בש"פ 1533/99 - מוחמד אלעסם נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר עד תום ההליכים (שוד)(הערר נדחה).
א. באוגוסט 98 הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של שוד מזויין בחבורה. על פי הנטען בכתב האישום קשר העורר עם שני חבריו קשר לבצע שוד והשלשה הגיעו לקיוסק של אחד יצחק היימלך, השלשה ירדו מהרכב, אחד השותפים שלף סכין ושדד מבעל הקיוסק את תיקו ובאותה עת נותרו העורר והשותף השלישי מחוץ לקיוסק על מנת לאבטח את ביצוע השוד. במרדף משטרתי נתפסו שני השותפים האחרים ונהג הרכב ואילו העורר נתפס מאוחר יותר. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את העורר בנימוק של היעדר ראיות מספיקות ובערר לביהמ"ש העליון הוחלט שקיימת תשתית ראייתית לכאורה וכי התשתית מצביעה על מסוכנותו של העורר בהתחשב בעברו הפלילי ובכך שביצע את העבירה כשהיה נתון ב"מעצר בית" תוך הפרת תנאי שחרורו. בפברואר 99 הגישה הסניגורית בקשה לעיון חוזר בהתחשב בהתארכות ההליכים וביהמ"ש קבע כי יתכן שאילו היה מדובר במי שעברו מכביד פחות היה מוכן להקל עם המבקש נוכח הזמן הרב שחלף, אך מה שמטה את הכף לחובתו הינו העבר הפלילי המכביד של העורר וההפרה לכאורה של הוראה חוקית. הסניגורית טוענת כי מאז ההחלטה עבר חודש נוסף והישיבות הבאות נקבעו רק לאמצע חודש אפריל. היא מוסיפה ומדגישה כי שותפיו של העורר, שחלקם במעשה גדול, ולכל הפחות זהה, לחלקו של העורר, הודו במסגרת עיסקת טיעון ודינם נגזר למאסר שנה אחת ובהתחשב בהפחתת המאסר בשליש הרי ששותפים אלה יצאו מן הכלא לאחר שמונה חודשים, בעוד שהעורר, המבקש לעמוד על זכויותיו וטוען לחפותו, ישב במעצר למעלה מ-8 חודשים. הערר נדחה.
ב. עדי התביעה המרכזיים טרם העידו והם צפויים להעיד בישיבות הקרובות. על כן לא חל כל שינוי משמעותי בתשתית הראייתית הקיימת בתיק. צדק ביהמ"ש המחוזי כי עברו הפלילי המכביד של העורר והעובדה שהמעשה המיוחס לו נעשה בשעה שהיה נתון במעצר בית, גוברים על הנימוק נגד המעצר הנובע מהתארכות המשפט. שאלה אחרת היא עובדת קיומן של עיסקות טיעון עם הנאשמים הנוספים שהשתתפו במעשה השוד. כאן נכנס לתמונה עקרון השוויון בענישת שותפים לעבירה. אין ספק כי מידת העונש הנגזר על השותפים במסגרת עיסקת טיעון, עשוייה להשפיע על תקופת המעצר שבו יוחזק השותף שדינו טרם נתברר. על רקע זה יש לדאוג לכך כי תקופת מעצר עד תום ההליכים לא תעמוד ביחס בלתי נאות לעונש שנגזר לשותף לעבירה.
ג. בענייננו, עם הנאשם שנשאר במכונית בעת השוד נחתמה עיסקת טיעון שלפיה תבקש המדינה עד שנה מאסר, עם הנאשם שחלקו בפרשה דומה לחלקו של העורר, באשר גם הוא שמר מחוץ לקיוסק בעת ביצוע השוד, חתמה המדינה עיסקת טיעון שלפיה תבקש בין שנה וחצי לשתי שנות מאסר. נמצא כי בעלי הדין לא דייקו בדברם באופן כללי על שנת מאסר אחת. דינם של השותפים בעלי עיסקת הטיעון טרם נגזר. מן המפורסמות שאף שביהמ"ש נוהג לכבד עיסקת טיעון אין הוא צד לה ואינו קשור בה. לפיכך, בשלב זה טענת אי השוויון נראית עדיין מוקדמת. זאת ועוד, הנאשם שחלקו במעשה העבירה המיוחס לו דומה לחלקו של העורר, יכול שיגזר עליו, גם במסגרת עיסקת הטיעון, מאסר של שנתיים ואז ישמט הבסיס לטיעון הסניגורית. על כן, בשלב זה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ואם לאחר שיגזר דינם של שני הנאשמים יתברר שהמשך מעצרו של העורר עשוי להביא לחוסר שוויון בענישה יוכל הוא לשוב ולפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' אורית חיון לעורר, עו"ד עודד שחם למשיבה. 21.3.99).
ע.א. 148/96 - אברהם בקשי נגד סלמן מסעודה ואח'
*אי קיום צוואה באשר הזוכה נטל חלק בעשייתה(הערעור נדחה).
א. המנוחה, נעימה בקשי, נפטרה באוקטובר 93 והותירה צוואה בה ציוותה את מלוא זכויותיה בבית מסויים לבנה, המערער, כיורש יחיד. המערער הגיש בקשה לצו קיום צוואה והצו ניתן בדצמבר 93. המשיבים הגישו בקשה לביטול צו קיום הצוואה וביהמ"ש נענה להם. בבקשתם העלו המשיבים שתי טענות: האחת נסמכת על הוראת סעיף 30 לחוק הירושה בטענה כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, השניה נסמכה על הוראת סעיף 35 לחוק בטענה כי הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה ומכאן שדינה להתבטל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא נכח בעת חתימת הצוואה, אך דאג להפגיש את עוה"ד עם המנוחה ואף היה אחראי על זימון העדים למעמד החתימה. עוד קבע כי המערער הוא שהכתיב לעוה"ד את הצוואה, ועוה"ד, בצאתו מהנחה שדבר שליחות בידיו של המערער, ערך את הצוואה כמבוקש. בהמשך קובע ביהמ"ש "אין לנו אלא מילתו [של המערער] שהמנוחה שלחה אותו להעביר הוראות אלו שבצוואה לעוה"ד... ועל מילתו בלבד לא ראיתי לסמוך ולהשתכנע על פיה". ביהמ"ש הגיע גם למסקנה כי אין הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה וכי החתימה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת. הערעור נדחה מן הטעם שהזוכה נטל חלק מהותי בעריכת הצוואה.
ב. סעיף 35 לחוק קובע לאמור "הוראת צוואה... המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה... בטלה". הסעיף קובע חזקה שבדין שלפיה אם וכאשר מוכחת מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה תחשב הצוואה בטלה. הוראה זו מרחיקת לכת שכן היא מורה על בטלות צוואה אף בשל מעורבות שלא היתה לה השפעה על המצווה ואף אם הצוואה משקפת את רצונו האחרון של המנוח. משום חומרתה זכתה ההוראה לפרשנות מצמצמת. בעניין אחד נקבע בפסיקה כי עריכת צוואה כאמור בסעיף הנ"ל אין משמעותה אלא הכנתו הטכנית של המסמך וניסוחו המילולי, אך ניכרת גם מגמה שונה המבקשת להרחיב במעט את המסגרת הפרשנית.
ג. במקרה שלפנינו אין צורך להכריע בין שתי הגישות האמורות, שכן אין ספק שבנסיבות המקרה, נכללת מעורבותו של המערער בעריכת הצוואה אף בגדר הפרשנות המצמצמת להוראת הסעיף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "אין ספק שהוא הוא [המערער] שהכתיב לעורך הדין את הצוואה...". נוכח המסקנה שהמערער נטל חלק בעריכת הצוואה ודינה להתבטל אין צורך להידרש לשאלת תחולת סעיף 30 על המקרה דנן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד יורם וסרצוג למערער, עו"ד עודד גיל למשיבים. 16.3.99).
