ע.א. 7156/96 - יעקב וברטה שואעי נגד דניאל בכרך ואח'
*פרשנות הסכם לניצול אחוזי בנייה על גג בבית משותף. *"הודאה" של צד להסכם לעניין פרשנות ההסכם(מחוזי י-ם - ת.א. 223/94 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מצא וטירקל נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד).
א. בשנת 56 הגישו בעלי דירות בבית בירושלים בקשה לרשום את הבית כבית משותף וכן הוגש לרישום תקנון. סעיף 4 לתקנון קובע את חלוקת הרכוש המשותף, האחוזים שיקבל כל בעל דירה ונאמר בו כי צד ה' (בעל דירת הגג) יקבל ברכוש המשותף %17.4. עוד קובע התקנון כי "לדירת גג מספר 5 של צד "ה" יוצמד כל שאר הגג הסמוך לה כחלק בלתי נפרד ממנה; על גג זה צד "ה" רשאי לבנות למען הרחבת דירתו, בהתאם לחוקי בניה, המחייבים בארץ". בעלי דירת הגג מכרו את הגג לאחד שינפלד. בינואר 93 רכשו המערערים את דירת הגג משינפלד, מתוך כוונה להרחיב אותה עד קצה הגבול הפיזי של הגג. לפני רכישת הדירה הם לא פנו בעניין אל יתר הדיירים והתכוונו לדבר איתם לאחר הרכישה. בתום הליכי הרכישה, כשביקשו להרחיב את הדירה, נתקלו המערערים בהתנגדות הדיירים, המשיבים. בעקבות התנגדות זו פנו בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, בבקשה להצהיר כי הם רשאים לנצל את אחוזי הבנייה הנותרים בבית המשותף לשם בנייה על הגג הצמוד לדירת הגג שבבית המשותף ללא צורך בהסכמת המשיבים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים רשאים להרחיב את דירת הגג תוך ניצול %17.4 מיתרת זכויות הבנייה הבלתי מנוצלות, לכל היותר. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על פירוש הסעיפים השונים בתקנון ונימוק נוסף שהוא ראה "למעלה מן הצורך" מושתת על מכתבו של אדריכלו של שינפלד מיום 31.7.91 בו הוא כותב "לכל המעוניין... לפי הסכם בין הדיירים בעת רישום הבית המשותף... מגיעים ליוסי שינפלד... %17.4 מהרכוש המשותף. לפיכך מגיע לו %17.4 מאחוזי הבנייה הנותרים לכל הבניין... לכן אנו מבקשים תוספת בניה של %17.4 מיתרת אחוזי הבנייה של הבניין...". על יסוד כל אלה קבע ביהמ"ש המחוזי כאמור כי אחוזי הבנייה בהיקף של %17.4 בלבד יכולים המערערים לנצל. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מצא וטירקל, בפס"ד עיקרי מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ג. השופט אנגלרד (בדעת מיעוט) סבר כי יש להעדיף את הפרשנות המצמצמת את זכות הבנייה על הגג הצמוד לכדי חלקם של המערערים ברכוש המשותף והבהיר כי הוא מייחס חשיבות רבה למכתב שנשלח מטעם המוכר ל"כל המעוניין" ובו הודאה כי זכותו לבנות על הגג מצטמצמת לחלקו ברכוש המשותף דהיינו בהיקף של %17.4. בניגוד לטענת המערערים, אין כאן עניין של "ויתור" על זכות קניינית, שכן הזכות שהוקנתה בהסכם השיתוף לבעלי דירות הגג לבנות על הגג איננה זכות קניינית-חפצית אלא זכות חוזית וניתן לראות במכתב ויתור על זכות חוזית.
ד. השופט מצא (בדעת רוב) סבר כי הפרשנות הנכונה של התקנון המשותף היא שהוענקה זכות לבעלי דירת הגג לנצל את כל אחוזי הבניה לבנייתם על הגג. באשר למכתב ששיגר האדריכל בשמו של שינפלד סבר השופט מצא כי אין באותו מכתב הודאה בפרשנות הסעיף כפי שהעלו המשיבים. שינפלד לא נמנה עם רוכשי הדירות המקוריים שהיו צדדים לתקנון הבית המשותף ולכן אין במכתב משום ראייה חיצונית לאומד דעת הצדדים ביחס לתוכן הסכמתם במסגרת הוראות התקנון. השאלה היחידה היא אם יש במכתב כדי להעיד על הסכמה בין שינפלד לבין בעלי הדירות האחרות לשינוי תנאי התקנון בנושא היקף זכויות הבניה והתשובה לכך היא שלילית. הטעם לכך נעוץ בנסיבות העובדתיות שבגידרן שוגר המכתב. הוא שוגר לוועדה המקומית לתכנון ובנייה כדי לאפשר בנייה ע"י שינפלד בחלק מן הגג לאחר שהדיירים האחרים
התנגדו לבנייה על כל הגג. אין במכתב האמור מצג מצד שינפלד בדבר היקף הבנייה שהוא רשאי לבצע על פי הוראות התקנון או משום הבעת הסכמה לצמצומו. השופט טירקל הצטרף לדעתו של השופט מצא.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. עו"ד יאיר זלנפרוינד למערערים, עו"ד גב' נעמי וייל למשיבים. 9.2.99).
רע"א 1096/97 - עטיה אבו ג'ובה ואח' נגד פימן בע"מ ואח'
*תקנת השוק לפי חוק המכר. *תקפו של רישום שיעבוד אצל רשם החברות תוך 21 יום מיצירת השיעבוד. *גמירת דעת להשלמת עיסקה. *פגם של הטעייה בחוזה(מחוזי ת"א - ע"א 18/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. ביום 19.9.91 נחתם הסכם בין חברת פימן (להלן: פימן) לבין חברת מיו (להלן: מיו) לפיו מכרה פימן למיו מלגזה תמורת 234,000 פרנקים צרפתיים. פימן העניקה למיו במעמד הסכם הרכישה הלוואה בסכום של כ-187,000 פרנק ואת היתרה שילמה מיו בשיק דחוי. לבטחון החזר ההלוואה הוסכם כי המלגזה תשועבד לטובת פימן. באותו מעמד קיבלה מיו את המלגזה. כבר למחרת היום מכרה מיו את המלגזה למערערת השניה (המערערת) ומסרה אותה למערערת. בדיעבד הסתבר כי מיו פעלה במרמה. השיק לא כובד, התשלומים להחזר ההלוואה לא בוצעו ומנהלי מיו נעלמו. ביום 30.9.91 הודיעה פימן למיו על ביטול חוזה הרכישה וכן הגישה תלונה למשטרה נגד מנהליה. מסמכי השעבוד על המלגזה לטובת פימן הוגשו לרשם החברות תוך 21 יום מעת שבוצע השעבוד, אך לאחר שהמכונה כבר נמכרה למערערים. בימ"ש השלום קבע כי זכות המשכון של פימן על המלגזה קודמת לזכות המערערים. הערעור נדחה.
ב. השופט גולדברג: באשר לטענת המערערים שחלה עליהם תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר - סעיף 34 קובע כי "נמכר נכס נד ע"י מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד... ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב". עיסוקה של מיו לא היה במכירת מלגזות ובוודאי לא במלגזות חדשות; המכירה לא היתה במהלך הרגיל של עסקיה והמערערים ידעו עובדות אלה וכן לא הצליח המערער להרים את נטל ההוכחה כי רכשו בתום לב ובתמורה.
