תקציר סביר כרך נ"ב חוברת 8

ע.א. 3576/98 - חסן אחמד קדורה נגד אמינה זועבי

*סירוב פסילה של שופט בבימ"ש לענייני משפחה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המשיבה הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה נגד המערער, שעניינה רכושם המשותף. התיק הועבר לשופטת שדנה בעבר בשתי בקשות של המשיבה להוצאת צו הרחקה מהבית נגד המערער. בשני המקרים התבססה הבקשה על טענה של אלימות מצד המערער ובפני ביהמ"ש עמדו גירסאות סותרות של הצדדים. בשני המקרים קיבלה השופטת את גירסת המשיבה ונתנה צו הרחקה כבקשת המשיבה. בדיון שנערך בתובענה החדשה ציין ב"כ המערער את העובדות האמורות וביקש שביהמ"ש יפסול עצמו. לטענתו, נוכח העובדה שבעבר העדיף ביהמ"ש את גירסתה העובדתית של המשיבה, ושבמקרה דנן יקום או ייפול דבר על מהימנות הצדדים, עלול ביהמ"ש להיות מושפע מקביעותיו הקודמות. ב"כ המשיבה התנגד לבקשת הפסלות וטען כי אין קשר ישיר או עקיף בין שאלת ההרחקה לבין חלוקת הרכוש. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה וקבע שאין בדיונים הקודמים ובהחלטות הקודמות כדי לפגום בדיון הנוכחי. ביהמ"ש הדגיש כי הרעיון מאחורי הקמת בתי המשפט לענייני משפחה היה ריכוז כל הדיונים בפני שופט אחד המכיר את הצדדים. הערעור נדחה.
ב. עילה לפסילתו של שופט קמה כאשר השופט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט (המשחק מכור)". כך פסק בג"צ בעבר. העובדה שבמסגרת דיון בבקשה לצו הרחקה העדיף ביהמ"ש את גירסתה העובדתית של המשיבה על פני זו של המערער אין בה כשלעצמה ליצור חשש כלשהו, לא כל שכן חשש ממשי, לקיומו של משוא פנים של ביהמ"ש בבואו לדון בחלוקת הרכוש. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה שמדובר בדיון בין בני זוג בביהמ"ש לענייני משפחה.
ג. המגמה הברורה ביסודו של חוק ביהמ"ש לענייני משפחה הינה איחוד הדיון בענייניה של מסגרת משפחתית אחת בפני ערכאה אחת. בכך הביע המחוקק עמדתו כי ההיכרות המוקדמת והמתמשכת של ביהמ"ש עם הצדדים, לא רק שאין בה פגם, אלא היא רצוייה ומועילה. עוד יש לציין כי העובדה שבקשת הפסלות הוגשה זמן רב, לפחות כחודשיים וחצי, לאחר שנודעה למערער העילה עליה הסתמך, די היה בה כדי לדחות את הבקשה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עדנאן עדווי למערער. 5.8.98).

רע"א 2992/98 - ספקטור לודמילה נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ

*תיקון תביעה ע"י שופט שלום ע"י הגדלת הסכום המוציאה את הנושא מגדר סמכות בימ"ש שלום והעברת הדיון לבימ"ש מחוזי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. לבימ"ש השלום הוגשה ע"י המבקשת תביעה לתשלום פיצויים בגין תאונת דרכים על יסוד ההנחה שהנזק אינו עולה על מליון ש"ח. מומחים רפואיים שמונו ע"י ביהמ"ש קבעו את נכותה של המבקשת בשיעור של %70. על יסוד נתון זה, אשר לא היה ידוע בעת הגשת התביעה, סברה המבקשת שסכום הפיצויים המגיע לה עולה על מליון ש"ח. לפיכך הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה כך שסכום התביעה יעלה על מליון ש"ח וכן הגישה בקשה, בהתחשב בתיקון כתב התביעה, להעברת הדיון בתובענה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה מן הטעם שע"י התיקון הסמכות לדון בתובענה תהיה לביהמ"ש המחוזי, ותיקון כזה, המוציא את העניין מתחום סמכותו, אין בימ"ש השלום רשאי לתקן. ביהמ"ש העיר שאם התובעת רוצה לתבוע סכום העולה על מליון ש"ח, עליה למחוק את תביעתה ולהגיש תביעה חדשה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש
המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. כבר במבט ראשון מתן תשובה שלילית לבקשות המבקשת נראית תמוהה ומוקשה. לביהמ"ש הדן בבקשה מוקנית סמכות בחוק להעביר את הדיון לביהמ"ש האחר. למה יימנע מביהמ"ש מלהחליט אותן שתי החלטות שבסמכותו, אפילו שהתוצאה של תיקון כתב התביעה יחייבו להעביר את הדיון לבימ"ש אחר? היעתרות לבקשת המבקשת לא תפגע בכל אינטרס הראוי להגנה. לפיכך יש לתת למבקשת רשות לתקן את כתב התביעה ולראות את תביעתה מתוקנת בהתאם והתביעה תועבר לדיון מבימ"ש השלום לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גדעון פנר למבקשת, עו"ד רון פסקא למשיבה. 26.8.98).

