תקציר סביר כרך נ"ג חוברת 17

ע.א. 1975/97 - כונס הנכסים הרשמי... נגד יהודה פלדות בע"מ ואח'

*פירוש סעיף בהסכם מכר לעניין חיוב הצדדים בתשלומי מסים(הערעור נדחה).

א. ביום 14.3.95 אישר ביהמ"ש המחוזי הסכם מכר בין המערער, בתוקף תפקידו ככונס נכסים וכמפרק של חברה מסויימת (להלן: החברה), לבין המשיבה, שעיקרו רכישת נכסי החברה בידי המשיבה (להלן: ההסכם). יום מסירת הנכסים לידי המשיבה נקבע בהסכם ליום 29.3.95, אך מסירת הנכסים לא התבצעה בפועל באותו יום משום שגורם אחר השיג צו מניעה זמני שאסר על המערער למסור את הנכסים למשיבה. כתוצאה מכך בוצעה המסירה בפועל רק ביום 23.4.95. בין לבין, ביום 11.4.95, שלחה המועצה האזורית באר טוביה (המשיבה 2) לחברה דרישה לתשלום היטל ביוב בגין נכס מקרקעין שהיווה חלק מן הממכר. המחלוקת מתמקדת בפרשנות סעיף בהסכם הקובע לאמור "כל המסים... החלים ו/או שיחולו... החל מיום המסירה [של הנכס לרוכש] יחולו על הרוכש וישולמו על ידו ואילו עד אותו מועד יחולו וישולמו [ע"י המערער]...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי היטל הביוב הוחל על הנכס לפני מועד מסירתו למשיבה ועל כן המערער חייב בתשלום ההיטל. הערעור נדחה.
ב. יש לשחזר את כוונתם המקורית של הצדדים בעת כריתת החוזה ובמקרה שלפנינו צודקת המשיבה כי לשונו של הסעיף הנוגע בדבר בהסכם ברורה ופשוטה ואין להוציא מקרא מידי פשוטו. הצדדים ביקשו לקבוע נקודה ברורה על גבי ציר הזמן, שעד אליה וממנה יחולקו החיובים ביניהם. כוונתם היתה לקבוע קנה מידה פשוט, שלפיו כל חיוב החל על הממכר עד ליום המסירה יחול על המוכר, ומיום המסירה ואילך יחול על הרוכש, וזאת ללא כל קשר לשאלה מי ייהנה מתשלום זה, בניגוד לטענת המערער שהנהנה הוא הצריך לשלם והרוכש כאן הוא הנהנה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד מנחם אברמוביץ למערער, עו"ד אליהו א. צוק (צוקר) למשיבה, עו"ד גב' שלומית ארליך למועצה המקומית. 4.5.99).

ע.פ. 5751+5980/98 - וואיל זיר ואח' נגד מדינת ישראל

הרשעת נוסעי מכונית שנמלטה מהמשטרה בעבירות נהיגה שעבר הנהג כ"מבצעים בצוותא". חומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 121/98 - הערעורים נדחו בחלקם פה אחד ובחלקם ברוב דעות).

א. ביום האירוע נשוא הערעורים נסעו שלשת הנאשמים ברכבו של הנאשם 3, כאשר נאשם זה נוהג בו. בדרכם עקפו השלשה מכונית משטרה במהירות גבוהה וזו החלה עוקבת אחריהם. לבקשת השוטרים הוצב מחסום בדרכו של הרכב הנמלט ושוטר שעמד לידו סימן לרכב לעצור. הרכב לא נעצר ובתימרון שסיכן את חיי השוטר, חלף על פני המחסום והמשיך בנסיעה פרועה לכיוון ירושלים. הרכב נעצר בסוף כשדרכו נחסמה במחסום משטרתי בדרך עין כרם ונורו לעברו יריות אזהרה. שלשת המערערים הסתגרו ברכב והשוטרים שברו את השמשות והוציאו מתוכה את השלשה כשהם מתפרעים ומתנגדים למעצרם. הנהיגה הפרועה עד עצירת הרכב שימשה בסיס לאישום ולהרשעה של שלשת המערערים בנהיגה רשלנית ופזיזה, והפרעה לשוטרים במילוי תפקידם. התימרון של הרכב הנמלט שסיכן את חייו של שוטר מחסום, עומד בבסיס הרשעתו של הנאשם 3 בעבירה של נסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בסיכומו של דבר הרשיע ביהמ"ש כאמור את השלשה וגזר לכל אחד משלשת הנאשמים שנתיים מאסר בפועל ו-6 חודשים מאסר על תנאי וכן הורה ביהמ"ש על חילוט רכבו של הנאשם 3. הערעורים נדחו בחלקם פה אחד ובחלקם ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט קדמי שסבר שיש לזכות את המערערים 1 ו-2 מן העבירה של פזיזות ורשלנות בנהיגת רכב בדרך ציבורית.
ב. השופט קדמי (דעת מיעוט): את אחריותם של המערערים 1 ו-2 לנהיגתו הפראית של הנאשם 3 מבסס ביהמ"ש המחוזי על היותם "מבצעים בצוותא". לדעתו, שלושת המערערים היו שותפים להגשמת תכנית פלילית שתוכננה באופן ספונטני להימלט מכוחות המשטרה ואת התכנית הזו הגשימו בדרך של בריחה ממרדפי המשטרה ובאמצעות ביצוע עבירות נלוות שונות. לעניין זה יש לקבל את הערעור. אין בראיות כדי לקבוע במידת הוודאות הדרושה בפלילים כי השלשה "חברו" יחד להתחמק מן המכונית המשטרתית בכל מחיר, באופן שניתן לראותם כמבצעים בצוותא של עבירת הנהיגה הפזיזה, שבוצעה בפועל ע"י הנאשם 3. אין די בעצם הימצאות השלשה ברכב, שהרי אפשר שרק לנהג היתה סיבה להתחמק מן המשטרה והנהיגה הפרועה בה נקט לצורך זה היתה פרי יוזמתו. השלשה זוכו מעבירת סמים שהואשמו בה ולא הוכח שהיה להם סמים, כך שאין תשתית לכך שרצו להימלט מפני שהחזיקו סמים. לפיכך אין מקום להרשיע את שני הנאשמים הראשונים באותה עבירה.
ג. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך שחלקו של נאשם 3 ב"התפרעות" עולה על חלקם של השניים אך חומרה זו מתקזזת כנגד העבר הפלילי המכביד של השניים האחרים. לכן לא הבחין בעונשים שהטיל עליהם. משהוחלט לזכות את המערערים 1 ו-2 מן האחריות האישית לנהיגה הפרועה יש להקל בענשם ולהפחית מעונש המאסר בפועל 8 חודשים.
ד. השופטת שטרסברג-כהן: יש לאשר את ההרשעה של שני המערערים בעבירה של נהיגה פזיזה. שלשת הנאשמים מסרו עדויות כוזבות ביחס למסלול נסיעתם בסמוך לתחילת מרדף המשטרה, הם מסרו גירסה שקרית באשר למקום הימצאם ולמטרת נסיעתם, שלשתם התנגדו בכח למעצרם, איש מהם לא הציג גירסה בה טען כי הוא עומד מחוץ לאותו שיתוף. תיאום הגירסות השקריות של השלשה היה בולט על פניו ומכל אלה בצדק הסיק ביהמ"ש המחוזי שהשלשה היו שותפים להגשמת תכנית פלילית שתוכננה באופן ספונטני להימלט מכוחות המשטרה. לפיכך יש להשאיר את הרשעת המערערים 1 ו-2 על כנם ובמצב דברים זה אין להתערב בגזר הדין. לפס"ד זה הצטרף השופט אריאל.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. עוה"ד אהוד בן יהודה ואבראהים אבו-עטא למערערים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 11.5.99).

