בש"פ 2585/99 - מדינת ישראל נגד קונסטנט לופטנקו
*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים בעבירות של אינוס ותקיפה של בעל כלפי אשתו(בקשה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב עומד לדין בעבירות של מעשי סדום בנסיבות אינוס, אינוס, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים והכל כלפי אשתו. ביהמ"ש הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש העליון נדחה בשעתו. משעברו 9 חודשים והמשפט לא הסתיים ביקשה המדינה הארכת המעצר ב-90 יום ובמקביל ביקש המשיב עיון חוזר במעצר בטענה כי המבנה שבנתה התביעה במשפטו קרס. בעניין זה ציטט הסניגור מתוך פרוטוקול הדיון בנסותו להוכיח כי חל שינוי דרמטי בראיות וכי אין זה ראוי שהמשיב ישאר במעצר. הבקשה לעיון חוזר נדחתה והבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. אין לומר כי חל שינוי דרסטי בראיות התביעה. אין די בסתירות או באי בהירויות במהלך עדותם של עדי התביעה כדי לקבוע שחל שינוי במצב הראיות. חייב שייווצר בקיע של ממש במבנה שהתביעה מעמידה בכתב האישום עד שביהמ"ש יגיע לכלל המסקנה ויאמר כי מה שהיה אינו קיים עוד. אין זה המצב בענייננו.
ג. השאלה העיקרית היא אם המשיב מסוכן לאשתו, ואם ישוחרר ממעצר האם ימשיך להרע לה כשם שהרע לה בעבר. מכתב האישום עולה תמונה קשה של אדם שהתעלל באשתו הן בקשרי אישות והן בהתעללות פיזית עד שלעיתים קשה להבין כיצד יכול בן אנוש להתנהג כך כלפי זולתו, לא כל שכן כלפי אשתו. התמונה הכוללת היא של אדם שאינו שולט ביצריו ואדם כזה אין לדעת מה יעשה מחר. נקבעו שלשה תאריכים להמשך המשפט וניתן להניח שהמשפט יסתיים בשלשה מועדים אלה בחודש יוני. בהתחשב בכל הנסיבות יש להאריך את המעצר ב-90 יום.
(בפני: השופט חשין. עו"ד שקלאר למשיב. 26.5.99).
ע.פ. 67/99 - איתמר בן גביר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של החזקת חומר תעמולה של ארגוני טרור. * הקלת מה בעונש בעבירה של הפרת הוראה חוקית(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו).
א. המערער הורשע בבימ"ש השלום בהחזקת חומר תעמולה לטובת ארגוני טרור ובהפרת הוראה חוקית. ביהמ"ש האריך מאסר על תנאי של 4 חדשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער בשנתיים נוספות והטיל על המערער בשל העבירה הראשונה שלשה חודשי מאסר על תנאי. המערער והמדינה ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעורה של המדינה ככל שהתייחס לעבירה השניה. הוא הפעיל את המאסר על תנאי וגזר על המערער בשל הרשעתו בעבירה השניה 5 חודשי מאסר שמתוכם חודשיים מצטברים ושלשה חופפים כך שעל המערער לרצות ששה חודשי מאסר. המערער עתר למתן רשות לערער והרשות ניתנה לו אך לגבי העבירה הראשונה ולגבי מידת העונש. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל.
ב. הסניגור טוען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה הראשונה משום שהחומר שהחזיק היה של גוף בשם "קוממיות ישראל" שלא הוכרז כארגון טרור ולא של תנועות "כך" ושל "כהנא חי". בעניין זה דין הערעור להידחות. ביהמ"ש המחוזי השתית את הרשעתו של המערער בעבירה הראשונה לא על היותו חבר בגוף בשם "קוממיות ישראל" אלא על הקשר שמצא בנוסח הכרוזים וצורתם לבין התנועות "כך" ו"כהנא חי" שהוכרזו כארגוני טרור. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנתו על יסוד החומר שבפניו ואין מקום להתערב בכך.
ג. בקבלו את ערעור המדינה הצביע ביהמ"ש המחוזי על העובדה שהמערער ביצע את העבירה השניה שעה שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו ובלי שהביע חרטה על
מעשיו. אכן, אין עילה להתערב במאסר על תנאי שהופעל, אך עם זאת מתברר שהמערער מעולם לא ישב במאסר של ממש ובהתחשב בכל הנסיבות ראוי לשקול שהמערער ירצה את עונשו בעבודת שירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, זועבי. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד נפתלי ורצברגר למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 24.5.99).
ע.א. 164/94 + רע"א 1304/95 - רוחמה רובינשטיין ואח' נגד עין - טל (1983) בע"מ ואח'
*רע"א 1304/95 - זכות שימוש בפטנטים של חברה שנמכרה "כעסק חי"(הערעור נדחה).
א. ערעור זה הוא גלגול נוסף בסכסוך מר, רב שנים, בין אח לאחות אשר שותפותם בחברה לניצול פטנטים והמצאות של האח עלתה על שרטון לפני 20 שנה ומאז מתנהלים ביניהם משפטים על גבי משפטים. באחד ההליכים היה פירוק החברה המשותפת של האח והאחות וביהמ"ש ערך התמחרות למכירת החברה בפירוק על כל זכויותיה והתחייבויותיה "כעסק חי". בנובמבר 82 אישר ביהמ"ש את מכירת המפעל בסכום של כ-650,000 דולר. המבקשים המשיכו להשתמש בפטנטים של החברה בטענות שונות ובכלל זה כי עם פירוק החברה פג תוקף הפטנט של החברה וממילא בהתמחרות לא נמכרה זכות השימוש בפטנט. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבים והערעור נדחה.
ב. המערערים העלו טענה של השתק פלוגתא וזו בדין נדחתה. מלבד טענה זו חולקים המערערים על עצם קיומה של זכות שימוש אצל החברה שרכשה את החברה בפירוק. לטענתם, עם הוצאת צו פירוק של החברה המקורית, פקעה זכות השימוש בפטנטים ולכן לא יכלה להיות מועברת לחברה הרוכשת. בעניין זה הדין עם המשיבים. מכירת חברה בפירוק כ"עסק חי", משמעותה היא, כי אין לראות את הפירוק בבחינת חיסול העסק, להבדיל מחיסול החברה בפירוק. הכוונה היא לשמור על כל נכסי החברה בפירוק, כולל הסכם השותפות בין השותפים המקוריים, שהעניקו לחברה המקורית את זכות השימוש הבלעדית בפטנטים. לכן, במקרה של מכירת "עסק חי" אין לפרש את צו הפירוק, כאירוע המסיים את הסכם השותפות המקורי בין בעלי המניות. המצב הוא שונה, כמובן, שעה שפירוק החברה הוא גם חיסול העסק.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד גבריאל לוי למערערים, עוה"ד לוטי ריצ'רד, משה גולדברג, חנן מלצר, דניאל פדר ואיתן הברמן למשיבים השונים. 10.6.99).
