ע.פ. 11+456/99 - מיכאל ויניצקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת הריגה והמחשבה הפלילית הדרושה לעבירה זו. *קולת העונש בעבירת הריגה(מחוזי ת"א - ת.פ. 267/97 - ערעור על הרשעה בעבירת הריגה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער החנה את רכבו בשטח חנייה פרטית ליד בניין מגוריו של המנוח יצחק יקותיאל. המנוח פנה אל המערער בדרישה לסלק את רכבו ומשסירב המערער התפתח ויכוח בין השניים והרוחות התלהטו. המערער הזהיר את המנוח כי "יתן לו מכה וישכיב אותו על הרצפה". במהלך הריב בין השניים הגיע למקום שכן (להלן: סתיו) ופנה בצעקות אל חברו של המערער, שהיה עמו, ואמר לו שהמנוח חולה לב ולדעת ביהמ"ש המחוזי שמע המערער את הדברים. בהמשך הויכוח דחף המנוח את המערער בשתי ידיו ואז היכה המערער במנוח במכת אגרוף בעוצמה חזקה באזור המצח. כתוצאה מכך נגרם למנוח שבר בעצם המצח ונפל ארצה ותוך כדי נפילה נחבל בראשו. נגרמו למנוח דימומים קשים במוח ומהם נפטר כעבור כשבועיים. על יסוד ממצאים אלה הורשע המערער בעבירת הריגה ונדון ל-15 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנתיים. ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירת הריגה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. נסיבות המקרה מלמדות שאין עומדת למערער טענת הגנה עצמית כמובנה בסעיף 34 י' לחוק העונשין. המערער, צעיר בן 28 שנים, הינו גבוה וחזק מהמנוח, שהיה בן 67 שנים בעת המקרה. אין לומר שמכת האגרוף הקטלנית היתה דרושה באופן מיידי כדי להדוף את התקיפה כמובנה של דרישה זו בסעיף 34 י' לחוק העונשין. מכה בעוצמה כזו גם חרגה מהסביר לצורך מניעת פגיעה במערער כאמור בסעיף 34 ט"ז לחוק העונשין. לכאורה אין עומדת למערער טענת הגנה עצמית גם בהסתמך על האמור בסיפא של סעיף 34 י' לאמור "אין אדם פועל מתוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". המערער נמצא במגרש החנייה כמסיג גבול לאחר שלא נעתר לפניית המנוח אליו שיסלק את רכבו מהמקום. המערער ידע בוודאי שהמנוח לא יוותר וכן ראה והבין שהרוחות מתלהטות והדברים עלולים להגיע למעשי אלימות.
ג. השאלה האחת שיש לבדוק הינה שאלת קיומה של המחשבה הפלילית הנדרשת אצל המערער כתנאי להוכחת האשמה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. לשאלה זו שני היבטים: האחד, משפטי, מה טיב המחשבה הפלילית הנדרשת מנאשם בעבירת הריגה; השני, האם מחשבה פלילית במובן זה התקיימה אצל המערער. לפי סעיף 20(א) לחוק העונשין, שנכנס לתוקף עם תיקון חוק העונשין (תיקון מספר 39), תנאי לקיומה של מחשבה פלילית הוא שקיימת "מודעות... לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה". בעבירת הריגה, חלק מפרטי העבירה היא התוצאה של מות הקרבן. כך שלפי סעיף 20(א) הנ"ל צריכה להתקיים מודעות לתוצאה זו, דהיינו לתוצאה קטלנית, ולא די במודעות לאפשרות של פגיעה, אפילו חמורה, בקרבן, אשר כתוצאה מאותה חבלה מוצא אחר כך המנוח את מותו. דרישה זו על פי סעיף 20(א) שונה מהמצב המשפטי ששרר קודם לתיקון 39 שעל פיו די היה, לפי הפסיקה, במודעות לאפשרות פגיעה בשלמות גופו של אחר, ולא היה צורך במודעות לתוצאה הקטלנית דווקא. כיום אחד האלמנטים של עבירת ההריגה הוא מודעות לתוצאה הקטלנית, ועל פי העובדות כפי שנקבעו מודעות כזו היתה למערער.
ד. ככלל, את מחשבתו הפלילית של נאשם ניתן להוכיח על פי הנסיבות. כשאין להציל מפיו של הנאשם עצמו את הלך מחשבתו, עובדות המקרה ונסיבותיו, לרבות התנהגות הנאשם בסמוך לארוע, יכולים ללמד על כך. זה המצב בענייננו. על פי סעיף 20(א)
לא די בכך שהמערער היה מודע לאפשרות התוצאה הקטלנית ויש להוכיח שהתקיימה מצידו פזיזות ופזיזות כזו הוכחה בענייננו. משהוכח שהמערער היה ער לתוצאה של מכת אגרוף עזה שיתן למנוח, ובכל זאת היכה במנוח במכת אגרוף, הראה שהוא אדיש לתוצאה הצפויה ממכה זו, ובכך מתבטאת פזיזותו.
ה. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער קל ומצדיק התערבות. המערער התעקש להחנות את מכוניתו במקום בו החנייה היא פרטית ולא נעתר למנוח להזיז את מכוניתו. המערער איים על המנוח שישכיבו במכת אגרוף ועשה כך וגרם למות המנוח. השימוש בכח ע"י צעיר חסון וחזק כלפי אדם מבוגר בן 67 שנים החלש ממנו, הוא מעשה חמור המצדיק החמרה בעונש שהוטל על המערער, גם אם מתחשבים בכך שלמערער אין הרשעות קודמות. בהתחשב בכלל הנסיבות יועמד המאסר בפועל על 30 חודשים והמאסר על תנאי ישאר בעינו.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד אריה פטר למערער, עו"ד יעקב שקלאר למשיבה. 28.3.99).
ע.פ. 550/99 - יוסף פדלון ומיכאל פרץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה ב"החזקת" סמים(מחוזי באר שבע - ח.פ. 12/96 - הערעור נדחה).
א. באחד הימים, בינואר 96, נראה פדלון ע"י עוקבי משטרה כשהוא מגיע בשעת צהריים למסעדת דן מסמיה (להלן: המסעדה) ובאותה שעה הגיע פרץ ברכב אחר. השניים נכנסו למסעדה ושוחחו ביניהם ובמהלך הפגישה נשמע פרץ ע"י העוקב אומר לפדלון "אם אתה רוצה אני יכול להביא לך בערב". באותו יום בשעות הערב נראה פדלון נוסע מאשקלון לאשדוד שם המתין ליד בית מסויים ולמקום הגיע הנאשם השלישי, אחד בשם תשובה. הלה עלה לרכבו של פדלון לאחר שניגש לשיח שהיה במרחק שלשה בתים מהמקום בו חנה פדלון. פדלון ותשובה נסעו במכונית והגיעו למסעדה כאשר פרץ כבר נמצא במסעדה. כעבור מספר דקות נראו פדלון ופרץ יוצאים מהמסעדה ועולים למכונית של פרץ. פדלון נראה נותן סימן לתשובה לנסוע אחריהם. שני כלי הרכב נעצרו בצומת פזכים על ידי מחסום משטרתי. תשובה נתפס ולידו לצד מושב הנהג נתפס הסם נשוא האישום במשקל של 100 גרם. פדלון התפרע בשעת המעצר וניסה להתנגד ואילו תשובה ופרץ לא התנגדו. שני הנאשמים שמרו על זכות השתיקה למשך חמישה ימים ואז מסרו גירסותיהם. ביהמ"ש המחוזי קבע שהגירסאות הן שיקריות, כי הסם היה בחזקתו של תשובה כאשר נעצר וכי המערערים היוו עם תשובה חבורה אחת, ופעלו למען מטרה אחת מוגדרת תוך קיום קשר ביניהם. ביהמ"ש הוסיף וקבע ששתיקת המערערים בנסיבות העניין ושקריהם היוו חיזוק לעדויות התביעה. על יסוד אלה הרשיע ביהמ"ש את המערערים בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית וגזר להם 42 חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל נגד שני הנאשמים מאסרים על תנאי כשמחציתם מצטבר ומחציתם חופף. הערעור נדחה.