בג"צ 1214/97 - הרב יצחק חלמיש נגד ביה"ד לעבודה ואח'

סמכות בי"ד לעבודה לדון בנושא של פיטורי סוהר. סמכות "אגב". *התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(העתירה נדחתה).

א. העותר נתמנה לכהונת הרב הראשי של שירות בתי הסוהר והמשטרה החל ביולי 91. באפריל 92 הושעה מתפקידו עקב אישום שהוגש נגדו בבי"ד צבאי. בעקבות מחלה בה לקה הוחלט בנובמבר 95 לבטל את כתב האישום נגד העותר בביה"ד הצבאי לאחר שהעותר התחייב שלא להתנגד לפיטוריו משירות בתי הסוהר - אם כך יוחלט - עקב מצב בריאותו. לאחר מכן מצאה ועדה רפואית של שירות בתי הסוהר כי העותר אינו כשיר להמשיך בשירותו ונציב שירות בתי הסוהר החליט לשחררו מתפקידו. העותר פנה לביה"ד האזורי לעבודה וביקש פס"ד המצהיר על זכויותיו אלה: לקבל השלמת משכורת; הצהרה על בטלות הליכי הוועדה הרפואית שבעקבותיה הוחלט לשחררו מתפקידו. ביה"ד האזורי לעבודה דחה את תביעתו של חלמיש על הסף בקבעו כי הוא נעדר סמכות להידרש לה. ערעורו של העותר לביה"ד הארצי לעבודה נדחה ועל כך עתר לבג"צ. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר קובע כי "תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות... לעניין מינויו של סוהר בכיר... השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שחרורו מן השירות... לא תחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק ביה"ד לעבודה". העותר טוען כי אין הוא תוקף את שחרורו כשלעצמו, אלא תוקף את החלטת הוועדה הרפואית שמכוחה שוחרר מתפקידו ועניין זה לא הוצא מסמכות ביה"ד לעבודה. אכן, ההכרעה תדרוש, דרך אגב, הכרעה גם בשאלת חוקיות השחרור מן השירות וחוקיות ההשעייה שאינם בסמכות ביה"ד לעבודה, אך סמכות ביה"ד לעבודה עומדת לו להכריע בשאלות המתעוררות "דרך אגב" תוך כדי הדיונים, וזאת על יסוד סעיף 76 לחוק בתי המשפט שלפיו "הובא עניין כדין לפני ביהמ"ש והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי ביהמ"ש להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו היחודית של בימ"ש אחר או של בי"ד אחר".
ג. השאלה היא איפוא אם הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר שנועדה לשלול סמכות ביה"ד לעבודה לדון בתובענות שעניינן, בין השאר, השעייה או שחרור מן השירות, כוחה עמה לשלול גם את סמכות האגב הנתונה לביה"ד מכח סעיף 76 לחוק בתי המשפט. התשובה היא חיובית. בהגישו את תביעתו לביה"ד האזורי לעבודה טען העותר גם במפורש וגם מכללא כי הינו עובד בשירות בתי הסוהר וזכאי לשכר ככל עובד הזכאי לשכר ממעבידו. טיעונו נועד להקנות סמכות לביה"ד לעבודה, סמכות שאחרת לא היתה קנוייה לו. שאלה זו לא היתה, מעיקרה, "שאלת אגב", כהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט. היתה זו שאלה מוקדמת שנועדה להקנות סמכות לביה"ד.
ד. ניתן לראות את הסוגייה שלפנינו כהתנגשות בין הוראת סעיף 129 לבין הוראת 76 לחוק בתי המשפט וידה של הוראת סעיף 129 על העליונה הן בשל היותה הוראת חוק מאוחרת והן בשל היותה הוראת חוק ספציפית. אולם עיקר הוא שעוצמתה הפנימית של הוראת סעיף 129 - התכלית הספציפית שמכוונת היא להשיג - רבה מעוצמתה הפנימית של הוראת סעיף 76. עוצמה זו מתבטאת במגמת המחוקק להוציא נושאים אלה מסמכות ביה"ד לעבודה. אולם גם אם לא היתה התנגשות בין שני הסעיפים האמורים גם אז לא קנה ביה"ד לעבודה "סמכות אגב" בנושא מן הנושאים המנויים בסעיף 129. טעם הדבר הוא, כי שאלת פיטורין מן השירות עולה מעצמה כשאלה עיקרית לפני ביה"ד לעבודה, ולא משום שצד זה או אחר העלה את השאלה, והכל מסכימים כי ביה"ד לעבודה נעדר סמכות לדון בשאלה זו כשאלה עיקרית.
ה. אכן, השאלה אם לביה"ד סמכות אם לאו אינה תולה עצמה בשאלה מה חשוב יותר בתביעה - התביעה העיקרית או התביעה האינצידנטלית - אלא חשוב מה העלה התובע. אם מה שהעלה התובע הינו בסמכות ביה"ד הרי הוא מוסמך לדון גם בשאלות אגב גם אם הן השאלות החשובות יותר בנושא התובענה. אך אין זה חל על ענייננו כאמור.
ו. אשר לסמכותו של בג"צ לדון בנושא - גם אלה הקופצים ידם מהתערבות בהחלטות ביה"ד לעבודה, יסכימו כי בענייננו בג"צ צריך להתערב. טעם הדבר שמדברים בנושא סמכותו של ביה"ד לעבודה, שהעותר טוען לסמכות והמדינה טוענת להיעדר סמכות. בין אם צודק העותר שיש סמכות לביה"ד ובין אם צודקת המדינה שאין לו סמכות, בג"צ לא יוכל לקבל כי ביה"ד לעבודה יאמר את המילה האחרונה בנושא סמכותו שלו ובג"צ יעמוד מנגד ויחריש.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד אהרון לוי לעותר, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבים. 3.5.99).

בש"פ 2611+2646/99 - מדינת ישראל נגד רדא אקעיק - רדא עקעיק נגד מדינת ישראל*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור והארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות סמים(בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב ל-90 יום תוך עיון חוזר בהחלטת שחרור - נתקבלה).
א. המשיב הואשם בהחזקה ושימוש בסמים, בכמות של כ-7 ק"ג הירואין וכן בהחזקת נשק, 4 אקדחים ותחמושת. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים ולאחר תום 9 חודשים ביקשה המדינה הארכת המעצר ב-90 יום והשופט אריאל הורה על שחרור המשיב בחלופת מעצר במסגרת "מעצר בית מלא". 4 פעמים נמצא המשיב כשאין הוא מקיים את תנאי השחרור. פעמיים נתפס ליד גדר המערכת בגבול לבנון כאשר לפי הצו היה אמור להיות במעצר בית בלוד. הוא נתן הסברים שונים. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעיון חוזר בשחרורו של המשיב ממעצרו והוא החליט להיעתר לבקשה. על החלטה זו הגיש המשיב ערר והכל מסכימים כי החלטת ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים ניתנה בהיעדר סמכות. מנגד הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת של השופט אריאל לשחרר את המשיב ממעצרו בתום 90 הימים. העילה העיקרית לבקשת המדינה לעיון חוזר נשענת על ההפרות החוזרות והנשנות של תנאי שחרורו של המשיב מן המעצר. הבקשה נתקבלה והמעצר הוארך ב-90 ימים.
ב. הסניגור טוען כי המדינה הגישה את בקשתה לעיון חוזר לביהמ"ש העליון באיחור שכן העותר הפר את תנאי השחרור במחצית מרץ ואילו הבקשה לעיון חוזר הוגשה רק כעבור חודש ימים. אכן, המדינה לא פעלה בזריזות ואולם נושא השיהוי אינו אלא אחד הגורמים שעל השופט לשקול ואין בו בשיקול זה כדי להכריע בהכרח את הכף. העבירות שהמשיב עומד עליהן לדין חמורות ביותר ואין זה מעשה שבכל יום שאדם נאשם בהחזקת כ-7 ק"ג הירואין וכלי נשק. מעל המשיב תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי. אולם העיקר הוא בהפרות החוזרות והנשנות של תנאי השחרור בערובה. השופט אריאל הורה כי המשיב יהיה ב"מעצר בית מלא" כתנאי לשחרורו והנה הפר המשיב את תנאי המעצר הפרה כבדה. הוא הוכיח כי אין הוא ראוי לאמון שניתן בו ובקשתו של הסניגור להזהיר את העותר באזהרת יתר "פעם ראשונה ואחרונה" אפשר שראוייה היא למקרה אחר אך לא למקרה דנא. על כן יש להיעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 יום.