ע.א. 5355/97 - מדינת ישראל נגד לילה מדאח ורפעת עודה

*ביטול חיובה של המדינה בפיצוי נפגעים מירי איש משטרה כאשר האירוע לא היה קשור לשירותו של הפוגע במשטרה אלא לסכסוך שכנים. * טענה של רשלנות במסירת תת מקלע לאיש משטרה(מחוזי ת"א - ת.א. 867/92 - הערעור נתקבל).
א. המשיב השני (להלן: עודה) היה בעבר סייען של כוחות הביטחון בשומרון. הוא גוייס בשנת 97, למשטרת קלקיליה ובשלב מאוחר יותר הועבר לתפקיד במרחב הירקון. באותה עת עבר להתגורר בג'לג'וליה, שם גר בשכנות למשיבה. ביום המקרה, באוקטובר 88, היה בדרגת רב סמל. היחסים בין עודה לשכניו בג'לג'וליה, כולל משפחת המשיבה, היו מתוחים משום היותו סייען של כוחות המשטרה. ביהמ"ש קבע כי במשטרה לא ידעו על המתיחות ששררה בין עודה לבין שכניו. באחד הימים ביקש עודה לעזור להוריו, שהתגוררו בשומרון, במסיק זיתים. על רקע איומים על חייו בעבר, בהיותו בשטחי יו"ש, ביקש ממפקדו שינתן לו תת מקלע עוזי לצורכי הגנה עצמית. מפקדו אישר את הבקשה. ביום המקרה ירה עודה בתת המקלע והרג את שני בניה של המשיבה ואותה פצע וגרם לה נכות בשיעור של %65 לצמיתות. עודה הורשע בעבירות של הריגה וניסיון לרצח ונדון ל- 13 שנות מאסר. המשיבה הגישה נגד עודה והמדינה תביעת נזיקין וביהמ"ש קבע את אחריותם לנזיקין של עודה ושל המדינה ופסק למשיבה פיצויים בסכום של 1.2 מליון ש"ח. ערעורה של המדינה על חיובה לפצות את המשיבה נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מתן נשק להגנה עצמית, לשוטר שהוא סייען, הוא בגדר הכרח לא יגונה. אף על פי כן קבע כי היתה התרשלות מצד מפקדיו של עודה ונימוקיו כי: לא הוכח שעודה עבר אימון מספיק לשימוש בנשק מסוג תת מקלע; על אף שלא היה למשטרה מידע על יחסים מתוחים בין עודה לשכניו היה על המפקד להניח זאת על רקע היותו של עודה סייען של כוחות הביטחון, ולצפות שהוא עשוי לעשות שימוש לא אחראי בתת המקלע בריבו עם שכניו; היו לעודה שני אקדחים ולא היה צורך והצדקה ליתן בידו בנוסף לכך נשק אוטומטי, אשר השימוש בו מסוכן יותר.
ג. באשר להיעדר הדרכה מספקת - עודה היה שוטר במשך 11 שנים ומילא תפקידיו השונים כהלכה לשביעות רצון מפקדיו, ואף זכה להערכה על שורה של תפקידים שמילא כשוטר, תפקידים שבמסגרתם נדרש להחזיק כלי נשק שונים. כך שקיימת הנחה כי עבר אימונים מתאימים לשימוש בכלי נשק כולל תת מקלע ובהיעדר ראיות לסתור לא היה מקום לקבוע שלא היה לעודה ידע מספיק לשימוש בתת מקלע. השימוש האסור שעשה עודה בתת מקלע איננו תוצאה של אי ידיעת אופן השימוש בתת מקלע. להיפך, פגיעתו במשיבה ובילדיה צלחה דווקא בשל ידיעתו כיצד לעשות שימוש בנשק.
ד. אין גם לייחס למפקדיו של עודה שלא הסבירו לו את הסיכון של ירי מתת מקלע, או האיסור לעשות בו שימוש במסגרת סכסוכים פרטיים. ניתן להניח שהדרכה והסברים בדבר כללי הזהירות הנדרשים ניתנים לשוטרים במסגרת אימוניהם. וגם זאת, לא היעדר הדרכה או הסבר כאמור הוא שגרם למעשי הירי של עודה ולא אי הידיעה על הסיכון שבשימוש בתת מקלע. היריות נורו במשיבה ובילדים במכוון על מנת לפגוע בהם.
ה. ביהמ"ש המחוזי סבר שהמשטרה היתה צריכה למנוע מעודה את ההחזקה בתת המקלע משום שהתגורר בסביבה עויינת והיתה צריכה לחשוש שיעשה שימוש בנשק. ברם, לא היה למשטרה כל מידע על סכסוך כלשהו שהיה קיים בין עודה לשכניו או אחרים הגרים בג'לג'וליה. לא היתה גם ידיעה כלשהיא על נטיה מצד עודה להשתמש באלימות. כל עוד לא היה מידע כזה למשטרה לא נראה הדבר סביר כי יימנע משוטר במשטרת ישראל להחזיק בנשק, רק בשל כך שקיימת אפשרות תאורטית שהוא ישתמש בו שימוש לא ראוי. מעשה רצח או הריגה מכוונת ע"י עודה לא היה במתחם הציפיות הסבירה של מפקדי עודה במשטרה.
ו. ביהמ"ש המחוזי הזכיר גם שלא היתה הצדקה ליתן לעודה תת מקלע בהתחשב בכך שהיו לו שני הקדחים. ברם, תת מקלע הינו נשק אפקטיבי ומרתיע יותר מאקדח ויתכן שמטעם זה ביקש עודה וקיבל נשק נוסף. לכך יש להוסיף שאין לתלות את הפגיעה הקשה במתן תת המקלע לעודה, שכן מבחינת הקשר הסיבתי לאירועי המקרה - מה לי תת מקלע ומה לי אקדחים. משהחליט עודה לפגוע בשכניו יכול היה לעשות כן בשני אקדחיו או בתת מקלע.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופט אור. עו"ד ירון בשן, למערערת, עו"ד רפאל שרון למשיבים. 4.8.98).

רע"א 993/98 - שמחה סמואלוב ז"ל ע"י מיופי כוחה גב' מלכה לוי נגד עירית תל אביב

*פירוש יפוי כח לתביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין(הבקשה נדחתה).

א. מקרקעין בתל אביב של המנוחה ובעלה, הופקעו לצרכי ציבור ע"י המשיבה. המנוחה הגישה תביעה נגד המשיבה ונגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה לשלם לה פיצויי הפקעה. ביום 8.1.73 חתמה המנוחה על מסמך שכותרתו "ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר" שבו יפתה את כוחה של הגב' מלכה לוי "לחתום בשמי ובמקומי על כל המסמכים... להופיע ולחתום בשמי ובמקומי בפני הרשות המקומית... להתקשר בשמי ובמקומי... ולהכנס בשמי ובמקומי לכל משא ומתן... למורשי הנ"ל הזכות לקבל בשמי ועבורי פיצויים בכל סכומי כסף בקשר לזכויותיי...". ביהמ"ש המחוזי פסק את סכום הפיצוי שיש לשלם למנוחה וביהמ"ש העליון הגדיל את הסכום בספטמבר 74. המנוחה נפטרה בשנת 81 (בעלה נפטר שנים מספר לפני כן).
ב. בשנת 96 פתחה גב' מלכה לוי בהליכי הוצל"פ נגד המשיבה לגביית הסכומים שנפסקו לזכות המנוחה. המשיבה טענה טענת פרעתי. בין היתר טענה גם כי אין לגב' לוי זכות לגבות את הסכומים. בשלב זה הגיעו באי כח בעלי הדין להסכמה שהמנוחה תקבל סכום של 100,000 ש"ח לסילוק כל תביעותיה, וכי הסכום ישולם רק אם ראש ההוצל"פ "יקבע כי הגב' מלכה לוי זכאית לקבל כספים בתיק הנ"ל במקום גב' שמחה סמואלוב ז"ל". על פי המוסכם הודיעו באי כח בעלי הדין לראש ההוצל"פ "כי התפשרו בכל הנושאים שבתיק ההוצל"פ... למעט הנושא המתייחס לעצם זכאותה של הגב' מלכה לוי לקבל כספים...". באי כח בעלי הדין ביקשו מראש ההוצל"פ "להכריע בנושא זה בלבד. עם ההכרעה בנושא זה - ייסגר התיק".
ג. ראש ההוצל"פ בדק אם הסתיימה השליחות לפי ייפוי הכח עם מותה של המנוחה ולצורך זה בדק אם ניתן ייפוי הכח להבטחת התחייבות חיצונית אחרת שנתנה המנוחה לגב' לוי או לאחר לשם הבטחת זכויותיו. מסקנתו היתה שיש לקבל את עמדת המשיבה שלפיה אין ייפוי הכח צמוד להתחייבות כלשהי היוצרת את "הזכות הבלתי חוזרת". כך שייפוי הכח אינו בלתי חוזר והוא בא לידי סיומו עם מותה של המנוחה. שאלה אחרת של ראש ההוצל"פ היתה אם ייפוי הכח שבתיק מעניק לגב' לוי את הזכות לקבל לעצמה את כספי הפיצויים, וגם בעניין זה קבע שכוונת המנוחה לא היתה להעניק לגב' לוי את הכספים. מכאן התוצאה שעם מות המנוחה הסתיימה השליחות ופקע יפויי הכח ואין גב' לוי זכאית לקבל את הכספים במקום המנוחה. על כן הורה על סגירת תיק ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי אימץ את מסקנות ראש ההוצל"פ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ד. טענותיה של גב' לוי הן לעניין כוונת המנוחה בעשיית יפוי הכח והן לעניין פירושו, מעוגנות בעובדות המיוחדות של הפרשה, ואין כאן כל שאלה משפטית בעלת חשיבות המצדיקה דיון בערכאה שלישית. בשולי הדברים יש להעיר, שאין לדחות בקש את טענת ב"כ המשיבה, שכוונת הצדדים במסמך ההסכמה שעשו בלשכת ההוצל"פ, היתה, כי החלטת ראש ההוצל"פ תהיה סופית ותחייב את בעלות הדין ללא הליכים נוספים. גם לעצם העניין אין מקום להתערב בהחלטת ראש ההוצל"פ. כפי שנאמר ביפוי הכח, הוסמכו מיופי הכח לעשות בשמה של המנוחה פעולות שונות שעל כולן נאמר שייעשו "בשמי ובמקומי" ורק לגבי הזכות לקבל את כספי הפיצויים נאמר "לקבל בשמי ועבורי". בהיעדר ראייה לסתור נראה כי משמעותו של שינוי לשון זה היא שמיופי הכח יקבלו את כספי הפיצויים על מנת להחזיק בהם עבור המנוחה דווקא.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד נתן קנת למבקשת, עו"ד רמי אברהם-אפרים למשיבה. 3.8.98).