ג. אשר לתקפו של רישום המשכון - סעיף 178 לפקודת החברות קובע כי "שעבוד... שיצרה החברה... יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה, במידה שהוא מטיל ערובה על נכסיה או מפעלה, זולת אם פרטי השעבוד... נמסרו לרשם... בדרך ובמועד האמורים בסעיף ..179.". לפי סעיף 179 רישום שעבוד תוך 21 יום מיום היווצרו, חל רטרואקטיבית מיום היווצרות המשכון בהסכם בין המלווה לחברה הלווה. תנאים אלה התקיימו במקרה זה ולכן זכותה של פימן עדיפה. באשר לטענת המערערים בדבר זכות העיכבון שיש בידיהם על המלגזה - טענה זו חייבת להידחות הואיל ואין המערערים יכולים להיכנס לגדר מי שלזכותו עיכבון בנכס מכח סעיף 31(א) לחוק המכר. סעיף זה עניינו ביחסים שבין קונה למוכר ואיננו רלבנטי לענייננו.
ד. באשר לתוקפו של חוזה המכר בין פימן למיו - בתי המשפט דלמטה קבעו כי הבעלות במלגזה עברה למיו. בערעור טוענת פימן כי החוזה בינה למיו בטל מעיקרו ולכן לא יצאה המלגזה מבעלותה. בעניין זה צדקו הערכאות דלמטה, שכן בעת עשיית העיסקה בין מיו לפימן היתה גמירות דעת להשלמת העיסקה. טענה נוספת בפי פימן כי גם אם נקשר החוזה מלכתחילה הרי שביטולו בטענת הטעייה או תרמית ביטל את החוזה למפרע. השאלה היא מה תחילת תוקפו של הביטול ומהי השפעת הביטול על צד שלישי. החוק אינו מביע דעתו באשר למקרה בו ההשבה מתנגשת בזכותו של אדם שלישי שרכש זכות בנכס והפרשנות הראוייה היא זו הגורסת שבאופן עקרוני אין להוציא את הנכס
מידיו של אותו אדם שלישי בשם חובת ההשבה, אולם זאת רק כאשר האדם השלישי רכש את זכותו בתמורה ובתום לב. בענייננו, ביטול החוזה בין פימן למיו נעשה אמנם לאחר מכירת המלגזה למערערים, אך משבוטל החוזה עמדה לפימן מעין זכות שביושר על המלגזה, עליה יכלו המערערים להתגבר רק אם היו מוכיחים כי רכשו את המלגזה בתמורה ובתום לב והם לא עמדו באף אחת מדרישות אלה.
ה. הנשיא ברק: ניתן להגיע לתוצאה האמורה בדרך שונה המייתרת את הדיון במספר שאלות בהן דן השופט גולדברג ושאותן ניתן להשאיר בצריך עיון. בין פימן לבין מיו נכרת חוזה מכר. בטרם בוטל חוזה המכר ובטרם נרשם השעבוד מכרה מיו את הממכר למערערים שרכשו את הממכר שלא בתום לב. על רקע זה ידה של פימן על העליונה לעומת המערערים. אין חשיבות לקיומו של השעבוד וניתן להתעלם ממנו. קו המחשבה המביא למסקנה זו הוא כך: בחוזה מכר בין פימן למיו נפל פגם של הטעייה. לפימן עמד הכח לבטל את המכר. הבעלות שרכשה מיו פגומה במובן זה שהיא כפופה לכח הביטול של פימן. בעלות זו היא שעברה ממיו למערערים ואין למערערים יותר משהיה למיו. כח ביטול זה היה פג אילו הקונה רכש את הבעלות בנכס בתנאים של שוק פתוח ומצב דברים זה אינו קיים במקרה שלפנינו. לאותה מסקנה ניתן להגיע מזווית הראייה של זכויות נוגדות. מחד גיסא עומדת זכותה של פימן לבטל את עיסקת המכר עם מיו ומאידך עומדת זכות הבעלות של המערערים. בהתנגשות בין שתי אלה ידה של הזכות הראשונה בזמן על העליונה, אלא אם כן הזכות השניה בזמן נרכשה בתמורה ובתום לב.
ו. השופטת שטרסברג-כהן: די בכך שבהסכם המכר בין מיו לפימן נפל פגם שבעטיו עומדת לפימן זכות לבטל את הסכם המכר ושהמערערים רכשו את הנכס שלא בתום לב ולא בתנאי שוק פתוח, כדי לקבוע כי פימן שהפעילה את זכות הביטול זכאית לנכס. לפיכך ניתן להשאיר את כל יתר השאלות בצריך עיון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. עו"ד דוד מימון למבקשים, עו"ד ירון פלד למשיבה. 3.2.99).
בש"א 1421/97 - ד"ר מחמוד אבו ראס טיבי נגד אלינה אבו ראס טיבי
*קביעת סמכות בענייני מעמד אישי לפי סעיף 55 לדבר המלך(בקשה לקביעת סמכות בענייני המעמד האישי מכח סימן 55 לדבר המלך במועצה - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המבקש והמשיבה נישאו בחארקוב שבאוקראינה בשנת 81 בנישואים אזרחיים. המשיבה הינה נוצריה פרובסלבית והבעל ערבי מוסלמי תושב העיר טייבה. עם סיום לימודי המבקש בשנת 86 חזרו ארצה והתגוררו יחדיו בטייבה כ-10 שנים. הבת הבכורה נולדה ברוסיה ושלשה ילדים נולדו לבני הזוג בטייבה. ביולי 97 פתחה המשיבה בהליכים בביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא, והגישה תביעות שונות למזונות לה ולילדים, למשמורת הקטינים, לצו הרחקה נגד המבקש ושלשה מאחיו מהבית ותובענה מכח סעיף 11 לחוק יחסי ממון. המבקש הגיש לביה"ד תובענה לאישרור נישואיו כנישואים שרעיים וייחוס הילדים להם ולמשמורת על הילדים. ביה"ד השרעי בטייבה קבע כי יש ליתן תוקף לנישואים האזרחיים בין בני הזוג ולראות בהם נישואים מוסלמיים וכן כי מכח אישרור זה יש לייחס גם את הילדים להוריהם. האשה לא נכחה בדיון והודיעה כי היא כופרת בסמכות ביה"ד השרעי. בנובמבר 96 החליט עוד ביה"ד כי המבקש הוא שיהא האפוטרופוס של הילדים.
ב. בדצמבר 96 פסק ביהמ"ש לענייני משפחה כי יש לו סמכות דיון בעניין מזונות האשה שכן סימן 52 לדבר המלך קובע את גדרי סמכותו של ביה"ד השרעי רק אם שני בני הזוג המוסלמים. לעניין מזונות הילדים קבע ביהמ"ש כי אלו מצויים
אכן בסמכותו הבלעדית של ביה"ד השרעי, שכן על פי הדת המוסלמית הם מוסלמים בעוד שאין הם נוצרים בעיני הדת הנוצרית ואין לראות בהם "כפולי דת". לעניין המשמורת קבע ביהמ"ש כי העניין נתון בסמכותו.
ג. בפברואר 97 הגיש המבקש לביהמ"ש העליון בקשה לקביעת שיפוט מכח חוק שיפוט בענייני התרת נישואים והוחלט כי התרת הנישואים של הצדדים תהא בביהמ"ש לענייני משפחה. ביני לביני הוגשה בקשה נשוא דיון זה לקביעת שיפוט מכח סימן 55 (רישא) לדבר המלך. בבקשתו טוען הבעל כי יש לראות את הקטינים כמוסלמים וכי בשל זיקות הצדדים לדת המוסלמית, יש לקבוע את השיפוט גם בענייני מזונות המשיבה וגם בענייני המשמורת בביה"ד השרעי. הבקשה לקביעת מקום שיפוט נתקבלה בחלקה.
ד. לעניין מזונות המשיבה - המבקש טוען כי מירב הזיקות בתיק מובילות לסמכותו של ביה"ד השרעי. גם אם נקבל טיעון זה ביסודו, הרי כל שפורט במקרה דנא לעניין הזיקות הרלבנטיות אינו מתייחס בעיקרו למשיבה אלא לילדי בני הזוג. המשיבה אינה חיה עוד בטייבה, נישואיה היו במקורם נישואים אזרחיים, מוצאה אינו מוסלמי וכיוצא באלה נימוקים. ההבדלים בין זיקותיו של המבקש לדין המוסלמי ואלה של המשיבה, הם הם התומכים דווקא בהפקדת הסכסוך של מזונות האשה בסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה.