רע"א 7994/98 - טירן דגן נגד שירלי דגן
*החזרת ילד שנחטף מארה"ב ע"י האם והובא לישראל. *דחיית טענה של "השלמה" עם חטיפה לפי חוק אמנת האג(מחוזי ת"א - ת.א. 107/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. הסכסוך דנא נוגע לשאלת החזרתו לארה"ב של בנם של המבקש והמשיבה שהובא מניו-ג'רסי לישראל ע"י המשיבה. המבקש הגיש תביעה להחזרת הקטין לארה"ב על פי חוק אמנת האג, ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה והורה להחזיר את הקטין לניו-ג'רסי, ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, קיבל את עמדת המשיבה שעומדת לה הגנה של השלמה לאחר מעשה על פי חוק אמנת האג כך שאין להחזיר את הילד לארה"ב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הצדדים הם בני זוג ישראלים ללא אזרחות נוספת. הורי המשיבה חיים בישראל והורי המבקש חיים בארה"ב מזה 20 שנה. המבקש שירת בצה"ל שירות חובה ושירות
קבע. בני הזוג נישאו בישראל, חיו בישראל וב-94 נסעו לארה"ב לביקור ושם הסכימו להישאר לתקופה של שנתיים. בדצמבר 95 נולד לבני הזוג ילד, הוא הקטין נשוא הבקשה. הקטין הוא אזרח אמריקאי. עד סוף נובמבר 96 היה הקטין במשמורת שני ההורים. במהלך שהותם של בני הזוג בארה"ב נתגלעו ביניהם סכסוכים, בעיקר עקב רצונה של המשיבה לחזור לישראל. בסוף נובמבר 96 הסכים המבקש כי המשיבה תיסע עם הקטין לישראל ולפי כרטיסי הטיסה מועד הטיסה לישראל היה ב-28.11.96 ומועד הטיסה חזרה היה אמור להיות ביום 29.12.96. בפועל נשארה המשיבה עם הקטין בישראל. מועד זה הוא מועד "החטיפה" לעניין הפעלת אמנת האג.
ג. כאמור הגיש המבקש תביעה בביהמ"ש לענייני משפחה בישראל להחזרת הקטין וביהמ"ש קבע כי הקטין נחטף וכי לא היתה השלמה. בפני ביהמ"ש הובאו ראיות שונות ובכללן הקלטות שעל בסיסן קבע את שקבע. ביהמ"ש המחוזי כי מתוך חומר הראיות עולה שהיתה השלמה מצד המבקש עם המעשה של המשיבה. לביסוס מסקנתה נתנה השופטת, בעלת דעת הרוב, משקל רב לכך שהמבקש לא נקט מיד בהליכים לפי האמנה. בקבלו את הערעור קבע ביהמ"ש העליון כי אין לראות בחומר הראיות השלמה עם החטיפה. ביהמ"ש העליון עמד על הנסיבות שבהן ניתן לראות בהתנהגות מי שהילד נחטף ממנו התנהגות המשלימה עם החטיפה. חובת ההוכחה מוטלת על החוטף. גם בעצם העיכוב בהגשת התביעה מצד האב אין לראות השלמה, שכן התנהל מו"מ בינו ובין המשיבה ולעיתים ניתן לראות בניהול המו"מ סיבה המצדיקה עיכוב בהגשת התביעה להחזרת הקטין לפי אמנת האג.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ר. ביאזי וי. שקד למבקש, עוה"ד ד. ליבאי, מורן ומנדלסון למשיבה. 14.6.99).
רע"פ 1792/99 - אלי גאלי נגד משטרת ישראל
*תפיסת נכס שנעברה בו עבירה על יסוד סמכות המשטרה לפי פקודת סדר הדין הפלילי מעצר וחיפוש(מחוזי ת"א - ב"ש 9045/99 - הערר נדחה).
א. ביום 2.9.98 תפסה המשטרה 11 אנשים שעסקו בכריית חול בלתי חוקית באיזור חולות יבנה. הכרייה נעשתה באמצעות שני שופלים ו-8 משאיות. במהלך האירוע היה מרדף של המשטרה ומקצת הנאשמים נמלטו תוך נהיגה מסוכנת. בסופו של דבר נעצרו האנשים ונתפסו שני השופלים. אחד משני השופלים שייך לעורר (להלן: גאלי) אשר לא היה בין אותם נאשמים שנתפסו. המשטרה תפסה את השופל כסמכותה הקבועה בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). גאלי הגיש בקשה לביהמ"ש, כהוראת סעיף 34 לפקודת החיפוש, להחזרת השופל התפוס להחזקתו. ביהמ"ש נעתר לבקשה תוך חיובו לחתום על ערבות. לא חלפו אלא כ-6 שבועות והמשטרה שוב איתרה מעשה של כריית חול בלתי חוקית באיזור חולות יבנה, הפעם היו מעורבים בכרייה חמישה אנשים וגאלי לא נמנה עימהם. הכרייה בוצעה באמצעות השופל של גאלי ועוד שופל וארבעה משאיות. שוב תפסה המשטרה את השופל ושוב פנה גאלי לביהמ"ש בבקשה להעברת השופל להחזקתו וביהמ"ש הורה להחזרת השופל להחזקתו.
ב. ביום 4.2.99 הגישה המשטרה כתב אישום נגד גאלי ואחר שעניינו עבירה של כריית חול בלתי חוקית שבוצעה ביום 1.2.99. לפני יום 1.2.99 קשרו, לפי כתב האישום, גאלי ואחרים לבצע פעולות כרייה בלתי חוקיות. המשטרה הגיעה למקום הכרייה ותפסה את השופל זו הפעם השלישית. גאלי הועמד לדין והשופל נתפס. גאלי פנה שוב לביהמ"ש וביקש להחזיר לו את השופל ולמרות התנגדות המשטרה הורה השופט על החזרת השופל
לגאלי. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הורה כי השופל ישאר בחזקת המדינה. הערר נדחה.
ג. השאלות שהתעוררו היו אם למשטרה סמכות לתפוס את השופל ואם צדק ביהמ"ש המחוזי שהחליט שלא להחזיר את השופל. על פי סעיף 32 רשאי שוטר לתפוס חפץ "אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה...". על פי סעיף זה ברור שהיתה למשטרה הסמכות לתפוס את השופל. אשר לשיקול דעתו של ביהמ"ש להורות על החזרת השופל - לפי הוראת סעיף 34 לפקודה רשאי ביהמ"ש לצוות כי נכס שנתפס בידי המשטרה יימסר לתובע זכות בו והשאלה היא כיצד ישקול ביהמ"ש בדעתו אם להורות על החזרת נכס לפלוני. אכן, המשך החזקת חפץ שנתפס בידי המשטרה יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים - מעבר לפגיעה שהיתה בעצם התפיסה - ומכאן שחובה מוטלת על המשטרה ועל ביהמ"ש לבדוק ולמצוא לא רק אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראוייה, אלא גם אם המשך החזקת הנכס אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש. השאלה היא איפוא שאלה של מידתיות. בענייננו, עבר השופל מיד אל יד פעמים מספר, ככל הנראה במסגרת התארגנות הפועלת היטב. חשש לעתיד ניתן ללמוד מן העבר ומשהוברר כי השופל שימש מספר פעמים לביצוע עבירות כרייה, שוב לא יהיה זה ראוי לאפשר לו "להתהלך" בחולות יבנה חופשי, לחפור חול לרצונו ולגנבו.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד דן בן שאול למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 10.6.99).
ע.א. 1227/97 - סלעית האדומים... בע"מ נגד אברהים עלי ואח'
*סמכותו של בי"ד שרעי במזרח ירושלים לתת צו ירושה לגבי תושבי השטיחם כ"בי"ד של איזור יו"ש". *הוכחת דין זר. *פיצויים בגין הפעלת מחצבה במקרקעין של התובעים(מחוזי י-ם - ת.א. 247/93 - הערעור נדחה).
