רע"א 2701/95 - תחסין מוחי אלדין כנען ואח' נגד אחמד עבד אלטיף גזאוי
*שינוי חזית במהלך המשפט. * ויתור על זכות דיירות מוגנת. *סילוק יד של בר רשות ופיצויו על השקעותיו(מחוזי חיפה - ע.א. 553/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הם יורשיו של המנוח כנעאן (להלן: כנעאן) שרכש חלקת מקרקעין בשנת 45. עם קום המדינה תפס האפוטרופוס על נכסי נפקדים חזקה בחלקה והשכיר אותה לאביו המנוח של המשיב (להלן: המנוח). המנוח הקים וניהל בחלקה בית מלאכה. באוקטובר 66 הורה ביהמ"ש המחוזי בחיפה לאפוטרופוס להחזיר את המקרקעין לבעלותו של כנעאן ולרשום את החלקה על שמו. באפריל 69 חתמו המבקשים עם המשיב, בנו של המנוח, על הסכם שכירות של החלקה (להלן: ההסכם מ-1969). אותה עת עוד היה המנוח בחיים. מאז חתימת ההסכם ועד לשנת 89 החזיק המשיב בחלקה ושילם למבקשים את דמי השכירות המוסכמים כפי שעודכנו על ידי הצדדים מפעם לפעם. במהלך אותה תקופה שיפץ המשיב את המבנה תוך השלמת בניית הקומה השניה והפיכתה לדירת מגורים.
ב. בסוף 89 סירבו המבקשים לקבל מהמשיב דמי שכירות ודרשו את פינוי החלקה ומשסירב פנו המבקשים לבימ"ש השלום בתביעה לסילוק ידו של המשיב מהחלקה. המשיב בכתב הגנתו טען כי הוא ואביו המנוח קיבלו מחברת עמידר את החלקה וכי המבקשים הסכימו להמשך דיירותו המוגנת של המשיב לאחר מות האב. בימ"ש השלום קבע כי המנוח היה דייר מוגן במקרקעין אך דחה את טענת המשיב כי הוא ואביו שכרו יחד את החלקה מעמידר. אשר להסכם מ-69 קבע השופט כי הוא בטל לאור הוראת סעיף 8 להסכם הקובעת כי "לשוכרים הזכות לחדש באופן אוטומטי הסכם זה בגמר כל שנה...". ביהמ"ש קבע כי משמעות הסעיף הינה כי החוזה נעשה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן ועל פי הוראת פקודת העברת קרקעות שהיתה בתוקף בעת חתימת החוזה היה החוזה טעון רישום ומשלא נרשם הרי הוא בטל.
ג. לאחר שביהמ"ש קבע כי למשיב אין זכות דיירות מוגנת "עצמאית", התייחס ביהמ"ש לטענתו הנוספת של המשיב כי עם מות אביו, שהיה דייר מוגן בחלקה, הפך הוא לדייר מוגן מכח הסעיפים 20 ו-23 לחוק הגנת הדייר. ביהמ"ש קבע כי עובר למותו בשנת 81, לא היה האב דייר מוגן בחלקה, שכן הוא עזב את החלקה וויתר על זכות הדיירות המוגנת עם חתימת הסכם השכירות משנת 69. כיוון שכך קיבל ביהמ"ש את תביעת המבקשים והורה על פינוי המשיב מהחלקה.
ד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי הוא דייר מוגן של החלקה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות בהסכם משנת 69 ויתור מצד המנוח על זכות הדיירות המוגנת שלו בחלקה, שכן על פי סעיף 12 לחוק הגנת הדייר הסכם בדבר החזרת מושכר ע"י הדייר לבעל הבית טעון אישור בימ"ש וכאן לא היה אישור כזה. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי גם אם היה ויתור הרי זה היה "ויתור על תנאי" כאשר התנאי הוא שיערך חוזה בר תוקף עם המשיב ומשלא נערך הסכם כאמור לא השתכלל הויתור. עוד קבע ביהמ"ש כי מהתנהגות המבקשים שהמשיכו לקבל דמי שכירות מהמשיב במשך 8 שנים לאחר פטירת אביו עולה כי הם סברו שהמשיב דייר מוגן בחלקה ויש בהתנהגות זו כדי ללמד על "ויתור והשלמה". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ה. טענתם הראשונה של המערערים לעניין סעיף 23 לחוק הגנת הדייר הינה כי טענה זו לא הועלתה כלל בכתב הגנתו של המשיב בבימ"ש השלום ועל כן אין לקבלה. טענה זו יש לדחות. בימ"ש השלום קבע כי במהלך שמיעת הראיות הורחבה יריעת המחלוקת, באשר הצדדים השמיעו עדויות והעלו טענות שחרגו ממסגרת כתבי הטענות והתייחסו ללא הסתייגות לשאלת זכותו של המשיב להמשיך ולהחזיק בחלקה כדייר מוגן לאחר מות אביו. אין להתערב בהחלטה זו בדבר שינוי חזית.
ו. בימ"ש השלום קבע כי אביו המנוח של המשיב עזב את החלקה לפני מותו ועל כן לא יכול היה המשיב לזכות בדיירות מוגנת מכוחו של האב. בכך אין להתערב. האב לא היה דייר מוגן בעת הרלבנטית שכן עזב את החלקה לכל המאוחר עם חתימת ההסכם בשנת 69 ומאז התגורר המשיב בחלקה וניהל בה בית עסק. המסקנה העולה היא כי הצדדים המעורבים הסכימו ביניהם על העברת החלקה מהאב לבנים ואין דבר בחומר הראיות המרמז על המשך זיקתו של האב לחלקה מאז חתימת הסכם 69.
ז. ביהמ"ש המחוזי סבר כאמור כי על פי סעיף 12 לחוק הגנת הדייר צריך אישור בימ"ש או בי"ד לשכירות להסכם על החזרת נכס לבעלים. ברם, בנסיבות המקרה אין בסעיף 12 כדי להכריע בשאלת זכויות המנוח. סעיף 12 עוסק בשאלת שחרורו של נכס מהגנת חוק הגנת הדייר, שאלה שכלל אינה מתעוררת במקרה שלפנינו, שכן אין המשיב טוען עוד כי הוא נהנה מזכות דיירות מוגנת "עצמאית" אלא שזכותו בחלקה נגזרת מזכות הדיירות שהיתה לאביו. על כך אין סעיף 12 יכול להשליך.
ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות בקבלת דמי השכירות ע"י המבקשים במשך השנים שחלפו מאז פטירת המנוח משום אישור להכרתם בדיירות המשיב על פי החוק. בנסיבות המקרה אין להסיק אישור כזה. דמי השכירות ששולמו הם אלה שנקבעו בהסכם השכירות מ-69 ומהתנהגות זו ניתן ללמוד על הבנת הצדדים מאז 69, כי הסכם זה מחייב, להבדיל מראיית זכותו של המשיב כנגזרת מזכות הדיירות המוגנת של אביו המנוח. אשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי גם אם הסכים המנוח לפנות את החלקה עשה כן בתנאי שבין המבקשים והמשיב יכרת הסכם ברתוקף - אין בסיס לקביעה זו בחומר הראיות.
ט. אשר למסקנה העולה מכך שהמשיב אינו דייר מוגן - המשיב מחזיק בחלקה מזה שנים רבות בידיעתם ובהסכמתם המלאה של המבקשים ואין לראותו כמסיג גבול בחלקה. בנתוני המקרה מעמדו של המשיב כשל בר רשות. כשמתעוררת טענה בדבר ביטול רשיון ומתבקש סילוק ידו של בעל הרשיון, על ביהמ"ש לבחון אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרשיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. בענייננו אין מקום למנוע את סילוק ידו של המשיב מן השטח ואין המקרה מצדיק סעד של מניעת ביטול הרשיון. יחד עם זאת מגיע למשיב פיצוי על השקעותיו ועל חיסול עסקו. הסוגייה לא התבררה ולכן יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום שיכריע בשאלת הפיצוי המגיע למשיב.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד עבד אלחפיז דראושה למבקשים, עו"ד ע. חרלף למשיב. 27.5.99).