ב. השאלה המתעוררת בערעור הינה אם "החזיקו" המערערים בסם שנתפס בידי תשובה. סעיף 34 כ"ד לחוק העונשין מגדיר "החזקה" לאמור "החזקה - שליטתו של אדם בדבר המצוי... בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד". סעיף 8 לפקודת הסמים קובע כי "לעניין אישום בשל החזקת סם מסוכן, אין נפקא מינה אם הסם המסוכן נמצא ברשותו של הנאשם, או ברשות המחזיק אותו מטעמו של הנאשם...". "החזקה" קיימת הן כאשר יש שליטה (בפועל) והן כאשר יש "החזקה" קונסטרוקטיבית. ביסוד ההחזקה עומדת הדרישה של ידיעה והסכמה. בענייננו, הראיות שהובאו היו שלובות
ואחוזות באופן שמביאות למסקנה ההגיונית האחת והיחידה שהמערערים יחד עם תשובה היוו חבורה אחת שפעלה למטרה מוסכמת אחת והמערערים ידעו והסכימו ביניהם יחד עם תשובה להחזקת הסם שנתפס.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד דוד יפתח למערערים, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 25.3.99).
בש"פ 1671/99 - חליל מחמוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא קוקאין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ובת זוגתו ראקל מרטינז (להלן: ראקל) הואשמו כי ייבאו לארץ מברזיל כקילוגרם קוקאין. על פי כתב האישום שהו השניים בברזיל מנובמבר 98 ועד ל-8.2.99. ביום 6.2.99 הודיעה ראקל לעורר כי בטיסתם חזרה ארצה בכוונתה להביא על גופה סמים ובהמשך מסרה לעורר 3,000 דולר שקיבלה עבור הייבוא והוא הטמין את הכסף בין חפציו. השניים טסו בטיסות נפרדות ארצה. ראקל הגיעה ארצה כשעל גופה כקילוגרם נטו קוקאין ונעצרה. השניים הואשמו בעבירות של ייבוא סמים ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה הקושרות את המשיב במהלך ייבוא הסם. ביהמ"ש ביסס החלטתו, בין היתר, על זכרון דברים שערך קצין משטרה ושלפיו ביקש העורר להגיע להסדר עם חוקריו כדי לחלץ את בת זוגתו מן התסבוכת ובה מסר פרטים אחדים מהם עולה מעורבות עמוקה של העורר בייבוא הסם. בהתחשב בראיות לכאורה ובחזקת המסוכנות הקבועה בעבירות סמים הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. קיימת תשתית ראייתית הכוללת ראיות נסיבתיות, וכן הודאותיה של ראקל הקושרות את העורר לאירוע, שתיקתו של העורר וסירבו למסור גירסה במשטרה, ולבסוף זכרון דברים המהווה "ראשית הודייה". הראיות הנסיבתיות הן טיסתו של העורר לארץ בטיסה נפרדת מחברתו, המתנתו בשדה התעופה לחברתו, והמצאותם של כ-2,700 דולר בכליו ללא כל הסבר אודות מקורות הכסף. העורר בחקירתו שמר על זכות השתיקה הגם שהוסבר לו ששתיקתו עשויה לשמש חיזוק לראיות נגדו ובחר שלא להגיב לכל השאלות המופנות אליו. זכרון הדברים המשטרתי מהווה חיזוק משמעותי לראיות התביעה שכן האמור בו משמש "ראשית הודייה". בנסיבות מתאימות, כשנאשם מביע רצונו להודות בחלקו באשמה המיוחסת לו, ובלבד שיקבל טובת הנאה, ניתן לראות את דבריו "כראשית ראייה" ובתור שכזאת, כראייה מסייעת או מחזקת ראייה אחרת העומדת נגדו.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אורי קינן לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 24.3.99).
בש"פ 1250/99 - אבי גבאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בשני אישומים נפרדים המתייחסים לשתי פרשיות של סחיטה באיומים. אישום אחד מגולל פרשיה ממושכת של סחיטה באיומים מהבעלים של מסעדת "דן מסמיה" שתכליתה היתה קבלת כספים ואילוצו של המתלונן להעביר את המסעדה לרשות העורר. על פי האישום השני הכיר העורר בספטמבר 98 בעלים של חברה שעסקה במכירת ירקות ופירות בשוק הסיטונאי בתל אביב ובקרית מלאכי והניע את המתלונן באמצעות איומים על חייו ועל חיי בנו, להיכנס עמו לשותפות ולמסור לידיו כספים שנכנסו לחברה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי
קבע שקיימות ראיות לכאורה למעשי הסחיטה, וכן כי העבירה של סחיטה באיומים מקימה עילת מעצר שיסודה מסוכנות לבטחון הציבור. לפיכך הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. באשר לשאלה אם קיימות ראיות לכאורה - לתשתית הראייתית הבאה מפי המתלוננים ועדים אחרים מתווספת שתיקת העורר במשטרה אשר לא נתן גירסאות מטעמו. על פי ההלכה הפסוקה, כשהנסיבות קוראות למתן הסבר מפי הנאשם, שירחיקו מן המעשים המיוחסים לו, והוא נמנע מלעשות כן, מתחזקת גירסת התביעה. הסבריו של הסניגור אינם תחליף למסירת גירסה מפי הנאשם עצמו, ואין בהם כדי "לכרסם" בחומר הראיות.
ג. אשר לעילת המעצר - אמנם העבירות המיוחסות לעורר - סחיטה באיומים לפי סעיף 248 לחוק העונשין - אינן מסוג העבירות המקימות חזקת מסוכנות מכח הדין. במקרים כאלה יש לבחון אם מתקיימת בנאשם מסוכנות ממשית. מסוכנות זו נלמדת מחומרת העבירות, מנסיבות התרחשותן, מעברו הפלילי של הנאשם ומיתר נסיבות המקרה. במקרה הנדון מתקיימת מסוכנות בשל שני היבטים. ההיבט האחד הוא החשש לשיבוש הליכי משפט, הנלמד מעברו של העורר והקשיים שהרים על המשטרה כאשר הצליח משך כחודשיים להתחמק ולהסתתר מפני המשטרה ולא ציית לזימונים לסור אליה. ההיבט השני מצוי בחשש שנשקף מן העורר לבטחון הציבור בכלל ולמתלוננים בפרט. מצטיירת תמונה של אדם שהטיל אימה על המתלוננים ופחדיו של המתלונן הראשון מפני העורר ניכרים גם בהודעתו במשטרה בה ביקש לבטל את התלונה. בנסיבות אלה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד מרדכי כץ ודוד יפתח לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 26.3.99).
ע.פ. 7130+4964/97+6144 - יואב שבי ואבנר סעיד נגד מדינת ישראל - מדינת ישראל נגד זוהר חסן
*הרשעה בנסיון לרצח וזיכוי מנסיון לרצח וחומרת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 146/94 - הערעורים של שבי וסעיד נדחו פה אחד והערעור של המדינה נדחה ברוב דעות).
