בש"פ 2312/99 - שמעון חלפון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס כאשר בעת שעסק בצביעת דירה ביצע את המעשים בקטינה ילידת 1988 באמתלה של הסרת צבע מבגדי הקטינה. כמו כן הואשם בהטרדת עד ושיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי הורה תחילה לשחרר את העורר למעצר בית מלא ולאחר מכן הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר ושופט אחר החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. טענתו של הסניגור היא שלא היה יסוד לבקשה לעיון חוזר משום שלא "נתגלו עובדות חדשות" ואף לא "נשתנו נסיבות" כאמור בסעיף 52 לחסד"פ. כן נטען כי "העובדה החדשה" שעמדה בבסיס בקשת המדינה לעיון חוזר לא די בה כדי לשנות את ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש. טענות אלה דינן להידחות. בדיון הראשון בבקשת המעצר טען ב"כ המדינה שיש נגד העורר תיק נוסף בעבירה של מעשה מגונה בקטין וביהמ"ש קבע כי מדובר בחשד שלא השתכלל לכלל אישום או הרשעה. אחרי שניתנה ההחלטה נודע לב"כ המדינה כי עוד לפני הפרשה הנדונה הוגש נגד העורר כתב אישום בבימ"ש שלום אחר המייחס לו מעשים מגונים בשני קטינים ובכך ראתה המדינה גילוי של "עובדה חדשה" כדי לבקש בקשה לעיון חוזר.
ג. נראה, בלי לקבוע מסמרות, כי אם הגיע לידיו של פרקליט מסויים המייצג את המדינה בעניין מסויים, מידע בדבר ראייה המצוייה בידי פרקליטים אחרים של המדינה, ומידע זה לא היה בידיו של הפרקליט לפני כן, אין לראות בקבלת המידע "גילוי" או "עובדה חדשה", או "שינוי נסיבות" שהם עילה לעיון חוזר לפי סעיף 52. כך שמלכתחילה לא היתה אולי עילה לבקשת המדינה לעיון חוזר ואולי ראוי היה לדחות את הבקשה מטעם זה. אולם צדק ביהמ"ש המחוזי בדיעבד, בכך שלא התעלם מכתב האישום שהוגש נגד העורר המייחס לו מעשים מגונים בקטינים אחרים. ההכרעה הדנה בערר בעניין מעצר רשאית להביא בחשבון שיקוליה את מלוא המידע הדרוש להחלטה, אפילו היה פגם דיוני כלשהו בדרך שהובאה ראיה מסויימת לעיון הערכאות הקודמות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ששי גז לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 20.4.99).
ע.א. 1335/99 - ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין המערערת ובין המשיב קיים סכסוך כספי. הצדדים ניהלו מו"מ ביניהם לשם הסדרת החוב והמערערת הגישה המרצת פתיחה לבימ"ש השלום באשקלון. להמרצה היו שני ראשים: האחד, בקשה להצהיר כי אין למשיב זכות להתנות את סיכום המו"מ בין הצדדים ב"הכרה בחוב או בוויתור על טענות כלפי החוב"; השני, סעד הצהרתי לעניין הזכות להחזיק בבטוחות מסויימות לשם הבטחת חובה של המערערת. ביום הדיון לא הופיעה המשיבה והעותרת עתרה למתן פס"ד בהיעדר הצד שכנגד. ביהמ"ש קיבל את ראשה השני של התובענה ודחה את ראשה הראשון. המשיב עתר לביטול פסה"ד על יסוד אי קבלת ההודעה על הדיון וב"כ המערערת לא התנגדה לבקשה והשופט הורה על ביטול פסה"ד וקביעת התיק לקדם משפט. בישיבה שנתקיימה בקדם המשפט ביקשה המערערת את פסילת השופט בטענה כי כבר הביע את דעתו הנחרצת והברורה בעניין גורלו של הראש הראשון של המרצת הפתיחה ובמצב דברים זה קיים חשש ממשי למשוא פנים. ביהמ"ש
דחה את הבקשה בציינו כי קביעתו היתה "מבחינה משפטית טהורה" ולא הובעה דעה כלשהי באשר לראיות שבתיק או עדים, שכלל לא נשמעו. על כן, אין מצב של חשש ממשי למשוא פנים. הערעור נדחה.
ב. עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים, כך גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה, כך גם מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט לאחר התערבות ערכאת הערעור. השאלה היא תמיד אם דעתו של השופט בדין "ננעלה" כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור" ואז קיים חשש ממשי למשוא פנים. הדגש אינו בהליך הדיוני שבמסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת, אלא בשאלה המהותית והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין. במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו ואם נשמעו טיעונים אם לאו. בענייננו קיום ההליך בסיבוב הראשון היה ללא שמיעת ראיות. במצב דברים זה יש יסוד לקביעת השופט כי טרם גיבש דעתו במובן זה שאין חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אפרת ואש למערערת. 22.4.99).
ע.א. 16/98 - אברהם מאיר נגד אוי ושחר מאיר
*סמכות בימ"ש לדון בתביעת מזונות של קטינים כאשר היה הסכם מזונות בעת גירושי ההורים(מחוזי ב"ש - ת.מ.א. 428/95 - הערעור נדחה).
א. המשיבים הם ילדיו הקטינים של המערער. המערער ואמם של המשיבים התגרשו בנובמבר 89. במרץ אותה שנה ערכו ביניהם הסכם שבמסגרתו התחייב המערער בתשלום דמי מזונות לילדיו בגובה של 1,000 ש"ח לחודש (צמוד למדד). ההסכם אושר ע"י ביה"ד הרבני. בפברואר 95 הגיש המערער תביעה לביה"ד הרבני להפחתת דמי המזונות. הקטינים הגישו ביולי 95 תביעה לביהמ"ש המחוזי להגדלת דמי המזונות. הם כפרו בסמכות ביה"ד לדון בתביעה להפחתת דמי מזונות ואילו המערער כפר בסמכותו של ביהמ"ש לדון בתביעה להגדלת המזונות. הוא טען, שעל פי כלל ההמשכיות, סמכות הדיון מסורה לביה"ד, אשר אישר את הסכם הגירושין. במקביל הגיש גם תביעה נגדית בביהמ"ש להפחתת דמי המזונות שנקבעו בהסכם כטיעון חילופי. ביהמ"ש המחוזי החליט שהסמכות נתונה לו. הערעור נדחה.
ב. הלכה פסוקה היא כי כוחו של הסכם בין הורים יפה במערכת היחסים שביניהם, אך אינו מחייב את ילדיהם הקטינים, שלא היו צד לאותו הסכם. משום כך אין לראות את תביעת הקטינים למזונות, כעניין שהיה כרוך בהליכי הגירושין שבין הוריהם, ושערי ביהמ"ש פתוחים בפניהם לתבוע את הוריהם בעניין המזונות באופן עצמאי. אמנם, ההסכם קובע כי הצדדים משמשים לצורך כל התנאים שנקבעו בהסכם כאפוטרופסים טבעיים של ילדיהם, וכי כל תנאי שהותנה מחייב גם את הילדים, ואולם הילדים אינם מנועים לתבוע את מזונותיהם בביהמ"ש המחוזי למרות סעיף זה.
