עש"מ 7641/98 - רפאל נוימן נגד מדינת ישראל
*חומרת עונש משמעתי של מזכיר ראשי בבימ"ש שהורשע בגניבה בידי עובד ציבור(הערעור נדחה).
א. המערער עבד בשירות המדינה משנת 70, ומשנת 85 עבד בבית משפט השלום בעפולה כמזכיר ראשי, גזבר ומוציא לפועל של ביהמ"ש. בשנת 95 הועמד לדין פלילי בעשרה פרטי אישום של גניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מורשה, מרמה והפרת אמונים. הוא הורשע ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון נדחה. הן ביהמ"ש המחוזי והן ביהמ"ש העליון עמדו בפסקי הדין על חומרת העבירות שביצע המערער שהיה בתפקיד בכיר בשירות המדינה. לאחר שריצה את עונש המאסר הועמד המערער לדין משמעתי וביה"ד פסק שיש לפטרו תוך שלילת פיצויים וגימלה וכן נפסל לצמיתות מלשרת בשירות המדינה. הערעור הוא על חומרת העונש המשמעתי. הסניגור ביקש להביא בחשבון את הנסיבות האישיות של המערער, שחלה בינתיים, שהוא בגיל 65 ואין לו סיכוי לחזור לעבודה, ואם תשלל ממנו הפנסיה, אותה קרן המיועדת לשמש להבטחת הקיום בעתיד, תשלל ממנו כל אפשרות לשיקום והבראה ויהיה לנטל על החברה. הערעור נדחה.
ב. אמצעי המשמעת שננקטו בעבר ע"י בתי הדין למשמעת ואושרו ע"י ביהמ"ש העליון שונים הם ממקרה למקרה. העבירות אותן ביצע המערער, בהתחשב בתפקידו ובמעמדו, במהותן ובריבוי האישומים, אפשר לומר שהן נמצאות ברמת החומרה העליונה של עבירות המשמעת, ובכך להצדיק את רמת החומרה העליונה של אמצעי המשמעת. האינטרס הציבורי גובר, במצב כזה, על השיקולים האישיים. לכן מקובל בדרך כלל לשלול את פיצויי הפיטורין במקרים חמורים מסוג זה. מכל מקום, ביהמ"ש העליון אינו נוטה להתערב באמצעי משמעת שהוטלו ע"י ביה"ד למשמעת, אלא אם נתגלו בהחלטה טעות מהותית או עוול המחייב תיקון. בנסיבות העניין אין בהחלטת ביה"ד למשמעת לא טעות ולא עוול המצדיקים התערבות של ביהמ"ש העליון.
ג. כך לגבי פיצויי הפיטורין. האם כך גם לגבי קיצבת הפרישה? התשובה היא כי לביהמ"ש אין כלל שיקול דעת בשאלה זו. חוק שירות המדינה קובע כי "מי שפוטר לאחר 10 שנות שירות [לא מסיבת מצב בריאות]... כשהוא בגיל 40 ויותר ולא נפסל לשירות המדינה לפי החלטת ביה"ד למשמעת" זכאי לקיצבת פרישה. משמע, מי שפוטר מן השירות ואף נפסל לשירות, אינו זכאי כלל לקיצבת פרישה למשך תקופת הפסילה. על כן, כיוון שביה"ד למשמעת החליט לפסול את המערער לשירות המדינה לצמיתות, אין החוק מאפשר לתת לו קיצבת פרישה, ולו רק חלקית. כמו כן, לפי החוק, אף אי אפשר לתת לו, מאותו טעם, מענק פרישה.
(בפני: השופט זמיר. המערער לעצמו, עו"ד אריה פטר למשיבה. 7.2.99).
ע.פ. 3004+3031/98 - דן שבתאי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש באינוס אשה ע"י בעלה(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו ברוב דעות השופטים קדמי ואנגלרד נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר שסברה שיש להחמיר בעונש).
א. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של אינוס ונסיון לאינוס של אשתו שחיה באותה עת בנפרד ממנו ועתה היא גרושתו (להלן: המתלוננת). בשל מעשיו אלה נדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ברוב דעות שופטי ביהמ"ש המחוזי, כאשר בעל דעת המיעוט סבר שיש לגזור למערער מאסר של 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות. המדינה מערערת על קולת העונש והמערער מערער על חומרת העונש. הערעורים נדחו
ברוב דעות השופטים קדמי ואנגלרד, בפס"ד מפי השופט קדמי, נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר שיש להחמיר בעונש.
ב. (השופט קדמי): המערער קיים עד לאירוע המקרה אורח חיים נורמטיבי ללא רבב. כאשר את שירותו הצבאי עשה כחובש קרבי בצנחנים ולאחר מכן עבד במד"א וזכה בתעודת הוקרה מיוחדת של "מציל חיים". המעשה החמור שבו הורשע המערער נעשה ברגע של כעס בו איבד שליטה וחש רצון עז להחזיר לאשתו השפלה ברמה של השפלה שהוא חווה מידה כשגילתה לו שהיא מקיימת קשר רומנטי עם אחר והיא מבקשת להיפרד ממנו. העונש שנגזר על המערער אכן הינו עונש מתון, אם לא למעלה מזה, בהתחשב בטיבה של העבירה, אך מאידך המקרה הינו יוצא דופן בהתחשב בנסיבות המיוחדות בהן התרחש. לא היתה למעשה כל הצדקה ושום הסבר אינו ממעט את חומרתו ומאידך עומד כאן מי שבנה עולם והציל חיים ועולמו שלו חרב עליו באחת. זה מקרה מיוחד ויוצא דופן ואין זה מקרה טיפוסי של עבירת האינוס. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
ג. השופטת דורנר (דעת מיעוט): עונש המאסר של שנה אחת, כאשר העונש המירבי הוא 16 שנות מאסר, חורג באופן קיצוני מן העונשים שמקובל להטיל על עבירות האינוס. הוא מחטיא מטרות אשר בפשע של אינוס הן בעלות משקל מכריע - הוקעה והרתעת הרבים. בגזר הדין ניתן משקל מופרז לשיקומו של המערער. על כן, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש, יש להעמיד את העונש על 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד טומי נדשי למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 14.7.98).
ע.א. 1069/96 - רחל מזרחי ואח' נגד מדינת ישראל ועירית תל אביב
*רשלנות רפואית בביצוע הפלה(מחוזי י-ם - ת.א. 605/97 - הערעור נתקבל).