א. המערערת מפעילה אתר מחצבה באזור הכפר ענתא ביהודה החל בשנת 81. מתברר כי החברה, לה הוחכרה "אדמת מדינה" לפעילותה העסקית, השתלטה על חלקה סמוכה המצוייה בבעלות פרטית. חלקה זו רשומה בלשכת הרישום ברמאללה על שם אחד מוחמד אברהים תושב ענתא שהלך לעולמו בשנת 1970. בשנת 84 הוציא ביה"ד השרעי במזרח ירושלים צו ירושה בו נקבעו על פי הדין השרעי, יורשיו של המנוח. בשנת 93 הגישו רוב היורשים תביעה נגד המערערת בביהמ"ש המחוזי בירושלים לחיובה, בין היתר, בתשלום דמי חכירה ראויים. את תביעתם ביססו על עילות בנזיקין ובעשיית עושר ולא במשפט. המשיבים התגוננו בטענות שונות ובכללן כי צו הירושה אינו תקף משום שניתן ע"י מוסד שיפוטי בלתי מוסמך; כי שניים מן התובעים לא הוכיחו כי הם אלה אשר מנויים בצו הירושה; לא הוכח הדין שחל על העניין משום שמקומה של המחצבה באזור יו"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הטענות וחייב את המערערת בתשלום דמי שימוש ראויים ותשלום עבור שיקום החלקה. הערעור נדחה.
ב. בעניין צו הירושה - ביה"ד השרעי במזרח ירושלים לא התיימר לפעול כבי"ד דתי של מערכת המשפט הישראלי, אלא כבי"ד של אזור יו"ש ועל פי דיני האיזור ביה"ד הדתי היה מוסמך להוציא את צו הירושה. על כל פנים, לא נטען כי בי"ד אחר היה מוסמך לתת את הצו הירושה הנדון לתושבי האזור.
ג. בהנחה כי ביה"ד השרעי היה מוסמך להוציא את צו הירושה, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להכיר בו באופן אינצידנטלי על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ. אפשרות אחרת היא להכיר בצו הירושה מכח צו שעת חירום (השטחים המוחזקים...). המשיבים הוכיחו את היותם יורשי המנוח כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי ואין עילה להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש.
ד. באשר לטענה של הוכחת דין זר - ביהמ"ש המחוזי הסתמך על חזקת הזדהות הדינים ובצדק דחה את טענת המערערת כי משלא הוכיחו המשיבים את הדין החל על העניין, דהיינו דין יו"ש, דין תביעתם להדחות. כאשר הנתבע אינו מעורר בכתב ההגנה טענה בדבר תחולתו של דין אחר ומנהל את המשפט במשך שנים על פי הדין הישראלי, רשאי ביהמ"ש לפסוק לפי הדין הישראלי מכח חזקת שוויון הדינים.
ה. טענת החברה כי יש לנכות מסכום הפיצויים את הסכומים שהשקיעה בפיתוח התשתית בחלקה, אינה יכולה לעמוד. חישוב הפיצויים נעשה על בסיס דמי שימוש ראויים ולא על בסיס הרווח שהפיקה בפועל החברה. בנסיבות אלה אין מקום לנכות את הוצאות החברה אשר הוצאו לשם השגת רווח. ניתן לבסס את החיוב בתשלום דמי שימוש ראויים גם על דיני נזיקין, כאשר הנזק ממנו סבלו המשיבים היא מניעת האפשרות לדרוש מן החברה תשלום עבור השימוש בחלקה, אולם גם במסגרת זו אין מקום להכיר בדרישתה של החברה להפחית מן הפיצויים את השקעותיה בחלקה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אופיר עוזרי למערערת, עו"ד שלמה לקר למשיבים. 9.6.99).
בש"פ 3715/99 - מדינת ישראל נגד יהודה פרנקל
*ביטול שחרור בערובה של נאשם שיצא לחו"ל ולא חזר לשמיעת הכרעת הדין עד שהיה צורך לבקש הסגרתו(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. באוגוסט 92 הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי נגד המשיב ונאשמת אחרת. המשיב הואשם בארבעה אישומים שעניינם קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיופי מסמכים, קשירת קשר למרמה, גניבה, איומים וכיוצא באלה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים אך עררו לביהמ"ש העליון נתקבל והוא שוחרר בתנאים. השותפה הורשעה כעבור מספר חודשים ונדונה ל-30 חודשים מאסר בפועל. עניינו של המשיב החל עובר בין שופטים שונים ולבסוף הגיע אל השופט פריש. בפברואר 95 החלו לשמוע את הראיות בתיק ובנובמבר 96 נסתיימה שמיעת סיכומי הצדדים. כל אותה עת היה המשיב יוצא ובא לישראל כרצונו, בהסכמת המדינה, וכך עד ליום 30.7.97. השופט פריש סיים לכתוב את הכרעת הדין והצדדים הוזמנו לביהמ"ש ליום 11.9.97 לקריאת הכרעת הדין. ב"כ של המשיב ביקש דחייה בשל יציאתו לחו"ל במסגרת תפקידיו הציבוריים והשופט קבע מועד חדש לשמיעה ביום 23.9.97. אותו יום ביקש הסניגור לדחות את השמעת ההכרעה הואיל והמשיב שוהה בחו"ל ואין הוא חש בטוב. השופט קבע כי אי התייצבותו של המשיב לדיון היא בניגוד מפורש להחלטת ביהמ"ש ואעפ"כ דחה את המשפט ליום 29.9.97. המשיב שוב לא התייצב ועורך דינו הודיע בשמו כי יש לו בעיות רציניות עם הלב. כך נמשכו דחיות עוד ועוד עד שסבלנותו של השופט פקעה וביום 3.5.98 נתן השופט צו מעצר נגד המשיב. ביולי 98 נערכה בקשת הסגרה לשלטונות גרמניה והמשיב הוסגר לישראל ביום 16.3.99.
ב. משהובא ארצה ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביום 8.4.99 הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש עמד על עברו הפלילי של המשיב וכן על כך שהוא משתמט מלתת את הדין. ביני לביני יצא השופט פריש להשתלמות בארה"ב ומצפים לשובו ארצה רק ביום 15.7.99. השופט שהוציא את צו המעצר עמד בהחלטתו שהימצאות השופט פריש בחו"ל עלולה לעכב את שימוע הכרעת הדין במספר חודשים ואעפ"כ החליט את אשר החליט. לאחר הדברים האלה הורה נשיא ביהמ"ש המחוזי כי הכרעת הדין תקרא ע"י שופט אחר וביום 26.4.99 נתן שופט אחר את הכרעת הדין והסתבר כי המשיב הורשע כמעט בכל העבירות שיוחסו לו. בהמשך לכך החליט השופט כי גזירת הדין תהיה עם שובו של השופט פריש ארצה. בעקבות
זאת הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. השופטת שדנה בבקשה החליטה לשחרר את המשיב ממעצרו וביססה את החלטתה על שתי עובדות: האחת, כי מאז ההחלטה על המעצר הורשע המשיב בדינו; והשניה, כי מאז אותה החלטה הגיע המשיב להסדר כספי עם המתלוננים שהיו קורבנות העבירות שביצע. הערר נתקבל.