ע.א. 8639/96 - אריה חברה לביטוח בע"מ נגד מרדכי קרדוניס

קביעת הפסד השתכרות בגין תאונת דרכים בשיעור העולה על הצהרת הנפגע למס הכנסה בדבר שיעור השתכרותו. גובה אחוז הנכות(מחוזי י-ם - ת.א. 376/93 - הערעור נתקבל).

א. המשיב, יליד 39, נפגע בינואר 89 בכף ידו בתאונת דרכים והמערערת אחראית לפצותו בגין נזקיו. המשיב הוא לוטש יהלומים במקצועו ולטענתו הפגיעה בכף היד פגעה בכושר השתכרותו בצורה משמעותית. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו שכושר ההשתכרות של המשיב קודם לתאונה היה בשיעור של 3,500 דולר וכי עקב התאונה נפגע כושר זה באופן מלא במשך 4 חודשים מיום התאונה כאשר נמנע מן המשיב לעבוד כליל, במשך שלשה חודשים נוספים היה מוגבל כדי %50 מכושר עבודתו, ובאשר לעתיד קבע ביהמ"ש כי הכושר נפגע לצמיתות בשיעור של %5 כשיעור הנכות הרפואית שנגרמה למשיב בתאונה. המערערת טוענת, בין היתר, כי קביעת גובה כושר ההשתכרות של המשיב לולא התאונה מוגזמת וכן היא תוקפת את הקביעה שכושר ההשתכרות של המשיב נפגע עקב התאונה בשיעור של %5 מכלל ההשתכרות. הערעור נתקבל.
ב. על פי ההצהרות שהגיש המשיב לשלטונות מס הכנסה, היתה הכנסת המשיב עובר לתאונה 1,500 ש"ח לחודש ובשיערוך ליום מתן פסה"ד כ-5,000 ש"ח, היינו סכום השווה, בקירוב, לשכר הממוצע במשק. בעדותו בביהמ"ש טען המשיב שהצהיר הצהרות כוזבות לשלטונות המס וביהמ"ש קיבל עדות זו. פרט לעדות המשיב היתה עדות של לוטש יהלומים שהעריך את השתכרותו של לוטש יהלומים ברמה סבירה בכ-3,000 עד 4,000 דולר לחודש. על יסוד כך קבע ביהמ"ש את כושר ההשתכרות של המשיב בשיעור של 3,500 דולר. ברם, לא היה מקום להסתמך על שתי עדויות אלה.
ג. הלכה היא, שתובע רשאי להוכיח את שיעור השתכרותו קודם התאונה, אפילו עולה שיעור ההשתכרות על הצהרות התובע בפני שלטונות המס. עם זאת, עליו להביא ראיות
משכנעות, נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת הפיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה. המשיב עבד כאמור בליטוש יהלומים כעצמאי ולא הביא בפני ביהמ"ש פירוט על העבודות שביצע, התמורה שקיבל עבורן וההוצאות שהיו לו. גם עדותו של העד שהביא אינה יכולה לסייע לו. גם עדות זו היתה כללית ולא התייחסה למשיב עצמו שלגבי הכנסותיו לא ידע להעיד דבר. אין צורך לומר שיכול להיות פער ניכר בין הכנסתו של לוטש יהלומים אחד לבין הכנסתו של אחר. בנסיבות האמורות לא היה יסוד לסטות מגובה ההכנסה החודשית כפי שהוצהר עליה לשלטונות המס.
ד. גם קביעת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של המשיב אינה עומדת בפני הביקורת. מסתבר שמצב היד של המשיב היה פגום בשל מחלה אחרת גם לפני התאונה והמומחה שמינה ביהמ"ש אמר "הייתי אומר שאם המצב של היד היה בערך %20, הייתי אומר שהתאונה גרמה להחמרה של %5". אמירה זו ניתנת לשתי פרשנויות - האחת שה-%5 כוונתם לנכות כללית של עוד %5, והאחרת היא שהנכות היא בשיעור של %5 מ-%20 דהיינו אחוז אחד. ביהמ"ש נקט בפירוש הנוח למשיב ואולם פרשנות זו מתעלמת מאמירה מפורשת של המומחה בחקירתו החוזרת שהתאונה גרמה ל-%5 מתוך ה-%20 נכות שהיו גם קודם לכן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. בייניש למערערת, עו"ד י. גלפר למשיב. 18.8.98).

בש"פ 5072/98 - מדינת ישראל נגד יהודה לוי

*שחרור בערובה (חטיפה לשם סחיטה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. נגד המשיב ואחיו מקס הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של נסיון לרצח, חטיפה לשם סחיטה, כליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק שלא כדין. על פי המתואר בכתב האישום חשדו המשיב ואחיו באדם בשם עוז פטל כי הוא אחראי להיעלמו של חצי קילוגרם קוקאין, ועל רקע זה סייע המשיב לאחיו בחטיפתו של עוז, הובילו לפרדס, כפת את ידיו והחזיקו שם מספר שעות תחת איומים בנשק ושיחררו רק משהסכים לפצות את המשיב ואחיו בשווי הסם שנעלם. בהמשך אותו לילה פיתה המשיב את אילן תורג'מן (להלן: אילן) להצטרף אליו ואל עוז לפרדס, בתואנה שהם הולכים לעשן סמים, ומשהגיעו לפרדס כבל המשיב את אילן תוך איומי סכין, כיבה סיגריה בסמוך לעינו ובשלב זה החלה מסכת של התעללות באילן הכפות. לאחר מכן נלקח אילן אל בית הורי המשיב שם חיכה מקס ושוב חבטו באילן ומקס הורה למשיב "לגמור" את אילן אך הלה הצליח להימלט. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של השניים וביהמ"ש המחוזי החליט שניתן להסתפק בחלופת מעצר ביחס לשניהם. עררה של המדינה ביחס למקס נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון ועתה נדון עררה של המדינה על שחרורו של המשיב בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
ב. באשר לשאלה אם קיימות ראיות לכאורה - התשובה לכך היא חיובית. אכן, שני העדים המפלילים את המשיב הם עדים שרקעם ועברם מעוררים קושי. ברם, בבקשת המעצר אין המדינה מסתמכת רק על עדויות אלה, אלא על ראיות אובייקטיביות התומכות בעדויות המתלוננים. בשלב זה אין ביהמ"ש בוחן את מהימנות הצדדים אלא אם קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורש הגירסה המפלילה. בענייננו אין לומר על פני הדברים שגרסאות העדים לוקות בסתירות מהסוג האמור, על אף אי דיוקים בחלק מהפרטים
שמסרו. גירסאותיהם נתמכות בראיות אובייקטיביות ממשיות כך שביסודם של דברים קיימות ראיות לכאורה.
ג. אשר לחלופת מעצר - בהתחשב באופיין וטיבן של העבירות המיוחסות למשיב, החשש הכבד לשיבוש הליכי משפט, עברו הפלילי המכביד של המשיב, העבירות המיוחסות למשיב בוצעו כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, מתחייבת המסקנה כי אין בחלופת מעצר כדי להבטיח מפני הסיכון הנשקף מן המשיב.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד ירון דוד למשיב. 13.8.98).