בג"צ 5734/98 - צדוק עזריאל ואורי פינקרפלד נגד ועדת המשנה של מועצת מקרקעי ישראל ואח'
*מניעת השתתפותם בהצבעה במועצת מקרקעי ישראל של נציגי גופים שיש להם אינטרס בהצבעה(העתירה נדחתה).
א. על פי חוק מינהל מקרקעי ישראל הוקמה מועצת מקרקעי ישראל (המשיבה מס' 2) וזו בוחרת מבין חבריה ועדות קבועות ובכללן ועדה לענייני קרקע עירונית, ועדה לענייני קרקע חקלאית וכיוצא באלה. מכח סעיף זה פועלת המשיבה 1 (להלן: ועדת המשנה). במהלך השנים האחרונות קיבלה המועצה מספר החלטות הנוגעות לשינוי יעודי קרקע. החלטות שונות בוטלו בבג"צ 5575/94 (פד"י מ"ט(3) 133 - להלן: פרשת מהדרין)
מחמת העובדה ששניים מחברי המועצה שנטלו חלק בדיון ובהחלטות היו מנועים מלעשות כן בשל קיומו של חשש ממשי לניגוד עניינים. העותר עזריאל מתגורר במושב תרום בפרוזדור ירושלים והוא מזכיר איגוד המושבים של התאחדות הפועל המזרחי בישראל. העותר פינקרפלד מתגורר בקיבוץ רבדים והוא חבר בקיבוץ הארצי השומר הצעיר. שני העותרים נמנים עם נציגי הקרן הקיימת לישראל במועצת מקרקעי ישראל והם חברים גם בוועדת המשנה המשיבה.
ב. ועדת המשנה אמורה לדון בסוגיית שינויין של החלטות שונות של מועצת מקרקעי ישראל, לשמוע את עמדות נציגי הגופים הנוגעים בדבר ולהביא את המלצותיה בפני המועצה. נוכח ההלכה שנפסקה בפרשת מהדרין הינחה היועץ המשפטי של מינהל מקרקעי ישראל, כי חבר מועצה שהוא נציג תנועה התיישבותית או חבר קיבוץ או מושב או שהוא חוכר חקלאי "פרטי", לא ישתתף בדיון או הצבעה בוועדת המשנה בנושא שינוי ייעודה של קרקע חקלאית, וזאת במטרה למנוע מצב של ניגוד עניינים. העותרים טוענים כי ההלכה בפרשת מהדרין אינה חלה בעניינם, שכן תפקידה של ועדת המשנה מתמצה במתן המלצה ואינו מגיע לכלל קבלת החלטה, בעוד שבפרשת מהדרין דובר על חברות במועצה שהיא מקבלת את ההחלטות. העתירה נדחתה.
ג. הכלל בדבר איסור ניגוד ענייניים הפך זה מכבר לחלק מ"המשפט המקובל נוסח ישראל" שנוצר ונתגבש בפסיקת ביהמ"ש העליון. כל עובד ציבור נושא עמו, בתרמילו, את הכלל בדבר ניגוד עניינים. סוגיית ניגוד עניינים בכהונתם של חברי מועצת מקרקעי ישראל וחברי ועדת המשנה של המינהל נדונה והוסדרה הן בפסיקת בג"צ במסגרת פרשת מהדרין והן במסגרת החוק המתקן. העותרים לא הצליחו להצביע על שוני עובדתי רלבנטי בין הסיטואציה נשוא העתירה לבין הסיטואציה שנדונה בפרשת מהדרין. בשני המקרים עוסקות ההחלטות בשינוי יעוד קרקע חקלאית וקביעת גובה הפיצוי שיינתן לחוכרים חקלאיים. אכן, מדובר בשאלה בעלת משמעויות ציבוריות, חברתיות ולאומיות, אולם השלכותיה אינן מוגבלות למישור הציבורי - הן נוגעות במישרין לכל חקלאי המחזיק בקרקע חקלאית, שייעודה עשוי להשתנות. לעותרים, כמו למשיבים מסויימים בפרשת מהדרין, יש איפוא עניין אישי בין במישרין ובין בעקיפין.
ד. העובדה שהעותרים מכהנים במועצה ובוועדת המשנה מטעמה של הקרן קיימת לישראל, ולא מטעם הגופים ההתיישבותיים, אינה מקהה את שיוכם לישובים השיתופיים בהם הם מתגוררים. אין גם לייחס נפקות לשוני בעובדה שבענייננו, להבדיל מפרשת מהדרין, מתייחסת העתירה לדיונים הנערכים בוועדת המשנה המוסמכת להמליץ ולא לדיונים במועצה המוסמכת לקבל החלטות. הכללים בדבר ניגוד עניינים חלים על כל עובד ציבור, בלא הבחנה במהותה של הפונקציה המתבצעת על ידו.
ה. נותרה שאלת השפעתו של החוק המתקן של מועצת מקרקעי ישראל על ההלכה שנפסקה בפרשת מהדרין, האם החוק המתקן ממצה את ההסדרים והאיסורים החלים על חברי המועצה וועדת המשנה והתשובה היא שלילית. לצד האיסור הסטטוטורי על ההצבעה עומדים עקרונותיה של ההלכה הפסוקה בדבר ניגוד עניינים. אין מקום לראות את ההסדר שנקבע בחוק המתקן כהסדר הממצה בהכרח את כל ההיבטים הנוגעים להסדר ניגוד עניינים ושולל את תחולתה הרחבה של ההלכה הפסוקה. סביב חקיקה המסדירה סוגייה של ניגוד עניינים ממשיכים לחול הדינים ההלכתיים בדבר ניגוד עניינים, אלא אם תחולתם נשללת במפורש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, אילן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד רענן הר זהב לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 21.3.99).
ע.פ. 2260+2427/98 - יניב וגיא אילוז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בניסיון לרצח והכוונה הנדרשת בעבירה זו. * חומרת העונש בנסיון לרצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 406/97 - הערעורים נדחו).
א. על רקע ריב בין נערים בדיסקוטק, שבו היו מעורבים נער בשם עמית גונן וקטין שהיה נאשם מס' 3 בתיק זה, חטפו הנאשמים את עמית והיכוהו. אחיו הגדול של עמית, דרור, התרה ביניב לבל יתנכל לעמית. בעת חגיגת "המימונה" בגן סאקר בירושלים, התפתחה קטטה בין דרור ויניב ואנשים נאלצו להפריד ביניהם. בגלל אירוע זה ארבו שני המערערים, יחד עם עוד שני אנשים, אחד מהם קטין, לדרור גונן בפתח חנות בירושלים בה עבד, וכשיצא מהחנות תפס האלמוני, שלפי הראיות היה גברתן, את דרור מאחוריו, לפת את צווארו ובעודו מחזיק את דרור בצורה כזאת נדקר דרור שתי דקירות בחזה, אחת מהן ממש לתוך הלב ועוד דקירה ברגל. לפי העדויות היתה סכין בידי כל אחד מהתוקפים. יניב וגיא העלו בביהמ"ש המחוזי טענות אליבי אך אלה נדחו ע"י ביהמ"ש. שני המערערים הורשעו בעבירות שונות ובכללן בניסיון לרצח לפי סעיף 329 לחוק העונשין. יניב נדון ל-12 שנות מאסר וגיא נדון ל-9 שנות מאסר. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. השופט אילן: יניב טוען כי לא היו ראיות מספיקות שהתכוון להמית את דרור ויתכן שהתכוון רק לפצעו. ביהמ"ש המחוזי הסיק את הכוונה מאזור הדקירה בגופו של דרור. כאשר גברתן לופת את הקרבן מאחור והמערער דוקר אותו בחזהו מלפנים, זהו מעשה מחושב שכל בר דעת מבין שהוא אמור להסתיים במוות. בכל העבירות שהכוונה היא יסוד מיסודותיהן, מותר ללמוד על הכוונה מן הנסיבות. מובן שהמערער יכול היה לסתור את המסקנה הנובעת מן הנסיבות אם היה מעיד בביהמ"ש שכוונתו היתה רק לפצוע וביהמ"ש היה שוקל את העדות. דא עקא שהנאשם העיד עדות שקרית וניסה על ידי אליבי כוזב להרחיק עצמו כליל מן העבירה. התוצאה היא שלא היתה בפני ביהמ"ש עדות כלשהי שתסתור את המסקנה ההגיונית שנובעת מן הנסיבות.