ע.א. 6296+6371/95 - דידקטיקט בע"מ נגד מנהל המכס - מנהל המכס נגד ב.ב. אספקה ושיווק
*מבחן הייעוד לצורך סיווג ארוניות עץ כרהיטים או אביזרי רכב לצורך חיוב במס קנייה(הערעור של דידקטיקט נתקבל והערעור של מנהל המכס נדחה).
א. דידקטיקט וב.ב. אספקה, שתיהן יצרניות רהיטים, מכרו ארוניות עץ המותאמות להנחה בין המושבים הקדמיים על רצפת כלי רכב. הארוניות מיועדות לאחסון חפצים שונים בהם מסמכים, ספרים וציוד עזרה ראשונה. מנהל המכס סיווג את הארוניות לפי פרט בצו תעריף המכס שעניינו "חלקים ואביזרים של רכב מנועי..." ובהתאם לכך חוייבו דידקטיקט וב.ב. אספקה במס קנייה בשיעור %40. הן ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש בחן את השאלה כיצד יש לסווג את הארוניות. אפשרות אחת היתה סיווג הארוניות כ"אביזר לכלי רכב" החייב במס ואפשרות אחרת היתה "רהיטים מעץ אחרים" או "קופסאות ותיבות לתכשיטים...". הפטורים ממס. ביהמ"ש המחוזי סבר
שמדובר באביזרי רכב מנועי ועל כן חייב את דידקטיקט בתשלום מס הקניה, אך באשר לב.ב. אספקה קבע כי עמדה בנטל ההוכחה לקיומם של שלשה תנאים מצטברים לפי סעיף 3 לחוק מסים עקיפים, היינו כי אי תשלום המס לא נבע מידיעה בלתי נכונה שמסרה, ולא ידעה ובנסיבות העניין לא צריכה היתה לדעת על החובה לשלם מס קניה. הערעור של דידקטיקט נתקבל והערעור של מנהל המכס נגד ב.ב. אספקה נדחה.
ב. מבחן הייעוד שלפיו יש לקבוע את טיבו של המוצר מצביע על כך כי מבחן הארוניות הוא מבחן של ריהוט. אכן ניתן לעשות בו שימוש לכלי רכב, אך יש לו שימוש עצמאי גם כרהיט כך שאין לראותו כאביזר של רכב מנועי. לפיכך אין הארוניות חייבות במס קניה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד דורות לדידקטיקט, עוה"ד יצחק זיסמן ועופר שפירא לב.ב. אספקה, עו"ד עמנואל לינדר למנהל המכס. 18.5.99).
ע.א. 2745/97 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד יצחק בן אבו
*מתן פס"ד על דרך הפשרה בתביעת נזיקין בגין תאונת דרכים. * פירוש פס"ד של ערעור שהחזיר את התיק לבימ"ש קמא למתן "פסק דין מחדש"(מחוזי חיפה - ת.א. 707/90 - הערעור נדחה).
א. המשיב, יליד אפריל 57, נפגע בתאונת דרכים בספטמבר 89 והגיש תביעה נגד המערערת לתשלום נזקיו. על פי המוסכם בין הצדדים, ניתן פס"ד במרץ 94 על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בפסק דינו ציין ביהמ"ש המחוזי את דרך חישוב הפיצויים. בין היתר קבע שהנכות הרפואית שנותרה למשיב היא בשיעור של %45 אך הנכות התפקודית היא בשיעור של %35-30 וחישב את הפסד ההשתכרות והפסד כושר ההשתכרות לפי הפסד של כשליש מכושר ההשתכרות של המשיב לולא התאונה. סכום הנזק הגיע ל-376,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לשאלה אם המשיב עשוי לקבל גימלאות מהמוסד לביטוח לאומי וקבע לאמור "לא שוכנעתי כי המוסד לביטוח לאומי היה מאשר לתובע גימלה במסגרת נכות כללית... על פי התנאים הקבועים שם בעיקר לגבי כושר השתכרות... ועל כן אין מקום לנכות סכום כלשהו בעניין זה...". על פסק דין זה הוגש ערעור וביהמ"ש העליון קבע, בהסכמת הצדדים, כי הערעור מתקבל "במובן זה שפסה"ד... יבוטל והדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי. הצדדים יהיו רשאים להביא... ראיות לעניין גימלאות המוסד... לקיצבת ניידות... ולאחר מכן יתן ביהמ"ש את פסק דינו מחדש".
ב. בדיון החוזר בביהמ"ש המחוזי הובאו ראיות לעניין גימלאות המוסד אותן קיבל ועתיד המשיב לקבל והוברר שאלה מגיעים לסכום של כ-400,000 ש"ח. זאת על יסוד העובדה שהמוסד קבע כי למשיב נגרמה פגיעה בכושר השתכרות של לפחות %50 ופגיעה בכושר השתכרות של %60, שכן בפגיעה של פחות מ-%50 מכושר ההשתכרות אין המוסד לביטוח לאומי נותן גימלאות. בביהמ"ש המחוזי נחלקו בעלי הדין בשתי שאלות: האם בהתאם לפסה"ד הקודם של ביהמ"ש העליון צריך ביהמ"ש המחוזי לברר רק את גובה גימלאות המוסד ואם יתברר שהמשיב זכאי להן להפחית סכום זה מהפיצויים כפי שנפסקו כטענת המערערת, או שמא לאחר בירור סכום הגימלאות מוטל על ביהמ"ש ליתן פסק דין חדש מבלי שיהיה כבול למה שנקבע בפסה"ד הראשון כטענת המשיב; גם אם רשאי ביהמ"ש לדון מחדש בכל הנושא, האם היתה הצדקה לסטות מפסה"ד הראשון פרט לנושא הפחתת גימלאות המוסד. ביהמ"ש המחוזי החליט שעל אף הצורך לנכות את הגימלאות יש לפסוק למשיב פיצויים כשיעור הסכום שנפסק בפסה"ד הראשון. ביהמ"ש ציין כי אילו היו בפניו הנתונים של המוסד לביטוח לאומי בדבר הנכות של המשיב
וההפחתה בכושר השתכרותו, היה מלכתחילה פוסק סכום יותר גבוה ולאחר ניכוי הגימלאות היה מגיע לסכום שפסק בפסה"ד הראשון. הערעור נדחה.
ג. ראשית, על פי נוסח פסה"ד הראשון של ביהמ"ש העליון היה צריך ביהמ"ש המחוזי ליתן פס"ד חדש בהתחשב בנתונים שיובהרו בפניו לעניין הגימלאות שמקבל המשיב. לא נאמר בפסה"ד שעל ביהמ"ש לנכות את הגימלאות אלא שהוא צריך ליתן פס"ד מחדש. כמו כן אין הצדקה להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כשהחליט להשאיר את סכום הפיצויים בעינו על אף הניכוי של גימלאות המוסד. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן על דרך הפשרה ובמסגרת פס"ד על דרך הפשרה נדרש ביהמ"ש לשקול שיקולים המביאים לתוצאה הוגנת אשר תהיה צודקת בהתחשב בכלל הנסיבות. במסגרת זו ניתנה לביהמ"ש סמכות רחבה וביהמ"ש של ערעור יתערב בפסקו רק במקרים חריגים.
