תקציר סביר כרך נ"ג חוברת 1

בג"צ 96+4295/95/4062 - אהרון דב קמחי נגד דיור לעולה בע"מ ואח' - דיור לעולה בע"מ נגד אהרון דב קמחי ואח'

סמכות בי"ד לעבודה וקיום יחסי עובד מעביד בין יו"ר דירקטוריון לחברה.
תוצאות חריגה מהרשאה בתקנון החברה להתחייב להעסיק מנהל יותר משנתיים(העתירות נדחו).

א. דיור לעולה היא חברה שבזמן הרלוואנטי היו מניותיה מוחזקות בידי הסוכנות היהודית. הסוכנות מנהלת את החברות שבשליטתה באמצעות רשות החברות של הסוכנות. קמחי כיהן החל ביום 1.9.77 כיו"ר פעיל של דירקטריון דיור לעולה והחל ביום 1.6.85 גם כמנהלה הכללי. החוזה הוארך מפעם לפעם לשנתיים. בשנת 86 פנה קמחי ליו"ר הנהלת הסוכנות שכיהן גם כיו"ר רשות החברות בבקשה להאריך את תוקף החוזה לחמש שנים נוספות. יו"ר ההנהלה, מר דולצ'ין, הסכים להארכת החוזה ב- 4 שנים נוספות דהיינו עד לסוף אוגוסט 91. בשנת 87 מונה ארווין לוי במקומו של דולצ'ין לכהונת יו"ר רשות החברות ובדצמבר 87 התכנסה האסיפה הכללית של דיור לעולה לבחירת חברי הדירקטוריון.
ב. בתקנות דיור לעולה נקבע כי "בישיבה הרגילה הראשונה... של החברה יתפטרו כל המנהלים ממשרתם... מנהל שיתפטר יוכל להיבחר שנית". קמחי פעל על פי מצוות התקנות והתפטר מן הדירקטוריון, אך על פי הנחיה מוקדמת של לוי בחרה האסיפה הכללית במועמד אחר לכהונת דירקטור תחתיו. בעקבות זאת הופסקה העסקתו של קמחי בדיור לעולה. קמחי טען כי הפסקת העסקתו מהווה הפרת חוזה ודרש מדיור לעולה את מלוא שכרו וטובות ההנאה הנילוות עד לתום תקופת החוזה.
ג. בתביעה שהגיש לביה"ד לעבודה נגד דיור לעולה דרש קמחי את מלוא שכרו. בתביעה נגד הסוכנות ולוי נטען כי לוי ביצע כלפי קמחי עוולה של גרם הפרת חוזה, שהאחריות בגינה מוטלת גם על הסוכנות. דיור לעולה והסוכנות כפרו בסמכותו של ביה"ד לעבודה בטענה כי היחסים בין דיור לעולה לקמחי לא היו יחסי מעביד ועובד. לגוף הענין טענו הסוכנות ודיור לעולה כי הארכת תוקפו של החוזה עם קמחי מעבר לשנתיים נגדה את תקנונה של דיור לעולה ועל כן עמדה להן זכות להביא לסיום כהונתו של קמחי בכל עת חרף האמור בחוזה
ד. ביה"ד האזורי לעבודה קבע כי בין קמחי לדיור לעולה התקיימו יחסי עובד מעביד כך שלבית הדין נתונה סמכות לדון בתביעתו. הוא קיבל את הטענה כי הארכת החוזה לתקופה של 4 שנים נגדה את ההוראה בתקנות דיור לעולה ועל כן אינה אכיפה, אך עם זאת זכאי קמחי לפיצוי מלא בגין מלוא תקופת החוזה. כן קבע ביה"ד כי הסוכנות גרמה לכך שדיור לעולה תפר את החוזה עם קימחי ועל כן היא אחראית יחד עם דיור לעולה בחבות הדדית לפצות את קימחי. שלושת בעלי הדין ערערו על פס"ד. ביה"ד הארצי דחה את טענות דיור לעולה והסוכנות בנוגע לסמכות השיפוט, קיבל את ערעורה של הסוכנות וביטל את חיובה בגין עוולה של גרם הפרת חוזה, דחה את טענת דיור לעולה בדבר קיום עילה מוצדקת להפסקת עבודתו של קמחי, וקבע כי דיור לעולה הפרה את החוזה עם קמחי. מאידך קיבל את טענת דיור לעולה כי על פי תקנותיה אסור היה לדירקטוריון להאריך את תוקף החוזה עם קמחי ל- 4 שנים אלא לשנתיים והארכה זו היתה אולטרה וירס ואין לה תוקף כלפי דיור לעולה. על כן על דיור לעולה לשלם לקמחי את שכרו למשך שנתיים מיום סיום התקופה הקודמת, היינו עד סוף אוגוסט 89. העתירות נדחו.
ה. באשר לעתירת דיור לעולה בענין סמכות ביה"ד לעבודה ושאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד - דיור לעולה הגישה את העתירה בשיהוי רב וניתן לדחות את עתירתה חמת שיהוי. אך יש לדחותה לגופה. אכן, הכלל הוא כי דירקטור הפועל במסגרת תפקידו בדיקרטוריון, ואפילו מקבל הוא על כך משכורת או תגמול אחר, אינו נחשב
כעובד החברה. עם זאת, אין מניעה כי דירקטור יתקשר עם החברה בחוזה עבודה ואז ניתן יהיה לראותו כבעל תפקיד כפול: נציג החברה הפועל בשמה וכן עובד החברה שלו זכויות וחובות כלפיה. הנחת המוצא היא שדירקטור, ולו גם פעיל, לא יחשב כעובד והנטל להוכיח את היפוכו של דבר מוטל על הטוען זאת. על יסוד הראיות שבאו לפניו קבע ביה"ד האזורי לעבודה שבין דיור לעולה לבין קמחי נתקיימו יחסי עובד מעביד, ביה"ד הארצי אישר את הפסיקה ואין יסוד שבג"צ יתערב בקביעה האמורה.
ו. לאחר בדיקת תקנון דיור לעולה וכל הנובע מההוראות עולה כי הארכת התקופה של קימחי ל- 4 שנים אכן, חרגה מהרשאת התקנון ועל כן צדק ביה"ד כי ההחלטה חרגה מסמכותה של דיור לעולה. גם את אישורו של דולצי'ן בתוקף תפקידו כיו"ר הנהלת הסוכנות ויו"ר רשות החברות אין לראות כאישור בדיעבד של האסיפה הכללית לפי סעיף 105(א) לפקודת החברות הנ"ל. סעיף 105 מסמיך את האסיפה הכללית לאשר בדיעבד פעולה משפטית שנעשתה ללא הרשאה או בחריגה מהרשאה ואין ללמוד ממנה על אפשרות של הרשאה מראש.
ז. אשר לתוצאות החריגה מן ההרשאה - קמחי שפעל כיו"ר פעיל של הדירקטריון חזקה עליו כי ידע, ועל כל פנים היה עליו לדעת, כי הארכת תוקף החוזה עימו מנוגדת לתקנון דיור לעולה ומשום כך חסרת תוקף. אשר לטענתו של קמחי נגד ביטול חיובה של הסוכנות בגין עוולה שגרמה להפרת חוזה - על פי תקנה 16 לתקנון רשות החברות, היה לוי מוסמך להורות, בשם הסוכנות, שלא לבחור בקימחי כדירקטור. משנמצא כי פעל כדין ובמסגרת סמכותו, לא הקים מעשהו לקימחי עילת תביעה בשל גרם הפרת חוזה.