א. המערערת אושפזה בבית החולים ליולדות ע"ש סרלין לצורך גרימת הפלה מתוכננת בשל היות העובר שברחמה מת. במועד האשפוז היתה בשבוע ה-18 להריונה. רחמה של המערערת היה מצולק כתוצאה משני ניתוחים קיסריים קודמים. כמו כן היתה המערערת במצב של שלית פתח, שבו (פלצנטה פרביה). ההפלה בוצעה ע"י שימוש בשיטת לאודון שעיקרה החדרת קטטר עם בלון אל צוואר הרחם וביצוע הפלה בדרך זו. לאחר הפלטות העובר וסילוקו נעשו נסיונות להוציא את השליה, ואז נתברר כי נוצר נקב ברחם שהצריך ניתוח. במהלך הניתוח אובחן כי השליה דבוקה לשריר הרחם ולנוכח הדמם הרב לא היה מנוס מלכרות את רחמה של המערערת. אין חולק כי מלכתחילה ניתן היה לאבחן שהמערערת היתה במצב של שלית פתח וכי במצב זה קיים חשש ממשי לקיום שליה דבוקה (פלצנטה אקרטה) לשריר הרחם, שאינה נפרדת מעצמה לאחר צאת העובר ונותרת דבוקה לשריר הרחם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין מניעה לסיים הריון בשבוע 18 בשיטה שבוצעה ע"י רופאי בית החולים ולא היה יתרון לבצע את ההפלה באמצעות ניתוח שהוצע ע"י המומחה מטעם המערערת. לפיכך דחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ב. כדרך שיגרה מתבצעות בבית החולים הנדון הפלות ע"י שימוש בשיטת לאודון. לנוכח קיומן של שיטות טיפול אלטרנטיביות ולאור מצבה הפתולוגי המיוחד של המערערת, היה על רופאי בית החולים לשקול את התאמתו של הטיפול השגרתי הנהוג בבית החולים (שיטת לאודון) למקרה הספציפי שבענייננו. זאת עולה מעדויות המומחים, מומחי ההגנה וגם המומחה מטעם ביהמ"ש. עצם אי שקילתן של שיטות הפלה חילופיות מהווה
מעשה רשלנות. כבר נפסק כי על הרופא מוטלת חובה לקבל את החלטתו לאחר שבחן ובדק בקפידה את ממצאי המקרה שלפניו.
ג. לפי דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש אכן ניתן גם במקרים כגון אלה לבצע הפלה כפי שבוצעה, ואולם אותו מומחה העיד כי במקרה כזה חייבת להיות בקרה והשגחה צמודה של רופא מומחה ובענייננו לא היתה השגחה כזו. את ההפלה ביצע רופא מתמחה ולא רופא מומחה. כך שרשלנות המשיבים הינה כפולה: רופאי בית החולים נקטו בשיטת הטיפול השיגרתי ללא בחינת התאמה של שיטה זו למצבה הפתלוגי המיוחד של המערערת וללא בחינת אפשרויות טיפול חילופיות; ביצוע ההפלה על פי השיטה המקובלת נעשה ללא השגחה צמודה של רופא מומחה כפי שנדרש בטיפול כזה. על כן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את גובה הפיצויים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד אהוד שטיין וגב' אסתר קוק למערערים, עו"ד גב' רות ערן למשיבים. 8.3.99).
בש"פ 1634/99 - מדינת ישראל נגד אבי בן יעיש
*סמכות בימ"ש להורות על שחרור עציר בערובה כדי להשתתף בשמחה משפחתית(הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירות סמים וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. עררו של המשיב לביהמ"ש העליון נדחה. בקשת המשיב לעיון חוזר בהחלטת המעצר נדחתה גם היא. ביום 8.3.99 הגיש המשיב בקשה לשחרור בערובה למשך 8 שעות כדי להשתתף בחתונת אחיו באולם שמחות באשדוד. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה בתנאי שהמשיב ימציא ערבות בנקאית על סכום של 25,000 ש"ח, ערבות עצמית בלתי מוגבלת בסכום וערבות צד ג' של 75,000 ש"ח. התביעה טוענת כי הדרך הראוייה בה היה צריך המשיב לנקוט היא פנייה לנציבות שירות בתי הסוהר שתדון בפנייה על פי הנהלים, ותנאי השחרור שקבע ביהמ"ש חורגים מן הנוהל שלפיו תאושר היציאה באבטחה לחתונת קרוב משפחה מדרגה ראשונה רק אם החתונה אינה מתקיימת באולם שמחות. הערר נתקבל.
ב. ביהמ"ש נתפס לכלל טעות בדבר סמכותו לשחרר את המשיב בערובה למשך 8 שעות, שעה שהמשיב עצור עד תום ההליכים על פי צו מכח סעיף 21 לחסד"פ. שינוי של צו כזה יכול להיעשות ע"י ערר או ע"י עיון חוזר. אמנם, סעיף 44 לחוק המעצרים נותן, לכאורה, סמכות תמידית לביהמ"ש לשחרר עציר בערובה, אך יש לקרוא הוראה זו בכפיפות להליכי הערר והעיון החוזר. נמצא שביהמ"ש פעל בחוסר סמכות ודין החלטתו להתבטל.
ג. אשר לטענה בדבר חוסר סבירות הוראות נציבות שרות בתי הסהר בעניין הוצאת אסיר מחוץ לכתלי בית הסהר - יש להקפיד על הסדרים שקבעה הנציבות באשר לשחרור אסירים לאירועים משפחתיים חריגים. ההסדרים שנקבעו מבוססים על אמת מידה אובייקטיבית ואין הצדקה לכפות על שרות בתי הסהר לסטות מהם.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג לעורר, עו"ד יורם שפטל למשיב. 12.3.99).
בש"פ 1055/99 - מדינת ישראל נגד ניר שטרית
*ביטול שחרור בערובה של נאשם בתקיפה ואיומים(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המתלונן, צעיר בן 18, שלא הכיר את המשיב, נפגש במשיב באפריל 98 במועדון לילה. המשיב תקף את המתלונן, היכה אותו ובעט בו ולאחר שחזר המתלונן לביתו, הגיע המשיב עם אחרים לביתו של המתלונן ואיים עליו באיומי דוקרן, בטענה כי
הוא חושד בו שהתלונן במשטרה. שבועיים לאחר מכן הסיעו המשיב ואחרים את המתלונן למקום נטוש ושם נאמר למתלונן כי מאחר שהינו מלשין עליו לחפור קבר לעצמו. לאחר שהמתלונן התחנן על נפשו עשו עמו "עיסקה" שבעקבותיה שילם המתלונן למשיב 2,000 ש"ח. לאחר זמן שב המשיב ותקף את המתלונן וביום 6.10.98 דקר את המתלונן בסכין ואיים על המתלונן שלא לפנות למשטרה. כמו כן הואשם המשיב כי תקף ואיים על אחותו של המתלונן. ביום 29.12.98 החליט ביהמ"ש המחוזי כי יש בידי העוררת ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב וכי קמה עילה למעצרו.
ב. בשלב המעצר הוגש תסקיר בו המליץ שירות המבחן על שחרור המשיב בערובה תוך מתן אפשרות למשיב לעבוד בחנות של דודו ולהיות בפיקוחו. ביהמ"ש דחה את ההמלצה בקבעו כי נוכח המעשים החמורים שביצע המשיב ונוכח העובדה שמשך חודשיים לא עלה בידי המשטרה לאתר את המשיב והוא לא התייצב לחקירתו, אין לסכן את המתלונן ובני משפחתו ועל כן הוא הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי כל עוד לא מסרו המתלונן, אחותו ואמו את עדותם, אין מקום להורות על חלופת מעצר. לאחר שהעידו המתלונן, אמו ואחותו הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש, למרות שהיה ער לכך כי חברו של המתלונן טרם העיד, קבע כי עתה ניתן להורות על חלופת מעצר. הערר נתקבל.
ג. תסקיר המעצר שהמליץ על שחרורו של המשיב בתנאי חלופת מעצר, היה לנגד עיני ביהמ"ש בשלב בו נעצר המשיב עד תום ההליכים. עיון מחדש בהחלטת מעצר עד תום ההליכים, מבוסס על שינוי שחל בנסיבות. סיום עדויות עדי תביעה מרכזיים עשוי לשמש נסיבה חדשה, אך נוכח מכלול הנסיבות דנא אין בו כדי להכריע את הכף לשינוי החלטת המעצר. המשיב תקף את המתלונן, הצעיר ממנו בחמש שנים, התנכל לו תקופה ממושכת ואיים עליו באכזריות. טיב העבירות וסוג המעשים מעוררים צמרמורת ומצביעים על מסוכנותו של המשיב. כמו כן, למשיב עבר פלילי משמעותי ויש לתת משקל לכך שבמשך חודשיים נמנע מלהתייצב במשטרה וזו לא הצליחה לאתרו. אין לומר כי חשש מפני המשיב חלף עם תום עדותם של המתלונן, אמו ואחותו שהרי ידידו של המשיב טרם מסר עדות ובזכרון דברים של המשטרה מתוארים חששותיו של העד מפני מסירת עדות. בכל הנסיבות אין מקום לשחרר את המשיב.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' נעמי כץ לעוררת, עו"ד חיים מקלר למשיב. 1.3.99).