ד. בענייננו הובררו עובדות ונתונים חדשים במהלך הדיון החוזר שהתקיים בביהמ"ש המחוזי. בעוד שבדיון הראשון היה ביהמ"ש משוכנע כי כושר השתכרות המשיב נפגע בשליש, ולא יותר, נקבע ע"י מוסד מוסמך כמו המוסד לביטוח לאומי שכושר ההשתכרות הופחת ב-%60. נתון חדש זה רשאי היה ביהמ"ש לקחת בחשבון. קביעת ההגבלה בניידות ע"י המוסד בשיעור של %50 הצדיקה פסיקת סכום גדול יותר למשיב מזה שנפסק בפסה"ד הראשון. לכך יש להוסיף שבחינה כוללת של סכום הפיצויים שנפסק למשיב על רקע כלל הנסיבות מצביעה לכאורה על כך שהתוצאה של פסה"ד סבירה ואין להתערב בה. (בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. קוזלובסקי למערערת, עו"ד ר. רויטגרונד למשיב. 16.5.99).
ע.א. 6812/98 - בי. ג'י. אסיסטנס לימטד נגד גיזלה פרוינד
*סירוב פסילה של שופט שבפניו נקבעו תיקים רבים של הנתבעת וכבר נתן פסקי דין באותו נושא נגד הנתבעת(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערת עוסקת בטיפול ובהסדרת פנסיה לישראלים על פי האמנה לבטחון סוציאלי ישראל-גרמניה. היא פעלה, בין היתר, על דרך של הלוואות כספים לזכאים לפנסיה, בכדי לרכוש את זכויות הפנסיה. סילוק ההלוואה התבצע מן הגימלה החודשית. המנגנון שהופעל וחוקיותו עמד ועומד לדיון בבתי משפט שונים בין בתביעות המערערת ובין בתביעות לווים. עקב ריבוי התיקים החליט נשיא בימ"ש השלום בתל אביב דאז לנתב את כל תיקי המערערת לדיון בפני השופט קידר. המערערת עתרה נגד החלטה זו וביקשה את שינוייה ואף הוגש על ידה עתירה לבג"צ אך עתירתה נדחתה. בתיק נשוא ערעור זה עמד לדיון, בין היתר, הסכם הלוואה, והמערערת ביקשה מהשופט קידר שיפסול עצמו. לטענתה, שני פסקי דין קודמים שניתנו ע"י השופט בעניינים דומים, מבססים חשש ממשי למשוא פנים, שכן דעתו של היושב בדין ננעלה בסוגיות מפתח הנתונות במחלוקת בתיקים אלה. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה. הוא ציין כי כל תיק ותיק נדון בנפרד ונשמעות בו ראיות בנפרד, ללא עשיית שימוש בממצאי תיק אחד למשנהו. הערעור נדחה.
ב. העובדה כי ההחלטה לקבוע את תיקי המערערת בפניו של השופט קידר היתה כדין כשלעצמה, ואין היא עומדת שוב לביקורת, תומכת בדחיית הבקשה. כמו כן, פסילתו של שופט מלישב בדין חייב שתהיה מבוססת על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. השאלה בענייננו אינה אלא אם בתיק הנדון קיים חשש ממשי למשוא פנים. עצם העובדה כי ניתנו נגד המערערת שני פסקי דין בנושאים דומים אינה ראייה למשוא פנים. זאת בייחוד, מקום בו השאלה אינה משפטית בלבד אלא עובדתית ראייתית. המקרה
דנא אינו שונה ממקרים אחרים, בהם נפסק כי ההכרעה בעניין דומה בעבר, ולעיתים אף בין צדדים קרובים, אינה יוצרת כשלעצמה עילה לפסלות, וזאת בהיעדר חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד מיכאל קירש ואיתן סגל למערערת. 16.5.99).
דנג"צ 5566/98 - גד צירינסקי נגד סגן נשיא בימ"ש השלום בחדרה ואח'
*דחיית בקשה לדיון נוסף בעתירתו של מי שהעיד בתיק פלילי וביהמ"ש גינה אותו בפסה"ד ולא ניתן לו לערער על פסה"ד(העתירה נדחתה).
א. נגד המשיבים 3 ו-4 (אריה גוראל ועמי מורג) הוגש כתב אישום בבימ"ש השלום בחדרה וביהמ"ש זיכה אותם מכל אשמה. כשליש מפסה"ד יוחד לדברים בגנותו של העותר שהעיד באותו משפט ונאמר עליו שהוא ביצע עבירות פליליות, התנהג בצורה מושחתת וכיוצא בכך. העותר "ערער" על פסה"ד וביקש כי יבוטל וביהמ"ש המחוזי קבע כי העותר אינו צד להליך ועל כן אין הוא יכול לערער. העותר הגיש בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון ולמען זהירות גם עתירה לבג"צ וביקש כי ביהמ"ש בשבתו כבג"צ יורה על מחיקת כל הקטעים הפוגעים בו מפסה"ד. ביהמ"ש העליון דחה ברוב דעות הן את הבקשה לרשות ערעור והן את העתירה. שלשת השופטים הסכימו כי הדברים שנכתבו על העותר חמורים ופגעו בשמו הטוב מבלי שהיה באפשרותו להתגונן. אף נקבע כי לא רק שהממצאים לא נדרשו לצורך הכרעת הדין אלא שאף לגופם לא היה להם בסיס. עם זאת סברו שופטי הרוב כי העותר אינו "צד" להליך ועל כן אינו יכול להגיש ערעור ובאשר לעתירה נקבע כי אין מקום להתערב "או לצנזר" את פסה"ד של בימ"ש השלום. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. כדי לקיים דיון נוסף דרושים שני תנאים מצטברים: חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה או עמידתה בסתירה להלכה קודמת; הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון נוסף. בענייננו הביע ביהמ"ש העליון בפסק דינו הקודם דעה ברורה באשר לאמירות בגנותו של העותר, ואף שדעות השופטים נחלקו באשר לטיב הסעד שיש להעניק לעותר, הרי לא היתה מחלוקת שהדברים שנאמרו בגנותו מיותרים ומחוסרי בסיס. למעשה קיבל העותר את שביקש, ובנסיבות אלה איבדה עתירתו העקרונית את ההצדקה העניינית לקיומה. לא זו בלבד: אפילו נומר, כי פסה"ד נשוא העתירה יוצר הלכה חדשה, הרי בכך בלבד אין כדי להצדיק, מניה וביה, את קיומו של דיון נוסף. הסוגייה המתעוררת בפסה"ד אינה מתעוררת חדשות לבקרים בערכאות וגם מטעם זה אין הצדקה בכך שביהמ"ש העליון בהרכב מורחב יידרש לסוגייה שנפקותה הפרטית והעקרונית היא, למצער, מוגבלת. לפיכך דין העתירה להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דרור ארד-אילון לעותר, עו"ד גב' נאוה בן אור למדינת ישראל, עוה"ד דן שינמן וטומי נדשי לגוראל ומורג. 31.5.99).
ע.א. 5425/97 - עירית קרית מוצקין נגד נטליה דביר
*אחריות מעביד בתאונת עבודה עקב רשלנותו של המעביד(מחוזי חיפה - ע.א. 692/95 - הערעור נדחה).