ג. העובדה שמאז ההחלטה על המעצר הורשע המשיב בדינו שוקלת לרעתו של המשיב, שכן אם היה מקום למעצרו בטרם הורשע ודאי שיש מקום למעצרו לאחר שהורשע. באשר לעובדה שבא להסדר עם המתלוננים - גם זו אינה שוקלת לטובתו, שכן ידע שרימה אותם ואין בעובדה זו כדי להצביע על כך שאין הוא מתכוון להימלט מדינו. המשיב מעל באמון שניתן בו וברח מן הארץ לגרמניה מאימת הדין. הוא לא שב ארצה משך תקופה ממושכת עד שהוסגר. למשיב עבר פלילי והיה שותף בעבר לעבירות רבות של שיבוש הליכי משפט, מרמה, זיוף, שוחד ועוד, אלא שלא הורשע באשר הפך לעד מדינה. בכל הנסיבות אין מקום לשחררו, למרות שהעובדה שהוא צריך לשבת במעצר רק משום שהשופט שוהה בחו"ל יש בה כדי להטריד את המנוחה. אילו היה מדובר בנאשם אחר אפשר שההחלטה היתה אחרת אך כאן כל הנסיבות מכריעות את הכף לחובה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד פורר - גפני לעוררת, עו"ד משה אלוני למשיב. 6.6.99).
בג"צ 3439/99 - מדינת ישראל נגד ועדת השחרורים ומשה הדס
*ביטול החלטת ועדת שחרורים לשחרר שחרור מוקדם אסיר שהורשע בעבירות שונות ובכללן שוד במסגרת מלחמת כנופיות כאשר קיים מידע מודיעני על מסוכנותו(העתירה נתקבלה).
א. המשיב השני (להלן: הדס) הורשע בעבירות של שוד מזויין, סמים, תקיפת שוטר ובריחה ממשמורת חוקית ונדון ל-7 שנים מאסר בפועל וכן הופעלו נגדו מאסרים על תנאי כך שתקופת המאסר הכוללת היתה בת 13 שנים. הרשעתו האמורה היתה ההרשעה ה-13 והמאסר הינו מאסרו הרביעי. על פי הערכת המשטרה נמנה הדס עם אחת מכנופיות העבריינים בנתניה, כנופיות הנאבקות ביניהן על שליטה בעסקי ההימורים ומכונות המזל בעיר. מאבקי כח אלה גבו עד כה חייהן של שלש נפשות. בתקופת מאסרו הנוכחית הצטבר בידי המשטרה חומר מודיעיני שלפיו המשיך הדס להיות מעורב במאבקי הכנופיות בנתניה והעביר הוראות ברורות לבעלי בריתו מחוץ לכלא בנושא המאבק. הדס עצמו הפך להיות מועמד לחיסול ולהערכת המשטרה נשקפת סכנה ממשית לחייו. במהלך השנתיים האחרונות הופיע הדס כמה וכמה פעמים בפני ועדת השחרורים ובקשתו לשחרור מוקדם ברשיון נדחתה. הטעם לכך היה מסוכנותו של הדס לציבור אם ישוחרר בשחרור מוקדם. במאי 99 התקיים דיון נוסף וועדת השחרורים החליטה לשחררו ברשיון. הוועדה בהחלטתה מציינת כי היא ערה למידע הקיים לגבי הדס, ואעפ"כ, כאשר נשארו לו עוד 10 חודשים לריצוי היא מוצאת שיש לאפשר לו לרצות את יתרת תקופת המאסר כאסיר ברשיון. הוועדה עיכבה את ביצוע ההחלטה ל- 6 ימים. העתירה נתקבלה.
ב. הסניגור העלה טענת סף כי ועדת השחרורים לא היתה מוסמכת - מעיקרו של דין - לעכב את ביצוע החלטה ועל כן יש לראות את הדס כמי ששוחרר ברשיון החל ביום ההחלטה, היינו ביום 19.5.99, למרות שהוועדה החליטה לעכב את ביצוע החלטתה למשך 6 ימים. הסניגור מסכים כי מעיקרו של דין מוסמכת הוועדה לקבוע כי ההחלטה תכנס לתוקף לאחר מספר ימים ולא לאלתר, אך משהחליטה לשחרר את הדס ברשיון פקע כוחה לעכב את ביצוע החלטתה. טענה זו אין בה ממש. מבלי להביע דעה בשאלה אם מוסמכת היתה הוועדה לעכב את השחרור לאחר יום יומיים, אילו טרם שוחרר, הרי כאן מדובר בעיכוב שניתן באותו מעמד עצמו שהוחלט על השחרור ובטרם יבשה הדיו
על החלטת הוועדה. הלכה מימים ימימה היא, שכל עוד בימ"ש או טריבונל נותר על מושבו, מוסמך הוא לשנות מהחלטתו ואין רואים אותו כמי שסיים את מלאכתו. כך היה בענייננו והוועדה היתה רשאית לעכב את החלטתה על פי בקשת המדינה.
ג. טענת סף שניה היתה כי ועדת השחרורים עיכבה את ביצוע החלטתה לששה ימים והמדינה הגישה את העתירה באיחור של יום. גם טענה זו דינה להידחות. לעת הגשת העתירה טרם חלפו ששה ימים מאז החלטת הוועדה. כהוראת סעיף 10(א) לחוק הפרשנות "מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים... מיום פלוני אותו יום לא יבוא במניין". על פי הוראה זו אין ספק שהמדינה לא חרגה מהמועד שנקצב לה. לכך יש להוסיף כי ביני לביני נתן בג"צ צו ביניים המעכב את ביצוע החלטת ועדת השחרורים וגם אם נפל פגם בנושא מניין הימים כי אז רפא הפגם מכח צו ביהמ"ש.
ד. לגופו של עניין - הנחת היסוד היא כי מידע המודיעין שהוצג לפני הוועדה הצביע על סיכון ממשי לשלום הציבור הטמון בשחרורו של הדס ממאסרו. על פי המידע, כאמור, המשיך הדס להיות מעורב במאבקי הכנופיות בנתניה ואף הוכיח שליטה בהיותו בין כתלי הכלא. הוועדה היתה ערה למידע מודיעין ולמסוכנות הנובעת מהשחרור, אך לא נתנה משקל ראוי למסוכנות זו. מסוכנותו של אסיר הינה שיקול ראש וראשון בהחלטת ועדת שחרורים לשחרר אסיר ממאסר, והגם שיש ליתן הדעת גם לשיקולי שיקום וטובת האסיר, הנה שיקול המסוכנות הוא שיקול עיקרי. מסוכנותו של הדס היא רבה ועל כן לא היה מקום להתייחס לשיקולים אחרים.
ה. הוועדה מנמקת החלטתה בכך שיתרת תקופת המאסר היא קצרה יחסית (עשרה חודשים) ואולם טעם זה אין לקבלו. אם מסוכן הוא הדס לציבור - אין להחליט על שחרורו המוקדם, ואם תרצה לומר ממילא ישוחרר בעוד 10 חודשים, הרי דבר ההלכה כי שיקול זה אינו שיקול לגיטימי. בבוא יומו יוכל להשתחרר ממאסרו, שזו הוראת דין. אך אין להסיק מכאן לשחרורו המוקדם, ביודענו את מסוכנותו לציבור. על כן יש לבטל את החלטת השחרור.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד חני אופק לעותרת, עו"ד חיים אוחנה להדס. 2.6.99).