רע"א 577/99 - ג'אנם פהים ואח' נגד ועדת הבחירות למועצה המקומית סג'ור וזיאד דאהר
*דחיית בקשה לרשות ערעור בערעור בחירות כאשר אין מדובר בשאלה משפטית. *הזכות להגיש ערעור בחירות גם למי שזכה בבחירות(הבקשה נדחתה).
א. בבחירות שנערכו לראשות המועצה המקומית סאג'ור בנובמבר 98, נטלו חלק 1503 בוחרים וקולותיהם של 1494 נמצאו כשרים. במניין הקולות התברר כי המשיב 3 (להלן: דאהר) קיבל 754 קולות והמבקש קיבל 740 קולות. כך שגורל הבחירות הוכרע על חודם של 14 קולות. בעקבות הבחירות הוגשו שלשה ערעורים. האחד ע"י דאהר שטען כי חלק מבין הקולות שנמנו לטובת המבקש פסולים וביהמ"ש קיבל את הערעור ופסל 11 קולות שניתנו לטובת המבקש, כך שהפרש הקולות לטובת דאהר הוא 25 ולא 14. בערעורים שהוגשו ע"י המבקש ואחרים נטענו טענות שונות באשר לפגמים שונים שנפלו בניהול הבחירות וכשרות חלק מן הקולות. ביהמ"ש מצא כי חלק מן הטענות יש בהן ממש, אך לא השתכנע כי בפגמים האמורים היה כדי לשבש את תקינות הבחירות או את מניין הקולות במידה העשוייה להשפיע על תוצאות הבחירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לפי סעיף 73(א) לחוק הבחירות ניתן לערער על פסיקת ביהמ"ש המחוזי, ברשות, רק בשאלה משפטית. כאן הטענות מופנות ברובן כלפי מערכת הראיות והתשתית העובדתית ששימשו בסיס להחלטה. תקיפת קביעות עובדתיות אינה באה בגדר העניינים בהם ניתן לקבל רשות ערעור. למעלה מן הדרוש יש לציין כי אין ממש בטענות המבקשים גם לגופו של עניין. גם אילו קיבל ביהמ"ש את טענות המבקשים ופסל את חמשת הקולות של המצביעים שלגביהם התעוררו חשדות לא היה בכך כדי לשנות את תוצאות הבחירות.
ג. הועלתה טענה משפטית ע"י המבקשים והיא כי דאהר, שזכה בבחירות, לא היה זכאי להגיש ערעור בחירות ולבקש פסילת קולות שניתנו ליריבו המבקש. לעניין זה סומכים המבקשים ידם על סעיף 72(ד) לחוק הבחירות. על טענה זו יש להשיב בשניים: ראשית, לכל אדם, גם אם אינו מועמד שנחל הפסד בבחירות, יש זכות להגיש ערעור על תוצאותיהן; שנית, היות ודאהר, ממילא, היה צד - משיב - בשני ערעורי הבחירות האחרים, הרי שיכול היה לשטוח את טענותיו ביחס לפגמים בהליך הבחירות במסגרת זו כפי שעשה בערעורו. לפיכך, אין הגשת הערעור על ידו מעלה או מורידה לעניין התוצאה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 3.3.99).
ע.א. 1209/97 - סטיב קטן ואריה שאשא נגד אריה כהן
*הגנה של הטעייה נגד נפרע בשטר. *מעמדו של נסב שאינו אוחז כשורה. *שטר לא תקין לפי מראהו. *החזרת סחרות לשטר שסחרותו הוגבלה(מחוזי ת"א - ת.א. 121/93 - הערעור נדחה).
א. אריה כהן (להלן: המשיב) משך שיק למערער השני שאשא (להלן: הנפרע) על סכום של 550,000 ש"ח. בשיק נמחק הדיבור "לפקודת" ונרשם "שלמו לאריה שאשא בלבד". השיק "הוסב" ע"י הנפרע לסטיב קטן (להלן: הנסב). זה האחרון הגיש את השיק לביצוע בהוצאה לפועל. השיק ניתן על יסוד עיסקה בין המשיב ובין הנפרע שעניינה רכישת מלון בבלגיה. בעיסקה זו הוטעה המשיב ע"י הנפרע. בנסיבות אלה הוחלט כי למשיב עומדת הגנה טובה כנגד הנפרע וכן נקבע כי הנסב אינו אוחז, וממילא אינו אוחז כשורה ולכן תביעתו נדחתה. הערעור נדחה.
ב. למשיב עומדת הגנה טובה של הטעיה (על פי סעיף 15 לחוק החוזים) כנגד הנפרע. הגנה זו עומדת למשיב גם כנגד תביעתו של הנסב. אין צורך לבחון את מעמדו של הנסב, די לקבוע כי אין הוא אוחז כשורה, וממילא אין לו יותר זכויות משהיו לנפרע. הנסב אינו אוחז כשורה, ולו מהטעם שאין הוא אוחז; הוא אינו אוחז, שכן הוא אינו נסב; הוא אינו נסב, שכן השיק אינו סחיר ואינו ניתן להסבה.
ג. כדי להתגבר על הקושי האמור נטען כי הנפרע הוא נפרע בדוי וכידוע אם הנפרע הוא בדוי "מותר לנהוג בשטר כאילו הוא בר פרעון למוכ"ז". על כן, כך הטענה, ניתן לסחר שטר זה במסירה. המערער יהא, איפוא, אוחז, וממילא יוכל להיות גם אוחז כשורה. טענה זו יש לדחות ומשני טעמים: ראשית, נפרע הוא בדוי אם המושך, מבחינתו הסובייקטיבית, לא רצה לראות במי שרשם כנפרע כמי שזכאי לפרעון השטר. מחשבה סובייקטיבית זו לא התקיימה אצל המשיב; שנית, אפילו היה הנפרע בדוי, השטר אינו "תקין לפי מראהו". מראה השטר מלמד עליו שאינו סחיר ודי בכך כדי לשלול מהאוחז (בהנחה והוא אכן "אוחז") מעמד של אוחז כשורה.
ד. נטען כי בהסכם שבין המשיב לנפרע נקבע כי בהתקיים תנאים מסויימים יהא הנפרע רשאי להעביר את השיק למערער. ברם, גם אם המערער מחזיק בשיק כדין, אין בכך כדי להפוך אותו לאוחז. השיק הוא מסמך פורמלי. כדי להחזיר לו את סחרותו, לא די בהסכם מחוצה לו. יש לבטל על פני השיק את הטעם שהביא למניעת הסחרות וכדי
להחזיר לו את סחרותו היה צריך למחוק את הדיבר "בלבד" שהופיע ליד שם הנפרע. יצויין, כי אפילו נעשה הדבר - ודבר המחיקה היה גלוי על פני השיק - עדיין היה מקום לבחון אם אין בכך כדי לשלול את מעמדו של הנפרע כאוחז כשורה.