א. המערערים והמשיב הואשמו בנסיון לרצוח את בני אבירם, קצין הבטחון של כלא ניצן (להלן: המתלונן), בו היו כלואים הרב עוזי משולם ועשרה מחסידיו. שבי, סעיד וחסן נמנים על חסידיו של הרב משולם. באחד הימים, באוקטובר 94, סמוך לשעה 40:6 בבוקר, כאשר יצא המתלונן מדירתו בקרית מלאכי, נורו לעברו יריות ו-3 מהן פגעו בו. לגירסת התביעה נורו היריות מתוך תא מטען של מכונית מסחרית כאשר המתלונן היה מול דלת ההזזה של תא המטען. על פי תיאורו של המתלונן הדלת נפתחה במפתיע והיורה נתגלה לעיניו עם הפתיחה ממש. המתלונן, על אף שנפגע, שלף את אקדחו וירה 12 כדורים לעבר המכונית. לגירסת המתלונן, שבי נהג במכונית, סעיד ירה בו ואדם שלישי, אלמוני שהמתלונן לא ראה אותו, הוא שפתח את תא המטען. מיד לאחר היריות נעה המכונית לעבר בית החולים קפלן בכניסה לרחובות, וכעבור נסיעה של כ-20 דקות הגיעה המכונית לבית החולים והאדם השלישי שנהג בה הביא את שבי וסעיד לחדר המיון שם קיבלו טיפול רפואי. אחראי משמרת המאבטחים העד דרור היטר ראה את האדם השלישי מסתובב בחוץ ותר אחר טלפון. דרור הציע לו לטלפן מתוך המשרד, ומתברר שבאותו בוקר, בשעה שבה השתמש האלמוני בטלפון, היתה שיחה מאותו טלפון לביתו של חסן. אחראי משמרת אבטחה נוסף (העד יואב) פגש אף הוא
באדם השלישי והיה שותף להיתר שנתן לו דרור להשתמש בטלפון. השניים זיהו את חסן כאותו "אלמוני", תחילה בתמונות ולאחר מכן במסדר זיהוי חי.
ב. טענת התביעה היא כי האלמוני והאדם השלישי שהיה במכונית בזמן הירי הם אותו אחד וזאת בשל כך שבפרק הזמן שחלף מאז שעזבה המכונית את מקום האירוע ועד שהגיעה לבית החולים לא היתה הזדמנות סבירה להצטרפותו של האלמוני לנוסעים במכונית. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדותו של המתלונן שנורה ע"י אדם שהיה בתוך המכונית וכן גירסתו של המתלונן נתמכת בכך שבתוך תא המכונית נמצאו שני תרמילים של כדורי אקדח ותרמילים נוספים מאותו סוג נמצאו מחוץ לדלת המכונית וכל התרמילים נורו מאותו כלי נשק. קבלת גירסת המתלונן שימשה בסיס להרשעת השניים בנסיון לרצוח אותו כ"מבצעים בצוותא". לפיכך הרשיע אותם ביהמ"ש המחוזי וגזר לכל אחד מהם 16 שנים מאסר בפועל. באשר לחסן - שניים משופטי ביהמ"ש המחוזי קבעו כי הזיהוי הוא וודאי ושופט המיעוט סבר כי לנוכח מספר הפעמים שבהם נחשפו השניים לתמונתו של חסן לא ניתן לסמוך על זיהויו במסדר החי. ברם, רק אחד משני שופטי הרוב מצא כי בנסיבות העניין די בזיהויו של חסן כאותו אלמוני שהביא את הפצועים כדי לקבוע שהוא גם "האדם השלישי" שנמצא במכונית בזמן היריות. במצב דברים זה זוכה חסן ברוב דעות מעבירת הנסיון לרצח. שבי וסעיד מערערים על הרשעתם והמדינה מערערת על זיכויו של חסן. ערעורם של שבי וסעיד נדחה פה אחד וערעורו של חסן נדחה ברוב דעות השופטים קדמי ואריאל נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ג. השופט קדמי: באשר לערעורם של שבי וסעיד - הסניגור טוען כי אין ראיות מספיקות לכך שהמתלונן נורה מתוך המכונית שבה היו השניים וכי אין לסמוך על עדותו של המתלונן שזיהה אותם. טענה זו אין לקבל. אין כל עילה להטיל ספק בעדותו של המתלונן בדבר מקור הירי. עדותו בעניין זה אינה "עדות יחידה" כפי שטוען הסניגור, ויש לה תמיכה ואימות בגורמים שונים אחרים. השניים מודים שהם היו במכונית בשעת הירי ואין מחלוקת ששבי היה זה שנהג בה. במצב דברים זה, שבי היה זה שהחנה את המכונית באופן שיצר "מלכודת" שלתוכה נכנס המתלונן וסעיד היה במכונית. כך שיש לדחות את ערעורם נגד ההרשעה.
ד. אשר לעונש - טענתו של הסניגור היא שאין בנסיבות המקרה הצדקה לגזור על המערערים עונש כה חמור, המתקרב לעונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה של נסיון לרצח. טענה זו אין לקבל. מדובר במעשה שתוכנן היטב לפרטי פרטים, כאשר לכל אחד מן המעורבים בו היה תפקיד חיוני להצלחתו ורק בדרך נס ניצל המתלונן ממוות. המתלונן הינו עובד ציבור הממלא תפקיד רגיש ביותר במערך שירות בתי הסוהר ובתור שכזה חשוף לסיכונים ממשיים ומוחשיים אם לצרכי סחיטה ואם למטרות נקמה. ממלאי תפקידים עתירי סיכונים מסוג זה ראויים להגנה מיוחדת, ובין היתר בהחמרת העונשים המוטלים על אלה המנסים לפגוע בהם. המקרה שלפנינו מהווה אחד הגילויים החמורים ביותר של עבירת הנסיון לרצח, שבשל ייחודה נקבע לצידה מלכתחילה עונש של 20 שנים מאסר. בנסיבות העניין ראוי היה לגזור עונש המתקרב עד למאוד לעונש המירבי כך שאין להתערב במידת העונש. הכלל הוא שזיהויו של חשוד יעשה במסדר חי כאשר מסדר התמונות שמור לנסיבות מיוחדות. במקום שנערך מסדר תמונות לפני מסדר חי, יש לעובדת הזיהוי במסדר התמונות השלכה על רמת וודאותו של הזיהוי במסדר החי שבא אחריו. ברם, כאשר מדובר בעיון בתמונות לצרכי איתור של חשוד שאינו מוכר למזהה, מצדיק העניין הציבורי שבקיום הליך האיתור סטייה מן הכלל האמור, מבלי שיהא בכך כדי לפגום ברמת וודאות הזיהוי במסדר חי שנערך בעקבות איתורו של
החשוד. בענייננו, ההליך הראשוני וההכרחי של איתור יפה היה לעניין הצגת מקבצי התמונות בפעם הראשונה וכל עוד החשוד לא אותר. עריכת "סדרה" של הליכי איתור באורח בלתי מבוקר, ללא נוכחות סניגור, כאשר במקבצי התמונות משולבת תמונתו של החשוד, שכבר אותר בשלב הראשוני והוא ידוע למשטרה, מהווה בפועל הליך של "שינון" פרטי התמונה לקראת הזיהוי הפורמלי במסדר החי. מעדות שני המזהים עולה כי הוצגו בפניהם תמונות שבהן זיהו את תמונתו של חסן בהזדמנויות נוספות, מעבר לשני שלבי האיתור להם טוענת התביעה. במצב דברים זה הזיהוי אינו בטוח והגורמים המחזקים לזיהוי אין בהם כדי לרפא את מה ש"קלקלו" האחראים להצגת התמונות בפני המאבטחים ב"הזדמנויות הנוספות".