ג. אשר לגיא - הסניגור אינו חולק על כך שגיא דקר את דרור, אך לדעתו יש להנות את גיא מן הספק שמא הוא זה שדקר ברגל ולא בחזה ואז אין מקום לייחס לו כוונת קטילה. טענה זו יש לדחות שכן היו ראיות מספיקות לכך שגיא דקר את דרור בחזהו. אם גיא היה מעיד בביהמ"ש ואומר שהוא דקר ברגל היתה מתעוררת שאלה של הכרעה בין גירסאות, אך אין בעייה כזו שכן גיא העיד עדות שקרית בדבר אליבי שהופרך ולא היתה בפני ביהמ"ש אלא גירסתו של דרור שגיא דקר אותו בחזהו.
ד. לאמיתו של דבר, גם אם היתה מתקבלת טענתו של הסניגור כי גיא דקר את דרור ברגל, לא היה בכך כדי לקבל את הערעור. בנסיבות כפי שתוארו, כאשר גברתן אחד מחזיק בקרבן ויתר בני החבורה דוקרים אותו, מי בלבו ומי במקום אחר בגופו, הופכים כל התוקפים יחד ל"מבצעים בצוותא" וכל אחד מהם אחראי למעשיו של כל אחד מבני החבורה כך שכל אחד מהם נושא באחריות לדקירה בלב.
ה. אשר לעונשים - אכן מדובר בבחורים צעירים שכל חייהם לפניהם, אין להם עבר פלילי, ומאסר ממושך עלול לקבוע את גורלם. אך מדובר במעשה אכזרי שאך בנס לא הסתיים ברצח וכל זה על רקע ריב של מה בכך. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש ובאבחנה שבין העונשים של שני המערערים.
ו. השופט מצא: היו ראיות מספיקות שגיא דקר את דרור בחזהו ועל פי נסיבות המקרה ניתן לייחס לו את המחשבה הפלילית הנחוצה להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח. אחריותו של גיא לעבירה של ניסיון לרצח נובעת מהשתתפותו בביצוע המעשה גם כ"מבצע בצוותא",
שהרי המבצעים בצוותא נושאים באחריות הדדית למעשים פליליים שעשו יחדיו להגשמת התכנית הפלילית המשותפת.
ז. השופט קדמי: כאשר הנאשם אינו מגלה את צפונות כוונתו עומד בבסיס הממצא שהנאשם התכוון להמית את המתלונן, מקומה של הדקירה היישר ללב. בהתחשב בכך כי הנדקר הוחזק בידי גברתן כשפניו וגופו מופנים אל הדוקר, די בה בדקירה אחת שמיקומה נתון כל כולו בשליטת הדוקר כדי ללמד על כוונתו במידת הוודאות הדרושה בפלילים.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. עו"ד יאיר גולן למערערים, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 14.12.98).
ע.א. 1958/97 - רפאל בן שטרית נגד רשות הנמלים והרכבות
*רשלנות תורמת בתאונת עבודה. *גובה הפיצויים בתאונת עבודה(מחוזי ת"א - ת.א. 1553/93 - הערעור נתקבל).
א. המערער עבד כסוור ובעת שהיה עסוק בפריקה והובלה של מטען ברזל מאוניה והלך על משטח עבודה של המשיבה, נתקל בקרשים שהיו פזורים על משטח העבודה ונפל וכתוצאה מכך נפגע בידו. הקרשים המפוזרים היוו מכשול כמעט קבוע והיה ידוע למשיבה עליו. על אף זאת לא נקטה בצעדים סבירים לניקוי משטח העבודה ולא נקטה שיטת עבודה שתמנע את הסיכון. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי הנהגת שיטת עבודה ראוייה היתה בעלת חשיבות בטיחותית מיוחדת, בהתחשב בכך שהמשיבה היתה מודעת לכך ששיטת הפרמיות בה עבדו העובדים, כולל המערער, גורמת להאצת קצב העבודה, דבר העלול לעיתים לבוא על חשבון נקיטת אמצעי זהירות. עם זאת קבע שהיתה רשלנות תורמת של המערער שכן הוא נתקל במכשול גלוי ואילו היה נוקט באמצעי זהירות הולמים יכול היה להימנע מלהתקל בו ומה גם שהיה מודע לקיומם של הקרשים במשטח העבודה. בנסיבות אלה קבע כי המערער תרם בהתרשלותו כדי %30 מהאחריות לקרות התאונה. הערעור מתייחס הן לשאלת האחריות התורמת והן לגובה הפיצויים. הערעור נתקבל.
ב. לא היה מקום לייחס למערער רשלנות תורמת. הוטלה על המערער עבודה קשה הכרוכה במאמץ פיזי, ולא עליו היתה מוטלת המשימה לנקות את משטח העבודה מהקרשים שהיו מפוזרים. היה עליו, כמובן, ככל אדם סביר, לשים לבו למשטח שלפניו ולהיזהר, אולם בנסיבות בהן אדם נושא מטען כבד וכאשר העבודה נעשית בקצב מואץ לנוכח תשלום הפרמיות, סביר שהוא עלול לטעות ולא להבחין במכשול העומד בדרכו, בפרט כשהוא מרוכז בעבודתו הפיזית הקשה. תוצאה של התקלות בקרש ונפילה לא תמיד תצביע על קיום התרשלות. הנטל להוכיח את התרשלותו התורמת של המערער מוטל היה על המשיבה ונוכח האמור אין לייחס למערער רשלנות תורמת, רק על סמך זאת שהוא ידע על קיומם של קרשים מפוזרים בשטח ועל סמך העובדה שנתקל בקרשים אלה.
ג. אשר לטענות המערער לעניין גובה נזקיו - ככל שאלה מתייחסות לקביעת שיעור הנכות ולפיצוי בגין הפסד השתכרות אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי. העניין האחד שמצדיק התערבות נוגע לסכום של כ-90,000 ש"ח שביהמ"ש החליט לנכות מסכום הפיצויים. ביהמ"ש החליט על ניכוי זה על סמך ההנחה כי הסכום שולם למערער ע"י המשיבה משום שהפסיק את עבודתו אצל המשיבה עקב התאונה והוא לא היה זכאי לקבל סכום זה אלמלא התאונה. ברם, כדי להצדיק ניכוי כאמור, על המשיבה נטל ההוכחה שרק עקב התאונה זכה המערער לקבל סכום זה. אם היה זכאי לקבלו גם אילולא פרישתו עקב התאונה, שוב אין הצדקה לניכוי זה. קביעת ביהמ"ש המחוזי הסתמכה על עדותו
של אחד העדים, אולם את דבריו ניתן להבין באופן שלפיו גם במקרה של פרישה שאינה קשורה בתאונה, המערער היה זכאי למענק כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור.עוה"ד דוד סרנגה ושלמה רן למערער, עו"ד ב. זייגר למשיבה. 21.3.99).
ע.א. 41/96 - קסוטו סוכנויות ביטוח בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף
*פירוש "מתן שירות לתושב חוץ" לצורך פטור ממע"מ(מחוזי י-ם - תע"מ 85/94 - הערעור נתקבל).