א. המשיבה עבדה אצל המערערת כעובדת נקיון. באחד הימים, ביום השני של השבוע, כשנכנסה לנקות את המקלט נפלה עליה דלת המקלט וגרמה לפציעתה. מסתבר כי במוצאי שבת שלפני הפגיעה פרץ נער למקלט וגנב מתוכו חפצים שונים. הוא הוציא באמצעות מוט ברזל, את הצירים של הדלת, נכנס למקלט וביצע את הגניבה. בצאתו החזיר את הדלת למקומה, כאילו היא "יושבת" על ציריה, אף כי הצירים לא הוחזרו למקום. משפתחה התובעת את הדלת נפלה הדלת בהיעדר הצירים. בימ"ש השלום קבע כי העיריה
אינה אחראית לפגיעה. לדעתו לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הפגיעה, עקב היעדר הצירים שנגרם ע"י הגנב, לבין מעשיה או מחדליה של העיריה. ביהמ"ש הגיע למסקנה זו למרות קביעתו כי "הסורקים" שהיו אמורים על פי ההוראות המחייבות לסרוק כל בוקר את השטח, לא עשו כן לא ביום ראשון ולא ביום שני, וגם השומר שאמור היה להיות על משמרתו במקום בימי שישי ושבת, עקב פריצות שהיו קודם לכן בבית הספר, לא היה שם. אעפ"כ לא ראה ביהמ"ש רשלנות של העיריה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע כי מאחר שסידורי הבטיחות לא היו תקינים, חלה על הנתבעת אחריות לגבי פגיעתה של המשיבה וכי מעשי הפורץ אינם מהווים גורם זר מתערב המשחרר את הנתבעת מאחריותה. הערעור נדחה.
ב. על פי ההנחיות היו אמורים הסורקים לסרוק כל בוקר את המקום והם לא עשו זאת ביומיים שלפני האירוע. השער הראשי של בית הספר היה פתוח בערב המקרה והפורץ שנתפס סיפר כי היה משועמם ונכנס לבית הספר משום שהשער היה פתוח. חובת המעביד כלפי העובד מטילה עליו להראות כי מילא את חובותיו למנוע פגיעה בעובד. נטל זה קיים על המעביד במובן רחב ביותר. מכאן שאין לתת פרוש המקל עם המעביד לגבי העובדות שלפנינו, במיוחד שהמערערת היתה ערה לגל פריצות וגניבות קודם בבית ספר וראתה במקום סיכון מיוחד ועל כן העמידה שם שומר ודאגה לסורקים שגם הם לא מילאו את תפקידם. אין לומר לטובת הנתבעת כי אין חשיבות להיות השער הראשי פתוח, שהרי זה השער היה הפיתוי, לדברי הנער המשועמם. אין גם לומר כי אין חשיבות לעובדה כי השומר לא שמר ואין לצאת מתוך הנחה לטובת הנתבעת כי אילו סרקו הסורקים ביומיים שבין הפריצה לתאונה לא היו מבחינים כי היתה פריצה וגניבה בשל הדלת שהיתה במקומה. אפשר שהסורקים היו מבחינים בפריצה ואפשר שהיו פותחים את המנעול לבדוק אם נגנבו דברים וכיוצא בכך. בנסיבות המקרה היתה המעבידה חייבה להיות ערה לאפשרות של גניבה ופריצה ואין היא יכולה להתנער בגלל מעשי הפורץ.
ג. יתכן שחל כאן גם סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכן המקום היה בחזקת הנתבעת והאירוע מדבר יותר על קיום רשלנות כלפי העובדת מאשר היעדר רשלנות כזו. הנטל גם על בסיס סעיף זה מוטל על הנתבעת. לפיכך יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי לקבוע את הפיצוי המגיע לתובעת.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אריאל. החלטה - השופט אריאל, הוסיף השופט אור. עו"ד שמעון אייל למערערת, עו"ד גב' עפרה שפרלינג למשיבה. 16.5.99).
בש"פ 3096/99 - איל דניאל נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום הליכים בעבירת אינוס בשל היעדר ראיות מספיקות לכאורה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר כבן 38, בעל עבר נקי, הכיר את המתלוננת בחוף דולפין בתל אביב במהלך עבודתו כמציל. המתלוננת, צעירה בת 24 שעלתה לא מכבר מרוסיה, סיפרה לעורר כי אין לה מקום מגורים קבוע ואף לא עבודה. העורר הציע לה להתגורר בדירתו בתל אביב כיוון שהוא עומד לנסוע למשך שבוע לסיני והמתלוננת נענתה להזמנתו ועברה לדירתו. כעבור שבוע, כשחזר העורר מסיני, נפגש עם המתלוננת בדירתו, והיא עזבה את הדירה ובילתה את כל הלילה מחוץ לדירה. היא חזרה למחרת בבוקר ורק לאחר הפצרות רבות מצידה פתח לה העורר את דירתו. משנכנסה לדירה נהג בה העורר בגסות וקיים עימה יחסי מין. המתלוננת יצאה מן הדירה ונשארה לשבת ברחבה ליד מקום מגורי העורר. מאבטחת של בנק הנמצא בקרבת מקום שהבחינה במצוקתה של המתלוננת, התיישבה לידה והמתלוננת סיפרה לה כי היא נשארה ללא כסף וללא קורת
גג. את יחסי המין, שלכאורה, נכפו עליה בכח, הזכירה רק בתשובה לשאלות מדריכות. המתלוננת שוכנעה להגיש תלונה למשטרה וחזרה בחקירתה על גירסת האינוס. העורר סיפר כי קיים יחסי מין עם המתלוננת אך לטענתו המתלוננת הסכימה לכך. עוד סיפר כי מיד לאחר קיום יחסי המין הורה למתלוננת לעזוב את הדירה ואז היא פרצה בבכי. העורר הואשם בעבירות אינוס, איומים וכליאת שווא ונעצר עד תום ההליכים לאחר שנקבע כי קיימות נגדו ראיות מספיקות למעצר, המבוססות על עדות המתלוננת המתחזקת ע"י עדויות על התנהגותה מיד לאחר האינוס. הערר נתקבל.
ב. דברי המתלוננת למאבטחת שתלתה את מצוקתה בהיעדר קורת גג וכסף, והעובדה שרק בהמשך סיפרה המתלוננת על יחסי מין בתשובה על שאלות מדריכות, מחלישים את עוצמת עדותה של המתלוננת. קיימת גם אפשרות שהמתלוננת קשרה את קיום יחסי המין בשימוש באלימות בשל העלבון שבסילוקה מן הדירה. ההסבר האפשרי לעדויות האובייקטיביות בדבר מצוקתה של המתלוננת מותיר את דברי המתלוננת כעדות יחידה. עדות כזו אמנם מספקת להרשעה אך ביהמ"ש צריך לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, ובענייננו, כאשר מצוי חומר ראיות המחליש את עדות המתלוננת, אין לומר שדברי המתלוננת מהווים הוכחה לכאורית המספקת למעצר. על כן יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' תרצה קינן לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 19.5.99).
בג"צ 4020/97 - משה זיברסקי נגד משרד הבטחון ואח'
*מידת ההשתתפות של משרד הבטחון בשכר לימוד של נכה במכללות בהן שכר הלימוד עולה על זה שבאוניברסיטאות(העתירה נדחתה).
א. העותר, נכה צה"ל, לומד זו שנה שלישית במכללת רופין. משרד הבטחון משלם לעותר שכר לימוד על פי תקנות הנכים (תגמולים ושיקום). בין העותר למשרד הבטחון שוררת מחלוקת באשר לגובה שכר הלימוד שהעותר זכאי לקבל על פי התקנות. משרד הבטחון משלם לעותר שכר לימוד בגובה שכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות, שהוא שכר הלימוד שמשלם המשרד לנכי צה"ל בדרך כלל. ברם, שכר הלימוד במכללות גבוה יותר ובמכללת רופין שכר הלימוד גבוה כדי מחצית משכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות. העותר מבקש לקבל את מלוא שכר הלימוד שהוא משלם. העתירה נדחתה.
