ע.פ. 326/99 - ח'ליל עבוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות שוד ואונס בצוותא(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשירת קשר לביצוע שוד ואונס וכן בשוד של שני זוגות שהתבודדו ביער ציפורי ובאינוסן של שתי בנות הזוג. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 13 שנות מאסר וביהמ"ש העליון דחה את הערעור על ההרשעה אך קיבל את הערעור על גזר הדין כיוון שהעונש הושת בלי שביהמ"ש קיבל תסקיר קצין מבחן כמתחייב על פי החוק בהתחשב בגילו של המערער. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי והוא גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טוען כי ביהמ"ש המחוזי, בגזר הדין השני, לקח בחשבון את גזר הדין הראשון למרות שביהמ"ש העליון ביטל את גזר הדין הראשון. ברם, הפסול בגזר הדין הראשון נבע מכך שביהמ"ש שקל רק את חומרת המעשים מבלי שנפרשו בפניו בתסקיר, כנדרש על פי החוק, הנסיבות האישיות של המערער. אולם לאחר ששקל את האמור בתסקיר, רשאי היה ביהמ"ש לשקול את כל נסיבות העבירה והעבריין ולא היתה מניעה לשקול מחדש את תקופת המאסר שהושתה מלכתחילה.
ג. לגופו של עניין, העבירות שהמערער היה מעורב בביצוען חמורות ביותר, הן באופיין והן בנסיבות בהן בוצעו. המערער היה שותף עם שניים אחרים לתקיפת שני זוגות ערבים מוסלמים שבאו להתבודד ביער ציפורי. הקרבנות נבחרו מתוך הנחה שאנשים אלה לא יסתכנו בהגשת תלונה שתחשוף את דבר ההתבודדות ביער. תקיפת הזוגות נעשתה כשהשלשה מצויידים בסכינים ובאלות, ופניהם מוסתרים בכובעי גרב. אכן, המערער עצמו לא ביצע בקרבנות מעשה מיני, אך אין ספק שנטל חלק פעיל בביצוע התכנית הפלילית המשותפת, ובלא סיועו לא ניתן היה להרחיק את בני הזוג כדי שיתאפשרו מעשי האינוס. שני המבצעים העיקריים נדונו ל-20 שנות מאסר ול-28 שנות מאסר וביהמ"ש כבר התחשב בכל הנסיבות בגזרו את דינו של המערער.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד סלימאן איברהים למערער, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 10.6.99).
רע"א 3052/99 - דפנה שבח נגד אברהם שבח
*החזרת ילד שנחטף ע"י האב מארה"ב לישראל תוך החלת חוק אמנת האב להחזרת ילדים חטופים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת (להלן: האם), ילידת ישראל ואזרחית ארה"ב וישראל, עזבה את הארץ עם הוריה לארה"ב בהיותה ילדה. מאז היא מתגוררת בניו-יורק. המשיב (להלן: האב) הוא יליד ואזרח ישראל המחזיק ברשיון עבודה אמריקאי מזה כ-23 שנים ומתגורר בארה"ב. בשנת 79 נישאו השניים בארה"ב שם גם נולד בנם היחיד (להלן: הילד) ביולי 86. בני הזוג שמרו על קשר הדוק עם ישראל וביקרו בה לעיתים קרובות ואף תכננו לעלות ארצה. במהלך שנת 98 חל משבר בחיי הנישואין, האם חזרה בה מתוכניתה לעלות לישראל ובמהלך תקופה זו נשאר הילד במשמורתם המשותפת של הוריו. ביום 17.2.99 הגישה האם תובענה לבימ"ש בניו יורק להשאיר את הילד במשמורתה. ביום 20.2.99 נטל האב את הילד והשניים עזבו לישראל ללא ידיעת האם. האם הגישה לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה בקשה מכח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים). האב התגונן בטענה כי האם הסכימה למגורי הילד בישראל, וכי על כל פנים, חל כאן הסייג שבסעיף 13 סיפא לתוספת לחוק האמנה, על פיו רשאי ביהמ"ש לדחות בקשה להחזרת ילד חטוף
אם שוכנע כי "הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו".
ב. לאחר ששוחחה עם הילד פעמיים, הגיע השופטת בביהמ"ש לענייני משפחה, לכלל דעה כי יש להיעתר לבקשת האם. היא ציינה כי חרף הצהרתו של הילד שטוב לו והוא מאושר בישראל, ראתה בפניה נער מוטרד, חרד ובעיקר עצוב. היא התרשמה שהילד אוהב את שני הוריו וחשוב לו להמשיך להיות בקשר הדוק עם שניהם. הוא מעדיף לחיות בישראל בעיקר מסיבות חברתיות והוא מוכן להשאר בישראל אף אם שני ההורים יחזרו לארה"ב. ביהמ"ש קבע כי החזרת הילד לארה"ב כדי שיתקיים דיון בענייננו בבימ"ש המוסמך, תאפשר לו מצד אחד להביע דעתו ולהשמיע את רצונו ומצד שני תפטור אותו מהדילמה הקשה בה הוא נתון כיום כשהוא צריך להכריע היכן להישאר וביהמ"ש יעשה זאת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של האב בסברו כי רצונו של הילד המתקרב לגיל בר מצווה הינו מכריע, וכי ההלכות הנוגעות לפירוש מצומצם של הסייגים באמנה אינן חלות על הסייג שעניינו התנגדות הילד להחזרתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. הסייג בחוק האמנה הנובע מהתנגדות הילד אינו מוחלט. לביהמ"ש שיקול דעת בעניין זה ואת שיקול הדעת יש להפעיל בהתחשב בהלכה כי "בהתקיים התנאים הקבועים באמנה חייב ביהמ"ש להורות על החזרת הילד... בכפיפות לחריגים... שלהם יש לתת פירוש דווקני". הלכה זו, בדבר הפרשנות הדווקנית, חלה גם על הסייג בעניין רצונו של הילד.
ד. לנגד עיני ביהמ"ש חייבת לעמוד ההנחה הכללית כי טובת הילד מחייבת שלא יוברח ע"י הורה אחד ולא ינותק מן ההורה האחר. אופן קליטתו של הילד בסביבתו החדשה ואף רצונו שלא להיעקר ממנה, מהווים שיקולים בקביעת משמורתו, שההכרעה בה על פי טובת הילד נתונה לביהמ"ש במדינה שממנה נחטף, ובענייננו, לביהמ"ש המוסמך במדינת ניו-יורק. בענייננו, מצא השופט כי הילד אוהב את אמו והוא שרוי במצוקה קשה בשל הצורך לבחור באחד מהוריו ואין הוא בוגר דיו כדי להגיע להכרעה תוך שקילת כל הנסיבות והשיקולים. על רקע פרשנותו הצרה של החריג לאמנה הקבוע בסעיף 13 לחוק האמנה, לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי בממצאי ביהמ"ש לענייני משפחה ויש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר על כנו את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד בני דון יחיא למבקשת, עוה"ד זאב וולנר וזאב הבר למשיב. 1.6.99).
ע.פ. 98+5026/97/2963+3191 - ג'ק גלעם, יעקב יכיני ואייל חתוכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפגיעה בפרטיות ע"י חוקרים פרטיים שפעלו לפי בקשות צדדים במשפטי אישות(מחוזי ת"א - ע.פ. 96+2090/93/2963+1132 - הערעורים נדחו).