ה. ממשיך המערער וטוען כי הנפרע פעל כשלוחו ומכיוון שכך זכאי הוא על פי השטר בלא צורך בהיסב. טענה זו מעוררת שורה של שאלות אך אפילו יצליח המערער בטענתו זו, יהא בכוחו להכניסו לנעליו השיטריים של הנפרע וכפי שראינו עומדת למשיב טענת הטעיה כנגד הנפרע וממילא טובה היא גם כנגד שולחו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד פ.ג. נשיץ וגלעד ברמן למערערים, עו"ד אריה וירניק למשיב. 9.3.99).
רע"א 1141/99 - הכונס הרשמי... כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נגד אשורנס... ואח'
*חובתו של כונס נכסים של חברה להשיב לשאלון ולהשתדל להשיג את המידע הנדרש(הבקשה נדחתה).
א. המבקש תבע את המשיבות מכח פוליסת ביטוח בנקאי, לכיסוי נזקים שנגרמו לבנק צפון אמריקה ונתגלו בעקבות חשיפת פרשת המעילות של מנהלי הבנק. במסגרת התובענה הגישו המשיבות בקשה למתן צו שיחייב את המבקש להוסיף ולהשיב לשאלון שהוגש לו ולמסור תצהיר גילוי מסמכים עדכני. המשיבות טענו כי לגבי חלק מן השאלות שפורטו בשאלון השיב המבקש "איני יודע" מבלי שניסה לברר את התשובה וכן כי המבקש התחמק ממתן תשובה לחלק מן השאלות ע"י הפנייה בתשובותיו לכתבי בי-דין אחרים הקשורים בפרשה וכן כי המבקש סיפק תצהיר גילוי מסמכים ישן ולא מעודכן. המבקש טען בתשובה כי עובדת היותו מפרק הבנק פוטרת אותו מן הצורך להשיב לשאלון, במיוחד לגבי השאלות שהן בידיעת עובדים לשעבר של הבנק. כן טען כי עמד בחובתו להשיב לשאלון משהפנה את המשיבות לדלות את התשובות למקצת מן השאלות מכתבי בית דין או מסמכים אחרים. לבסוף טען כי יש בשאלות שנשאל בשאלון משום הכבדה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אם סבור המבקש כי שאלה כלשהי אין הוא יכול לענות עליה, הרי עליו לציין בתצהיר את הסיבות לכך. על כן הורה ביהמ"ש למבקש להשיב תשובות השלמה לשאלון ולהמציא תצהיר גילוי מסמכים מעודכן על פי טופס 11 לתקנות סדר הדין האזרחי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בעל דין הנדרש להשיב לשאלון מחוייב להשיב לפי מיטב ידיעתו. כשירותו של המבקש כמפרק אינה שוללת ממנו את האפשרות להשיב כמיטב ידיעתו או לברר כמיטב יכולתו את התשובות לשאלון. חוסר יכולתו של תאגיד לכפות על עובדיו לשעבר למסור לידיו מידע, אינו מהווה סיבה מספקת שלא לנסות ולהשיג מידע זה באופן סביר. הפניית בעל דין לחפש את התשובות שביקש במקורות אחרים, נושאת אופי מתחמק ואינה עומדת בסטנדרט המוצב לנשאל - להשיב כמיטב ידיעתו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד משה קפלנסקי למבקש. 15.3.99).
בש"פ 1001/99 - אהרן קורנבליט נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצר בנימוק שהעד שמסר הודעה במשטרה חזר בו במשפט שהתקיים נגד העד(הערר נדחה).
א. בנובמבר 98 נעצר העורר עד תום ההליכים באשמה של השתתפות בהתפרעות בשתי דירות של נוצרים בירושלים. לעורר, יחד עם אחרים, מיוחסות עבירות של הצתה, התפרצות, היזק בזדון והשחתת רכוש. ערר לביהמ"ש העליון נדחה. עתה ביקש העורר עיון מחדש בהחלטת המעצר בטענה כי הראיות נגדו מבוססות על הודאה במשטרה של
אדם בשם יהושע וייס שהואשם באישום נפרד בעבירות שבוצעו באותו אירוע. כיוון שוייס, במהלך משפטו שלו, חזר בו מגירסתו המפלילה נגד העורר, הרי, לטענת העורר, חל כרסום משמעותי בראיות התביעה ולפיכך יש לשחררו ממעצרו ולהסתפק בחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר, בקבעו כי חזרה מעדות מפלילה מתרחשת לא אחת, ואין בה כשלעצמה כדי לכרסם בראיות המפלילות. הערר נדחה.
ב. חזרתם של עדים מעדותם אינה נדירה ובדרך כלל יש בה כדי לעורר חששות בדבר הסיבה לשינוי הגירסה. כדי להתגבר על כך נחקקה הוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות, המכשירה כראייה קבילה הודעת עד שחזר בו. בעניין שלפנינו מסר וייס בהודעתו במשטרה גירסה שלפיה היה העורר משתתף פעיל באירועים ואף המריץ אחרים לכך. לגירסת העורר עצמו הוא נכח במקום אף כי לפי הודעותיו היה רק בחדר המדרגות. בנסיבות אלה אין לומר כי חל כרסום משמעותי בראיות מן הסוג שיש בו כדי להשמיט את הקרקע מאותן ראיות לכאורה שבגינן ניתנה ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט, לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה, יש להצביע על שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה ועל כרסום מהותי משמעותי בה ואין זה המקרה שבפנינו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. גולן לעורר, עו"ד א. כרמל למשיבה. 25.2.99).
רע"א 2853/96 - קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד דחבור ג'מאל המשיב ואח'
*זכות לפיצוי מקרנית כאשר מי שנפגע בתאונת דרכים הרשה לנהוג למי שלא היה לו רשיון נהיגה אך הנפגע לא ידע על כך(הערעור נדחה).
א. התובע (להלן - המשיב) היה עובד בחברה מסויימת והועמד לרשותו רכב של החברה. באחד הערבים, במאי 92, בהיותו בכפרו, נתבקש המשיב לבוא אל הממונה עליו בחדרה. המשיב היה עייף ועל כן ביקש מחברו (להלן: תפאל) לנהוג ברכב במקומו. בנסיעה זו אירעה תאונה בה נפגע המשיב. לתפאל לא היה רשיון נהיגה וחברת הביטוח סירבה לפצות את המשיב בשל היעדר רשיון נהיגה. פנייתו לקרנית נדחתה אף היא, בהסתמך על סעיף 7(6) לחוק הקובע הגבלת זכאותם של נפגעים לפיצויים לפי החוק ובין היתר "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח... ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותו נהיגה...". ביהמ"ש קמא קבע כי קרנית חייבת לפצות את המשיב ועל החלטה זו קיבלה קרנית רשות ערעור. הערעור נדחה.
ב. קריאה בהוראת סעיף 7(6) הנ"ל, בלא התעמקות יתירה, עשוייה ללמד כי המשיב (הנפגע-התובע) אינו זכאי לתבוע פיצויים מקרנית שכן הוא התיר לתפאל לנהוג ברכב בנסיבות בהן לא תפס הביטוח הואיל ולתפאל לא היה רשיון נהיגה והמשיב עצמו, בהיותו ברכב, נפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי באירוע כגון דא לא נתכוון החוק לשלול את זכותו של הנפגע לפיצויים, במקום שהנפגע לא ידע, ובנסיבות העניין גם לא היה זה סביר שידע, כי לנהג הפוגע לא היה רשיון נהיגה. ואכן, כשלוקחים בחשבון את תכליתו של החוק והוראותיו השונות עולה כי צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו הנ"ל.