ע.א. 836/96 - seirtsudnI ecapsoreA lanoitanretnIנגד חיים צפורי

קביעה אם סכום כסף מסויים ניתן כהלוואה או כהשקעה. פירוש מסמכים אם היה ויתור על ההלוואה(מחוזי ת"א - ת.א. 544/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. המערערת תבעה את המשיב בסדר דין מקוצר להחזרת הלוואה בסכום של 200,000 דולר. למשיב ניתנה רשות להתגונן על יסוד שתי טענות: כי עיסקת ההלוואה נעשתה למראית עין בלבד כמסווה לעיסקה אמיתית של שותפות בין מנהל המערערת מר וינר לבין המשיב; כי המשיב הוטעה לגבי זהות המלווה בסברו שהמלווה הוא מר וינר ולא המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות ועם זאת החליט לחייב את המשיב לשלם למערערת רק את מחצית סכום ההלוואה. הטעם לדבר משום שההלוואה ניתנה ע"י המערערת לשותפות בין וינר והמשיב ולפיכך חייב המשיב להחזיר למערערת רק את מחצית מסכום ההלוואה בלבד. המערערת בערעורה טוענת שהמשיב חייב להחזיר לה את מלוא סכום ההלוואה ואילו המשיב טוען כי היה מקום לדחות מכל וכל את התביעה. שני בעלי הדין מסכימים שפסיקת מחצית סכום ההלוואה חרגה מגדר המחלוקת שביניהם. הערעורים נתקבלו והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון בטענה מסויימת שהועלתה ולא הוכרעה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ב. מסתבר שהצדדים אכן ניהלו ביניהם עסק וכי העסק התפרק משעה שנודע למשיב כי וינר מנהל פרשיית אהבים עם אשתו. כשהתגלתה הפרשייה התנהלו חילופי פקסים ומכתבים בין המשיב לוינר. השאלה מה תוכן ההסכמות שהגיעו אליהם, אם בכלל, וינר והמערערת, משהחליטו על פירוק השותפות, שנוייה במחלוקת ביניהם. גירסת וינר היתה שהסכמתו לעכב תשלומי הלוואה, כעולה מתוך מסמכים שהובאו, ניתנה כשלב ביניים עד שיתבררו היחסים שבינו לבין המשיב עקב גילוי הפרשייה האמורה. לעומת זאת, גירסת המשיב היתה כי הוסכם בשיחת טלפון בינו לבין וינר שהמשיב יטול על עצמו את מלוא הזכויות והחובות של העסק ובעקבות זאת נשלח אליו מסמך, שהוצג בביהמ"ש, שלפיו וינר מוותר על החוב. ביהמ"ש לא הכריע בשאלה אם הוסכם בין וינר למשיב לוותר על ההלוואה ואם לאו, ולעניין זה יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיתיר לבעלי הדין, במידת הצורך, להשלים ראיותיהם, ויחליט אם לקבל את התביעה במלואה או לדחותה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד דרור נאור ורומם שרנו למערער, עו"ד איתן בן דוד למשיב. 20.8.98).

ע.פ. 2346/98 - משה ימיני נגד מדינת ישראל

*הרשעת בעל באינוס אשתו וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער ואשתו היו נשואים כ-10 שנים עד לאירוע נשוא הערעור ולהם שני ילדים משותפים. בתקופה בה אירע האירוע לא התנהלה מערכת היחסים בין השניים על מי מנוחות אף שהמשיכו להתגורר באותה דירה ולישון במיטה משותפת בחדר השינה. האשה
אף הגישה תביעה למזונות ולגירושין וכן בקשה לצו הגנה. בליל האירוע העירה האישה את בעלה כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבים ברגליה. הוא ביקש להרגיעה, הביא לה כוס מים ועיסה את גופה במקומות הכואבים בהסכמתה. כתוצאה מכך התגרה מינית ורצה לקיים עימה יחסי מין. לדבריה היא סירבה אך הוא בעל אותה בעל כורחה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של אינוס וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל כאשר השופטת שטרסברג-כהן, בדעת מיעוט, הציעה להסתפק בחצי שנה מאסר בעבודת שירות ואילו שופטי הרוב, מצא וקדמי, סברו שיש להעמיד את העונש על 15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי.
ב. השופטת שטרסברג-כהן: באשר להרשעה - ביהמ"ש המחוזי האמין לאשה ביחס להשתלשלות האירועים ולא קיבל את גירסת המערער שהיא טמנה לו פח כדי שתוכל לטעון שאנס אותה ולקבל נגדו צו לעזוב את הבית. בכך אין להתערב ועל כן דין הערעור על ההרשעה להידחות.
ג. באשר לעונש - עבירת האינוס היא מן החמורות שבעבירות. כמידת חומרתה כך גם העונש המירבי שבצידה. אלא שהנסיבות בהן מתבצע האינוס עשויות להיות שונות מן הקצה לקצה במהות ובחומרה. מצד אחד מצוי האונס הברוטלי, האכזרי, בו פוגע העבריין בקרבן תמים, זר לו לחלוטין, ומבצע בו את זממו באלימות, בכח, באכזריות או תוך הפחדה ואיומים. מן הצד השני מצוי האינוס בין שניים הקרובים זה לזה, המקיימים יחסי מין ביניהם בהסכמה עד לאותו רגע בו מביעה האשה את התנגדותה בשלב כלשהו והגבר אינו נשמע לה. אינוס של בעל את אשתו הוא הבעייתי ביותר מבין סוגי האינוס המוכרים. הרגישות המיוחדת של מערכת יחסי בני זוג המורכבת מרבדים רגשיים רבים ושונים, החיכוך היומיומי, המגע התמידי, קיום יחסי מין כחלק אינטגרלי מחיי הנישואין, יוצרים מערכת יחסים מורכבת העלולה לטשטש את הגבול בין הסכמה לסירוב. בחלק מן המקרים נובע היחס הכוחני אדנותי של הבעל כלפי אשתו, מתוך תפיסת עולם מעוותת, בה נתפסת האשה כמי שמשמשת כלי לסיפוק צרכיו ויצריו של הבעל. בענייננו עבר המערער את הגבול של האקט המיני המבוצע בהסכמה בין בני הזוג, אך המקרה רחוק מלהיות אינוס אלים על רקע של דיכוי, השפלת והכנעת האשה ע"י הבעל. המערער אינו אלים ואין לו עבר פלילי והוא לא הטריד את אשתו מאז המקרה. היא לא חששה מפניו כלל ולא התלוננה על תוקפנות מצידו, וגם למחרת האירוע המשיכו בני הזוג להתגורר יחדיו, וכחודשיים לאחר האירוע, כאשר הבעל כבר לא התגורר עם אשתו, הזמינה אותו לביתה וקיימו ביניהם יחסי מין בהסכמה. בכל הנסיבות יש להעמיד את העונש על 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.
ד. השופט מצא (דעת הרוב): אכן, ביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה ואין ספק כי התנהגות המתלוננת לפני האירוע עודדה את המערער להאמין שהיא אינה מתנגדת לבעילה. צדק ביהמ"ש כאשר בהרשיעו את המערער בעבירות אינוס השית עליו עונש מאסר. אך בקביעת תקופת המאסר לא ייחס ביהמ"ש משקל נאות לנסיבות המיוחדות שבגידרם ביצע המערער את העבירה. על כן יש לקבל את הערעור על חומרת העונש ולהעמיד את העונש על 30 חודשי מאסר שמחציתם לריצוי בפועל. השופט קדמי הסכים לפסק דינו של השופט מצא והבהיר כי העונש שהוצע ע"י השופטת שטרסברג-כהן אינו נותן ביטוי הולם לחומרת המעשה.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד ראובן בר חיים ואריה שרעבי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 24.8.98).