א. המערערים חתוכה ויכיני (להלן: המערערים) עבדו במועד הרלבנטי כחוקרים. המתלוננת ובעלה ניהלו הליכי גירושין בביה"ד הרבני בתל אביב ובני הזוג גרו בנפרד. על מנת לשפר את מעמדו בביה"ד הרבני פנה הבעל למערערים והתברר לו כי האשה מתרועעת עם גבר (להלן: המתלונן) שנהג לשהות מפעם לפעם עמה ועם ילדיה בביתה. באחד הלילות נכנס צוות חוקרים ובהם המערערים והבעל לבית המתלוננת. הם חדרו לחדר השינה כשהם מצויידים במצלמות ותיעדו, בצילום, את המתלוננת והמתלונן כשהם עירומים במיטתה. המתלוננת נמלטה לחדר הארונות והתעטפה בשמיכה וחתוכה הלך אחריה והורה להמשיך ולצלמה. המערערים היכו את המתלונן במהלך העימות וגרמו
למתלוננת עצמה חבלות גופניות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בעבירות לפי חוק הגנת הפרטיות ובמספר עבירות נוספות של תקיפה וכדומה.
ב. המערער גלעם, גם הוא חוקר פרטי, הואשם בפרשה אחרת הנוגעת לגירושין. בפרשה זו שכרה אשה, המצוייה בהליכי גירושין, את שירותיו כדי שיסייע לה. באחד הערבים, כשהבחין גלעם כי הבעל (המתלונן) נמצא בדירה עם ידידה, זימן את האשה כדי שתסייע בידו להיכנס לדירה. לפני הכניסה הבחין המערער בשוטר בתפקיד וביקש ממנו ליווי בתואנת שווא של עזרה לצורך הוצאת בגדי האשה מהדירה. כשנכנסו פנימה צילם גלעם את הידידה מספר צילומים כשהיא עומדת בפתח אחד החדרים. גלעם הורשע בעבירה של פגיעה בפרטיות וכן בעבירה של קבלת דבר במרמה בכך שהטעה את השוטר. בימ"ש השלום שהרשיע את שלושת המערערים בשני משפטים נפרדים גזר להם עונשים שונים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעורים. הערעורים לאחר קבלת רשות לעניין ההרשעה בפגיעה בפרטיות נדחו.
ג. חוק הגנת הפרטיות מעמיד בפני הנאשמים שורה של הגנות במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות. תנאי ראשוני להגנות אלה הוא כי המעשים נעשו ב"תום לב". השאלה העיקרית המתעוררת בערעורים הינה מהו תום הלב הדרוש כדי לעבור את הסף לצורך החלת ההגנות האמורות בחוק והאם עמדו המערערים בדרישת תום הלב. נקבע כי למעשה תום הלב הנדרש הוא אמנם תום לב סובייקטיבי של מי שעובר את העבירה, אך לענייננו נקבע כי המערערים לא עברו את מחסום תום הלב וממילא אין הם יכולים ליהנות מן ההגנות שבחוק. השופט אריאל שכתב את פסה"ד העיקרי סבר כי המבחן הוא מעורב "סובייקטיבי - אובייקטיבי" אך גם אם מדובר במבחן סובייקטיבי לא עברו המערערים את מחסום תום הלב. עם זאת בחן השופט אריאל גם את השאלה אם זכאים המערערים להגנות החוק גם אילו עברו את מחסום תום הלב והגיע למסקנה שלילית. הנשיא ברק והשופט מצא סברו שמדובר בתום לב סובייקטיבי ואעפ"כ לא עמדו המערערים בדרישת תום הלב ולכן אין צורך להתייחס לגופן של ההגנות הנטענות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, אריאל. עו"ד א. ויינרוט לגלעם, עו"ד שמואל אורן ליכיני, עו"ד גב' דנה פישר-דורי לחתוכה, עוה"ד יהושע למברגר ומנחם בלום למשיבה. 13.6.99).
בש"פ 3532/99 - מדינת ישראל נגד יעקב אוחנה
*דחיית בקשה להארכת מעצר שלישית בעבירות סרסרות לזנות, אינוס וכליאת שווא(בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נדחתה).
א. המשיב נעצר עד תום ההליכים בעבירות של סרסרות למעשי זנות, שידול למעשי זנות, כליאת שווא, מעשי סדום, אינוס ותקיפה. המדובר בנשים בעלות אזרחות זרה שהוחזקו בניגוד לרצונן ושועבדו למעשי זנות. בכתב האישום נאמר שהנאשם גם התעלל ותקף אותן. בינתיים כמעט הסתיימה פרשת התביעה ושלש המתלוננות הספיקו להעיד וגם לעזוב את הארץ. במהלך המשפט התחלפו הסניגורים וכתוצאה מזה בוטלו מועדי דיון והיתה הארכת מעצר בהסכמה ולאחר מכן שוב ל-10 ימים בהסכמה. עתה מתבקשת הארכה נוספת. הבקשה נדחתה.
ב. הסניגור טוען כי עבירות האינוס ומעשי הסדום לא הוכחו ואולם גם אם כך הדבר עדיין מדובר בכתב אישום חמור מאוד. הסרסרות למעשי זנות היא כשלעצמה עבירה חמורה. ברם, השאלה איננה מה הן העבירות שעבר הנאשם אלא אם קיימת מסוכנות במידה כזו, שאי אפשר להסתפק בחלופת מעצר עד שיסתיים המשפט, וזאת בהתחשב בעובדה שהמועד שקבע המחוקק למעצר עד תום ההליכים פג והארכת המעצר אינה צריכה להיות עניין שבשיגרה. למשפט קבוע כרגע מועד אחד נוסף והכל מסכימים שהוא לא יסתיים בתאריך זה. התביעה אינה טוענת שקיים חשש של שיבוש הליכי משפט, אלא שהעבירות
המיוחסות למשיב יחד עם עברו מצדיקות את הקביעה שיש מסוכנות לציבור מן האיש הזה. ברם, העבירה האחרונה של המשיב שעניינה אלימות היתה ביולי 94 וכל יתר העבירות הן לפני שנים רבות. באיזון כל השיקולים אין הצדקה בנסיבות התיק, לאחר שהמתלוננות כבר העידו ואינן בארץ, להמשיך במעצר, מה גם שמועד סיומו של המשפט לא נראה לעין. לפיכך יש לשחרר את המשיב בערובה.
(בפני: השופט אילן. עו"ד אלון אינפלד למבקשת, עו"ד ישראל קליין למשיב. 3.6.99).