א. המערערת נותנת שירותי תיווך לחברות ביטוח זרות ומסייעת להן במציאת לקוחות - חברות ביטוח ישראליות - לביטוח משנה אצל חברות ביטוח בחו"ל. את העמלה מקבלת המערערת מהחברות הזרות. המערערת ביקשה לקבוע כי על העמלה חל מע"מ (להלן: המס) בשיעור אפס לפי סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ (להלן: החוק) הקובע כי מס בשיעור אפס יחול על "מתן שירות לתושב חוץ... לא יראו שירות כניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא מתן שירות בפועל לתושב ישראל...". שר האוצר קבע בתקנות מע"מ כי שיעור אפס לא יחול גם על "שירות שניתן לגבי נכס המצוי בישראל...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין המערערת זכאית ליהנות משיעור מס אפס, באשר המערערת אכן נותנת שירות לחברות ביטוח בחו"ל שהן "תושב חוץ", אך השירות הוא לגבי "נכס המצוי בישראל". לדעת ביהמ"ש "השירות" הוא התיווך והנכס שלגביו ניתן השירות הוא ההתחייבויות שחברות הביטוח הישראליות מקבלות על עצמן כלפי מבוטחיהן בישראל מכח חוזי הביטוח הנעשים בישראל ו"נכס" זה "מצוי". הערעור נתקבל.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שהשירות ניתן לתושב חוץ - חברות הביטוח בחו"ל. בכך נכנס המקרה לגדרה של הקביעה הבסיסית בסעיף 30 שהיא "מתן שירות לתושב חוץ". העובדה שגם חברות הביטוח הישראליות נהנות מן השירות אינה הופכת את השירות כמי שניתן בפועל לתושב ישראל. מסקנה זו עולה מפרשנות החוק, לשונו ותכליתו. אין להם, לדיני המס, כללי פרשנות משלהם ומבין המשמעויות השונות של לשון החוק יש לבחור כמשמעות משפטית נכונה את המשמעות אשר מגשימה את תכלית החקיקה. משבודקים את תכלית החקיקה בענייננו עולה כי מדובר כאן בשירות הניתן לתושב חוץ שהחוק חל עליו כפוף לסייגים. כך שהמקרה אינו נופל לגדר החריג שבסעיף 30א(5) לחוק.
ג. נותרה השאלה אם הוא נופל לגדר החריג שבתקנה, היינו שמדובר בשירות הניתן לגבי נכס "המצוי בישראל". בעניין זה התשובה היא שאין החריג הזה חל שכן לא מדובר בנכס המצוי בישראל. אין לראות בחוזה הביטוח שבין החברות הישראליות ולקוחותיהן מושא השירות העיקרי. הוא הדין לגבי הנכסים המבוטחים ע"י החברות הישראליות. נותרו שני אפשרויות: האחת, לראות בחוזה ביטוח המשנה שבין חברות הביטוח הזרות ובין חברות הביטוח הישראליות כמושא השירות העיקרי, דהיינו כ"נכס" שלגביו ניתן השירות; השניה, לראות בחברות הביטוח בחו"ל ולא בנכס כלשהו את מושא השירות העיקרי, שאז לא קיים "נכס" אין צורך להכריע בין שתי האפשרויות הנ"ל, שכן, בין אם חוזה ביטוח המשנה שבין החברות הזרות והחברות הישראליות הם מושא השירות העיקרי ובין אם אין "נכס" שהוא מושא השירות העיקרי והחברות הזרות הן המושא העיקרי, בשני המצבים, הנכס ש"לגביו" ניתן השירות איננו מצוי בישראל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אילן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד קסטל למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 18.3.99).
ע.א. 5042/96 - פנחס כהן נגד מינהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים
*סירוב המינהל לאשר חכירה מחמת התנגדות העיריה לבנייה במקום. *שכלול הסכם(מחוזי י-ם - ת.א. 868/94 - הערעור נדחה).
א. המערער הוא דייר מוגן במבנה (ביסודו מערה) בהר ציון בירושלים המצוי בבעלות רשות הפיתוח שהמשיב (המינהל) פועל מטעמה. בחלוף הזמן פנה המערער למשרדי המינהל במחוז ירושלים וביקש לחכור את השטח המצוי בחזית המערה כדי להקים עליו מבני עזר סניטריים ומטבח שישמשו את בית התה שהוא מפעיל במקום. המערער נענה בשלילה מן הטעם שלהר ציון לא קיים תכנון. הוא המשיך ופנה למחוז ובמהלך המגעים נערכה שומה מטעם המחוז ונשלח למערער מכתב ובו פירוט שומת שווי הנכס לצורך חכירתו. המערער הגיש ערעור על השומה ונשלחה לו שומה עדכנית הנמוכה מן הראשונה. צויין במכתבים כי ביצוע העיסקה מותנה באישור הנהלת המינהל. המערער אישר את תנאי העיסקה ובשלב זה החליטה הנהלת המינהל לבקש את עמדת עירית ירושלים ביחס לעיסקה. העיריה הודיעה כי על פי תכנית מתאר מקומית אין אפשרות לבנות במקום. כיוון שכך הודיעו למערער כי אין המינהל יכול להיענות לבקשתו. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בתביעה לפס"ד הצהרתי על תוקף "ההסכם" שנקשר, לטענתו, עם המינהל, לאכיפת ההסכם ולפיצויים עקב הפרתו ועקב ניהול מו"מ שלא בתום לב ובדרך מקובלת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה כי נקשר הסכם חכירה מחייב בין המערער ובין המינהל וכן דחה מחמת שיהוי את התביעה לפיצויים, וגם הטענה שהמינהל ניהל מו"מ שלא בתום לב נדחתה. הערעור נדחה.
ב. כריתת חוזה חכירה בין פרט לבין רשות מינהלית נבחנת באספקלריה של שתי מערכות נורמטיביות: המשפט הפרטי - דיני החוזים; המשפט הציבורי. באשר להיבט החוזי - יש לבחון אם נתקיים מפגש רצונות ואם נקשר קשר חוזי בין הצדדים, או שמא היו המגעים ביניהם בחינת מו"מ בלבד, במיוחד לאור היות העיסקה מותנית באישור הנהלת המינהל. מן המכתבים שקיבל המערער עולה במפורש כי משיסכים לתנאים שצויינו יובא העניין לאישור הנהלת המינהל. הסכמת המערער לתנאים הינה שלב במו"מ לקראת חתימת חוזה חכירה, שישתכלל עם אישור העיסקה. הדרישה לאישור הנהלת המינהל איננה בחינת תנאי מתלה לקיומו של החוזה שלטענת המערער נקשר בין הצדדים. כאשר אין החוזה טעון הסכמת "צד שלישי" אלא אישור האורגן הגבוה בהיררכיה של הגוף המתקשר, אין הוא חוזה עם תנאי מתלה שנתקיימו לגביו כל הדרישות ליצירת חוזה. אישור הנהלת המינהל, הוא בחינת שלב בדרך לשכלול החוזה וכריתתו והיעדרו של אישור הנהלת המינהל הינו חסר ביצירת החוזה. כך שהמכתבים לא שכללו חוזה חכירה עם המינהל.
ג. אשר לשאלה מה דינה של ההתייעצות בעיריה לצורך אישור החכירה ע"י המינהל - בפנותו לקבל את עמדת העיריה, פעל המינהל על פי נוהג לאישור עיסקת חכירה ב"שטח ציבורי פתוח". אכן, הנוהל האמור לא קיבל ביטוי מפורש במכתבים שנשלחו למערער, אולם אי ידיעתו של המערער על קיומו של נוהג היוועצות בעיריה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין קביעת הלגיטימיות של פניה כזו. די בציון הסייג כי העיסקה מותנית באישור המינהל, על מנת שהנהלת המינהל תהא רשאית להפעיל את שיקול דעתה, בין היתר, ע"י היוועצות בגורמים רלבנטיים וביניהם העיריה. כך הדבר גם מן הפן המינהלי. היוועצות בעיריה כרשות התכנון המקומי ושקילת עמדתה נופלת במסגרת השיקולים הענייניים, אשר המינהל רשאי היה לשקול בבואו להחליט אם להחכיר את הנכס ואם לאו. אשר לטענה בדבר חובת תום הלב של המינהל - אכן המינהל חייב לנהל מו"מ לקראת כריתת חוזה עם הפרט בתום לב כמו כל מתקשר
אחר ובהתנהגותו בענייננו אין לראות הפרת חובת תום הלב על פי הקריטריונים הנקוטים בקביעת הפרת החובה.