ב. התקנה הקובעת את זכות העותר אומרת "מימון השיקום יינתן במענק ויכלול את אלה... במוסד להשכלה גבוהה שכר הלימוד בשיעור שיוסכם עליו בין... הממונה לבין המוסד שבו ניתנה לנכה השתלמות...". התקנה אינה קובעת כי משרד הבטחון ישלם לנכה את מלוא שכר הלימוד בכל מוסד, ואף אינה קובעת שישלם את מלוא שכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות. בפועל, משרד הבטחון החליט, הוא בעצמו, כי הוא ישלם את מלוא שכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות. גם אם החלטה זאת נתקבלה שלא בדרך של מו"מ כאמור בתקנה, הרי נכונות המשרד לשלם את מלוא שכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות מאפשרת לומר כי בפועל זהו שכר הלימוד המוסכם. אין התקנה מחייבת את המשרד לשלם שכר לימוד גבוה יותר כפי שמקובל במכללות. אין גם לומר כי העמדה של משרד הבטחון גורמת הפליה בלתי מוצדקת, שכן הוא נותן לכל הנכים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה מענק באותו סכום בדיוק.
ג. עם זאת נראה כי משרד הבטחון לא יצא ידי חובתו שנקבעה בתקנות לקיים מו"מ עם המכללות כדי להגיע לכלל הסכמה באשר לשכר הלימוד שישולם למכללות עבור נכי צה"ל. יש מקום לקיים מו"מ כזה, לא רק משום שכך נדרש על פי התקנות, אלא גם משום שמו"מ כזה עשוי להוביל את המכללות לכלל הסכמה לגבות מנכי צה"ל, שיופנו
אליהן ע"י משרד הבטחון, שכר לימוד מופחת, אולי אפילו שכר לימוד בגובה המקובל באוניברסיטאות.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, אילן. עוה"ד בנדק (שנידרמן) שרונה ופשרה גב לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 23.5.99).
ע.פ. 9256/96 - אלכסנדר לוקומסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות הריגה וחבלה תוך דחיית טענה של הגנה עצמית וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער, אזרח רוסי, התגורר בדירה שנמסרה לו לשימוש במסגרת עבודתו עבור פלוני. הוא היה אמור לעזוב את הארץ לאחר שסיים את עבודתו. כשלשה ימים לפני שהיה אמור לעזוב את הארץ באו אליו שניים, אלכסנדר שמלוב (להלן: שמלוב) וויבגני אלכסנרובסקי (להלן: המנוח), בדרישה שיפנה את הדירה. הם פנו אליו בלשון תקיפה ומעליבה ואיימו עליו שיודיעו למשטרה שהוא שוהה בארץ ללא היתר. בין המערער לבין השניים פרץ ויכוח והמערער דקר את המנוח דקירה אחת בבטנו וגרם למותו וסמוך לכך דקר את שמלוב בבטנו ובשוק השמאלית וגרם לו חבלות קשות. המערער הורשע בעבירות הריגה וחבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש גזר לו בגין עבירת ההריגה 8 שנים מאסר ובגין החבלה 4 שנים מאסר שמהן שנתיים מצטברות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - המערער דקר את שני קורבנותיו בסכין ולגירסתו עומדת לו טענת הגנה עצמית. דין הטענה להידחות. המערער לא נמצא בסכנה שתצדיק שימוש בסכין וביהמ"ש לא השתכנע שהיתה כוונה של מי מהשניים לתקוף את המערער פיסית. הנסיבות מלמדות שרק עקב כעסו על התנהגות השניים והפגיעה בכבודו נקט באמצעי אלימות בעזרת סכינים. על כן אין עומדת לו טענת הגנה עצמית ואין להתערב בהרשעה.
ג. מעשה הדקירה הינו מעשה הריגה חמור, על הגבול ממש של מעשה רצח. המערער גרם למותו של אדם ולפציעתו הקשה של אחר. בנסיבות אלה העונש אינו חמור ואינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, זועבי. עוה"ד גב' מאיה ז'ולסון וגלעדי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.5.99).
ע.פ. 8369/96 - ארווין ג'ונסון נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה להפחתת העונש בעבירת רצח בטענה של הפרעה נפשית חמורה לפי סעיף 300 לחוק העונשין(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי ברצח בכוונה תחילה של חברתו לשעבר המנוחה גנית צינמן ונדון למאסר עולם. הסניגור מבקש להפחית מן העונש ולהנות את המערער מעונש מופחת על פי הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין. הסניגור מבסס את בקשתו על האמור בחוות דעת פסיכיאטרית שניתנה בשעתו ע"י ד"ר בן אפרים שלפיה "נראה שמופרעותו [של המערער] ביכולת ליצור ולשמור על קשרים בינאישיים מנעה ממנו מלהפרד מגנית והובילה לסוף הטרגי". כדי לבדוק אם נתמלאו התנאים ליישום הוראות סעיף 300 הנ"ל נתבקש ד"ר בן אפרים להשלים את חוות דעתו ע"י מתן תשובה לשתי שאלות: האם הפרעת האישיות שבה לוקה המערער באה בגדר "הפרעה נפשית חמורה" כאמור בסעיף 300; האם בשל הפרעת האישיות הוגבלה בשעת מעשה יכולתו של המערער במידה ניכרת להימנע מעשיית המעשה, כאמור בס"ק (2) בסעיף 300א הנ"ל. בחוות הדעת המשלימה צויין כי לא נמצא שההפרעה ממנה סובל המערער היא בגדר הפרעה
נפשית חמורה וכי אין רמזים לקיום סערת רגשות או דחפים בלתי נשלטים ויכולתו להימנע מן המעשה לא נפגעה בגין הפרעת האישיות. הערעור נדחה.
ב. הסניגורים מעלים את הטענה כי ד"ר בן אפרים לא הביא בחשבון את העובדה שחמישה מבני משפחת המערער חולים במחלת נפש. ברם, עובדה זו היתה ידועה לד"ר בן אפרים כאשר המערער נבדק על ידו לראשונה ובחוות הדעת הבסיסית שנתן בשעתו בקשר למצבו הנפשי של המערער, נלקח בחשבון גם נתון זה. באותה חוות דעת נקבע כי המערער אינו לוקה במחלת נפש אלא ב"הפרעת אישיות". במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי, שבו כפר המערער באשמה וטען שלא הוא זה שרצח את חברתו לשעבר, לא הועלתה כל טענה כנגד תוצאות הבדיקה וממצאיה. הבקשה לחדש את הדיון בעניין זה ולו גם לעניין העונש בלבד אינה מבוססת על עובדות חדשות או על שינוי מצב המצדיקים היענות לבקשה.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ג'רי גולדפרב ודן באומן למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 10.5.99).
בש"פ 3241/99 - מדינת ישראל נגד מוחמד אלעאסם
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים בעבירה של שוד מזויין(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הואשם בעבירה של שוד מזויין בחבורה, כאשר לפי הטענה, בעת שהיה משוחרר בערובה, השתתף יחד עם שלשה אחרים בביצוע שוד מזויין של קיוסק ביפו. אחד השותפים, שהיה קטין אותה עת והמתין למשיב מחוץ לקיוסק, הורשע בשוד ונדון לשנתיים מאסר שמתוכן חצי שנה מאסר בפועל ועבודות שירות. עם הגשת כתב האישום שוחרר המשיב בערובה באשר הראיות נגדו לא היו בעוצמה מספקת למעצר עד תום ההליכים. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש העליון וביהמ"ש הורה ביום 17.9.98 לעצור את המשיב עד תום ההליכים לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את המעצר. ביהמ"ש דחה את בקשת המשיב להסתפק בחלופת מעצר בהתחשב בעברו הפלילי הכבד. ההליכים במשפטו של המשיב התארכו עד לגבול 9 החודשים. התביעה ביקשה להעיד את השותפים לשוד, האחד כנגד רעהו, ועל מנת לעמוד בתנאי "הלכת קינזי" נערכו מרבית הישיבות במשפטו של המשיב רק לאחר שנסתיימו ההליכים שהתנהלו נגד יתר השותפים בשני כתבי אישום נפרדים. הישיבה הבאה במשפטו של העורר נקבעה ליוני 99 והמשפט צפוי להימשך עוד מספר חודשים. מכאן בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים. הבקשה נדחתה.