ג. על סעיף משנה אחר בסעיף 7 הנ"ל, סעיף משנה 7(5), הקובע אף הוא מגבלה שבה לא יחול הביטוח של קרנית על "מי שנהג ברכב ללא ביטוח... או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" נאמר בסעיף 7א' לחוק לאמור "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו... ללא ביטוח... והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע, יהיה זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן...". אך אין ללמוד מכך שהמחוקק רצה ללמד מכלל ההן את הלאו לגבי סעיף 7(6), שאז אין נפקא מינה אם ידע או לא ידע הבעלים או המחזיק שהנהג יש לו
רשיון או אין לו רשיון. המסקנה העולה מבדיקת החוק ותכליתו היא כך: גם אם לא ידע הבעלים כי אין ביטוח לנהיגתו של הנהג - למשל, בשל כך שהנהג אינו מחזיק ברשיון נהיגה היקף - אך אדם סביר היה יודע זאת, כי אז חל סעיף 7(6) והבעלים לא יזכה בפיצויים. הוא הדין, אם הבעלים מרשה לנהג לנהוג תוך "עצימת עיניים" או ב"פזיזות".
ד. בענייננו, המשיב לא ידע כי תפאל אינו מחזיק ברשיון נהיגה בר תוקף. הוא לא עצם את עיניו ואף לא חייב עצמו ב"פזיזות" באשר לשאלה עם החזיק תפאל ברשיון נהיגה וגם אין לומר שהיה זה סביר כי ידע שתפאל לא מחזיק ברשיון. לדברי המשיב הכיר הוא את תפאל - שהיה מידידיו - כמי שנהג במכונית והסיע פועלות לעבודתן עוד בשנת 83. לטענתו לא ידע כי אין בידי תפאל רשיון נהיגה בר תוקף ויום יומיים לפני התאונה אף ראהו כשהוא נוהג ברכב ומסיע פועלות. אמנם, רשיון הנהיגה של תפאל לא חודש מאז 89, שכן הורשע בעבירות פליליות וריצה עונש מאסר ממנו שוחרר רק ימים ספורים לפני התאונה. בנסיבות אלה, אפשר היה להגיע למסקנה כי המשיב לא נהג כאדם סביר, ואולם כיוון שביהמ"ש קמא קבע כי הוא נהג כאדם סביר אין מקום להתערב במסקנתו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד אלון ג. בלגה למבקשת, עוה"ד מחמוד מחאג'נה ומוסטפא מחמאד למשיבים. 3.3.99).
ע.א. 4199/97 - אוריאלי אלינא וישראל נגד סמואל אלישבע ואח'
*האם מוסמך ראש ההוצל"פ להורות על השבת סכום ששולם שלא דרך ההוצל"פ לפי פס"ד שבוטל בערעור(מחוזי ת"א - ע.א. 516/96 - ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. בימ"ש השלום בנתניה חייב את המשיבים לפצות את המערערים עבור הפרת הסכם והמשיבים שילמו למערערים על חשבון הסכום שנפסק, שלא בהליכי הוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וביטל את פסק דינו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי לא נקב בסכום החיוב שבוטל אלא קבע "לפיכך דינו של ערעור זה להתקבל, ואנו מורים על ביטול פסק דינו של בימ"ש השלום, תוך חיוב המשיבים בהוצאות המערערים...". המשיבים הגישו נגד המערערים בלשכת ההוצל"פ "בקשה לביצוע פס"ד (כספי בלבד)", בטופס הקבוע לכך, בה ביקשו להשיב להם את הסכום שהמערערים גבו מהם. לבקשתם צירפו את העתק פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי וכן את העתק הפסיקתא שנערכה לפי פסק דינו של בימ"ש השלום, שבה צויין סכום החיוב. המערערים הגישו בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ מחוסר סמכות. ראש ההוצל"פ ראתה את הבקשה לביצוע פס"ד שהגישו המשיבים כהליך לפי סעיף 18(א) לחוק הוצל"פ, דחתה את בקשת המערערים לסגור את התיק מחוסר סמכות וחייבה את המערערים להשיב למשיבים את הכספים שגבו. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי שדחה את ערעורם. הערעור לאחר מתן רשות נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט מצא, בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופט טירקל (דעת מיעוט): המערערים טוענים כי המשיבים לא היו זכאים לנקוט הליכי הוצל"פ נגדם משום שפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי איננו "פס"ד כספי" שכן לא הורה בפירוש להשיב את הכספים ששולמו על חשבון החיוב שבוטל, ולא נקב בסכום החיוב שבוטל. טענה זו יש לדחות על שתי פניה. עניין ההשבה לא אוזכר בפסה"ד מפני שלא חייב היה להיזכר בו. תרופת המשיבים להשבת הכספים ששילמו היא בפנייה לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצל"פ שעניינו פס"ד שבוטל בערעור. אשר לטענה שפסה"ד לא נקב בסכום החיוב שבוטל - העילה שלפיה ניתן לזכות בהשבת כספים ששולמו על
פי פס"ד שבוטל, לפי סעיף 18(א) הנ"ל, אינה מותנית בכך שפסה"ד המבטל ינקוב בסכום החיוב שבוטל, לשם כך די בהוראת הביטול כשלעצמה, בצירוף הוראת החיוב שבוטלה ובצירוף הטענה העובדתית ששולמו כספים על פי ההוראה שבוטלה כדי להקים את העילה.
ג. השאלה העיקרית העומדת להכרעה היא אם זכאים המשיבים להשבת הסכום שגבו מהם המערערים במסגרת הליך לפי סעיף 18(א) לחוק ההוצל"פ, אע"פ שהסכום לא שולם בהליכי הוצל"פ של המערערים נגדם, או שעל המשיבים להגיש תובענה נגד המערערים להשבת הכספים. סעיף 18(א) יצר מנגנון לצורך החזרת המצב לקדמותו לאמור "בוטל פס"ד לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי ראש ההוצל"פ לפי בקשת החייב, לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע...". האם רק חייב שפסה"ד שניתן נגדו בוצע במסגרת הליכי ההוצל"פ ולאחר מכן בוטל זכאי להחזרת המצב לקדמותו במסגרת סעיף 18(א), או גם חייב שביצע את פסה"ד שלא במסגרת הליכי הוצל"פ זכאי לכך? נראה שהתשובה לכך היא שגם מי שביצע את פסה"ד שלא במסגרת הליכים בהוצל"פ זכאי להחזרת המצב לקדמותו במסגרת סעיף 18(א).
ד. השופט מצא (דעת הרוב): בקשת חייב להשיב את המצב לקדמותו לפי סעיף 18(א), יכולה להתקבל רק אם היא מוגשת, כהליך משני, במסגרת בקשת ביצוע קיימת, שהוגשה כנגדו בגין פסה"ד שבוטל או תוקן, ואין היא יכולה להיות בגדר הליך מקורי. כך שאם חייב שילם לפי פס"ד ללא שהזוכה נקט נגדו הליכי הוצל"פ, אינו יכול לבקש השבת המצב לקדמותו ע"י יו"ר ההוצל"פ לפי סעיף 18(א), אלא צריך לנקוט בהליך משפטי נפרד כדי להשיג החזרת הכספים ששילם. סעיף 18(א) לחוק אינו מקנה לראש ההוצל"פ סמכות להכריע בסכסוכים וההכרעה להשבת סכום מסויים זה או אחר מהווה הכרעה בסכסוכים. לפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, טירקל. עו"ד ב. וולנרמן למערערים, עוה"ד א. הרשקוביץ וח. כהן למשיבים, עו"ד ר. שני-שרפסקי לכונס הרשמי. 10.3.99).
