי מספר הטלפון הוחלף. על כן פנה קצין המשטרה למחרת היום, לשופט, בשיחת טלפון, וביקש לתקן את מספר הטלפון המופיע בצו. השופט אישר בעל פה את התיקון. הקצין ערך מזכר על כך. ביום 16.7.95 רשם השופט על גבי הצו "אני מאשר כי ב-19.4.95 אישרתי... להפעיל האזנה למספר הטלפון שהוחלף...". המבקש טוען כי לא ניתן היה להכשיר את האזנת הסתר באמצעות תיקון הצו לאחר ביצוע האזנה, ולא די היה באישור הטלפוני. דין הטענה להידחות.
ג. מלכתחילה לא היה כלל צורך לציין את מספר הטלפון בהיתר. סעיף 6 לחוק האזנת סתר מסמיך את ביהמ"ש המחוזי לתת היתר להאזנת סתר, ובהיתר "יתוארו זהות האדם אשר האזנה לשיחותיו הותרה או זהות הקו או המתקן...". על פי הסעיף, הנתונים "זהות הקו או המתקן" הינם חילופים לנתון בדבר "זהות האדם" ולא מצטברים לו. לפיכך ניתן להתיר האזנת סתר גם אם זהות המתקן אינה ידועה ומכאן שאפילו לא היה נרשם מספר הטלפון כלל בבקשה שהופנתה לביהמ"ש המחוזי, מוסמך היה השופט להתיר את האזנת הסתר האמורה. אין בהוספת נתון טכני שגוי בדבר מספר הטלפון כדי לפגום בתקפו של הצו. אשר לטענות המבקש לעניין חקירתו החוזרת של עד המדינה - טענות אלה אינן מסוג הטענות המצדיקות בדיקה חוזרת של העניין בגלגול שלישי והוא הדין באשר למידת העונש.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אורי בר עוז למבקש, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 2.8.98).

בה"נ 6896/97 - דנילה אדריאן נגד דנילה מאוארה והיועץ המשפטי לממשלה

*קביעת שיפוט בענייני התרת נישואין(בקשה לקביעת מקום נישואין לפי חוק התרת נישואין (מקרים מיוחדים) - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת פנתה לביהמ"ש העליון בבקשה לקביעת שיפוט מכח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין. בבקשה ובתצהירים צויין כי לאחר לידתה הוטבלה המבקשת בכנסייה בבוקרשט ולהוציא עובדה זו לא היה לה או להוריה כל קשר עם הדת הנוצרית. הוא הדין לגבי המשיב שהוטבל לאחר לידתו ברומניה ולא היה קשור בכל צורה שהיא לאחר מכן לדת הנוצרית. באת כח היועץ המשפטי ביקשה לדחות את הבקשה, שכן בהיות שני הצדדים בני העדה האורתודוכסית (לאור הטבלתם לכנסייה האורתודוכסית), אין סמכות לביהמ"ש העליון לדון בקביעת מקום השיפוט מכח החוק. בתגובתה טוענת המבקשת כי למרות שהצדדים הוטבלו לכנסייה האורתודוכסית, הרי שבשל ניתוק כל קשר לדתם זו (למעט התפילה כאמור) וכן נוכח עריכת נישואין אזרחיים ולא דתיים, המצביעה על כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים שלא להשתייך לדת אליה הוטבלו, אין לראות בהם נוצרים אורתודוכסים לעניין הסמכות על פי החוק ויש להמשיך ולדון בבקשה. הבקשה נדחתה.
ב. המבקשת עצמה אינה חולקת כי בלידתם השתייכו היא והמשיב לכנסייה האורתודוכסית. אלא מאי? שהצדדים הביעו בהתנהגותם ובכוונתם הסובייקטיבית את רצונם לעזוב דת זו. בכגון דא נפסק בעבר, כי אין בכוונה סובייקטיבית זו, כשלעצמה, בכדי
לקבוע בסוגיית ההשתייכות הדתית. המבחן הינו אובייקטיבי כפי שהוא בעיני הדין הדתי האוחז במי מן הצדדים. על כן אין בעובדה שהצדדים ניתקו קשר עם דתם או ערכו טקס נישואין אזרחי, כדי להתגבר על הוראת סעיף 1(ב) לחוק בענייני הסמכות, ובהיעדר ראיה אחרת יש להניח כי בעיני הדין הדתי נחשבים עדיין שני בני הזוג כמשתייכים לכנסיה האורתודוכסית.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' ריטה דורון למבקש, עו"ד גב' זיוה שמחה ליועץ המשפטי).