ע.א. 1532/97 - חיזגאייב ויטלי ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

קיצור תוחלת חיים בתאונת דרכים. תשלום פיצויים בתשלומים עתיים או בתשלום חד פעמי(מחוזי י-ם - ת.א. 679/95 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער, יליד יולי 59, נפגע בתאונת דרכים במאי 94. במשך תקופה של כשנה היה בטיפולים ובתהליך שיקום בבתי החולים ונותר נכה בשיעור של %100, כשהוא סובל מקוודרופלגיה. בשל נכותו זקוק התובע לעזרה בכל הפעולות החיוניות היום יומיות, כולל העברה ממיטה למיטה, רחצה, הלבשה וכדומה ואינו שולט בצרכיו. ביהמ"ש מינה מומחה רפואי בתחום השיקומי שקבע בחוות דעתו ובעדותו את צרכיו השונים של התובע. המשיבה חבה בתשלום נזקיו של התובע עקב התאונה. ביהמ"ש נדרש, בין היתר, להחליט בשתי שאלות בעלות השלכה כללית על חישוב הפיצויים: האם קוצרה תוחלת חייו של התובע עקב התאונה ועד כמה קוצרה תוחלת החיים; האם יש לפצות את התובע בגין נזקיו עקב התאונה בדרך של תשלום גלובלי או בדרך של תשלומים עיתיים. חוות דעתו של המומחה לא סיפקה תשובה מספקת לשאלה מהו קיצור תוחלת החיים שנגרם לתובע. מסקנת ביהמ"ש היתה שהוא מתקשה לקבוע את שיעור קיצור תוחלת החיים. מסקנה זו תרמה להחלטתו בנקודת המחלוקת השניה, לפסוק לתובע פיצוי בדרך של תשלומים עיתיים. בעקבות זאת פסק תשלום עיתי של 20,000 ש"ח לחודש. הערעורים בנושאים אלה ובנושאים אחרים נדחו.
ב. התובע טוען כי היה מקום לפסוק לו פיצוי של 26,000 ש"ח לחודש שיהיה בו כדי לאפשר העסקת שלשה עובדי משמרות שיסופקו ע"י חברת כח אדם. ביהמ"ש קבע שדי בהעסקה על בסיס חודשי של עובד זר שיגור בבית התובע בצירוף עובד ישראלי למשמרת יום. עלות זו מתקרבת לסכום של 10,200 ש"ח לחודש ליום פסק הדין ולכך הוסיף ביהמ"ש הפסדים והוצאות בעתיד כך שהגיע לתשלום עיתי חודשי של 20,000 ש"ח. בקבעו את הסכום האמור לא התעלם ביהמ"ש מהראיות שהובאו מטעם התובע באשר להוצאות בעבר אך דעתו היתה שהתובע ואלה המנחים אותו, נקטו בעבר בדרך בזבזנית לא ראוייה. אין ניזוק רשאי לנהוג מנהג בזבזנות ואי הקטנת הנזק על חשבונו של המזיק, ולצפות שביהמ"ש יעניק גיבוי לכך. אין גם לתובע לחשוש ממצב בו לא יוכל להעסיק עובד זר שעלותו נמוכה, שכן על פי הצהרת הנתבעת, שמצאה ביטוי בפסה"ד, אם לא יינתנו היתרים להעסקת עובדים זרים לטיפול בנכים סיעודיים, תהיה פתוחה בפני התובע הדרך לפנות בבקשה להגדלת התשלומים העיתיים, ותקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים) לא תהווה מחסום לבקשה כזו.
ג. מאידך צודק התובע באחת מטענותיו. עם יציאתו מבית החולים לוינשטיין המליץ מנהל המחלקה בה שהה על האביזרים שעליו להצטייד בהתחשב במצבו. התובע רכש את עיקרו של הציוד ומסתבר שחלק מהאביזרים לא הומלץ כאביזרים הדרושים לתובע ע"י המומחה הרפואי שמינה ביהמ"ש. הסכום הכולל ששולם ע"י התובע עבור האביזרים הוא כ-62,000 ש"ח, אך רק חלק מסכום זה אושר במסגרת הפיצוי. בעניין זה הדין עם המערער. בשל הדחיפות של הצורך לרכוש את כל האביזרים הדרושים לו, אין להקפיד עם התובע גם אם רכש אביזר מסויים שאחר כך התברר, על פי המלצת מומחה ביהמ"ש, שאין הוא נחוץ.
ד. אלא שהגדלת הפיצוי הראוי בפרט הנזק האמור מתקזזת כנגד סכום אחר שיש הצדקה להפחיתו מן הפיצוי על יסוד הערעור שכנגד. מדובר בהוצאות רפואיות שנפסקו לתובע באשר לעתיד, כולל, הוצאות על פיזיוטרפיה ותרופות. בפסיקת הפיצויים בפרטי נזק אלה לא ניתן משקל מתאים לזכותו של התובע לקבל טיפולים רפואיים חינם בקופת החולים. אין נתונים מספיקים לקבוע במדוייק את הסכומים שנפסקו לתובע ביתר.
על פני הדברים קיזוז הסכום ששולם בעניין זה ביתר לתובע בוודאי עולה על הסכום שאותו יש להוסיף לתובע בגין האביזרים שרכש. על כן, יש לדחות את הערעורים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. קריצמן למערערים, עו"ד אילן ירון למשיבה. 25.8.98).

רע"א 6779/97 - מנופי יהודה בע"מ נגד מזל - עבודות מתכת ואח'

*פגיעה במלגזה כ"תאונת דרכים"(מחוזי באר שבע - ת.א. 2040/95 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).