ה. השופטת דורנר (דעת מיעוט): למאבטחים לא היה כל עניין בזיהויו של חסן, וביהמ"ש המחוזי התרשם ממהימנותם הרבה. השניים שהו בחברת "האדם השלישי" פרק זמן מספיק המאפשר זיהוי. התמונה הקבוצתית שהוצגה בפניהם כללה מספר רב של אנשים מכונסים בצפיפות ובעלי חזות דומה וצפיפות המצולמים וקנה מידה של התמונה הקשו על הזיהוי ולרשות המאבטחים הועמדה זכוכית מגדלת. נסיבות הזיהוי שוללות כל אפשרות להשפעה חיצונית על זיהויו של חסן. נוכחות סניגור וחתימה על התמונה הנדרשים למניעת השפעה חיצונית על הזיהוי לא היו נחוצים במקרה זה ופגם זה אין בו כדי לפגום במהימנות הזיהוי. נסיבות עריכת מסדר האיתור שוללות חשש לטעות. כך שמסדר האיתור כשלעצמו הינו בעל משקל מספיק לקביעת זהותו של אדם השלישי מבלי הצורך להתייחס למסדר הזיהוי החי. אלא שלאחריו נערך מסדר זיהוי חי. לתמונות שהוצגו למאבטחים בין שני המסדרים יכלה להיות השפעה מינימלית. הזיהויים נתמכים בראייה חיצונית בדרגת "דבר מה" נוסף. כך שהוכח כי חסן הוא שהביא את המערערים לבית החולים.
ו. השאלה היא אם קיימת אפשרות שחסן הצטרף למכונית בדרכה לבית החולים מבלי שהיה שותף לתכנון ולביצוע הפשע. בעניין זה הכללים הם כי אם האפשרות להסיק מהראיות הנסיבתיות את דבר קיומן של עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם מהווה אפשרות דמיונית בלבד, ולעומת זאת המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מראיות אלה, בהתחשב במשקלן, הינה דבר קיומן של עובדות שיש בהן אשמה של הנאשם, הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר. בענייננו, האפשרות שהאדם השלישי במכונית בעת הירי לא היה חסן, וכי אדם זה נעלם בדרך כלשהי, וחסן, המתגורר בראש העין, הצטרף לנסיעת המכונית במהלך דקות הנסיעה המעטות בכביש הבינעירוני מקרית מלאכי לבית החולים קפלן, מבלי להיות שותף לתכנון הפשע, נראית דמיונית. לפיכך יש לקבל את ערעור המדינה על זיכויו.
ז. השופט אריאל: הצטרף למסקנתו של השופט קדמי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אריאל. עו"ד שמואל פלישמן לשבי ולסעיד, עו"ד אריאל עטרי לחסן, עו"ד גב' אתי כהנא למדינה. 21.3.99).
ע.פ. 7034/98 - דויד אלאייש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער והמתלוננת, ילידת אפריל 75, הכירו בקיץ 92. במשך מספר חודשים המתלוננת היתה חברתו של המערער ובאותה תקופה קיימו יחסי מין פעמים רבות. לאחר מכן נפרדו. בינואר 94 היתה המתלוננת חיילת ובאחד הערבים באה לדירתו של חברו של המערער אחד בשם סרוסי לפי הזמנת המערער. בדירה היו תחילה מספר צעירים אך לבסוף נשארו במקום המערער, סרוסי והמתלוננת. השניים דרשו מהמתלוננת להתמסר
להם ואף הצליחו להפשיטה אך היא התנגדה. בסופו של דבר, הניחה להם להגשים את רצונם ובלבד שהעניין יסתיים והיא תוכל ללכת. כעבור כחודש בא המערער לביתה של המתלוננת ושוב ניסה להפשיטה אך לבסוף עזב את המקום. עתה סיפרה המתלוננת על האירוע לחברתה והעניין הגיע למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של אינוס, ניסיון לאינוס ומעשה מגונה וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - טוען הסניגור כי גם לפי גירסת המתלוננת צריך היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שבאירוע הראשון היו המערער וחברו רשאים להניח שהיתה הסכמה מצד המתלוננת כפי שטוען המערער. ברם, מה שניתן להסיק מהגירסה של המתלוננת אינו שניתן היה להבין שהסכימה. מצב כזה של קרבן תקיפה מינית שמתייאשת מן הסיכוי להיחלץ מציפורני תוקפיה הינו מקרה "שתחילתו באונס וסופו בייאוש" והמערער לא יכול היה ללמוד מכך אפשרות של הסכמה. כל הטענות האחרות של הסניגור מכוונות כלפי קביעות עובדתיות בדבר מהימנות העדים ואין להתערב בכך. אשר לעונש - העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש לערעורים.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד ארז גוטמן למערער, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 2.2.98).
בג"צ 1284/99 - פלונית נגד ראש המטה הכללי ואח'
*קידומו בדרגה של תת אלוף שניצל את מעמדו לקיום יחסים עם חיילת שהיתה נתונה למרותו(העתירה נתקבלה).
א. העותרת היתה חיילת בצה"ל. החל בנובמבר 95 שימשה כפקידתו האישית של המשיב הרביעי (תא"ל ניר גלילי - להלן המשיב) ששימש מפקד הבסיס. בין השניים נרקמה מערכת יחסים קרובה ואינטימית שכללה מפגשים בעלי אופי מיני בלשכת המשיב בבסיס. בעקבות אחד המפגשים התלוננה העותרת נגד המשיב בדבר קיום מגע מיני בניגוד לרצונה באופן העולה כדי אינוס. המשיב הודה כי קיים עם העותרת יחסים אינטימיים בעלי אופי מיני בהסכמתה והכחיש כי קיים איתה מגע מיני מלא. הפרקליט הצבאי הראשי קבע כי אין מקום להעמדת המשיב לדין פלילי ואין להמליץ על שחרורו מצה"ל. הפצ"ר הורה על העמדת המשיב לדין משמעתי והמליץ על עיכוב קידומו בתפקיד ובדרגה למשך שנתיים. המשיב עמד לדין משמעתי לפני סגן הרמטכ"ל האלוף מתן וילנאי ונדון לנזיפה. הרמטכ"ל רב אלוף אמנון ליפקין שחק אימץ את המלצת הפצ"ר בדבר עיכוב קידומו של המשיב למשך שנתיים. לאחרונה החליטו הרמטכ"ל, רב אלוף מופז, ושר הבטחון ארנס, על מינויו של המשיב לתפקיד מפקד גויס ועל העלאתו לדרגת אלוף, לאחר שקודם לכן המליצו על כך הרמטכ"ל הקודם רב אלוף ליפקין - שחק ושר הבטחון הקודם יצחק מרדכי. העתירה נתקבלה.