(בפני: השופט חשין. עו"ד עמנואל לינדר למדינה, עו"ד דוד יפתח למשיב. 23.4.99).

בג"צ 441/97 - יוסף צנוירט נגד ראש עירית ירושלים

עתירה לפטור בעלי עסקים באזורי חניה מוסדרים מאגרת חנייה כפי שניתן פטור לדיירי אותם אזורים. טענת אפליה(העתירה נדחתה).

א. חוק עזר עירוני של עירית ירושלים קובע הסדרי חנייה בתשלום. חוק העזר פוטר את מי שגרים באזור חנייה מוסדר מתשלום אגרת הסדר חנייה באזור מגוריהם. הפטור אינו חל על בעלי עסקים באותו אזור. העותר, בעל חנות באזור חנייה מוסדר - שכונת רחביה - מבקש להחיל על בעלי עסקים באזור את הפטור הניתן לדיירים בשכונה. כנגד סירובה של העיריה ליתן לו פטור מאגרת חנייה הניתן לדיירים עתר העותר לבג"צ. העתירה נדחתה.
ב. מצוקת חנייה הינה בעיה אופיינית לעיר המודרנית ומעיקה על התושבים והמבקרים בכל הערים המפותחות בעולם. הנטל של קביעת הסדרי חנייה הוטלה על הרשויות המקומיות כאשר מקור ההסמכה הינו פקודת העיריות ופקודת התעבורה. על הרשויות לשקול מכלול של אינטרסים הקשורים בהבטחת ניהול תקין של סדרי החיים, המסחר ועסקים בעיר.
על העיריה להביא בחשבון את מגוון האינטרסים של קבוצות אוכלוסיה שונות (התושבים הדרים באזור המוסדר; בעלי העסקים הפרטיים; השכירים ועובדים אחרים, הלקוחות והמבקרים במקום) וליתן משקל הולם לכל אחד מהם.
ג. העותר העלה טענת הפלייה בין בעלי העסקים לבין דיירי האזור ואולם טענה זו יש לדחות. העיריה היתה רשאית להבחין בין קבוצות שונות ולהכנס מעגל בתוך מעגל עד שתגיע לאותו מעגל של תושבים שלמענו ניתן למצוא הסדר משביע רצון כאשר למעגל הרחב יותר אין אפשרות למצוא הסדר. כיוון שלפי תשובת המשיבים אין אפשרות באזור שבו לעותר עסק לתת חנייה חינם לכל בעלי העסקים, הרי שאין לראות הפלייה בכך שהסדר החנייה ללא תשלום הונהג לדיירים בלבד. לעניין זה ניתן לקחת בחשבון גם את תשובת העיריה שאם יתנו היתר חנייה חינם לבעלי עסקים באיזור מסויים יבואו דרישות גם מבעלי עסקים ממרכז העיר ונמצא כל הסדר החנייה נכשל.
ד. אשר לטענת חוסר סבירות של ההסדר - קביעת הסדרי חנייה מחייבת מומחיות ומקצועיות ושקילת נתונים רבים. אין לומר כי קיים רק פתרון אחד המצדיק באופן ראוי את הסדרי החנייה ועשויים להיות פתרונים שונים בנושא זה המצויים בגדר מתחם הסבירות. הפתרון של העיריה אינו חורג מגדר הסבירות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, אריאל. החלטה - השופטת בייניש. העותר לעצמו, עו"ד ד. ליבמן למשיב. 10.5.99).

ע.פ. 5640/97 - רייך רפאל נגד מדינת ישראל

עבירות מנהלי חברה בעלי מניות בדיווח לקראת הוצאת תשקיף. "כוונה להטעות"(מחוזי ת"א - ע.פ. 1197+1277/96 - הערעור נדחה).

א. בדצמבר 87 הציעה חברת יונידרס את מניותיה לציבור. לפני ההנפקה פנה יו"ר מועצת המנהלים של יונידרס, מר סמואל, למערער, רואה חשבון במקצועו, וביקש ממנו שיזמין כמות מניות בהנפקה הנ"ל. בין סמואל ובין המערער שררו יחסי ידידות ועסקים משותפים. המערער הסכים ןהזמין חבילת מניות של 100,000 דולר. ממניות אלה היוו %8.76 מהון המניות שהונפקו ע"י יונידרס באותה עת. מספר חודשים לאחר ההנפקה פנה סמואל למערער וביקשו לשמש כדירקטור מטעם הציבור בחברה וביוני 88 מונה המערער כדירקטור. בספטמבר 91 הודיעה יונידרס על כוונתה לצאת בהנפקה שניה לציבור וסמוך לאחר מכן, ב-1.10.91, החל המערער בחיסול אחזקותיו ביונידרס ועשה כן עד 12.2.92. תשקיף ההנפקה השניה פורסם ב-27.2.92. התשקיף הוכן, בין היתר, על סמך מסמך החתום בידי המערער. מדובר ב"שאלון נושאי משרה לצורך התשקיף".
ב. בשאלון החתום ע"י המערער נאמר כי המערער מחזיק ב-18,000 מניות למרות שבאותו זמן החזיק רק ב-7,800 מניות. הנתון המטעה מצא ביטוי בתשקיף שפורסם. המחדל בדיווח של המערער, כדירקטור בחברה הציבורית, הוא נושא שני אישומים: אי קיום הוראות סעיף 37 לחוק ניירות ערך הדן בחובת דיווח של דירקטור; בהיות המערער "בעל עניין" ביונידרס לא קיים חובתו בכך שלא מסר לחברה פרטים על מכירותיו במועדים הדרושים וזאת בכוונה להטעות את המשקיע הסביר. המערער הורשע בשני האישומים ובימ"ש השלום גזר לו 3 חודשים וחצי מאסר בפועל ו-8 חודשים וחצי מאסר על תנאי וכן קנס של 120,000 ש"ח. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי על ההרשעה והמדינה ערערה על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה ואילו ערעור המדינה נתקבל וביהמ"ש המחוזי העמיד את המאסר בפועל על שנה והפחית את הקנס ל-90,000 ש"ח. הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
ג. בפס"ד נרחב של השופט אילן נדונו נושאים שונים הקשורים לבעלי מניות בתאגיד, דירקטורים, חובתם של דירקטור ושל "בעל עניין" לצורך החוק. נדונה השאלה אם הודעה שמחוייב בה דירקטור על אחזקותיו לחברה חייבת להיות בכתב והתשובה לכך היא חיובית וכן הדיווח צריך להיות לחברה באופן רשמי ולא בשיחות חבריות עם יו"ר הדירקטוריון או מאן דהוא אחר מהחברה. בהמשך נדונה שאלת המחשבה הפלילית הנדרשת ב"עבירה התנהגותית" שכן נאמר בחוק שהמעשה נעשה "כדי להטעות משקיע סביר". נדונה האבחנה בין מניע לבין מטרה, נדונה "הלכת הצפיות" ומודעותו הסובייקטיבי של הנאשם לקיום הפרט המטעה בתשקיף.
ד. באשר לחומרת העונש - הוחלט כי אין להתערב בעונש כפי שהושת ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת העבירה של התנהגות פסולה של דירקטור בחברה שמעל באמונו של ציבור המשקיעים וצדק בגישתו. המערער גם טען שנפגם כלל אחידות הענישה שכן האחרים בחברה נדונו לעונשים קלים בהרבה מעונשו לאחר שהודו והגיעו לעיסקת טיעון. גם טענה זו יש לדחות. יתכן ששלשת הנאשמים האחרים שהודו באשמה יצאו נשכרים יותר מן הראוי, אך אין סיבה להתערב בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי שהשית את העונש הראוי.
ה. לפסה"ד הצטרף השופט זמיר וכן השופט קדמי שהעיר מספר הערות בפס"ד קצר.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, אילן. עוה"ד חנן מלצר ודניאל פדר למערער, עו"ד עדו לוין למשיבה. 28.3.99).