ד. על אף דחיית הערעור חוייב המינהל לשלם את הוצאות המערער, מן הטעם שראוי היה שהמינהל יידע את המערער בתחילת הדרך ולא בשלב מאוחר כי ההיבט התכנוני יימנה על שיקוליו וכי בדעתו להיוועץ בעיריה בנושא זה שכן למינהל היה ידוע שמדובר בשטח ציבורי פתוח.
(בפני השופטים: שטרסברג-כהן, אנגלרד, אילן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צבי נח למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 18.3.99).
רע"א 2438/98 - מנהל מס רכוש חיפה נגד שמואל מוטיוק
*נזק מלחמה" לצורך חוק מס רכוש וקרן פיצויים(מחוזי חיפה - ע"ש 5391/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בליל 17.4.96 נתבקש המשיב ע"י כוחות הבטחון לעזוב את ביתו בנהריה מחשש לפגיעה בירי קטיושות במסגרת מבצע "ענבי זעם". אותו לילה נפרצה דירתו ותוכנה נבזז. פנייתו לחברת הביטוח הושבה ריקם בנימוק שמדובר בנזקי מלחמה. תביעתו מהמבקש לפצותו בטענה שהנזק הוא נזק כתוצאה מפעולת איבה במסגרת חוק מס רכוש וקרן פיצויים נדחתה. המשיב ערער לוועדת הערר וזו דחתה את עררו ואילו ערעורו לביהמ"ש המחוזי נתקבל. שופט ביהמ"ש המחוזי סבר כי מדובר ב"נזק מלחמה", "עקב" פעולת מלחמה. לדעת השופט התופעה שפורצים וגנבים מנצלים מצב מלחמתי שבו תושבים נוטשים את בתיהם לשם ביזה, היא תופעה ידועה ואין ספק כי זה אחד מהסיכונים של מצב בו מתבצעות פעולות מלחמה. עוד קבע השופט שהעובדה שהתוצאה היתה יכולה, באופן היפוטתי, לקרות גם אחרת, לא צריכה לשנות את הטלת האחריות על המדינה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. נכון שפעולות ביזה הנעשות בבתים בישוב שננטש עקב מעשה מלחמה הם בגדר "נזק מלחמה" לפי החוק. ברם, אין תשתית ראייתית לקביעתו של השופט שמדובר בענייננו בביזה בישוב שננטש מתושביו עקב מעשה מלחמה. אילו הוכח שאמנם פונה ישוב או פונתה שכונה שלמה היה מקום לאשר את קביעתו של השופט כי הביזה היא חלק מנזקי המלחמה. אולם כל מה שאנו יודעים מבחינת הראיות הוא, שביתו של המשיב נפרץ ותכולתו נגנבה. פריצות וגניבות קורות במשך כל ימות השנה ואפילו כשאנשים בביתם. אין כל הוכחה שגם שכנים של המשיב פונו מבתיהם. על כן דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד יהודה ליבליין למבקש, עוה"ד יובל שלהבת ומיכאל מגידיש למשיב. 27.1.99).
ע.א. 6490/97 - איאד אחמד אלחג' ואח' נגד סמיר אבו עקל ואח'
*אי קיום "הסכם רוטציה" ברשות מקומית(הערעור נתקבל).
א. הבחירות למועצה המקומית בכפר יסיף היו אמורות להיערך ביום 2.11.93. סיעת בעלי הדין (להלן: הסיעה) קיימה בחירות מקדימות (פריימריס) והתוצאות היו שנויות במחלוקת בקרב הסיעה. לפיכך התכנסה מזכירות הסיעה ובחרה "צוות בחירות". הצוות החליט על רוטציה בין מועמדי הסיעה למועצה המקומית. המערער, שבפריימריס הגיע למקום השני, עלה לפי החלטת הצוות למקום הראשון ברשימת המועמדים. הצעת הרוטציה נתקבלה ברוב דעות ותוצאות ההצבעה נרשמו בפרוטוקול של אותה ישיבה. מעבר לרישום
בפרוטוקול לא נערך כל מסמך בכתב ולא גובש הסכם בעל פה. לאחר הבחירות סירב המערער לקיים את הסכם הרוטציה. הסיעה החליטה כי המשיבים פרשו מן הסיעה ועל כן אין לקיים את הסכם הרוטציה. המשיבים פנו בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי שיצהיר כי הסכם הרוטציה תקף ומחייב. המערערים טענו כי יש ללכת בדרך הרגילה ולא בדרך של המרצת פתיחה, אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי ראוי לקיים את הדיון בדרך של המרצת פתיחה. בעניין זה סבר ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי צדק בהחלטתו. לגופו של עניין קבע ביהמ"ש המחוזי כי החלטת הרוטציה יצרה הסכם משפטי תקף ומחייב. הערעור נתקבל.
ב. השופט זמיר: הסכם רוטציה הוא הסכם פוליטי. הסכם פוליטי יכול להיות גם הסכם משפטי. יכול ויהיה חוזה הכפוף הן לדיני החוזים הרגילים והן לדינים המיוחדים להסכמים פוליטיים מינהליים. אולם לעניין הדרישה הבסיסית, שהצדדים גמרו בדעתם ליצור חיובים משפטיים אין הבדל בין הדעות השונות. בין אם מדובר בחוזה מעורב ובין אם מדובר בהסכם פוליטי הכפוף רק למשפט הציבורי, צריך שהצדדים יגמרו בדעתם ליצור חיוביים משפטיים. יש הסכמים פוליטיים בהם ברור כי הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחסים משפטיים, אך יש הסכמים פוליטיים בהם ברור כי הצדדים לא התכוונו ליצור ביניהם יחסים משפטיים.
ג. בענייננו, אין "הסכם" רוטציה שיש לו צדדים כפי שמקובל בהסכם, אלא רק "החלטה" של "צוות הבחירות". החלטת הרוטציה לא נתקבלה בדרך בה מקובל לערוך הסכמים, אלא בדרך בה מקובל על ידי גופים ציבוריים לקבל החלטות. כמו כן, המערער הצביע נגד החלטת הרוטציה והחלטת הרוטציה נרשמה בפרוטוקול אך לא נערך שום מסמך בכתב. המסקנה היא שהמשיבים לא הוכיחו כי החלטת הרוטציה היא הסכם ומכל מקום לא הוכיחו שהחלטה זאת היא הסכם משפטי.
ד. הנשיא ברק והשופט חשין הצטרפו לדעתו של השופט זמיר וזאת על יסוד הממצא כי בנסיבות המקרה לא השתכלל הסכם פוליטי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עו"ד נאהדה שחאדה למערערים, עו"ד כמאל זכי למשיבים. 25.3.99).
ע.א. 513/98 - יפה דוד נגד יצחק גביש (הרצנשטיין)
*סמכות בי"ד רבני לשנות צו ירושה שניתן אחר הסכמת הצדדים לסמכותו ונתברר שהצו ניתן על סמך תרמית של אחד הצדדים(מחוזי ת"א - ה.פ. 479/97 - הערעור נדחה).