ע.פ. 2499/97 - יוסף טופול נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות מרמה וגניבה של מנהל חשבונות וחשב חברה ציבורית(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער עבד בחברת אמות השקעות בע"מ, שהיא חברה ציבורית, כמנהל חשבונות וחשב של החברה. במסגרת תפקידו היה אחראי, בין השאר, על התשלומים אותם חבה החברה לגופים שונים שעמם היו לה קשרים. במשך שנים גנב המערער שיקים של החברה, אותם משך על שם בדוי, והפקידם בחשבונותיו ובחשבונות בני משפחתו. מדובר במעשים המשתרעים על פני תקופה ממושכת של 10 שנים. סכומי הגניבות מגיעים בערכם כיום לסכום של כ-22 מליון ש"ח. הכספים שימשו למימון חיי מותרות ולרכישת נכסים. סכומי הכסף שנגזלו לא נתגלו עד היום. ביהמ"ש המחוזי פירט את הנסיבות החמורות הכרוכות בביצוע העבירות, ציין את העובדה שהמערער לא הביע חרטה ולא השיב את הגזילה, לא ניתן הסבר לאן נעלמו כספי הגזילה, והגיע למסקנה כי יש להטיל על המערער עונש של 15 שנות מאסר בפועל וכן תשלום פיצויים לחברה בסכום של כ-3,7 מליון ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. המעשים בהם הורשע המערער הם מעשי שחיתות חמורים שעל פי אופיים יש בהם כדי לפגוע באשיותיה של חברה מתוקנת. הנימה שעלתה מנתוני הסניגור כאילו נהוג "בתקופתנו" להסתפק בעונשים קלים יותר מבעבר בגין עבירות של שחיתות, גניבה ושליחת יד בכספי הזולת, אין לקבלה. עבירות שחיתות המתייחסות לסכומי כסף גדולים, מחייבות מדיניות של החמרה ומסר חד משמעי בדבר הסיכון הנשקף לחברה בישראל ולערכיה כתוצאה ממעשי שחיתות, גניבה ומעילה באמון. ראוי איפוא כי העונש יהא בו כדי להרתיע עבריינים בכח ולמנוע מהעבריין בפועל ליהנות מפירות מעשיו האסורים. אעפ"כ, ניתן לומר כי תקופת המאסר שנגזרה על המערער היא יוצאת דופן בחומרתה ביחס לענשים שהוטלו עד כה, הן בעבירות "צווארון לבן" והן בעבירות חמורות אחרות. גם אם ראוי לקבוע מדיניות ענישה מחמירה בעבירות מסוג זה, הרי אין לבטל את עקרון אחידות הענישה, ויש להביאו בגדר השיקולים בעת גזירת הדין. לפיכך יש להקל במידת מה בענשו של המערער ולהעמידו על 12 שנות מאסר בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ח. כהן וא. זכרוני למערער, עו"ד נ. שילר למשיבה. 10.6.99).
ע.פ. 5223/97 - שמואל רוזנטל נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של יבוא קוקאין ממקסיקו בנימוק של אחידות הענישה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער קשר קשר עם אחרים לייבא 13 ק"ג קוקאין ממקסיקו. המערער טס למקסיקו יחד עם נאשם אחר (להלן: לוי). במהלך שהייתם במקסיקו רכשו השניים את הקוקאין. את הסם הטמינו ברהיטים ובאביזרים ביתיים שונים שנארזו במכולה שנשלחה ארצה, והסם נתפס ע"י המשטרה. בתחילת משפטו הודה המערער במסגרת עיסקת טיעון שבה הוסכם כי התביעה לא תבקש מאסר העולה על 15 שנים והמערער יהיה חופשי לטעון
לעניין העונש שיוטל עליו. לאחר שמיעת הטענות דן ביהמ"ש את המערער ל-13 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. נוכח הכמות הגדולה של הסם אותה ייבאו המערער ושותפיו, העונש שהוטל על המערער אינו חורג לכאורה מענישה הולמת. עם זאת, יש לקבל את טענתו של המערער בדבר עקרון אחידות הענישה שלא קויים כאן. כ-8 חודשים לאחר שנגזר דינו של המערער, נעשתה עיסקת טיעון עם הנאשם לוי שעל פיה נתבקש ביהמ"ש ע"י התביעה ולוי להטיל על לוי 6 שנים וחצי מאסר בפועל, דהיינו מחצית עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. לא היתה הצדקה להגיע עם לוי לעיסקה כזו. בביצוע העבירה היה החלק של שניהם דומה, ובעוד שלמערער אין הרשעות קודמות הרי ללוי יש מספר הרשעות קודמות, כולל עבירות בנושא סמים, ואת העבירה הנדונה עבר כאשר תלוי ועומד נגדו הליך פלילי בגין שורה של עבירות ובכללן עבירות של החזקת סם. מסיבה זו ועל יסוד עקרון אחידות הענישה יועמד ענשו של המערער על תקופה של 6 שנים וחצי מאסר כעונש שהוטל על לוי.
(בפני השופטים: אור, אנגלרד, זועבי. עוה"ד ששי גז ושלמה בן אריה למערער, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 13.6.99).
ע.פ. 5741/98 - עבוד עלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד ואונס בצוותא וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 142/96 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער ונאשם נוסף (חליל) קשרו קשר יחד עם אדם נוסף (מחמוד) להתנכל לזוגות הבאים להתבודד ביער ציפורי, שבין ציפורי לנצרת. לפי קשר זה הם תכננו לשדוד את בני הזוג ולאנוס את האשה. החלטתם היתה כי לא יתנכלו אלא לבני זוג ערביים, מתוך הנחה שערבי יימנע מלהתלונן כדי שחרפתו לא תתגלה ברבים. לפי האישום הראשון הגיעו השלשה ליער ציפורי כשהם רעולי פנים ומזויינים בסכינים ואלות. הם ניגשו לבני זוג שהיו במכונית, הפרידו ביניהם לאחר שאיימו להרוג אותם. המערער וחליל נשארו לשמור על הגבר ומחמוד לקח את האשה עמו לעומק היער ושם אנס אותה באכזריות. לאחר מכן התחלפו בתפקידים כאשר מחמוד וחליל נשמרו לשמור על הגבר ואילו המערער אנס את האשה באכזריות תוך שהוא מאיים עליה שאם תספר מה שאירע תמות. כן שדדו את בני הזוג. לפי האישום הנוסף חזרו השלשה על ביצוע העבירות של שוד ואינוס במתכונת דומה כשבוע לאחר מכן באותו מקום. במקרה נוסף, כשנתברר להם שהאשה יהודיה, נמנעו מלאנוס אותה והסתפקו בשוד הגבר. לאחר מכן התקשר המערער בטלפון לקרבן האינוס הראשון והזהיר אותה שלא תתלונן במשטרה ואיים להרגה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד, אינוס והדחה בחקירה וגזר לו 20 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. טענתו הראשונה של הסניגור היא שהמשטרה לא ערכה חקירה יסודית כראוי. הוא מצביע על כך שהמשטרה לא ערכה בדיקת ד.נ.א. שניתן היה לערוך; שיחה מסויימת לא הוקלטה; חברה של אחת המתלוננות ששמעה את גירסת המתלוננת לא נחקרה. טענה זו אין בה ממש. אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן, אולם היא אינה אמורה ואינה מסוגלת לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, משהגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש כי מסקנה זאת תהיה מקובלת גם על הפרקליטות, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת.
ג. לגוף העניין טוען הסניגור כי לא הובאו ראיות המוכיחות את האישומים נגד המערער מעבר לספק סביר. הוא אינו מכחיש שהמערער היה נוכח במקום האירוע, אך מכחיש כי המערער אנס את שתי המתלוננות. ההרשעה מתבססת בעיקר על העדויות של שתי המתלוננות והסניגור מצביע על סתירות בעדויותיהן. אכן, אין ספק כי יש סתירות, אך ביהמ"ש המחוזי היה מודע לסתירות והסביר על שום מה למרות הסתירות הוא נותן אמון במתלוננות. כידוע, סתירות בדברי עדים הן תופעה מוכרת ושכיחה, ובמיוחד כך בעבירות של אינוס ובעבירות מין אחרות. ביהמ"ש מודע לכך, ותפקידו הוא לבדוק בזהירות את כלל העדויות, לאור החקירות והחקירות שכנגד, כדי לגבש לעצמו תמונת אמת. כאן הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה שיש להאמין לעדויות של המתלוננות ולא לגירסת המערער שאינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת אפילו עם העובדות שהוא מודה בהן. כך שיש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ד. אשר לעונש - המערער נדון כאמור למאסר של 20 שנה שהוא העונש המירבי בעבירה של אינוס. הוא הורשע בשני מעשי אינוס, שלשה מעשי שוד, שלשה מקרים של הדחה בחקירה וקשירת קשר לביצוע פשע. בהתחשב במעשים הקשים והנוראים שביצע המערער, שגרמו לקרבנות פגיעה חמורה ומתמשכת, ואולי אף הרס חיים מבחינה נפשית וחברתית, אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. עו"ד אילן ציבולבה למערער, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 10.6.99).