א. המשיב 4 (להלן: המשיב) נפגע עת עסק בהחלפת רצפה בתוך מיכל דלק גדול. לצורך ביצוע העבודה הוכנסה מלגזה לתוך המיכל ע"י מנוף המורכב על כלי רכב. תוך כדי הורדת המלגזה נפגעה ידו של המשיב. הוא הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי נגד מעבידיו (המשיבים 1 ו-2), נגד בעלת המנוף (המערערת) ולחילופין נגד משיבה 3 מבטחת המנוף, שעיקרה, טענת המערערת שהפגיעה הינה תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האירוע אינו בגדר תאונת דרכים. לדעתו, האירוע אינו נופל בגדרי "ההגדרה הבסיסית" של תאונת דרכים, שכן השימוש ברכב לא היה "למטרות תחבורה". ביהמ"ש קבע גם כי אין האירוע נופל בגדרי החזקה המרבה שעניינה "ניצול הכח המיכני של הרכב". לדעתו מתקיימים אמנם מרבית התנאים שבחזקה המרבה, אלא שתנאי אחד לא נתקיים - והוא התנאי שהכח המיכני שינוצל יהיה כוחו של הרכב דווקא, כלומר, כח מיכני המשמש ליעודו התעבורתי של הרכב, וכאן מנוע הרכב היה נפרד לחלוטין ממנוע המנוף. הערעור נתקבל.
ב. בפתח דבריהם טענו המשיבים כי הרכב כלל אינו בגדר "רכב דו יעודי", כלומר, רכב בעל יעוד תעבורתי ויעוד שאינו תעבורתי, ודי בטעם זה בכדי לשלול את תחולת החזקה המרבה בדבר "ניצול הכח המכני". טענה זו יש לדחות. ביהמ"ש המחוזי, לאחר שעמד על טיב הרכב עצמו ונעזר בחוות דעת מומחה לעניין זה, קבע כי מדובר ברכב "דו יעודי" וכי היעוד המקורי לא שונה. על פי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים כשבאים לבחון אם אירוע מסויים נכלל בגדריה של הגדרת תאונת הדרכים, יש לפעול בשלשה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם האירוע נופל בגדריה של "ההגדרה הבסיסית", והיא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; אם האירוע הנדון אינו מקיים תנאיה של הגדרה בסיסית זו, כמו המקרה שלפנינו בו לא היה שימוש "למטרות תעבורה", אזי יש לעבור לשלב הבדיקה השני בו נבדקת התקיימותן של "החזקות המרבות" ובענייננו נבחנת החזקה המרבה שלפיה "יראו כתאונת דרכים גם מאורע... שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". בשלב השלישי, אליו לא נדרש ביהמ"ש המחוזי בשל מסקנתו האמורה, החל רק בהנחה וניתוח אחד משני השלבים הראשונים מוביל למסקנה כי האירוע מהווה תאונת דרכים - יש לבחון אם לא חלה אחת מן החזקות החלוטות "הממעטות", שיש בהן כדי להוציא אירוע מגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.
ג. השאלה העיקרית שהתעוררה בעניין דנא היא אם תנאי נוסף הוא, לתחולתה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכח המכני", כי הכח המכני שנוצל יהא אותו הכח המשמש לייעודו התעבורתי של כלי הרכב. על שאלה זו השיב ביהמ"ש המחוזי בחיוב ובעניין זה יש לקבל את ערעורה של המערערת. החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכח המכני" עומדת על רגליה היא ואינה כפופה למרכיביה השונים של "ההגדרה הבסיסית". אין הכרח כי "ניצול הכח המכני" יהא "למטרות תחבורה". אימוץ הגישה שגם במצב בו הכח המכני שיופעל במסגרת החזקה החלוטה יהא זה של מנוע נפרד, אין בו משום ריקון
ההגדרה הבסיסית וההסדר החקיקתי. ניצול כח מכני ממנוע נפרד מקיים את הייעוד "שאינו תעבורתי", המונח ביסוד חזקה חלוטה זו, ובלבד שזהו ייעודו המקורי של הרכב. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון בדבר הקשר הסיבתי הנדרש לצורך חיובה של המערערת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, י. גולדברג. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד אריה כרמלי, רם וינוגרד ופיראס מלחם למערערת, עוה"ד יוסף לחיאני וגבריאל ראובינוף לאררט חברה לביטוח, עוה"ד אבי קריסי ויורם ורון לנפגע (המשיב 4). 18.8.98).

ע.א. 4227/94 - ד"ר קאסם סמחאת נגד שר הבריאות

*ביטול רשיון רופא שהורשע בביצוע עבירות מין במטופלות(ערעור על ביטול רשיון לעסוק ברפואה - הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 58, תושב הכפר מנדא, סיים לימודי רפואה בשנת 87 וקיבל רשיון לעסוק ברפואה. בספטמבר 89, במסגרת עבודתו בחדר מיון של בית החולים בעפולה, בדק חיילת בעקבות תלונות על שלשולים והקאות, ואגב בדיקתה ליטף אותה בשדיה והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה. במהלך כשבוע, ביולי-אוגוסט 90, עת עבד כרופא מחליף במרפאת קופת חולים במגדל העמק, פגע המערער מינית ב-8 נשים נוספות שהורה להן להתפשט ומעבר לדרוש לפי צרכי הבדיקה הרפואית מישש להן בחזיהן ולאחת מהן החדיר אצבעות לאיבר המין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ב-5 עבירות של תקיפה מינית ושתי עבירות של אינוס וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. לאחר ששוחרר מהכלא נקלט המערער בעבודה כרופא במגזר הפרטי. הוגשה נגדו קובלנה משמעתית וכחצי שנה לאחר ששוחרר מן המאסר נדונה הקובלנה בפני ועדת המשמעת, בהתאם לסעיף 44 לפקודת הרופאים, וועדת המשמעת המליצה לבטל את רשיונו של המערער. שר המשפטים קיבל את ההמלצה וחתם על צו לביטול הרשיון. הערעור נדחה.
ב. נקיטת אמצעי משמעתי נגד רופא, בעקבות הרשעתו בעבירה פלילית תוך מילוי תפקידו, מכוונת ליתן ביטוי ראוי לכשלון המקצועי-אתי הכרוך בהרשעה, ובכלל זה, להשלכתה של ההרשעה על כשירותו של הרופא המורשע להמשיך בעיסוקו המקצועי. מחוות דעתה של ועדת המשמעת עולה בבירור שזו סברה כי המערער, משהורשע בעבירות החמורות, שוב אינו ראוי להימנות, לתמיד, עם מקצוע הרפואה. חוות דעתה של ועדת המשמעת מעגנת נורמה משמעתית, הרואה בחומרה רבה פגיעה מינית של רופא בחולה, הנעשית אגב מתן הטיפול. אין שמץ טעם לחלוק על צדקת גישתה ונימוקיה של ועדת המשמעת. מכלל סטיות מן השורה, שרופא עלול לסטות במהלך מילוי תפקידו הרפואי, אין כמדומה סטייה חמורה מפגיעה מינית בחולה במהלך הטיפול הרפואי. לפגיעה שכזאת מתלוות מידות רעות לרוב: ניצול לרעה של התפקיד הרפואי המקנה לרופא נגישות קלה לגופם של המטופלים, הפרת אמונם של החולים הנפגעים, ביזויים והשפלתם. הרופא פוגע במעשיו פגיעה חמורה לא רק בקרבן המעשה אלא גם במקצוע הרפואה.
ג. המערער טוען טענת אפליה בכך שכלפי רופאים אחרים, שנמצאו אשמים בביצוע מעשים מיניים וחמורים בחולות שטופלו על ידם, הסתפקו ועדת המשמעת ושר הבריאות בהתליית הרשיון לתקופה קצובה ולא עמדו כל עיקר על ביטול הרשיון. טענה זו יש לדחות. ראשית, מבחינת מהות וריבוי המעשים, מקרהו של המערער אינו נראה כפחות חמור משלשה מקרים אחרים שבהם כן הוחלט על ביטול הרשיון ולא התלייתו. שנית, וזה העיקר, הזכות לערער על החלטות שר הבריאות נתונה רק לרופא הנקבל. מכאן, שפסה"ד בהם אישר ביהמ"ש העליון החלטות מקלות של השר, אינם מקימים יסוד
להנחה שהאמצעים המשמעתיים שננקטו באותם מקרים הביעו, גם לדעת ביהמ"ש, את רמת הענישה המשמעתית הראוייה.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד זאיד פלאח למערער, עו"ד גב' נעמי שטראוס למשיב. 11.8.98).