ג. אשר לטענה כי מפאת כבודו של ביה"ד או מן הטעם שהדבר תלוי ועומד בהכרעה אחרת, ראוי היה שביהמ"ש ימשוך ידיו מלדון בבקשת המשיבים - אין לטענה זו יסוד. המשיבים התנגדו בכל הזדמנות לקיום ההליכים בביה"ד, ומשום כך הליכים כאלה לא התקיימו, להוציא דיונים בעניין הסמכות. בקשת הפחתת המזונות, כמו גם בקשת הגדלתם, לא נדונו לגופן בביה"ד או בכל ערכאה אחרת, וביהמ"ש אינו מנוע על כן מלדון בתיק.
ד. לגופו של עניין אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לעניין גובה המזונות עצמם. אין ראיות המצדיקות סטייה כלפי מטה מסכום המזונות שהוסכם בין ההורים. גם מהסכם הגירושין לא משתמעת כוונה של הצדדים, ששינוי נסיבות, כזה שהציג
האב, יביא לשינוי ההתחייבויות בעתיד. שיטת ההצמדה של המזונות למדד יוקר המחיה היא שיטת טובה, כדי למנוע פניות חוזרות לביהמ"ש, ומשנקטו בני הזוג שיטה זו בהסכם שביניהם, הביעו רצונם מראש שכך יותאם סכום המזונות לשינויים ביוקר המחיה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד מאיר כהן למערער, עו"ד אלי חביב למשיבים. 12.4.99).
ע.א. 7451/96 - אביבה אברהם וענת צעירי נגד בנק מסד בע"מ ואח'
*חיוב ערבים בחשבון בבנק. *חובות הגילוי של בנק כלפי ערב כ"לקוח"(מחוזי ת"א - ת.א. 1694/91 - הערעור נדחה).
א. המשיבה 2 (להלן: החברה) ניהלה חשבון אצל המשיב 1 (להלן: הבנק). במסגרת פעילותה קיבלה החברה אשראי מהבנק. המשיבה 4, אחותן של המערערות, שהיתה בעלת מניות ומנהלת בחברה, חתמה יחד עם משיבים אחרים על כתב ערבות מתמדת להבטחת האשראי. ביולי 91 חתמו המערערות על ערבות מוגבלת לחשבון החברה. כעבור מספר חודשים הגיש הבנק נגד החברה תביעה בסדר דין מקוצר על סכום של 518,000 ש"ח וכן נגד הערבים ובכללן המערערות. למערערות ניתנה רשות להתגונן כשהתצהירים שימשו כתב הגנה. במסגרת כתב ההגנה טענה המערערת אביבה כי נמסר לה ע"י מנהל סניף הבנק שלא יעשה שימוש בכתב הערבות שעליו חתמה וכי החתימה היא למראית עין כדי לעמוד בדרישות הפורמליות של הבנק. עוד טענה אביבה כי נמסר לה שהערבות נדרשת לטובת הלוואה בסכום של 300,000 ש"ח שהבנק מתעתד להעמיד לרשות החברה והלוואה כזו לא ניתנה. ענת טענה בכתב ההגנה כי חתמה על כתב הערבות לאחר שאחותה אביבה מסרה לה שהובטח לה שהחתימה היא למראית עין בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נוסח כתב הערבות ברור ואין בו כל התייחסות להלוואה אלא ערבות מוגבלת בסכום להבטחת חובות החברה לבנק. זאת ועוד, אביבה שהיתה עובדת בכירה של בנק ידעה היטב את משמעות המסמכים הבנקאיים בכלל ובכתב הערבות בפרט. הערעור נדחה.
ב. לעניין טענות המערערות באשר להלוואה - ביהמ"ש לא האמין לעדותה של אביבה ובכך אין להתערב. המערערות העלו טענות כי הבנק לא גילה את אוזנן בדבר מידע מהותי הנוגע למצבה הכלכלי, הרעוע, של החברה וגם לא בדבר יתרת חשבון שלילי בבנק. לטענת המערערות, אי גילוי זה מהווה הפרת חובה מהחובות בהן חב הבנק ודי בכך כדי לראות את החיובים מכח כתב הערבות כבטלים. טענות אלה לא הרשה ביהמ"ש המחוזי להעלות באשר ראה בהן הרחבת החזית, שכן הגנת המערערות, כפי שהוצגה בתצהירם, היתה אך זו שחתימת המערערות היתה למראית עין וכי הערבות ניתנה כנגד הלוואה עתידית.
ג. חובות הבנק כלפי ערבים מוסדרות היום בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) כאשר החוק קובע כי הוראותיו יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי. הוראת סעיף זה הוספה לחוק בשנת תשנ"ד ולאחר מכן שוב נתקבלו תיקונים בחוק שבאים להגן על הערב. כך גם חובת גילוי המחייבת את הנושה לגלות לערב לפני כריתת חוזה הערבות את הפרטים שנקבעו בחוזה בינו ובין החייב. אילו היו המערערות חותמות היום על כתב הערבות ונתבעות לתשלום ע"י הבנק באותה מסגרת עובדתית, היה הבנק מתקשה להראות כי עמד בחובות להן הוא נדרש על פי החוק, אלא שחתימת הערבות היה לפני התיקונים בחוק. אין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו טרם התיקונים, אך יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת לאותם חוקים. נשאלת אם כן השאלה האם חב הבנק חובת גילוי למערערות באשר למצב חשבון החברה במועד החתימה על כתב הערבות. בעניין זה נראית הדעה כי המונח "לקוח" בחוק
הבנקאות כפי שהיה גם לפני התיקונים כולל גם ערבים. עולה מכך שהבנק חייב היה לגלות לערב כל גורם סיכון המצוי בידיו של הבנק ובכלל זה היותו של החשבון ביתרה שלילית. ברם, כאמור, קבע ביהמ"ש כי טענות אלה מהוות הרחבת היריעה כיוון שלא נטענו בכתבי הטענות. בעניין זה צדק ביהמ"ש בקביעתו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עוה"ד יניב עצמון וגב' סמדר גלעדי למערערות, עו"ד גדליהו הרשקו לבנק, עו"ד אריאל חזק לחברה. 18.4.99).
בש"פ 2662/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור(הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של נסיון שוד בחבורה באיומי סכין בנסיבות מחמירות ודרישת נכס באיומים. ביהמ"ש סירב לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים והורה על חלופת מעצר שעיקרה שהייה בביתו ולא לצאת את הבית עד תום ההליכים. באחד הערבים, לאחר חצות הלילה, נמצא העורר שוהה ברחוב והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערר נדחה.
ב. העורר נטל חלק במעשה בריונות חמור, בחברת חבריו, אם כי חלקו היה קטן יחסית לאחרים מן החבורה. אפשר שהמדינה לא היתה מבקשת כלל את מעצרו לולא עבר מכביד ביותר שהוא גורר אחריו. לעורר רישומים פליליים רבים וביניהם 4 מעשי שוד מזויין, פריצה, גניבה, בריחה ממעצר חוקי ועוד. העורר הוכיח עצמו כאדם מסוכן לציבור שראוי לשמור על הציבור מפניו. אעפ"כ הורה בימ"ש השלום על שחרורו בשל היותו קטין כאשר בעת העבירה היה כבן 17 וחצי. תמוה כיצד זה שביהמ"ש הורה על שחרורו. אולם, משהורה ביהמ"ש על שחרורו ממעצר, היה על העורר להיזהר מאוד מהפרת תנאי השחרור. בהפירו את תנאי השחרור נהג העורר ביוהרה ובזלזול בוטה בהחלטת ביהמ"ש.