ה. בסוגיית משמורת הילדים, להבדיל מסוגיית מזונות המשיבה, מצוי גם פסק דינו של ביה"ד השרעי ולפיו סמכות הדיון היא בידיו. מנגד עומד פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה כי הסמכות בעניין זה מצוייה אף היא בידיו. אכן, אין הסוגייה מצוייה בגדרי סמכותו הבלעדית של ביה"ד השרעי ועל כן יש לפנות בבקשה מכח סימן 55(רישא) לדבר המלך לשם קביעת הערכאה המוסמכת. לגופו של עניין, השיפוט בסוגיית המשמורת ראוי אכן שיהיה בביהמ"ש לענייני משפחה. מן הראוי כי הערכאה האזרחית היא שתשקול את טובת הילד לגופו של סכסוך, ולא על יסוד קביעה בדבר השתייכות דתית של הקטין לדתו של אחד מבני הזוג.
ו. השאלה העיקרית בסוגיית הסמכות לדון במזונות הקטינים היא שאלת השתייכותם הדתית. בסוגייה זו אין צורך לפסוק בגדר סעיף 55, שכן בבקשה שהוגשה נתבקשה קביעת השיפוט רק באותם עניינים בהם החליט ביהמ"ש לענייני משפחה שלא כדעת המבקש ואילו בעניין זה הוא החליט כדעת המבקש. אך גם אם היה מתבקש ביהמ"ש להכריע בשאלת מזונות הקטינים לפי סעיף 55 לא היתה לו סמכות. זאת משום שהן המבקש והן ילדיו הם מוסלמים. על כן יש לדחות את הבקשה ככל שהיא אמורה בסוגיית מזונות הקטינים והבקשה לעניין מזונות המשיבה ומשמורת הקטינים מתקבלת במובן זה שהדיון יהיה בסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מאיר בר מוחא למבקש, עו"ד גב' רבקה שטיינברג למשיבה. 17.2.98).
בש"א 14/99 - מרדכי ועקנין נגד אררט חברה לביטוח בע"מ
*בקשה להעברת מקום דיון בניגוד לתניית שיפוט. *מעשה בי"ד(בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הגיש לבימ"ש השלום בירושלים תביעה מכח חוזה ביטוח והמשיבה טענה להיעדר סמכות מקומית נוכח קיומה של תניית שיפוט בפוליסה המעניקה את הסמכות הייחודית לביהמ"ש בתל אביב. בימ"ש השלום דחה את טענת המבקש כי תניית השיפוט הינה תנאי מקפח בחוזה אחיד ועל כן הורה על העברת הדיון לביהמ"ש בתל אביב. בשולי החלטתו ציין ביהמ"ש כי למבקש פתוחה הדרך להגיש בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט ולבקש את החזרת הדיון לביהמ"ש בירושלים. המבקש הגיש בקשה לפי סעיף
78 וביקש להורות על השארת הדיון בביהמ"ש בירושלים, בנימוק כי סעיף התניית השיפוט בפוליסת הביטוח הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד שאין להסתמך עליו ובנוסף טען כי שיקולי נוחות, כמו גם שיקולים הכרוכים במצבו הכספי, מצדיקים את השארת הדיון בירושלים. הבקשה נדחתה.
ב. בין הצדדים קיימת תניית שיפוט המעניקה סמכות ייחודית לביהמ"ש המוסמך בתל אביב. הטענות כי מדובר בתנייה מקפחת נדחו ע"י בימ"ש השלום בירושלים ודרכו של המבקש להשיג על ההחלטה היתה באמצעות פניה לביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור. משנמנע מלעשות כן מהווה החלטת בימ"ש השלום מעשה בית דין והמבקש אינו יכול להזדקק לטענה זו במסגרת בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט.
ג. ככל שהבקשה דנן נוגעת לשיקולי מאזן הנוחות, הרי אין באלה כדי להצדיק היענות לבקשה. המבקש מסתפק בבקשתו בטענות כלליות שאינן מגובות בתצהיר כנדרש. בטענות אלו אין גם די על מנת להצדיק העדפת נוחותו של המבקש על פני קיומה של תניית השיפוט. כאשר קיימת בין הצדדים תניית שיפוט ייחודית גוברת תנייה זו על שיקולי הנוחות, אלא אם קיימים שיקולים כבדי משקל במיוחד ובעלי משקל מכריע המצדיקים חריגה מהמוסכם בתניית השיפוט. אין כאלה בענייננו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עידו שטובר למבקש, עו"ד חזי כהן למשיבה. 8.2.99).
בש"פ 782/99 - מדינת ישראל נגד נועם בן שמחון
*סירוב להחזיר למעצר נאשם ברצח שהפר תנאי שחרור בערובה(הערר נדחה).
א. המשיב הואשם, בין היתר, בעבירת רצח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש ראיות לכאורה רק לתקיפת הקרבן לפני שנדקר בידי אדם אחר ואיומים על הקרבן, כך שקמה נגד המשיב עילת מעצר, אך בנסיבות העניין ניתן לשחררו בערובה ובתנאים. בין אלה נקבע כי המשיב ישהה במעצר בית וכי תופקד ערובה במזומנים בסכום של 25,000 ש"ח. במשך שלשה חודשים קיים כנראה את תנאי השחרור כראוי, אך לאחר מכן נתפס פעמיים מחוץ לביתו. בעקבות כל אחת מן ההפרות הזהירה המשטרה את המשיב ושלחה אותו חזרה לביתו. פרקליטות המחוז הביאה לידיעת הסניגורית את דבר ההפרות בצירוף אזהרה וזו התקשרה אל המשיב טלפונית והזהירה אותו. לא חלף זמן רב והמשיב נעצר שנית כששהה בבית חברו כשהשניים משתמשים בסם מסוג גראס. בעקבות זאת ביקשה המדינה שביהמ"ש המחוזי ישוב ויעיין בעניין ויורה על מעצר המשיב. כעבור מספר ימים שוב נתפס המשיב מחוץ לבית בביצוע עבירה פלילית הקשורה להטמנת סמים במקום מחבוא. הפעם נעצר ובהיותו במעצר היה מעורב בתקיפה של עציר. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי נקבע כי יש לתת למשיב הזדמנות נוספת. הטעם העיקרי לכך היה שהשופטת שוכנעה כי המשיב הבין שעליו לקיים את ההחלטה בדבר מעצר בית ושאם ישוב ויפר את התנאים שוב לא יוכל להתנגד למעצר. הערר נדחה.
ב. אין ספק שהמדינה צודקת בטיעונה במישור העקרוני. הכוונה המסתמנת בחקיקה ובפסיקה מן השנים האחרונות, לצמצם ולהגביל ככל האפשר את מספר המקרים בהם יורה ביהמ"ש על מעצר ממש, היא המחייבת הקפדה יתירה על קיום תנאי השחרור על ידי מי שביהמ"ש החליט לתת בו אמון ולשחררו בערובה. ניתן לומר שמדיניות מעצרים ליברלית והקפדה על קיום תנאי השחרור הן בבחינת שטר ושוברו בצידו. עם זאת, אין לקבוע כלל המחייב ביטול השחרור והחזרת נאשם למעצר בכל מקרה בו מופרים תנאי השחרור. בסופו של דבר ההחלטה היא נושא שעל ביהמ"ש להחליט בו על פי שיקול דעתו תוך התחשבות בנסיבות הקונקרטיות המיוחדות של המקרה הנתון.