ע.א. 8108/98 - אל על... בע"מ נגד עיטל זילברשלג
*פסילת שופט שהביע דעתו על הנושא שבמחלוקת(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. באוקטובר 97 הגישו המשיבה ובן זוגה תביעה כספית לביהמ"ש המחוזי נגד המערערת ופנל נציגי חברות התעופה בישראל (להלן: התביעה הראשונה). התביעה עסקה בטענה שהמשיבה חוייבה כשרכשה כרטיס טיסה במחיר דולרי, בתשלום לפי שער חליפין גבוה שלא כדין. המשיבה ביקשה להכיר בתביעה זו כתובענה ייצוגית. בתגובת המערערת נדרשה מחיקת התביעה על הסף וביהמ"ש הורה על מחיקת התביעה על הסף כדי שתתוקן ותוגש מחדש כיאות. בהחלטתה למחוק את התביעה קבעה שופטת ביהמ"ש המחוזי בין היתר "...יש ממש בטענת התובעים כי אל על... חייבת ליידע את רוכש כרטיסי הטיסה, שמחירם נקוב בדולרים באופן סתמי, איזה מתוך שלושת שערי החליפין יחול... מן הראוי שכללי ההמרה יהיו ברורים לקהל הצרכנים... בנסיבות העניין כאשר העילה נכונה אך הניסוח אינו מוצלח - אין צו להוצאות". לאחר שנמחקה התביעה הגישה המשיבה תביעה חדשה (להלן: התביעה נוכחית) וזו נקבעה לדיון בפני השופטת שדנה בתביעה הראשונה. המערערת הגישה בקשה לפסילת השופטת, באשר, לטענתה, נקטה השופטת עמדה וקבעה ממצאים לגבי עובדות וטענות שעשויות לעלות שוב במסגרת התביעה הנוכחית. כמו כן קבעה השופטת במפורש כי "העילה נכונה אך הניסוח אינו מוצלח". דברים אלה, טענה המערערת בבקשת הפסילה, הם הבעת דעה ברורה ביותר בדבר עילת התביעה. בהחלטתה דחתה השופטת את בקשת הפסילה בנימוק שאין בקביעותיה בתביעה הראשונה
כדי לגבש עמדה או להכביד על ביהמ"ש בבואו לדון שוב בתביעה הנוכחית. הערעור נתקבל.
ב. אכן, פסילת שופט אינה עניין של מה בכך ואין היא נעשית על נקל. אין די בחשש גרידא באשר לאפשרות שהשופט היושב בדין גיבש דעה מוגמרת בהליך שבפניו. במקרה דנן קבע ביהמ"ש קביעות עובדתיות - משפטיות הנוגעות במישרין לטענותיה של המערערת. אכן, חזקה על ביהמ"ש כי יפעל לפי מיטב שיפוטו בבואו לשקול עתה את טענות הצדדים לגופן, אולם כפי שכבר נאמר במקרה אחר "פעולתו זו של ביהמ"ש אינה בבחינת כתיבה על לוח חלק; הנסיבות החיצונית מלמדות, כי החלטתו הקודמת של ביהמ"ש כבר נכתבה על הלוח וביהמ"ש נדרש עתה ע"י המערערות למחוק את שכתב ולכתוב כתובת חדשה". סיטואציה כזו אמנם אינה גוררת בהכרח את המסקנה כי בכל מקרה מעין זה אל לו לשופט להמשיך ולשבת בדין. אולם במקרה זה התבטאה השופטת בצורה נחרצת מבלי שדבריה סוייגו. נראה כי נוצר חשש אובייקטיבי כי השופטת גיבשה דעה בסוגיות העומדות במרכז ההתדיינות שבין הצדדים. זאת ועוד, שיקול נוסף שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון בבקשת פסילה הוא עיכוב בהליכים ואפשרות הפגיעה כתוצאה מכך באחד הצדדים. במקרה דנן עדיין לא החל הדיון בתובענה ולא קיים חשש לעיכוב ולפגיעה במי מן הצדדים. לפיכך יש להעביר את התיק לדיון בפני שופט אחר.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. וינדר למערערת, עוה"ד ד. זילברשלג וא. דנציגר למשיבה. 10.3.99).
בש"פ 1016/99 - מדינת ישראל נגד רן צדיק ואילנה עובדיה
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו ב-15 אישומי מרמה. האישומים הראשון, השני והשלישי עניינם קבלת כספי הלוואות משכנתא במרמה. על פי כתב האישום מישכנו שתי דירות לא להם וקיבלו מהבנקים במרמה סכום של למעלה מ-740,000 ש"ח. בביצוע המרמה התחזו המשיבים לאחרים, זייפו מסמכים רבים לרבות תעודות זהות. האישומים הרביעי עד ה-15 מתייחסים למעשים שבוצעו בשנים קודם לכן, ועניינם פתיחת חשבונות בנק ומשיכת כספים בסכומים גדולים תוך הפקדת שיקים ללא כיסוי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. בינתיים נשמעו 36 מתוך 47 מעדי התביעה. בתום תשעה חודשי המעצר מבקשת המדינה הארכת המעצר בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה.
כמות העבירות המיוחסות למשיבים והיקף סכומי הכסף שהושגו במרמה, מעידים על מסוכנותם של שני המשיבים גם יחד. למשיבים עבר פלילי בעבירות סמים. לכאורה ביצעו את האישום השני המיוחס להם כשהיו משוחררים בערובה בגין העבירות נשוא האישומים 15-4. העבירות נשוא האישום השלישי בוצעו בעת שהיו משוחררים בערובה בקשר לאישום השני. התנהגות זו של המשיבים מעידה כי הם אינם נרתעים מביצוע מעשי עבירה נוספים, ועל כן מסוכנותם לציבור היא רבה. למשיבים גם אין כתובת מגורים קבועה והם מחליפים כתובות מגורים לעיתים קרובות, ובעת שהיו משוחררים בערובה היה קשה לאתרם. בהתחשב בכך שעשו שימוש בתעודות ובמסמכים מזוייפים, מתחזק גם החשש מפני התחמקות המשיבים מהליכי שפיטה אם ישוחררו. בנסיבות אלה יש להאריך את המעצר בשלשה חודשים כמבוקש.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אריה פטר למבקשת, עוה"ד גב' יפית וייסבוך ויונה חייר למשיבים. 4.3.99).
בש"פ 1225/99 - עמרם כהן ואשר אלמליח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות חבלה חמורה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של העורר הראשון נתקבל ושל השני נדחה).
העוררים הואשמו בעבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. במהלך תגרה דקר העורר 1 את אחד האחים המתלוננים בסכין ולשני גרמו פציעות ושברו את שיניו. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים ובהסתמך על חומרת המעשים וכן על כך שלעורר הראשון 8 הרשעות קודמות ולעורר השני 15 הרשעות קודמות אין להורות על חלופת מעצר. עררו של העורר הראשון נתקבל ושל השני נדחה.
