בש"פ 1878+1984/99 - מדינת ישראל נגד יצחק חדיף ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים (נסיון לרצח)(ערר המשיבים על סירוב ביהמ"ש לשחררם בערובה ובקשת המבקשת להאריך את המעצר מעבר ל-9 חודשים - הערר נדחה ובקשת המדינה נתקבלה).
א. ששת המשיבים הואשמו בנסיון לרצוח את רוני הררי במסגרת עימות בין כנופיית פרדס כץ שבראשה עומד המשיב וכנופיית רמת עמידר בראשה עומד אחיו של רוני הררי. במהלך הנסיון לרצוח את הררי נורו אליו יריות כאשר שהה בבית קפה וחלק מיושבי בית הקפה נפצעו קשה. ביולי 98 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר המשיבים עד תום ההליכים, בהסכמת המשיבים, וללא שביהמ"ש בחן את חומר הראיות. לקראת סוף שמיעת ראיות התביעה עתרו המשיבים, במסגרת בקשה לעיון חוזר, לשחררם ממעצר, בטענה כי חלה התפתחות במסכת הראיות המשמיטה את הקרקע מתחת לעדותו של עד המדינה מאיר זיידורף (להלן: זיידורף), אשר בלעדיה אין תשתית ראייתית מספקת להרשעת המשיבים. הטענה היא שלגירסת זיידורף במהלך עדותו בביהמ"ש, אותן פגישות בהן שמע את המשיבים מתכננים את הרצח, התקיימו בין 12 ל-22 באפריל 98. והנה מתברר, על פי בדיקת מיקום השיחות מטלפונים סלולריים שבבעלות המשיבים 6-2, שלא תתכן הגירסה שבארבעה מהמועדים הנ"ל היו משיבים אלה ב"פונדק הנמרים" מקום בו לטענת זיידורף התקיימו השיחות עליהן העיד. הטענה היא כי נוצר "אליבי סלולרי" ואליבי זה יש בו כדי למוטט את גירסת זיידורף. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המשיבים והערר על כך נדחה.
ב. לגירסת זיידורף קיימות ראיות מסייעות ומחזקות. "האליבי הסלולרי" עליו נשענים המשיבים מבוסס על כך שהשיחות בין המשיבים להן האזין זיידורף נערכו, לטענתו במשפט, בין 19 ו-22 באפריל. אולם, בניגוד לגירסתו בביהמ"ש, בהודעותיו במשטרה ציין זיידורף שהשיחות יכלו להתקיים בין ה-19 ל-29 באפריל וכי קשה לו לקבוע את המועדים המדוייקים בהם שיחות אלה התקיימו. יתכן, על כן, שמהימנותו בכל הנוגע למועדי השיחות תפגע, אך לגבי עצם קיומן יימצא שניתן לסמוך על דבריו.
ג. אשר לבקשה להארכת המעצר מעבר ל-9 חודשים - חלק מהנימוקים האמורים מצדיקים גם את הארכת המעצר מעבר לתקופת 9 החודשים. המשפט מתנהל ביעילות וביהמ"ש מוכן להקצות מועדים נוספים לדיון, גם על חשבון דחיית תיקים אחרים, כדי להשלים את הדיון בתיק ככל ההקדם. לפיכך יוארך המעצר ב- 3 חודשים כמבוקש.
(בפני: השופט אור. עו"ד מיכה פטמן למבקשת, עוה"ד ירום הלוי, אביגדור פלדמן, משה רובינשטיין ודוד שפיגל למשיבים. 30.3.99).
בג"צ 6334/96 - לאה אליהו נגד אורי אליהו וביה"ד הרבני האזורי
*ביטול פס"ד של בי"ד רבני כאשר בין החותמים על פסה"ד היה דיין שלא ישב בדין. *סמכות בי"ד רבני בתביעת רכוש שנכרכה בתביעת גירושין(העתירה נתקבלה).
א. המשיב והעותרת נישאו בשנת 59. בשנת 63 רכשו דירה שנרשמה ע"ש המשיב לבדו. בשנים 63 עד 82 התגוררו העותרת, המשיב ושלשת ילדיהם בדירה. בשנת 82 עזבה העותרת את הדירה ומאז חיים בני הזוג בנפרד. בין הצדדים נתקיימו התדיינויות בביהמ"ש המחוזי ובביה"ד הרבני ובסופו של דבר הוכרזה העותרת כמורדת. בעקבות החלטת ביה"ד הגדול כי העותרת מורדת הגיש המשיב ביום 13.9.93 תביעת גירושין נגד העותרת ובה כרך את עניין הדירה בה התגוררו בני הזוג ואת יתר הרכוש שרשום על שמו ומוחזק על ידו. בעניין הדירה אמר המשיב בתביעתו כי נרכשה מכספו לבד. ביה"ד האזורי קיים דיון בתביעה זו ביום 10.2.94 בפני הדיינים הרבנים בן שמעון, בוחבוט וטולדנו. בדיון טען ב"כ העותרת כי העותרת זכאית למחצית הדירה משום
שאמה שילמה בשעתו שליש ממחיר הדירה. ב"כ המשיב כפר מכל וכל בטענת העותרת לגבי השתתפות האם ברכישה. ביום 26.4.94 נתן ביה"ד פס"ד עליו חתומים הדיינים בן שמעון, שיינפלד ובוחבוט, כאשר הדיין שיינפלד בא במקום הדיין טולדנו שישב בדין ביום 10.2.94 כאשר נדונה שאלת הרכוש. תביעות המשיב הן בעניין הגירושין והן בעניין הרכוש נתקבלו וביהמ"ש פסק כי על הצדדים להתגרש. משלא התייצבה העותרת לתאריך שנקבע לצורך סידור הגט החליט ביה"ד להתיר למשיב לשאת אשה שניה והוא אכן התחתן עם אשה שניה.
ב. העותרת לא ערערה על פסה"ד של ביה"ד האזורי מיום 26.4.94, אך הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה למתן פס"ד הצהרתי על בעלותה במחצית הדירה שבה התגוררו בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בנימוק כי טענות העותרת נגד פסה"ד של ביה"ד האזורי אינן מצדיקות לעקוף את דרך התקיפה הישירה של פסה"ד בפני ביה"ד הגדול. בעקבות זאת הגישה העותרת ערעור לביה"ד הרבני הגדול וחזרה על טענותיה בדבר חוסר סמכות ביה"ד בעניין הרכוש, בדבר הרכב ביה"ד כפי שהוא חתום על פסה"ד, ובדבר הימנעות ביה"ד מלפסוק לפי הדין האזרחי בנוגע לשיתוף בין בני הזוג. ביה"ד הרבני הגדול קבע כי אין פגם בכך שהרב שיינפלד חתם על פסה"ד, באשר הוא ישב בביה"ד האזורי תקופה ארוכה כשנדונו ענייני הרכוש שבין הצדדים, וכן דחה את הטענות האחרות שהעלתה העותרת. עתירת העותרת לבג"צ נתקבלה על יסוד הטענה כי ההרכב שחתם על פסה"ד לא היה ההרכב שישב בעת הדיון בעניין הרכוש.