ג. בענייננו, אם מתרשמים מן השיטתיות שבה הפר המשיב את תנאי השחרור נקל להגיע למסקנה כי מקרהו חסר תקנה ושאין מנוס מהחזרתו למעצר. אלא שהשופטת התרשמה שהמשיב למד לקח ועתה מבין יותר מבעבר את חובתו לקיים את תנאי המעצר ואת התוצאות שיהיה עליו לשאת בהן אם יפר את התנאים. הסניגורית אף הדגישה כי שלשת השבועות האחרונים בהם נתון המשיב בתנאי מעצר המחישו לו יותר מכל דבר אחר את תוצאותיה של הפרה אפשרית נוספת. בנסיבות אלה יש לקיים את ההחלטה שלא לעצור את המשיב אך יש לחלט מחצית מסכום הערבון ובנוסף יופקדו עוד 25,000 ש"ח וסכום הערבון יעמוד על 37,500 ש"ח. הפרה נוספת של תנאי השחרור תגרור החזרתו המיידית של המשיב למעצר וחילוט מלוא סכום הערובה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד עמנואל לינדר לעוררת, עו"ד גב' כרמלה רוטפלד-האפט למשיב.4.2.99).
ע.פ. 98+7722/97/152 - אנואר, פארס וזיאד ג'ורבאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס על יסוד עדות המתלוננת וחומרת העונש(ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. המתלוננת היתה בעת המקרה יצאנית רחוב. שלשת המערערים, בני כפר אחד, בילו יחד בחיפה. לגירסת המתלוננת, ניגשו אליה בליל המקרה, סמוך לשעה 1 לאחר חצות, ולאחר שסיכמה עם פארס כי ישלם לה 50 ש"ח, שלף סכין, דרש ממנה להתמסר לו ללא תשלום באיום כי יהרגנה ובעל אותה בעל כרחה כשהשניים האחרים עמדו בסמוך להם. משסיים פארס את מעשה האינוס מסר את הסכין לזיאד ואף הוא אנס אותה תחת איום בסכין, ומשסיים מסר את הסכין לאנואר, אך הוא לא בעל את המתלוננת והסתפק במעשה מין אחר. גירסת המערערים היתה שהם בעלו את המתלוננת בהסכמתה וכל אחד שילם לה ולפתע הופיעו שוטרים בלבוש אזרחי שהמתלוננת הכירה אותם והיא פתחה בצעקות. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המתלוננת, הרשיע את המערערים בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות וגזר לפארס 10 שנים מאסר בפועל וכן הופעל לגביו במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודשים, זיאד נדון ל-8 שנים מאסר בפועל והופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים, ואנואר, שחלקו בפרשה היה קל יותר משל חבריו, נדון ל-7 שנים מאסר בפועל. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. לעניין ההרשעה - ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בגירסת המתלוננת ובכך אין להתערב. התרשמות השוטרים שהגיעו למקום היתה כי המתלוננת הותקפה ע"י המערערים ותוכן צעקותיה "אונסים אותי - רוצחים אותי" עלה בקנה אחד עם התרשמות זו. לצד הטענות האמורות הוסיף אנואר וטען כי גם אם תתקבל גירסת המתלוננת אין הוא נושא באחריות לאינוס ע"י שני המערערים האחרים, שכן הוא עצמו לא בעל את המתלוננת. ברם, תמונת ההתרחשות על פי גירסת המתלוננת מלמדת בעליל כי אנואר היה שותף למעלליהם של השניים האחרים, והעובדה כי לא בעל בעצמו את המתלוננת אלא הסתפק במעשה מיני פחות מבעילה, אינה נוטלת מאחריותו לאינוסה.
ג. אשר לעונשים - אכן, העונשים שהוטלו על המערערים אינם קלים. ברם, מדובר באינוס ברוטלי בחבורה, אגב איום בסכין ותוך שימוש באלימות גסה. בנסיבות אלה, הנסיבות האישיות נסוגות מפני העניין הציבורי שבמתן ביטוי מלא לחומרת המעשים ובקביעת חומרת העונשים הצפוייה בשל מעשים כאלה בהכרתם של עבריינים בכח. למערערים פארס וזיאד עבר מכביד והמאסרים על תנאי שעמדו נגדם לא היה בכוחם להרתיעם לעשות את המעשה השפל והמכוער. שונה במקצת עניינו של אנואר שהוא הצעיר שבחבורה
ואין לו הרשעות קודמות והוא עצמו לא בעל את המתלוננת. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר נתן ביטוי לאלה בכך שהעמיד את ענשו על 7 שנים מאסר בלבד.
(בפני השופטים: אור, קדמי, אנגלרד. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ג'בארין רפיק לאנואר, עו"ד נשר לשניים האחרים, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 8.2.99).
בש"פ 687/99 - יחיא טורכ נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להקל בתנאי שחרור בערובה. *זכות ערר על תנאי שחרור בערובה. *זכות ערר על תנאי שחרור בערובה אין לשלול בשל טעמים של יעילות הדיון(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת 5 ק"ג מריחואנה. הסם נתפס במקלטו של אחד אזולאי, צעיר בן 18 בעל עבר נקי. לפי כתב האישום, העורר מסר לאזולאי את הסם על מנת שישמור אותו עבורו במשך שבועיים ויסייע לו במכירתו. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, אך בימ"ש השלום מצא כי עדותו של אזולאי מעוררת תמיהות ואין היא בעוצמה המספקת למעצר. עם זאת סבר כי יש לקבוע לעורר חלופת מעצר והורה על שחרור בתנאים מגבילים ובכללם מעצר בית. ביהמ"ש המחוזי דחה ערר של המדינה והגיע אף הוא למסקנה כי מתעורר חשש שמא מערב העד אזולאי דמיון ומציאות במידה המקשה על מתן אמון בדבריו. אז הגיש העורר לביהמ"ש המחוזי ערר כנגד התנאת שחרורו בחלופת מעצר וטענתו היתה כי משלא נמצאו ראיות לכאורה מספיקות, לא קמה עילת מעצר וממילא אין מקום לחלופת מעצר. השופט דחה את הערר בנימוק כי על העורר היה להעלות טענותיו במסגרת הדיון בערר שהגישה המדינה, והציע לעורר לנקוט בהליך של עיון חוזר. הערר נדחה מן הטעם שקיימות ראיות לכאורה מספיקות למעצר ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. זכותו של העורר להגיש ערר כנגד החלטת בימ"ש השלום מעוגנת בסעיף 53 לחסד"פ. אין יסוד למנוע בעד נאשם מלממש זכותו זו בשל טעמים של יעילות הדיון. הליך של עיון נוסף על פי סעיף 52, שאליו הופנה העורר, נועד למקרה שבו נשתנו הנסיבות ואינו בא במקום ערר שבו נטען כנגד ההחלטה על פי הנסיבות שהיו ביסודה. אף לגופה טענת העורר היתה מוצדקת. בימ"ש השלום ולאחריו ביהמ"ש המחוזי מצאו כי חומר הראיות אינו בעוצמה מספקת למעצר ולנוכח קביעה זו, ההחלטה להתנות את השחרור בחלופת מעצר לא היתה יכולה לעמוד. באין ראיות לכאורה המספיקות למעצר לא קמה גם עילת מעצר, המושתתת על הגנה על בטחון הציבור, וממילא אין להגביל את חירותו של נאשם ע"י חלופת מעצר. אעפ"כ דין הערר להידחות.
ג. צודקת התובעת כי בתי המשפט דלמטה התעלמו מתמליל שיחה בין העורר לאזולאי, שממנו עולה תמיכה בעדות אזולאי. השיחה בין השניים, הגם שהתנהלה בלשון מרומזת, מלמדת כי העורר הדריך את אזולאי להתכחש לכל קשר עמו ואף הציע לו הסבר כוזב לדברים שכבר מסר למשטרה. הדברים שנאמרו אף מצביעים על חששו של העד מפני העורר. לעדותו, על אף הסתירות שבה, משקל לכאורי בעוצמה המספקת למעצר. על כן דין הערר להידחות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד חיים אוחנה לעורר, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 16.2.99).