ע.א. 4560+4470/96 - חיים סיגורה נגד יהודית סיגורה

*החזרת מזונות ע"י האשה לבעלה לאחר שהוכרזה כמורדת (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

ביום 25.4.90 פסק ביהמ"ש הרבני שהמשיבה היא מורדת. ביום 23.5.91 הגיש הבעל תביעה לביהמ"ש המחוזי לביטול חיובו במזונותיה של האשה בשל היותה מורדת. ביום 24.1.94 הוסכם ע"י בעלי הדין בביהמ"ש המחוזי שהבעל יחדל מתשלום מזונות. עד למועד זה שולמו ע"י הבעל מזונות לאשה. ביום 13.5.96 נתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו שלפיו על האשה להחזיר לבעל את המזונות שקיבלה בין ה-23.5.91, הוא יום הגשת התביעה של הבעל, ובין יום 24.1.94, הוא היום שבו הוסכם שהבעל יפסיק לשלם מזונות. המערער מערער על כך שהאשה לא חוייבה להחזיר לו את דמי המזונות שקיבלה החל ביום 25.4.90, הוא יום מתן פסק דינו של ביה"ד הרבני שהאשה מורדת, והאשה מערערת על כך שחוייבה בכלל להחזיר מזונות. ערעורו של הבעל נדחה וערעורה של האשה נתקבל.
רק בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוחלט על כך שאין האשה זכאית למזונות מחמת היותה מורדת. עד תאריך זה, קיבלה וצרכה האשה את סכומי המזונות ששילם לה הבעל, וזה למעשה היה מקור המחייה העיקרי שלה. משך כל התקופה נשאר הבעל בדירת בני הזוג והוא לבדו עשה שימוש בה. בנסיבות אלה לא היה מקום לחייב את האשה בהחזרת המזונות ששולמו לה עד 24.1.94.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד שמואל מורן למשיבה. 13.7.98).

בש"א 2281/98 - כוכבה יצחקוב נגד מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ

*ביטול מחיקת ערעור עקב איחור בהפקדת ערבון (ערעור על החלטה למחוק ערעור מחמת איחור בהפקדת ערבון - הערעור נתקבל).

המערערת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים ונדרשה להפקיד ערבון. היא הפקידה את הערבון באיחור של כחודש ימים ורק לאחר מכן פנתה בבקשה להארכת המועד, על יסוד הטענה שנתקלה בקשיים לגייס את הערבון במועד. הרשמת דחתה את הבקשה וקבעה שהמערערת לא העלתה טעם סביר לאיחור בהפקדת הערבון. כפועל יוצא מכך דחתה הרשמת את הערעור על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. הערעור נתקבל. המטרה העומדת בבסיס החיוב בהפקדת הערבון היא הבטחת הוצאות המשיבים במקרה שהבקשה לרשות ערעור תדחה. מטרה זו באה על סיפוקה כאשר הופקד הערבון בתיק ביהמ"ש. המשיבה לא הצביעה על כל אינטרס של ממש המצדיק דחיית הבקשה. אין קיימת טענה ממשית המצביעה על זלזולה של המערערת בהליכים משפטיים, והיא הפקידה את הערבון לפני שהערעור נרשם לדחייה. גם לא נגרם כל שיבוש בהליכים עקב האיחור בהפקדת הערבון.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד יעקב פודים למערערת, עו"ד מרדכי בייץ למשיב. 26.7.98).

בג"צ 1917+954/97+3000 - עו"ד שלמה כהן ואח' נגד ראש לשכת עורכי הדין ואח'

*חיוב ראש לשכת עוה"ד להעלות לסדה"י בדיוני הוועד המרכזי נושאים שונים לבקשת חברי הוועד וניהול פרוטוקול מוקלט של הדיונים (העתירות נתקבלו).