ע.א. 1551/98 - א.ח. הרפז בע"מ נגד אסתר רמתי ואח'
*פירוש הסכם לעניין תשלום דמי היוון והיטל השבחה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
לאחר עיון בתיק הוחלט לקבל את הערעור באופן חלקי ולדחות את הערעור שכנגד. בחוזים נקבע כי דמי ההיוון ישולמו ע"י המוכרים (המשיבים). הקביעה של ביהמ"ש המחוזי כי אין המוכרים חייבים ליזום את ההיוון, ורק אם יזמו יהיה עליהם לשלם את דמי ההיוון, מרוקנת את הסעיף מכל תוכן ומכל משמעות; שהרי, אין כל סבירות והגיון בכך שהמוכר יזום את ההיוון על מנת שיהיה עליו לשלם את דמי ההיוון. המשמעות ההגיונית היחידה של הסעיף היא, המשמעות הטבעית של מילותיו לפיה נטלו על עצמם המוכרים לשלם את דמי ההיוון. יתכן שאין זה כלכלי עבורם לשאת בתשלום זה, ואם כך הדבר יכלו לדאוג שלא לנסח את הסעיף הרלבנטי בחוזה כפי שניסחו. שונה המצב לגבי היטל השבחה. שם נתן ביהמ"ש פירוש סביר והגיוני לפסיקתו. נימוקיו להטלת תשלום היתר בגין שינוי היעוד המאוחר לחוזה, על הקונים, מקובלים הם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד אהוד ארצי וזהר מאיר גרנות למערערת, עו"ד דוד כהן למשיבים. 3.6.99).
ע.א. 1079/99 - אייל לוי ואח' נגד מבשרת הירוקה בע"מ
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו מבלי ששמע את תגובת הצד השני (ערעור על החלטת פסילה - הערעור נתקבל).
המשיבה ביקשה את פסילתו של השופט בדיון שבינה לבין המערערים והיו נימוקים שונים לטענת הפסילה. בהחלטתו כותב השופט כי אינו סבור כי יש לבקשה זו בסיס משפטי מוצדק, ואולם כדי למנוע מהמשיבה כל טענה או חשש שהם, גם אם מדובר בטענות שאינן צודקות, הוא מורה על העברת התיק לשופט אחר. את החלטתו נתן השופט מבלי לשמוע את תגובת המערערים לבקשה לפסילתו. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לשופט שידון מחדש בבקשת הפסילה. מבלי להביע עמדה בשלב זה בשאלה אם לגוף העניין פסל עצמו השופט בדין, הרי שהפגם הנעוץ באי קבלת תגובת המערערים טרם החלטת הפסילה, מביא כשלעצמו לקבלת הערעור. החלטה של שופט לפסול עצמו מלישב בדין, בייחוד במצב בו נתקיימו כבר מספר ישיבות בתיק וחלף זמן של ממש מתחילתו, יכולה לפגוע בצד זה או אחר להליך. על כן מן הדין הוא כי טרם יחליט שופט בעניין פסילתו, יקבל את תגובת הצד שכנגד לבקשה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ח. מן למערערים, עו"ד א. שגיב למשיבה. 18.5.99).
ע.פ. 3695/99 - מג'אלי אבו כף נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשחרור בערבות עד לשמיעת הערעור. *דחיית בקשה להקדמת הדיון בערעור פלילי (בקשה לשחרור בערבות והקדמת הדיון בערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של נסיון לרצח ונדון ל-10 שנים מאסר. בקשת המבקש היא שישוחרר מן המאסר עד להכרעה בערעור ולחילופין שהדיון בערעור יוקדם. הטענה של הסניגור היא שהראיה העיקרית והיחידה נגד המבקש היא עדותו של המתלונן שזיהה את המערער ואדם נוסף כשהם יורים בו, ולדעת הסניגור אין ממש בזיהוי משום שאירוע הירי היה בלילה כשהיורים מורחקים מן המתלונן 10 מטרים. כן הוא טוען שכל הראיות האחרות מפוקפקות. הבקשה נדחתה.
מי שמבקש לעכב את ביצוע גזר דינו וטוען שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעורו, עליו להראות כי נגרם לו "עיוות בולט" או כי יש לו "סיכוי בולט לעין" לזכות בערעור, כאשר על סיכוייו לזכות בערעור ניתן ללמוד מפסה"ד עצמו ללא צורך להכנס לניתוח מדוקדק של העובדות. בענייננו אין עיוות בולט או חוסר הגיון גלוי לעין בקביעת הממצאים או בהסקת המסקנות או פגם משפטי אחר בפסה"ד. הדיון בבקשה על עיכוב ביצוע איננו "ערעור זוטא" ואי אפשר לצפות במקום זה את תוצאות הערעור בדיון, אולם די בבחינת הכרעת הדין על פי אמות המידה האמורות כדי להכריע בבקשה. מטעמים אלה גם אין הצדקה להורות על הקדמת הדיון.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד שמואל זילברמן למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 13.6.99).
רע"א 334/99 - טרקלין החשמל בע"מ נגד רוז'ה חלפון
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי לפסול מומחה רפואי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב הגיש נגד המבקשת תביעת נזיקין בגין נזקים אשר נגרמו לו בתאונת עבודה. ביהמ"ש מינה מומחה רפואי, בהסכמת בעלי הדין, על מנת שיכריע במחלוקת בשאלה אם נותרה למשיב נכות רפואית עקב התאונה. המומחה (ד"ר בש - להלן: המומחה) קבע בחוות דעתו כי לא נותרה למשיב כל נכות עקב התאונה. מסקנה זו תאמה גם את מסקנת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. המשיב הגיש בקשה לפסילת מינויו של המומחה בנימוק שהמומחה מכיר את בני משפחת זילברשטיין שהינם בעלי מניות או מנהלים בחברה המבקשת. ההיכרות היא על רקע שכנות ויחסי ידידות. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי אין הוא
חושד במומחה שיגלה משוא פנים בשל יחסיו הקרובים עם הבעלים של המבקשת, ואעפ"כ אין מנוס מפסילת המומחה שכן מראית פני הצדק מחייבת תוצאה כזו. על כן ביטל ביהמ"ש את מינויו של ד"ר בש ומינה תחתיו מומחה אחר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המבקשת ביקשה לחקור את המשיב על תצהירו כדי לברר את אמיתות האמור בתצהיר. זכות זו לחקירת המשיב על תצהירו נשללה מהמבקשת, מבלי שהיתה הצדקה לכך. זאת ועוד, ההנחה לכאורה היא, שמומחה רפואי פועל כהלכה וביושר, ופסילתו אינה דבר שבשיגרה. קודם קביעה שיש לפסול מומחה, מן הראוי לשמוע את גירסתו לגבי העובדות המיוחסות לו. על כן, מן הראוי לשמוע את גירסת המומחה ולאפשר למבקשת לחקור גם אותו. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ואם עומד המשיב על בקשתו על ביהמ"ש לאפשר למבקשת לחקור את המשיב וכן את ד"ר בש ולאחר מכן יתן את החלטתו.
(בפני: השופט אור. עו"ד משה זינגר למבקשת, עו"ד י. פלדמן למשיב. 30.5.99).
רע"א 3549/99 - מרודי בדור נגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
*דחיית בקשה לסעד זמני נגד מימוש משכנתא (הבקשה נדחתה).
המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה, שאליה צורפה בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיב (להלן: הבנק) להמשיך בהליכי מימוש משכנתא הרשומה לזכותו על דירת מגוריה של המבקשת. בבקשה למתן צו מניעה זמני העלתה המבקשת טענות שונות נגד זכותו של הבנק לממש את המשכנתא. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בין היתר טענה המבקשת כי ביהמ"ש המחוזי נתן החלטתו מבלי לאפשר דיון במעמד הצדדים וללא חקירת המצהירים על תצהיריהם, וזאת על אף בקשתה המפורשת לערוך דיון כזה. אכן, לאור ההלכה, קיימת לכאורה בעייתיות באי קיומו של דיון בבקשה במעמד הצדדים, הכולל חקירת המצהירים על תצהיריהם. אלא שבענייננו, גם אם נניח לטובת המבקשת שכל העובדות, כמפורטות בבקשה ובתצהירים שצורפו אליה, הינן נכונות, עדיין יש לדחות את הבקשה לאור העובדה כי הליך מכירת הדירה כבר הושלם והקונה אינו מהווה צד לתובענה שהגישה המבקשת. על פי סעיף 34א לחוק המכר "נמכר נכס ע"י ביהמ"ש, לשכת הוצל"פ... עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול או זכות אחרת בנכס...". סעיף זה קובע איפוא לכאורה כי למבקשת אין זכות בדירה וכי הזכות הינה של הקונה אשר ההסכם עמו אושר ע"י ראש ההוצל"פ. בנסיבות אלה אין אפשרות להעניק למבקשת סעד זמני על זכות שלכאורה אינה שלה. אם תזכה המבקשת במשפטה תוכל להיפרע מהבנק בפיצוי כספי.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ילון הכט ודוד רבל למבקשת. 31.5.99).