רע"א 6383/98 - הפניקס הישראלי... בע"מ נגד אדיב סרחאן
*הסכם כי בדיקת פוליגרף תכריע בתביעה נגד חברת ביטוח אינו תקף כאשר נעדרים מהמסמך פרטים מהותיים הקושרים את ההסכם עם אירוע מסויים(הבקשה נדחתה).
א. המשיב, שרכבו בוטח ע"י המבקשת בביטוח מקיף, הגיש תביעה נגד המבקשת לפצותו בסכום של כ-30,000 ש"ח לאחר שרכבו נשרף. בכתב הגנתה טענה המבקשת כי דין התביעה להימחק או להידחות על הסף, היות והמשיב חתם, מרצונו, על הסכם פוליגרף שלפיו
אם יתברר מבדיקת פוליגרף כי תביעתו אינה אמת, יוותר על קבלת הפיצוי, ומבדיקת פוליגרף נמצא המשיב דובר שקר. המשיב טען כי הסכם הפוליגרף חסר תוקף מהטעם שהוא נעדר מסויימות וגמירת דעת, אינו מתייחס לאירוע מסויים בגינו נדרשת הבדיקה, אינו מציין את שם המבקשת שהיא צד להסכם ואינו חתום על ידה. בישיבת קדם משפט הסכימו הצדדים שבימ"ש השלום יכריע בדבר תוקפו של הסכם הפוליגרף ללא שמיעת ראיות, אלא על סמך טיעונים משפטיים בדבר נפקות הסכם הפוליגרף. בהסתמכו על פסיקה מחוזית ועל ההלכה שנפסקה בע.א. 551/89 (פד"י מ"ו(3) 158) כי אין להכיר בתוקפו של הסכם פוליגרף שחסרים בו פרטים מהותיים, כגון אירוע הביטוח וזהות הביטוח, קבע בימ"ש השלום כי המבקשת אינה רשאית להסתמך על הסכם הפוליגרף ותוצאותיו ודחה את הבקשה למחיקה או דחיית התביעה על הסף. ביהמ"ש המחוזי אישר את מסקנת בימ"ש השלום והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בבקשתה טוענת המבקשת, את שטענה בביהמ"ש המחוזי, כי שגה בימ"ש השלום בכך שלא איפשר הבאת ראיות לגבי הסכמת הצדדים בעת חתימת ההסכם. ברם, המקרה הנדון אינו מראה כל סוגייה שיש בה כדי להצדיק ערעור שני בפני ביהמ"ש העליון. גם לגופו של עניין אין ממש בבקשה. ההלכה הקיימת הינה שביהמ"ש יכבד הסכמת הצדדים להליך אזרחי כי תוצאות בדיקה של פוליגרף ישמשו כראיה ויחייבו בהתדיינות ביניהם, בכפוף לכך שהסכם הפוליגרף עצמו עומד בדרישות דיני החוזים. כאשר מדובר בטופס סטנדרטי עליו חתום המשיב בלבד, וכאשר נעדרים מהמסמך כל הפרטים היכולים לקשור את ההסכם עם תביעה מסויימת או עם אירוע ביטוחי מסויים, לא תוכל חברת הביטוח להיבנות מאותו מסמך.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גיא כהן למבקשת, עו"ד שמעון כץ למשיב. 3.2.99).
בש"פ 1064/99 - מדינת ישראל נגד כארם חמודה ובילאל שחאדה
*ביטול שחרור בערובה בעבירות תקיפה(ערר על שחרור בערובה - הערר נגד המשיב 1 נתקבל ונגד המשיב 2 נדחה).
א. בויכוח בין חבורת סטודנטים שגלש לחילופי מהלומות, התערבו המשיבים - בריב לא להם - והחלו תוקפים את הסטודנטים. המשיב 1 דקר את המתלונן והמשיב 2 סייע למשיב 1 לפגוע במתלונן תוך שהוא מונע מחבריו של המותקף לסייע לו. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם יש בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למשיבים, אך לדעתו אין מסוכנות כלשהי או חשש לשלום הציבור מצידם של מי מהמשיבים. הוא אף סבר שאין צורך בחלופת מעצר, אך לשם "הרגעת הרוחות" קבע כי המשיבים ישארו ב"מעצר בית" חלקי בשעות הלילה. הערר נתקבל ביחס למשיב 1 ונדחה ביחס למשיב 2.
ב. התקיפה המיוחסת למשיבים היתה אכזרית והיא מצביעה על מסוכנות, דווקא משום שלא היה למשיבים מניע, והדקירות היו ללא הבחנה בחלק גופו העליון של המתלונן באופן שסיכן את חייו. לאחר שהמתלונן חולץ מידי אחד הנוכחים והוכנס לרכב, רץ אחריו המשיב 1 וניסה להתקרב אליו גם בהיותו בתוך הרכב, אלא שהנהג מיהר להימלט. התמדתו של המשיב 1 במעשי התקיפה ורדיפתו אחר המתלונן, מצביעים עליו כי הוא אדם מסוכן. העד המזהה חזר בו מגירסתו המפלילה עד כדי אי זיהויו של המשיב למרות שהוא מכירו כבן כיתתו, ודבר זה מעורר תמיהה ותומך לכאורה בטענת התביעה כי העד חשש מפני המשיב. משהונחה תשתית ראייתית לביצוע התקיפה האכזרית בסכין שננעץ בלבו של המתלונן קמה חזקת מסוכנות על פי סעיף 21(א)(ג)(4) לחסד"פ. חזקה זו לא הופרכה ונסיבות המקרה מצביעות על כך כי היא מתקיימת הלכה למעשה.
העובדה כי המשיב 1 התערב בריב לא לו, מעלה חשש כי הוא אדם המסוגל ללא כל מניע לשלוף סכין ולדקור את קרבנו.
ג. אשר לחלופת מעצר - כל מקרה יש לבחון על פי נסיבותיו. בעניינו של המשיב 1 מדובר בצעיר ללא עבר פלילי, אך מנגד עומדת העוצמה של הפגיעה בקרבן המעידה על המשיב כעל אדם בעל סף גירוי נמוך, שמעשהו מקים חשש שמא יחזור לסורו. כמו כן נראה על פני הדברים, כי קיים חשש שבהיותו משוחרר ירתיע משיב זה את עדי התביעה. לפיכך אין להסתפק לגביו בחלופת מעצר ויש לעצרו עד תום ההליכים. אשר למשיב 2 - האלימות המיוחסת לו פחותה מזו של המשיב. הוא מבוגר ללא הרשעות קודמות והוא בעל משפחה שהוא מפרנסה. נוכח חלקו באירוע ונסיבותיו האישיות ניתן להסתפק בתנאי השחרור כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. כרמל לעוררת, עוה"ד מ. גלעד ומ. כרמל למשיב 1, עו"ד ת. אבו אחמד למשיב 2. 28.2.99).
ע.פ. 4473/98 - עלי מסארווה נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה כאשר ביהמ"ש לא התייחס לעדויות הגנה התומכות בטענות הנאשם(ערעור על ההרשעה - הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בעבירה של מעשה סדום במתלונן במספר מקרים. השניים היו אסירים בכלא צלמון ועובר לתקופה הרלבנטית לכתב האישום שכנו בחדרים סמוכים באותו אגף. בין המתלונן לנאשם שררו יחסי ידידות. על פי גירסת התביעה קיים המערער עם המתלונן יחסי מין וביצע בו מעשה סדום בכפייה לאחר שאיים עליו והיכה אותו. המערער הודה בעדותו כי קיים יחסים עם המתלונן, אך לטענתו היו אלה בהסכמתו של המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המתלונן בעבירות שיוחסו לו. בתמיכה בגירסתו שהיחסים היו בהסכמה, מצביע הסניגור על עדותו של עד הגנה, שגם הוא היה במאסר באותו תא, כי לאחר הספירה, "התגנב" מדי פעם המתלונן לתא שלהם, אך לא נתן דעתו מה נעשה בין המתלונן לבין המערער כשהם שוכבים יחד במיטת המערער. כן סומך הסניגור על הודעתו של סוהר כי ראה ביום מסויים בשעות הבוקר את המערער והמתלונן בתאו של המערער וכששאל לפשר הדבר השיב המתלונן שבא לשתות קפה. הסוהר העיד כי ראה את המתלונן והמערער כשהם שכובים על אותה מיטה ולא הרגיש כי המתלונן נמצא במצוקה. הסניגור קובל על כך שביהמ"ש לא נתן דעתו לשתי עדויות אלה. הערעור נתקבל.
