תקציר סביר כרך נ"ג חוברת 22

בג"צ 3648/97 ואח' - ישראל סטמקה ואח' נגד שר הפנים ואח'

*החלת חוק השבות וחוק האזרחות על בני זוג לא יהודים שנישאו ליהודים "בנישואי פארגואי"(העתירות נתקבלו חלקית).

א. 28 עתירות מעוררות אותן שאלות משפט הצורכות פתרון. פלוני, יהודי ואזרח ישראל, נושא לו לאשה בנישואי חוץ - בין בנישואי התכתבות ("נישואי פאראגוואי") ובין בנישואין בין נוכחים במדינת חוץ - את פלונית, כאשר פלונית אינה יהודיה ואינה אזרחית ישראל. כיוצא בכך כאשר יהודיה ואזרחית ישראל נושאת לאיש באותה דרך את פלמוני והלה אינו יהודי ואינו אזרח ישראל. 4 שאלות הועמדו להכרעה בבג"צ: האם זכאי בן הזוג הזר הלא יהודי לזכויות אותן מקנים חוק השבות וחוק האזרחות ליהודי שעלה ארצה?; במרבית העתירות מתבקש בן הזוג הלא יהודי לעזוב את הארץ לתקופת חודשים עד שיהא סיפק בידי משרד הפנים לבדוק את עניינם של הנישואים לגופם אם הם נישואי אמת או נישואים פיקטיביים, האם מוצדקת מדיניות זו וראוי להמשיך בה?; בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה - לאמור: אותו לא יהודי אינו זכאי בזכויותיו של יהודי על פי חוק השבות מה הוא מעמדו על פי חוק האזרחות והאם הוא זכאי לזכויות יתר על פי חוק זה?; רוב העותרים מוסיפים ומבקשים כי מעמדם כנשואים יירשם במירשם האוכלוסין, והשאלה היא אם צודק משרד הפנים בסרבו להיעתר לבקשה זו. העתירות נתקבלו חלקית.
ב. במשך שנים רבות ועד לפני זמן לא רב פירש משרד הפנים את חוק השבות, שבן הזוג הלא יהודי של יהודי אשר היה אזרח ישראל לעת הנישואין, זכה עם נישואיו במעמד של יהודי לפי חוק השבות ובמעמד של עולה לפי חוק האזרחות משל היה יהודי. משנת 95 שינה משרד הפנים את טעמו והחל לפרש את החוק כך שאותו בן זוג שאינו יהודי לא יבוא בגדרי חוק השבות, וממילא לא יזכה בזכויותיו של יהודי, לרבות לא בזכותו לקבל את אזרחות ישראל לרצונו בלבד. על רקע זה טוענים העותרים כי רשויות משרד הפנים מנועות הן לשנות את הפרשנות של החוק. טענה זו יש לדחות. בבוא ביהמ"ש לפרש הוראת חוק יתן משקל קל מאוד לעובדה שהרשות המבצעת פירשה את החוק פירוש מסויים במשך שנים. מי שמפרש את החוק הוא ביהמ"ש ולא הרשות המינהלית המבצעת.
ג. חוק השבות בתיקון משנת 70 סעיף 4א(א) קובע לאמר "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות... מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי...". סעיף 4א(ב) קובע "אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א) עודו בחיים אם לאו ואם עלה ארצה או לאו". חוק האזרחות מתאים עצמו לחוק השבות. העותרים טוענים כי סעיף 4א(א) לחוק השבות מורה שהזכויות של יהודי לפי חוק השבות ושל עולה לפי חוק האזרחות "מוקנות גם... לבן זוג של יהודי" כך שבן זוג של יהודי זכאי לעלות ארצה ולהיות לאזרח ישראל. המשיבים אומרים כי "בן זוג" כהוראתו בחוק השבות אין עניינו אלא במי שהיה בן זוגו של יהודי לעת שאותו יהודי לא היה או טרם היה אזרח ישראל. בעניין זה הדין עם המשיבים. הזכות לפי חוק השבות מוקנית אך לבני משפחה של יהודים טרם עלותם ארצה. כל אחד מבני הזוג היהודים שבענייננו הינם אזרחי ישראל - בין מלידה ובין לאחר שמימשו את זכות השבות - וממילא אין בכוחם להקנות זכות שבות לבני זוגם.