ג. אכן, לא כל הפרה של תנאי שחרור תביא לשליחתו של אדם למעצר. כך, למשל, אדם המפר תנאי שחרור ממעצר על דרך זו שיורד מביתו לחנות המכולת, לא יראה ביהמ"ש הפרה זו כהפרה חמורה, הגם שהצטברות הפרות מעין זו, גם היא עשוייה להביא לביטול השחרור. לא כן עניינו של העורר, אדם אשר לחובתו רישומים פליליים בגין שוד מזויין, פריצות וגניבות, המפר באורח בוטה את תנאי השחרור, בהימצאו במקום שאסור עליו להימצא ובשעות אשר, כשלעצמן, יש בהן כדי לעורר חשד. העורר הוכיח עצמו כמי שאינו ראוי לאמון שביהמ"ש נתן בו ואין לתת לו הזדמנות נוספת כפי שמבקש הסניגור. לאחר שיקול דחה ביהמ"ש אפשרות להורות על חילוט הערבות שניתנה לשחרורו של העורר תוך הכבדת התנאים לשחרורו. זאת משום שאם יורה על חילוט הערבות, יטיל עונש על אמו של העורר, אם המגדלת אותו ללא אב ואשר העורר משביע אותה מרורות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד בנימין ברקי לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 27.4.99).
ע.א. 1162/96 - הילה וייס קטינה ואח' נגד אביעד יוסף מאק ואח'
*הגשת תביעת נזיקין בגין פגיעה שהוכרה כ"פעולת איבה" וכאשר הנפגע מקבל תגמולים מהמל"ל(מחוזי י-ם - ת.א. 466/92 - הערעור נתקבל).
א. באוקטובר 90 נפגעה המערערת מכדור שנורה ע"י המשיב בעת נסיעה בשטחים. האירוע הוכר כפגיעת איבה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה והמערערת קיבלה וממשיכה לקבל תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי, לאחר שנקבעה לה נכות צמיתה בשיעור של %65. ביולי 92 הגישה המערערת תביעת נזיקין נגד המשיב בעילות של רשלנות, הפרת
חובה חקוקה ותקיפה ונגד מדינת ישראל בשל אחריותה האישית והשילוחית. בינואר 96 נדחתה התביעה על הסף ע"י ביהמ"ש המחוזי בנימוק כי לנפגעת אין זכות תביעה בנזיקין. מסקנה זו ביסס ביהמ"ש על כך כי לא נתקיימו התנאים המקימים לנפגעת זכות תביעה בנזיקין על פי סעיף 36(א)(5) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום). לדעתו, לפי הוראות סעיף זה, היה על הנפגעת להחזיר תחילה את התשלומים והתגמולים שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי, תוך כדי קבלת הסכמתו של המוסד להחזר זה, ורק אחר כך היא יכולה לתבוע מן המזיק את נזקיו. הערעור נתקבל.
ב. השאלה המשפטית העומדת לדיון בערעור היא אם אדם המקבל תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי מכח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, זכאי לתבוע את המזיק האחראי לנזקו, על פי פקודת הנזיקין, כל עוד הוא ממשיך לקבל את התגמולים ובטרם יקבל את הסכמת המוסד לביטוח לאומי להחזרת התגמולים ואף בטרם יחזיר אותם בפועל, או שמא צריך קודם להחזיר את התגמולים ולקבל את הסכמת הביטוח הלאומי. הגישה המחמירה קובעת כי ההסכמה דרושה לעצם הגשת התביעה כלפי המזיק. לפי גישה זו משקיבל העזבון תגמולים על פי חוק הנפגעים מפעולות איבה, הופטר המזיק. אלא שתביעת הנזיקין קמה לתחייה אם התמלאו תנאיו של סעיף קטן (א)(5) לסעיף 36, היינו שהנפגע מחזיר את התגמולים שקיבל ומקבל את הסכמת המוסד לביטוח הלאומי להגשת התביעה. לעומת זאת מצויה גישה היוצאת מנקודת הראות העקרונית כי מטרתו של ההסדר אינה מניעת ניהול כפל תביעות אלא מניעת כפל פיצוי. על כן יכול הנפגע להגיש תביעה גם נגד המזיק ורק עם קבלת פסק דין נגד המזיק יכול הוא להחליט אם להחזיר למל"ל את התגמולים שקיבל כדי שיוכל לקבל את הפיצויים מן המזיק. בעניין זה יש להעדיף את הפרשנות המקילה עם הנכה, היינו כגירסת המערערת. הנכה זכאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בשתי העילות, אך נמנע ממנו לגבות בפועל פיצויים על פי שתי העילות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד עזריאל רוטמן וארנון סמבורסקי למערערים, עו"ד עודד פלדמן למשיב, עוה"ד גב' נורית ישראלי וגב' שרון מן-אוריין למדינה. 12.4.99).
בש"פ 2343/99 - מיכאל חיימי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה של עציר לשחרור כדי לשבת "שבעה" על מות אביו(הערר נדחה).
א. העורר הואשם ב-12 אישומים של מעשי עבירה כלפי המתלוננת, תקיפה, איומים, חבלה חמורה, וששה מעשי אינוס, הפעלת אמצעי לחץ ואיום בהם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בציינו כי מדובר בעבירות אלימות חמורות, בין בתחום האלימות הפיסית הרגילה ובין בתחום עבירות המין, עבירות המקימות חזקת מסוכנות שלא נסתרה. על כן גם שלל ביהמ"ש אפשרות חלופת מעצר. בינתיים נפטר אביו של העורר והסניגור ביקש לשחרר את העורר בערובה ובתנאי של "מעצר בית מוחלט בבית אביו המנוח" כדי שיוכל לשבת "שבעה" עם בני משפחתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר נדחה.
ב. בדיון מיקד הסניגור את טענותיו בשיקולים אנושיים ודתיים המצדיקים לדעתו שחרור העורר בערובה ובתנאים לצורך ישיבת "שבעה" בבית אביו. ב"כ המדינה סמך עיקר טענותיו על הוראות פקודת נציבות בתי הסוהר המאפשרות יציאת עציר לחופשה בהבטחה במקרים שפורטו שם, שבהם לא נכללה ישיבת "שבעה". לדעת ב"כ התביעה על ביהמ"ש לפעול לפי ההוראות האמורות ואין לדעת מה עלול לקרות אם ישוחרר העורר ממעצר כפי שביקש.
ג. אכן, מן הראוי יהיה לתת את הדעת בבוא העת מה המשקל שיש לייחס לרצונו של אדם לקיים מצווה או מנהג, שיסודה במורשת דתית. במקרה דנא, כאשר שוקלים את מסוכנותו הרבה של העורר, שהמעשים המיוחסים לו עונים בו, לעומת השיקולים האנושיים והדתיים, יש לקבוע כי משקלם של האחרונים הוא, כמעט, כאין וכאפס ודי בכך כדי לדחות את הערר.
ד. יש להעיר כי הבקשה שהגיש העורר היתה "להשתחרר זמנית ממעצר" בערובה ובתנאים ולכך היה מכוון גם עררו. ב"כ העורר הבהיר שאין כוונתו להוצאת העורר מבית המעצר כשהוא נתון באזיקים ומלווה בשוטרים אלא על שחרור. במקרה כגון דא לא היה מקום להסתמך על הוראות פקודת נציבות שירות בתי הסוהר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אריה שרעבי לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 13.4.99).