ג. לעניין טענת העותרת שלא היתה סמכות לביה"ד הרבני לדון ולפסוק בזכויות הרכוש של בני הזוג - כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין צריכה לעמוד בשלשה תנאים: תביעת הגירושין צריכה להיות בכנות; הכריכה צריכה להיות כדין; הכריכה צריכה להיות בכנות. בענייננו, תביעת המשיב לגירושין היתה כנה והוגשה מיד לאחר שהעותרת הוכרזה כמורדת. נתון חשוב לצורך בחינת הכנות של תביעת הגירושין הם הנימוקים המועלים בתביעה ולצורך זה ביהמ"ש צריך לברר אם כתב התביעה שהגיש הבעל מעלה נימוקים לכאורה לתביעת הגירושין. במקרה שלפנינו יש במבחן זה כדי לחזק במידה משמעותית את כנות תביעת הגירושין שגילתה לא רק נימוקים לכאורה, אלא גם נימוקים שנתקבלו בסופו של דבר ע"י ביה"ד הרבני והספיקו לבסס פסק גירושין ומתן היתר למשיב לשאת אשה שניה. גם מימוש היתר הנישואין זמן קצר לאחר נתינתו מלמד כי דרישת הגירושין לא הוצגה מן השפה ולחוץ.
ד. אשר לטענת העותרת כי הכריכה לא היתה כנה משום שהבעל ביקש לנצל באמצעות הכריכה, את הסירוב של ביה"ד הרבני להכיר בזכויות העומדות לעותרת מכח ההלכה האזרחית בדבר שיתוף נכסים בין בני זוג - הטענה מעוררת את השאלה מתי יש לראות בעל דין, הכורך עניין מסויים בתביעת גירושין, כמי שמנסה לנצל לרעה ובחוסר כנות את העובדה שדין תורה שונה בעניין זה מן הדין האזרחי. הפסיקה לא נתנה עדיין תשובה לשאלה זו. גם המקרה דנא אינו מחייב הכרעה בשאלה הנדונה. הטעם לכך הוא שגם אם נפל פגם בכריכה שעשה המשיב, התוצאה אינה ביטול הסמכות של ביה"ד הרבני, שכן העותרת לא עמדה על המשמר, ולא ביקשה מביה"ד האזורי להמנע מלדון בעניין הרכוש בשל הפגם שנפל, לפי טענתה, בכריכה. כך שיש לדחות את טענות העותרת נגד סמכות ביה"ד הרבני בעניין הדירה.
ה. מאידך יש לקבל את הטענה המתייחסת להרכב ביה"ד האזורי שנתן את פסה"ד. הרכב זה שונה מן ההרכב שבפניו התקיים הדיון בתביעת הגירושין ובתביעת הרכוש הכרוכה בה. החלפת הדיין הרב טולדנו שהשתתף בדיון, הדיין הרב שיינפלד שלא השתתף בדיון
וחתם על פסה"ד, נוגדת את הכלל המחייב את ביה"ד לפסוק את הדין באותו הרכב בפניו נערך הדיון.
ו. כיוון שכך יש לבטל את פסה"ד ולאור התוצאה אין צורך לנקוט עמדה במחלוקת שבין העותרת לבין המשיב לגבי תוכן פסיקתם של ביה"ד הרבני האזורי וביה"ד הרבני הגדול בשאלת הזכויות של העותרת בדירה, והשאלה אם פסקו לפי ההלכה בדבר חזקת השיתוף בנכסים בין בני הזוג.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, אריאל. החלטה - השופט זמיר, הוסיפו השופטים גב' בייניש ואריאל. עו"ד עידו דיבון לעותרת, עו"ד אריה מולודיק לבעל. 29.3.99).
ע.א. 4602/97 - רדאל... בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*טענת רשלנות נגד בנק ששלח לבנק בחו"ל דוקומנטים לגוביינא ביצוא סחורה(מחוזי ת"א - ת.א. 529/92 - הערעור נדחה).
א. בשנת 84 נכרתה עיסקת יצוא בין רדאל לבין חברה אמריקנית (להלן: הרסט) שמושבה בקליפורניה, למכירת מכונות ע"י רדאל להרסט בשווי של 220,000 דולר. בהסכם נקבע כי הסחורה תשלח להרסט והתשלום יבוצע בדרך של שליחת דוקומנטים לגוביינא. מנהל רדאל פנה לבנק לאומי לשם מסירת הדוקומנטים וחתם על טופס סטנדרטי המתאים למשלוח דוקומנטים לגוביינא (להלן: הטופס). על פי הוראת רדאל היו הדוקומנטים צריכים להישלח לבנק בו מתנהל חשבונה של הרסט (להלן: הבנק הזר) ולהימסר להרסט רק תמורת חתימה על שטר חליפין אשר צורף לדוקומנטים. בנק לאומי העביר את הדוקומנטים לבנק הזר ובמקביל נשלחה הסחורה לארה"ב. בניגוד להוראות רדאל, מסר הבנק הזר להרסט את הדוקומנטים מבלי שהרסט חתמה על שטר החליפין. הרסט שיחררה את מטען המכונות מבלי לשלם את התמורה. התביעה שהוגשה בארה"ב ע"י רדאל נגד הרסט נסתיימה לאחר כשנה וחצי בפשרה ובתקופה האמורה של ניהול ההליכים המשפטיים נמצא חשבון רדאל בבנק לאומי ביתרת חובה והיא חוייבה בריבית. רדאל הגישה תביעה נגד בנק לאומי בטענה שבשל התרשלותו במשלוח הדוקומנטים לא שולמה התמורה לסחורה ועל כן אחראי הבנק ליתרת החובה. כמו כן טענה רדאל כי הבנק אחראי להתרשלות הבנק הזר מכח אחריות שילוחית. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
ב. לא הוכחה רשלנות מטעם בנק לאומי. הבנק הזר נבחר ע"י רדאל ששם ניהלה הרסט את חשבונה. ההוראה לשלוח את הדוקומנטים דווקא לבנק זה ניתנה ע"י רדאל עצמה, מבלי שבנק לאומי נדרש להביע דעה לעניין זה. גם אילו היה על בנק לאומי לבדוק את הבנק הזר הרי לא הוכח שהבנק הזר אינו אמין. באשר לאחריות השילוחית - ביהמ"ש קבע כי רשלנות הבנק הזר בולטת לעין ובנק לאומי לא כפר בקיום יחסי שליחות בינו לבין הבנק הזר, אך ביהמ"ש קיבל את טענת הבנק לפטור מאחריות שילוחית בינו ובין הבנק הזר, הן מכח טופס מסירת הדוקומנטים שבו יש סעיף מפורש הפוטר את בנק לאומי מכל אחריות במקרה שהבנק הזר לא ימלא אחר ההוראות כדרוש, והן על בסיס הכללים האחידים של לשכת המסחר הבינלאומי. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. רדאל טענה כי הטופס שעליו חתמה הפוטר את הבנק מאחריות מהווה חוזה אחיד וסעיף הפטור מהווה תנאי מקפח. לשאלה אם מדובר בחוזה אחיד אפשר לתת תשובה לכאן ולכאן, אך גם אם מדובר בחוזה אחיד הרי התנאי האמור אינו תנאי מקפח בנסיבות העניין דנא.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד אופיר צברי למערערת, עו"ד בנימין לוינבוק למשיב. 30.3.99).
בג"צ 1+114/98 - ח"כ איתן כבל נגד ראש ממשלת ישראל ואח'
*בניית דירות להשכרה לבני ישיבות וקביעת קריטריונים שיש בהם משום הפליה(העתירות נתקבלו ברוב דעות השופטים מצא וחשין נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד).
א. במדינת ישראל כ-100,000 דירות בבעלות המדינה שאותן משכירה המדינה לזכאים - תוך סבסוד, באמצעות חברות מאכלסות שונות. בחירת הזכאים נעשית על פי נהלים קבועים ועל פי סדרי עדיפויות שונים. על דרך הכלל נקבעת עדיפות בשיטה של צבירת נקודות כאשר צבירת 1400 נקודות מזכה משפחה בדיור. הניקוד נעשה על פי אמות מידה שונות ובכללן משך זמן הנישואין, מספר ילדי הזוג, מספר האחים והאחיות של בני הזוג וכיוצא באלה. ברם, כל מבקש וכל מועמד חייבים לעמוד בתנאי מוקדם ועיקרי אחד, והוא, "מיצוי כושר השתכרות". ההנחיה מדברת על משפחה שבה לפחות אחד מבני הזוג עובד במשרה מלאה. בהמשך נקבעים מעין חריגים להנחיה ובכללם דרגת אי כושר השתכרות יציבה בשיעורים מסויימים ועוד.