העותרים הם חברי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין וטרוניות בפיהם על הדרך בה רואה ראש הלשכה לקבוע את סדר היום לישיבות הוועד. באשר לעניין סדר היום מלינים העותרים, שהם "אופוזיציה" לראש הלשכה, כי עניינים שהם מבקשים להעלות לסדר היום אין ראש הלשכה מעלה אותם והם מונים שורה של עניינים שביקשו להעלות על סדר היום ושלא הועלו. באשר לרישום הפרוטוקול טוענים העותרים כי אין הפרוטוקול שנרשם משקף את הנאמר בישיבות והם דורשים שירשם פרוטוקול מלא והוא יופץ בין חברי הוועד המרכזי ושהפרוטוקול ירשם בסטנוגרמה או בהקלטה. המשיבים התנגדו לכך. ראש הלשכה טען כי הוא הממונה והמוסמך לקבוע את סדר היום של הישיבות וכן טענו המשיבים שרישום פרוטוקול מלא כרוך בהוצאות מיותרות. העתירות נתקבלו.
בפס"ד נרחב עומד השופט חשין על זכותם של חברי הוועד, הנמצאים במיעוט, כי דעתם תשמע וכי עניינים שהם מבקשים להעלות על סדר היום יועלו. באשר לרישום פרוטוקול עומד הוא על הצורך כי הפרוטוקול ישקף את הנאמר בישיבות הוועד. בסיכומו של דבר הורה בג"צ למשיבים להעלות על סדר היום עניינים שמבקשים העותרים להעלות, אם כי ב"מינון" שלא ישבש את עבודת הוועד המרכזי וכן הורה בג"צ כי ירשם פרוטוקול מלא אם בדרך של סטנוגרמה ואם בדרך של הקלטה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חשין. עו"ד שלמה כהן לעותרים, עוה"ד יהודה רסלר ואייל רוזן למשיבים. 4.8.98).

בש"פ 4578/98 - אילן (דרור) פחימה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (עבירות תעבורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בנהיגה רשלנית ונמהרת שיש בה לסכן חיי אדם ואף כי נפסל מנהיגה, המשיך לנהוג ללא רשות, כשמדובר במספר עבירות. ביהמ"ש קמא קבע שיש לעצרו עד תום ההליכים, בשל התנהגותו המסוכנת כלפי הציבור. הערר נתקבל. אכן, העבירות חמורות ומסוכנות והנאשם אף הפר הבטחה שיתנהג בסדר. אולם ביהמ"ש קמא שלל, ללא בדיקה, אפשרות של חלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחסד"פ. נראה כי חרף חומרת העבירות, ניתן למצוא חלופת מעצר שתפגע פחות בחירות העורר ותמנע את הסיכון שבהתנהגותו באופן שתושג המטרה של הבטחת שלום הציבור. אם כי המקרה אינו קל ניתן לקבוע חלופת מעצר ע"י "מעצר בית" מלא בהשגחת מבוגרים שתמנע יציאתו מן הבית.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד ציון אמיר לעורר, עו"ד גב' חגית מאק-קלמנוביץ למשיבה. 3.8.98).

בה"נ 3635/97 - עקל נעים נגד עקל באטה והיועץ המשפטי לממשלה

*דחיית בקשה ל"תיקון טעות" בהחלטה לקביעת שיפוט בעניין התרת נישואין (בקשה לעיון חוזר ולתיקון טעות - הבקשה נדחתה).