דנ"פ 231/99 - נפתלי שאלתיאל נגד מדינת ישראל
*אמינותו של מכשיר מד מהירות. *התנאים לקיום דיון נוסף (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בביהמ"ש לתעבורה בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת כאשר המהירות נמדדה באמצעות מד מהירות ליזר מסוג L.T.I(להלן: המכשיר). ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה והוא ביקש רשות לערער לביהמ"ש העליון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה כאשר ביהמ"ש קבע כי מקובלים עליו הדברים האמורים בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולפיהם אמינותו של המכשיר היא כיום, לאחר שימוש רב לאורך זמן, ולאור הפסיקה, בגדר חזקה שבעובדה, הניתנת אמנם לסתירה, אולם החובה לסתור מוטלת על הנאשם. עוד קבע ביהמ"ש העליון כי הנאשם לא העיד ולא הובאו
ראיות כלשהן לסתור את אמינות המכשיר ועל כן אין לתת עליה רשות ערעור. העתירה בקשה לדיון נוסף נדחתה.
פנייתם של העוררים מהווה למעשה ערעור על שיקול דעתו של ביהמ"ש העליון בדיון הקודם שקבע כי הבקשה לרשות ערעור אין להיעתר לה. טענת העותר הינה כי פסק דינו של ביהמ"ש העליון מהווה חידוש בכך שהוא קובע לראשונה חזקה עובדתית בדבר אמינות המכשיר וזאת ללא כל דיון ענייני ובדרך של דחיית רשות ערעור. אלא שאין כאן בקשה לדיון נוסף אלא לערעור שני ולכך אין להיעתר. זאת ועוד, גם לגוף העניין ספק אם יש בקביעה, שלא קיימת שאלה הראוייה לערעור שני, משום קביעת הלכה חדשה. אולם, אף אם יש בפסה"ד הלכה חדשה, חידוש הלכה אינו תנאי מספיק לקיום דיון נוסף ואין בעצם חדשנותו של פסק דין בכדי להוות עילה לקיום דיון נוסף. ביהמ"ש ישב על המדוכה בהרכב של שלשה שופטים וקבע כי אין בעניין זה שאלה שראוי לתת עליה רשות הערעור ואין הצדקה לקיים דיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמחה ניר לעותר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 19.5.99).
ע.פ. 1029+1074/98 - מרואן פארס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
עניינו של הערעור הוא בשלש עיסקאות סמים בגדרן רכש סוכן משטרתי בשם גולדמן מהמערער הירואין במשקל של כ-700 גרם וסיכם לרכוש כ-2.5 ק"ג חשיש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 100,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
גולדמן, שהוא נרקומן, הסתבך בעבירות סחר בסמים ונפתחו נגדו תיקים במשטרה. הוא הסכים לסייע למשטרה ללכוד סוחרי סמים תמורת סגירת תיקים. על פי גירסת גולדמן נהג לרכוש מהמערער אחת לשבוע, במשך כ-18 חודשים, 100-50 גרם הירואין. גולדמן הונחה ע"י מפעיליו להמשיך ולרכוש סמים. הוצבו תצפיות משטרה וצותתו לטלפונים. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה הן על עדותו של גולדמן והן על הראיות הנוספות. לדעתו, עדותו של גולדמן, ששיתף פעולה עם המשטרה כדי להציל את עצמו, אינה מספקת לבדה וטעונה סיוע. את הסיוע מצא ביהמ"ש בעדויות אנשי המשטרה שעקבו אחרי העסקאות. בכך אין להתערב. אשר לעונש - העונש שהוטל אינו קל אך הוא הולם את חומרתם של הפשעים שביצע המערער. הוא לא פעל מתוך מצוקה נפשית או סוציאלית. הוא אינו מכור לסמים ומטרתו היחידה היתה בצע כסף. על העונש הנגזר להרתיע בחומרתו את המבקשים להתעשר בקלות מסחר בסמים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד משה גלעד ומיכאל כרמל למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 12.5.99).
רע"א 2291/99 - דובק בע"מ ואח' נגד חיים ויסברג ו-79 נפגעים מעישון סיגריות*איחוד תיקים של תובעים שונים נגד נתבע אחד בתביעות נזיקין בגין נזק מעישון סיגריות (הבקשה נדחתה). ביהמ"ש המחוזי החליט על דיון מאוחד בתביעותיהם של 80 המשיבים כנגד המבקשת בגין פגיעה מעישון סיגריות, וזאת לא בדרך של תובענה ייצוגית אלא בדרך של איחוד תביעות. ביהמ"ש ציין כי חלק מהפלוגתאות משותף לכל המשיבים וחלק יהיה על כל משיב להוכיח באופן אינדיבידואלי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תביעות נזיקין המוגשות ע"י נפגעים רבים כנגד גורם הנזק, הם חזיון נפרץ בין כאשר תאונה אחת גורמת לנפגעים רבים ובין כאשר קבלן גרם נזק לדירות של משתכנים רבים בפרוייקטים מקיפים. ביהמ"ש משכיל למיין את הסוגיות העומדות לפניו ואת השאלות העובדתיות והמשפטיות המצריכות הכרעה ולהחליט אילו תידונה יחד בין כל התובעים ואילו בנפרד. בענייננו, חלק נכבד מהשאלות המתייחסות לאחריות המושגית, ואולי אף הקונקרטית, יתלבנו במשותף לכל התובעים. בידי הערכאה הראשונה הסמכות ושיקול הדעת להתוות את דרך ניהול המשפט. במקרה דנן יש הצדקה נוספת להחלטת ביהמ"ש שיש בה כדי להקל על ההתדיינות, משום שכל התובעים מיוצגים ע"י עורך דין אחד.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 13.5.99).
דנ"א 5921/98 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה
*העובדה שבפסק דין נדונו שאלות שטרם נדונו בעבר אינה עילה לקיים דיון נוסף (העתירה נדחתה).
הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד חברת החשמל לתשלום דמי איזון לפי סעיף 122(3) לחוק התכנון והבניה. במסגרת הסכם דיוני צומצם הדיון לשתי סוגיות מקדמיות שהרלוונטית לענייננו הינה, האם מנועה העותרת מלהעלות טענות נגד טבלת האיזון בנסיבות בהן תקנון תכנית המתאר קובע כי "טבלת האיזון המהווה חלק בלתי נפרד מהתכנית קובעת לגבי יחסיות מרכיביה בלבד, ואילו גובה התשלומים אשר ישולמו בפועל יהיו כפופים ליחסיות הנ"ל ושיעורם ייקבע על פי החלטת הוועדה המקומית". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה היתה מוסמכת לקבוע בתכנית המתאר הוראות באשר ליחסיות מרכיבי טבלת האיזון, ומשאושרה כדין לא ניתן לתקוף הוראות אלה באופן עקיף, כהגנה מפני תביעה לתשלום דמי איזון. ערעורה של העותרת לביהמ"ש העליון נדחה ועתה היא מבקשת דיון נוסף. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
אכן, ככל הידוע, נדונות בפסה"ד נשוא העתירה שאלות שטרם נדונו בפסיקת ביהמ"ש העליון. ברם, בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, בהתאם לסעיף 30 לחוק בתי המשפט. ההלכה שנפסקה מתייחסת להליכים התכנוניים שהובאו בפני ביהמ"ש ולא נטען ולא הוכח כי ההליכים שנדונו כאן מאפיינים את כל תכניות המתאר שעניינן חלוקה שלא הושגה עליה הסכמת הבעלים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מ. ליפשיץ לעותרת, עו"ד א. הייפרמן למשיבה. 18.5.99).
בש"א 3072/99 - רות דורון אלדן, עו"ד ואח' נגד עירית תל אביב
*אי קבלת ערעור לרישום בשל הגשתו באיחור כאשר היתה שביתה בבתי המשפט (בקשה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי - הבקשה נתקבלה).
המבקשות עותרות נגד החלטת מזכירות ביהמ"ש העליון שלא לקבל לרישום את ערעורן בשל אי הגשתו במועד. בין התאריכים 24 ל-29 במרץ 99 התקיימה שביתה במרבית בתי המשפט אך לא בביהמ"ש העליון. למרות זאת, יום לאחר פרוץ השביתה, פורסמה בכלי התקשורת הודעה מטעם מנהל בתי המשפט שבה הודע בהתאם לתקנות בתי המשפט על דבר קיומה של שביתה בכל בתי המשפט. בהודעה נאמר "אני מודיע בזאת כי בכל בתי המשפט... מתקיימת שביתה... תקופת השביתה לא תובא במניין הימים לגבי חישוב מועד...". המבקשות, שסברו לאור הודעת מנהל בתי המשפט כי השביתה מתקיימת גם בביהמ"ש העליון וכי ימי השביתה אינם באים במניין הימים, הגישו את הערעור באיחור של
מספר ימים. המזכירות סירבה לקבל את הערעור בשל העובדה כי בפועל לא התקיימה שביתה בביהמ"ש העליון. הבקשה להתיר את קבלת הערעור לרישום נתקבלה.
המבקשות אינן טוענות כי המועדים שבהם התקיימה השביתה לא היו ידועים להן. טענתן מצטמצמת לסתירה שנפלה בין הודעת מנהל בתי המשפט כי השביתה מתקיימת בכל בתי המשפט, לבין המצב בפועל, שבו לא התקיימה שביתה בביהמ"ש העליון. בנסיבות אלה רשאיות היו המבקשות להסתמך על הודעת מנהל בתי המשפט ולחשב את מועדי הגשת הערעור בהתאם לאמור בה. כאשר קיים פרסום רשמי לפיו השביתה מתקיימת בכל בתי המשפט, אין לצפות מן הציבור לברר בעצמו בכל בימ"ש או לשכת הוצל"פ אם נטלו חלק בשביתה אם לאו, עובר להגשת כתבי בית-דין לאותו בימ"ש או לשכת הוצל"פ.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אילת כץ למבקשות, עו"ד מ. וימר-שרגא למשיבה. 25.5.99).
בג"צ 2562/99 - עפר אבירן ו- 29 אח' נגד שר הפנים ואח'
*דרכי קיום בחירות לוועד מקומי ביישוב שיתופי (העתירה נדחתה).
בעקבות פס"ד בג"צ 753/87 (פד"י מ"ב(4) 462 - להלן: פס"ד בורשטיין) הוסיף שר הפנים בשנת 91 את סעיף 91ב' לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות). סעיף זה קובע כי על פי בקשה של %20 מבין תושבי ישוב שיתופי שאינו קיבוץ, קבוצה או מושב שיתופי, אשר זכאים לבחור לוועד המקומי של היישוב, יורה שר הפנים כי הבחירות לוועד המקומי של אותו ישוב שיתופי יעשו בדרך בה נערכות בחירות לגבי ישוב שאינו שיתופי. בהתאם לסעיף זה הורה שר הפנים על עריכת בחירות לוועד המקומי של המושב נהלל. קבוצה של תושבים במושב, העותרים, הגישה עתירה בה הם טוענים כי סעיף 91ב' חורג מן הסמכות, בלתי סביר ופוגע בשוויון. על כן הם מבקשים כי בג"צ יצהיר שסעיף זה בטל ומכאן שגם החלטת השר בדבר עריכת הבחירות בנהלל בטלה. העתירה נדחתה.
שר הפנים היה חייב, בעקבות פסה"ד במשפט בורשטיין, לתקן את צו המועצות האזוריות באופן שייקבע איזון ראוי בין הזכות הבסיסית של כל תושב לבחור ולהבחר לרשות המקומית לבין האינטרס בקיום ההתיישבות העובדת. לטענת העותרים אין הסעיף שהוסיף שר הפנים יוצר את האיזון הראוי ולדעתם איזון כזה היה מחייב רוב של יותר מ-%50 מן התושבים. אולם, הסמכות לערוך את האיזון היא של שר הפנים, שיקול הדעת שלו, והלכה מבוססת היא, שאם הרשות המוסמכת מפעילה את שיקול הדעת במסגרת מתחם הסבירות, בג"צ לא יתערב ולא יעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. בנסיבות המקרה שיקול הדעת של השר אינו חורג ממתחם הסבירות.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. עוה"ד אבי שץ וגב' אפרת בוסאני לעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל לשר הפנים, עו"ד יואב רזין למושב נהלל. 18.5.99).
בג"צ 1926/99 - יורי פילגוק וזהבה בוהדנה נגד מדינת ישראל
*צו גירוש נגד תושב חוץ השוהה בישראל שלא כחוק וטוען שהוא מצוי ב"קשרי זוגיות" עם ישראלית (העתירה נדחתה).
העותר, אזרח ותושב זר, נכנס ארצה באשרת תייר באוגוסט 97, תוקף האשרה הסתיים בנובמבר 97 ומאז נמצא העותר בארץ ללא רשיון. בפברואר 99 נתפס העותר והוצא נגדו צו גירוש. העותר פנה למשיבים וטען כי הוא "מצוי בקשרי זוגיות והקמת משפחה עם תושבת ואזרחית ישראלית" ועל כן הוא מבקש שלא יגורש מהארץ. כך טוען העותר גם בעתירתו וכך טוענת העותרת 2 שהיא "בת זוגתו החיה איתו חיים משותפים". לטענתם, גירושו של העותר מן הארץ יהיה בו כדי לסכל ולנתק
את "קישרי הזוגיות והאהבה אשר בינינו". העתירה נדחתה. העותר שוהה בארץ שלא כדין מזה כשנה וחצי והוא עובד בלא היתר ושלא כדין. אין בקשרי האהבה כדי להעניק לעותר זכות לשהות בארץ ולעבוד בה. לו זה היה הדין, כי אז יכולים היו כל באי עולם לבקש אותה בקשה. תוצאה זו היא בלתי מתקבלת על הדעת ואין עוד מדינה בעולם הנוהגת אחרת.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, טירקל. החלטה - השופט חשין. עו"ד מאיר ישראלי לעותרים, עו"ד שרון רוטשנקר למשיב. 10.5.99).
ענמ"ש 6871/98 - מרים בן פורת נגד שי טלמון החשב הכללי הממונה על גימלאות שרים ומנהל ביהמ"ש הממונה על גימלאות השופטים
*שיעור הקיצבה לשופטת שכיהנה גם כמבקרת המדינה (הערעור נתקבל).