אשר לראיות לכאורה - אמנם היו סתירות מסויימות בין הודעות המתלוננים, אך אלה אינן מהותיות, ועדיין יש בחומר הראיות תשתית ראייתית לכאורה המספקת למעצר עד תום ההליכים. אשר לשאלה אם קיימת חזקת מסוכנות המונעת שחרור בערובה בחלופת מעצר - התשובה היא חיובית לגבי העורר השני ושלילית לגבי העורר הראשון. לעורר השני 15 הרשעות בעבירות רכוש וסמים ואין יסוד להתערב בהחלטת המעצר. אשר לעורר הראשון - 8 ההרשעות הקודמות המיוחסות לו אירעו לפני כ-10 שנים. בשנים האחרונות הקים משפחה והוא אב לילד קטן וחולה. חומרת העבירה אכן מהווה שיקול נגד חלופת מעצר, אך רק כשיקול שממנו ניתן ללמוד על התנהגותו הצפוייה של הנאשם בעתיד. גורם זה עשוי לאבד את כוחו בשל גורמים אחרים השוללים את החשש של הפגיעה בביטחון הציבור. בענייננו קיים שוני מהותי בין מעמדו של העורר השני שעברו הפלילי מכביד בהרבה לבין זה של העורר הראשון. על אף חומרת המעשה המיוחסת לעורר הראשון יש בנסיבות האישיות בסיס להסתפקות בחלופת מעצר מתאימה.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד ציון אמיר לעורר הראשון, עו"ד מיכה גבאי לעורר השני, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 15.3.99).
ע.פ. 891+984/99 - מדינת ישראל נגד פלונים
*התערבות ביהמ"ש בהסדרי טיעון (ערעורים על קולת העונש - הערעורים נדחו בהסכמת התביעה).
בשל יידוי אבנים לעבר כלי רכב במספר מועדים סמוכים בדצמבר 98 הואשמו 18 המשיבים, מחציתם קטינים, במספר כתבי אישום, בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. בשלב הדיון בבקשת התביעה למעצר 5 מן המשיבים עד תום ההליכים שאל השופט אם ניתן לסיים את הדיון בתיקים העיקריים והתובעת השיבה כי כבר הציעה לסניגורים הסדר טיעון לטווח ענישה שלגבי קטינים ינוע בין 5 ל-10 חודשים ולגבי בגירים בין 6 ל-11 חודשים. לשמע הדברים פנה השופט לסניגורים של החמישה ואמר כי לדעתו ניתן להמשיך בדיון על בסיס ההנחה שבמקרה של קטין ללא עבר פלילי רמת הענישה תעמוד על 3 חודשי מאסר בפועל וביחס לבגיר על 4 חודשי מאסר בפועל. בעקבות זאת הודו חמשת המשיבים בעובדות המיוחסות להם. ענישתם נקבעה על יסוד קביעת השופט כאמור. במועדים סמוכים הוצגו בפני אותו שופט מדי פעם כמה נאשמים נוספים מבין המשיבים ובכל אחת מן הישיבות חזר ביהמ"ש באזני המשיבים וסניגוריהם על עמדתו ביחס לרמת הענישה הראוייה ובכל המקרים הודו המשיבים ובכל המקרים הודיעה התובעת כי דברי ביהמ"ש, ביחס לרמת הענישה, אינם משקפים את עמדת התביעה כפי שהובעה כלפי הסניגורים. אך ביהמ"ש קבע את העונשים על פי אמות המידה שהתווה כאמור. הערעורים על קולת העונשים נדחו בהסכמת התביעה.
בפתח הדיון הוברר כי תשעה קטינים כבר סיימו לרצות את ענשי המאסר שנגזרו עליהם ועל רקע זה ושיקולים נוספים הסכימה באת כח התביעה להצעת ביהמ"ש לחזור בה מן הערעורים. כך שנתייתר הצורך להכריע בערעורים, אך יש מקום להעיר על
הדרך שבה נקט ביהמ"ש בשלב הקראת כתב האישום. הכלל הוא שביהמ"ש אינו מתערב בהסדרי טיעון בנושא סוג ומידת העונש ובמקרה דנא הציע השופט אמת מידה עונשית, בעוד שהמשיבים וסניגוריהם אמורים לגבש עמדה כיצד ישיבו לאישומים. התערבות כזו אינה מקובלת ואינה ראוייה.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. 24.2.99).
רע"ב 395/99 - שלום יהודה נגד משטרת ישראל
*המדיניות שלא להעניק שחרור מהכלא למי שהורשע באונס וממשיך להכחיש את המעשה (הבקשה נדחתה).
המבקש נדון ל-8 שנות מאסר בגין אונס בכח או באיומים. המבקש נבדק ע"י המרכז לבריאות הנפש (מב"ן). בחוות הדעת נקבע כי לא ניתן לקבוע את מסוכנותו של המבקש אם יצא לחופשה, שכן הוא מכחיש את ביצוע העבירות המיוחסות לו. בהיעדר המלצה חיובית ממב"ן, לפיה בשחרור המבקש אין סכנה לציבור, החליט שירות בתי הסוהר שלא להתיר את יציאת המבקש לחופשה. כנגד החלטה זו עתר המבקש לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את עתירתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נוכח החומרה הרבה של עבירות המין, ובהתחשב בסיכון לציבור העלול לנבוע מכך שאדם שהורשע בעבירת מין יחזור על מעשיו, נמנע שירות בתי הסוהר בדרך כלל, על פי נוהליו, מלאפשר לעציר שהורשע בעבירת מין לצאת לחופשה, ללא קבלת חוות דעת חיובית ממב"ן. מטרתה של חוות הדעת להעריך את הסיכון הטמון במתן חופשה לאותו אסיר. לפי עמדת המב"ן, לא ניתן לקבוע בדרך של בדיקה פסיכיאטרית את מסוכנותו של עבריין מין, המכחיש את ביצוע עבירות המין שבהן הורשע. עמדה זו אינה מבוססת על גישה ענשית אלא על תפיסה מקצועית טיפולית. מדיניות זו אושרה פעמים רבות בפסיקת ביהמ"ש העליון כסבירה, אם כי שירות בתי הסוהר אינו פטור מלבחון כל מקרה לגופו של עניין. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: השופטת בייניש. המבקש לעצמו, עו"ד גב' חני אופק למשיבה. 14.3.99).
בש"פ 964/99 - מדינת ישראל נגד פלוני
*ביטול שחרור בערובה באינוס קטינה ע"י אביה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי ביצע בבתו מאז היותה כבת 12 ועד הגיעה לגיל 16 עבירות מין ובכללן עבירות אינוס. על פי גירסת המתלוננת נהג אביה לעשות בה מעשים מיניים אחת לשבוע או לשבועיים. עד שבסופו של דבר, כאשר נודע כי דודה, אחיו של המשיב, נעצר עקב תלונת בתו על מעשים מיניים שעשה בה, אזרה המתלוננת עוז וסיפרה את הסיפור שלה לחברתה ולבסוף הגיע העניין למשטרה. נערך עימות בין הבת לאב ובעימות איים עליה האב וניסה לשדל אותה שתחזור בה מתלונתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב אך ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
כשמדובר בעבירות מין במשפחה קיים חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט, שיכלול נסיונות מצד מבצע העבירות, או גם מצד בני משפחה אחרים, לגרום למתלונן לחזור בו מן התלונה. במקרה דנן מדובר בחשש ממשי, מוכח ומבוסס. בנסיבות אלו לא היה מקום להסתפק בחלופת מעצר. בהתרשמות הברורה מקלטת הוידיאו שבה תועד מהלך העימות בין האב לבין בתו עולה כי המשיב ניצל את המעמד למעין ניסיון לאלץ את הבת, באיומים לחזור בה מתלונתה. בנסיבות אלה לא היה מקום לחלופת מעצר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' דפנה ביינוול לעוררת, עוה"ד משה גלעד ומיכאל כרמל למשיב. 16.2.99).