ב. בפסק דינו אין ביהמ"ש מתייחס לעדותו של האסיר כי המתלונן הוא שבא לתאו של המערער ואינו מתייחס להודעת הסוהר כי ראה את המתלונן בתאו של המערער שכוב על מיטתו של המערער ללא סימני מצוקה. אפשר כי אילו היה ביהמ"ש ער לעדויות אלה, לתוכנן ולמשמעותן, הוא לא היה נותן אמון מלא במתלונן. די בכך שנעלמו מעיני ביהמ"ש שתי עדויות הגנה חשובות שלא הוזכרו כלל בהכרעת הדין, כדי לזכות את המערער מחמת הספק.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד תופיק אבו אחמד למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 16.3.99).
ע.א. 423/98 - ד"ר יעקב אטד ואח' נגד שלוי ויינראוב ואח'
*גובה הפיצויים בגין רשלנות רפואית שגרמה לנכות יילוד. *הפחתה בפיצויים בפריט של עזרת צד שלישי וטיפולים רפואיים. *הגדלת סכום שכ"ט עו"ד(מחוזי חיפה - ת.א. 115/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיב הראשון (להלן: התובע) נולד ביולי 84 בבית חולים כרמל בחיפה. המשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים) הם הוריו. לאחר לידתו של התובע הוברר שהוא סובל מפיגור
שכלי ומשיתוק מוחין. המשיבים הגישו תביעה בטענה שהנזק נגרם לתובע עקב רשלנות המערערים במהלך לידתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים התרשלו וכי עקב רשלנותם נגרמו לתובע הנזקים האמורים. עם זאת קבע כי רשלנות זו גרמה רק לעיקרו של הנזק, כדי %85 שלו, וכי על פי מאזן ההסתברויות גם אם לא היתה התרשלות מצד המערערים, בדרך אומדן, כ-%15 של הנזק היו נגרמים בלאו הכי. את נזקיהם של המשיבים קבע ביהמ"ש בסכום של למעלה מ-7 מליון ש"ח ובניכוי %15 הגיע לסכום של כ-6 מליון ש"ח. המערער השלישי מערער על עצם חיובו וערעורו נתקבל. המערערים האחרים (שני רופאים וקופת חולים כללי) מערערים על הקביעה שהם חייבים לפצות את המשיבים כדי %85 מהנזקים ולא בשיעור נמוך מזה, וכן הם חולקים על גובה הנזק שנפסק למשיבים בפרטי הנזק השונים. בערעור שכנגד טוענים המשיבים כי יש לחייב את המערערים במלוא נזקיהם, וכן הם טוענים כי שגה ביהמ"ש כאשר קבע את תוחלת חייו של התובע ב-65 שנים בלבד ועוד מערערים הם על מיעוט הפיצויים במספר פרטי נזק. כן הם טוענים נגד סכום שכה"ט שנפסק. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה פרט לעניין גובה שכה"ט.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע את הנכות הפונקציונלית של התובע ואת הפסד כושר השתכרותו בשיעור %100. אכן, מגבלותיו של התובע קשות הן. עם זאת, על אף המגבלות המוטוריות והפיגור השכלי, התובע מצליח להלך ללא עזרה, מצליח ללמוד במסגרת כתה מיוחדת וכיוצא באלה. כעולה מקביעת ביהמ"ש המחוזי נזקק התובע במצבו לעזרת צד שלישי ולגבי תקופת העבר, משך כ-13 שנים, עד יום פסה"ד, פסק ביהמ"ש להורי התובע שטיפלו בו סכום של 810,000 ש"ח לפי 5,000 ש"ח לחודש. באשר לעתיד העריך ביהמ"ש, מבלי לפרט, את ההוצאה החודשית הצפוייה לתובע בסכום של 12,000 ש"ח עד שיגיע התובע לגיל 65, והסכום נקבע, בהיוון מתאים, על 3,744 מליון ש"ח כפיצוי כולל. לעניין זה יש לקבל את הערעור.
ג. הסכום שנפסק לגבי העבר הינו על הצד הגבוה בהתחשב בכך כי בשנות קטנותו וילדותו היה התובע זוכה, בלאו הכי, לטיפול והשגחה של ההורים. עם זאת, גם אם יש הגזמה מסויימת בפיצוי שנפסק לגבי העבר, אין הוא חורג מן הסכום הראוי עד כדי שתוצדק התערבות בו. לעומת זאת, בסכום שנפסק לגבי העתיד יש מקום להתערבות. התובע מסוגל לשרת עצמו בחלק גדול של צרכי היום יום שלו והעזרה והטיפול שהוא נזקק להם אינם רבים וצמודים כמי שמוגבל כליל בתנועותיו. הפסיקה של 12,000 ש"ח לחודש מוגזמת, ויש להעמיד את הסכום על 8,000 ש"ח שגם הוא נראה בדרך אומדן, כסכום הגבוה ביותר המוצדק בנסיבות המקרה. בנוסף לכך, ביהמ"ש קבע שהורי התובע ימשיכו להחזיקו בביתם כל עוד יהיה באפשרותם לעשות כן. יש להניח שעד שיגיע לגיל 20 יהיה התובע בבית ההורים ולגבי תקופה זו די בסכום של 5,000 ש"ח לחודש. על יסוד אלה יש להפחית את הפיצוי בפריט זה ב-1,5 מליון ש"ח.
ד. בפיסקה אחרת קבע ביהמ"ש "עבור שאר הפסדים בעתיד בגין ניידות, טיפולי פיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפולים פסיכולוגיים, כבידה וכדומה, מתאים לפסוק לתבוע סכום של 3,000 ש"ח לחודש. מתקבל הפסד של 943,530 ש"ח". ביהמ"ש לא פירט מה הסכום שהוא פוסק בגין כל אחד מהצרכים הנזכרים בפריט זה וגם לא ברור למה הכוונה במילה "וכדומה". מכל מקום, צרכים אלה כוללים טיפולים בעלי אופי רפואי שאת מרביתם זכאי התובע לקבל חינם מכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ובאשר ליתר הרי המערערת הרביעית (קופת חולים) הביעה נכונות לשאת בכל ההוצאות הרפואיות שלא יהיה להן כיסוי בסל הבריאות לפי החוק. על כן יש לפסוק לגבי פריט זה סכום של 400,000 ש"ח בלבד.
ה. מנגד יש הצדקה להתערב בעניין שכ"ט עו"ד כנטען בערעור שכנגד. הסכום שנפסק הוא 400,000 ש"ח וצודקים המשיבים בטענתם שלא היה מקום להפחית משכר הטרחה המקובל לפסוק בתביעות מסוג זה. שכר טרחה בשיעור של %17.5 ומע"מ מהסכום שנפסק למערערים יהיה הולם וסכום זה יש לפסוק.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אילן. החלטה - השופט אור. עו"ד ריכרד וייס למערערים, עו"ד גב' שושנה ברוידה למשיבים. 1.3.99).