בש"פ 2614/99 - מדינת ישראל נגד פלוני

*ביטול שחרור בערובה (עבירות מין במשפחה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בעבירות מין במשפחה (אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים) והתעללות בקטין. כתב האישום מגלה מסכת מחרידה של אב חורג (המשיב) שהחל עושה בבת אשתו הקטינה, החל בהיותה כבת 6 שנים, מעשים מגונים, ומאז היותה כבת 8 או 9 שנים החל במגע אישות עם הקטינה. מעשים אלה חזרו ונשנו מספר בלתי ידוע של פעמים במשך שנים ובכל אותו זמן עשה המשיב גם מעשי סדום בקטינה מספר רב של פעמים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש בידי המדינה ראיות לכאורה לאישומים, אך אף על פי כן סבר כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לדעת ביהמ"ש חרף חומרת העבירה אין המשיב מסוכן לציבור או למתלוננת ושחרורו לא יהיה בו כדי לשבש הליכי משפט או השפעה על עדים. הערר נתקבל.
ב. אם יורשע המשיב בדינו, צפוי הוא לשנות מאסר ארוכות, ומטבע הדברים ינסה לעשות כמיטבו להינצל מן העונש הצפוי לו. הקטינה רכה בשנים ובדרך הטבע קיימים יחסי תלות בינה ובין אביה החורג ואין זה רחוק להניח כי הקטינה נתונה להשפעת אביה החורג ויקל עליו להשפיע עליה לשנות עדויותיה בפני החוקרים. בעבירות מין במשפחה קרוב מאוד החשש כי נאשם יעשה לשינוי הודעות שניתנו נגדו והחשש לשיבוש הליכי משפט בעבירות מין מובנה הוא בעבירות עצמן. יתר על כן, הקטינה חששה לגלות את מעשי אביה החורג מתוך חשש שהדבר ישפיע בצורה קשה על אמה עד שתבקש לשלוח יד בנפשה וכן הרגישה רגשי אשם כלפי אמה וגם באשר לאב החורג. אם אחרי כל אלה ישוחרר המשיב ממעצר, עלולה הקטינה לראות בהחלטה זו מסר כי עולם כמנהגו נוהג וכי החברה אינה מסיקה את המסקנות הראויות מן המעשים המחרידים שאביה החורג עשה בה. חלופת מעצר אינה אלא אמצעי דל ונעדר תוקף למניעת שיבוש
הליכי המשפט ולמניעת סיכון לבטחונו של אדם ולבטחון הציבור ועל כן יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
ג. בשולי הדברים יש להעיר כי לאחר שביהמ"ש החליט על שחרור המשיב ביקשה המדינה עיכוב ביצוע להגשת ערר וביהמ"ש דחה את הבקשה בהחלטה קיצרת מילים "הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית". החלטה זו תמוהה היא. סעיף 55 לחסד"פ קובע כי משהחליט ביהמ"ש על שחרור ממעצר והתובע הודיע על רצונו לערור מוסמך ביהמ"ש לצוות על השהיית ביצוע השחרור לתקופה של 48 שעות. ביהמ"ש מוסמך שלא להיעתר לבקשה אך ניתן לצפות כי ינמק את החלטתו ולו בקצרה. ניתן לסבור גם כי סירוב לעכב ביצוע החלטה יתמוך עצמו בשיקולים ראויים.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אפרת ברזילי למבקשת, עו"ד רונן חליוה למשיב. 23.4.99).

רע"א 2610/99 - טלי פיקן נגד משה דולברג

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע העברת ילדים לפי אמנת האג להחזרת ילדים חטופים(בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת (להלן: האם) והמשיב (להלן: האב) היו נשואים ונולדו להם שתי בנות: בספטמבר 85 ואוגוסט 89. בני הזוג והבנות חיו באיטליה משנת 87 ועד סוף 96. בשנת 92 התגרשו בני הזוג באיטליה ונעשה הסכם גירושין. המשמורת הזמנית על הבנות נמסרה לאם עם זכויות ביקור לאב ונאסרה על האם הוצאת הבנות מאיטליה ללא הסכמת האב. האם והבנות עזבו את איטליה בסוף 86 ולא חזרו אליה עוד. בהליכים שנמשכו בביהמ"ש באיטליה הוחלט על העברת המשמורת מהאם לאב. האב פתח בהליכים בישראל להחזרת הבנות אליו ובמרץ 97 פסק ביהמ"ש לענייני משפחה על החזרת הבנות לאיטליה על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). ערעור שהוגש ע"י האם נדחה במרץ 97 ע"י ביהמ"ש המחוזי. לא הוגשה בקשת רשות ערעור ופסה"ד נעשה חלוט (הליכים אלה יקראו להלן: ההליך הראשון). האם הגישה תביעה לביטול ההליך הראשון וזו נדחתה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה. האם הגישה לביהמ"ש המחוזי ערעור וביקשה לעכב את ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה וההחלטה לדחייתה מהווה את נשוא הבקשה דנא. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
ב. מאז ההליך הראשון לא החזירה האם את הבנות לאיטליה, היא נעלמה איתן והחליפה מקומות מגורים בארץ ובחו"ל. לא היה קשר בינן לבין אביהן מאז דצמבר 96. שמותיהן הפרטיים של הקטינות שונו והן השתלבו בחברה החרדית. האב הגיע ארצה באפריל 99 והבנות נתפסו ע"י המשטרה ומאז נמצא האב עם בנותיו במקום מסתור כדי למנוע חטיפתן.
ג. האם הפרה הפרה בוטה את פסקי הדין שניתנו בביהמ"ש לענייני משפחה ובביהמ"ש המחוזי בשני הגלגולים וכן את החלטות ביהמ"ש באיטליה. אין להשלים עם חטיפת הילדים ע"י אחד ההורים, ממדינת מגוריהם למדינה אחרת. טובתו של הילד דורשת בדרך כלל כי יתחנך ע"י אביו ואמו יחדיו ולא יורחק מאחד מהוריו גם כשהוריו חיים בנפרד. המשך החזקת הבנות ע"י האם בארץ מפרה את פסה"ד שניתן באיטליה ואת פסקי הדין שניתנו בישראל.
ד. הסיכוי לקבלת הערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי ולביטול פסה"ד החלוט בהליך הראשון, הוא קלוש ביותר. על כן אין הצדקה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.
ה. באשר לטענת האם בדבר הנזק העלול להיגרם לבנות אם תוחזרנה לאיטליה - אם יוחלט שאין להחזיר ילדים חטופים למקום ממנו נחטפו משום הנזק שייגרם ע"י ניתוקם מהסביבה אליה הובאו, תמצא האמנה מסוכלת ומרוקנת מתוכן. נפסק לא אחת, כי לחריגים
הקבועים באמנה, המסייגים את החובה להשיב את הילד החטוף למקום ממנו הוצא שלא כדין, יש ליתן פרשנות דווקנית ולצמצם את פריסתם.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ד. ליבאי ושמואל מורן למבקשת, עוה"ד אבנר זינגר וגב' גלית פדר למשיב, עוה"ד לסלי קאופמן וטל ורנר למדינה. 29.4.99).