א. במחצית שנת 85 נפטר המנוח שלום הרצנשטיין (להלן: המוריש) ובמותו הותיר אחריו את בנו (המשיב) מאשתו הראשונה ואת אלמנתו מנישואיו השניים (להלן: האלמנה). זמן מה לאחר מותו פנתה האלמנה לביה"ד הרבני בת"א בבקשה למתן צו ירושה והמשיב הסכים לשיפוטו של ביה"ד. במהלך הדיון שקדם להוצאת צו הירושה הצהירה האלמנה "אני מתחייבת בזה להעביר את כל הרכוש שיישאר לאחר פטירתי [למשיב] ואני מתחייבת לכתוב צוואה שיעבור כל הרכוש ע"ש [המשיב]...". בתמורה להתחייבות האלמנה הצהיר המשיב וחתם "אני החתום מטה נותן במתנה [לאלמנה] את כל העזבון...". ההסכם נרשם כחלק מן הפרוטוקול וביה"ד הוציא פס"ד שלפיו האלמנה זוכה בכל העזבון של בעלה המנוח. מכח פסה"ד נרשמו זכויות המוריש בדירת המגורים ע"ש האלמנה. בסוף שנת 96 נפטרה האלמנה ולאחר מותה הסתבר כי כבר בשנת 90 ציוותה את כל רכושה לבת אחותה - המערערת.
ב. המשיב פנה לביה"ד הרבני וביקש כי על סמך העובדות החדשות יבוטל פסה"ד שניתן בשעתו בצו הירושה וינתנו פסק דין וצו ירושה חדשים. בתגובה כפרה האחיינית
בסמכותו של ביה"ד. ביה"ד החליט כי יש לו סמכות לדון בבקשה כסמכות נמשכת החל מבקשת צו הירושה שהוגשה ע"י האלמנה. בסופו של דבר נתן ביה"ד פס"ד שלפיו המשיב הוא היורש היחידי של האב המוריש והוצא צו ירושה ע"ש המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת אינה "צד הנוגע בדבר" בכל הנוגע לירושה של המוריש וכי את זכויותיה היא יונקת מכח צוואתה של האלמנה. ביהמ"ש התייחס לסמכותו של ביה"ד וקבע כי לביה"ד סמכות לדון בירושת המוריש על יסוד חתימת האלמנה על הסכמתה לסמכות ביה"ד. הערעור נדחה.
ג. סמכותו של ביה"ד הרבני לחזור ולשנות פס"ד שניתן על יסוד הסכם שמתברר למפרע כי הוא נגוע בפגם מהותי - כגון: תרמית, טעות, הטעיה ודומיהם - הינה סמכות הטבועה באופיו של ביה"ד הרבני כגוף שיפוטי. משהתברר כי האלמנה הפרה את התחייבותה לצוות את רכושה למשיב, הוברר למפרע כי בטעות נסתלק המשיב מכל רכושו אותו ירש. משום כך רשאי היה המשיב לפנות שוב לביה"ד על מנת שידון מחדש בצוואת המנוח ומוסמך היה ביה"ד לעשות כן על יסוד ההסכמה הראשונה. צדק איפוא ביהמ"ש המחוזי כי הדיון בעזבונו של המנוח בעניין צו הירושה השני צריך היה להתקיים בביה"ד הרבני.
ד. למעלה מן הצורך יש להעיר כי לא צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי האחיינית אינה "צד הנוגע בדבר" לעניין חוק הירושה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אילן. החלטה השופט אילן, הוסיף השופט טירקל. עו"ד ניסים שלם למערער, עו"ד גדעון רוזנר למשיב. 9.3.99).
ע.א. 395/96 - יוסף ש. רענן עו"ד נגד אלכסנדר תירוש עו"ד ואח'
*שכ"ט לעורך דין(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער טיפל בשביל המשיבה 3, הנאמנים של הקדש ג'אמע אלאסתקלאל בחיפה (להלן: ההקדש), בשינוי יעוד של מקרקעין שבבעלות ההקדש ממגורים למסחר. המערער נעזר בשירותיו של עו"ד תירוש וטיפולו של עו"ד תירוש שכלל גם עתירה לבג"צ הניב פירות ויעוד הקרקע שונה. עו"ד תירוש העניק שירותים משפטיים כאמור להקדש תוך שיתוף פעולה עם המערער משנת 84 עד שנת 93. לא היה קשר ישיר בין ההקדש לבין עו"ד תירוש. בתחילת ההתקשרות כתב המערער לעו"ד תירוש "אני מציע שאתה תנסח את הבג"צ... בשלב זה נעשה זאת ללא תמורה הואיל והתמורה מחכה לנו בסוף הדרך". עוד קודם להגשת העתירה התנהלו מגעים בין עוה"ד תירוש ורענן לעניין שכרו של עו"ד תירוש, ועו"ד רענן הסביר כי בינתיים יספקו את השירות ללא שכר, ובעתיד, כאשר ימומשו הזכויות בקרקע, יגבו שכר מהקונים ושני עוה"ד יתחלקו בו.
ב. באפריל 93 חתמו נאמני ההקדש לפני המערער על יפוי כח בלתי חוזר לטובת עו"ד ברינט בקשר עם המקרקעין הנדונים והלה הגיע לעיסקת קומבינציה עם חברה קבלנית כלשהי. דבר העיסקה הגיע לידיעת עו"ד תירוש והוא שלח מכתב התראה למערער. הלה השיב כי עו"ד תירוש לא יוכל להמשיך ולטפל בפרוייקט, אך הציע לו 10,000 דולר כתמורה בעד השרותים שהגיש. עו"ד תירוש הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי על סכום של למעלה מ-5 מליון ש"ח. בינתיים, העיסקה שעו"ד רענן התקשר בה בשם ההקדש עם עו"ד ברינט עלתה על שרטון ובוטלה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי במצב שנוצר אין לראות סיכוי סביר כי הבניה בקרקע תמומש בשנים הקרובות. השופט דחה את מרבית התביעה, אך חייב את ההקדש בתשלום סכום השווה ל-20,000 דולר לעו"ד תירוש בעד שירותיו בעבר, ואת עו"ד רענן חייב בתשלום סכום השווה ל-20,000 דולר בתוספת
מע"מ כפיצוי בעד אובדן שכר צפוי בעתיד. ערעורו של המערער על חיובו נדחה וערעורו של המשיב על כך שהמערער לא חוייב יחד עם ההקדש עבור שירותי העבר נתקבל.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי שחייב את המערער לפצות את עו"ד תירוש בסכום השווה ל-20,000 דולר בעד הפסד שכ"ט שהיה צפוי בעתיד ממימוש זכויות הבניה אלמלא הופר ההסכם ע"י עו"ד רענן. מנגד צודק עו"ד תירוש כי יש מקום לחייב את המערער גם בעד השירותים שנתן עו"ד תירוש בעבר, שכן ההתקשרות של עו"ד תירוש לא היתה עם ההקדש אלא עם עו"ד רענן, שביקש את עזרתו של עו"ד תירוש בגלל נסיונו הרב בשטח המקרקעין. החיוב של ההקדש מבוסס על דיני התעשרות שלא כדין, אך אין זה סותר את העובדה שהתובע חייב באותם סכומים מכח דיני החוזים, שכן על פי עדותו הוא, הוא היה אחראי לשלם לעו"ד תירוש את חלקו בשכה"ט, ולפי מה שנקבע בפסה"ד הוא זה שהפר את ההסכם עם עו"ד תירוש. על כן יש לחייב את התובע בתשלום השכר הראוי בעד העבר יחד עם החיוב של ההקדש.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג- כהן, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד קררולין בחית למערער, עו"ד עופר אטיאס לעו"ד תירוש, עו"ד חאלד יאסין להקדש. 1.3.99).
ע.א. 5516/97 - רהב רפאל וסימונה נגד עד עופר ואילנה
*השתכללות הסכם מכר מקרקעין שלא נחתם ע"י הצדדים. *הסכם מכר שהוסווה כ"הסכם הלוואה" כדי להימנע מתשלום מס שבח(מחוזי ת"א - ה.פ. 893/95 - הערעור נדחה).