ביוני 97 פנה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשה לקביעת שיפוט מכח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים). בבקשה צויין כי המבקש הינו מוסלמי והמשיבה נוצריה. נשיא ביהמ"ש העליון הורה על בקשת חוות דעת מביה"ד השרעי לערעורים ובחוות הדעת של ביה"ד צויין שביה"ד השרעי מוסמך לדון בתיק הנ"ל הן בהתרת הנישואין והן בפסיקה על ביטולם. במאי 98 החליט הנשיא כי סמכות השיפוט בהתרת נישואי בני הזוג תהא לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה. בבקשתו לעיון חוזר טוען המבקש כי משקבע ביה"ד השרעי שהוא מוסמך
לדון בהתרת נישואיהם או ביטולם של בני הזוג, שומה היה על הנשיא לקבוע את סכמות השיפוט בערכאה זו ולא בביהמ"ש לענייני משפחה. בקשה לעיון חוזר נדחתה.
לא נפל פגם בהחלטה הקודמת. הסמכות במקרה דנא צריך שתהא בידיו של ביהמ"ש לענייני משפחה. חובה אמנם על פי החוק לבקש חוות דעת מבי"ד דתי בהתקיים תנאים מסויימים שבחוק התרת נישואין, אולם לאחר קבלת חוות דעת זו, מסור שיקול הדעת בידי נשיא ביהמ"ש העליון אם לקבוע את השיפוט בערכאה זו או בערכאה אחרת. במקרה דנן, למרות עמדת ביה"ד השרעי בדבר סמכותו, התרת הנישואין האפקטיבית ביותר ופתרון הסכסוך בין הצדדים תהא דווקא בביהמ"ש לענייני משפחה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מדלג' ת'רות למבקש, עו"ד גב' שמחה זיוה ליועץ המשפטי. 4.8.98).

ע.פ. 4524/98 - מרדכי ביטון נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לפס"ד בערעור - הבקשה נדחתה).

העורר נדון בביהמ"ש המחוזי ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לאחר שהודה בעבירת שוד בנק תוך שימוש באיומי אקדח (שלאחר מכן התברר שמדובר באקדח צעצוע). בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד לערעור נדחתה. הסניגור טען כי יש להתחשב בהודאת הנאשם, בהחזרת הכסף, בחרטה ובהתנהגותו הטובה של העורר וכן בכך שמדובר בעבירה ראשונה, ובערעורו ביקש להסתפק בעבודות שירות בלבד. ברם, כל הטיעונים האמורים נלקחו בחשבון לשיקול מידת העונש ואף שהעונש אינו קל, גם אינו חמור עד כדי שנראה, לכאורה, שביהמ"ש העליון יתערב בו התערבות ממשית עד כדי הסתפקות בעבודות שירות בלבד. מדובר בעבירה חמורה ואף שהיה מדובר באקדח צעצוע, הרי הפקידה לא ידעה זאת ויכול היה להיגרם נזק לאותה פקידה. דחיית עיכוב הביצוע יש לו מסר שלילי.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד משה מרוז למבקש, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 29.7.98).

רע"ב 1662/98 - מדינת ישראל נגד יורם שקולניק

*הכנסת כרטיסי טלכרט לאסירים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב הינו אסיר ובמסגרת עתירתו לביהמ"ש המחוזי ביקש שביהמ"ש יבטל את ההגבלה להכנסת כרטיסי טלכרט בביקורי אסירים ע"י בני משפחותיהם. בביהמ"ש התקיים דיון בדבר מספר הכרטיסים לשיחות שמותר להעניק לאסיר וביהמ"ש קבע "מותר לבני משפחה להכניס טלכרטים לאסיר באותה כמות כפי שמותר לקנות בקנטינה". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בהחליטו לקבל את עתירת המשיב לא נימק ביהמ"ש את החלטתו. הוא לא נימק מה אינו סביר וראוי בהחלטת שלטונות הכלא באשר למספר הכרטיסים שמותר להכניס ועל שום מה נדרשת התערבות ביהמ"ש. אין על ביהמ"ש הדן בעתירות אסירים לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המחליטה. מה שמוטל עליו הוא, לבחון אם הרשות המחליטה שקלה את השיקולים הצריכים לעניין ואיזנה ביניהם כהלכה. בענייננו, מתן אפשרות לרכוש כרטיסי טלכרט בקנטינה עד לגובה הסכום המותר בהוצאה לאסיר באותו חודש, בצירוף האפשרות לקבל מבני המשפחה מספר כרטיסי טלכרט המסתכמים בכ-1000 פעימות לחודש, עונה בצורה סבירה על צרכי שמירת הקשר של אסיר עם בני משפחתו ואחרים ברצונו לשוחח טלפונית.