רע"א 2508/98 - מתן. י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נגד מילטל תקשורת בע"מ ואח'

סירוב בימ"ש מחוזי לתת צו מניעה זמני בלי שהרשה חקירת מצהירים על תצהיריהם. המדיניות הכללית במתן סעד זמני(מחוזי ת"א - ה.פ. 224/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בגדר תובענה שהוגשה בביהמ"ש המחוזי נגד המשיבה עתרה המבקשת, בין השאר, למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבות לייצר כרטיס אלקטרוני שהוא פרי המצאתה של המבקשת. נתבקשה תגובת המשיבות ולפני ביהמ"ש הונחו תצהירים המכחישים זה את זה. המבקשת ביקשה לחקור את המצהיר ואת המומחה מטעם המשיבות וביהמ"ש דחה את הבקשה לאמור "לאחר עיון בבקשה ובתגובה החלטתי ליתן את החלטתי על יסוד החומר שבפני ללא חקירת המצהירים והמומחים...". לאחר מכן החליט השופט "על פי הניירות" לדחות את הבקשה. בהחלטתו קובע ביהמ"ש כי מהמסמכים שהיו לפניו נראה שאמנם הכרטיס נשוא הבקשה פותח ע"י המבקשת, אלא שמחילופי טיוטות חוזה בין הצדדים ניתן ללמוד כי היה מוסכם על המבקשת שהמשיבה תהא רשאית לייצר את המערכת שלא באמצעות המבקשת. ביהמ"ש הוסיף כי גם אם צודקת המבקשת בטענתה, הרי "נזקה של המבקשת ניתן לפיצוי בדרך של פיצוי כספי". ביהמ"ש הביע דעתולגבי מתן צווים זמניים בכלל בכתבו כי "הושטת סעדים בטרם בירור המשפט הינה סטייה מדרך המלך לשבילים צדדיים" והסטייה מוצדקת רק כאשר התובע מצליח לשכנע שההמתנה עד לבירור המשפט תסכל את הסעדים שהוא מצפה לקבל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ללא חקירת המצהירים לא יכול היה ביהמ"ש המחוזי להחליט שיש לדחות את בקשתה של המבקשת מן הטעם ששומה עליה להסתפק בתובענה למתן סעד כספי. הטעם לדבר נעוץ בטיבה של המחלוקת שבין בעלי הדין, וגם בהתייחסות המשפטית הראוייה בדרך כלל לבקשות למתן סעד זמני.
ג. לעניין טיבה של המחלוקת - לטענת המבקשת העתיקה המשיבה את המצאתה ומשווקת לצרכניה מוצר המפר את זכויותיה. המשך ההפרה עשוי לגרום למבקשת לא רק נזק ישיר אלא גם פגיעה במוניטין. למקרא התצהירים כשהם לעצמם לא ניתן לגבש דעה אפילו לא לגבי טענת המשיבה כי המבקשת יכולה למצות את סעדיה ע"י הגשת תביעה כספית. מכאן שלטיבה של המחלוקת צריך היה לאפשר חקירת המצהירים.
ד. באשר להתייחסות המשפטית לבקשות למתן סעד זמני - אין הבקשה למתן סעד זמני בחינת "שביל צדדי" בלבד במערכת בירור הפלוגתאות שבין בעלי הדין. לעיתים עשוייה במישור המעשי, החלטה בבקשה למתן סעד זמני, להכריע את הכף בתובענה לכאן או לכאן. עצם העובדה שקיים פער זמנים, לעיתים רב, בין מועד הגשת התובענה לבין מתן פסה"ד בה, עשוי לחייב התייחסות לגבי מה שיקרה בתקופת הביניים, ולשם כך נוצרה תורת הסעדים הזמניים על כלליה השונים. ביהמ"ש אינו צריך להתייחס לבקשה למתן סעד זמני כאל מעין "בת חורגת" בהליך המשפטי, שיש לסלקה מעל פניו כמין מטרד, כל עוד לא הצביע המבקש על קיומן של נסיבות יוצאות דופן המצדיקות היעתרות לבקשה. מקום שהעובדות הרלבנטיות להכרעה בבקשה למתן סעד זמני שנויות במחלוקת
אין מנוס מפני קיום חקירה קצרה על התצהירים, חקירה המתאימה למתכונת של דיון בבקשות לסעדים זמניים, אם כי לא חקירה נרחבת המתאימה לדיון לגופו של עניין.
ה. המשנה לנשיא ש. לוין הגיע למסקנתו בדבר הצורך להתיר חקירה על תצהירים לאחר שדן בפירושן ובתחולתן של התקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, סעיף 17(א) לפקודת הראיות ופסקי דין שונים שניתנו בנושאים האמורים. את המצב המשפטי סיכם כך שבעיקרון זכותו של בעל דין שמורה לו - מכח חוק חרות - לקיים חקירה שכנגד של יריבו, בין שמדובר בהליך העיקרי ובין כשמדובר בהליך ביניים והוא בהגבלים הקבועים בחוק, כגון שביהמ"ש שוכנע שהחקירה אינה רלבנטית. כמו כן, בידי ביהמ"ש שיקול דעת להגביל את היקף החקירה ואין להפוך את החקירה שכנגד בהליכים אלה לחזרה כללית לקראת המשפט.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד דן שפט למערער, עו"ד ארז טיקולסקר למשיבים. 30.8.98).

בש"פ 3965/98 - אלון קורן נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות אינוס וגניבה אשר לפי הנטען בוצעו על ידיו כלפי צעירה עיוורת, בשתי הזדמנויות, כשהוא מציג את עצמו בכל אחד מהמקרים בשם בדוי אחר ומנצל לרעה את מגבלתה הפיסית של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הורה בעבר על שחרורו של העורר בחלופת מעצר אך הערר של המדינה נתקבל וביהמ"ש העליון הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לאחר הדברים האלה, במאי 98, קויימה ישיבה ראשונה במשפט והתיק נדחה לשמיעת ראיות לסוף נובמבר 98. על רקע זה הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בטענה כי משנדחתה תחילת הראיות למשפט למועדים כה מרוחקים אין זה מן המידה להניחו במעצר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר והערר נדחה.
נאשם הנתון במעצר רשאי לצפות לכך שביהמ"ש יעשה את כל הסידורים האפשריים כדי לסיים את המשפט בתוך 9 חודשים מיום הגשת כתב האישום. קביעת תחילת הבירור למועדים אחדים יותר מ-8 חודשים לאחר הגשת כתב האישום, שומטת כמעט לחלוטין את הסיכוי לסיים את המשפט בתוך התקופה האמורה. עם זאת, בשאלה אם מוצדק לקיים את המעצר מוטל על ביהמ"ש להחליט גם תוך התחשבות בחומרת הסכנה לבטחון הציבור העלולה להיווצר אם ישוחרר הנאשם ממעצרו. בערר אחר של נאשם שמשפטו נקבע למועד אחד יותר מ-8 חודשים לאחר הגשת כתב האישום (בש"פ 4113/98 - ראה סביר נ"ב 92) נקבע כי יש לשחרר את הנאשם בשל הדחייה בתחילת המשפט. אולם, באותו מקרה היה מדובר בחולשה שבה לקתה מסכת הראיות, בעוד שבענייננו מדובר במי שיש נגדו ראיות לכאורה לביצוען של עבירות חמורות, וכן הוא בעל עבר פלילי המעיד עלהיותו מסוכן לבטחון הציבור.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד ירון בן יוסף ושי נודל לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 12.7.98).

בש"פ 3833/98 - אריק קורקוס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הונאת חברת ביטוח בדבר גניבות רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בשמונה אישומים של קשירת קשר עם בעלי רכב להונות את חברות הביטוח שלהם ולדווח על גניבת הרכב. העורר תיווך במכירת כלי הרכב לרוכש מעזה. כמו כן הואשם בכך שקיבל לידיו רכב בידיעה שהוא גנוב ומספרו מזוייף ועוד הואשם בנסיון להדיח נאשם אחר בפרשה.
בימ"ש השלום החליט לשחרר את העורר בחלופת מעצר בתנאים של "מעצר בית" מלא ובהפקדת ערבויות, בקבעו כי מדובר בעבירות מרמה, ולעניין האישום בעבירת הדחה מדובר באימות עם חשוד אחר כשהעורר סימן לו לשתוק ואין זה מקרה חמור של הדחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי מדובר ב"מכונה משומנת" של עבירות מרמה להעברת כלי רכב לרצועת עזה ואין זו עבירה פחות חמורה מגניבת כלי רכב. על כן הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
המחלוקת בין בימ"ש השלום לבין ביהמ"ש המחוזי בשאלה של חלופת מעצר מעידה כי מדובר במקרה גבולי. לאחר התלבטות יש לקבל את גישתו של בימ"ש השלום. בהתחשב בעובדה שלעורר אין עבר פלילי והוא צעיר כבן 24, הרי תנאים מגבילים שהוטלו עליו כחלופת מעצר עשויים להפחית במידה רבה את הסכנה שימשיך בפעילות עבריינית תוך כדי ניהול משפטו. חלופה כזו עשוייה להשיג את מטרת המעצר ואם כך יש להעדיף אותה במצוות החוק על פני המעצר. במיוחד כך משום שהמשפט שרשומים בו עדים רבים עשוי להימשך זמן רב.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד אבי חימי לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 28.7.98).