(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עוה"ד חיים ברנזון, יוסף גרוס וגדעון רובין לקמחי, עוה"ד אשר חלד, צבי טרלו ומשה פרדס לדיור לעולה, עו"ד חיים בר שדה לסוכנות. 28.12.98).

ע.פ. 5206/98 - חליל עבוד נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות אינוס ושוד.
ביטול גז"ד בשל אי קבלת תסקיר שירות המבחן(מחוזי חיפה - ת.פ. 142/96 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל גזר הדין נתקבל בשל אי הגשת תסקיר שירות המבחן).

א. המערער ועוד שניים תקפו בשתי הזדמנויות שונות שני זוגות מוסלמים שבאו להתבודד ביער ציפורי. שני הזוגות נשדדו, ולאחר מכן, השניים האחרים אנסו את בנות הזוג באכזריות רבה, כאשר המערער שומר על בני הזוג יחד עם אחד מהשניים לסירוגין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בקשירת קשר לביצוע שוד ואונס, בשוד ובאינוסן של שתי בנות הזוג וגזר לו 13 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל גזר הדין נתקבל באשר ביום ביצוע העבירה טרם מלאו למערער 21 שנים וביהמ"ש לא קיבל תסקיר שירות המבחן לפני גזר הדין.
ב. באשר למקרה הראשון - המערער טוען כי הצטרף אל השניים האחרים לאחר שנאמר לו כי בכוונתם "להפחיד" זוגות וכי כאשר ביצעו השניים האחרים את השוד גילה המערער את אי רצונו לשתף עימם פעולה, וכי לא ידע שחבריו אונסים את בת הזוג שעה שהוא שמר על בן הזוג. אין לקבל טענות אלה. המערער לא הרחיק עצמו מאחריות לביצוע השוד. הוא נותר במקום כאחד מחברי "הקבוצה" שתקפה את בני הזוג כשפניו מכוסים בכובע גרב ובידו אלה, ותרם בכך לאיום ולאימה שמכוחם נטלו שני חבריו מבני הזוג את רכושם. אשר לאינוס שלאחר השוד - גם אם המערער לא ידע מלכתחילה שכך ינהגו חבריו, אין ספק כי כשהתרחק אחד החברים עם בת הזוג אל מעבה היער והותיר אותו ואת החבר האחר לשמור על בן הזוג שלא יבוא לעזרת בת הזוג, הבין
המערער לשם מה מורחקת בת הזוג, ומשהתחלפו שני החברים ביניהם ניתן לכך אישור מלא. כך שאת הערעור על ההרשעה בשוד ובאינוס במקרה הראשון יש לדחות.
ג. לעניין המקרה השני מצומצם הערעור לאופי האחריות לעבירת האינוס כאשר הטענה היא שאחריות המערער לעבירה זו הינה אחריות של "מסייע" לפי הסעיפים 31 ו- 32 לחוק העונשין ולא אחריות של "מבצע בצוותא" לפי סעיף 29 לחוק הנ"ל. את עמדתו בהקשר לכך סומך הסניגור על כך שהמערער לא נטל חלק באינוס גופו ומלכתחילה הגביל את מעורבותו לשמירה על בן הזוג מחוץ לזירת האינוס המצומצמת. עמדה זו עומדת בניגוד להלכה הפסוקה בנושא זה. הדין החקוק - סעיף 29 וסעיף 31 לחוק העונשין - קובע שתי כיתות של אחראים לביצועה של עבירה: "מבצעים" ו - "מסייעים". הראשונים מהווים את ה"המעגל הפנימי" של האחראים לביצוע ונמנים עליהם כל מי שנטל חלק בביצוע, לאמור, כל מי שהיה לו תפקיד במימוש העבירה. האחרונים - "המסייעים" - רחוקים במישור המושגי מן הביצוע עצמו ומהווים את "המעגל החיצוני" של אחריות למימוש משימת העבירה. בפרשה שלפנינו הציב המערער עצמו, בהתנהגותו, במעגל הפנימי של ביצוע משימת השוד והאינוס. הגבלת המעורבות לשמירה על בן הזוג שלא יפריע לאינוס אינה מוציאה את המערער מן "המעגל הפנימי" של המבצעים.
ד. נותרה להכרעה השגת הסניגור כנגד הרשעת המערער בעבירת הקשר. אכן, לא באו ראיות ישירות להוכחת גיבושו של קשר לביצוע השוד ואינוס במקרה הראשון וגירסתו של המערער היא כי חבר לשני חבריו על מנת "להפחיד" זוגות מתבודדים ולא לשדוד ולאנוס. ביהמ"ש המחוזי דחה את הגירסה האמורה כבלתי מהימנה. ברם, יהיו הדברים כפי שיהיו, גם אם יוטל ספק בדבר לגבי המקרה הראשון, הרי אין ספק כי במקרה שני יצא המערער על בסיס הסכמה מלאה עם חבריו לאינוס ושוד ודי בכך כדי לבסס הרשעה בקשר. המערער הורשע בעבירת קשר אחת והוטל עליו בגינה עונש אחד ואין משמעות לשאלה אם נקשר עוד קשר.
ה. אשר לעונש - עונשו של המערער נגזר למאסר בפועל ללא קבלת תסקיר, בניגוד להוראת סעיף 38 לחוק העונשין, בהתחשב בכך כי ביום ביצוע העבירה טרם מלאו לו 21 שנים. במצב דברים זה הסכימו הצדדים כי תחילה יידון הערעור נגד ההרשעה ואם יידחה יבוטל גזר הדין והתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לגזירת העונש מחדש לאחר קבלת תסקיר מתאים.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, אילן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד סאלימאן איברהים למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 14.12.98).

ע.פ. 575/95 - שמעון ברדה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ 249/93 - הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה).