ב. כעקרון, החלטות בדבר מינויים בצה"ל מסורות לשיקול דעתו של הרמטכ"ל. שיקול דעת זה רחב אך אינו מוחלט. החלטה החורגת מגדר מתחם הסבירות בג"צ יתערב בה. בענייננו, ניצול יחסי מרות לשם השגת טובות הנאה מיניות היא נורמה פסולה שיש להוקיעה ולשרשה. התנהגותו של המשיב היתה התנהגות נפסדת ובלתי מוסרית, שאינה הולמת קצין בצה"ל ומקומה לא יכירנה בכל מסגרת בה מתקיימים יחסי מרות. המחיר ששילם המשיב עד כה אינו קל, אך אין בו כדי לבטא באופן הולם את חומרת התנהגותו ואין זה המחיר הדרוש לשיקום התשתית הנורמטיבית של צה"ל בתחום זה. בנתונים אלה יש לקבוע כי המשיב לא יקודם בדרגה. בג"צ לא ראה לקבוע כי לא יקודם בתפקיד, משום שהדרגה מסמלת סטטוס והעלאה בדרגה היא בבחינת אות הוקרה. לכך לא ראוי
המשיב. לא כן כאשר מדובר בקידום בתפקיד, המגלם הרחבת אחריותו של המפקד וניצול רחב יותר של כישוריו ומקצועיותו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ירון קידר, גב' כרמית יודוביץ' ויבין רוכלי לעותרת, עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס לרמטכ"ל ושר הבטחון, עוה"ד אליהו זהר, רועי בלכר ועמית קריספין למשיב. 28.3.99).
ע.פ. 3225/98 - דוד כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של אינוס(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירה של אינוס בכך שהחדיר אצבע לאיבר מינה של המתלוננת בניגוד לרצונה ותוך שימוש בכח. המערער נדון לעונש קל של ששה חודשי מאסר שירוצה בעבודות שירות אך אינו משלים עם ההרשעה. העדות המרכזית שעליה נשענת ההרשעה היא עדות המתלוננת שביהמ"ש נתן בה אמון, והסניגור סבור שביהמ"ש לא היה צריך להאמין לה. לדעת הסניגור מדובר בעדות המתלוננת מול עדות המערער ולא היה מקום להעדיף את עדות המתלוננת. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי ראה תימוכין לגירסת המתלוננת בעדות עד תביעה שהוא בעל חנות סמוכה לגן אלישבע שבו, לפי הנטען, בוצע המעשה. המתלוננת העידה שמיד לאחר המעשה כשיצאה מהגן נכנסה לחנותו של עד התביעה, ובעל החנות התרשם שמשהו לא רגיל אצלה ולבקשתה סיפרה לו את מה שאירע והוא יעץ לה לא להתלונן במשטרה. עד תביעה זה מסר את הדברים במשטרה, אך כשהובא להעיד הוכרז כעד עויין ואימרתו במשטרה הוגשה והעד אישר שבמשטרה אמר דברי אמת, אך אינו זוכר את תוכן הדברים. ביהמ"ש המחוזי ראה בעדות זו חיזוק לדברי המתלוננת. צודק הסניגור שעצם היותו של העד עד עויין מפחיתה ממשקל העדות. משקל העדות פוחת לא רק בגלל חוסר אמינותו של העד, אלא בגלל חוסר האפשרות להעמיד את גירסתו במבחן החקירה הנגדית. אלא שבענייננו עדותו של עד זה לא היתה התמיכה היחידה ואפילו לא התמיכה העיקרית לעדות המתלוננת והיתה תמיכה מספקת אחרת לעדותה לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד גב' אורלי מוראל למשיבה. 14.12.98).
ע.א. 3174/96 - אברהם ופרידה סובאג נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*מכירת 2 דירות מגורים ודרישה לפטור ממס שבח(מחוזי חיפה - עמ"ש 125/94 - הערעור נדחה).
א. חוק מס שבח מקרקעין (פטור במכירת דירות מגורים - הוראת שעה) מסדיר פטורים במכירת דירות. סעיף 2(א) לחוק אומר "... מכירתה של דירת מגורים בתקופה הקובעת תהא פטורה ממס אם ביקש זאת המוכר בעת הגשת ההצהרה... (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), לא יחול הפטור על המכירה אם נתקיים אחד מאלה:... (2) המוכר מכר בפטור ממס לפי חוק זה... דירת מגורים שנרכשה או נבנתה בתקופה הקובעת". חוק הפטור היקנה למוכר את האפשרות למכור בפטור במס שבח שתי דירות מגורים בתוך 12 חודשים במהלך "התקופה הקובעת", בין 1 בינואר 92 לבין 31 בדצמבר 96. המערערים רכשו דירה מקבלן ביום 30.12.91. בניית הדירה הושלמה במהלך שנת 92 ונסתיימה ביום 5.8.92 (להלן: הדירה החדשה). בפברואר 94 מכרו בני הזוג את הדירה וקיבלו פטור על פי חוק הפטור ממכירת דירות. למערערים היתה דירת מגורים נוספת, ישנה,
שנרכשה על ידם לפני ינואר 92 (להלן: הדירה הישנה). ביוני 94 מכרו המערערים את הדירה הישנה וביקשו פטור ממס שבח לפי הוראת השעה גם בגין מכירת דירה זו. מנהל מס שבח דחה את בקשתם וחייבם בתשלום המס. ועדת הערר דחתה את הערר בקבעה כי בניית הדירה החדשה הושלמה בתוך התקופה הקובעת ועל כן חל עליה סעיף 2(ב)(2) הנ"ל. הערעור נדחה.
ב. השאלה הראשונה שמעלים המערערים נוגעת לעצם מתן הפטור, והיא: האם מכירת דירה שנרכשה או שנבנתה "בתקופה הקובעת", שוללת מנישום את זכותו ליהנות מפטור גם לגבי דירה שהיתה בבעלותו לפני התקופה הקובעת. לעניין זה יש לקבל את עמדת מנהל מס שבח כי מכירת דירה שנרכשה ונבנתה בתקופה הקובעת שוללת מנישום את זכותו ליהנות מפטור לגבי דירה שהיתה בבעלותו לפני התקופה הקובעת.
ג. ממשיכים המערערים ושואלים מה היא "דירה שנבנתה" בתקופה הקובעת, שמכירתה תכניס את הנישום לגדר החריג שבסעיף 2(ב)(2) להוראת השעה ותשלול פטור במכירת דירה שניה. לדעתם, "דירה שנבנתה" בתקופה הקובעת היא דירה שמועד התחלת הבניה היה בתקופה הקובעת, ואילו אם מועד התחלת הבניה היה לפני התקופה הקובעת והשלמת הבניה היתה בתוך התקופה הקובעת אין לומר שמדובר בדירה שנבנתה בתקופה הקובעת. מנהל מס שבח שלל דעה זו וסבר כי דירה שנבנתה בתקופה הקובעת היא דירה שבנייתה נסתיימה בתקופה הקובעת ובכך צדק.
ד. למסקנתו הגיע ביהמ"ש העליון לאחר דיון בפרשנות חוקים בכלל ופרשנות דיני מסים בפרט. לשונו של סעיף 2(2) לחוק הפטור אינה משתמעת לשתי פנים. יש צדק בדברי המערערים, כי אם יכול אדם לקבל פטור ממס כשהדירה השניה שמכר היא דירה חדשה, קל וחומר שצריך היה לקבל את הפטור כאשר הדירה הנמכרת שניה היא דירה ישנה, אך אין לדבר זה כל עיגון בלשון החוק.
(בפני השופטים: אור, טירקל, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד בן ארי אביה למערערים, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 8.3.99).
ע.א. 7181/96 - ציון מוחבר נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח'
*דחיית טענה של רשלנות רפואית(הערעור נדחה).