ע.פ. 7159+7268/98 - פלוני נגד מדינת ישראל - מדינת ישראל נגד פלוני וויליאם אוחנה

*המודעות הנדרשת להרשעה בעבירה של גרימת מוות ע"י הכאת עובר אורח בקרש מתוך מכונית נוסעת. * קולת העונש. *הרשעה בעבירה של הפקרה לאחר תאונה(מחוזי י-ם - ת.פ. 501/98 - ערעורו של פלוני נדחה וערעור המדינה על קולת עונשו של פלוני ועל זיכויו של אוחנה נתקבל).
א. המערער (פלוני) יליד דצמבר 81 הינו חניך בכפר נוער ליד חברון. הוא קשר קשר עם חברו לכפר הנוער (להלן: החבר) לפגוע בערבים עוברי אורח תוך כדי נסיעה במכונית שבה היו נוסעים חניכי כפר הנוער הלוך וחזור למקום עבודתם באיזור ירושלים. באחד הימים, נטלו המערער וחברו קרש באורך מטר וחצי ועלו עמו למכונית שהיתה נהוגה בידי אוחנה. תחילה החזיק בקרש החבר שישב ליד אוחנה ובהמשך הנסיעה העביר את הקרש למערער שישב מאחוריו. כשחלפה המכונית ליד שני עוברי אורח ערביים, האחד המנוח יליד 49 ובן דודו, הניף המערער את הקרש והיכה את המנוח בעורפו כשהמכונית נוסעה במהירות של 80 קמ"ש. המנוח נפגע אנושות ונפל על הארץ. אוחנה ראה את המנוח נופל אך המשיך בנסיעתו. מנתיחה שלאחר המוות הובהר כי המכה גרמה לקרע בעורק שגרם לדימום ועובדה זו היתה הגורם למוות. הפתולוג הסביר כי במקום הקרע נמצא פגם ישן, וכי אלמלא הפגם קיימת אפשרות שהעורק לא היה נקרע.
ב. המערער הואשם בעבירה של הריגה ולאוחנה יוחסו עבירות גרם מוות ברשלנות והפקרה לאחר פגיעה לפי פקודת התעבורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שעה שהיכה המערער את המנוח בעורפו היה מודע לאפשרות כי מעשה זה יגרום למותו של המנוח. מנגד קבע, מחמת הספק, כי אוחנה לא ידע ואף לא היה עליו לדעת כי המערער התכוון להכות במנוח. לעומת זאת קבע ביהמ"ש שאוחנה הבחין בפגיעה וחזה בנפילת המנוח ואף על פי כן המשיך בנסיעתו. אלא שביהמ"ש סבר כי סעיף 64 לפקודת התעבורה הדן בעבירה של הפקרה לאחר תאונה מטיל חובה להושיט עזרה רק על נהג רכב המעורב בתאונה, בעוד שהמנוח נפגע ע"י מעשה זדון. על כן זיכה ביהמ"ש את אוחנה משתי העבירות שיוחסו לו, הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן תשלום פיצויים לעזבון בסכום של 84,000 ש"ח. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה ואילו ערעורה של המדינה על זיכויו של אוחנה מעבירה של הפקרה לאחר פגיעה ועל קולת העונש שהוטל על המערער נתקבל.
ג. באשר לערעור המערער על הרשעתו - אין מחלוקת כי המערער גרם למות המנוח במעשה אסור - הוא היסוד הפיסי של עבירת ההריגה. הערעור התמקד ביסוד הנפשי. התעוררו שתי שאלות: האם בעבירה של הריגה נדרשת מודעות לכך שהתנהגות הבלתי חוקית עשוייה לגרום למותו של אדם או שמא מספיקה אפשרות גרימת חבלת גוף; האם המערער היה מודע לאפשרות כי הכהת המנוח עשוייה לגרום למותו. באשר למודעות לתוצאות - עבירת ההריגה היא עבירה תוצאתית, והואיל והתוצאה היא מוות, נכללת ביסוד הנפשי המודעות לאפשרות של גרימת המוות עקב המעשה. בעבר נקבע בפסיקה
ממושכת ועקיבה כי לצורך הטלת אחריות בשל הריגה די במודעות של העושה לאפשרות של גרימת חבלת גוף. יסודה של הלכה זו היה, ככל הנראה, בסעיף 299 לחוק העונשין.
ד. בשנת 94 נתקבל חוק העונשין (תיקון מס' 39) ולאור ההגדרות החדשות של היסוד הנפשי בתיקון 39 הוכנסו שינויים בחוק העונשין. כיום ההלכה היא כי בעבירה של הריגה נדרשת מודעות לאפשרות גרימתה של התוצאה. שינוי זה בהלכה אינו משפיע על מקרים שבהם הנאשם מודע לכך שהתנהגותו עלולה לגרום למוות. לנוכח חזקת המודעות, חזקה על אדם כי היה מודע לאפשרות שהתנהגותו, שבפועל גרמה למוות, תביא לתוצאה כזאת. הדבר נכון על אחת כמה וכמה אם מדובר בהתנהגות אלימה או התנהגות אחרת שמטבעה היא חבלנית. בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער היה מודע לאפשרות כי הכאת המנוח מתוך מכונית הנוסעת במהירות עלולה לגרום למותו ובממצא זה אין יסוד להתערב. לפיכך יש לדחות את הערעור נגד ההרשעה.
ה. אשר לעונש שהוטל על פלוני - הוא הצטייד בקרש והיכה בו עובר אורח תמים רק מפאת היותו ערבי. בעת ביצוע העבירה היה המערער קטין ונשלח לפנימיה לאחר שנמצא אשם בשורה של עבירות. שירות המבחן המליץ להטיל עליו מאסר לתקופה קצרה מחשש מפני נסיגה בשיקומו. ברם, שיקומו של הנאשם אינו השיקול היחיד בענישה ועל העונש לשקף את חומרת המעשה ואף להתחשב בהרתעת הרבים. עונש המאסר הקל שהושת על המערער - שנתיים מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנה כשהעונש המירבי הוא 20 שנה - חורג מהותית מן העונש הראוי. הוא מחטיא את המטרה של הוקעה והרתעת הרבים בפשעים של הריגה על רקע גזעני, ויחס מקל עשוי להעביר מסר שלילי. לפיכך יועמד עונשו של פלוני על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. יתר חלקי גזר הדין יוותרו בעינם.
ו. אשר לזיכויו של אוחנה מעבירה של הפקרה לאחר תאונה - סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה קובע לאמור "נוהג רכב המעורב בתאונה... ולא הגיש לנפגע עזרה... לרבות הסעתו לטיפול רפואי... דינו...". הערעור נסוב על פירוש המונח "תאונה" והשאלה היא אם המונח תאונה כולל רק אירוע לא מכוון, כסברת ביהמ"ש המחוזי, או גם אירוע מכוון. על כך יש להשיב כי המונח תאונה כולל בחובו הן אירועים לא מכוונים והן אירועים מכוונים. יתירה מזאת, מבחינתו של אוחנה הפגיעה במנוח היתה אירוע לא מכוון, שכן המנוח נפגע ע"י קרש מתוך המכונית מבלי שאוחנה היה שותף למעשה וביהמ"ש אף מצא, מחמת הספק, כי פגיעה זו לא נגרמה בשל רשלנותו. מכאן שאוחנה עבר את העבירה של ההפקרה לאחר פגיעה גם אם המונח "תאונה" היה מתפרש ככולל אירוע שמבחינת הנוהג היה לא מכוון. על כן יש להרשיעו בעבירה של הפקרה לאחר תאונה ולהחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי לקביעת עונשו של אוחנה.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד חובב ארצי וגב' אמי פלמור למדינת ישראל, עו"ד נפתלי ורצברגר לפלוני, עו"ד ציון אמיר לאוחנה. 26.4.99).