ע.א. 2448/96 - יסוד בהר... בע"מ נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח'
*הגדרת "בנין גבוה" לפי תקנות לצורך היתר בניה(מחוזי י-ם - ת.א. 693/95 - הערעור נדחה).
א. המערערת, חברה קבלנית, בנתה ברמת מוצא בירושלים על 4 חלקות ארבעה בניינים, שבכל אחד 4 דירות דו קומתיות (קוטג'ים) הבנויות על צלע הר בצורה מדורגת, דירה מעל דירה. נקבע שגובהה של כל אחת מן הדירות לא יעלה על 6 מטרים וכי אל כל אחת מהן יובילו מדרגות חיצוניות. לאחר שניתנו היתרי בניה הוגשה בקשה לתיקון ההיתרים ואושרה הוספת דירה למפלס העליון של כל אחד משני הבניינים. בשני ההיתרים החדשים לא נכללו המדרגות החיצוניות שהופיעו בהיתרים המקוריים. לאחר מכן הוגשה בקשה לאשר תכנית שינויים שעיקרה בניית חדר מדרגות ומעלית בגבול המשותף של שתי חלקות. הוועדה המקומית החליטה כי ניתן להוציא היתר בניה כאמור, בכפיפות למספר תנאים ובכללם "אישור מכבי אש". הועדה המחוזית סירבה לאשר את התכנית בנימוק שהיא מצריכה שינוי של תכנית המתאר המקומית. לפיכך הוגשה לוועדה המקומית בקשה לשנות את תוכנית המתאר המקומית והוועדה אימצה את הבקשה והמליצה להפקיד את התכנית לצורך שינוי תכנית המתאר.
ב. לאחר הפקדת התכנית שלחו שירותי הכבאות למחלקה לתכנון עיר מכתב בו נאמר כי הבניינים הם "בנין גבוה" לפי ההגדרה שבתקנות, ולכן ניתן יהיה לאשר את התכנית רק אם ייבנו מדרגות חיצוניות שיחברו את מפלסי הדירות וישמשו אמצעי גישה לכל אחת מהן. אעפ"כ לא הוגשה התנגדות לאישור התכנית והתכנית אושרה. בינתיים השלימה המערערת את בניית ארבעת הבניינים מבלי שבנתה את המדרגות החיצוניות ולפני שקיבלה היתר בניה למבנה המעלית. עירית ירושלים דרשה מהמערערת להתאים את מבני המעליות לתנאי ההיתר, היינו לפי ההוראות הנוגעות לעניין "בנין גבוה" שנכללו בתנאי ההיתר. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה להצהיר כי הבניינים ו/או מבני המעליות אינם בגדר "בנין גבוה" ועל כן דרישות המשיבים אינן חוקיות ובטלות.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בניית המעלית היתה שלא כדין; כי המערערת השלימה את בניית מבנה המעלית שלא כדין ובניגוד לצו הספקת עבודה; המערערת ידעה על עמדת רשות הכבאות שהבניינים הם בגדר "בנין גבוה" לפני שנפתחו הליכי אישור התכנית ואעפ"כ המשיכה בפעולות לאישור התכנית בלי שציינה כי על התכנית לעמוד בדרישת התקנות ביחס ל"בנין גבוה"; כי קיים סיכון בטיחותי במעבר אנשים וחפצים דרך מדרגות מבנה המעלית שאינן מוגנות ואינן ברוחב המתאים. לעניין השאלה אם מדובר ב"בנין גבוה" קבע השופט כי יש למדוד את גובהו של כל אחד מן הבניינים "ע"י העברת קו דמיוני אופקי בין רצפת הקומה העליונה לבין הקו האנכי העולה ממפלס הכניסה" והואיל ולפי מדידה זאת הגובה הוא יותר מ-12 מטר הרי שהבניינים הם בגדר "בנין גבוה". הערעור נדחה.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הבניינים הם בגדר "בנין גבוה" כהגדרתו בתקנות. לעניין זה יש חשיבות להתרשמותו של ביהמ"ש שראה את הבניינים במו עיניו. כמו כן, כיוון שהכניסה למבנה המעלית היא הכניסה הראשית והיחידה שדרכה ניתן להגיע לכל אחת מן הדירות, יש לראות כניסה זו בתור "הכניסה הקובעת לבנין", כמשמעותה בתקנות, והואיל והכניסה נמצאת כ-20 מטרים מתחת למפלס הרצפה של כל אחת משתי הדירות העליונות הרי שמדובר ב"בנין גבוה". אין אחיזה לטענת המערערת כי יש לראות כל דירה כבנין נפרד שאת גובהו יש למדוד בנפרד בין המפלסים הנמצאים זה מעל זה. תכלית התקנות שהיא הסדרת דרכי מילוט והצלה במקרה חירום מחייבת את המסקנה שיש לפרש את ההגדרה כך שכל הדירות ייראו כבנין אחד שהוא "בנין גבוה".
ה. המערערת טענה כי התנהגות המשיבות יצרה מצג שהניעה אותה להאמין שמדובר במבנים שאינם בגדר "בנין גבוה" שכן ניתנו לה האישורים הנדרשים והוגשה התכנית לשינוי תכנית בנין עיר מבלי שהעלו דבר בעניין גובהו של הבניין. אולם, אין בכך כדי למנוע את המשיבים מלהעלות דרישות הנגזרות מן ההגדרה. טעם אחד לדבר הוא שהגדרתו של בנין כ"בנין גבוה" אינה נובעת מהצהרה או משיקול דעת הרשויות, אלא מן ההגדרה שבתקנות, שכוחה יפה אף מכוחה של תכנית בנין עיר. במצב דברים זה אין בהליכים בפני רשויות התכנון כדי לבטל את כוחה של ההגדרה. טעם נוסף לדבר הוא כי הנסיבות מראות שכפיה של המערערת אינן נקיות וכי היא נהגה ביד רמה ותוך זלזול בחוק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גד ויסקינד למערערת, עו"ד גב' שרי לרנר-הורוביץ למשיבים. 9.6.99).
ע.פ. 6900/98 - דורון ואבי אקב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה על יסוד עדות שנתקבלה לפי סעיף 10 א' וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 3121/97 - ערעורו של דורון נדחה ברוב דעות וערעורו של אבי נדחה פה אחד).
א. באוקטובר 97 עסק המנוח שלום חלפון, בסמוך למקום מגורי המערערים, בתיקון מכוניתו. בקטטה שפרצה במקום נדקר המנוח בסכין שחדרה לבית החזה ופגעה בלבו. דורון הואשם ברצח ואחיו, אבי, הואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות והשמדת ראייה. לאחר האירוע נעלמו המערערים למשך כ-7 ימים ולאחר מכן הסגירו עצמם והודו כי היו במקום, אך טענו כי לא השתתפו בקטטה ולא פגעו במנוח או דקרו אותו. העדה העיקרית, בשם מירב, מסרה הודעות במשטרה ועדותה נתקבלה בביהמ"ש על פי סעיף 10א לפקודת הראיות בתוספת חיזוקים. אחת ההודעות הוקלטה בסרט וידיאו. בביהמ"ש סירבה להעיד, הכחישה את הודעותיה במשטרה והצהירה כי דבריה במשטרה הן שקריות וכי העידה "שטויות". בביהמ"ש השיבה לא לעניין ולמעשה ניתן לראותה כעדה "שותקת"
או "מקשקשת". ביהמ"ש הסתמך על הודעותיה במשטרה והערעור נסוב בעיקרו על הודעותיה של מירב. על פי הודעתה היא עברה במקרה ברחוב וראתה כי דורון דקר את המנוח במברג גדול שהוציא "מתוך הרכב שסידרו", זאת לאחר שהוא ואחיו אבי התווכחו והתקוטטו עם המנוח וצעקו עליו. לדבריה, דקר דורון את המנוח שתי דקירות, אחת בצוואר ואחת בחזה. כחיזוקים להודעה שנתקבלה לפי סעיף 10א ראה ביהמ"ש את "העלמות" המערערים ודברי דורון לאחד בשם ג'אן.