א. בשנת 91 פנה המערער לרופא המשפחה בקופת חולים בשל כאבים שחש בגבו והרופא איבחן אצלו גוש שומני. והפנה אותו לכירורג במרפאת קופת חולים. הכירורג איבחן מורסה בגבו של המערער וביצע בה פיתחה וניקוז. בתום הטיפול הזהיר הכירורג את המערער כי העניין עלול לחזור. כעבור כ-4 חודשים הבחין המערער שוב בגוש בגבו אך השהה את פנייתו לטיפול רפואי כחצי שנה. לבסוף פנה לבית החולים ושם התברר כי הוא סובל ממחלת הסרטן באיזור הגב. בוצעה לו כריתה בעלת היקף נרחב והוא נזקק להשתלת שתל עור. המערער טוען כי רופא המשפחה התרשל בכך שלא תיאר במידה מספקת את הגוש שאיבחן, תיאור שהיה נדרש בשל אופיו הממאיר של הגוש. נגד הכירורג טען כי לא איבחן את האופי הממאיר של הגידול ולא הורה על ביצוע ביופסיה ולא עקב אחר מצבו הרפואי של המערער בתום הטיפול. את קופת החולים תבע הן בשל אחריות אישית בכך שלא הנהיגה נוהלי עבודה מתאימים והן בשל אחריותה השילוחית. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי לא היתה רשלנות באף אחד מהגורמים הנתבעים. הערעור נדחה.
ב. אבחנתו של רופא המשפחה היתה לגוש שומני שפיר. אבחנה זו לא חייבה תיאורים והסברים נוספים אודות הגוש, וההפנייה לכירורג היתה בבחינת המשך טיפול נכון
בנסיבות העניין. אבחנת הכירורג היתה כי החולה סובל ממורסה שפירה המצריכה פתיחה וניקוז ולא כריתה. אין בדברי המומחים שהעידו קביעה כי באבחנות אלה יש משום רשלנות. כל המומחים העידו כי כאשר מדובר במורסה, הטיפול הנדרש הוא פתיחה, ניקוז של המוגלה ומעקב עד לריפוי הפצע. אם הפצע נרפא אין צורך בטיפול או בבדיקה נוספים. לפי העדויות מציאותו של גידול ממאיר בצורה של מורסה היא נדירה ביותר. יתירה מזאת, ספק רב אם בעת ניקוז המורסה ע"י הכירורג, הגידול הממאיר כבר היה קיים בגופו של המערער.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, אריאל. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד עמוס גבעון למערער, עו"ד יעקב אבימור למשיבה. 7.3.99).
ע.א. 3409/94 - גאנם עזאיזה נגד פרי העמק בע"מ
*רשלנות תורמת בתאונת עבודה וגובה הפיצויים(מחוזי נצרת - ת.א. 634/89 - הערעור נדחה).
א. המערער, עצמאי בעל משאית, הוביל במשאיתו פרי למפעלה של המשיבה. הפרי נפרק מן המשאית לתוך בור מהפתח האחורי כשהמשאית עומדת על משטח מיוחד המצוי לפני הבור. משם מועלה הפרי במעלית הנעה על שרשרת מתוך הבור כלפי מעלה. לצד שרשרת המעלית מותקן גישרון מעבר מצד אחד של הבור למשנהו. המערער עלה על הגישרון, החליק וזרועו נתפסה ונותרה לו נכות צמיתה. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות לתאונה בין המערער והמשיבה בהטילו על המשיבה %75 ועל המערער %25. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי העמיד את הנכות על %60 ובהפעילו את תקנה תקנה 15 העמיד את הנכות על %90. על פי חוות דעת של מומחים רפואיים העמיד ביהמ"ש את נכותו הרפואית של המערער על %75 ועל אחוז זה הועמדה הפגיעה בכושר עבודתו. נזקיו של הנפגע הועמדו על 1,015,000 ש"ח ומסכום זה הורה ביהמ"ש לנכות את גימלאות המל"ל משוערכים ומהוונים שהסתכמו ב-707,000 ש"ח. המערער מערער הן על קביעת רשלנות תורמת מצדו והן על גובה הנזק והמשיבה מערערת על סכום הניכוי של גימלאות המל"ל. הערעורים נדחו.
ב. המערער עלה על הגישרון ללא כל סיבה או צורך. לא היה זה מתפקידו של המערער להימצא עליו. על פי עובדות אלה אכן רבצה אחריות מסויימת על המערער שאותה העריך השופט ב-%25. המערער לא היה עובד במפעל המשיבה, הוא היה קבלן עצמאי, ותפקידו היה להביא את המשאית עם הפרי למקום, להמתין לסוף הפריקה ולעזוב את המקום. היה מקום להטיל על המערער חלק מן האחריות והאחוז שיוחס לו אינו סוטה מן החלק שראוי היה להטיל עליו.
ג. אשר לגובה הנזק - למרות הפגיעה הקשה מאוד ואחוזי הנכות הגבוהים, קבע ביהמ"ש כי המערער לא יצא מבחינת כושרו ממעגל העבודה. התאונה אירעה ב-89 והצהרת המס לשנת 88 הראתה הכנסה נמוכה ביותר. אמנם, המערער הגיש לאחר התאונה דיווחים חדשים לשלטונות המס לגבי התקופה שקדמה לתאונה, אך ביהמ"ש לא מצא להתייחס לדיווחים אלה והמשיבה מבקשת להתייחס בחשד לדוחו"ת המוגשים לאחר התאונה לגבי שנים שקדמו לה. ביהמ"ש העמיד את הכנסתו של המערער על 4,000 ש"ח ומהם ניכה %25 בגין רשלנות תורמת כך שלצורך חישוב הפסדיו העמיד את השכר החודשי על 3,000 ש"ח. אין להתערב בסכום זה.
ד. אשר לגימלאות המל"ל - אלה אמורים היו להיות מנוכים נכון ליום פסה"ד בסכום של 707,000 ש"ח כאמור. המשיבה טוענת כי לאחר פסה"ד הגיש המערער למל"ל שומה סופית והגימלאות גדלו בצורה משמעותית. ההפרש לא נוכה מהפיצויים והמשיבה נתבעת לשלם למל"ל סכום גדול בהרבה מזה שנוכה בפועל. לשם הוכחת טענות אלה הוגשה
לביהמ"ש בערעור תעודת עובד ציבור של המל"ל המאשרת כי הגימלאות מסתכמות בלמעלה מ-2 מליון ש"ח ולפי פשרה שהוצגה תשלם המשיבה למל"ל 1,5 מליון ש"ח. על כן מבקשת המשיבה לנכות מהפיצויים את מלוא הסכום המעודכן. דין בקשה זו להידחות. ראשית, אין לקבל ראיה על הגדלת סכום הניכוי, שנעשתה לאחר פסה"ד, כפי שאין לקבל ראיה על הפסדים גדולים יותר שנגרמו לנפגע לאחר פסה"ד אם נגרמו כאלה; שנית, זוהי ראיה מאוחרת המתבססת על שומות שהוגשו למל"ל על הכנסה גבוהה יותר, כאשר ביהמ"ש לא התייחס לשומות אלה ולא קבע לפיהן את הפסד הכנסת המערער. ע"י קבלת ראיה להגדלת סכום הניכוי מבלי להגדיל את סכום הפיצוי בגין הפסד ההכנסה, נוצרת אסימטריה בלתי ראוייה בין השניים. על כן אין להגדיל את סכום הניכוי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אילן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד צדיק נסאר למערער, עו"ד בלכמן למשיבה. 30.3.99).
ע.פ. 4972/98 - לאון בן עטיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בחלקי רכב גנובים(הערעור נדחה).