ב. האיזון הראוי בין זכותו של המשיב לחירותו לבין הצורך לשמור על שלום הציבור נקבעה בסעיף 61(א) לחסד"פ הקובע כי מעצר נאשם עד תום ההליכים לא יתמשך מעבר ל-9 חודשים. ביהמ"ש העליון מוסמך להורות על הארכת המעצר, אך השימוש בסמכות זו ייעשה במקרים חריגים בלבד והמקרה דנא איננו חריג. התמשכות ההליכים נבעה מאילוצים שמקורם במערכת ולא במשיב. הארכת המעצר מעבר ל-9 חודשים בנימוק ש"הלכת קינזי" מנעה את סיום המשפט, פירושה, כי דווקא המשיב, שחלקו לכאורה בביצוע השוד היה קטן יחסית, ישב במעצר תקופה ארוכה באופן משמעותי מזו שישבו שותפיו. בנוסף, אין תשתית ראייתית מספקת להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים. סיכויי המשיב לצאת זכאי אינם בלתי סבירים. לפיכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד גב' אורית חיון למשיב. 23.5.99).
רע"א 1730/99 - המאגר הישראלי לביטוחי רכב ואח' נגד ניב סימן טוב
*מינוי מומחה רפואי נוסף בתאונת דרכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב נפצע בתאונת דרכים והגיש בבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשות לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. במסגרת הליכים אלה מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר לידור, ועל פי חוות דעתו נקבעה למשיב נכות בשיעור של %15 למשך שנה וחצי. נקבע שבסוף התקופה יבדק נוספות לצורך קביעת נכותו הצמיתית. ביני לביני הגיש המשיב לבימ"ש השלום תביעה נוספת בגין התאונה נגד חברת הביטוח "כלל" וזו מושתתת על פוליסת ביטוח לתאונות אישיות. במסגרת התביעה הנוספת הוגשו מטעם בעלי הדין חוות דעת רפואיות. המומחה מטעם "כלל" קבע נכות של %10 לצמיתות והמומחה מטעם המשיב נכות בשיעור של %30 לצמיתות. שתי התביעות נקבעו לדיון בפני אותו שופט. בתביעת הפיצויים החליט ביהמ"ש למנות מומחה רפואי נוסף בתחום האורטופדי על מנת שיבדוק את המשיב ויקבע אם ניתן לקבוע כבר עתה נכות צמיתית ואם כן - שיקבעה. המבקשות תוקפות החלטה זו ולפי טענתן לא היתה הצדקה למנות מומחה רפואי נוסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתן לרשות ערעור. בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בנסיבות המקרה לא היה מקום למנות מומחה רפואי נוסף בתחום האורטופדי. ראשית, לא באה על ידי המשיב כל בקשה למנות מומחה רפואי נוסף אלא בקשה לאפשר את חקירת ד"ר לידור בחקירה נגדית. יתכן שחקירה נגדית כזו היתה מייתרת מינוי מומחה רפואי אף לדעת ביהמ"ש. שנית, הדיון בתביעה הנוספת לא אוחד עם הדיון בתביעת הפיצויים וחוות הדעת שבתיק התביעה הנוספת לא הוצגו בתיק תביעת הפיצויים. בנסיבות אלה לא היתה הצדקה שהערכאות דלמטה יסתמכו על חוות הדעת שצורפו בתביעה הנוספת כאילו הן מהוות ראיות בתיק תביעת הפיצויים ועל סמך אותן ראיות ימנו מומחה רפואי נוסף בתחום האורטופדי. העובדה ששתי התביעות נקבעו לדיון בפני אותו שופט, אין פירושה שניתן לראות את המסמכים שהוגשו בתיק האחד כאילו הוגשו גם בתיק האחר. לפיכך יש לבטל את מינוי המומחה הרפואי הנוסף.
(בפני: השופט אור. עו"ד צבי רפפורט למבקש. 24.5.99).
בג"צ 2096/99 - צבי גור נגד נציב שירות בתי הסוהר ואח'
*קציבת עונש מאסר למרצה מאסר עולם בעבירת רצח. * דחיית עתירה נגד נשיא המדינה(העתירה נדחתה).
א. המערער הורשע בעבירה של רצח, חטיפת קטין וסחיטה באיומים ונדון למאסר עולם ולעונשים נוספים שירוצו בחופף. הרשעת העותר היתה בנובמבר 80. בעתירתו קבל העורר על כך שנשיא המדינה לא קצב את עונש המאסר שנגזר עליו ל-24 שנות מאסר, ואז כבר היו צריכים לשחררו, נוכח העובדה שריצה יותר מ-2/3 תקופת מאסר של 24 שנים. לטענת העותר השתרש נוהג משפטי מחייב, לפיו שרי המשפטים ממליצים על כך ונשיא המדינה קוצב את ענשם של כל אסירי העולם שנדונו למאסר עולם לתקופת מאסר של 24 שנים. בינתיים נקצב עונשו של העותר ע"י נשיא המדינה ל-45 שנים והעותר טוען כי עתירתו עומדת בעינה שכן צריך לקצוב את ענשו ל-24 שנים ולא ל-45 שנים. העתירה נדחתה.
ב. לאור העובדה שענשו של העותר נקצב ל-45 שנים ברור שאין לחייב את המשיבים לשחרר את העותר מכלאו. המשיבים אין להם אלא מה שפסק ביהמ"ש כענשו של העותר
ומה שהפחית נשיא המדינה מעונש זה. אלה מחייבים אותם, ואין הם רשאים לסטות מהם.
ג. אשר לעתירה לקצוב את העונש ל-24 שנים - עתירת העותר הינה במהותה תקיפה של פעולה של נשיא המדינה במסגרת סמכותו. על פי סעיף 13(א) לחוק יסוד נשיא המדינה "לא יתן נשיא המדינה את הדין בפני כל בימ"ש... בשל דבר הקשור... בסמכויותיו...". לטענת העותר ניתן לתקוף את החלטותיו או מחדליו של הנשיא בתקיפה עקיפה והוא הפנה לפסקי דין בהם ביהמ"ש אישר את תקיפת פעולת הנשיא בתקיפה עקיפה. ברם, בפסקי הדין הנזכרים באה התקיפה העקיפה, כשהטענה היתה שהנשיא חרג מסמכותו ולחריגה זו היתה השלכה על פעילות גופים אחרים שנגדם הוגשה העתירה. התעוררה השאלה אם פעל הנשיא תוך חריגה מסמכויותיו על פי החוק שאם התשובה לכך חיובית, רשאי ביהמ"ש, בהתייחסו לפעולתם של אחרים, לראות החלטה שניתנה ע"י הנשיא בחוסר סמכות כבטלה. זאת מבלי שהנשיא עצמו יהיה צד לדיון ומבלי שיינתן צו כלשהו כלפיו. לא זה המצב בענייננו. כאן אין מחלוקת בדבר סמכות הנשיא להפחית או לא להפחית מהעונש ואין מחלוקת שקציבת העונש היא במסגרת תפקידיו של הנשיא. על כן אין בפסקי הדין הנ"ל לסייע לעותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד יורם שפטל לעותר, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 27.5.99).
ע.א. 6373/96 - רוני ושולמית ניסנבוים נגד סורין סימונה ואח'
*חלוקת אחריות בנזיקין בין מזמין עבודה לבין אדריכלים ומהנדס עקב פגמים וליקויים שנתגלו בבניה(מחוזי חיפה - ת.א. 1202/92 - הערעור נתקבל).