א. במרץ 93 הציע המערער לחברו יהושע מנדל (להלן: מנדל) ולשניים נוספים אדרי ואלון לשדוד חנות תכשיטים בת"א בה עבד מנדל בעבר. ביום 22.4.93 בשעת בוקר מוקדמת הגיעו הארבעה לבנין בו נמצאת חנות התכשיטים בקומה השניה. אדרי ואלון החזיקו ברשותם אקדחים ועלו לקומה השניה כדי להמתין שם לבעלים. מנדל שנותר כל העת למטה כ"מתריע". המערער נשאר במכונית המילוט. כפי שהתברר מאוחר יותר שינה המערער את מיקומה של המכונית והרחיקה מעט מן המיקום המקורי. כאשר הגיע בעל החנות השתלטו עליו השניים ובאיום באקדחים אילצו אותו למסור להם את כל תוכן הכספת. הארבעה נמלטו במכונית לאשדוד. המערער נהג במכונית ללא רשיון נהיגה וביטוח בר תוקף. על פי אישום נוסף הציע המערער לשלושה לשדוד חלפן בירושלים.
אדרי מנדל והמערער נסעו לירושלים למשרדו של החלפן, ומשהתרשמו שאין הוא מחזיק בסכומי כסף מפתים נסוגו השלושה מתוכנית השוד. באישום שלישי הואשם המערער בתקיפת שוטרים אגב שימוש בנשק כאשר נעצר ע"י השוטרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של שוד מזויין בחנות התכשיטים, תקיפה חבלנית אגב ביצוע השוד, נהיגה ברכב ללא רשיון וללא ביטוח, ניסיון לשידול לבצע שוד של חלפן בירושלים ונשיאת נשק שלא כדין ותקיפת שוטר. בגזר הדין הוטל על המערער מאסר של 11 שנים בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לאישום הראשון - טוען המערער כי מי שיזם את השוד היה מנדל וכי הוא הצטרף כדי למנוע שימוש בנשק. מכל מקום, טוען הוא, עזב את המקום לפני ביצוע השוד. לעניין זה השאלה היא אם נסע המערער מן המקום במכונית המילוט או רק שינה מיקום. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדותו של אדרי - עד המדינה - שהמערער חיכה לשודדים ומצא לה סיוע מספיק ואין להתערב בהחלטתו בענין זה. הסניגור משליך יהבו על כך שאדרי ומנדל העידו על מיקום שונה של מכונית המילוט, וטענתו היא כי אילו אמרו אמת לא היו יכולים להיכשל בעניין כה בסיסי. על כן כל העדות שלהם אינה אמת. טענה זו אין לקבל. התיאור המילולי של השניים בדבר מיקום מכונית המילוט נראה על פניו כמציג מיקום שונה, אך ככל תיאור מיקום מילולי שאינו נתמך בתרשים או במפה, לא ניתן לסמוך עליו מימצאי מהימנות. אם סבר הסניגור שיש חשיבות לקביעה מדוייקת של המיקום מן הדין היה שיעתור לביהמ"ש לצאת אל המקום ושם יבקש מכל אחד משני העדים להצביע - בנפרד - על מקום מדוייק שבו המתין להם המערער. אשר לאישום השני - ביהמ"ש נתן אמון בעדותו של אדרי ומצא סיוע כבד משקל בעדותו של מנדל. בהיעדר הצדקה להתערב בממצאי מהימנות של ביהמ"ש המחוזי, אין בכוחה של אי התאמה במועדי הארוע שנקבו אדרי ומנדל כדי להשמיט את הבסיס מתחת למהימנות הגירסה הבסיסית. גם באשר לאישום השלישי בעניין תקיפת השוטרים יכול היה ביהמ"ש לקבל את עדויות השוטרים וגם בהרשעה זו אין להתערב.
ג. אשר לעונש - הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא נתן משקל נאות לנסיבות האישיות ובמיוחד למצב בריאותו הפיזית והנפשית של המערער וכן כי ביהמ"ש הפלה את המערער לחומרה ביחס לעונשים שנגזרו על מנדל - 6 שנות מאסר, על אלון - 8 שנים ו- 4 חודשי מאסר, ועל אדרי, שהיה עד מדינה והודה בשורה ארוכה של עבירות - 14 חודשי מאסר בלבד. אין באף אחת מן הטענות כדי להביא להתערבות בגזר הדין. אשר לנסיבות האישיות של המערער - מדובר באחריותו לביצוען של עבירות חמורות המחייבת תגובה שיפוטית הולמת שתשמש גורם מרתיע. נסיבותיו האישיות של המערער עמדו לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי, אך בעבירות מן הסוג שבהן הורשע המערער יש לגורמים אלה משקל דל יחסית. מצב בריאות קשה - לרבות נכות - אינו משמש תריס ומגן בפני ענישה הולמת. גם מן העובדה שעל השותפים הושתו עונשים קלים יותר אין המערער יכול להנות. המערער היה היוזם, המתכנן והרוח החיה בביצוע השוד ובשידול לביצוע שוד נוסף, עברו כבד ומכביד ביותר והוא ביצע את העבירות בהן הורשע בתקופה שבה היה משוחרר ברישיון לאחר שריצה שני שלישים בעונש של 8 שנות מאסר. בנוסף לכך המערער לבדו הורשע בעבירות של נשיאת נשק והתנגדות אלימה למעצר. לזכותו של מנדל נזקפת הודאה באשמה בפתח הדיון ואדרי שימש כעד מדינה והעונש הקל שהוטל עליו הינו פרי הסכמה בינו לבין התביעה.

(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט קדמי. עו"ד צבי אבנון למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיב. 14.9.98).

בג"צ 7107/98 - ראש עיריית אריאל רון נחמן נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*איסור לשמש בתפקידי ראש מועצה מקומית וח"כ בעת ובעונה אחת(העתירה נדחתה).

א. העותר מכהן כראש עיריית אריאל - עיר בשומרון - מאז חודש מאי 95. בבחירות לכנסת ה- 14 שנערכו במאי 96 היה העותר מועמד מס' 34 ברשימת הליכוד-גשר-צומת. רשימה זו זכתה ב- 32 מושבים ועל כן נותר העותר "מועמד". עם קיום הבחירות לרשויות המקומיות ב- 10.11.98 פינו את מקומותיהם ברשימת הליכוד בכנסת שני חברי כנסת שנבחרו להיות ראשי רשויות מקומיות, וכך נסללה הדרך לפני העותר להיות חבר כנסת במקביל להיותו ראש עיריית אריאל. השאלה שהתעוררה היתה אם מותר לו לעותר לכהן בה בעת גם כחבר כנסת וגם כראש עיריית אריאל. העתירה נדחתה.
ב. בשנת 95 חקקה הכנסת תיקון לחוק חסינות הכנסת והוסף סעיף 13א1 הקובע כי "חבר כנסת לא יכהן כנבחר בגוף ציבורי... המכהן כנבחר בגוף ציבורי, חברותו באותו גוף תפקע ביום היותו לחבר כנסת...". לעניין זה גוף ציבורי כולל רשות מקומית. הכנסת, שבה כיהנו כמה חברי כנסת כראשי רשויות מקומיות, החליטה כי תחילתו של ההסדר "תהה ביום תחילת כהונתה של הכנסת ה- 14". המפקד הצבאי החיל את עקרונות איסור כפל הכהונה גם על יהודה ושומרון וקבע ביום 11.12.97, לאחר שכבר כיהנה הכנסת ה- 14, כי "מי שנבחר כחבר כנסת על פי חוק הבחירות לכנסת ולראש הממשלה" פסול לכהן כחבר מועצה. לאיסור זה בא סייג שלפיו "מי שהחל לכהן כחבר מועצה לפני כניסתו של תקנון זה לתוקף והוא מכהן כחבר בכנסת ה- 14, יחולו עליו הוראות תקנון זה ביום תחילת כהונתה של כנסת ישראל ה- 15 או בתום כהונתו במועצה, לפי המועד המוקדם יותר...". הוראת המעבר מקנה זכויות לפלוני ובלבד שיתמלאו בו, במצטבר, תנאים אלה: הוא מכהן כחבר המועצה לפני כניסתו של תיקון של הוראת המפקד הצבאי, לאמור לפני יום 11.12.97; הוא מכהן כחבר הכנסת ה- 14 ביום תחילת התיקון לאמור ביום 11.12.97. מי שהיה "מועמד" באותו יום ולא חבר כנסת אינו יכול להנות מהוראת המעבר. על כן, מכיוון שבאותו יום העותר לא היה חבר כנסת אלא מועמד, אין הוא יכול לכהן כחבר כנסת ועליו לבחור בין היותו חבר כנסת ובין היותו ראש המועצה המקומית.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד ירון פירדי לעותר, עו"ד גב' אוסנת מנדל למשיבים. 17.12.98).