ע.א. 4231/97 - צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד יחיאל נאוה
*דחיית טענה של חברת ביטוח כי מבוטח שנהג כאשר רשיון הנהיגה שלו לא חודש משום שלא שילם קנסות כמוהו כמי שנהג בזמן פסילה. *פרשנות המונח "אגרה" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 593/94 - הערעור נדחה).
א. ביום 9.9.88, בעת שנהג ברכבו, נפגע המשיב בתאונת דרכים. רכבו היה מבוטח בפוליסה שהוצאה ע"י המערערת. בתקופה שקדמה לתאונה החזיק המשיב רשיון נהיגה תקף, אולם תוקפו של הרשיון פג ביום 15.7.88 ולא חודש עד ליום 14.9.88. הרשיון לא חודש ע"י רשות הרישוי מכח סמכותה לפי תקנה 172(ב) לתקנות התעבורה, משום שהמשיב לא שילם קנסות בגין עבירות תנועה שהוטלו עליו. המערערת סירבה לפצות את המשיב בגין נזקי גוף שנגרמו לו בטענה כי אי חידוש רשיון הנהיגה של המשיב משליכה על זכאותו לקבל פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפיצויים). סעיף 7(3) לחוק הפיצויים קובע כי אינו זכאי לפיצויים "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". טענת המערערת היא כי המילה "אגרה" היא דווקנית ומכיוון שרשיונו של המשיב לא חודש בשל אי תשלום קנסות, אין הוא נכנס לחריג של מי שפקע רשיונו בשל אי תשלום "אגרה". נושא אחר שבמחלוקת מתייחס לפוליסת הביטוח המתירה את הנהיגה רק אם "האדם הנוהג... הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב... או... היה בעל רשיון... בתאריך כלשהו במשך 12 החדשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה...". טענת המערערת הינה כי אי חידוש רשיונו של המשיב כמוה כפסילתו מלקבל ולהחזיק רשיון ולפיכך אין הפוליסה חלה עליו. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות של המערערת והערעור על כך נדחה.
ב. לעניין תחולתו של סעיף 7(3) - המונח "אגרה" זכה לפרשנות במסגרת דיני המיסים ולפיה "אגרה" משתלמת כתשלום חובה בזיקה עם שירות מסויים שהשלטון נותן לפרט. עם זאת, אין הכרח, להחיל את הפירוש שקיבל המונח "אגרה" בתחום דיני המיסים כשבאים לפרש מונח זה במסגרת חוק הפיצויים. יש לקרוא את סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ולפרשו בהתחשב בהקשר החקיקתי בו הוא נמצא, קרי: חוק הפיצויים, שהוא חוק בעל מגמה סוציאלית. המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רשיון הנהיגה של הנהג שנפגע בתאונה פקע מחמת אי תשלום אגרה, הואיל ומדובר בעניין פיסקלי-פורמלי באופיו, שאינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג. אין כל צידוק ענייני לאבחן בין מצב זה לבין מצב של אי חידוש רשיון בשל אי תשלום קנסות שאף הוא עניין פיסקלי.
ג. אשר לסעיף בפוליסת הביטוח לעניין הצורך שהנהג יהיה בעל רשיון נהיגה - השאלה היא, אם אי חידוש רשיון הנהיגה ע"י רשות הרישוי מתוקף סמכותה לפי תקנה 172(ב) לתקנות התעבורה, מהווה "פסילה" מהחזקת רשיון, כמובנה בהוראה שבפוליסה. על שאלה זו יש להשיב בשלילה. מנסח הפוליסה השתמש במונח "נפסל" ובכך גילה עמדתו כי כוונתו לפקיעת רשיון מחמת דבר שעניינו פגם בכשירותו המהותית של בעל הרשיון להחזיק ברשיונו, שכן התקנות מדברות על "פסילה" כאשר נכשל בעל
רשיון הנהיגה בבדיקה או בבחינה ואילו כאשר מדובר באי חידוש הרשיון אין מדובר פסילה אלא באי חידוש רשיון.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עוה"ד אילן ירון וגב' דניאלה בן אשר למערערת, המשיב לעצמו. 10.3.99).
רע"א 7617/97 - קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד פדל אלשעאר
*פציעה תוך כדי סגירת דופן משאית בזמן פריקה וטעינה אינה מהווה תאונת דרכים(מחוזי חיפה - ע"א 4452/97 - הערעור נתקבל).
א. במאי 92, במסגרת עבודתו של המשיב אצל מעבידו, הועמסה משאית בבלוקים. לאחר הנחת המטען על ארגז המשאית פעל המשיב לסגירת הדופן האחורית של ארגז המשאית, דופן שנפתחה קודם לכן לצורך ביצוע הטעינה. במהלך הסגירה נשמטה הדופן ופגעה במשיב. התעוררה השאלה אם הפגיעה מהווה תאונת דרכים, כמובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בימ"ש השלום קבע כי הפעולה בה היה המשיב עסוק היתה פעולת הכנה חיונית לתחילת הנסיעה ואין מדובר בפעולה של פריקה או טעינה. על כן פעולת הסגירה היתה שימוש ברכב למטרת תחבורה והאירוע הוא תאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי אישר קביעה זו. בקשה לרשות ערעור נדונה כאילו ניתנה רשות ערעור. הערעור נתקבל.
ב. חוק הפיצויים מגדיר תאונת דרכים ו"שימוש ברכב מנועי" ובין אלה התנתקות או נפילה של חלק מהרכב כשהוא עומד או חונה שגם אלה נחשבים לשימוש ברכב מנועי לצורך תאונת דרכים. בסיפא להגדרת "שימוש ברכב מנועי" נקבע "למעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" שאז אין זה שימוש ברכב מנועי. אין ספק שפתיחת הדופן לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה, מהוות חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה של אותה משאית ועל כן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה או כחלק שלה. כיוון שכך אין לראות באירוע תאונת דרכים ואין לחייב את המערערת בתשלום פיצויים על פי חוק הפיצויים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אלון בלגה למבקשת, עו"ד סולימאן סולימאן למשיב. 1.3.99).
בש"פ 1227/99 - יורם פרג'ון (רמי) נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של הריגה תוך נהיגה בשכרות ונהיגה ללא ביטוח (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של הריגה, נהיגה בשכרות וברכב שהורד מהכביש ונהיגה ללא ביטוח. על פי כתב האישום פגע העורר ברכב שעצר בשוליים ובהמשך הנסיעה פגע במנוח וברכב נוסף שעצר על מנת לסייע. לאחר שהגיעה המשטרה סירב העורר לבדיקת אלכוהול. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה כבדות משקל לעבירה של הריגה תוך כדי נהיגה. באשר לחלופת מעצר קבע כי באדם כזה אין ליתן אמון שאם ילקח רשיונו לא ישוב לנהוג וישוב לסכן את הציבור הסובב אותו. על כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
נסיבות המקרה המיוחדות מצביעות על מסוכנותו של העורר לציבור. לעורר לא פחות מ-46 הרשעות תנועה קודמות, הכוללות מספר הרשעות בנסיעה ברכב במהירות מופרזת ועוד. ריבוי הרשעות מלמד על התעלמות שיטתית של העורר מחוקי התנועה. צדק ביהמ"ש שלא ראה בהטלת איסור על נהיגת העורר תנאי מספיק למניעת מסוכנותו לציבור ובנסיבות המקרה קיים חשש כי העורר ינהג בזמן פסילה.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד מיכה גבאי לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 15.3.99).
רע"א 3565/97 - פז חברת נפט בע"מ נגד משה רשקס ואח'
*סירוב להתערב בשיקול דעת הערכאה דלמטה שסירבה להעניק סעד זמני (הבקשה נדחתה).