ע.פ. 344/99 - זאב בשן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. לביהמ"ש המחוזי בתל אביב הוגש כתב אישום נגד המערער המייחס לו ביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה ושיבוש הליכי משפט. פרשת ההגנה הסתיימה באוקטובר 98 ונקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב. ביוני 98 הגיש המערער בקשה לביהמ"ש, השופטת רוטלוי, כי יפסול עצמו מלשבת בדין. בקשה זו נשענה על החלטת השופטת מאותו יום, בה הורתה על מחיקת קטעים מחוות דעת של אחת ממומחיות ההגנה. בקשת הפסילה נדחתה וכך גם ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון. בדצמבר 98 שב המערער והגיש לביהמ"ש בקשה לפסול עצמו כאשר בקשה זו נסמכה, במידה רבה, על מכתבו של מר שמאי ליבוביץ, ששימש כקדם מתמחה של השופטת, לנשיא ביהמ"ש העליון. במכתבו טוען ליבוביץ כי השופטת היתה נגועה לאורך ההליך כולו במשוא פנים וכי גיבשה דעה קדומה נגד המערער. המכתב מתאר שורה של אירועים והתבטאויות של השופטת בלשכתה, באולם ביהמ"ש ובאירועים שונים, המעידים, כך נטען, על משוא הפנים של השופטת. לטענת המערער ובאי כוחו היווה מכתבו של ליבוביץ אישור ואישוש לתחושותיהם לאורך ההליך כולו בדבר משוא פנים של השופטת.
ב. השופטת דחתה את בקשת הפסילה. בהחלטתה מתייחסת היא למכתבו של ליבוביץ ומציינת כי מכתב זה נובע מנקמנותו של ליבוביץ על הפסקת עבודתו בלשכתה וקובעת כי תצהירו "כולל שקרים, סילופים ופרשנויות, ולא היה מקום לבסס עליו את בקשת הפסלות". השופטת דחתה לגופן את הטענות שהעלה המערער בבקשת הפסילה, את הטענה בדבר קשר בין ביהמ"ש לבין התביעה כאמור במכתבו של ליבוביץ, והטענה כי קשר זה נועד להרשיע את המערער בכל מחיר. השופטת דחתה את טענת המערער כי ההחלטות הנוגעות לניהול המשפט היו מונעות מכוחה של דעה קדומה שגובשה כבר מתחילת המשפט. השופטת דוחה גם את הטענה כי הבעת דעתה בלשכתה מעידה על דעה קדומה. כן היא דוחה את טענת המערער בדבר קיום התייעצות פרטית עם מכר, מומחה לכלכלה, כפי שטען ליבוביץ. הערעור נדחה.
ג. הכללים לפסילת שופט פותחו במשך השנים. ביסוד כללים אלו מונחת התפישה כי השופט הוא המנהל את המשפט. והוא שמנווט את אופן ניהול המשפט. לרבים מהשופטים יש מתמחים. מותר לו לשופט לשוחח על המשפט שבפניו עם המתמחה (כמו גם עם חבריו השופטים), ולגלות לו את עמדותיו הלכאוריות. לעיתים המתמחה משמש כאוזן קשבת, ומעין תיבת תהודה לרעיונותיו של השופט. על המתמחה לסייע לשופט ולשמור את
שנודע לו בלשכת השופט טמון בלבו פנימה. שופט שאינו יכול לסמוך על מתמחהו כבן שיח שומר סוד וכאיש אמון לא יוכל להיעזר בו. מתמחה המוציא דברים שנאמרו בסוד הלשכה, מפר את האמון שנתן בו מאמנו.
ד. המבחן העיקרי לפסילת שופט הינו קיומן של נסיבות "שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". החשש אינו נבחן מזווית הראייה הסובייקטיבית של השופט או של הצד אלא על פי זוית ראיה אובייקטיבית. דיני הפסילה מבוססים על האפשרות הממשית לדעה קדומה, כפי שהחברה הישראלית מבינה זאת בראיה אובייקטיבית כוללת. החלטה שיפוטית תוך מהלך המשפט, גם אם היא מוטעית, אינה עילה לפסילת השופט. תרופתה של הטעות הוא בערעור, ולא בפסילה. לבסוף, לא פעם מביע השופט דעה באשר לסיכויי המשפט ואם זו דעה "לכאורית" בלבד, תוך שהשופט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול את השופט מלשבת בדין.
ה. הצדדים למשפט הם בעלי הדין היריבים. השופט הוא המכריע בסכסוך שביניהם. כשאחד הצדדים מעלה טענה בדבר פסלות שופט, אין המבנה משתנה והשופט אינו הופך לצד. נוצר כאן מצב שאינו פשוט, שבו השופט צריך להחליט בעניין הנוגע לו אישית, אך אין מנוס ממצב דברים זה. ניתן לומר כמובן כי אין זה ראוי לבסס את התשתית העובדתית על הכרעת השופט בעניינו, אך התבנית הדיונית ממשיכה לראות גם בעניין בקשת הפסילה את השופט כקובע את עיקרה של התשתית העובדתית וכמפעיל את הדין עליה - הכל כפוף לערעור אפשרי. משקבע ביהמ"ש את הנתונים העובדתיים הם המשמשים בדרך כלל בסיס להכרעה שלו.
ו. בענייננו, הערעור מבוסס על מכתבו של ליבוביץ ועל החלטות שיפוטיות. ליבוביץ מעלה מקבץ של טענות באשר להתבטאויות השופט, אך השופטת קבעה כי התבטאויותיה אינן מעידות על דעה קדומה נגד המערער. על פי תיאור ההתרחשויות לפי השופטת, אכן אין בהן כדי לשמש עילה לפסילתה. מטבע הדברים, עם התפתחות המשפט מתפתחת במקביל אצל השופט עמדה פנימית באשר ליחסו לדברי העדים ועמדות הצדדים והשופט אינו צריך להדחיק דעה זו ואינו צריך להמתין עד סוף המשפט. לעיתים נותן השופט ביטוי חיצוני לדעתו אך אין בכך כדי לפסול אותו. כך הדבר אם השופט מתבטא באולם ביהמ"ש ועל אחת כמה וכמה כשהוא מתבטא בלשכתו בפני המתמחה. אשר לטענה כי מכתבו של ליבוביץ מאיר באור חדש החלטות שיפוטיות שנתנה השופטת - דינה של טענה זו להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד רם שמגר וגב' יעל ויסמן למערער, עוה"ד גב' נאוה בן אור וגל לברטוב למשיבה. 8.4.99).
בש"פ 2713+2715/99 - קאיד ופרחאן אלהואשלה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים עומדים לדין בעבירות של גניבת רכב ומסחר ברכב גנוב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה. קריאת כתבי האישום מציירת תמונה של כנופיית עבריינים שעיסוקה ב"מכה האחת עשרה", אותה מכה שבאה על המדינה בשנים האחרונות, מכת גניבות של כלי רכב, בין למכירתם בין ל"שחיטתם". הכנופייה עבדה בצורה מאורגנת כמכונה משומנת כהלכה, כאשר לכל אחד מחבריה תפקיד משלו בשרשרת הפשע. העבירות אינן מקימות, כשלעצמן, עילת מעצר, אך בה בעת שומה על ביהמ"ש ליתן דעתו להצטברות העבירות זו על גבי זו ועל השאלה אם הצטברות זו אינה מעלה חשש שהנאשמים יחזרו על מעשיהם הרעים ויסכנו את בטחון הציבור. לעוררים הרשעות קודמות רבות בעבירות רכוש, הם כבר ישבו במאסר על עבירות כאלה ותלוי ועומד נגדם מאסר על תנאי.