ב. העד ג'אן שהיה בעל מסעדה, סיפר בהודעתו במשטרה כי דורון הופיע אצלו וסיפר כי היה מעורב בקטטה עם שלום חלפון (הוא המנוח) וכי "היו דקירות" והוא אינו יודע מי דקר. על פי חוות דעת הפתולוג נפגע המנוח בדקירת סכין ולא מברג וכן לא נדקר בצוואר ואין ראיה כי פניו היו מכוסים בדם רב כפי שציינה מירב. ביהמ"ש נתן הסברים לסתירות ואי דיוקים בעדותה של מירב והרשיע את דורון בהריגה, תוך שהוא מזכה אותו מרצח, וגזר לו עונש של 15 שנים מאסר בפועל. אבי הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו של דורון נדחה ברוב דעות השופטים מצא וקדמי, בפס"ד מפי השופט קדמי, נגד דעתו החולקת של השופט אריאל, וערעורו של אבי נדחה פה אחד.
ג. השופט אריאל (דעת מיעוט): המחוקק עצמו, חרף כל הבטחונות שבסעיף 10א, דרש הנמקה מיוחדת וגם מששוכנע ביהמ"ש בכל הדרוש, עדיין לא היה המחוקק שבע רצון ונינוח, אלא דרש חיזוק להרשעה על פי הודעה כזו. גם אם עברה ההודעה את מבחן סעיף 10א(ג) הקובע כי "ביהמ"ש רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה... אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים ירשמו", לא היה המחוקק שקט ובאי שקט זה ליוותה הפסיקה את חששות השופטים. בענייננו, אי אפשר לסמוך על העדה מירב שהעידה שהמנוח נדקר במברג כאשר ברור שהוא נדקר בסכין והיא עמדה בדבריה בפני החוקר באיתנות על עמדתה כי מדובר במברג ולא בסכין, וכן היא העידה כי המנוח נדקר גם בלב וגם בצוואר וידוע לנו כי הוא לא נדקר בצוואר. אף כי קיים חשד ואולי חשד כבד נגד דורון, אין לתת הסבר לתמיהות של עד "מקשקש" בהסברים שהעד עצמו שולל אותם. אשר לדברי דורון לג'אן - דורון הודה בפני ג'אן בתקיפת המנוח, אך אין בכך חיזוק לעדות מירב בדבר הדקירה שדקר דורון את המנוח. על כן יש לזכות את דורון ומחמת הספק מעבירת הריגה.
ד. השופט קדמי: אכן הפרטים שמסרה מירב בדבר טיבו של הכלי שבו בוצעו הדקירות (במברג דווקא כאשר קרוב לוודאי שבוצעו בסכין) ובדבר מיקום הדקירות (בצוואר ובלב, כאשר המדובר בדקירה בלב בלבד), התבררו כבלתי תואמים למציאות, אך אין באי התאמה זו, ככל שתהא "מהותית", כדי לערער לחלוטין את "גירסת הדקירה" הבסיסית שמסרה מירב בהודעותיה במשטרה. ביהמ"ש לא התעלם מ"אי ההתאמה" ופירט בהכרעת הדין הסברים אפשריים לקיומה. התרשמותו היתה שמירב לא שיקרה ועמדתו הנחרצת של ביהמ"ש היא כי פחדה של מירב מפני שני המערערים הוא שהניע אותה לחזור בה מהודעות אלו. בנסיבות העניין אין לומר שביהמ"ש לא היה רשאי לתת אמון ב"גרעין הקשה" של הגירסה של מירב, היינו שהמערער דקר את המנוח. אפילו אם יש ליטול מידה גדושה ממשקל הודעות מירב בשל "אי ההתאמה" ניתן לאשר את הרשעת דורון כאשר את מקומה של הראייה העיקרית תופסת ההודעה שמסר העד אלי ג'אן במהלך חקירתו במשטרה על דברי דורון ביום האירוע ואילו הודעותיה של מירב מצטרפות להודעתו ותומכות במסקנה המתחייבת ממנה.
ה. העד ג'אן מסר בהודעה במשטרה כי סמוך לאחר המקרה אמר לו דורון "שמעת, רבתי מכות" עם המנוח, "והיו 'דקירות'...". מהקשר הדברים ברור שאמירתו של דורון "היו דקירות" פירושה שהוא מאשר "אני דקרתי אותו". כך הבין את הדברים גם ג'אן עצמו. הפיכת היוצרות, היינו כשעדותו של ג'אן על הודעתו של דורון היא העדות העיקרית ועדותה של מירב מהווה חיזוק, אינה מקפחת את דורון בהגנתו. הסניגור עשה כל שמצא לנכון לעשות על מנת ליטול מכוחם הראייתי של שני הגורמים האמורים ואופן השילוב ביניהם נותר להכרעת ביהמ"ש. על כן יש לדחות את ערעורו של דורון. כמו כן יש לדחות את ערעורו של אבי ויש לדחות את הערעורים על העונשים.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אריאל. עו"ד אביגדור פלדמן למערערים, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 6.6.99).
ע.פ. 1742/99 - יאסר דכא ושלשה אחרים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בגרימת חבלה חמורה ואיומים(ערעור על חומרת העונש - הערעור של שניים מהמערערים נתקבל ושל שניים נדחה).
א. המערער 1 גילה שנגנב מביתו סכום של 60,000 דולר וחשדו נפל על קרוב משפחתו (להלן: המתלונן). באחד הערבים הגיעו ארבעת המערערים, אחים, לביתו של המתלונן ודרשו ממנו להשיב את הכסף הגנוב. המתלונן הכחיש כל קשר לגניבה. הוא הוסע ברכבם אל מסגד ביפו כדי שישבע בקוראן שלא גנב את הכסף. בהיותם במסגד תקפו אותו ארבעת המערערים והכוהו מכות נמרצות בראשו ובכל חלקי גופו באלות עץ ובידיים ואיימו להרגו. למתלונן נגרמו חבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל נסיבות העבירה והעבריינים, לרבות תסקיר קצין מבחן שהמליץ לא להטיל עונשי מאסר על המערערים, והגיע למסקנה שרק עונש מאסר הולם את נסיבות המעשה הבריוני שביצעו המערערים. לפיכך הטיל על שני המערערים הראשונים 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, המערער 3 נדון ל-21 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי והמערער 4 נדון ל-15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. השופט הבחין בין העונשים על רקע עברם הפלילי של המערערים וחלקם היחסי בפרשה. הסניגור ביקש שלא להטיל מאסר בפועל על המערערים בהתחשב במשפחותיהם וכן בעובדה שנעשה הסכם "סולחה" בין המערערים למתלונן ולמשפחתו. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו ביחס למערערים 2 ו-4 ונדחו ביחס למערערים 1 ו-3.