א. המערערים, בעלים של חלקת קרקע ביבניאל, ביקשו לבנות על החלקה את ביתם. הם התקשרו עם המשיבים 3-1 (האדריכלים) לפיו סיפקו אלה למערערים את השרות האדריכלי וההנדסי. לצורך הפעולות ההנדסיות העסיקו האדריכלים את המשיב הרביעי (המהנדס). המערערים הגישו תביעה לפיצויים נגד המשיבים בגין פגמים וליקויים שנתגלו בבניין. עיקר הנזק הוא היווצרות סדקים משמעותיים בקירות הבניין, אשר מיוסד על 20 כלונסאות החפורות בתוך אדמה חרסית בעומק של כ-7 מטר. ביהמ"ש קבע כי הגורם העיקרי לאירוע הנזק הוא שהכלונסאות הונחו בעומק בלתי מספיק בהתחשב בטיב הקרקע כאשר עומק זה נקבע ללא קדוחי נסיון באתר הבניה. גורם משמעותי נוסף לנזק הוא ניקוז גרוע של מים מסביבות הבניין. ביהמ"ש קבע כי המשיבים התרשלו, כל אחד בתחומו. עוד קבע ביהמ"ש כי תכנון ובנייה של כלונסאות בלא הסתמכות על בדיקת קרקע היא בבחינת הפרת חובה מקצועית שהיתה מוטלת על המשיבים ולכן עליהם לשאת באחריות לנזק שנגרם לתובעים. כן קבע כי הקבלן שבנה את השלד ישא באחריות של %20 מהנזק. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד כי גם המערערים תרמו בהתרשלותם לנזק, בכך שהקפיאו את הבנייה למשך שנים ובכך הוחמר הנזק וכן בכך שלא דאגו לניקוז יעיל ויסודי של השלד הנטוש. ביהמ"ש העריך את תרומת המערערים בשיעור של שליש מהנזק. המערערים מערערים הן על הקביעה בדבר תרומת התרשלותם לנזק בשיעור של שליש והן על גובה הנזק שנפסק. הערעור נתקבל.
ב. אשר לחלוקת האחריות - ביהמ"ש החמיר עם המערערים. עיקר הרשלנות שתרמה לנזק הוא בכך שלא נעשתה בדיקת קרקע כראוי. לכך יש להוסיף שהאדריכלים ידעו על טיבה המיוחד של הקרקע באזור שהצריך את הבדיקה, וגם אם היה על המערערים לצפות שהשעיית המשך הבנייה ואי הקפדה על ניקוז יתכן ויזיקו לבנייה, הרי המשיבים כאנשי מקצוע
היו צריכים להעמיד את המערערים על סיכונים אלה ועל הנזק האפשרי הצפוי בעקבותם. בהתחשב בכלל הנסיבות חלוקת האחריות צריכה להיות כך שעל המערערים תחול אחריות של %15 בלבד.
ג. אשר לגובה הפיצויים - טענת המערערים היא שביהמ"ש טעה בכך שקבע את שיעור הנזק על פי חוות דעת מומחה שניתנה זמן רב לפני מתן פסה"ד ובינתיים הורע מצב הבנייה. יש ממש בטענה זו והצדדים הסכימו כי העניין יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת לאפשר לבעלי הדין להמציא ראיות נוספות באשר לגובה הנזק.
(בפני השופטים: אור, זמיר, אנגלרד. עו"ד אליעזר ברק למערערים, עוה"ד אילן אמודאי וגב' תמר קוליץ למשיבים, עו"ד יגאל מלצר לקבלן. 16.5.99).
בש"א 707/99 - איריס חלבי והפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד יוסף רחימוב ואח'
*איחוד דיון בין שתי תביעות של יורשי מנוחה שנהרגה בתאונת דרכים(בקשה לאיחוד דיון בשני תיקים - הבקשה נתקבלה).
א. באפריל 94 נהרגה המנוחה ברטה רחימוב בתאונת דרכים בה היתה מעורבת המבקשת הראשונה. המשיבים 1 ו-2 הם בן זוגה של המנוחה ובנה הבגיר והמשיבים 8-3 הם ילדיה של המנוחה והאפוטרופוס הממונה לילדים. הילדים הגישו תביעה בבימ"ש השלום בתל אביב באוקטובר 95. המשיבים 1 ו-2 הגישו תביעה לבימ"ש השלום בנתניה במאי 98. בינואר 99 הגישו המבקשות בקשה לאיחוד הדיונים בשתי התביעות, כך ששתיהן יישמעו בביהמ"ש בתל אביב. לטענת המבקשות, שתי התביעות עניינן במערכת עובדתית אחת ובעילה אחת וניהול התביעה בשני בתי משפט עלול להביא למצב בו יינתנו הכרעות סותרות במערכת עובדתית זהה. הילדים (המשיבים 8-4) מתנגדים לבקשה. לטענתם, מטרת איחוד הדיון היא דחייה נוספת של הדיון כאשר הם הגישו את התביעה כבר לפני מספר שנים. הבקשה לאיחוד הדיון נתקבלה.
ב. מטרת תקנה 7 לתקנות סדר הדין היא מניעת כפילות הדיון בנושא אחד וכן היא משלבת את האינטרס של בעלי הדין המעוניינים באיחוד הדיון בעניינם תחת קורת גג משפטית אחת, יחד עם האינטרס של המערכת השיפוטית, שתביעות באותו עניין יתבררו במאוחד, לקידום יעילות הדיון ולמניעת מצב של החלטות סותרות. בענייננו מעוררים שני ההליכים סוגיות משותפות רבות הנוגעות למשפחת המנוחה, לטיפול בילדיה הקטינים ולנזקים שנגרמו עקב מותה. ניתן גם להניח כי הבסיס הראייתי להכרעה בשני ההליכים הוא חופף, לפחות בחלקו. פיצול הדיון עלול להסב טרחה מיותרת ולהביא לקבלת החלטות שונות, ואפשר שאף סותרות, בערכאה הראשונה. על כן הוחלט כי שתי התובענות יאוחדו ויישמעו בביהמ"ש בתל אביב.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב רהט למבקשות, עו"ד חננאל שרעבי למשיבים 1 ו-2, עו"ד אילן קנר למשיבים 8-4. 30.5.99).
בש"פ 3119/99 - עזרא לניאדו נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים של מי שהואשם באינוס גרושתו, שוחרר בערבות ונעצר מחדש בשל הפרת תנאי השחרור(ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בכך שתקף ואנס את גרושתו ונעצר עד תום ההליכים. לאחר מכן שוחרר בתנאים מגבילים שכללו מעצר בית ועם התקדמות המשפט וסיום פרשת התביעה אף הקל ביהמ"ש בתנאי השחרור וניתנה לעורר אפשרות לצאת לעבודה במשך היום. כן הטיל עליו ביהמ"ש חובת התייצבות פעמיים ביום בתחנת המשטרה. לאחר שלא התייצב כנדרש בתחנת המשטרה ואף נתפס מספר פעמים בשעות הלילה מחוץ לביתו, הורה ביהמ"ש המחוזי בפברואר 99 כי העורר ייעצר מחדש עד תום ההליכים. משפטו של העורר שתחילה
התנהל בצורה ראוייה נדחה עקב מחלתו של אחד משופטי ההרכב והישיבה הבאה במשפטו נקבעה רק ליוני 99 ובהתחשב בפגרת בית המשפט צפוי כי המשפט ימשך מספר חודשים נוספים. באפריל 99 הגיש העורר לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר והמרת מעצרו בחלופת מעצר בהתחשב בשינוי קצב התנהלות המשפט וקריסת ההנחה שעמדה בבסיס ההחלטה לעצרו מחדש כי המשפט יסתיים בתוך זמן קצר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר בנימוק שהעורר לא הצביע על שינוי נסיבות. הערר נתקבל.