בנסיבות אלה העוררים מסכנים את שלום הציבור ועל כן יש מקום להורות על מעצרם עד תום ההליכים ללא אפשרות של חלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יוסי לין לעוררים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 5.5.99).
ע.א. 3406/96 - סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נגד אקרשטיין תעשיות בע"מ ואח'*זכויות במדגם רשום (הערעור נדחה). המשיבה מייצרת בישראל אבן ריצוף משתלבת הידועה בשם "נוסטלית", עפ"י מדגם רשום בגרמניה ע"י חברה בשם רינינגר. המדגם הוגש לרישום בישראל על פי סעיף 52 לפקודת הפטנטים והמדגמים בדצמבר 83. המשיבה הינה בעלת הזכות הבלעדית לייצר ולמכור אבני ריצוף לפי מדגם זה בישראל. מדגם ישראלי אחר עניינו אבן ריצוף הידועה בשם קלאסיקו, הרשום ע"ש חברה שוויצרית, ושהוגש לרישום בישראל בדצמבר 82. המדגם של קלאסיקו קדם למדגם של אקרשטייין הן ברישומו בישראל והן בייצור ושיווק בפועל. במחצית שנת 94 פנתה אקרשטיין לסלע ותבעה ממנה לחדול מהפרת זכויותיה במדגם ע"י ייצורם של אבני ריצוף בשם "נוסטל" הזהים לאבן ה"נוסטלית". בעקבות זאת פנתה סלע לביהמ"ש וביקשה להצהיר כי המדגם של אקרשטיין אינו תקף משום שהמדגם של קלאסיקו מהווה "פרסום מוקדם" למדגם של אקרשטיין וכן גם פרסום בכתב עת גרמני. כמו כן, נטען, בהתבסס על שני הפרסומים האמורים, כי המדגם של אקרשטיין אינו חדש או מקורי וכן שהוא מתייחס לקבוצת חפצים שאינה "מערכת" כנדרש בתקנה 5 לתקנות המדגמים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה של סלע בקבעו כי אין זהות בין אבני הריצוף של אקרשטיין לבין אבני הריצוף של קלאסיקו. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון התייחס לנתונים הנדרשים כדי לשמור על זכויות בעל מדגם רשום והגיע למסקנה כי צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו בדבר היעדר זהות בין שני המדגמים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט אילן. עוה"ד יעקב וחנה קלדרון למערערת, עוה"ד דורון כהן, ג. פלישר ור. פטלר למשיבים. 1.3.99).
ע.א. 2065/99 - שלום ודליה יהב נגד לילי פרלמן
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו (ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
המערערים ערערו על החלטת המפקחת על המקרקעין לביהמ"ש המחוזי בת"א. התיק נקבע לדיון בפני הרכב בראשותו של השופט גרוס כאשר בהרכב יושבת בדין גם השופטת קובו. המשיבה ביקשה את פסילתה של השופטת קובו מלישב בדיון בטענה כי שופטת זו "בגלגול קודם" של הסכסוך בין הצדדים ישבה כבר בדין ואין היא יכולה לישב בדין בעניינה בייחוד נוכח התבטאויותיה בעניין. השופטת החליטה לאמר "לא ראיתי בדברים שצויינו סיבה לפסול עצמי מבחינה מהותית, עם זאת, ראיתי מקום להיעתר לבקשה למען תחושתם - והרגשתם של המבקשים... התיק יועבר להרכב אחר". הערעור נתקבל.
אין בנסיבות המקרה דנן חשש ממשי למשוא פנים. אין בחומר תשתית לטענה אפשרית כי "ננעלה" דעתה של השופטת בהליך זה. לא זו אף זו: אף השופטת עצמה לא סברה כי קיים יסוד מהותי לפסילתה. במצב דברים זה, הכלל הוא כי על השופט ליישב בדין, שכן הזכות לישב בדין היא אף החובה לעשות כן. מטעם זה דין הערעור להתקבל.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד חיים שטנגר למערערים. 20.4.99).
רע"א 4038/98 - טל מלמד ואח' נגד בית החולים המרכזי הנגב בבאר שבע ואח'
*פסילת שאלה שהוצגה למומחה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי פסל שאלה שהוצגה למומחה רפואי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. לפי העולה מנוסח כתב התביעה ולאור המדיניות הראויה, אין לחסום שאלות מהסוג שנשאלו ויש לאפשר להשיב עליהן ולשקול את התשובות במכלול הראיות בסופו של ההליך כולו. פסילת השאלה ונימוקי הפסילה סותמים לכאורה את הגולל על התביעה כולה ואין מקום לכך במהלך דיון בתביעה בגין רשלנות רפואית, בה - בדרך כלל - אין התובע יודע לפרט את מעשיהם ומחדליהם של הרופאים שגרמו לנזק, וטוען טענות כלליות. בתביעה כזו העובדות הן - בדרך כלל - בידיעת הנתבעים ולא אחת עובר הנטל להוכיח היעדר רשלנות לכתפיהם. הנזק שעלול להיגרם מפסילת השאלות, הרלבנטיות כשלעצמן, גדול לאין ערוך מהנזק שיגרם אם השאלות תשאלנה וביהמ"ש ישקול את משקל התשובות ואת אופן ההתייחסות אליהן בפסק דינו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 29.4.99).
ע.א. 1684/98 - נחום פרמינגר נגד אזולאי איציק ואח'
*חובת מומחה להשיב לשאלות הבהרה ללא תשלום שכ"ט נוסף (הערעור נדחה).
המערער, מהנדס בניין, מונה ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת כמומחה מטעם ביהמ"ש בהליך משפטי שבין המשיבים 1 למשיבה 2. הוא הגיש חשבון שכ"ט על סכום של 20,000 ש"ח והתנה את הגשת חוות דעתו בתשלום שכר הטרחה. על פי בקשת המשיבים, קבע ביהמ"ש את שכר טרחתו של המערער בסכום של 10,000 ש"ח, ולאחר שסכום זה שולם, הוא הגיש את חוות דעתו. בישיבת קדם משפט התיר ביהמ"ש למשיבים לשלוח שאלות הבהרה למערער וקבע כי "התשובות לשאלות ההבהרה לא יצריכו תשלום נוסף". המערער פנה לביהמ"ש וביקש לפסוק לו שכר טרחה בטענה כי אין הוא, כבעל מקצוע חופשי, חייב לענות לשאלות ההבהרה ולתת שירות למשיבים ללא כל תמורה. בקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה.
מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש והגיש חוות דעת, חייב, כחלק אינטגרלי מתפקידו כעד מומחה, להשיב על שאלות הבהרה שביהמ"ש התיר לבעלי הדין לשאול. קביעת שכר טרחתו של המומחה, שמונה ע"י ביהמ"ש, נתונה לסמכותו ולשיקול דעתו של ביהמ"ש. ביהמ"ש שוקל גם את הטרחה הכרוכה במתן מענה לשאלות הבהרה ואם טרחה זו לא נלקחה בחשבון בעת קביעת שכר הטרחה בגין חוות הדעת עצמה, רשאי ביהמ"ש לפסוק שכר טרחה נוסף בגינה. ביהמ"ש דלמטה שקל בענייננו את כל השיקולים הרלבנטיים, לרבות את הטרחה הכרוכה במתן מענה לשאלות ההבהרה, ופסק למערער שכ"ט. אין להתערב בשיקול דעתו. הערעור נדחה והמערער חוייב בתשלום 5,000 ש"ח הוצאות למשיבים 1 ו-5,000 ש"ח הוצאות למשיבה 2.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עו"ד גיל פרמינגר למערער, עו"ד מרואן מויס למשיבים 1, עו"ד גב' עידית ניסים למשיבה 2. 12.4.99).
בג"צ 2810/99 - חסן ח'ליפה נגד שר המשטרה ואח'
*צו מניעה זמני (העתירה נדחתה).
ביום 25.4.99 החליט בימ"ש השלום בנצרת להוציא צו במעמד צד אחד, לבקשת העותר, לפיו נאסר על המשיבים באותה בקשה (המשיבים 10-5 בעתירה הנוכחית) לבצע עבודות בניה בחלקה מסויימת עד למתן החלטה אחרת או עד למתן פס"ד. נקבע כי הצו הזמני יפקע "אם לא תוגש תביעה לא יאוחר מיום 28.4.99". לטענת העותר התעלמו המשיבים 10-5 מהצו והמשיכו בביצוע עבודות הבניה והוא
פנה למשטרה שתטפל בעניין. לדבריו, הודיעה לו המשטרה כי על פי הנחייה של המטה הארצי אין היא מטפלת בהפרת צווי בתי משפט שעניינם בנייה. ביום 28.4.99 פתח העותר בהליכי בזיון ביהמ"ש נגד המשיבים 10-5 ונמסר לו כי ביום 29.4.99 ייקבע מועד לשמיעת הבקשה. העתירה לבג"צ נשמעה ביום 29.4.99. העותר טוען כי סירובה של המשטרה לטפל בעניין הוא סירוב שלא כדין ועל כן הוא מבקש להורות למשטרה לטפל מיד בעניין. העתירה נדחתה.
ראשית, משהחל העותר בהליכי בזיון ביהמ"ש, ומשפנה לבימ"ש השלום בהליכי בזיון ביהמ"ש עליו למצות את ההליכים עד תום. כמו כן, העותר חייב היה להבין שבימ"ש השלום יקבע מועד להליכי בזיון ביהמ"ש ואילו נקבע מועד מאוחר לשמיעת ההליך יכול היה לבקש להקדים את יום השמיעה בטענה כי עד לשמיעה יסיימו את הבניה. העותר לא המתין ופנה לבג"צ. זאת ועוד, צו המניעה הזמני הותנה בכך שתוגש תביעה עד ליום 28.4.99 שאם לא כן יפקע הצו. יום זה עבר ובעתירה לא נאמר כי הוגשה תביעה. כך שלאורה פקע צו המניעה הזמני ואין לעותר עילה ראוייה לפניה לבג"צ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. 29.4.99).
בש"פ 2627/99 - מדינת ישראל נגד חיים ברל
*ביטול החלטת בימ"ש לאפשר לעצור לצאת לטכס ברית מילה של נכדו (הערר נתקבל).
המשיב עומד לדין בעבירות של עשיית עסקות אסורות בסמים, בייבוא ובייצוא, כאשר מדובר בעשרות ואולי מאות ק"ג של קוקאין, והמתפרסות על פני הגלובוס. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים והדיון תלוי ועומד וטרם הוחלט בו. ביהמ"ש הורה רק על מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת. עוד ההליכים תלויים ועומדים ולמשיב נולד נכד, בן בנו. הוא הגיש בקשה להתיר לו להיות נוכח בטקס ברית המילה וביהמ"ש החליט להעתר לבקשה. ללא כל נימוק הורה ביהמ"ש למשטרה לדאוג לליווי המשיב לטקס ברית המילה וכי המלווה או המלווים יבואו בלבוש אזרחי. הערר נתקבל.
שירות בתי הסוהר פועל על פי הנחיות שנקבעו לו מראש בעניין יציאת אסירים לשמחות משפחתיות. ההנחיות מדברות על אסירים שהם קרובי משפחה מדרגה ראשונה: אב, אם, בן, בת, בן זוג, אח, אחות. לא סב ולא סבתא. כך שהמשיב אינו בא בגדרי ההנחיות ליציאה מבית העצורים. ההנחיות אמנם מדברות על אסירים אך הן חלות גם על עצירים. טוען הסניגור כי אין הוא מבקש על זכויות של העציר אלא על עשייה לפנים משורת הדין כמעשה הומני. גם טענה זו אין לקבל. השיקול ההומני בא לידי ביטוי בהנחיות הפנימיות, ואותן הנחיות אינן מזכות את המשיב בדבר. אכן, ניתן לסטות מן ההנחיות הפנימיות ולרבות עליהן, אך לא הועלה כל טעם מיוחד שיזכה את המשיב באשר אחרים אינם זכאים לו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' דפנה ביינוול לעוררת, עו"ד גיורא זילברשטיין למשיב. 22.4.99).
בש"פ 2368/99 - מדינת ישראל נגד יאמין אוחנה
*הארכת מעצר שניה מעבר ל - 9 חודשים (רצח) (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירה של רצח כאשר לפי הנטען ירה 3 יריות בגופה של אשה - שבינו לבינה נקשרו קשרים אישיים, שאותם ביקשה לנתק - וגרם למותה. המשיב נעצר עד תום ההליכים ומשלא נסתיים המשפט תוך 9 חודשים האריך ביהמ"ש את המעצר ב-90 ימים נוספים. עתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר בעוד 90 ימים. אין ספק כי מספרם הגדול של התיקים הפליליים מטיל עומס כבד על שכמם של שופטי ביהמ"ש המחוזי בחיפה ומקשה עליהם
לקבוע מועדים קרובים וסמוכים זה לזה שיאפשרו לסיים את המשפטים בזמן שנקבע בחוק. קושי נוסף המיוחד לתיק דנא, נגרם בשל כך שאחד השופטים, שהמשפט היה אמור להתברר בפני מותב שבראשותו, נפטר בטרם עת, והיה צורך להעביר את התיק למותב אחר. נגרם גם שיבוש בשמיעת המשפט משום שאחד העדים חש ברע. למרות הקשיים נתקיימו מספר ישיבות ועוד קבועות ישיבות אחרות לימים הקרובים לסיום פרשת התביעה. הבקשה להארכת המעצר בעוד 90 ימים נתקבלה.
מדובר באישום בשל עבירה של רצח. באמור לעיל די להראות שהיו טעמים מוצדקים להתמשכות המשפט וקיים סיכוי טוב שיסתיים תוך השבועות הקרובים. גם נסיבות העבירה מגלות רשעות ואכזריות מצידו של המשיב והן מעידות על כך שהמידות הטבעיות של האנושיות והרחמים, אינן בולמות את הדחפים העברייניים המניעים את המשיב. הוא מסוכן לציבור ואין לנקוט כאן חלופה למעצר. הסניגור טוען כי גילו של המשיב, כבן 72 שנים, וכן מצב בריאותו, מקהים את עוקצה של הסכנה אך גם טענה זו דינה להידחות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' אורלי מור אל למבקשת, עו"ד מיכאל כרמל למשיב. 18.4.99).