המשיבים מנהלים תחנת דלק בהתאם ל"הסכם קמעונאי" בינם לבין המבקשת. המבקשת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי ובמסגרת זו ביקשה סעד זמני שלפיו יאכוף ביהמ"ש על המשיבים הוראות ההסכם הקמעונאי במספר עניינים: המחיר שייגבה על ידם עבור מוצרי הנפט; העמלות שישולמו ע"י המבקשת למשיבים; תנאי ואופן התשלום ע"י המשיבים למבקשת. בעיקרם של דברים טענת המבקשת היא שהמשיבים מפרים מספר סעיפים בהסכם הקמעונאי. ביהמ"ש המחוזי סירב להעניק את הסעד הזמני והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסעד הזמני שנתבקש הוא סעד שלפיו אין המשיבים רשאים לסטות מהתנאים הנוגעים למחיר המוצרים, התמורה הנקבעת עבורם ע"י המבקשת, שיעור העמלה וכיוצא באלה. סעד זה הינו חיוב המשיבים לעמוד בכל התנאים האמורים, שאם לא יעשו כן יהיה בכך הפרת צו ביהמ"ש ולמבקשת תהיה עילה לסעד נגד המשיבים לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. מבלי להיכנס לשאלה אם קיימת תשתית משפטית למתן צו כזה, די בכך שבמסגרת שיקול הדעת של ביהמ"ש ליתן צו זמני, לא היה זה ראוי, בנסיבות המקרה, ליתן צו זמני כמבוקש ע"י המבקשת.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. עוה"ד יהושע חורש, גלית קסטיאל וגיל דניאל למבקשת, עו"ד יורם אבירם למשיבים. 2.3.99).
בש"פ 1061/99 - מדינת ישראל נגד מוסא רכיד
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות סמים (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשלשה אישומים: סידרה של עיסקאות בסם מסוג הירואין; סחר בסם והפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכן נהיגה ללא רשיון נהיגה וביטוח; החזקת נשק וקשירת קשר לביצוע שוד יחד עם אחד זידאן הקשור עמו גם בעסקות הסמים. המשיב נעצר עד תום ההליכים ובתום תשעה חודשי המעצר ביקשה המדינה הארכת מעצרו ב-3 חודשים. הבקשה נתקבלה.
העיכוב בניהול המשפט היה בעיקר בתחילתו, בין היתר, כתוצאה מהחלפת סניגורים, יומנו העמוס של הסניגור והיומן העמוס של ביהמ"ש. שותפו של המשיב הורשע בינתיים במסגרת עיסקת טיעון ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל. למשיב מיוחסות עבירות חמורות ולכך יש להוסיף את עברו הפלילי העשיר ביותר הכולל עבירות רכוש, שוד מזויין, זיוף, תקיפת שוטר, עבירות סמים וכיוצא באלה. עד היום נדון ל-17 שנות מאסר שמתוכן ריצה 13 שנים וחצי. תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. כל אלה מעידים כי המשיב אינו נרתע מביצוע מעשי עבירה נוספים, ועל כן מסוכנותו לציבור היא רבה. בנסיבות אלה יש להיעתר לבקשת המדינה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד יוסף עאמר למשיב. 3.3.99).
ע.פ. 6834/98 - רחל מיכקשוילי נגד עו"ד אליהו בכר מנהל עזבון זמני ואח'
*ביטול הטלת קנס בשל בזיון בימ"ש מאחר וביהמ"ש לא בירר אילו דרישות בהחלטתו לא מולאו ע"י הנתבע (הערעור נתקבל).
המשיב מונה למנהל עזבון והגיש באפריל 97 לביהמ"ש המחוזי עתירה נגד המערערות לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. זאת כדי להבטיח ציות לצווי ביהמ"ש באשר לתביעה משפטית שבין המערערות לבין המשיבים 2 ו-3. ביום 20.1.98 ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש שלפיה נדרשו המערערות לשתף פעולה עם המנהל ונקבע כי אם לא יענו המערערות לשאלות המשיב ולא ישתפו איתו פעולה יואשמו
בבזיון ביהמ"ש ויוטל עליהן קנס של 10,000 ש"ח. ביוני 98 הגיש המשיב בקשה שניה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש בטענה שהמשיבות לא מילאו אחר צו של ביהמ"ש. בהחלטתו נשוא הבקשה השניה קבע ביהמ"ש "מאחר ובעבר... כבר נקבעה סנקציה... בגובה של 10,000 ש"ח לכל יום של איחור... ובהמשך להחלטתי הקודמת, אני קובעת שעל המשיבות לשלם לקופת המדינה את הסכום של 200,000 ש"ח...". המערערות טוענות כי מילאו כמיטב יכולתן אחר כל דרישותיו של מנהל העזבון ולא היה מקום לחייבן בקנס כפי שחוייבו. הערעור נתקבל.
בהחלטה הראשונה נקבעה אמנם סנקציה של 10,000 ש"ח לכל יום של הפרה, אך בטרם נקבע בהחלטה השניה סכום הקנס בגין אי ציות להחלטה הראשונה, לא התקיים בירור אם הפרו המערערות את הצו ואם הפרו - אילו דרישות הפרו ואם הפרו אותן באופן מלא או חלקי. כל זאת לאור טענת ב"כ המערערות כי למעשה קיימו את כל דרישותיו של מנהל העזבון. על כן, יש לבטל את החלטת ביהמ"ש ולהחזיר אליו את הדיון כדי שידון בעניין ההפרות.
(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד אביגדור פלדמן למערערות, המשיב לעצמו, עוה"ד זאב שרף וגב' שרון הל-גלעד למשיבים 3-2. 16.3.99).
בש"פ 1038/99 - שמעון ראש נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה בשל הפרת תנאי השחרור (ערר על ביטול שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם בתקיפת שני המתלוננים בשל סכסוך של מה בכך הקשור להחניית רכב. במהלך הסכסוך דקר העורר את המתלוננים וגרם להם חבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קמה נגד העורר עילת מעצר וכן כי המסוכנות הנגזרת מהעבירה אינה מופנית בהכרח כלפי המתלוננים שכן מי שפוגע באנשים אחרים רק מחמת סכסוך של מה בכך יש לראותו כמסוכן לגבי כלל הציבור. יחד עם זאת קבע כי הראיות הלכאוריות מעטות ועוצמתן מופחתת ועל כן הורה על חלופת מעצר, ובכלל זה תנאי מעצר בית מלא. ביום 14.2.99 הפר העורר את תנאי מעצר הבית והגיע לבית בו מתגורר אחד ליאון רובינשטיין כדי לגבות חוב עצמי מרובינשטיין. רובינשטיין לא היה בבית והעורר נכנס לדירה יחד עם אדם אחר והמתין רבע שעה לרובינשטיין. בהתחשב בעובדה כי ההתייצבות של העורר בבית היתה בפני עצמה הפרה חד משמעית של תנאי השחרור, ובכך שהעורר היה מעורב בפעולת גבייה שלא נעדר ממנה גוון של איום, וכן שבעבר ניסה כבר לגבות חובות מאדם אחר בדרכים אלימות, קבע השופט כי חלופת מעצר אינה יעילה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מתברר שבינתיים נעצר העורר לצרכי חקירה בתיק אחר באשר ביום בו היה בדירת בני רובינשטיין חטף העורר את רובינשטיין, כלא אותו וסחט אותו באיומים. צודק הסניגור כי לא כל הפרה של תנאי שחרור גוררת אחריה מעצר. אולם, בהתחשב בכך שהפרת תנאי השחרור שביצע העורר ביום 14.2.99, בהגיעו לבית רובינשטיין, לוותה לפחות בגוון של איום לצורך גביית החוב ובחומרת העבירה השניה של תנאי השחרור המיוחסת לעורר בחטיפת רובינשטיין והנמצאת בחקירת המשטרה, וכן בעברו הפלילי העשיר של העורר, חלופת מעצר אינה עשוייה להבטיח מפני הסיכון הנשקף מהעורר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד משה מרוז לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 8.3.99).