ע.א. 4588/96 - ישראל חרמץ נגד זלמן מרגוליס ז"ל ואח'

חילופי בעלי דין בערעור לאחר שבעל הדין המקורי נפטר. דחיית בקשה של עו"ד להשתחרר מייצוג (בקשה לחילופי בעלי דין ולשחרור מייצוג - הבקשה הראשונה נתקבלה והשניה נדחתה).

מדובר בערעור שהוגשו בו סיכומים בכתב על ידי כל הצדדים ונקבע דיון לשם השלמת טיעון בעל פה. דיון זה נדחה לאחר שנודע דבר מותו של המשיב הראשון. המערער מעוניין בהשלמת הדיון בערעור והגיש בקשה לחילופי בעלי דין. ב"כ המשיבים הגיש בקשה להתפטר מייצוג המשיבים. המשיבים נדרשו להודיע לביהמ"ש מיהם יורשי המשיב ככל שהדבר ידוע להם ובתשובה נמסר כי יורשי המנוח הם 11 בניו המתגוררים במספר מדינות ולא נמסרו שמותיהם וכתובותיהם זולת שמו של אחד מהם, יוסף מרגוליס המתגורר בלונדון. בקשת המערער לחילופי בעלי דין נתקבלה. מנגד, בקשת פרקליט המשיבים להשתחרר מייצוג נדחתה.
באשר לבקשת המערער לחילופי בעלי דין קבעה הרשמת כי אין מניעה בדין לתבוע מקצת מהיורשים ולא את כולם, אלא שפסק הדין שינתן לא יחייב אותם יורשים שלא צורפו. במקרה דנא יש מקום לאפשר את המשך בירור הערעור ולצרף את היורש הידוע בשלב זה כמשיב בערעור במקום המשיב הראשון שהלך לעולמו. אשר לבקשת פרקליט המשיבים להשתחרר מייצוג - לנוכח השלב המתקדם בו מצוי בירור הערעור יש לדחות את הבקשה.

(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד אריה דנצינגר לעורר, עוה"ד ראובן בכר, וטל שני למשיבים. 9.7.98).

ע.א. 2719/98 - וינברג - דורון ושות', עו"ד נגד אורי קריינדל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערערת, שותפות של עורכי דין, הגישה נגד המשיב תביעה לתשלום שכ"ט. המשיב לא היה מיוצג על ידי עו"ד ולטענת המערערת הכבידה עובדה זו על ניהול המשפט, וביהמ"ש הפך את עצמו לפרקליטו של המשיב, תוך שהוא נותן לו יד חופשית לנהל את עניינו באופן חריג ובלתי מקובל, ומגלה עויינות כנגד ב"כ המערערת. תמיכה לטענה זו מוצאת המערערת במספר אירועים שהתרחשו במהלך המשפט. במקרים אלה דחה ביהמ"ש בקשות דיוניות של המערערת והטיל עליה הוצאות משפט פעם אחר פעם. בעקבות אירועים אלה הגישה המערערת בקשה לביהמ"ש
כי יפסול עצמו, כאשר לטענתה גילה ביהמ"ש משוא פנים ולא נהג באובייקטיביות השיפוטית הנדרשת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ואת נימוקיה אחת לאחת וקבע כי לא נתגבשה בלבו דעה קדומה נגד המערערת ואין הוא נעול מפני שכנוע רציונלי. הערעור נדחה.
ראשית, חלק מהטענות הנטענות על ידי המערערת עומדות בסתירה לפרוטוקול שתיקונו לא התבקש ואינן נתמכות בתצהיר. טענת המערערת שתוצאותיה של בקשה לתיקון הפרוטוקול היו "חזויות מראש" אין בה לתרץ את מחדלה. שאר טענותיה של המערערת תוקפות למעשה את החלטות הביניים של ביהמ"ש וההוצאות שנפסקו במסגרתן. אמנם, המערערת מדגישה כי אין היא תוקפת את ההחלטות עצמן אלא שאלה משמשות תשתית עובדתית לבקשת הפסילה, אולם בכך לא סגי. הלכה היא כי ההליך המתאים לתקיפת החלטות ביניים אינו בבקשה לפסילת שופט וברור גם שביהמ"ש רשאי לפסוק הוצאות בהליכי ביניים לפי שיקול דעתו. הלכה זו אין משמעותה כי לעולם לא ישמש תוכן של החלטות ביניים כראייה להתקיימות תנאים המצדיקים פסילתו של שופט, אולם בנסיבות רגילות לא ניתן לגבש עילת פסילה על תוכנן של החלטות ביניים בלבד. למעלה מהצורך יש לציין כי בקשת הפסילה הוגשה תוך שיהוי ניכר.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. דורון למערער, המשיב לעצמו. 28.7.98).

ע.פ. 174/97 - ניסים ועקנין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחר ברכב גנוב וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע במסחר ברכב או בחלקים גנובים כאשר על פי כתב האישום היה בעל מגרש לפירוק מכוניות בטבריה ובמועדים שונים קיבל לחזקתו כלי רכב ביודעו שהם גנובים. המערער פירק את כלי הרכב ומכר חלקים מהם. הוא הודה בעובדות כתב האישום, הורשע על פי הודאתו ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בערעורו טוען המערער כי ההודאה המיוחסת לו לא ניתנה על ידו אלא ע"י סניגורו, שקשר עיסקת טיעון עם ב"כ המשיבה בלי שהמערער נתן הסכמתו לכך. לעניין העונש טוען הסניגור כי ביהמ"ש לא התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובתלות הרבה של משפחתו בפרנסתו של המערער וכן במחלותיו השונות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה אם הודה המערער במעשים המיוחסים לו, או שמא, כטענתו, סניגורו דאז הודה בשמו וללא הסכמתו. אין אחיזה בחומר הראיות לגירסתו של המערער בדבר נסיבות הודאתו. פרוטוקול הדיון מראה בבירור שבפתח הדיון ביקש המערער לחזור בו מכפירתו ולהקריא מחדש את כתב האישום, ולאחר שהוקרא כתב האישום נשאל לתגובתו וענה "אני מודה". דברים אלה חוזקו בטיעוני ב"כ התביעה וסניגורו של המערער דאז שהוזמנו ע"י ביהמ"ש העליון ומסרו גירסתם. נראה כי רצונו של המערער לחזור בו מהודאתו במהלך הערעור אינו משקף אלא את אכזבתו מהעונש שהוטל עליו ואכזבה זו, כמובן, אינה עילה לחזרה מהודאה. אשר לעונש - המערער הינו בעל עבר פלילי עשיר וביהמ"ש לא גזר למערער עונש חמור למרות השיקולים שציין לחומרה, בציינו כי העונש שהוא גוזר הוא "הנמוך ביותר שנגזר במקרה דומה" ובהחלטתו התחשב כבר ביהמ"ש המחוזי במצבו הבריאותי והמשפחתי הקשה של המערער.