א. המערער קנה חלקים של רכב מסוג טויוטה, שהיוו את כל חלקי הרכב למעט מנוע, שילדה ומרכב וכן חלקים של סוגי רכב נוספים. את החלקים רכש במגרשו של סוחר חלקי חילוף לכלי רכב משומשים הנמצא במגרש בשטחים. המערער הורשע בעבירה של החזקת חלקי רכב שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים ונדון למאסר בפועל של 4 חודשים וקנס של 9,600 ש"ח. הסניגור טוען כי לא הוכחו יסודות העבירה. לטענתו, הקביעה כי מחיר החלפים היה נמוך במידה משמעותית ממחירם המלא של חלפים כאלה אינה מבוססת עובדתית; כי לא נבדקה כלל טענת ההגנה שמדובר במגרש המפעיל עסק חוקי של מכירת חלפים; כי לא היה מקום לקבוע שהרכישה במגרש זה צריכה היתה להביא לזהירות מיוחדת מצד המערער; ולבסוף, כי השופט הכין טיוטת הכרעת דין בה זיכה את המערער מן האשמות שיוחסו לו ויש בכך כדי להשליך על קביעותיו בהכרעת הדין שאינן עולות בקנה אחד עם אלה שבטיוטה, דבר המצביע לפחות של ספק שעל המערער היה ליהנות ממנו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לכל אורך הדרך התרשם השופט התרשמות שלילית מן המערער. השופט הפעיל מבחן משולב אובייקטיבי וסובייקטיבי וקבע כי העובדה שמדובר בחלקי חילוף לרכב שנרכשו בשטחים - לאור מכת המדינה של גניבת כלי רכב והעברתם לשטחים - צריכה להוות תמרור אזהרה לאדם הרוכש חלפים כאלה שם, לנהוג במשנה זהירות בעשותו עיסקה כזו. נסיבה מחשידה המצטרפת לתמרור האזהרה הנ"ל מצא השופט במחיר הזול של החלפים. הסבריו ונימוקיו של השופט בנושא זה עומדים בפני הביקורת. גם על פי המבחן האובייקטיבי עוררו הנסיבות חשד סביר שהחלפים שרכש המערער היו גנובים ומשהוכיחה המדינה את סבירות החשד, עבר הנטל למערער להניח את דעתו של ביהמ"ש שרכש את החזקה ברכוש כדין. המערער לא הרים את הנטל שעבר אליו.
ג. אשר לטענה בדבר טיוטת הכרעת הדין של זיכוי - רשאי שופט להעמיד נגד עיניו כל מערכת עובדות וטענות היכולות להוביל למסקנה מסויימת ולאחר שקילת כל השיקולים הרלבנטיים לכאן ולכאן, להגיע לתוצאה סופית שיכול כי תהא שונה מזו שעליה חשב במהלך שקילת החומר. זהו חלק מתהליך קבלת ההחלטה והעובדה שהדברים נכתבו ולא רק התרוצצו במוחו של השופט אינה מעלה ואינה מורידה. אין בעובדה זו כדי לפגוע בהכרעת הדין הצריכה להיבדק לגופה, כפי שנעשה בערעור.
ד. אשר לעונש - העונש שנגזר הוא שני שליש מהעונש המירבי. העבירה בה הורשע המערער קלה יחסית לעומת האישום בסחר ברכוש גנוב שבו הואשם המערער, אך במסגרת העונש על עבירה שבה הורשע, ראוי היה שהמערער יקבל את העונש המירבי במיוחד לנוכח קופת השרצים של הרשעות קודמות מאותו סוג התלוייה לו מאחוריו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, זועבי. עו"ד רויטר אילן למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 16.3.99).
בג"צ 1764/99 - עוודה אבו מעמר, ראש שבט אל עזאזמה ואח' נגד שר הפנים ואח'(העתירה נדחתה).
*גירוש כאלף נתינים מצריים שהסתננו לישראל עקב סכסוך בין בני שני שבטיםא. בלילה שבין 14 ל-15 במרץ 99 הסתננו לישראל דרך הגבול הבינלאומי עם מצרים 860 נתינים מצריים בני שבט אל עזאזמה המתגוררים במצרים, על נשיהם, טפם וכל רכושם (להלן: המסתננים). מסתבר שקיים סכסוך בין בני שבט זה לבני שבט אחר, בני שבט טיאה, על רקע נקמת דם. העותרים הינם ראש בני שבט אל עזאזמה הנמצאים בארץ ובנו. הדרג הצבאי הבכיר החל פועל להשבת המסתננים למצרים והתקיימו מגעים בין גורמים אלה לבין גורמי הצבא המצרי והושג הסדר שלפיו יוסעו המסתננים ע"י הישראלים בשיתוף עם אנשי הצבא המצרי למתקן שהוכן ע"י המצרים בצדו השני של הגבול, המתקן יהיה מובטח ע"י מאות חיילים וקצינים מצריים כדי למנוע כל סכנה לחייהם ושלומם של חיי היושבים בו. במקביל התחייבו המצריים לנהל מו"מ לקראת סולחה בין היריבים כך שהסולחה תאפשר את חזרת המסתננים למקום מושבם הקבוע. בעתירה לבג"צ טוענים העותרים, בין היתר, שאינם "מסתננים" במובן החוק למניעת הסתננות ועל כן אין לגרשם. העתירה נדחתה.
ב. הגדרה של "מסתנן" כוללת את מי שנכנס לישראל ביודעין ושלא ביודעין ובתקופה הרלבנטית היה, בין היתר, אזרח מצרי. אין ספק שערב כניסתם של המסתננים ארצה הם היו תושבי מצרים לפחות משך 17 שנים. על כן רשאים שר הבטחון או מי שמוסמך על ידיו לגרשם מן הארץ. אין יסוד לטענה שהמסתננים הינם אזרחים או תושבי ישראל וכי עומדת להם זכות כלשהי למנוע את גירושם.
ג. השאלה על פיה יוכרע גורל העתירה היא, אם קיימת עילה המבוססת על נימוקים הומניטריים, על פיה יש להימנע מגירוש העותרים מן הארץ, בשל החשש לחייהם אם יוחזרו למצרים. ההסדר שאליו הגיעו שלטונות צה"ל עם שלטונות הצבא המצרי, הוא הסדר סביר ולפיו ננקטו אמצעים המניחים את הדעת להבטחת שלום המסתננים. בהתחשב בנסיבות אלה דין העתירה להידחות.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' בייניש. עו"ד יהודה רסלר לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 21.3.99).
בש"א 292/98 (ע.א. 291/98) - עיסא ג'רייס נגד המועצה לשיווק וייצור ירקות בע"מ ואח'
*מחיקת ערעור בפשיטת רגל על הסף(בקשת המשיבה למחיקת הערעור על הסף - הבקשה נתקבלה).
א. המערער הוכרז כפושט רגל ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה ביום 28.6.92. כעבור כחודש הגישה המשיבה לכונס הרשמי (המשיב 2), המשמש כנאמן על נכסי המערער, תביעת חוב של כ-135,000 ש"ח. במאי 95 אישר הכונס הרשמי את תביעת החוב על
סכום של 122,000 ש"ח ודחה יתרת חוב בסכום של כ-13 אלף ש"ח. לאחר בירורים נוספים הודיע הכונס בדצמבר 95 למשיבה כי אחד השטרות בסך 25,000 ש"ח, נשוא התביעה, אינו נושא חתימה של המערער כערב אישי לחוב. במאי 96 פנה הכונס לביהמ"ש וביקש ביטול אישור תביעת החוב של המשיבה מחמת הטעות האמורה שבגינה אושרה התביעה ושנתגלתה לאחר מכן. ביהמ"ש דחה את הבקשה והכונס לא הגיש ערעור. לעומת זאת, המערער, שלא היה צד להליכים בביהמ"ש המחוזי, הגיש את הערעור דנא. המשיבה ביקשה להורות על מחיקת הערעור על הסף באשר פושט הרגל אינו זכאי להגיש ערעור משום שלא היה צד בביהמ"ש המחוזי. הכונס תומך בטענתו של המערער שהיה זכאי להגיש ערעור. הבקשה למחיקה על הסף נתקבלה.