א. המערערים החלו לבנות בית ומשנקלעו לקשיים כלכליים פרסמו מודעה בעיתון על מכירת הנכס. המשיבים התקשרו עם המערערים ובין היתר סוכמו התנאים הבאים: המחיר שישלמו המשיבים הוא סכום השווה ל-200,000 דולר; המערערים ימשיכו בבניית הבית בהתאם לתכנית שתהלום את דרישות המשיבים; המשיבים יעבירו לידי המערערים 50,000 דולר כתשלום ראשון על מנת לממן את המשך הבנייה; להבטחת זכויות המשיבים התחייבו המערערים למשכן את זכויות החכירה של הבית; המערערים ביקשו מהמשיבים שהסכום של 50,000 דולר יוגדר כ"הלוואה" וכי הסכם המכר יחתם בשלב מאוחר יותר על מנת שיוכלו לזכות בפטור ממס שבח; המערערים התחייבו לסיים את בניית הבית לא יאוחר מיום 1.3.95 ו"להחזיר" את סכום "ההלוואה" עד למועד זה; באותו מועד יחתמו הצדדים על טיוטת הסכם המכר שהוכנה. הסכם ההלוואה נחתם ביום 23.11.94 ובאותו יום היתה מוכנה טיוטת הסכם המכר הסופית. עד מרץ 93 ביצעו המערערים את עבודות הבניה בהתאם לטיוטת הסכם המכר ועל פי המפרט הטכני ואז הודיעו המערערים למשיבים שהם חוזרים בהם מנכונותם למכור להם את הבית והם מוכנים להשיב את כספי "ההלוואה".
ב. המשיבים עתרו לביהמ"ש המחוזי לחייב את המערערים להשלים את עבודות הבניה ולחתום על חוזה המכר; למנות כונס נכסים על הבית לביצוע הוראות ההסכם; לחילופין, לחייב את המערערים להשיב את סכום "ההלוואה". המערערים טענו כי הקשר בינם לבין המשיבים נוצר כקשר של הלוואה והמגמה היתה למכור את הבית רק לאחר השלמת בנייתו; כי הסכם ההלוואה הוא הסכם העומד בפני עצמו; הסכם המכר לא נחתם ועל כן אינו מחייב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם בין הצדדים היה הסכם מכר וכי זה הסכם מחייב. הערעור נדחה.
ג. באשר לגמירות דעתם של הצדדים - השאלה אם היתה גמירות דעת אם לאו היא שאלה עובדתית וביהמ"ש המחוזי הכריע לטובת גירסת המשיבים שהיתה גמירות דעת על המכירה. עם פתיחת הדיון הודיע ב"כ המשיבים שאין הוא חוקר את המשיב על תצהירו שהוגש כעדות וכבר מטעם זה יש לקבל את העובדות כפי שהן מיוצגות בתצהיר זה. אולם לעדות זו נוספו גם טעמים שבהגיון. המערערים גמרו בדעתם למכור את הבית כבר
ביום פרסום המודעה על מכירתו, ועד ליום היענותם של המשיבים היו רשאים לחזור בהם מן ההצעה. משקיבלו המשיבים את ההצעה וסיכמו את התנאים - לא היו המערערים רשאים לחזור בהם מההצעה עוד.
ד. טיוטת ההסכם אף שלא נחתמה, מעידה על גמירות דעתם של הצדדים. אם לא כהסכם "גמור" הרי לכל הפחות כזכרון דברים היכול לשמש הסכם מכוחו יועברו הזכויות. ביהמ"ש קיבל את עדותו של המשיב כי בעלי הדין החליטו שחוזה המכר לא ייחתם עד למועד שבו הבנייה תסתיים ולכן קראו לתשלום הראשון "הלוואה". על פי הפסיקה, מקום שהעיסקה האמיתית בין הצדדים היא מכר מיידי, המוסווה על ידי מצג דברים אחר, במטרה להימנע מתשלום מס, על ביהמ"ש להתעלם מן התפאורה שנבנתה ולתת תוקף למציאות המסתתרת מאחוריה. זה בדיוק מה שעשה ביהמ"ש המחוזי.
ה. בסיכומיו ביקש ב"כ המשיבים שלא להטיל ריבית דולרית בשיעור של %11 על יתרת המחיר שהמשיבים צריכים לשלם כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי. בעניין זה צריכים היו המשיבים להגיש ערעור אם הם סבורים שהחיוב בריבית אינו מוצדק ולא די להעלות בקשה בסכומים בכתב.
ו. בינתיים נכנסו המערערים להליכי פשיטת רגל ודינם של המשיבים הוא כדין כל זוכה בפסק דין לאכיפת חוזה מכר של נכס מקרקעין של פושט רגל, אשר לא הספיק לאכוף את פסק הדין לפני תחילת הליכי פשיטת הרגל. אין זה ראוי שביהמ"ש העליון יתן הוראות בעניין זה במסגרת פסק הדין בערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד ראובן כהן למערערים, עו"ד בצלאל גרוס למשיבים. 12.11.98).
ע.א. 1087/96 - טובי יוסף ושלום נגד יהוד שושנה
*כשרות פעולה שנעשתה ע"י המנוחה שנתנה נכס במתנה לחלק מילדיה כאשר נטען שלא הבינה על מה חתמה. *אמינות עדים(מחוזי ת"א - ה.פ. 311/92 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור וגב' בייניש נגד דעתו החולקת של השופט אילן).
א. למנוחה זהרה סעיד (להלן: המנוחה) היתה זכות חכירה בבית במושב אליכין. למנוחה היו שלשה צאצאים והם שני המערערים והמשיבה. בדצמבר 87 הקנתה המנוחה את המקרקעין במתנה לשני בניה. חודשיים לפני עיסקת המתנה, ב-30.10.87, חתמה האם על יפוי כח נוטריוני כללי לזכות שני בניה בקשר למקרקעין. שבוע לאחר עיסקת המתנה, בינואר 89, חתמה המנוחה על צוואה בה ציוותה את כל רכושה לשני בניה המערערים. ב-18.12.89 נפטרה המנוחה ובפברואר 92 ניתן צו ירושה שלפיו יורשי המנוחה הם שלשת ילדיה בחלקים שווים. המשיבה עתרה לביהמ"ש להצהיר כי עיסקת המתנה מדצמבר 87 בטלה וכתוצאה מכך בטלות גם כל הפעולות המשפטיות שנעשו כתוצאה ממנה וכי המשיבה זכאית לשליש מהזכויות במקרקעין. נימוקי הבקשה פורטו בתצהירה של המבקשת והם מצבה הנפשי של המנוחה וכן הטענה שלפיה המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ולא ידעה ולא יכלה לנהל שיחה בשפה העברית. עוד נטען שלא הוסברה למנוח מהות העיסקה והיא חתמה מבלי לדעת על מה היא חותמת.
ב. בביהמ"ש המחוזי העיד מטעם המערערים רק המערער 1 והסביר שאחיו נמנע מלהגיש תצהיר או לבוא להעיד, אך אין לזה שום משמעות שכן החליטו להסתפק בתצהיר אחד. כמו כן העידו שני עורכי דין. האחד שהחתים את המנוחה על התצהיר והעיד שהוא בטוח שלא החתים אותה לפני שנחה דעתו שהיא מבינה את העיסקה. הוא העיד שדיבר עמה עברית, אך אינו זוכר את המקרה הפרטני כי היה זה לפני שנים רבות. כן העידה עורכת הדין שהמנוחה עשתה בפניה צוואה שבוע לאחר שנחתם התצהיר האמור, ועדה
זו זכרה היטב את האירוע וזכרה שהמנוחה דיברה איתה עברית והסבירה לה את רצונה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי הראיות תומכות בטענת המשיבה שהמנוחה לא הבינה עברית כי אם ערבית-תימנית בלבד, וכי ההעברה נעשתה בידי עו"ד שאינו יודע את שפתה של המעבירה ולפיכך דין המתנה להתבטל. לאור האמור הצהיר ביהמ"ש כי שליש מזכויותיה של המנוחה במקרקעין הם של המשיבה מכח צו ירושה שניתן קודם לכן. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור וגב' בייניש נגד דעתו החולקת של השופט אילן.