העותרת כיהנה כמשנה לנשיא ביהמ"ש העליון ובצאתה לגימלאות כיהנה בתפקיד מבקר המדינה במשך 10 שנים. לפי ההוראות בדבר גימלאות שופטים, זכאי לקיצבה שיש לו הכנסה נוספת מקיצבה המשולמת לו מאוצר המדינה, יופחת כל סכום שבו עולה הקיצבה על המשכורת הקובעת. ההוראות בהחלטת גימלאות שרים קובעות אותו דבר. המשכורת של העותרת כשופטת עלתה בהרבה על המשכורת כמבקרת. הממונה על גימלאות השופטים סבר שיש להעניק לה את הקיצבה של שופטת בשיעור %70 מהמשכורת הקובעת ולצרף אליה את הקיצבה שהעותרת זכאית לה כמבקרת כך שהיא תגיע למשכורת הקובעת שהיא משכורת שופט. מאידך סבר הממונה על גימלאות שרים כי המשכורת הקובעת לגבי העותרת היא משכורת של שר (שאף אינה מגיעה ל-%70 מקיצבת העותרת כשופטת). ביהמ"ש העליון קיבל את גישתה של המערערת שיש לקבוע את המשכורת הקובעת כמשכורת של שופטת ולצרף ל-%70 של הקיצבה כשופטת את הקיצבה כמבקרת ובלבד ששני אלה לא יעלו על המשכורת הקובעת כשופטת.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אליהו מירון למערערת, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבים. 24.5.99).
ע.פ. 674/99 - מיכאל טויטו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים תוך עקיפה אסורה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא נהג מקצועי נהג ברכב טרנזיט מכיוון יד מרדכי לכיוון שדות. בדרך עקף משאית סמיטרלר ארוכה ובסיום העקיפה הגיע לקטע כביש ובו קו הפרדה רצוף ומצא עצמו עם רכבו בכיוון הנגדי של כיוון נסיעתו. בהיותו בנתיב הנגדי התנגד במשאית שנסעה מולו וכתוצאה מהתאונה נהרגה נוסעת ברכב ו-4 נפצעו. מזג האויר ביום התאונה היה גשום. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש מאסר של ששה חודשים בפועל ושנה מאסר על תנאי, פסל אותו מהחזקת רשיון למשך 5 שנים וחצי וכן לתשלום קנס של 7000 ש"ח. הערעור מכוון נגד עונש המאסר בפועל והוא נדחה.
הסניגור העלה שורה ארוכה של נימוקים להקלה בעונש ובכללם כי המערער נוהג למעלה מ-40 שנה, הוא נהג מקצועי ועקב התאונה נשללה ממנו הכנסתו, עבירות תעבורה שבגינן הורשע בעבר במשך כל שנות נהיגתו מעטות ואינן חמורות. אכן, קשה היא הטלת המאסר בעבירות בהן פעל אדם ברשלנות וגרם למותו של אחר, והוא מייסר עצמו בשל התוצאה. אולם, ביהמ"ש העליון חזר ואמר פעמים רבות כי נוכח הקטל בדרכים, מצווים בתי המשפט לתרום תרומתם למלחמה בתאונות הדרכים. במציאות שבה אנו מצויים מתחייבת הטלת עונשים מכאיבים שיש בהם כדי להרתיע את הנוהגים בחוסר זהירות
בדרכים, ויש להעדיף את אינטרס כלל המשתמשים בדרך על פני נסיבותיו האישיות של המערער. ביהמ"ש העליון התלבט בהתחשב בגילו של המערער ובנסיבותיו האישיות ואעפ"כ הוחלט שלא להתערב בפסה"ד כשהטעם העיקרי לכך הוא שמדובר בנהג של רכב ציבורי, ובכך שמידת רשלנותו בנהיגתו היתה ניכרת.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד יגאל טמיר למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 3.6.99).
בג"צ 3259/99 - ברוך ליליאן ואח' נגד ביה"ד הרבני הגדול וברוך מיכאל
*דחיית עתירה על הסף בהיותה מוקדמת מדי (העתירה נדחתה).
העותרת 1 (להלן: האשה) והמשיב 2 (להלן: הבעל) נשואים ומתדיינים בביה"ד הרבני האזורי בנושאים שונים, לרבות תביעת גירושין שהגיש הבעל, שנכרכו בה עניינים נוספים. האשה הגישה לביה"ד בקשה להטלת עיקול זמני על זכויות הבעל בדירת המגורים של בני הזוג, הרשומה על שמו של הבעל. הוטל עיקול זמני שפקע בינתיים. ביה"ד סירב לחדש את העיקול. האשה הגישה לביה"ד הרבני הגדול ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי בשאלת המזונות וכן ביקשה צו עיקול זמני על זכויות הבעל בדירה ולחילופין צו מניעה זמני שיאסור על הבעל לבצע דיספוזיציה בזכויותיו בדירה. כחלוף 5 ימים ממועד הגשת בקשה זו הוגשה העתירה לביהמ"ש העליון להוציא צו האוסר על כל דיספוזיציה בזכויות הבעל בדירה עד לסיום ההליכים בין בני הזוג. העתירה נדחתה על הסף. העתירה הוגשה 5 ימים בלבד לאחר שהוגשה לביה"ד הגדול בקשת האשה למתן סעד זמני, ועוד בטרם ניתנה על ידיו החלטה כלשהי בעניין זה. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה בהיותה מוקדמת מדי ובשל הגשתה לפני שהאשה מיצתה את כל ההליכים העומדים לרשותה, לרבות פניה נוספת לביה"ד הגדול.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' שלומית דויטשר לעותרים, עו"ד אהרן טירר לבעל. 2.6.99).
בש"פ 3455/99 - ג'יהאד ונידאל נח'אש נגד מדינת ישראל
*ביטול תנאי של מעצר בית בשחרור בערובה (הערר נתקבל).
המבקשים הואשמו בעבירות של היזק בזדון ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות על רקע המתיחות ששררה לאחרונה בעיר נצרת בין העדה הנוצרית והעדה המוסלמית בהקשר למחלוקת שקיימת לגבי בניית מסגד בחלקת אדמה. המבקשים שוחררו בערובה, בתנאים של הפקדת מזומנים ומעצר בית מלא. הוסכם שאם ימצאו עבודה יוסכם על מעצר בית שלא ימנע מהם לצאת לעבודה. הערר באשר למעצר הבית נתקבל.
לא מקובל, בעבירות מסוג אלה המפורטות בכתב האישום כשלא מצטרף נימוק נוסף, לעצור אנשים במעצר בית מלא. זאת פגיעה חמורה מאד בחירות הפרט. יש נסיבות, כמו נסיון להשפיע על עציר או נסיון לחזור על העבירה ודברים דומים, שמחייבות זאת. במקרה דנן אין אפילו טענה מן הסוג הזה. מדובר כאן בעבירות שהרקע עליהן היא מתיחות שהיתה בעיר מסויימת ואין הצדקה לאמצעי דרסטי כמו מעצר בית מלא ודי בכך שהמבקשים לא יהיו בנצרת, ששם מקום המתיחות. לפיכך הוחלט כי במקום מעצר בית יקבע תנאי שאיש משני המבקשים לא יכנס לעיר נצרת אלא לצורך הופעה בבית משפט או פגישה עם עו"ד.
(בפני: השופט אילן. עו"ד ראפי מסאלחה למבקשים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 1.6.99).