ב. באשר לטענה שצריך לקבל רשות ערעור - מדובר כאן ב"צו פשיטת רגל" כמשמעותו בפקודת פשיטת הרגל ועל צו בפשיטת רגל בביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה אפשר לערער לפני ביהמ"ש העליון. אשר לזכותו של פושט הרגל להגיש ערעור - המערער והכונס הרשמי מתנגדים לבקשה למחיקה על הסף ומבקשים לדחות את טענתה של המשיבה כי לפושט הרגל אין זכות להגיש ערעור משום שלא היה צד בהליכים בביהמ"ש המחוזי. לעניין זה יש לקבל את עמדת המשיבה, ודין הערעור להימחק על הסף.
(בפני: הרשמת אגמון. 29.3.99).
רע"א 7664/98 - ...LSLנגד ברוך יוגב ואח'
*סירוב למתן צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
באוגוסט 98 הגישו המבקשות, חברות זרות הרשומות בארה"ב, המרצת פתיחה נגד המשיבים בטענה כי אלה נטלו סודות יצור של זני עגבניות שבבעלות המבקשות, מאת החברה שעסקה בייצורן עבור המבקשות ואשר אצלה עבד המשיב עד סוף 91. לטענת המבקשות, הפיצו המשיבים את זני העגבניות האמורות ברחבי העולם תוך הפרת זכויות הקניין של המבקשות. במסגרת המרצת הפתיחה ביקשו המבקשות בעיקר לאסור על המשיבים לעשות כל פעולה שהיא בסודות האמורים ובמקביל ביקשו צווי מניעה זמניים הדומים אלה שנתבקשו בהמרצת הפתיחה כסעדים סופיים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צווי מניעה זמניים מהנימוקים הבאים: המבקשות לא הציגו תשתית ראייתית או משפטית המבססת את תובענתן במידה הדרושה לקבלת סעד זמני; המבקשות לא צירפו תצהיר מטעם מומחה לעניין זהות הזנים; המבקשות לא דאגו לצרף לבקשה אסמכתאות לביסוס טענותיהן; מאזן הנוחות אינו פועל לטובת המבקשות שכן אם תוכח התביעה תהיה הפגיעה ניתנת לפיצוי כספי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
התשתית הראייתית שהניחו המבקשות מותירה ספק לגבי הזכות לכאורה שלהן בזני העגבניות. זאת ועוד, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. הוצאת צו המניעה הזמני תפגע בעיסוקם של המשיבים ותסב להם נזק קשה ומיידי, כאשר מנגד עומדת זכות קניינית נטענת של המבקשות, להבדיל מזכות קניינית מוכחת שבעליה נמצא זכאי להגנתה. במצב דברים זה, ונוכח העובדה שהמבקשות לא פירטו מה הנזקים שייגרמו להן אם לא יוצא צו מניעה זמני, הרי דחיית הבקשה למתן צו זמני לא תסב למבקשות נזק שאינו ניתן לפיצוי כספי.
(בפני: השופט אור. עו"ד דן כהן למבקשות, עוה"ד שי אלכסנדרוני, אבי שץ ומשה בר למשיבים. 25.1.99).
ע.פ. 448/99 - פואז דעאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הונאת רשויות המס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יועץ מס, קשר קשר עם אחרים שהיו לקוחותיו, ועם עובדת במשרד פקיד השומה בכפר סבא, כדי להונות את רשויות המס. במהלך ביצוע העבירות נהגו המערער ושותפיו לעבירה, להעביר לעצמם סכומי כסף נכבדים מכספים שנמסרו ע"י לקוחותיו של המערער לצורך תשלום ניכויי מס במקור. העובדת במשרד פקיד השומה דאגה לאיפוס יתרות החוב של הלקוחות, או לזיכוי חשבונותיהם, אף שכלל לא הופקדו כספים בחשבונותיהם במס הכנסה. המערער הורשע ב-5 אישומים שעיקרם קשירת קשר לביצוע פשע, מעשה זיוף בידי עובד ציבור (שותפתו לעבירה של המערער), קבלת דבר בנסיבות מחמירות ומתן שוחד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור התייחס לנסיבותיו האישיות של המערער וכן לכך שהוא נטל חלק עיקרי בחשיפת הפרשה. התביעה אינה חולקת על כך כי המערער שיתף פעולה עם חוקריו וסייע בחשיפת העובדות, אך החל לעשות כן רק עקב פנייה של חברה אשר טענה כי שילמה למס הכנסה סכום כסף נכבד ולא זוכתה בגינו. ניכר שהמערער מתחרט על מעשיו ומתקשה להתמודד עם תוצאותיהם, אך כל הנסיבות לקולא היו לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי. המעשים שבגינם הורשע המערער הם חמורים ביותר, הם השתרעו על פני תקופה ממושכת, פגעו ברשויות המס וגם בלקוחותיו שלו, וללא ספק פגעו באמון הציבור במערכות שלטון רגישות. אלמלא נסיבותיו האישיות, היה המערער ראוי לעונש כבד במידה משמעותית מזה שהוטל עליו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד י. שפרלינג וע. גיל למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 16.3.99).
בש"פ 1740/99 - דניאל גאון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלוננת נסעה ברכב פרטי בחולון ועל פי הנטען נסע אחריה רכב אחר בו נהג אלמוני ולצדו ישב העורר. השניים החליטו לשדוד את הרכב ע"י ביום תאונה ומשהאטה המתלוננת את נסיעתה נגח רכב המערער מאחורי רכבה. משיצאה המתלוננת מרכבה נכנס המערער לרכבה ושני הרכבים נמלטו מן המקום. אופנוע משטרתי שעבר במקום פתח במרדף אחר העורר, והתפתח מרדף שבמהלכו הסיע העורר את רכבו מצד לצד, פגע באופנוע המשטרתי והפילו, המשיך לנסוע בניגוד לכיוון התנועה והמרדף הסתיים לאחר שהשוטר ירה בגלגלי המכונית. משנעצר הרכב יצא ממנו העורר והחל להשתולל ופצע שוטרת שהיתה במקום. נגד העורר הוגש כתב אישום שבו מיוחסות לו עבירות של שוד, סיכון חיי אדם במזיד, תקיפת שוטר וכיוצא באלה עבירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה לאישומים והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אין צורך להכריע בשלב זה בשאלה המשפטית אם בנסיבות המקרה התקיים יסוד האלימות הנדרש לעבירת השוד כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. לעניין המעצר, די בעבירות שביצע המבקש, כנטען, לאחר נטילת הרכב. מיוחסות לעורר פגיעה באופנוע של המשטרה, נסיעה בניגוד לכיוון התנועה תוך סיכון חייהם של נהגים הבאים מולו ותקיפת שוטר שבא לעצרו. מעשים אלה מלמדים על מסוכנותו הרבה של העורר. בנסיבות אלה קיים חשש לשלום הציבור ולהימלטות העורר ועל כן אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד ירון פורר לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 28.3.99).