ע.פ. 5115/98 - משה בן דוד נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לחזור מהודאה בהריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע, על פי הודאתו, בעובדות שפורטו בכתב אישום מתוקן, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה במהירות בלתי סבירה ואי שמירת מרחק. על פי כתב האישום המתוקן נהג המערער ללא תשומת לב כשהוא סוטה שמאלה תוך עקיפת רכב ממנו לא שמר מרחק ועבר קו הפרדה לתוך הנתיב הנגדי, התנגש חזיתית במכונית פולקסוואגן שבאה מולו וגרם למותו של אדם שישב ליד הנהג. בכתב האישום המקורי יוחסה למערער עבירת הריגה, עקיפה בדרך לא פנוייה וחציית קו הפרדה לבן רציף. בעקבות הרשעתו בכתב האישום המתוקן גזר ביהמ"ש למערער 9 חודשים מאסר בפועל, קנס של 8,000 ש"ח ושלילת רשיון ל- 8 שנים. בערעור מבקש המערער לחזור בו מהודאתו ולחילופין להקל בעונשו. הערעור נדחה.
ב. לעניין ההודאה בעבירות - המערער היה מיוצג ע"י עו"ד, כתב האישום המקורי היה חמור לאין ערוך מכתב האישום המתוקן, הסניגור הגיע להסכמה עם התביעה לתקן את כתב האישום לאישומים הנוחים יותר למערער, והמערער אמר בהקשר להודאתו "אני הבנתי את בקשתו של סניגורי, אני מבקש להודות בעובדות כתב האישום המתוקן". חלפו מספר שבועות מאז הרשעת המערער ועד לטיעוני ההגנה לעונש וכל התקופה לא עשה המערער דבר. גם לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש לא אמר המערער דבר. רק כחודש לאחר גזה"ד הגיש בקשה לחזור בו מהודאתו. המערער ישב על הגדר והמתין לתוצאות משפטו. בנסיבות אלה יש לדחות את בקשתו זו.
ג. באשר לעונש - מעשי המערער חמורים דיים כדי להצדיק את העונש שהושת עליו. לכך יש להוסיף את ההרשעות הקודמות של המערער הקשורות בעבירות תנועה ואת העובדה שבנהיגתו זו קיפד חיי אדם.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אריה שרעבי למערער, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 22.12.98).

רע"א 6310/98 - מאיר צ'רניאק נגד אליהו שטרן, עו"ד ואח'

*חלוקת שכ"ט למנהל עזבון בין בעלי הדין במחלוקת על הירושה(בקשה לרשות ערעור - שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המנוחה יוכבד צ'רניאק נפטרה בשנת 90. יורשיה על פי דין הם המבקש (להלן: הבעל) והמשיב 2 הבן מנישואיה הראשונים (להלן: הבן). המנוחה הותירה אחריה צוואה על פיה הנהנה היחיד הוא הבן. בין הבעל לבן נתגלעה מחלוקת באשר לתוקף צוואת המנוחה, והבן פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו קיום צוואה. הבעל הגיש התנגדות לכך. במסגרת הבקשה ביקש הבן למנות את בא כוחו, המשיב 1, כמנהל עיזבון זמני ובהסכמת הבעל נתקבלה הבקשה. ביהמ"ש פסק כי הצוואה תקפה ונתן צו לקיום הצוואה. הצדדים נותרו חלוקים בשאלות הנוגעות לפרשנותה של הצוואה ולהיקף תחולתה ובסופו של דבר נעשה הסכם אשר לפיו עיקר נושאי העיזבון יהיה לבעל והבעל ישלם לבן סכום שייקבע ע"י ביהמ"ש. לאור האמור בהסכם העמיד ביהמ"ש את הסכום על 640,000 דולר. בעקבות אישור ההסכם פנה מנהל העיזבון לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקביעת שכרו וביהמ"ש קבע כי לאור הסכום ששולם לבן על ידי הבעל הרי שווי העיזבון הכולל הוא כפול, היינו 1,280,000 דולר. ביהמ"ש העמיד את שכרו של מנהל העיזבון הזמני על %3 מסכום העיזבון הכולל ועוד 35,000 ש"ח בגין הגשת הבקשה למתן צו לקיום הצוואה. לבסוף נפסק כי על הבעל והבן לשאת בשכר זה בחלקים שווים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לעצם זכאותו של מנהל העיזבון הזמני לשכר ולגובה השכר שנפסק אין מקום להתערב. שונים הדברים ביחס לאופן שבו חולקה החובה בין הבעל לבן. הבעל נאלץ להתגונן בפני הליכים שנוהלו ע"י מנהל העיזבון בשם העיזבון, ולא היה לו כל אינטרס בהצלחת הליכים אלה. בנסיבות מיוחדות אלה ובהתחשב בעובדה כי משרדו של מנהל העיזבון הזמני הוסיף לייצג את הבן בכל ההליכים המשפטיים לרבות בבקשה דנא, הרי מידת הצדק מחייבת לקבל את ערעורו של הבעל באופן חלקי. על כן ישא הבן בשכרו של מנהל העיזבון בשיעור של %2 מסכום העיזבון וכן בסך של 35,000 ש"ח בגין הגשת הבקשה לצו קיום הצוואה והבעל ישא בשכרו של מנהל העיזבון בשיעור של %1 מסכום העיזבון.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מיכאל לב למבקש, עו"ד נחום ניר למשיבים.31.12.98).

רע"א 4689/98 - דוד יוספזון נגד עיריית קריית גת ומינהל מקרקעי ישראל

*תיקון כתבי טענות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בשלהי 95 עתר המבקש, בהמרצת פתיחה, למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיו במקרקעין מסויימים. במסגרת הליכי ביניים נעתר ביהמ"ש לבקשותיו ונתן צו מניעה זמני האוסר העברת זכויות במקרקעין נשוא התובענה, והעניק למבקש היתר לפיצול סעדים. בקיץ 96 הגישו המשיבים תצהירי תשובה, ובשנת 98, לאחר קדם משפט, הגיע תורה של התובענה להתברר ושמיעת ההוכחות נקבעה ליום 15.9.98. ביוני 98, לאחר שהמבקש החליף את ב"כ, הגיש בקשה להתיר לו להוסיף טענות עובדתיות וכן עתירות חדשות. לטענתו נובע הצורך בתיקון משינוי בעמדתו של המינהל שבתצהיר תשובה מטעמו נכללה הודאה מסויימת בזכותו של המבקש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הוא לא קבע כי העמדתה לבירור של המחלוקת האמיתית אינה מותנית בתיקון התובענה, אלא קבע כי משלא העלה המבקש את בקשתו במסגרת קדם המשפט, הרי שלפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שוב אין לדון בה, זולת אם ראה ביהמ"ש לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש למניעת עיוות דין. ביהמ"ש התרשם כי הנימוק האמיתי להגשת הבקשה הוא מינויו של עו"ד חדש ובכך אין טעם מיוחד. כן צויין כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב, כשנתיים וחצי לאחר הגשת התובענה. בהתנגדותם לבקשת התיקון טענו המשיבים, בין היתר, כי אין להתיר את התיקון מפני שהעתירות החדשות חלה עליהן התיישנות. כיוון שביהמ"ש הגיע למסקנה כי דין הבקשה לדחות מהטעם האמור לא הכריע בטענת ההתיישנות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. כתבי הטענות שוב אינם משקפים את המחלוקת האמיתית בין הצדדים. בנסיבות אלה היה על ביהמ"ש לשקול את הבקשה לתיקון התובענה לגופה ולהכריע גם בטענת ההתיישנות. דחיית הבקשה על הסף עלולה לגרור את הצדדים ואת ביהמ"ש לדיון בעניינים שחזית המריבה לגביהם שוב אינה כשהיתה במועד הגשת התובענה. אפשר שלאחר הבדיקה יגיע ביהמ"ש למסקנה כי היעדר טעם מיוחד להצדקת האיחור בהגשת הבקשה מחייב לדחותה, אך השאלה אם להתיר תיקון, על אף איחור בהגשת הבקשה, היא נושא לשיקול דעת, שבהפעלתו מוטל על ביהמ"ש לבחון גם את תוצאות הסירוב לבקשה. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שיבדוק תחילה את טענת ההתישנות שהועלתה ואם לא יקבל טענה זו ישוב ויחליט בבקשה לתיקון התובענה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד י. עזגד למבקש, עו"ד א. שומר לעירייה, עו"ד ש. קרניאל למינהל. 21.12.98).