ב. העתירות עניינן בניית למעלה מ-500 דירות באזורים חרדיים עבור בני ישיבות שתורתם אומנותם. אין העותרים מתנגדים לבנייה ליהדות החרדית באזורים חרדיים ובלבד שהם עומדים בכל התנאים ובכלל זה מיצוי כושר ההשתכרות. לדעתם, בני הישיבות אינם ממצים את כושר ההשתכרות. תחילה שונו הנהלים כך שמי שתורתו אומנותו כמוהו כמי שממצה את כושר ההשתכרות, ולאחר הגשת העתירה שונו ההנחיות ונקבע כי כל לומד, כולל סטודנט, דינו כמי שמיצה את כושר ההשתכרות. ברם, לטענת העותרים הדירות נבנו באזורים חרדיים שסטודנטים אינם יכולים לזכות בהן, וכמו כן סטודנטים אינם יכולים כלל לאסוף את ה-1400 הנקודות מחמת המצב המשפחתי שבדרך כלל בין החילוניים. העתירות נתקבלו ברוב דעות השופטים חשין ומצא, בפסק דין מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ג. השופט חשין קבע כי ההנחיות הן למראית עין בלבד והן בטלות, שכן יש בהן משום אפלייה לטובה של בני הישיבות שאינם ממצים את כושר ההשתכרות לעומת האחרים. כיוון שכך קבע כי אין להקצות את הדירות לבני הישיבות על פי ההנחיות האמורות, ומכיוון שאין מספיק חרדים העומדים בתנאים כדי לאכלס את הדירות שנבנו באזורים חרדיים, הוא מציע למצוא דרך ובכלל זה האפשרות של מכירת הדירות ובניית דירות באיזורים שבהם יוכלו כל זכאי הדיור לזכות בדירות.
ד. מנגד סבר השופט אנגלרד, בדעת מיעוט, כי בני ישיבות, שנאסר עליהם לעבוד, ממצים בכך את כושר ההשתכרות, ועל כן אין כל פגם שהם יוכלו לזכות בדירות. לדעתו יש לדחות את העתירות.
(בפני השופטים: מצא, חשין, אנגלרד. עוה"ד אריה תוסיה כהן, עומרי כבירי וגב' דפנה הולץ-לכנר לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 30.3.99).
בג"צ 4690/97 - המוסד לביטוח לאומי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ועובדיה כרם
*התערבות בפסיקת בית דין לעבודה. *טענה שמחלת נפש עקב מצוקה בעבודה מהווה "תאונת עבודה"(העתירה נתקבלה).
א. המשיב השני (להלן: המשיב) יליד 31, ניהל עסק ולטענתו קיבל ממס הכנסה דרישות תשלום מוגזמות החל בשנת 89. הוא הגיע עם שלטונות המס להסדר תשלומים ובשל כך נטל הלוואות והבנק החל להפעיל עליו לחץ כבד לסגירת יתרות החובה. במחצית השניה של 91 החל המשיב לסבול - לטענתו - מ"דכאון עמוק ומתמשך" כתוצאה מהלחץ הנפשי שהיה נתון בו מפאת המצוקה אליה נקלע עסקו. במהלך התקופה ניסה פעמיים
לשים קץ לחייו. בסוף שנת 91 נסגר העסק ומאז אין המשיב עובד שכן הוא שרוי בדכאון ונזקק לטיפול. הוא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין "תאונת עבודה" ותביעתו נדחתה ע"י המוסד ועל ידי ביה"ד האיזורי לעבודה. ביה"ד קבע כי מדובר במתח נפשי מתמשך שאינו מהווה רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, החיוני לעצם התאונה לפי "תורת המיקרוטראומה". ביה"ד הארצי לעבודה קיבל ברוב דעות את ערעורו של המשיב וקבע כי מדובר ב"תאונת עבודה". לדעת ביה"ד יש לראות בדרישות שלטונות המס ובאי היכולת לעמוד בתשלום החובות, אירוע תאונתי, ומתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה הנפשית לבין העבודה. העתירה נתקבלה.
ב. באשר לשאלה אם על בג"צ להתערב בפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה - נושא ההכרה בנזק נפשי גרידא כ"תאונת עבודה" לא עמד עד כה לדיון בפני ביהמ"ש העליון ויש בו חידוש לעומת פסיקתו של ביה"ד לעבודה עצמו. נושא העתירה דנא הינו בעל חשיבות רבה מן הבחינה העקרונית והציבורית. חשיבותו מתפרשת אל מעבר למקרה הפרטני הנדון ויכולה להיות לו השלכה על קשת רחבה של מקרים הבאים בתחומיו. על כן מחייב הצדק את בדיקת הלכתו של ביה"ד הארצי לעבודה ע"י בג"צ ועל בג"צ להתערב בנושא.
ג. חוק הביטוח הלאומי קבע שתי קטגוריות של נפגעי עבודה: אלה הנפגעים ב"תאונת עבודה" ואלה הסובלים "ממחלת מקצוע". התקנות כוללות רשימה סגורה של "מחלות מקצוע" ומחלת הדכאון או כל מחלת נפש אחרת אינה מופיעה ברשימה האמורה ולא נטען כי עניין לנו ב"מחלת מקצוע". השאלה היא על כן אם הדכאון ונסיונות ההתאבדות בעקבותיו נגרמו ב"תאונת עבודה". סעיף 79 לחוק מגדיר תאונת עבודה לאמור "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו... ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלוח ידו ועקב עיסוקו במשלוח ידו". כדי לבוא בכלל ההגדרה צריכים להתקיים שני אלה: אירוע של "תאונה" ו"קשר סיבתי" בין העבודה לתאונה. בטרם יחול על העניין כלל הסיבתיות, יש צורך להוכיח כי ב"תאונה" מדובר. רק משהוכח שכך הוא, יש לבדוק קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לעבודה.
ד. ההיסטוריה השיפוטית מאופיינת ביחס חשדני לפיצוי בגין נזק נפשי, במיוחד במקרים שבהם עומד הוא בפני עצמו ואיננו מתלווה לנזק פיזי בר פיצוי כשלעצמו. מתח נפשי שמביא לניסיון התאבדות יכול להיות רכיב ב"תאונת עבודה" ובלבד שקרתה "תאונת עבודה". כאשר לפנינו "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק, די בנזק נפשי כדי שהעובד יחשב כנפגע עבודה ובלבד שנתקיימו יתר הדרישות שבחוק. השאלה המתעוררת היא אם נתקיים בענייננו התנאי של אירוע "תאונת עבודה" כפי שפסק ביה"ד הארצי לעבודה ונראה שלא כך הוא.
ה. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי בעל יעדים סוציאליים מובהקים. כשנזקקים למונחים שונים המצויים בו יש לפרשם בפרשנות תכליתית, לאורם של יעדים סוציאליים אלה. אך גם כשמדובר בחוק סוציאלי, יש לנקוט בפרשנות תכליתית ולעמוד על טיבו ויעדיו של החוק בהתאם לתכליתו. בכך שמדובר בחוק סוציאלי אין כדי לחייב פרשנות הפורשת כנפי החוק על ציבור נפגעים גדול ככל שניתן.