ע.פ. 4087/97 - יוסף אסולין נגד מדינת ישראל

הרשעה בשוד מזויין ותקינות זיהוי. חומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירה של שוד מזויין והחזקת נשק ונדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. העובדות המיוחסות למערער הן כי באוקטובר 95 הגיע לסניף בנק "מסד" ברמת גן כשהוא מצוייד באקדח ועל ראשו כובע גרב. הוא ניגש לכספר ודרש כסף תוך שהוא מנופף באקדח וצועק "זה שוד". אחד הכספרים נתן לו סכום של למעלה מ-2,000 ש"ח. לאחר שנמלט מהבנק רדפו אחריו מספר אנשים וביניהם העד יוסף דקל (להלן: דקל). תוך כדי ניסיון השתלטות על המערער תקף המערער את דקל
ולאחר התגוששות שלף המערער אקדח והצליח להימלט. המערער יצא מן הארץ בנובמבר 95, כחודשיים לאחר האירוע, חזר לתקופה קצרה, ויצא בפברואר 96 ושהה בחו"ל עד לאוגוסט אותה שנה. בשובו ארצה נעצר ותגובתו הראשונה היתה שאין לו מה לאמר. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעת המערער על זיהויו במסדר זיהוי תמונות ע"י העד דקל; עדויות פקידות הבנק והעדים דקל והכספר וכן תמלילי שיחות שהיוו חיזוק לזיהוי; התוודות המערער בפני אחיו רונן, עדות רונן ואימרתו השניה במשטרה, שקרי המערער בחקירותיו במשטרה ובביהמ"ש. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - הסניגורית טוענת נגד תקינות מסדר הזיהוי ואולם אין יסוד לטענות. בנסיבות העניין הספציפי עריכת מסדר זיהוי תמונות היתה הדרך הנכונה מאחר והמערער, כאשר חשד נפל עליו, היה בחו"ל ולא ניתן היה לערוך מסדר זיהוי חי. העד דקל יצר קשר עין מטווח קצר עם השודד כאשר תפס אותו. דקל תיאר את השודד לפני הזיהוי במסדר התמונות ולאחר מכן בזיהוי חי שוב זיהה אותו. אכן, כפי שקבע ביהמ"ש, העד זיהה את המערער, במידת זיהוי של %80, אך זיהוי זה אינו מצביע על אי וודאות בזיהוי, שכן במסדר זיהוי תמונות אמר העד כי הוא מזהה את המערער לפי תווי פנים והשאלה היא אם יש בזיהוי האמור ולאור מכלול הנסיבות והראיות האחרות כדי לקבוע שהזיהוי משכנע ובטוח. התשובה לכך היא חיובית.
ג. בין היתר הוגשו גם תמלילים של שיחות שהוקלטו מהטלפון של המערער אך המשוחחים היו אחרים ולא המערער. טוענת הסניגורית שצו האזנת הסתר ניתן לצורך שיחות המערער בלבד בעוד שבשיחה מוקלטים אחרים ועל כן אין הקלטות קבילות. אין לקבל טענה זו. הצו להאזנת סתר מתייחס למספר הטלפון של המערער ולא לשיחותיו דווקא. כאשר ניתן היתר האזנה ל"מספר טלפון" מסויים ולשיחות המתנהלות לאותו טלפון אין אפשרות לדעת מראש את שמות המשוחחים, ואין על כן באי ציון שמותיהם בהיתר, כדי לפסול את קלטת השיחות שקיימו באותו טלפון כראייה. גם תמלילי המערער בשיחותיו מחו"ל מחזקים את האשמה נגדו. בשיחותיו הוא מגלה עניין רב במהלך החקירה המתנהלת נגדו בארץ, מתעניין בפרטים חשובים ובצדק לא קיבל ביהמ"ש את הסבריו לשיחותיו אלה.
ד. אשר לעונש - אין מקום להתערב במידת העונש.

?(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד גב' רוית גור למערער, עו"ד גב' תמר בונרשטיין. 4.5.99).

רע"א 12/99 - מרעי ג'אמל נגד פריד סאבק ואח'

*שינוי תוצאות בחירות על ידי הכשרת פתק הצבעה שסומן בכתב יד ב"אות" בערבית בלבד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים חשין וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).

א. בנובמבר 98 נערכו בחירות למועצה המקומית חורפיש. לאחר עריכת כל החישובים, ובהגיעה לעודפים, קבעה ועדת הבחירות כי לזכות רשימתו של המבקש עמדו 225 קולות בעוד שלרשימות של המשיבים שעשו ביניהן הסכם לחלוקת עודפים עמדו 224 קולות. מנדט אחד נותר לחלוקה והמבקש זכה בו על חודו של קול. בערעורי בחירות שהוגשו זכו המשיבים בקול נוסף וכך נשתוו הקולות שקיבלו המבקש והמשיבים. היה על ביהמ"ש להכריע בין המתחרים על פי גורל, הגורל הוטל ושם המשיבים עלה בו. המבקש הפסיד איפוא את מושבו במועצה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה ברוב דעות השופטים חשין וגב' דורנר, בפס"ד מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין.
ב. השופט חשין: באשר לפתקי ההצבעה מורה סעיף 39 לחוק רשויות המקומיות (בחירות) כי כל רשימת מועמדים תישא כינוי עם אות או עם שתי אותיות של האלף בית העברי. רשימת מועמדים רשאית להוסיף לאות הרשימה ולכינוייה אות וכינוי בערבית. כן נקבע כי פתקי ההצבעה יהיו מודפסים על פי דוגמא שאישר פקיד הבחירות. סעיף 61 לחוק קובע כי במקום פתק מודפס יכול בוחר להשתמש גם בפתק ריק שעליו מסומנים בכתב ידו של הבוחר אות הרשימה או האות עם הכינוי ותו לא. בענייננו, הפתק הנוסף שהפך את התוצאה על פיה היה פתק ובו בכתב יד אות בערבית בלבד של רשימת המשיבים. השאלה היא אם "פתק ריק" שבו נרשמה האות הערבית של הרשימה בלבד, ללא האות העברית, האם כשר הוא או פסול. על כך יש לתת תשובה כי פתק זה כשר הוא. לעניינו של פתק מודפס קובע החוק במפורש כי אין אות ערבית כשרה כשלעצמה אלא אם היא באה בסמוך לאות העברית, ואילו לעניין פתק שהבוחר ממלא בכתב יד לא דיבר החוק אלא ב"אות". בשאלה אם מספיק באות ערבית לשון החוק היא דו משמעית. על כן יש לפסוק על פי תכלית החוק וההגיון של דברים. תכלית החוק היא הגשמת רצונו של הבוחר בהליך הגון, טהור ויעיל. פתק ועליו אות בערבית בכתב ידו של הבוחר, אין ספק כי הכרה בו תגשים את עקרון היסוד של הגשמת רצון הבוחר במלואו. על כן יש לדחות את הערעור.
ג. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): מדיניות המחוקק היא כי הרישומים הבסיסיים על גבי פתק ההצבעה יהיו בעברית והרישום בערבית יהיה אך בחינת תוספת. המגמה התחיקתית של סעיף 61(ג) המאפשרת כתיבה בכתב יד את "האות" על פתק ריק היא רק להקל על מצביע שאינו מוצא בקלפי פתק הצבעה של הרשימה בה הוא מעוניין, מבלי שתיפגע המסגרת הבסיסית של קיום פתקי הצבעה בעברית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. עו"ד עלי שקיב למבקש, עו"ד אדגאר דכואר למשיבים, עו"ד גב' נורית ישראלי לוועדת הבחירות. 25.4.99).