בש"א 7378/98 - מרדכי נתנזון ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חולון ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כשהאיחור הוא של יום אחד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המערערים, חברי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ביקשו לשנות את הוראות התב"ע החלה על מרכז מסחרי הנבנה ע"י המשיבה 2. הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד. המערערים מנמקים את בקשתם בכך ששלחו את כתב הערעור באמצעות מוניות אביב, מתוך הנחה כי החומר ימסר למזכירות ביהמ"ש בו ביום, והחומר נמסר למחרת, כך שמדובר בתקלה טכנית שבתום לב. עוד הם מציינים כי מדובר באיחור של פחות מ-24 שעות וכי הערעור עצמו מגלה שאלות כבדות משקל. הבקשה להארכת המועד נדחתה.
המועד להגשת ערעור נקבע בתקנות, כך שהארכת המועד דורשת טעם מיוחד. העובדה שמדובר באיחור של יום אחד בלבד, אינה מפחיתה מן הדרישה למתן טעמים מיוחדים לערעור. ככלל, טעות משרדית אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. על פי האמור בבקשה להארכת המועד ובתצהיר שצורף נשלח כתב הערעור באמצעות מוניות אביב ביום האחרון להגשת הערעור. לא הובהר באיזו שעה נשלח הערעור, ומה (אם בכלל) סוכם בין המבקשים לבין חברת המשלוחים באשר למועד הגעת המשלוח. הבקשה והתצהיר נוקטים בלשון סתומה, באמרם כי החומר שוגר באמצעות חברת מוניות ולא בדואר, מתוך הנחה שיימסר בו ביום. אין כל פירוט של עובדות שעליהן מבוססת ההנחה.
(בפני: הרשמת מאק קלמנוביץ. 23.2.99).
בש"פ 1490/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים באינוס קטינות (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות אינוס שביצע בשתי ילדות קטינות. על פי כתב האישום, יצאה האם של הקטינות עם העורר והתארחה בביתו במהלך סופי שבוע יחד עם בנותיה, ובמהלך אותה תקופה ביצע העורר במיטתו, במספר מקרים, מעשי אינוס ומעשים מגונים בבנות הקטינות. ביהמ"ש המחוזי היה ער לגירסת העורר כי לא היו דברים מעולם והתלונה נובעת מקשייה של האם המאוהבת בו להשלים עם פרידתו ממנה. אולם הוא האמין לקטינות שמסרו את העדויות שלהן בפני חוקרת נוער. באשר לאפשרות של חלופת מעצר קבע ביהמ"ש כי השאלה היחידה שיש לבחון היא אם המסוכנות הטמונה במי שמגלה דחף או נטייה לבצע מעשים מיניים בילדים ובילדות קטנים, הינה כזו שניתנת להיבלם בחלופת מעצר. על כך השיב בשלילה. ביהמ"ש הבהיר כי טיבו של הדחף למעשים כגון אלה אינו רציונלי. המעשים בוצעו בקטינות שעם אמן מצוי היה העורר והיא בטחה בו והביאה את בנותיה לקירבתו המיידית. כאשר כזה המצב הרי טמונה בעורר מסוכנות שבלימתה מצדיקה את מעצרו. הערר נדחה.
לעניין התשתית הראייתית - קיימת תשתית מספקת למעצר עד תום ההליכים. אשר לחלופת מעצר - התנהגותו של העורר, לכאורה, הינה התנהגות אלימה המקימה חזקת מסוכנות. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי על נימוקיו באשר לשלילת חלופת מעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד רז יצחק וגב' נאוה רון לקס לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור הרץ למשיבה. 15.3.99).
רע"א 7589/98 - הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נגד רחל שוורץ
*סמכות דיון נפרדת בצו מניעה בנושא הפרת זכות יוצרים ובפיצוי כספי של 50,000 ש"ח (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה שנושאה הוא הפרת זכויות יוצרים של מוסיקה מוקלטת במסעדה האיטלקית שבבעלותה או בשליטתה של המשיבה. המבקשת עתרה למספר סעדים ובכללם צו מניעה האוסר השמעת המוסיקה במסעדה ופיצוי סטטוטורי מירבי הקבוע בסעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים בגין כל הפרת זכות יוצרים שבוצעה ע"י המשיבה. המבקשת העמידה את סכום התביעה בפריט זה על 50,000 ש"ח תוך ציון שהסכום הוא לצרכי אגרה בלבד, תוך שמירה על זכותה לתקן סכום זה. בדונו בבקשה לצו מניעה זמני קבע ביהמ"ש המחוזי כי הסמכות העניינית לדון בבקשה לצו מניעה ולפיצוי של 50,000 ש"ח היא לבימ"ש השלום והורה להעביר את התביעה לבימ"ש השלום בנהריה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אחד מהסעדים המבוקשים בתביעה, היינו הסעד של צו מניעה שאינו ניתן לפיצוי כספי או להערכה, מצוי בגדר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי. הסעד האחר של תביעה בסכום של 50,000 ש"ח נתון לסמכות בימ"ש השלום. לפיכך יש להפריד את הדיון בשני הסעדים. צו המניעה יידון בביהמ"ש המחוזי, מכח סמכותו השיורית. מאידך, הסמכות לדון בסעד כספי של 50,000 ש"ח נתונה לבימ"ש השלום ועל כן חלק זה נדחה מחוסר סמכות והמבקשת תהיה רשאית להגיש תביעה לסעד כספי לביהמ"ש שיהיה מוסמך לדון בו בהתחשב בסכום שייתבע.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' שרה פרזנטי למבקשת, המשיבה לעצמה. 1.3.99).
ע.א. 1060/98 - ליאור כוזרי ואי. פי. אי ישראל תנועה וחניה בע"מ נגד יוסף דוריאל
*גובה הפיצוי שנקבע בהוצאת שם רע במכתב שנשלח לחברי מועצת עיריה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער פנה בכתב לראש העיר ולחברי מועצת עירית רמת גן בו כתב בין היתר "יוסף דוריאל... המנצל את משרתו הציבורית לקידום ענייניו היה בעבר יועץ לשר התחבורה. מדובר בתחילת שנות ה-70 בתקופה זאת נאסר על הפעלת שיטות חניה שונות משיטתו של דוריאל, מיותר לציין כי במקביל הוכנסה שיטת דוריאל". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים לא הצליחו לבסס טענת "אמת דיברתי" בהקשר לכך שהתובע ניצל את מעמדו, וכן כי המערערים לא נקטו באמצעים סבירים להווכח אם טענותיהם אמת אם לאו. לפיכך יש לראות במכתב של המערערים הוצאת שם רע למשיב. ביהמ"ש פסק שהמערערים ישלמו למשיב פיצויים בסכום של 300,000 ש"ח. בפסה"ד הדגישה שופטת ביהמ"ש את ההיבט החינוכי שבמתן פיצויים בשל פגיעה בשמו הטוב של אדם. כן עמדה על כך שהדברים פורסמו כדי להשיג יתרון עסקי בדרך לא דרך. הוגשו ערעור וערעור שכנגד לעניין גובה הפיצויים והערעורים נדחו.
הסכום שנפסק בביהמ"ש המחוזי הוא אכן גבוה מהמקובל במקרים דומים, במיוחד כיוון שלשון הרע באה לידי ביטוי במכתב אישי של המערער למועצת העיר ולא בפרסום עיתונאי רחב היקף. אעפ"כ, ונוכח המגמה לתת משקל לחומרת הפגיעה בשמו הטוב של אדם, אין לומר כי הסכום מופרז באופן המצדיק התערבות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אילן. עו"ד מיבי מוזר למערערים, עו"ד דב ויסגלס למשיב 25.2.99).