ו. המשמעות של "תאונת עבודה" היא אירוע פתאומי וחד פעמי הנראה לעין. "תאונה" מתרחשת באחד משלושה מצבים: אירוע עובדתי פיזי המתרחש בפתאומיות; שורה של פגיעות זעירות הקורות לאורך זמן, שכל אחת כשלעצמה היא מעין "תאונה" בזעיר אנפין וזוהי תורת המיקרוטראומה; אירוע בעל רקע קונסטיטוציונלי הפורץ בהקשר לתקרית בעבודה. בענייננו אין מדובר ב"תאונת עבודה" קלאסית, ונותר לבחון אם
ניתן לראות באירוע "תאונת עבודה" במסגרת תורת המיקרוטראומה או במסגרת פריצת מחלה קונסטיטוציונלית עקב "אירוע חריג" בעבודה. התשובה לשני אלה היא שלילית.
ז. כדי שהליך של מיקרוטראומה יבוא בגדרה של "תאונת עבודה", על התובע להוכיח כי מדובר במספר פגיעות שכל אחת מהן היא "תאונה" במובנה הרגיל של המילה, היינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים - באופן רעיוני עקרוני - לזיהוי ולבידוד וכן יש להוכיח שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובד, ויש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה. יישומם של תנאים אלה בעניין מתח נפשי מתמשך, הוביל את ביה"ד לעבודה לפסוק באופן עקבי, עד לפסה"ד דנא, כי מתח נפשי ממושך או מתמיד אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות וכך אמנם הדין. אין גם לראות במקרה דנא "אירוע חריג", אירוע חולני פתאומי על רקע מחלה קונסטיטוציונלית.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' עירית אלטשולר לעותר, עו"ד משה אפלמן למשיב. 25.3.99).
רע"א 6250/98 - AG reipaP dnaldroNנגד מפעלי ייצור והוצאה לאור... בע"מ ואח'
*העלאת טענת קיזוז נגד תביעה שטרית בין צדדים ברורים. *"עיסקה אחת" ו"חוב קצוב" לצורך קיזוז(מחוזי ת"א - ע.א. 273+310/97 - הערעור נדחה).
א. בין המערערת למשיבה התקיימו קשרי מסחר ובמסגרתם סיפקה המערערת כמויות שונות של נייר למשיבה. המסחר התנהל באופן שוטף, במסגרת תנאים שנקבעו מדי פעם בעל פה. התשלום היה נעשה באופן שוטף בלא שיעשה תמיד איזון בין כמות הנייר שסופקה למחיר שיש לשלם עבורו. להבטחת התשלומים עשתה המשיבה שטרי חוב לפקודת המערערת. במהלך יחסי המסחר סירבה המשיבה לשלם עבור משלוחי הנייר שקיבלה בטענה כי המערערת הפרה בעבר התחייבותה לספק 66 טונות של נייר ששולם עבורם ע"י המשיבה. המערערת הגישה להוצל"פ שני שטרי חוב שעשתה המשיבה והמשיבה הגישה התנגדות לביצוע השטרות. ההתנגדות לשטר אחד נדונה בפני שופט אחד וההתנגדות לשטר השני נדונה בפני שופט אחר, ובשניהם העלתה המשיבה טענה כי במסגרת ההתחשבנות השוטפת שילמה עבור 66 טונות הנייר למרות שהיא לא קיבלה אותם והיא מבקשת לקזז את מחיר 66 טונות גלילי הנייר שלא סופקו לה. שני שופטי השלום דחו את ההתנגדות וקבעו כי החיוב הכספי של המשיבה על פי שטרי החוב והחוב הכספי של המערערת בגין אספקת הנייר בעבר, אינם מעיסקה אחת ועל כן ניתן לקזזם רק אם הם חיובים קצובים, ולדעתם חיובה של המערערת אינו קצוב ועל כן לא ניתן לקיזוז. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה בקבעו כי עקרונית ניתן לקזז כנגד חיוב שטרי. ביהמ"ש השאיר בצריך עיון את השאלה אם החיובים של הצדדים הם מאותה עיסקה, שכן לדעתו אפילו אינם מאותה עיסקה, הם ניתנים לקיזוז, שכן הם חיובים קצובים. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
ב. השאלה הראשונה העומדת להכרעה הינה אם ניתן לעורר טענת קיזוז כנגד חבות על פי שטר. חוק החוזים (חלק כללי) קובע כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת... ניתנים לקיזוז... והוא הדין בחיובים כספיים, שלא מתוך עיסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". השאלה היא אם הקיזוז לפי סעיף 53 חל גם לעניין חיובים שטריים. קיימות דעות נוגדות בעניין זה, אך יש לומר כי על כל פנים ניתן להעלות טענת קיזוז נגד חיוב שטרי כאשר מדובר בצדדים קרובים. מתעוררת
גם שאלה אם ניתן לעורר טענת קיזוז כנגד תביעה שטרית בין צדדים שאינם קרובים, אך הבעיה סבוכה וניתן להשאירה בצריך עיון שכן בענייננו מדובר ביחסים שבין צדדים קרובים.
ג. באשר לשאלה אם החיוב על פי השטרות ועל פי העיסקה לאספקת גלילי נייר הם "מתוך עיסקה אחת" התשובה היא שלילית. הקשר בין חיוב שטרי שנעשה בעבר לבין אספקתו או אי אספקתו של משלוח גלילי נייר, אינו "הדוק" מספיק, כדי לראות בהם "עיסקה אחת".
ד. אשר לשאלה אם החוב בגין גלילי נייר הוא לסכום "קצוב" - חוב הוא "קצוב" אם ניתן לקבוע את שיעורו בפעולה חשבונית פשוטה. החוב המגיע בגין גלילי הנייר שלא סופקו הוא קצוב. ניתן לקבוע את שיעורו בפעולה חשבונית פשוטה, שעניינה כמות גלילי הנייר שהיה צריך לספק כפול מחיר טון של נייר על פי המחירון. לפיכך דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אילן. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפה השופטת בייניש. עוה"ד גיל רון ואיל קינן למערערת, עו"ד גב' מיכל הירשפלד למשיבים. 18.4.99).
רע"א 4391/98 - קצין התגמולים נגד מאיר עמר
*נכות שוטר כתוצאה מטיפול רפואי בקופ"ח כנכות הנובעת מהשירות במשטרה(הערעור נדחה).
א. המשיב שירת בצה"ל שירות חובה ולאחר מכן, במועד הרלבנטי, שרת כשוטר במשטרת ישראל. הוא סבל ממחלה שלא עקב השירות ועבר טיפול רפואי בבית חולים סורוקה בבאר שבע ע"י רופא קופת חולים ונותח באוזן שמאל. לאחר מכן הופיעה תופעה של רעשים וליקוי שמיעה מצד שמאל. השאלה שהתעוררה בביהמ"ש קמא ושנפתרה שם בחיוב היא: שוטר שנפגע כתוצאה מטיפול רפואי לקוי ע"י השרות הרפואי, היינו ע"י קופת חולים, כאשר המצב החולני לא נגרם עקב השירות, האם תוצאות מצבו החולני יחשבו כנובעות עקב השרות והנפגע יוכר כ"נכה" הזכאי לגימלאות אם לאו. המשיב דחה את תביעת השוטר אך ביהמ"ש קמא קבע כי המשיב זכאי לגימלאות. המדינה הסכימה כי אילו היה מדובר בחייל ולא בשוטר, היה המערער מכיר בנכותו של החייל בתנאים האמורים לעיל. הערעור נדחה.