ב. ביהמ"ש אינו יכול להותיר אירוע חמור כפי שהתרחש בפרשה זו ללא תגובה עונשית המתבטאת במאסר בפועל. מה שמכריע את הכף בענייננו הוא חומרת המעשה, והחירות שנטלו לעצמם ארבעת המערערים בעשיית דין עצמי. הם עשו שפטים במתלונן שחשדו בו בגניבה, כאילו אין דין ואין דיין בישראל. ההסתמכות על "סולחה" אף היא מלמדת על גישה כאילו חל דין אחר מחוץ לערכאות על המעורבים בביצוע העבירה. אכן, עברם הפלילי של המעורבים בעבירה אינו מכביד, אך המעשה שהם עשו חמור ביותר ומחייב תגובה עונשית הולמת. עם זאת, חלקם של המערערים בפרשה ונסיבותיהם האישיות מצדיקים אבחנה נוספת מעבר לזו שנעשתה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ג. המערער 1, היה כפי הנראה הרוח החיה בפרשה. הוא האח הבכור ומסע החקירה והנקמה היה בעקבות חשדותיו כי סכום כסף נכבד נגנב ממנו. כמו כן יש לו עבירות קודמות בעבירות של תקיפה ואיומים ואין להתערב בעונש שהושת עליו. המערער 3 גם הוא בעל הרשעות קודמות ועבירות סמים ועברו הפלילי מכביד בהשוואה ליתר אחיו. לפיכך נדון לתקופת המאסר הארוכה ביותר. גם בעניינו אין מקום להתערב בעונש שנגזר. למערער 2 אין הרשעות קודמות מלבד הרשעה אחת בגין העלבת עובד
ציבור ומתסקיר המבחן עולה כי מדובר באדם נורמטיבי שהסתבכותו בעבירה היתה כרוכה "במחוייבותו המשפחתית". בהתחשב בחלקו הוחלט להפחית את עונשו ולהעמידו על מאסר של 6 חודשים בפועל. המערער 4 הוא צעיר האחים ללא עבר פלילי וגם בעניינו ניתן להקל ולהעמיד את עונשו על תקופה של מאסר 6 חודשים. לגבי שני מערערים אלה תוגש חוות דעת של הממונה על עבודות השירות כדי להחליט אם ניתן להטיל עליהם ריצוי העונש בעבודות שירות.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד משה שרמן למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 3.6.99).
בש"פ 3416/99 - דני אמונה נגד מדינת ישראל
*ביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי מעצר בית (ערר על ביטול שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקה ואספקה של כ-1,000 טבליות אקסטזי ושוחרר בערובה חרף עמדת המדינה שראוי לעצרו עד תום ההליכים. ערעור המדינה על החלטה זו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. העורר שוחרר בתנאים מגבילים שכללו מעצר בית מלא והוא הפר את תנאי המעצר כאשר נמצא באחד הימים בחנות המנוהלת על ידי גיסו, כאשר הוא מבקש מן הגיס את רכבו. עקב ההפרה של תנאי השחרור הורה בימ"ש השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים הערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר לביהמ"ש העליון נדחה.
הסניגור טוען שעל פי פסיקת ביהמ"ש העליון הפרה אחת של תנאי שחרור בערובה, שאינה מלווה בביצוע עבירה כלשהי, אינה עילה מספקת לביטול שחרור בערובה. אכן, מחד גיסא יש גישה ליברלית יותר ממה שהיה בעבר לגבי עצם שאלת המעצר ומאידך גיסא אם המשוחרר בערובה מפר את האמון צריכה להיות לזה סנקציה משמעותית. במקרה דנן מדובר בנאשם בעבירה שבדרך כלל גוררת מעצר, מפני שקשה לפקח על כך שלא יעבור עבירות נוספות מאותו סוג במסגרת חלופת מעצר. כמו כן לעורר רשימה של הרשעות קודמות די נכבדה. כאשר שוחרר מלכתחילה ע"י בימ"ש השלום ולאחריו ע"י ביהמ"ש המחוזי היה זה לאחר לבטים רבים. כך שעצם העובדה שהוא שוחרר בעבר ממעצרו אינה מלמדת שכך צריך להמשיך במקרה דנן. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטה לעצור את העורר מחדש.
(בפני: השופט אילן. עו"ד חיים אוחנה לעורר, עו"ד עודד שחם למשיבה. 31.5.99).
ע.א. 2850/99 - שמעון בן חמו נגד טנא נוגה בע"מ
*קבלת בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
בין המבקש לבין טנא נוגה נחתם בינואר 81 הסכם הפצה, שלפיו מונה המבקש למפיץ בלעדי של מוצרי טנא נוגה באזור אשדוד ויבנה (להלן: הסכם ההפצה). בהמשך נחתמה תוספת להסכם ההפצה (להלן: התוספת) שבה נאמר בין השאר "מוסכם בזאת שזכות ההפצה היא קניינו הבלעדי של המפיץ [המבקש]... ידוע ומובן כי [המבקש] הוא אשר בנה את הקו ואין זכות לטנא לבטל הסכם זה". במחצית השניה של שנת 96 הועברה הפעילות העסקית של טנא נוגה למשיבה 6 (להלן: המשיבה), התבצע ארגון מחדש של מערך ההפצה, והתגלע סכסוך בין המבקש לבין המשיבה. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה בה ביקש כי ביהמ"ש יצהיר כי הוא המפיץ הבלעדי של מוצרי המשיבה באזור אשדוד ויבנה. באפריל 99 נתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו שבו דחה את תובענתו של המבקש. פסק הדין עסק אך בשאלה המשפטית שעיקרה פרשנות הסכם ההפצה והתוספת לו. נקבע בפסק הדין כי על אף לשונו של ההסכם והעוול שהדבר עלול לגרום למבקש, יש לדחות את התובענה,
וזאת לאור ההלכה המושרשת, לפיה ניתן להפסיק חוזה הפצה שתקפו לזמן בלתי מוגבל. המבקש ערער לביהמ"ש העליון וביקש כסעד ביניים להורות על הותרת המצב הקיים על כנו עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
ההלכה המושרשת היא שלא ניתן לכפות על יצרן הסכם הפצה לזמן בלתי מוגבל שאין הוא חפץ בו, אלא שלאור לשונו המפורשת של הסכם ההפצה והתוספת לו, אין המקרה דנא דומה באופן מוחלט למקרים שהובאו בעבר בפסיקה, ושאלה משפטית בלתי פשוטה זו תצטרך להיות מוכרעת בגדר ערעורו של המבקש. לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור נמוכים הואיל ומדובר בשאלה משפטית ורצינית למדי. בנסיבות אלה יש לבחון את מאזן הנוחות בין הצדדים ובחינה זו מביאה למסקנה כי האיזון יושג יופסק באמצעות המשך השמירה על המצב הקיים בתוספת הפקדת ערבות בנקאית להבטחת הנזקים העלולים להיגרם למשיבות. הערבות תהיה על סך 300,000 ש"ח.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אביחי ורדי למבקש, עו"ד רון רוטמן למשיבות. 6.6.99).