ע.פ. 6582/98 - גבריאל בן שלוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (העלמת מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, שהוא קבלן שיפוצים ועבד בין היתר עם מוסדות ממשלתיים, הורשע ב-6 אישומים של השמטת הכנסות בסכום כולל של כ-2 מליון ש"ח ובמס של כ-900,000 ש"ח. כן הורשע בכך שכלל הוצאות כוזבות בספריו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן תשלום קנס כספי של 500,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לעניין הקנס שהופחת ל-250,000 ש"ח.
העונש שנגזר למערער אכן כבד, אך גם נסיבות העבירה חמורות ביותר. השמטות המס נעשו בעזות מצח, כאשר המערער השמיט מהכנסותיו הכנסות שנתקבלו בתמורה לעבודות שביצע עבור גורמים ממשלתיים כמשרד הבטחון, רשויות מקומיות וכן חברה ציבורית כעמידר. בנוסף לעבירות של השמטה והעלמה של הכנסות, כלל בדיווחיו הוצאות כוזבות ועבירות שכרוכות במעשי מרמה. ביהמ"ש דחה את מתן גזר הדין לאחר הכרעת הדין כדי לאפשר למערער להשיב את חובותיו לרשויות המס כדי שהתשלום יהווה נסיבה מקלה, אך ביהמ"ש לא שוכנע שהמערער עשה מאמצים לגיוס הסכום ולתשלומו. כיוון שכך אין להתערב בחומרת העונש. עם זאת ניתן להקל במידה כלשהי עם המערער שכן מתוך סיבה לא מובנת, לא דיווח על הכנסה שמחלק ממנה נוכה מס במקור וכן פרע סכום נכבד מהחוב. לפיכך יופחת הקנס ל-250,000 ש"ח.
(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד מאזן נסאר למערער, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 18.4.99).
ע.א. 1497/99 - עו"ד אמיר שושני נגד שרה בצלאל ואח'
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בבימ"ש השלום הוגשה ע"י המשיבה תובענה נגד המערער והמשיבה 2. בתובענה נתבקש, בין היתר, סעד פינוי מדירה ונתבקשה החזרת רכוש שנלקח, כביכול, מן הדירה. על פי הנטען הרכוש נלקח מן הדירה ע"י המערער (או שלוחו) עת ייצג את המשיבה 2. המערער ביקש, בין היתר, למחוק את התביעה נגדו על הסף בטענה כי אין יריבות בינו ובין המשיבה, שכן הוא פעל כבא
כוחה ושלוחה של המשיבה 2. ביהמ"ש דחה את בקשת המחיקה בציינו כי מעורבותו של המערער בכניסה בלתי חוקית לדירה חרגה באופן ניכר מיחסי לקוח עו"ד ופעילותו בעניין זה חרגה משליחותו. בעקבות החלטת ביהמ"ש הגיש המערער בקשה לפסילת השופט. טענת המערער היתה כי מנוסח ההחלטה בעניין בקשת המחיקה ברור שביהמ"ש גיבש ו"נעל דעתו" בסוגיות העומדות להכרעה ועל כן קם חשש ממשי למשוא פנים. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה בקבעו כי כל מה שנכתב בהחלטה לעניין המחיקה נאמר רק לכאורה ואין הקביעה בדבר הכניסה הבלתי חוקית מהווה סוף דבר בתיק זה. הערעור נדחה. אין לומר בנסיבות המקרה כי "ננעלה דעתו" של השופט במובן זה שקם חשש ממשי למשוא פנים. השופט מבהיר כי מסקנותיו היו לכאוריות ואך בגדרי בקשה למחיקה על הסף. הן ניתנו על פי החומר שהיה בפניו אותה עת. יתכן ומוטב היה אילו השופט היה בוחר בלשון פסקנית ונחרצת פחות בהחלטתו, אולם לגופו של עניין אין חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד צבי שטרסברג למשיבה. 20.4.99).
בש"פ 1735/99 - יצחק עמר נגד מדינת ישראל
*מעצר וחלופת מעצר (שוד) (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של שוד בכך שהוא יחד עם חברו תקפו את המתלוננת לאחר שמשכה כסף מחשבונה בבנק ושדדו אותה. על פי הנטען גם איים העורר על חברו שירביץ לו אם יגלה את דבר מעורבותו בביצוע השוד. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב וכי העבירות מקימות עילות מעצר אך אינו מוכן לקבוע בשלב זה כי אין חלופה למעצר. עם זאת הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים לתקופה של 5 חודשים ואם הדיון לא יסתיים בתוך תקופה זו, שלא באשמת הנאשם, ישוחרר בערובה ובחלופת מעצר. העורר טוען כי אין תשתית ראייתית לכאורה וכי יש חוסר הגיון בהחלטת השופט אשר מצד אחד קיבל את רעיון חלופת המעצר ומן הצד האחר עצר אותו לתקופה של 5 חודשים. הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשם. אשר לחלופת מעצר - טיב העבירות המיוחסות לעורר, עברו הפלילי והעובדה שבעת ביצוע העבירה המיוחסת לו היה עציר ברשיון שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, מחייבים את המסקנה כי אין להסתפק בחלופת מעצר. בשולי הדברים יש להעיר כי ביהמ"ש המחוזי השתמש בהגבלה של תקופת המעצר לשם זירוז המשפט וספק אם מן הראוי שזירוז מעין זה יעשה בדרך של הגבלה מראש של תקופת המעצר. שאלת המעצר עד תום ההליכים חייבת להיחתך באופן בלעדי על פי השיקולים שקבע המחוקק בסעיף 21 לחסד"פ. התמשכות המשפט אינה מצוייה בין השיקולים והיא תעמוד במרכז הדיון בתום תשעת החודשים הקבועים בחוק. לכן, אם מגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר אין להגביל את תקופת המעצר במטרה לזרז את הדיון. לעומת זאת, אם ביהמ"ש בדעה כי יש בחלופת מעצר כדי להשיג את המטרה יש להסתפק בה באופן מיידי.
(בפני: השופט אנגלרד. העורר לעצמו, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 22.4.99).
דנ"א 6839/98 - ר.ג.א. שירותים ונקיון בע"מ נגד עירית בת ים ואח'
*פירוש דווקני של תנאי מכרז (עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).