ב. בחוק המשטרה (נכים ונספים) נקבע כי חוק הנכים של חיילי צה"ל יחול על שוטר ובכל מקום שמדובר בחייל ייקרא כאילו מדובר בשוטר. על כן יש להחיל בנסיבות המקרה שלפנינו אותו דין החל על חייל גם על שוטר. משהמדינה רואה כנכה, חייל הסובל מנכות רפואית שנגרמה עקב טיפול רפואי לקוי, הגם שהטיפול הרפואי לא היה בקשר לפגיעה עקב השירות אלא כתוצאה ממחלה, כך הדין גם לגבי שוטר. טענת המדינה היא כי למרות הוראות החוק האמורות יש להבדיל בין דין החייל לבין דין השוטר, באשר לגבי חייל מדובר בטיפול רפואי שאליו מופנה החייל ע"י השרות הצבאי והחייל אינו רשאי לקבל טיפול פרטי. לעומת זאת, השוטרים מקבלים את הטיפול הרפואי באמצעות קופות החולים. ברם, המשטרה נושאת בתשלום המגיע לקופת החולים שהשוטר חבר בה. הטיפול שהשוטר מקבל בקופת החולים הוא הטיפול שהמשטרה מסדירה אותו כחלק מתנאי השרות. כך דומה טיפול זה לאותו טיפול שהצבא מפנה אליו את החייל, במסגרת השירות, לקבלת טיפול רפואי, במרפאות שונות או בבתי חולים שונים. על כן יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד זיו אלדן למבקש, עו"ד נעים יואל למשיב. 18.4.99).
בש"פ 2089/99 - מדינת ישראל נגד משה אקובס
*שחרור בערובה ("הצעה" לרצח והפצת דולרים מזוייפים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב היה שוטר שבזמן הרבלנטי שירת ביחידת הליווי של המשטרה בבתי המשפט בת"א. במסגרת עבודתו הכיר את יוסי חדד, נרקומן שהשתייך לחבורת רמת עמידר בראשותו של יוסי הררי. בין חבורת רמת עמידר לבין חבורת פרדס כץ, בראשותו של יצחק חדיף, קיים סכסוך דמים ובין היתר נרצחו מספר חברים שהשתייכו לחבורות אלה. ביוני 98 הוגש נגד ששה מבני חבורת פרדס כץ כתב אישום המייחס להם עבירת ניסיון רצח של רוני הררי החבר בחבורת רמת עמידר. הששה נעצרו עד לתום ההליכים נגדם והובאו לדיונים באמצעות יחידת הליווי של המשטרה. הששה הוחזקו בתאי מעצר שבקומת המרתף של ביהמ"ש לפני הדיונים ולאחריהם. המשיב הואשם כי פנה מיוזמתו לחדד והציע לו כי ירצח את הששה מכנופיית פרדס כץ ע"י הנחת מטען חומר נפץ במרתף העצורים והכנסת הששה למקום והפעלת המטען. תמורת מעשי הרצח דרש המשיב מחדד 100,000 דולר. כן הואשם המשיב כי מכר לחדד 30,000 דולר בשטרות מזוייפים של 100 דולר וסיכמו ביניהם כי חדד ימכור את השטרות ויתחלקו בתמורה והמשיב קיבל מחדד במשך הזמן כ-56,000 ש"ח. עוד נטען כי המשיב הבטיח להבריח הירואין לרוני הררי מחבורת רמת עמידר. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה נגד המשיב ואף על פי כן הורה על שחרורו ממעצר. הערר נתקבל.
ב. בעבירות בהן הסתבך גילה המשיב את מסוכנותו הרבה. המעילה באמון הכרוכה במעשים שעשה, בהיותו שוטר, מלמדת על מידת האמון המעטה שיש לרחוש לו אם ישוחרר ממעצרו. המשיב נכון היה בנפש חפצה למעול בתפקידו ולגרום למותם של בני אדם. על רקע זה הוכחה מסוכנותו של המשיב וחזקת המסוכנות לא נסתרה. על כן יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד אברהם דואני למשיב. 2.4.99).
בש"פ 2074/99 - אחמד קוזלי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מורשעים בחטיפה ורצח שהוחלט לקיים משפט חוזר)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. חמשת העוררים הואשמו והורשעו בחטיפתו וברציחתו של הנער דני כץ. 15 שנים היו החמישה כלואים. ב-3 השנים האחרונות יוצאים ארבעה מהם לחופשות סדירות בנות 72 שעות כל אחד בתנאים מגבילים מסויימים. בפברואר 99 קיבל נשיא ביהמ"ש העליון את בקשת החמישה למשפט חוזר. בהחלטתו עמד הנשיא בהרחבה על האיזון הנדרש בין הבטחת המנגנון המאפשר לתקן עיוותי דין ובין העקרון בדבר סופיות הדיון. הוא הטעים כי שוכנע במידה של "אפשרות ממשית" בדבר קיומו של עיוות דין ועל כן הורה על משפט חוזר. החמישה פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לשחרור ממעצר ובקשתם נדחתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיים חשש לבטחון הציבור בשים לב לחומרת העבירות ואופיין. על החלטה זו הגישו החמישה ערר. שניים מהם חזרו בהם מעררם מאחר שהם מרצים עונשי מאסר בשל עניין אחר. באשר לשלשה האחרים הוחלט לקבל את עררם ולשחררם בערובה.
ב. גישת המדינה היא כי יש לייחס לראיות שעל בסיסן נמצאו העוררים אשמים במשפטם הראשון, עוצמה מיוחדת, שאף עולה על הנדרש מראיות לכאורה המספיקות למעצר עד תום ההליכים. ההיפך הוא הנכון. אין דומה חומר ראיות לכאורה שעל בסיסו הוגש כתב אישום, לראיות שהיו ביסוד פס"ד מרשיע שבוטל בהחלטה למשפט חוזר. משפט חוזר נערך רק אם נמצא יסוד ממשי וכבד משקל לשינוי תוצאות המשפט בשל עילה
מן העילות הקבועות בחוק. בענייננו מצא הנשיא כאמור כי מכלול הנסיבות, העילות והראיות מלמד על אפשרות ממשית, שהיא דרגת הסתברות גבוהה, כי לעוררים נגרם עיוות דין. כן קבע כי מכלול זה מוביל למסקנה בדבר קיומו של פוטנציאל מספיק לשינוי תוצאות המשפט, כלומר לזיכוי. כך שקיימות נסיבות שעוצמתן הספיקה לביטול פס"ד חלוט.
ג. זאת ועוד, על המשפט החוזר הוחלט לאחר שהעוררים היו כלואים כ-15 שנים. בנסיבות אלה נפגע האיזון שנעשה בחוק סדר הדין הפלילי בין חירות האדם לבין ההגנה על בטחון הציבור. שילוב הפוטנציאל לזיכוי שהיה ביסוד ההחלטה לעריכת משפט חוזר עם התקופה הארוכה שבה היו העוררים כלואים, מוליך למסקנה כי מעצרם עד תום ההליכים עשוי, במקרה של זיכוי, להאריך את כליאת השווא שכיום היא כבר עומדת על 15 שנים. במקרה יוצא דופן זה, לא ניתן להכריע במסוכנות ובחשש להימלטות על סמך חזקות והנחות הנובעות מחומרת המעשה ומן העונש החמור הצפוי בגינו, ויש לבחון פרמטרים אלה על סמך הנסיבות הקונקרטיות של העוררים. נסיבותיהם ניתנות להילמד מהתנהגותם בתקופה הארוכה שבה היו כלואים. הם התנהגו התנהגות טובה ולאחרונה זכו לצאת לחופשה וחזרו תמיד במועד. המדינה גם מסכימה כי יצאו לחופשה גם אם יהיו במעמד של עצירים ולא של אסירים. כך שאין לראות מסוכנות או חשש להימלטות מהדין. לפיכך ישוחררו בתנאים מגבילים.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' סמדר בן נתן לעוררים, עוה"ד גב' נאוה בן אור, גב' רונית ויינריב ורפי לוי למשיבה. 4.4.99).