ב. בנסיבות המקרה ובהתחשב בעובדה שמועד סיום המשפט אינו קרוב, מחייב האיזון הראוי בין זכות העורר לחירות ובין השמירה על שלום הציבור, להורות על שחרור העורר בתנאים מגבילים. אכן, מהות העבירה יוצרת לגבי העורר חזקת מסוכנות, אלא שחזקה זו ניתנת להסרה באמצעות התניית תנאי שחרור מגבילים כפי שעולה מהחלטת ביהמ"ש המחוזי מלכתחילה שבה הוחלט לשחרר את העורר לחלופת מעצר. זאת ועוד, התנהגות העורר בתקופה של למעלה מ-5 חודשים ב"מעצר בית" הוכיחה כי אין חשש למסוכנות מצידו ואין חשש שימלט מאימת הדין. אמנם, העורר הפר את האמון שניתן בו ומסיבה זו הוחזר לכתלי בית הכלא למשך כ-3 חודשים, אולם נסיון העבר מלמד כי בעת שהעורר היה נתון לפיקוח מצד אביו לא נעשו נסיונות מצידו להפר את תנאי השחרור. על כן ישוחרר העורר בתנאי השחרור המקוריים לרבות מעצר בית בפיקוח אביו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מוטי פנציאס לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 20.5.99).
ע.א. 3191/99 - אלי בראשי ואח' נגד אדוארד ויינשטיין
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע החלטה לאפשר עיון במסמכים כשנזקו של המבקש את העיון עולה על הנזק שעלול להגרם למערער(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיב והמבקשים 1 ו-2 (להלן: המבקשים) הם בעלי מניותיה של המבקשת 3 (להלן: החברה). המשיב עבד גם כמהנדס בחברה והמבקשים שימשו ועדיין משמשים כמנהליה. משעזב המשיב את עבודתו בחברה, החל לחשוד כי המבקשים מנהלים את ענייני החברה תוך קיפוחו כבעל מניות מיעוט. המשיב, שהוא אדם החולה במחלה סופנית, חפץ להגיש תובענה נגד המבקשים ונגד החברה ולשם כך פנה למבקשים, מנהלי החברה, בבקשה לעיין במסמכים ובחשבונות החברה הרלבנטיים ובקשתו סורבה. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש חייב את המבקשים ואת החברה להתיר לו לעיין במסמכי החברה הרלבנטיים. על פסק דין זה ערעורו המבקשים והחברה לביהמ"ש העליון והבקשה היא לעכב את ביצוע פסה"ד י עד להכרעה בערעור. לטענת המבקשים, הימנעות מהיענות לבקשתם תהפוך את ערעורם לתיאורטי בלבד, כיוון שהמשיב יעיין כבר במסמכים ולא ניתן יהיו עוד להשיב מצב זה לקדמותו. הבקשה נדחתה.
ב. בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע של פס"ד יש לערוך איזון בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור. בהתנגשות שבין אינטרסים אלה שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה. הכלל הוא שפס"ד מחייב מיום שימועו והזוכה בו זכאי לתבוע את ביצועו המיידי וזאת גם אם המפסיד הגיש ערעור. במקרים חריגים תופעל סמכותו של ביהמ"ש לעכב ביצועו של פס"ד וזאת במידה שביצועו יביא לכך שהמערער לא יוכל להגשים את זכויותיו אם יזכה בערעורו, ולא ניתן יהא להחזיר את המצב לקדמותו. לחריג זה שני סייגים, המשקפים את המעמד העדיף של אינטרס הזוכה, ובהתקיים אחד מהם לא יעוכב פסה"ד גם אם לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה: הערעור על פניו הוא חסר סיכוי; עיכוב ביצועו עלול לגרום לזוכה נזק העולה על הנזק שישא בו המפסיד כתוצאה מביצוע פסה"ד.
ג. בענייננו, מתן זכות עיון למשיב לכאורה אינו מאפשר אמנם להחזיר את המצב לקדמותו אם יזכו המבקשים בערעורם. ברם, הנזק הראייתי שעלול להיגרם למשיב באם יעוכב ביצועו של פסה"ד שבו זכה - הוא בלתי הפיך. המשיב חולה במחלה סופנית, ועמידה על זכויותיו בחברה מחייבת כי יעיין בעצמו במסמכי החברה טרם הגשת תובענה. לעומתו, המבקשים והחברה לא הצביעו על נזק שייגרם להם אם יעיין המשיב במסמכי החברה.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד יואב לוי ושמואל סודרי למבקשים, עו"ד מיכאל קידר למשיב. 25.5.99).
רע"א 626+883/99 - כ.א.ן גולן 1979 בע"מ נגד עו"ד גיל הירשמן מנהל מיוחד של טש"ת חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לבטל אישור שנתן בימ"ש למנהל חברה בפירוק להתקשר בחוזה. *דחיית בקשה להעביר סכסוך לבוררות (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי אישר למנהלה המיוחד של טש"ת להתקשר עם המשיבה 3 בעיסקה למכירת זכויות טש"ת לביצוע שלב ב' של פרוייקט מסויים. המבקשת מבקשת לבטל את האישור בטענה כי על פי חוזה בינה לבין טש"ת זכאית היא - המבקשת - להשלים את הפרוייקט אם טש"ת תקלע לקשיים. בקשתה השניה של המבקשת היא לבטל את החלטת ביהמ"ש שדחה את בקשת המבקשת להעברת הסכסוך לבוררות בהתאם לאמור בסעיף הבוררות בהסכם שבין המבקשת לבין טש"ת. הבקשות נדחו.
הבקשה הראשונה מעוררת טענות הדדיות להפרת הסכם שבגינן ניתנה למנהל המיוחד של טש"ת רשות ע"י ביהמ"ש להגיש תביעה נגד המבקשת ולא ניתן לברר את הסכסוך במסגרת פעולתו של המנהל המיוחד הפועל להשלמת בניית הפרוייקט של טש"ת ולהשגת הסדר פשרה עם נושיה. לאור הקשיים שאליהם נקלעת טש"ת אין לחסום אפשרות הגעה להסדר. אשר לעניין העברת הסכסוך לבוררות - במצבה של החברה, הנתונה תחת צו הקפאת הליכים ותחת מנהל מיוחד שמונה ע"י ביהמ"ש, אין מקום להעברת הסכסוך לבוררות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 24.5.99).
ע.א. 2773/99 - ששון לוי ואח' נגד יוסי וינדזברג ואח'
*דחיית ערעור על דחיית בקשה לפסילת שופט שהתבססה על החלטות דיוניות של שופט (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיבים תבעו לדין את המערערים בתובענה שעניינה דירת מגורים שנמכרה בשנת 88 ע"י המערערים למשיבים. במסגרת הדיון הוגשו תצהירי עדות ראשית של המשיבים וב"כ המערערים חקר את המשיב על תצהירו. ביהמ"ש קצב את זמן החקירה הנגדית ובישיבה נוספת שוב קצב ביהמ"ש מראש את זמן החקירה. בעקבות זאת ביקשו המערערים את פסילת השופט בטענה שההגבלה הדרסטית של זמן החקירה מצביעה על אפשרות של משוא פנים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
אין בהחלטות ביהמ"ש דלמטה, שהן דיוניות בעיקרן, חשש ממשי למשוא פנים. הגבלת משך החקירה הנגדית אין בו כשלעצמו כדי לבסס עילת פסלות. אשר לטענה אחרת של המערערים כי ביהמ"ש "העניש" אותם על בקשת הפסילה ובקשה לעכב את הדיון עד להחלטה בערעור ע"י כך שהטיל עליהם הוצאות של 5,000 ש"ח - החיוב בהוצאות לא בא לשם ענישתם. ביהמ"ש סבר כי דחיית הדיון אינה לצורך ומטעם זה קבע את אשר קבע, אך אין בכך כדי להעלות חשש למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עודד הכהן למערערים. 30.5.99).