ע.פ. 2102/96 - יוסף אלמצרי נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח (ערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של רצח המבוססת על הודיה שמסר סמוך לאחר המעשה. על פי הודייתו המית את המנוח ביריות אקדח - כשעמו אחד בשם מאהר, חברו של המערער, שברח בינתיים לשטח האוטונומיה. ההודיה נתקבלה כראייה לאחר שכל טענותיו של המערער נגד קבילותה נדחו. לצד ההודיה נמצא בחומר הראיות "דבר מה" למכביר, לרבות שיחזור מצולם, גילוי רמת היכרות של המקום שבו נמצאה גופת המנוח, מסירתו לחוקרים את מספר הקליעים שירה במנוח, מיקום פגיעתם והטווח ממנו נורו היריות, פרטים "מוכמנים" הידועים, ככלל, רק ליורה. ביהמ"ש גזר למערער מאסר עולם. הערעור נדחה.
הסניגור טוען שהיה מקום להנות את המערער מן הספק, שמא הודאתו הוצלה מפיו שלא מרצונו הטוב והחופשי, וכי אין ליתן להודיה משקל כלשהו, בהתחשב בכך שבריחתו
של מאהר - להבדיל מן המערער שנשאר והמתין למשפט - מצביעה על תחושת האשמה שקיננה אצל מאהר ומעמידה בספק את זהותו של היורה. ברם, במהלך משפט הזוטא הגיע ביהמ"ש למסקנה שאין סיבה לפקפק במהימנות עדי המשטרה שההודאה נמסרה מפי המערער בחופשיות ומרצון. גם דינה של הטענה שהיה על ביהמ"ש לקבל את הגירסה שהציג המערער בעדותו, היינו שהוא ישן במכונית כאשר נסע למקום הרצח ומאהר ביצע את הרצח ללא ידיעתו - אין לקבלה. ביהמ"ש המחוזי נימק את העדפת גירסת ההודיה על פני הגירסה שהציג המערער בגירסתו בביהמ"ש ואין להתערב בכך. לגירסת ההודיה נמצא בחומר הראיות "דבר מה" מספיק לביסוס ההרשעה. בנסיבות אלה, בריחתו של מאהר אינה מסייעת למערער. גם אם מאהר הרגיש תחושת אחריות לביצוע הרצח אין זה מנקה את המערער מאחריותו.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד משה לוי למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 28.9.98).

בש"פ 7965/98 - מדינת ישראל נגד יעקב חקון

*ביטול שחרור בערובה (חבלה ונהיגה פראית ללא רישיון) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועוד עבירות, כאשר לטענת המדינה מדובר בנסיבות מחמירות של נסיעה במצב של חוסר שליטה, בשל שכרות ופגיעה מכוונת. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור העורר בתנאי מעצר בית בתוספת ערובות והערר על השחרור נתקבל.
מדובר בנסיעה פראית המסכנת חיי אדם, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בריחה מהשוטרים, והעדר רשיון נהיגה. לנאשם גם עבר לא נקי. אכן, גם במקרה כזה על ביהמ"ש לבדוק אם אין חלופה מתאימה למעצר כדי לשמור על שלום הציבור והשופטת דלמטה סברה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. ברם, ביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לכך שבתנאי השחרור בערובה, בבית הורי המשיב, אין בטחון מספיק לכך שלא יוכל לסכן את שלום הציבור. לפיכך הוחלט לבטל את השחרור בערובה ולעצור את המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עו"ד דוד שפיגל למשיב. 21.12.98).

ע.א. 8775+8783/96 - מתתיהו אסרף נגד הרצל דיאמנט והמגן, חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בדרך של תשלומים עתיים בתאונת דרכים ושיעור הפיצויים (הערעורים נדחו בעיקרם).

המערער נפגע בתאונת דרכים ותבע פיצויים מהמשיבים. ביהמ"ש נתן את פסקו והערעורים של שני הצדדים נדחו פרט לשני עניינים.
אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לפסוק למערער פיצויים בדרך של תשלומים עיתיים וכן אין להתערב בהחלטתו שמרכז חייו של המערער במועד פסה"ד הוא בישראל. עניין אחד שיש להתערב בו נוגע לשערוך שעת טיפול סיעודי. ביהמ"ש חישב את עלות הטיפול הסיעודי על בסיס של 20 ש"ח לשעה כפי שהיה בספטמבר 96 וקבע כי סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה שבין ספטמבר 94 ליום מתן פסה"ד. הפרשי הצמדה צריכים להיות מחודש ספטמבר 94 עד ליום פסה"ד ולא רק מאמצע התקופה כפי שנקבע. רק בדרך זו תקבע עלות שעות טיפול סיעודי בשיערוך מלא. רק הריבית צריכה להיות מחושבת מאמצע התקופה כפי שנקבע. כמו כן יש לתקן מצד שני קביעה כי לגבי חלקים שונים של התשלום העיתי בעתיד תתווסף ריבית לתקופה שבין תשלום
עיתי אחד למשנהו. התשלומים העיתיים צריכים להשתלם במועדים שקבע ביהמ"ש והם באים לענות על צורכי המערער בעתיד. כל אימת שתשלום עיתי משולם במועדו, אין כל הצדקה שישא בתשלום ריבית עד למועד התשלום העיתי הבא אחריו.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערים, עוה"ד אריה כרמלי ואריאלי למשיבים. 28.12.98).

בש"פ 7554+7635/98 - אהרון שמואל קורנבליט ויהושע וייס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות לדירה במאה שערים בירושלים והצתתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בעבירות של קשירת לביצוע פשע, התפרצות, היזק בזדון והצתה, כאשר לפי הנטען, קשרו אנשים רבים, וביניהם העוררים, קשר לפרוץ לשתי דירות ברח' מאה שערים, שבהן התגוררו מספר דיירים נוצרים, להשחית את הדירות ואת תכולתן, כדי לגרום להסתלקות הדיירים מן השכונה ולהציתן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והעררים נדחו.
באשר לתשתית הראייתית - קיימת תשתית כזו לצורך מעצר עד תום ההליכים. אשר לעילת מעצר - המעשים המיוחסים לעוררים מעידים על עושיהם שקיים יסוד סביר לחשש כי יסכנו את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור. יש גם לציין את המשמעות של המניע האידיאולוגי, כגורם המגביר את החשש שהנאשם יחזור על מעשיו, והסכנה המיוחדת של מעשי ההצתה, בשל החשש שהאש תתפשט. כמו כן, קורנבליט כבר הורשע בשנים 84, 88 ו- 92 בעבירות של איומים, השתתפות בהתפרעות, העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. השאלה היא אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. קורנבליט הינו כבן 37, נשוי ואב ל- 6 ילדים שהגדול בהם כבן 14 והקטן בן חודשים ספורים. וייס הוא כבן 27 גרוש ואב לילד. הסנגורים מציעים לשחררם בערובה ולא בלב קל המסקנה היא שאין להסתפק בדרך של חלופת מעצר. את הכף מכריע הסיכון שהנאשמים יחזרו על מעשיהם ואליו מצטרף עברו הפלילי של קורנבליט.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד יאיר גולן לקורנבליט, עו"ד שמואל קספר לוייס, עו"ד אורי כרמל למדינה. 24.12.98).