רע"א 3297/99 - מתתיהו בורכוב נגד שלום סקופס
*דחיית בקשה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
המבקש והמשיב הם אנשי עסקים המכירים זה את זה שנים רבות. המבקש מסר למשיב שיק דחוי על סכום של 424,000 דולר להבטחת הלוואות שלווה ממנו, ומשהציג המשיב את השיק לפרעון ולא נפרע הגיש בקשה לביצוע השיק בלשכת ההוצל"פ. הוגשה התנגדות והדיון בה הועבר לביהמ"ש המחוזי. בהסכמת הצדדים הועבר הנושא להכרעת בורר ובהחלטה נאמר כי "הבורר יהיה כפוף לדין המהותי ולדיני הראיות וינמק את פסק דינו". הבורר נתן פס"ד בה דחה את ההתנגדות. המשיב ביקש לאשר את פסק הבוררות והמבקש ביקש לבטלו. עילות הביטול שעמדו ביסוד בקשת המבקש היו כי הבורר התעלם מן הדין המהותי, כי תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, כי השיק היה נקוב במטבע זר ואינו חוקי וכיוצא באלה טענות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבורר לא התעלם מן הדין המהותי וכי תכנו של הפסק אינו מנוגד לתקנת הציבור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כלל ידוע הוא כי אפילו הוטל על בורר לפסוק על פי הדין, הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון שהבורר עלול לטעות בבואו לפסוק על פי הדין, שהרי הצדדים הם שבחרו את הבורר והם שסמכו על יכולתו לפסוק את הדין. בענייננו, הבורר נתן את דעתו על הוראות החוק שהיו צריכות לעניין ופסק במחלוקות תוך שהוא מנמק את פסיקתו ומבסס אותה על הוראות החוק והפסיקה. אפילו טעה בפירוש הוראות החוק ודאי שלא התעלם מהן. טעות איננה התעלמות ולפיכך איננה עילה לביטול הפסק.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ז. פרידמן למבקש, עו"ד ד. אדירי למשיב. 13.6.99).
ע.פ. 1872/98 - מוחמד אבו טאלב נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות סמים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע על פי הודאתו בהחזקת 75 גרם הרואין שלא לצריכה עצמית ובהחזקת כלים לשימוש בסם. הודאתו נעשתה במסגרת הסדר טיעון שלפיו התביעה תבקש מאסר בפועל של 3 שנים והפעלה במצטבר של ששה חודשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער וכן מאסר על תנאי וקנס כספי. בטיעון ביקשה הסניגוריה כי המאסר על תנאי יופעל בחופף ולא יוטל קנס כספי. בסופו של הליך גזר ביהמ"ש למערער 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים
מאסר על תנאי, הפעיל את המאסר המותנה במצטבר וכן הטיל על המערער קנס של 25,000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד הצטברות תקופת המאסר על תנאי שהופעל וכנגד הקנס. הערעור באשר למאסר על תנאי שהופעל במצטבר נדחה ובאשר לקנס נתקבל.
אשר למאסר על תנאי שהופעל - הכלל לפי סעיף 58 לחוק העונשין, כי מאסר על תנאי שהוטל לאחר שהורשע אדם בעבירה נוספת מאותו סוג יופעל במצטבר אלא אם ציווה ביהמ"ש שהרשיעו בעבירה נוספת, מטעמים שירשמו, כי שתי תקופות המאסר ירוצו באופן חופף. שופט ביהמ"ש דלמטה לא ראה טעם מיוחד כזה ואין הצדקה להתערב בהחלטתו. אשר לעונש הקנס - צודקת התובעת בטענה כי בעבירות הקשורות בסחר בסמים, מן הראוי להטיל עונשים כספיים שיש בהם כדי לסכל את כוונת הרווח הכרוכה בעבירות הסמים. עניינו של המערער שונה בשל נסיבותיו האישיות. הוא החזיק אמנם כמות מסחרית נכבדה של סם, אך הוא היה במשך שנים מכור לסמים ומצבו הכלכלי הדרדר בסמוך למאסרו. בנסיבותיו האישיות המיוחדות ובהתחשב בכך שנדון לתקופת מאסר משמעותית, אין להוסיף על עונשו את תשלום הקנס ועל כן הוא יבוטל.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גבאי שלומציון למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 3.6.99).
בש"פ 3716/99 - מדינת ישראל נגד ניר שטרית
*ביטול שחרור בערובה בבקשה לעיון חוזר של נאשם בעבירות סחיטה, תקיפה, הדחה וכד' (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, כבן 23, הואשם בעבירות של סחיטה, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה, איומים, הדחה בחקירה ואחזקת סכין שלא כדין. המתלונן העיקרי הוא צעיר כבן 18, שלא הכיר את המשיב עד שנפגשו במועדון לילה. המשיב תקף אותו, היכה אותו ובעט בו, ולאחר מכן, במשך כששה חודשים, התעלל בו באכזריות, סחט ממנו כספים ואיים עליו. במשך כחודשיים אחרי שנדרש לחקירה נמנע המשיב מלהתייצב ובמהלך התקופה תקף את אחותו של המתלונן ואיים עליה. למשיב גם עבר פלילי משמעותי. בתחילה ציווה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך בבקשה לעיון חוזר, ציווה לשחררו בערובה ובתנאים. ביהמ"ש העליון קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים מן הטעם שמעשיו מצביעים על הסיכון הנשקף ממנו. חלפו כ-3 חודשים ושוב הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר והפעם נסמכה בקשתו על חוות דעת של פסיכיאטרים שבדקו אותו במהלך התקופה שחלפה מאז ניתנה החלטת ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש המחוזי החליט אחרי התלבטויות ו"לא בלי היסוס" כי חל שינוי בנסיבות המצדיק את שחרורו של המשיב בערובה. הערר נתקבל.
ראשית, אין תשתית עובדתית מספקת שעליה ניתן לסמוך את הטענה שחל שינוי בנסיבות, במובן זה שמצבו הנפשי של המשיב התדרדר עד כדי כך שאין להחזיקו במעצר. שנית, אפילו היתה תשתית מספקת לכך, גובר עליה החשש החמור ששחרורו של המשיב יסכן את המתלונן, את אחותו, את העדים ואת הציבור. זה מקרה שבו על ביהמ"ש להעלים עיניו ממצוקתו של היחיד נוכח מצוקתו של הציבור. מעשיו של המשיב, במשך חודשים, מעידים על אופיו האלים, על כך שאין עליו מורא של רשויות החוק ועל כך שאינו נרתע מלנקוט באיומים ובאלימות כדי להשיג את מבוקשו. הם מעידים על כך שאינו ראוי לאמון ואין לבטוח בו. הם גם מעידים על כך שאם ישוחרר מן המעצר ימלט מן הבית שבו יהיה עליו לשהות, יאיים על מי שיופקדו על שמירתו ויעלם. לפיכך יש לבטל את ההוראה על שחרורו בערובה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד מיטל יצחקי למשיב. 9.6.99).
רע"א 432/99 - ג.י.רום יזמים בע"מ נגד טיסן... בע"מ ואח'
*דחיית בקשה להתיר המצאת מסמכים לחו"ל כאשר הועלתה ע"י הנתבעים טענה של הסכם בוררות (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תובענה נגד המשיבה שהיא חברה הרשומה בגרמניה. יחד עם כתב התביעה הגישה בקשה למתן היתר להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, והמשיבה התנגדה בטענה כי בין הצדדים נחתם הסכם בוררות, ומכיוון שממילא צפוי כי בשל כך יעוכבו הליכי התובענה שהוגשה לביהמ"ש, הרי שאין טעם במתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט בשלב זה. הרשם נעתר לבקשה להמצאת המסמכים אל מחוץ לתחום השיפוט ועררה של המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אף אם מתמלאים התנאים הקבועים בתקנות להמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, אין לתובע זכות קנוייה לקבל היתר המצאה ולביהמ"ש שמור שיקול דעת לסרב לבקשה. אין טעם להטריד ללא צורך נתבע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט, כאשר ברור מראש כי מדובר בהליך סרק, שבו, מצד אחד, יקנה ביהמ"ש סמכות לדון בתובענה, אך מאידך יקבע כי אין מקום לדון בתובענה מטעם זה או אחר, ובענייננו בשל הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סמכותו של ביהמ"ש להתיר המצאה של כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט התפרשה בפסיקה כסמכות בשיקול דעת ביהמ"ש. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי שבגדר הדיון בבקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, אין סיבה שלא לבחון גם את שאלת עיכוב ההליכים עקב קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים, ועניין זה צריך להוות נדבך נוסף בשיקול דעת של ביהמ"ש בהכריעו בדבר מתן היתר המצאה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד משה פרייליך למבקש, עוה"ד אורי קיסרי וגב' נירה קורי למשיבה. 1.6.99).