בש"פ 2206/99 - שי פרדו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה בדקירות סכין)(הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בבימ"ש השלום כי נכנס לחנות מסויימת בחולון ובעקבות ויכוח מילולי בינו לבין המתלונן, על רקע מחלוקת כספית, שלף סכין ודקר את המתלונן שתי דקירות ברגלו ובגב וכן דקר את בעל החנות ברגלו. לפי כתב האישום, לאחר שהמתלונן ובעל החנות הגישו תלונה, התקשרו העורר ואנשים מטעמו לבעל החנות ודרשו ממנו למסור הודעה שקרית בנוגע לעניין. בימ"ש השלום קבע כי לנוכח חומרת העבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, ההדחה בחקירה ופחד המתלוננים היה מקום להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. מאידך, מזה שנים מנהל המשיב אורח חיים נורמטיבי. על מנת להגיע לאיזון החליט על מעצר המשיב עד לאחר שמיעת עדויות המתלוננים ועדות מסויימת נוספת. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש ציין כי לעורר עבר פלילי מכביד ומעשה הבריונות המיוחס לו מעיד על מסוכנות שלא פגה עם סיום פרשת התביעה. לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. המסוכנות של העורר נובעת מצירוף שני גורמים: חומרת העבירה והעבר הפלילי שלו. אכן, יש לעורר עבר פלילי אך מעולם לא ריצה עונש מאסר ועבירתו האחרונה בוצעה בשנת 90. מזה שנים יש לו עסק של תיווך בו הוא מעסיק עובדים ומנהל אורח חיים תקין. דומה כי ב"כ המדינה, יותר מאשר הוא מדגיש את המסוכנות המיוחדת של העורר, הוא מסתמך על המסוכנות הכללית הנובעת מאדם המוכן לדקור אחר בסכין במסגרת סכסוך. אולם אין זה נכון לומר כי בכל מקרה בו יש ראיות לכאורה לדקירות בסכין, יהיו הנסיבות אשר יהיו, יש הצדקה למעצר עד תום ההליכים. הכל תלוי בנסיבות. בענייננו, המקרה הוא גבולי. העבר הפלילי של העורר אינו מכביד במיוחד וכך גם נסיבות העבירה והחשש מפני אלימות של העורר כלפי אנשים אחרים אם יוחלט להסתפק במעצר בית.
ג. חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו, לא יצר מהפכה של ממש במדיניות המעצר של ביהמ"ש ואף אין הוא אמור ליצור מהפכה כזו. מאז ומתמיד היה ביהמ"ש אמור לאזן בין הצורך להגן על שלום הציבור ועל תקינות המשפט לבין הצורך להגן על חירות האדם. השינוי העיקרי עם חקיקת חוק היסוד, הקובע את החירות ממאסר כזכות יסוד, מתייחס למקרי הגבול. במקרים כאלה, אם נראה כי חלופת מעצר עשוייה לנטרל את המסוכנות של הנאשם במידה רבה של הסתברות, מן הראוי, בהיעדר טעמים אחרים למעצר, להסתפק בחלופת מעצר. המקרה הנדון הוא מקרה כזה. לפיכך יש להורות על שחרורו של העורר בערובה ובתנאים מגבילים.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד יוסי זילברברג ומירב סימן טוב לעורר, עו"ד עודד שחם למשיבה. 25.4.99).
ע.פ. 1986+2243/98 - אלכסנדר רומנובסקי ועופר ארד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה והונאה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 82/96 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים על ההרשעה נדחו וערעורו של ארד על חומרת העונש נתקבל כדי להשוות את ענשו לזה של רומנובסקי).
א. המערערים הורשעו ב-5 פרשיות של מרמה והונאה. המדובר ב-5 משפחות שהמערערים הניעו אותן למכור באמצעותם את דירותיהם ולמסור לידם את התמורה שנתקבלה מן המכירה בטענת שווא שהם ישקיעו את התמורה בעיסקה ממנה יפיקו רווח נאה תוך זמן קצר. למעשה, המערערים גנבו את התמורה ושלשלו אותה לכיסם ו-5 המשפחות נותרו ללא קורת גג. רומנובסקי היה מוכר היטב למתלוננים באופן שהיה קל לו להניע אותם ליתן בו אמון וארד נחון בכושר אישי מיוחד לשכנע אחרים בכנות כוונותיו ובאמיתות הצעותיו. ההשקעה המדומה היתה מימון השגתו של "מכרז" מבטיח בקנדה ע"י אחיו של רומנובסקי המתגורר שם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות של מרמה, נסיון למרמה, זיוף ושימוש במסמך מזוייף וגזר לארד 12 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולרומנובסקי 9 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים נגד ההרשעה נדחו ונגד חומרת העונש נתקבל במובן זה שענשו של ארד הושווה לענשו של רומנובסקי שכן המדינה לא ערערה על העונש שהוטל על רומנובסקי.
ב. המערערים טענו כי לא נתקיים לגביהם יסוד המרמה העומד בבסיס ההרשעה. ארד טוען כי האמין לרומנובסקי שתמורת הדירות תושקע ע"י אחיו בקנדה ואילו רומנובסקי טוען כי הוא עצמו היה קורבנו הראשון של ארד שהוציא ממנו במרמה את דירתו בשיטה הנ"ל ומשגילה זאת חבר בלית ברירה לארד כדי לשפות עצמו על הנזק שנגרם לו. דין הערעורים נגד ההרשעה להידחות. המסקנה העומדת בבסיס ההרשעה שהשניים חברו יחדיו למעשי המרמה עולה מן הראיות שנפרשו בפני ביהמ"ש. אין בחומר הראיות דבר או חצי דבר המוכיח כי סכומי הכסף שהשיגו המערערים ממכירת דירות קורבנותיהם, למעלה מ-600,000 דולר, הועברו לאחיו של רומנובסקי בקנדה. המערערים התנגדו בתקיפות להגשת ההודעות שנגבו מאחיו של רומנובסקי בקנדה בהקשר זה. במהלך המשפט ביקש ביהמ"ש העליון לברר מה קרה לכספי התמורה שנתקבלו וכל אחד מן המערערים תלה את האחריות להעדר תשובה לאן נעלמו הכספים בחברו.
ג. אשר לחומרת העונש - הסניגורים טוענים כי העונשים חמורים בצורה קיצונית בהשוואה לעונשים שנגזרו על נאשמים שהורשעו במעילה בסכומי כסף גדולים במוסדות ובגופים ציבוריים. ברם, אין מקום להשוואה בין מעילה בכספים בגופים ציבוריים
לבין קבלת כספים במרמה מיחידים, כאשר אותם יחידים הם הנושאים, לבדם, בנזק הכרוך לגניבת כספם. במקרה דנא ניטלה מחמש משפחות קשות יום קורת הגג שהיתה מעל לראשם, והם נזרקו אל הרחוב, פשוטו כמשמעו. המרמה מתאפיינת בחומרה יתירה ומיוחדת, המתחייבת מן השפלות, הנבזות והאכזריות המלווים אותה. התנהגות השניים ירדה לשפל המדרגה שאין למטה ממנו והיא מצדיקה ענישה המוקיעה אותה בתור שכזו והמסלקת מלבם של העבריינים בכח את הרצון לנסות וללכת בעקבותיהם. כך שאין מקום להתערב בעונשים שנגזרו. ברם, משלא נמצאה הצדקה להבחין בין השניים ולא הוגש ערעור מטעם המדינה, הוחלט להשוות את העונש שהושת על ארד לזה שהושת על רומנובסקי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד שמואל פליישמן לרומנובסקי, עו"ד זאב גורדון לארד, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למדינה. 28.3.99).