בש"פ 7946/98 - מדינת ישראל נגד עמירם הוכברג

*הארכת מעצר חמישית מעבר ל- 9 חודשים בעבירות רצח (בקשה חמישית להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב נמצא במעצר מיוני 96 וכתב אישום הוגש נגדו במרץ 97 בו הואשם בשני מעשי רצח. המעצר הוארך 4 פעמים מעבר ל- 9 חודשים. לשתי הבקשות האחרונות היתה הסכמה של הסניגוריה מאחר והיה סיכוי וצפייה כי המשפט יסתיים בהקדם. ברם, המשפט טרם נסתיים והמדינה מבקשת הארכת המעצר בפעם החמישית. מכיוון שהכרעת הדין נקבעה ליום 10.1.99 הוארך המעצר בשלושה שבועות עד ליום 15.1.99.
אילו היו הנסיבות רגילות ואף אם היה מדובר במשפט רצח, אפשר והיה מקום שלא להיעתר לבקשה להארכת המעצר. אלא שלפנינו מקרה מיוחד ומסובך באשר לשני אישומי רצח שבהם הואשם הנאשם. לא היתה השתהות שיש לזקוף אותה לניהול הדיון על ידי ביהמ"ש, מעבר לרצונו לברר היטב את האישומים נגד המשיב. אכן, הכרעת הדין התארכה, שכן סיכומי הסניגוריה הוגשו כבר ביום 1.9.98, אך בהתחשב בחומר הרב שהוגש לביהמ"ש ובראיות הרבות - כ- 50 עדים מטעם הקטגוריה ו- 4 מטעם הסניגוריה - אין מדובר בדבר של מה בכך. בנוסף לכך עומדת להינתן הכרעת הדין כבר ביום 10.1.99.
לפיכך, יוארך המעצר עד 15.1.99 או עד למתן פסק הדין הכל לפי התאריך המוקדם יותר.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למבקשת, עו"ד גב' רונית רובינסון למשיב. 22.12.98).

בש"פ 6664/98 - מדינת ישראל נגד חסין עיאדה ואח'

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל- 9 חודשים (שוד וגניבה) (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בסידרה של מעשי שוד וגניבה, בכתב אישום הכולל 13 אישומים. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים ובתום 9 חודשי המעצר הבסיסי הורה ביהמ"ש על הארכת המעצר ב- 90 יום. משנסתיימה תקופת ההארכה חזר ביהמ"ש העליון והאריך את המעצר, לאחר שמצא כי הסיכון שהמשיבים ימלטו מן הדין מחייב זאת. בתקופת ההארכה שניה נקבעו 4 מועדי דיון ועתה קבועים 7 מועדי דיון נוספים בחודשים נובמבר, דצמבר וינואר. המדינה מבקשת הארכה שלישית בהתחשב בכך שהעבירות בוצעו באלימות גסה תוך גילויי אכזריות ואגב שימוש בנשק קר, וכי נדרש לביצוען תכנון מוקדם וקפדני תוך תעוזה יוצאת דופן בביצוע. גורמים אלה, מקימים מסוכנות ממשית לבטחון הציבור וסיכון מוחשי של הימלטות מן הדין ולשיטת המדינה עוצמתם של אלה מצדיקה הארכת המעצר. הבקשה נתקבלה.
עמדת המדינה באשר למסוכנות ולסיכון המתחייבים בנסיבות נכונה היא. ברם, עם חלוף הזמן מתכרסם כוחם של שני השיקולים האמורים, ומגיע הרגע שבו שוב אין בכוחם לעמוד בפני הזכות לחרות. בנסיבות המקרה תמצה תקופת הארכה המבוקשת את כוחם של השיקולים האמורים ובתום התקופה שוב לא תישמע בקשה להארכה נוספת של המעצר, אלא אם כן ניתן יהיה להצביע על טעם חריג ויוצא דופן בהקשר זה.

(בפני: השופט קדמי. 2.10.98).

רע"א 5937/98 - חברת א' נ' ש' בע"מ ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'

*בקשת מי שאינו צד למשפט לעיין בפרוטוקול של ישיבה שהתנהלה בדלתיים סגורות (הבקשה נדחתה).

במסגרת תובענה שהגישה המשיבה 2 נגד המשיבה 1 ביקשה המשיבה 2 צו מניעה זמני נגד המשיבה 1. הדיון התקיים, בהתאם להחלטת ביהמ"ש, בדלתיים סגורות. המבקשים, שאינם צד בהתדיינות הנ"ל, ביקשו לעיין בפרוטוקול הדיון וביהמ"ש דחה את בקשתם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. סעיף 62(ג) לחוק בתי המשפט קובע כי "בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים... רשאי בימ"ש לדון בדלתיים סגורות". על כן יכול היה ביהמ"ש להורות בענייננו על דיון בבקשה בדלתיים סגורות. על פי סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בביהמ"ש בדלתיים סגורות, אלא ברשות בית המשפט". כך שחל איסור על פרסום תוכנו של הדיון ופרוטוקול הדיון. זאת בהיעדר החלטה של ביהמ"ש המרשה את הפרסום. בענייננו, אין כל נימוק שיצדיק התערבות בהחלטה שלא להתיר למבקשים לעיין בפרוטוקול.

(בפני: השופט אור. 28.12.98).

בש"פ 7435+7933/98 - מדינת ישראל נגד חסן אלפיניש

*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים (קבלת נשק שנגנב מצה"ל) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

באפריל 98 הואשם המשיב בקבלת 8 רובי אם-16 מאדם בשם דוד סבג, בידיעה שהרובים נגנבו מבסיסי צה"ל, והובלתם למקום בלתי ידוע. ביהמ"ש המחוזי הורה בשעתו על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש העליון נדחה, כמו גם ערר על דחיית בקשתו לעיון מחדש.
לאחר מכן חזר וביקש עיון מחדש ומשנדחתה בקשתו הגיש את עררו (בש"פ 7435/98) על ההחלטה. בטרם נדון עררו הגישה המדינה בבש"פ 7933/98 בקשה להאריך את מעצרו של המשיב ב- 90 ימים מעבר לתקופה של 9 חודשים. הדיון אוחד והוחלט להאריך את המעצר ב- 9 חודשים וממילא לדחות את עררו של המשיב.
סבג הנזכר הורשע בינתיים במסגרת עיסקת טיעון בגניבת 8 רובים ונדון ל- 9 שנים מאסר בפועל. המדינה סיימה את הבאת ראיותיה ונותרה רק עדותו של סבג כעד התביעה האחרון. משפטו של המשיב נקבע לינואר 99 ובאותו יום תפתח כנראה גם פרשת ההגנה. ביהמ"ש החליט לשריין מספר תאריכים. קיים איפוא סיכוי כי המשפט יסתיים תוך שבועות ספורים מתום תקופת המעצר של 9 חודשים. לכך יש להוסיף כי טיבן של העבירות, העובדה שכלי הנשק לא נמצאו והחשש שישמשו למטרות פליליות, כל אלה מעידים על מסוכנותו הרבה של העורר ומכריעים את הכף לחובתו. לפיכך יש להיעתר לבקשת המדינה.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד לוי גולדברג ודוד פורר למבקשת, עו"ד גב' סוזי שלו למשיב. 27.12.98).