בש"פ 3561/99 - ראיד נאשף ואוסמה מסרווה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של יבוא הירואין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של נאשף נתקבל ושל מסרווה נדחה).
העוררים נעצרו עד תום ההליכים לאחר שהואשמו בעיסקה של ייבוא חצי ק"ג הירואין מלבנון. העיסקה נצפתה ע"י תצפיתן של המשטרה ממרחק מסויים, אך התצפיתנים לא יכלו לזהות בוודאות את העוררים. לאחר שנזרקה חבילת הסמים מעבר לגדר, נראה אחד מהנאשמים שבכתב האישום אוסף את החבילה וחובר לשני ויחד החלו לרוץ לכיוון הכביש. כשנתקלו באנשי משטרה התפצלה החבורה - שניים ברחו לכיוון אחד ונאשם שלישי ברח לכיוון אחר. במהלך המרדף היה שלב שבו נותק קשר עין עם הבורחים. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את שלשת הנאשמים עד תום ההליכים. אחד מן הנאשמים לא הגיש ערר ואילו השניים הגישו ערר. הערר נתקבל לגבי העורר הראשון ונדחה לגבי העורר השני.
לגבי מסראווה המשקל המצטבר של הראיות הנסיבתיות מספיק כדי לבסס את החלטת ביהמ"ש שיש נגדו ראיות לכאורה. שונה מצבו של נאשף. איש לא זיהה אותו בוודאות כחלק מן החבורה. הוא אמנם נמצא בשעת לילה בנסיבות מחשידות וכשנשאל למעשיו השיב תשובה לא מספקת, אך עדיין קיימת אפשרות שבסופו של דבר העניין לא יסתיים בהרשעה. לאיש גם אין הרשעות קודמות בעבירות סמים. בנסיבות אלה הראיות אינן מצדיקות המשך מעצר עד תום ההליכים. אשר לשאלה אם לקבוע חלופת מעצר - חלופת מעצר קובעים כאשר יש עילה למעצר אך ניתן להשיג את המטרה בדרך של חלופה. הסיבה בגללה נתקבל הערר נוגעת למשקלן של הראיות, ובראיות מן הסוג שיש נגד נאשף ראוי לשחררו בערובה מבלי לקבוע חלופת מעצר.
(בפני: השופט אילן. עו"ד דוד זילברמן לעוררים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 1.6.99).
ע.א. 3921/99 - גדעון רייכר ורפי גינת נגד ...EXPORT ROY THEואח'
*דחיית טענה של מי שהוזמן כעד כי עדותו פוגעת בזכותו לפרטיות (הבקשה נדחתה).
המבקשים הוזמנו למסור עדות והם ביקשו למנוע את מתן עדותם בהסתמך על זכותם לפרטיות. בקשתם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש נדחתה. על פי סעיף 1(א) לפקודת הראיות "מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין...". ביהמ"ש רשאי לסרב להזמין עד אם אין צורך בעדות או שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת. לכאורה ובאופן כללי לא ניתן לומר כי העדויות שנתבקשו בעניין דנא הן בלתי רלבנטיות. חובתו של כל אדם המוזמן ליתן עדות לעשות כן. הכנסותיו והשתכרותו של אדם, שעליהן אמורים המבקשים להעיד, אינן באות בגדרם של החסיונות הסטטוטוריים וההלכתיים המוכרים בישראל. סעיף 35 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי הוראות החוק אינן גורעות מהוראות כל דין אחר, ומכאן שאין הוראות החוק גורעות מחובתו של כל אדם שהוזמן להתייצב וליתן עדות בבימ"ש. עם זאת, הזכות לפרטיות זכתה להגנה סטטוטורית וכיום קיבלה מעמד חוקתי על חוקי. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לזמן את העדים שעדותם תשמע בדלתיים סגורות ותחת צו חסיון. במהלך שמיעת העדויות יוכל ביהמ"ש לשקול אם להתיר את השאלות כשאלות רלבנטיות אם לאו, ויעשה את האיזון הנכון בין האינטרסים של התובעים מחד ושל העדים מאידך.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 14.6.99).
ע.פ. 3610/99 - סאמי שיבלי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד בעבירות אינוס (בקשה לעיכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בעבירות של מעשה מגונה, אינוס וכליאת שווא כאשר לפי הטענה אנס את המתלוננת במכונית, כשהסיע אותה לביתה. בסופו של דבר זוכה מעבירת האינוס מחמת הספק לאחר שהביא עדות רפואית שאין הוא יכול לבצע חדירה בניגוד לרצון הקרבן בשל בעייה רפואית. מאידך הורשע בשתי עבירות של מעשה מגונה וכליאת שווא בכך שהחזיק את המתלוננת במכונית בניגוד לרצונה ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. המבקש ערער על הרשעתו והוא מבקש לדחות את ביצוע העונש עד סיום ההליכים בערעור. הסניגור מיקד את דבריו בשתי נקודות: שביהמ"ש קיבל ראייה שלא כדין; אם עדות המתלוננת לא התקבלה לגבי האינוס לא היה מקום לקבלה בעבירות אחרות. הבקשה לעיכוב הביצוע נדחתה.
צריך להבחין במקרים שבהם התנהל המשפט כשהנאשם משוחרר בערובה, לבין מקרים שבהם הנאשם היה במעצר במהלך המשפט. כשהנאשם מרצה כבר את המאסר צריך מידה גדולה יותר של שכנוע כדי להפסיק את המאסר ולשחררו. בענייננו היה העורר נתון במעצר עד תום ההליכים והוא ממשיך בריצוי המאסר. אם היה מקום להחזיקו במעצר כשעמדה לזכותו חזקת חפות, ודאי שאין מקום לשנות החלטה זו כשהורשע, אלא אם כן נראה בעליל, שיותר מתקבל על הדעת שהערעור יתקבל ממה שיידחה. אין לומר זאת בענייננו. אין צורך להכריע בשלב הזה בשאלה אם הראייה שהוגשה שלא כדין אכן היתה קבילה אם לאו, שהרי גם אם הסניגור צודק עדיין אין פירושו של דבר שהכרעת הדין מתבטלת בשל כך. אשר לטענה בדבר אמינות העדה - ביהמ"ש אומר במפורש שיש ספק סביר ביחס לשאלת האינוס, אך מוסיף ואומר "מבלי שהדבר יגרע כהוא זה מן האמון שנותנים אנו בעדותה של... (המתלוננת)". בנסיבות אלה אי אפשר לומר שברור ומובן מאליו כי ביהמ"ש יקבל את הטענה הנוגעת למהימנות העדה.
(בפני: השופט אילן. עו"ד חיים אוחנה למבקש, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 8.6.99).