ע.א. 133/99 - זייד סמיר נגד חאמד מוסטפא בע"מ ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הגיש תובענה נגד המשיבים בבימ"ש השלום בחיפה והמשפט נקבע בפני השופט רניאל. לאחר ישיבת קדם משפט ביקש הסניגור (להלן: עורך הדין) כי השופט יפסול עצמו בשל אירועים שאירעו בטרם מינויו של השופט רניאל לישב בדין, עת שימש כעו"ד. ביסוד טענותיו של עורך הדין מונחים שני אירועים (לטענתו): הראשון, מקרה בו עורך הדין ייצג צד בתיק מסויים והשופט ייצג צד אחר ולטענת עורך הדין נוצרו מתחים בין השופט ובינו במהלך הייצוג בתיק זה. מקרה אחר בו תבע השופט (לפני התמנותו) אישית, את אחד ממכריו של עורך הדין ועורך הדין שימש כב"כ של מכרו ולטענת עורך הדין הדיון בתיק זה היה טעון רגשות ומלווה בצעקות. כן טוען עורך הדין כי היחסים בינו ובין השופט מתוחים מאז התמנותו של השופט. לפיכך העלה עורך הדין את בקשת הפסלות וביהמ"ש דחה אותה. הערעור נדחה.
ב. אין בעצם העובדה כי עו"ד מסויים הופיע אל מול השופט בטרם מינויו בכדי להקים עילת פסלות כשלעצמה. כדבר שבשיגרה ממונים עורכי דין לכהונת שפיטה ואין בכך, כשלעצמו, בכדי להקים עילת פסלות מלישב בדין כל אימת שאחד מבאי הכח המופיעים בפניהם עמדו, בעבר, מעברו השני של המתרס. אין בעניין זה אלא מבחן החשש הממשי למשוא פנים ועל הטוען לפסלות לבסס קיומו של חשש ממשי מעין זה. חשש ממשי מעין זה לא בוסס בענייננו.
ג. ניתן היה להגיע למסקנה זו גם על יסוד הקביעה, כי במצב בו קיימת עילת פסלות לעורך הדין - להבדיל מלקוחו - אין לפסול מלכתחילה את השופט היושב בדין והסעד הוא בשחרור עורך הדין מן הייצוג. פתרון זה - על כל משמעויותיו - אינו נצרך במקרה דנא וניתן להשאיר אותו בצריך עיון לעת מצוא.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מ. אלמאדי למערער, עו"ד י. נחשון למשיבים. 20.4.99).
בש"פ 2235/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות הקשורות לשוד, באשר יחד עם אחיו וחברו של אחיו, אחד חיים סרור, תקפו עובד של רשות הדואר באמצעות מכשיר חשמלי מהמם ("שוקר") ושדדו ממנו סכום של כ-50,000 ש"ח. העורר נעצר ומעצרו הוארך ליומיים בלבד לצורך השלמת חקירת המשטרה בעניינו. לאחר
מכן שוחרר בערובה ע"י בימ"ש השלום ברחובות אשר קבע כי בהתחשב בתשתית הראייתית לגבי החשוד ובכך שהוא קטין אין הצדקה להמשך המעצר. באותו יום בו שוחרר העורר מן המעצר הקליטה המשטרה שיחה בין עציר ששהה עם העורר באותו תא מעצר לבין שוטר. באותה שיחה אומר העציר כי העורר התוודה בפניו על חלקו בביצוע השוד. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל.
ב. באשר לשאלה של דיות הראיות - לעניין זה צודקת התביעה כי יש די ראיות לכאורה. הסניגור טוען נגד אמינות של העדים אך בשלב זה אין ביהמ"ש בודק את מידת האמינות של העדים ודי בכך שביהמ"ש שוכנע כי עדות העציר מהווה ראיה לכאורה שאינה מופרכת על פניה. כמו כן קיים תמליל שיחה בין החשוד הנוסף סרור לבין מדובב שבו מסבך סרור את העורר בשוד. אמנם תמליל זה עדיין אינו חלק מחומר החקירה בתיק זה, כיוון שכדי לצרף אותו צריך לתקן את כתב האישום ע"י הוספת חיים סרור כאחד העדים ודבר זה לא נעשה עד כה. אולם לא יהיה זה ראוי להתעלם, גם בשלב זה, לפני תיקון כתב האישום, מתמליל החקירה של חיים סרור. כך שיש ראיות לכאורה.ג. שאלה אחרת היא אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר למרות שהמעשה מקים עילת מעצר. השאלה אינה קלה. העורר, אף שהוא קטין, הספיק כבר להפר את החוק יותר מפעם אחת ומעצר על תנאי תלוי ועומד נגדו. מאידך, מדובר בקטין שלא הורשע עד היום בעבירה חמורה ועדיין לא נדון למאסר. כמו כן האלימות שהופעלה במסגרת עבירה זו היתה מוגבלת. מבחינת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר זה מקרה גבולי ובהתחשב בכל נסיבות המקרה ראוי לאפשר חלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ירון פורר לעורר, עו"ד עודד שחם למשיבה. 27.4.99).
רע"א 3003/96 - החברה הערבית לביטוח בע"מ נגד פייצל עבדאללה עמרו ואח'
*תאונת דרכים" לצורך קבלת פיצויים לפי חוק הפיצויים כאשר הצו באיזור, יו"ש תיקן לאחר שהחוק תוקן והמקרה אירע לפני תיקון הצו(מחוזי י-ם - ת.א. 293/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. ביום 27.12.90 ירה המשיב 4 (להלן: החייל) במכונית שנסעה בכביש בית לחם - חברון במטרה להרוג ערבים ופגע בשלשה מנוסעיה. עקב כך הורשע החייל בעבירה של נסיון לרצח ונדון ל-7 שנות מאסר. בעקבות האירוע תבעו הנפגעים בביהמ"ש המחוזי בירושלים בתביעה לנזקי גוף את החייל ואת המדינה וכן את מבטחת הרכב (המבקשת) שמשרדה הרשום בירושלים והיא פועלת גם "באזור". ביום האירוע עמד באזור בתקפו הצו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים שהגדיר "תאונת דרכים" לפי ההגדרה שהיתה מקובלת לפני תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. תיקון מס' 8 נכנס לתוקפו בישראל ביום 9.9.90, אך הגדרת "תאונת דרכים" לפי הצו המקורי תוקנה רק ביום 7.7.91. כך שהמקרה אירע לאחר קבלת תיקון 8 בישראל, ולפני כניסתו לתוקף של הצו המתקן. ביהמ"ש המחוזי החליט שמדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעות דיבור זה בצו המקורי ושאין להחיל עליו את תיקון מס' 8. המבקשת עתרה למתן רשות לערער על ההחלטה והוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערעור. הערעור נדחה.
ב. שתיים הן השאלות המתעוררות לפנינו: האם המקרה שלפנינו הוא בגדר "תאונת דרכים" לפי הצו המקורי? אם כך הדבר, האם חל על המקרה הצו המקורי או תיקון מס' 8 הישראלי. ככל שמדובר בהגדרת "תאונות דרכים" לפי הצו המקורי חלה ההלכה שנפסקה בע.א. 358/83 פד"י מ"ב (2) 844) ועל כן יש לראות באירוע תאונת דרכים. ככל שמדובר בעניין הדין החל אין צורך להחליט בשאלת ברירת הדין, בהיבטה הכללי, וניתן להכריע בסוגייה שבפנינו על יסוד מבחן של ציפיות הצדדים. היה ידוע לכל, או צריך היה להיות ידוע לכל, שעניין האחריות בגין אירועה של תאונת דרכים,
לרבות השאלה מהי "תאונת דרכים", מוסדר ב"איזור" על ידי צווים של המושל הצבאי, כאשר המקור הנורמטיבי של החקיקה הוא ישראלי. לכן היה זה בגדר ציפיותיהם של בעלי הדין שעניינם בסוגייה האמורה יוסדר ע"י הצווים האמורים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד מ. עותמאן למבקשת, עו"ד ע. יג'מור למשיבים 3-1, עו"ד זיו אלדן למדינת ישראל. 28.3.99).