ג. השופט אילן (דעת מיעוט): בפני השופט היו עדויות שהמנוחה לא ידעה עברית והיו עדויות אחרות שהבינה היטב עברית, אך השופט לא סמך עליהן ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. קיים נימוק נוסף כבד משקל הפועל לטובת המשיבה. על פי הראיות, הרוח החיה בכל העניין, דהיינו עיסקת המתנה, הצוואה ויפוי הכח היה המערער מס' 2 שלום טובי. המערער 1 העיד שהכיר את עורכת הדין רק ביום שחתם על התצהיר, ואילו את שכרו של עוה"ד שילם המערער 2 ובעת עשיית הצוואה היה נוכח אצל עוה"ד רק המערער 2. בנסיבות אלה היה מתקבל על הדעת שאח זה יבוא להעיד על רצונה ומידת הבנתה של המנוחה ועל יסוד מה נתן הוראות לעורכת הדין. תשובת המערערים שלא היה מקום להגיש שני תצהירים ולהביא שני עדים אינה תשובה. על פי ההלכה, מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מביהמ"ש ראייה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת הראיה הרלבנטית שהיא בהישג ידו ניתן להסיק שאילו הובאה הראייה היתה פועלת נגדו. לפיכך יש לדחות את הערעור.
ד. השופט אור: טענות המשיבה עליהם ביסס ביהמ"ש המחוזי את מסקנתו, היו שהמנוחה לא הבינה את השפה העברית, לא ידעה ולא הבינה על מה היא חותמת. ברם, לא הוכח שהיא לא הבינה את השפה העברית וכי לא הוסבר לה בשפה המובנת לה טיב המסמך עליו היא חותמת. עוה"ד שהחתים את המנוחה העיד כי הסביר למנוחה על מה היא חותמת. הוא לא יכול לזכור את פרטי האירוע, אך ידע להעיד על פי נוהגו כי בדרך כלל הוא מסביר לחותם על מה הוא חותם. באוקטובר 87 חתמה המנוחה על יפוי כח נוטריוני לשני המערערים ועל פיו הוסמך לפעול בשמה. יפוי כח זה נחתם בפני נוטריון ולא נטען שלא הבינה את תוכן המסמך עליו חתמה. בינואר 88 חתמה המנוחה על צוואה בפני עורכת הדין וזו העידה שהמנוחה ידעה עברית אם כי לא עברית רהוטה. מעדות זו ברור שניתן היה לתקשר עם המנוחה בשפה העברית. לכך יש להוסיף כי פרט למשיבה, כל יתר העדים שהכירו את המנוחה העידו כי הבינה את השפה העברית. אין לייחס משקל רב לכך שהמערער שלום טובי לא העיד. בנסיבות אלה יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אילן. עו"ד מנשה וחניש למערערים, עו"ד איתן בן דוד למשיבה. 1.3.99).
בש"פ 1289/99 - איגור דוידוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם אחרים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה. לפי כתב האישום יצאו המערער ואחרים למפגש עם חבורה אחרת ובהגיעם למקום ירה אחד מהחבורה של המערער מספר יריות לעבר האחרים והתפתחה תגרה שבה חבר של המערער דקר אחד מהחבורה האחרת. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העורר ושל שלשת הנאשמים הנוספים עד תום ההליכים. בהתייחסו לעורר ציין ביהמ"ש כי הוא השתתף בקטטה בכך שדחף את אחד מהקבוצה האחרת, אך לא מצא ראיות שהעורר היה חמוש בכלי נשק. ביהמ"ש קבע כי יש עילת מעצר נגד
העורר כיוון שלכאורה בא גם הוא לתקוף כאשר הוא מודע או צריך להיות מודע כי חבריו הנושאים עמם נשק חם וקר עלולים לעשות בו שימוש. העורר נמלט לאחר האירוע, הוא לא הלך מרצונו למשטרה למסור על פרטי האירוע, וכן עזר בהסתרת הסכין והיה שותף בנסיון לזרוק אקדח כאשר השוטרים ביקשו לעצור רכב שבו נסע. אשר לחלופת מעצר קבע ביהמ"ש כי מה ששיכנע אותו שהעורר מסוכן לציבור וכי חלופת מעצר אינה הולמת, היא העובדה שהעורר הואשם בתיק נוסף שבו מצא השופט, הדן בתיק זה, כי יש ראיות לכאורה לכך שהעורר השתתף בחטיפת נערת ליווי ומכירתה לסרסור, ובו נקבע כי העורר מסוכן לציבור. לפיכך הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים גם בתיק זה כמו בתיק האחר. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי אם ישוחרר העורר ממעצרו בתיק החטיפה יהיה זה נימוק לעיון חוזר בתיק זה. הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה מספיקות נגד העורר. אשר לטענת הסניגור כי ביהמ"ש טעה שעה שהתחשב בקיומו של תיק נוסף לשם קביעת מסוכנותו של העורר - טענה זו יש לדחות. מן הדין שביהמ"ש יתחשב בעברו הפלילי ובתיקים פליליים נוספים התלויים ועומדים נגד הנאשם. אין מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי בדבר מסוכנותו של העורר ובקיומו של חשש סביר כי שחרורו יסכן את שלום הציבור.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד מישל עון לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 21.3.99).
ע.א. 6130/97 - ארנולד שפאר עו"ד נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה וגדעון יפת עו"ד
*פירוש המונח "בנין מקורי" ו"בנין קיים" בתב"ע
(הערעור נדחה).
המשיב 2 (להלן: יפת) הוא בעליו של נכס מקרקעין ברחוב עזרת ישראל 9 בירושלים. המערער (להלן: שפאר) הוא בעליו של נכס מקרקעין הנמצא בשכנות ליפת. בינואר 97 החליטה הוועדה המקומית לתת ליפת היתר בניה מכח תכנית המתאר לירושלים המתייחסת לרוב החלקות ברחוב עזרת ישראל ובכללן חלקות בעלי הדין. תכנית המתאר באה לשרת שתי מטרות: היא מאפשרת תוספת בניה ומאידך מבקשת לשמר את חזותו המיוחדת של הרחוב. על פי היתר הבניה ניתנה ליפת הרשות לבנות תוספת של שתי קומות מעל הבניין החד קומתי שהיה קיים אותה עת בחלקה. המערער עתר לביהמ"ש להצהיר על בטלות היתר הבניה. הצדדים הסכימו למקד את טיעוניהם בשאלת הפירוש הנכון שיש לתת למונחים "בניין מקורי" ו"בניין קיים" המופיעים שניהם גם יחד בתקנון התכנית. ועדת התכנון לא איבחנה בין המונחים והתייחסה לשניהם כאילו מכוונים הם לאותו עניין ועל כן התירה ליפת בנייה על יסוד המצב שהיה קיים ערב כניסתה של תכנית המתאר לתוקף, מבנה הכולל תוספות בנייה שנתווספו, במהלך השנים. שפאר ביקש לאבחן בין המושגים ולקבוע כי חישוב התוספות המותרות על פי התקנון בחלקתו של יפת צריך להתבסס על הבניה המקורית במובנה ההיסטורי, שאינה כוללת אותן תוספות בניה שנעשו במרוצת השנים, לעיתים שלא על פי היתר כדין, ערב כניסתה של תכנית המתאר לתוקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה וקיבל את פרשנותה של ועדת התכנון לתכנית המתאר. הערעור נדחה.
בהיעדר הגדרה למונח "בניין מקורי" בתקנון, מסתבר שמחברי התכנית לא התכוונו לאבחן בין המונחים "בניין קיים" ו"בניין מקורי".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אילן. החלטה - השופט אילן. עוה"ד ארנולד ואורי שפאר למערער, עו"ד דני ליבמן לוועדה המקומית, עו"ד יפת לעצמו. 21.2.99).