ע.פ. 5069/98 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשה סדום בקטין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע, על פי הודאתו בעקבות הסדר טיעון, בשלוש עבירות של מעשה סדום בקטין. בעת המקרה היה המערער כבן 16.5 והוא עסק בעבודות ניקיון בבי"ס במזרח ירושלים. הקטין, קרבן המעשים, היה אז כבן 9.5 ולמד בביה"ס האמור. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר שמתוכן 2.5 בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא נתן משקל נאות לגילו של המערער, לעברו הנקי ובמיוחד לכשרו הנפשי הדל, שהביא לנשירתו מביה"ס בילדותו ועד היום אינו יודע קרוא וכתוב. ברם, המעשים שבגינם הורשע חמורים מעצם טיבם וחומרתם ידועה גם לבעל אישיות דלה כשלו. החומרה גוברת במקרה דנן בהתחשב בכך שמדובר במי שעבד במוסד חינוכי והמעשים בוצעו על ידו בחניך של אותו מוסד. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. עו"ד עסלי עבד למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 17.11.98).

בש"פ 7886/98 - רמי עווידה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מעשה סדום) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביצוע מעשה סדום בנסיבות מחמירות ותקיפה של המתלוננת, כבת 21, שהסיע מישוב במעלה הגלבוע כטרמפיסטית. הסניגור הצביע על דברים שונים בעדות המתלוננת ודבריה לרופא, באופן שלא ברור אם המערער ניסה לאנוס אותה בדרך רגילה או לבצע בה מעשה סדום או עבירה של מעשה מגונה בלבד. מעדותה במשטרה עולה כי לא היה למתלוננת ניסיון מיני והיא תמימה לחלוטין ולא ידעה להבדיל בין הנושאים השונים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
אף כי קיים שוני בדבריה של המתלוננת, הרי לעניין התנכלות העורר כלפיה חרף התנגדותה ונסיון להוריד את בגדיה - אין כל שוני. נוסף לכך אין כל שוני לעניין עדותה בדבר חלק מהמעשים שעשה העורר. חוסר נסיונה של המתלוננת בענייני מין, ותמימותה, יכלו להביא לשוני בדבריה. כך שקיימות ראיות לכאורה לכתב האישום. פגיעה בטרמפיסטית, היא התנהגות מסוכנת לציבור וקיים חשש למעשים נוספים. בנסיבות
אלה חלופה בה יהא הנאשם במעצר בית אינה חלופה מספיקה, בשלב זה, על פי הראיות לכאורה. יחד עם זאת, יהא זה נכון לבדוק מחדש את הבקשה לאחר עדות המתלוננת כאשר הסניגור יוכל לחקור אותה ואפשר שהדברים יתלבנו יותר.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד צבי אבנון לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 22.12.98).

בש"פ 6667/98 - מדינת ישראל נגד עודה אלעביד

*הארכת מעצר עד להחלטה על תנאי חלופת מעצר (הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירות של אינוס, מעשה מגונה והדחה בחקירה ונעצר עד תום ההליכים. עם תום 9 חודשי המעצר הבסיסי, ביקשה המדינה להאריך את המעצר ב- 90 ימים אך שופט ביהמ"ש העליון הורה על הארכת המעצר ב- 45 ימים בלבד. ההליכים לא נסתיימו עד לחלוף 45 ימים והמדינה ביקשה הארכה נוספת של המעצר. ביהמ"ש העליון לא נעתר לבקשה והורה על חלופת מעצר, שתקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. הדיון בביהמ"ש המחוזי התקיים יום לפני הדיון דנא ועם סיומו קבע ביהמ"ש חלופת מעצר אך הותיר פתח לתביעה להעלות הסתייגויות באשר להתאמתה של החלופה לנסיבות המקרה. למדינה השגות והסתייגויות והבקשה היא להורות על הארכת המעצר כדי שביהמ"ש המחוזי יוכל לדון בהסתייגויות בעוד המשיב במעצר. ב"כ המדינה הבהיר כי ביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך להורות על המשך החזקתו של המשיב במעצר עד לבירור ההסתייגויות ועל כן המוצא היחיד היה פנייה לביהמ"ש העליון. הבקשה נתקבלה. הוחלט להאריך את המעצר של המשיב ל- 30 ימים, במסגרתם יקיים ביהמ"ש המחוזי דיון בהשגות התביעה בדבר אי התאמת חלופת המעצר לנסיבות הענין.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד מתתיהו סלע למשיב. 23.10.98).

רע"א 8272/98 - עיריית חיפה נגד מרים עמית ואח'

*דחיית בקשה של העיריה לעכב ביצוע תשלום עפ"י פס"ד עד לערעור (הבקשה נדחתה).

נגד עיריית חיפה (המבקשת) ומדינת ישראל (המשיבה 4) ניתן פסק דין המטיל על שתיהן חיובים כספיים ביחד ולחוד לטובת המשיבים 3-1. המדינה הגישה ערעור. לפי סעיף 7 לחוק סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) ותיקון 2(א) לתקנות ההוצאה לפועל של פסקי דין נגד המדינה, לא ניתן לגבות את החוב מן המדינה עד שפסה"ד יהפוך לחלוט. המבקשת ביקשה עיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור, וטענה כי אין להבחין בינה לבין המדינה מבחינת מועד ביצוע פסה"ד, מקום שהיא והמדינה חוייבו ביחד ובנפרד באותו חיוב. הבקשה נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההסדר הפוטר את המדינה מתשלום חיובים פסוקים עד לאחר שפסה"ד הפך לחלוט, זכה לא אחת לביקורת בפסיקה, ונקבע כי יש לפרש אותו בצורה דווקנית ומצמצמת. אין כל מקום, אם כן, להרחיב הסדר זה גם לגופים אחרים כגון עיריות.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' שרה ברזילי למבקשת. 29.12.98).

ע.פ. 4738/98 - אדריאן שטיין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשים מגונים ע"י מדריך בילדים חוסים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שימש כמדריך ורכז חינוכי בכפר נרדים. הכפר מיועד לילדים חוסים ובעייתיים הנתונים במצוקה, בין השאר עקב התעללות בהם. הוא ביצע מעשים מגונים רבים בזמנים שונים בשישה מתלוננים. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בניצול חניכים צעירים על ידי מדריכם. יחסי מדריך חניך הם יחסי אמון מיוחדים במינם. על המדריך מוטלת האחריות והחובה לחנך את חניכיו, לעצבם, להנחותם את הדרך הנכונה בה ילכו, לגונן עליהם, לדאוג לרווחתם הרוחנית והנפשית ולהפעיל את כוחו, השפעתו וסמכותו לטובתם בלבד. המערער מעל בחובותיו בצורה גסה ודרס ברגל גסה נורמות וערכים בסיסיים למען סיפוק יצריו. מעשים כאלה אינם ראויים להבנה ולסליחה.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד הרצל חבקוק למערער, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 22.12.98).