העותרת והמשיבה 2 השתתפו במכרז שפרסמה העיריה לביצוע עבודות ניקיון בתחומי העיר בת-ים. לאחר שוועדת המכרזים פסלה את יתר ההצעות, ובכללן את הצעת המשיבה 2, הוכרזה העותרת כזוכה במכרז. המשיבה 2 עתרה לביהמ"ש המחוזי נגד החלטת ועדת המכרזים וביהמ"ש קבע כי המשיבה 2 עמדה בתנאי המכרז וקיבל את תביעתו. על פסק דינו ערערה העותרת וביהמ"ש העליון דחה את הערעור ברוב דעות, בקבעו כי ההכרה בתנאי מכרז כתנאי מוקדם מחייבת את פירושו של התנאי פירוש דווקני. ביהמ"ש העליון נחלק בנוגע לשאלת הפירוש הדווקני של תניות שונות במכרז הספציפי ודעת הרוב תמכה בפירוש דווקני תכליתי בעוד דעת המיעוט נטתה לפרשנות דווקנית מילולית. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
השגות העותרת אינן אלא השגות על הפרשנות המשפטית שניתנה לתנאי המכרז הספציפי. בבסיס פסק הדין נשוא העתירה עמדה ההלכה שלפיה ינתן פירוש דווקני לדרישות המכרז. העותרת תוקפת למעשה את הפרשנות שנתן ביהמ"ש להוראות הספציפיות שבמכרז ופרשנות זו אינה מעוררת עילה לקיום דיון נוסף. באשר להתערבות ביהמ"ש המחוזי בהחלטת ועדת המכרזים - בעשותו כן לא החליף ביהמ"ש את שיקול הדעת המוקנה לוועדת המכרזים בשיקול דעתו שלו, כטענת העותרת, אלא פעל בהתאם לסטנדרטי ההתערבות המקובלים.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד שמואל וחיים הרציג לעותרת, עו"ד ויוי משולם לעיריה, עו"ד אורי ברימר למשיבה השניה. 25.4.99).
בג"צ 176/99 - נועם פדרמן נגד שר המשפטים צחי הנגבי והשופט כרמי מוסק
*אי התערבות בהחלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין שופט שעל שמשת מכוניתו היתה "מדבקה פוליטית" (העתירה נדחתה).
העותר מבקש שביהמ"ש יצווה על שר המשפטים להעמיד לדין משמעתי את השופט מוסק אשר בלשון העתירה "נהג במשך תקופה ארוכה להגיע לביהמ"ש כשעל רכבו מתנוססת מדבקה פוליטית המשייכת אותו למחנה פוליטי", היינו מדבקה האומרת "השלום ינצח". העותר כתב לשר המשפטים בעניין זה ושר המשפטים השיב לו שערך בירור ושוכנע כי מדובר בטעות בתום לב, וכי המדבקה הוסרה. העותר לא הסתפק בכך ופנה לבג"צ. בבירור שערך שר המשפטים נתקבלה תגובת השופט בה נאמר כי המדבקה הודבקה על מכונית המשפחה ע"י בתו, עוד לפני שמונה שופט, וכי דבר קיומה נשכח ממנו ומכל מקום אין הוא רואה בה מסר פוליטי. העותר עומד על דעתו כי המדבקה מהווה מסר פוליטי. העתירה נדחתה.
בג"צ אינו נוהג להתערב בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד אדם לדין פלילי אלא במקרים נדירים של חוסר סבירות קיצוני או עיוות מהותי. אכן, ראוי היה כי השופט יתן דעתו למדבקה על המכונית מיד כאשר נתמנה לשופט וימהר להסיר אותה מן המכונית. אין זה דווקא משום שהמדבקה נושאת מסר פוליטי או משום שהיא מבטאת דעה פוליטית של השופט, אלא משום שיש כאלה, כמו העותר, הרואים בה מסר פוליטי. נכון עשה השופט שמיד עם הגשת התלונה הסיר את המדבקה. המידתיות אומרת שבמקרה הנדון היתה תקלה, אך התקלה תוקנה, להנחת דעתו של שר המשפטים ובנסיבות המקרה די בכך. מכל מקום, אין יסוד לבג"צ להתערב בהחלטת השר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. 18.4.99).
ע.פ. 132/99 - משה קסטל נגד מדינת ישראל
*הקדמת דיון (בקשה להקדמת מועד דיון - הבקשה נדחתה).
המערער הורשע ברציחתם של שני אנשים ונדון לשני מאסרי עולם שירוצו במצטבר. המערער מבקש להקדים את הדיון בעניינו בטענה כי סיכוייו לזכות בערעור טובים ביותר משום שהרשעתו מסתמכת על ראיות נסיבתיות. עוד טוען הסניגור כי עזבונו של אחד המנוחים הגיש תביעה אזרחית נגדו וסביר להניח שביהמ"ש הדן בתביעה זו ימתין לתוצאות הערעור לפני שידון בתביעה לגופה. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על ראיות נסיבתיות בהבהירו כי מצטיירת תמונה חד משמעית שהנאשם היה זה שקטל את השניים. בנסיבות אלו אין לייחס משקל מיוחד לעובדה שהמשפט הוכרע על סמך ראיות נסיבתיות ודינו של המערער כדינם של אחרים שהורשעו במשפט פלילי הטוענים לחפותם ומבקשים להישמע בפני ביהמ"ש העליון. כדי להצדיק החשת הדיון על המערער להראות מדוע ראוי להעדיפו על פני מערערים אחרים ואת זאת הוא לא הראה. אשר לטענה בדבר קיומו של הליך אזרחי נגד המערער - תמוה הדבר שטענה זו הועלתה מצד המערער דווקא. מטבע הדברים, העניין בהקדמת ההכרעה בתביעה הוא בעיקרו עניינם של התובעים ולא של הנתבע. זאת ועוד, דווקא אם יתקבל ערעורו של המערער והוא יזוכה לא יהיה לפסה"ד מעמד בהליך האזרחי.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד דוד יפתח למערער. 20.4.99).
בש"פ 2625/99 - מדינת ישראל נגד מאיר ארג'ואן
*ביטול שחרור בערובה (שוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה של פריצה לרכב ושוד כאשר לפי כתב האישום ניגש אל רכב שחנה, פתח את דלתו, ונטל בכח את תיקה של הנוהגת שהיה תלוי על כתפיה. המעשה הינו מעשה של "שוד קטן", אך העבירה מתעצמת על רקע עברו הפלילי של המשיב. לחובתו כ-50 הרשעות קודמות בעבירות של סמים, רכוש, אלימות, בריחה ממעצר וכדומה, כאשר מספר רב מביניהן ביצע בעוד תלויים ועומדים נגדו ענשי מאסר על תנאי. כיום עומד המשיב לדין בעבירות רבות מאוד של אינוס ושידול למעשי זנות ונעצר עד תום ההליכים, אך משתמו 9 חודשים שוחרר בערובה. על אף כל אלה החליט ביהמ"ש על שחרורו של המשיב בערובה כאשר ביסוד החלטתו טעם אחד ויחיד והוא המלצתו של שירות המבחן כי המשיב יעבור טיפול גמילה. הערר נתקבל.
ראשית, מסתבר כי שירות המבחן לא היה ער כלל לעובדה שהמשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו כשהוא משוחרר ממעצרו במשפט אחר ולא היה ער למהות האישומים בכתב האישום באותו משפט אחר; גם אם היה שירות המבחן ער לכל אלה, עדיין שאלה היא אם ראוי שביהמ"ש יעתר להמלצת שירות המבחן והתשובה היא שלילית. בבקשה לשחרור בערובה למטרת גמילה מוטל על ביהמ"ש להשתכנע תחילה כי השחרור אינו כרוך בסיכונים מהותיים לשלום הציבור ובטחונו, וצריך טעם מיוחד לשחרר נאשם מן המעצר כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסמים. טעם כזה לא נמצא בענייננו. כמו כן, בתוך שבוע יסכמו באי כח הצדדים את טיעוניהם במשפט השוד ובנסיבות אלה לא יהיה זה ראוי כי ביהמ"ש יורה על טיפול בגמילה. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד עמנואל לינדר לעוררת, עו"ד אהוד בן יהודה למשיב. 23.4.99).