רע"א 4180/98 - דורית גולדברג ואח' נגד חיים אילן

*בקשה לזימון עד בשלב שלאחר קדם משפט בענין קיום צוואה וצו ירושה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף בקשה להגיש ראייה מסויימת בבקשה למתן צו ירושה או קיום צוואה וזאת באשר הגשת הבקשה היתה מאוחרת. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. צו ירושה או קיום צוואה לעולם אינם סופיים, קל וחומר שאם בפי צד בקשה לזימון עד להמצאת מסמכים במהלך המשפט, אין להקפיד עמו אם לא עשה זאת בקדם המשפט ועשה כן בשלב ההוכחות. ניתן לראות את הבקשה הנדונה כבקשה להזמנת עד להמצאת מסמכים (תקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). כאשר נטל ההוכחה בדבר תלות והשפעה בלתי הוגנת מוטל על המבקשים וכאשר טענה זו כרוכה בשאלת מצבה הרפואי של המנוחה, אין מניעה לאפשר הזמנת חומר רפואי המתייחס אליה בכפוף לשנים אלה: שאין בבקשה משום נסיון "לדוג" חומר או שהחומר אינו רלבנטי; אם עולה בעיית חסיון מחמת צנעת הפרט ואז על ביהמ"ש להחליט כאשר המסמכים יהיו בפניו, לעיונו, ולקבוע אם קיים חסיון בנסיבות העניין.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 29.4.99).

רע"א 2442/98 - יצחק מיוחס, עו"ד ואח' נגד מיכאל רוזן, עו"ד

*החזרת ערבון בבקשת רשות ערעור כשנקבע שההוצאות לפי תוצאות המשפט (בקשה להחזרת ערבון - הבקשה נתקבלה).

המבקשים ביקשו צו מניעה זמני בביהמ"ש המחוזי ובקשתם נדחתה. על כך הגישו בקשה לרשות ערעור. עם הגשת הבקשה הפקידו
ערבות בנקאית על סך 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים בהליך בקשת רשות הערעור. השופט טירקל שדן בבקשת רשות הערעור קבע כי השאלות שמעוררים בעלי הדין הן שאלות מעניינות, אך מאחר שחלף זמן רב אין הוא מוצא עוד טעם להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ולתת צו מניעה זמני. השופט הוסיף "הוצאות הדיון בבקשה בסך 10,000 ש"ח יחולו לפי תוצאות הדיון בתביעה העיקרית". בעקבות החלטה זו, שסיימה את הדיון בתיק הבקשה לרשות ערעור, הגישו המבקשים בקשה להורות על השבת הערבות. הם טוענים כי משהחליט ביהמ"ש שהוצאות הערעור ישולמו על פי תוצאות הדיון בערכאה הראשונה, שוב אין חובה לערוב להוצאות שהרי דין הוצאות אלו כדין ההוצאות בערכאה הראשונה שלא חלה חובה להפקיד ערבון. המשיב טוען כי המבקשים יצטרכו לשאת בהוצאות של 10,000 ש"ח אם יפסידו בהליך העיקרי ועל כן יש להשאיר את הערבון. הבקשה להשבת הערבון נתקבלה. המסקנה הנגזרת מהוראות הדין בדבר החובה להפקיד ערבון, ומכך שחובה זו הוטלה בהליכים מסויימים בלבד, היא, שיש להורות במקרה זה על השבת הערבות שהפקידו המבקשים.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד גיורא אונגר למערערים, עו"ד גב' ענת פלץ למשיב. 10.5.99).

בג"צ 2375/99 - שריף מיסק נגד ביהמ"ש הצבאי לערעורים

*סירוב בימ"ש צבאי לקבל עיסקת טיעון (העתירה נדחתה).

העותר הורשע בביהמ"ש הצבאי בעבירות של יידוי בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב צבאיים ומטרות צבאיות אחרות ובמעורבות בהנחת מטעני חבלה. הרשעת העותר היתה על יסוד הודאתו לאחר שהתביעה והסניגוריה הגיעו להסדר טיעון שלפיו תדרוש התביעה להשית על העותר עונש מאסר בפועל של 8 שנים. ההסדר הובא בפני ביהמ"ש וביהמ"ש הודיע לבעלי הדין, כנדרש, כי אין הוא רואה עצמו כבול להסדר. לאחר שמיעת הטיעונים החליט ביהמ"ש הצבאי לגזור לעותר 11 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. ביהמ"ש הבהיר את חומרת המעשה המונעת ממנו להסכים לעונש שעליו הוסכם בהסדר הטיעון. העותר ערער לביהמ"ש הצבאי לערעורים וביהמ"ש הפחית בשנה את המעצר בפועל, כדי לתת ביטוי להסדר הטיעון, אך הבהיר כי למרות שהמליץ לא פעם לכבד עיסקאות טיעון הרי ברור שלא כל הסדר טיעון צריך להתקבל. העתירה נדחתה. אין בג"צ יושב בערעור על פסק דינו של ביהמ"ש הצבאי והעותר לא הצביע על עילה המזכה אותו בהתערבות בג"צ. הלכה מכבר היא שאין ביהמ"ש כבול בהסדרי טיעון ומטעם זה שומה על ביהמ"ש להודיע לנאשם שלפניו כי אין הוא כבול לעיסקת הטיעון וכך היה המקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. החלטה - השופט חשין. 12.5.99).

מ"ח 6983/98 - יצחק ודורון יעקובוביץ נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח כאשר במשפט מאוחר יותר סירב בימ"ש לקבל עדות של "סוכן משטרתי" שעל יסוד עדותו הורשעו הנאשמים במשפט נשוא הבקשה למשפט חוזר(הבקשה נדחתה).

המנוח עדי הראל שעסק במתן הלוואות ובנכיון שטרות נראה לאחרונה בחיים ביום 5.12.91 וגופתו נתגלתה כעבור כמה ימים בתא המטען של מכוניתו. המבקשים הורשעו ברצח המנוח וערעורם לביהמ"ש העליון נדחה. הרשעתם התבססה בין היתר על עדותו של מדובב, אדם בעל הרשעות פליליות, שהקליט את המבקש השני (דורון). הודאתו של דורון לא הוקלטה במלואה, שכן עיקרה ניתן, לדברי המדובב, בלחישות ובתנועות ידיים. עתה טוענים המבקשים כי המדובב שעל עדותו הסתמכו הערכאות שהרשיעו אותם, העיד לאחרונה בתיק אחר כי אחד הנאשמים באותו תיק הודה בפניו, בלחש ובתנועות ידיים כי רצח אדם וביהמ"ש סירב לקבל את גירסתו וזיכה את הנאשמים. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ממצא מהימנות הנוגע לעד פלוני בהליך אחד, אינו חל על ענייני מהימנות של אותו עד כשהוא מעיד בהליך אחר. אשר לטענה שגם אם אין ראיה חדשה על כל פנים קיים חשש של עיוות דין - בבחינתה של עילה של עיוות דין יש להשקיף "במבט על" על מלוא חומר הראיות, המקורי והנוסף, ולבדוק אם קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם לעיוות דין. בענייננו, טענות המבקשים מהוות למעשה חזרה על טענות שהועלו ונדחו ע"י הערכאות שדנו בעניינם. טענות מעין אלו אינן מהוות בסיס לקיומו של משפט חוזר. המבקשים מעלים טענות חדשות שבחרו בשעתו שלא להעלותן כלל.