בש"פ 171/99 - אורן משה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה בדקירות סכין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם יחד עם ארז אברג'יל (להלן: ארז) בתקיפה ובגרימת חבלה. על פי כתב האישום הגיעו השניים למסעדה בעפולה לאחר חצות, בעת קטטה שהיתה בעיצומה בין שתי קבוצות של צעירים. העורר היכה באלה את אחד המתקוטטים עד שהאלה הוצאה מידו, ואז שלף סכין ונופף בו לעבר הסובבים אותו. באותו זמן שלף ארז סכין, דקר בה שני אנשים וגרם להם חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את שני העוררים עד תום ההליכים בקבעו כי יש נגדם ראיות לכאורה. בערר טוענת הסניגורית כי יש להבחין בין ארז לבין העורר שכן ארז דקר שני אנשים דקירות קשות וגם יש לו עבר פלילי מכביד, כך שנודעת עוצמה מיוחדת לחזקת המסוכנות שלו, בעוד שלעורר אין עבר פלילי וגם מעשיו היו קלים יותר. הערר נתקבל.
יש להבחין בין העונש הצפוי לנאשם אם יורשע בדין, לבין מעצרו עד להכרעת הדין. המעצר מותנה במסוכנות הנאשם אם ישוחרר, והחשש מפני שיבוש הליכי משפט ואפשרות של הימלטות מן הדין. רק אם אי אפשר להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר מוצדק המעצר בפועל. בענייננו הוצע ע"י הסניגורית מעצר בית בבית הורי העורר או בבית אחיו שהוא שוטר ביחידה המרכזית לחקירות של מחוז תל אביב. הוחלט כי ישוחרר ממעצר וביהמ"ש המחוזי יקבע את תנאי שחרורו בערובה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' רויטל סויד לעורר, עו"ד גב' אופירה דגן למשיבה. 25.1.99).
ע.פ. 1724/99 - חסן עבוד נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הודה כי במאי 98 נהג ברכב בכפר עילוט כשהוא נושא עימו נשק ותחמושת. ביציאה מהכפר החל רכב משטרה לנוע לכיוון רכבו של המבקש וכשהחל המבקש להימלט קראו לו השוטרים לעצור אך הוא המשיך בנסיעה נתקל באבנים גדולות ונעצר. בחיפוש ברכבו נמצאו נשק ותחמושת תחת הכסא. ביהמ"ש גזר למבקש 15 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס כספי. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע גזר הדין מן הטעם שמדובר בעבירות חמורות ויש חשש להימלטות מן הדין. אי לכך החל המבקש בריצוי ענשו מיד במתן גזר הדין ביום 3.3.99. כעבור שבועיים הגיש המבקש ערעור על חומרת העונש בו הוא טוען כי יש לבטל את העונש, או לפחות להפחיתו, בהתחשב בכך שהודה באישומים והביע חרטה ובכך שבתסקיר המבחן הומלץ שלא לשלוח אותו לתקופת מאסר ארוכה. בד בבד, הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין בטענה כי קיימים סיכויים טובים להפחתת העונש. הבקשה נתקבלה.
בבקשה לעיכוב ביצוע מאסר יש לשקול, בין היתר, את חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שנגזר וסיכויי הערעור. אמנם, העבירות בהן הורשע המבקש ובייחוד העבירה שבהחזקת נשק הן עבירות חמורות. אולם, המבקש לא השתמש ולא ניסה לעשות
שימוש בנשק אלא החזיק אותו ברכבו. כמו כן, הסיכוי שערעור על חומרת העונש יתקבל אינו לגמרי מבוטל. לשיקולים אלה מתווספת העובדה שהמבקש היה משוחרר בערובה עד למתן גזר הדין ואין לו עבר פלילי. על רקע זה אין לראות חשש ממשי כי המבקש ימלט מריצוי העונש או שיסכן את שלום הציבור.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד ואליד חליליה למבקש, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 29.3.99).
ע.א. 5826/98 - אורי כרוך נגד תדביק בע"מ
*פטור מערבון (בקשה לפטור מערבון - הבקשה נדחתה).
המערער הוא דירקטור מטעם הציבור אצל המשיבה והגיש לבימ"ש המחוזי בקשה להורות למשיבה לסייע לו בקבלת ייעוץ משפטי לצורך ביצוע נאות של תפקידו, ולשאת בהוצאות הכרוכות בהעסקת יועץ משפטי, בהתאם לסעיף 96(יג)(ב)(2) לפקודת החברות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי אינה מוצדקת. המערער הגיש ערעור וביקש לפטור אותו מהפקדת ערבון בערעור זה. לטענת המערער יש לפטור אותו מערבון מכח הוראות סעיף 96(יג)(ג) לפקודה הקובע כי "אגרת בימ"ש, שכר טרחת עו"ד ושאר הוצאות משפט הכרוכות בבקשת אישור לפי סעיף קטן (ב) (2) יהיו על חשבון החברה". הבקשה נדחתה. משנדחתה תביעת המערער לממן לו יעוץ משפטי, אין הוא זכאי לפטור מהוצאות הכרוכות בהליכים נוספים, אף אם מדובר בערעור על ההחלטה בהליך, לגביו ניתן הפטור.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד חגי גרינשפון למערער, עו"ד יורם אלרואי למשיבה. 28.4.99).
רע"א 447/99 - הכונס הרשמי נגד מוני אברמוביץ
*צירוף אשה לתיק פשיטת רגל של בעלה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בינואר 98 ניתן בביהמ"ש המחוזי בנצרת צו לכינוס נכסי המשיב על פי בקשתו. ביולי הוכרז המשיב כפושט רגל וכעבור שבוע הגיש בקשה לצירוף אשתו לתיק פשיטת הרגל, בנימוק שהאשה ערבה למרבית חובותיו מכח חשבון הבנק המשותף שלהם, ואין ביכולתה הכלכלית לשאת בהוצאות הכרוכות בהגשת בקשה נפרדת למתן צו כינוס נכסים ולהכרזה כפושטת רגל, לרבות הפקדת פקדון בידי המבקש. המבקש התנגד לבקשה וממספר נימוקים: ראשית, לכאורה אין קיימת חפיפה מלאה בין חובות המשיב לחובות אשתו; שנית, תיק של פשיטת הרגל של המשיב מצוי במצב מתקדם; שלישית, הפקדון הנדרש מאשת המשיב במסגרת הגשה בקשה נפרדת מיועד לכיסוי הוצאות המבקש בהליך, לרבות פרסום צוי הכינוס ופשיטת הרגל. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והורה על צירוף אשת המשיב לתיק פשיטת הרגל של המשיב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הליך כינוס הנכסים ופשיטת הרגל של אשת המשיב הינו הליך נפרד, והפקדון הנדרש במסגרתו נועד, כאמור, לכיסוי הוצאות שאין דרך להימנע מהן. כמו כן ההליך הנוגע למשיב נמצא בשלב מתקדם. לא זאת אף זאת: האופן שבו הוגשה בקשת צירופה של האשה לקוי ובהיעדר יפוי כח ותצהיר אין הבקשה מאפשרת לעמוד על רצונה של האשה עצמה ועל המצב העובדתי, לרבות שאלת החפיפה בין חובות המשיב ואשתו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי למבקש. 29.3.99).