ע.א. 9101/96 - דוד חמו - חברה... בע"מ נגד טפירו אריה

*פיצויים בתאונת עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

המשיב הגיש תובענה נגד המערערת בגין תאונת עבודה וביהמ"ש פסק לו פיצויים ויחד עם זאת קבע אשם תורם למשיב בשיעור של %15. הערעורים נדחו.
מדובר בנזק של כאבי גב, הנובעים מפריצת דיסק בעמוד השדרה, אשר על פי הטענה ארעה לראשונה כשהתובע, טפסן במקצועו, הרים תבנית כבדה. ביהמ"ש לא קיבל טענה זו. עוד התברר במשפט כי התובע סבל מכאבי גב עוד לפני התאונה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי למרות שהאירוע הנטען לא אירע, הרי כאבי הגב נובעים מהרמת משקולות. למסקנה זו הגיע השופט על יסוד עדות רפואית שהיתה לפניו ועדותו של התובע. ביהמ"ש יכול היה לקבל חלק מהעדות ולדחות חלק אחר וערכאת ערעור אינה מתערבת בכגון דא. אין מקום לדון במסגרת פס"ד זה בשאלות של רשלנות המערערים בהנהגת שיטות עבודה, משום שלא זה היה מוקד ערעורם. אך גם לגופו של דבר אין מקום להתערב בכך. המערערים לא הקפידו על שיטת עבודה מתאימה, ומנגד המשיב נושא בחלק מסויים של האשם. חלוקת אשם מן הסוג הזה בין מעביד לעובד אינו מדע מדוייק ואין מקום להתערב בחלוקה שעשה ביהמ"ש דהיינו %85 על המעביד ו- %15 על העובד.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד קרינסקי למערערת, עו"ד סוקולובסקי למשיב. 23.12.98).

ע.א. 6085/98 - הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נגד לואיזה ארנון ואח'

*דחיית בקשה על עיריה לפטור אותה מהפקדת ערבון בערעור (בקשה למתן ערבות עצמית של העיריה במקום הפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון ונדרשה להפקיד ערבון. היא מבקשת להתיר המצאת ערבות עצמית של העיריה במקום ערבון. המשיבים מתנגדים לכך בטענה שאין הצדקה שהמבקשת לא תפקיד ערבון ככל מערער אחר. הבקשה נדחתה. הכלל הוא כי התחייבות עצמית אינה יכולה לבוא תחת הפקדת ערבון, שכן המערער עצמו חייב בתשלום ההוצאות, אם יוטלו עליו, בין שערב לתשלומן ובין אם לאו. לא אחת קורה, שרשות מקומית חורגת מתקציבה ונקלעת לקשיים כספיים. במצב כזה יש סכנה שהמבקשת לא תוכל לפרוע חובה למשיבים במועד הנדרש. מאחר שאין למבקשת קושי כעת להפקיד את סכום הערבון, אין הצדקה לפטור אותה מהפקדת ערבון.

(בפני: הרשמת מיכל אגמון. עו"ד גב' שרי לרנר-הורוביץ למבקשת, עו"ד חגי סיטון למשיבים, עו"ד גב' נעמי זמרת לוועדה המחוזית. 24.12.98).

בש"פ 6156/98 - מדינת ישראל נגד דמיאן פקוביץ

*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים (הנחת ראש חזיר על קבר מוסלמי והצתה) (בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשלוש פרשיות: הנחת ראש חזיר על קבר מוסלמי; הצתת משרד תנועת "דור שלם"; קשירת קשר ליידוי ראש חזיר - כשבפיו קוראן - להר הבית ביום תפילה מוסלמי. עם הגשת כתב האישום הוחלט על מעצרו של המשיב עד תום הליכים והבקשה היא להאריך את המעצר ב- 9 חודשים. הבקשה נתקבלה.
כתב האישום הוגש בינואר 98, אך בשל בקשות שונות של המשיב נרשמה תגובת המשיב לאישום רק כעבור חודשיים והדיון החל רק בסוף אפריל. מאז קיים ביהמ"ש 21 ישיבות והדיון הגיע לשלב של משפט זוטא שהוא כנראה השלב המכריע. המשך הדיון קבוע לנובמבר 98. מצד התביעה וביהמ"ש ננקטו הצעדים שנדרשו להבטחת קצב דיון נאות וההליכים מתמשכים מטעמים אובייקטיביים. טענתו המרכזית של המשיב היא שכבר ברור כי לא יהיה מקום להרשיע את המשיב בפרשת קשירת הקשר ליידוי ראש חזיר להר הבית. ברם, די בחומרת שתי הפרשיות האחרות כדי לעמוד בבסיס הבקשה להארכת המעצר. חומרת המעשים לא כהתה ולא פחתה במהלך תקופת המעצר. בעובדה שההליכים טרם הסתיימו, כשלעצמה, אין כדי להצדיק את שחרורו של המשיב בערובה ונטילת הסיכון הממשי של הפגיעה בבטחון הציבור הכרוכה בכך.

(בפני: השופט קדמי. 9.10.98).

בש"פ 6747/98 - עלי צוף נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות מס (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של הפצת חשבוניות מס פיקטיביות בסכום כולל של 7 מליון ש"ח שהשימוש בהן על ידי רוכשיהן הביא להימנעות מתשלום מע"מ בסכום של 800,000 ש"ח. כמו כן מיוחסות לעורר עבירות של הימנעות מלהתייצב לחקירה, הפרעה לחוקרי המכס ואיום בפגיעה שלא כחוק בגופם. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים כאשר הדגש מושם על החשש של הימלטות מהדין, שכן העורר מתגורר בשטח הרשות הפלסטינית, ובעבר, כשהיה מבוקש בשל הפרשה נושא האישום, הצליח להתחמק מחוקרי המע"מ עד שנתפס. בימ"ש השלום קבע כי אין צורך במעצר על מנת להבטיח את התייצבותו של העורר למשפט והורה על שחרורו בתנאי מעצר בית מלא בביתו של ערב ישראלי וכן בתנאי שיפקיד 50,000 ש"ח במזומן ובנוסף יפקידו 5 ערבים שהציע העורר, כל אחד מהם 5,000 ש"ח, וכן יחתום על ערבות בסך 20,000 ש"ח. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערער והורה על החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
צדק בימ"ש השלום כי ניתן לקדם את פניו של סיכון ההימלטות מן הדין בתנאי שחרור נאותים ואין סיכון זה מחייב החזקה במעצר דווקא. עם זאת, טיבו ועוצמתו של הסיכון, המוגברים באורח משמעותי בהתחשב במקום מגורי משפחתו של העורר, הקלות היחסית שבה הוא יכול להעלם בשטחי הרשות הפלסטינית, ומידת העונש הצפוי לו אם יורשע בדין, מחייבים קביעת תנאים מחמירים מאלה שקבע בימ"ש השלום. על כן, העורר וכל אחד מחמשת הערבים שהציע, יפקידו לקופת בית המשפט 60,000 ש"ח במזומנים או בערבות בנקאית ויחתמו על ערבות אישית בסכום דומה, להבטחת מילוי כל תנאי השחרור בערובה.