(בפני: הנשיא ברק. המבקשים לעצמם, היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין למשיבה. 18.5.99).

בש"פ 2178/99 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשורה של עבירות של מעשה מגונה בכפיה, תקיפה מינית, אינוס, מעשה סדום ועוד. לפי כתב האישום בוצעו העבירות ב-3 ילדות וילד אחד משתי משפחות שהעורר היה מיודד עמן, עזר להן בגידול הילדים והיה לילדים "כבן משפחה קרוב במיוחד". לפי כתב האישום ביצע העורר בילדים מעשים של התעללות מינית באורח שיטתי מגיל רך ובמשך שנים. בילדה אחת נמשכו המעשים מגיל 4 עד גיל 15 ובילדה האחרת מגיל 6 עד גיל 16. העורר נעצר עד תום ההליכים והערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר נגדו לפי סעיף 21 לחסד"פ. אינוס כשלעצמו הוא מעשה אלימות המקיים עילת מעצר, ומן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר. עילת המעצר יוצרת חזקת מסוכנות והשאלה היא אם על אף חזקת המסוכנות ראוי להסתפק בחלופת מעצר. התשובה היא שלילית. בדרך כלל, אדם שיש נגדו ראיות לכאורה לביצוע עבירות מין קשות בקטינים, לאורך תקופה ממושכת, חזקה עליו שהוא מסוכן לציבור. העבירות המיוחסות לעורר מצביעות על בעיה נפשית. העורר עצמו רואה עצמו כמי שנגוע ב"מחלה". המסקנה היא שהעורר לא הפריך את חזקת המסוכנות.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' דורית דרמן לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 19.4.99).

בש"פ 2180+2356/99 - מדינת ישראל נגד איחסאן גריפאת ואח'

*שחרור בערובה (גניבת רכב) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה פרט להחמרה בתנאי השחרור).

שלשת המשיבים הואשמו במספר רב של התפרצויות לכלי רכב וגניבות מקנה שנעשו כולם במהלך חודשים ספורים בסוף שנת 98. בימ"ש השלום בטבריה הורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המשיבים והורה על שחרורם בערובה ובתנאים. טענת ב"כ המדינה היא כי מדובר בקבוצה שכל חבריה בני כפר אחד, גריפאת, שהתארגנה לפעילות פלילית שיטתית של גניבת מקנה, במספר גדול של מקרים. הסניגורים טוענים כי אין ראיות ואפילו לכאורה נגד המשיבים. הערר נדחה פרט להחמרה בתנאי השחרור.
אין ממש בטענות הסניגורים לעניין הראיות. אשר לעילת מעצר לפי סעיף 21(1)(ב) לחסד"פ - עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור. קיים יסוד סביר לחשש כי הנאשמים יחזרו על מעשיהם ומכאן שהם מסוכנים לציבור. צדק אם כן בימ"ש השלום בהחלטתו. אולם, בהתחשב בעובדה שהמשיבים שוחררו מן המעצר כבר לפני מספר שבועות
וכן בהתחשב בגיליהם הצעירים, הוחלט, לא בלב קל, שלא להחזירם למעצר. עם זאת יש להחמיר בתנאי השחרור בערובה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד יהושע למברגר לעוררת, עוה"ד יוסף עאוני, לידאוי ובריק למשיבים. 18.4.99).

ע.א. 2160/97 - אילנות הקריה (ישראל בע"מ) נגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ת"א ואח'

*דחיית טענות נגד מה שנטען כ"העדפות פסולות" באיזון בין בעלי זכויות בתוכנית מתאר(הערעור נדחה).

תכנית מתאר חולון החולשת על פני כ-869 דונם הופקדה לפני כ-7 שנים ופורסמה בנובמבר 95. תשעה חודשים מאוחר יותר עתרה המערערת להכרזת בטלות התוכנית בטענה שבמהלך אישורה נעשו "העדפות נפסדות" של בעלי זכויות מסויימים על פני כלל בעלי הזכויות, וניתנו הטבות בלתי חוקיות על חשבון הקופה הציבורית. עקב כך, טענה המערערת, משקפות טבלאות האיזון הסופיות של התכנית הפרה של האיזון הפנימי בין בעלי הזכויות, ונפגעה זכותה שהחלטה בעניינה תתקבל מתוך יחס של שוויון כלפיה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים שמדובר בתיקון נקודתי שנוגע לבעלי חלקות שהוחלפו עם המינהל ולא הופר האיזון הפנימי באמצעות טבלאות האיזון החדשות. הערעור נדחה. ניתן היה לדחות את הערעור אך משום כך שלא צורפו בעלי הדין הנכונים, היינו אותם בעלי חלקות שלגביהם נטען כי הופר האיזון. ברם, מכיוון שבביהמ"ש המחוזי לא הועלתה טענה זו ניתן לדון בערעור לגופו, ויש לדחותו מטעמיו של ביהמ"ש המחוזי. המערערת גם טוענת נגד ההוצאות שהוטלו עליה אך גם בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד דוד דעואל למערער, עוה"ד גב' שרית גרינבאום, מאיר נתן ויעקב מנור למשיבים. 12.4.99).

רע"פ 7422/98 - אחמד מוגרבי נגד מדינת ישראל

*סירוב ביהמ"ש לקבל עיסקת טיעון בעבירות תעבורה (הבקשה נדחתה).

המבקש הודה בבימ"ש השלום לתעבורה ב-5 עבירות של נהיגה בשעת שכרות על פי עיסקת טיעון שהשיג עם התביעה. על פי ההסכם התביעה תמנע מבקשה לגזור על המערער מאסר בפועל ותבקש לגזור עליו שנה וחצי פסילת רשיון, מאסר על תנאי לשמונה חודשים ופסילה על תנאי. ביהמ"ש לתעבורה סירב לקבל את עיסקת הטיעון וגזר למבקש 4 חודשים מאסר בפועל, 5,000 ש"ח קנס ופסילה ל-3 שנים. ביהמ"ש הבהיר שההסכם בין התביעה לסניגוריה בלתי סביר בהתחשב בטיב העבירות וכן כי מחובתו של ביהמ"ש לגזור בשל עבירות מסוג זה עונשים מרתיעים. ביהמ"ש המחוזי לא התערב בגזר הדין ולא קיבל את הצעת ב"כ התביעה להמיר את המאסר בפועל בחודשיים מאסר בעבודות שירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב"כ התביעה הבהירה בערעור כי התובע טעה כשהסכים להימנע מלבקש מאסר בפועל. ב"כ המדינה לא מצא דופי בהחלטת בימ"ש השלום לתעבורה שלא לאמץ את הסדר הטיעון. המערער היה ער לכך שלביהמ"ש שמורה הזכות של שיקול דעת, אם לאמץ את הסדר הטיעון או לדחותו ואין בפיו טענה של ממש כנגד דחיית ההסדר פרט להשלכות הקשות שיש לעונש המאסר עליו. השגות כנגד מידת העונש כשלעצמן אינן מצדיקות מתן רשות לערעור שני.