ד. אשר למדיניות משרד הפנים שבן הזוג שאינו יהודי צריך לעזוב את הארץ למספר חודשים כדי לקיים את הבדיקה אם הנישואים הם פקטיביים אם לאו ואם יש להעניק לבן הזוג זכויות של תושבות ושל אזרחות - מדיניות משרד הפנים מבדילה בין שני סוגי מקרים: הסוג האחד עניינו בנישואין שנערכו כאשר בן הזוג הזר שהה בארץ שלא כדין והסוג האחר כאשר בן הזוג שהה בארץ כדין. באשר לבן הזוג ששהה בארץ
שלא כדין - המדיניות של משרד הפנים נובעת מרצונו להילחם בנישואין פיקטיביים שאינם באים אלא כדי לאפשר ישיבתם בארץ של אותם הנמצאים בארץ שלא כדין. הדרך בה נוקט משרד הפנים של גירוש מן הארץ למשך מספר חודשים חורגת מן המידתיות לצורך ביצוע מדיניותו. לפיכך מדיניות זו פסולה ובטלה. אכן, יתכנו מקרים בהם פיקציית הנישואין תצוץ ותראה לכל במלוא כיעורה גם בלא חקירה ודרישה מעמיקה ואז הדרישה לעזוב את הארץ תהיה כדין. בכפוף למקרים מעין אלה, אסור לו למשרד הפנים לדרוש מן הזר כי יעזוב את הארץ קודם בדיקת תקינות הנישואין. במקום גירושו מן הארץ ידרש מן הזר מידת הוכחה מוגברת לשכנע את הרשות בכנות הנישואין.
ה. אשר להענקת אזרחות -משכה הכולל של התקופה שבה נבדקת זכות האזרחות נמשכת על פני כ-6 שנים. תחילה נבדקת לאורך הזמן הענקת הזכות לישיבת קבע ורק משזוכה האזרח הזר לזכות ישיבת קבע מתחילה תקופת המבחן לזכות האזרחות. עניין תושבות הקבע לא עלה בבג"צ בטיעונים מקיפים ועל כן לא יידון הנושאבתיק זה, מה גם שהוא עומד בדיון בבג"צ בתיק אחר וההכרעה תהיה באותו תיק. אשר לנושא ההתאזרחות - קביעת מסגרת של 6 שנים בקירוב עד שהשר מוכן להתחיל ולדון בבקשת ההתאזרחות של בן הזוג הזר, מעבירה את שיקול דעתו של שר הפנים אל מעבר לגבולות שהושמו לסמכותו. ההנחיות שקבע אינן עומדות במבחן הסבירות והמידתיות. אל לו לשר הפנים לתלות את תחילת הדיון בבקשת אזרחות בחלוף הזמן הנדרש להקניית מעמד של תושב קבע כאשר מדובר בבן זוג זר.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. 4.5.99).

ע.א. 1548/96 - זהבה לופו נגד בנק איגוד לישראל בע"מ

*דחיית בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור(בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת ובעלה הם בעלים משותפים של נכס מקרקעין. בגין חובות הבעל לבנק נרשמה בספטמבר 88 משכנתא על הנכס לטובת הבנק. ביולי 92 פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בבקשה להכריז על בטלות המשכנתא, למצער ביחס לחלק הנכס הרשום בבעלותה. המבקשת טענה כי השטר הוגש לה לחתימה ע"י בעלה וכי חתמה עליו בהיסח הדעת מבלי לקרוא את תוכנו ומבלי להבין את מהותו. יצויין כי החתימות על גבי שטר המשכנתא אושרו ע"י עו"ד, ובאישור נאמר כי שני הממשכנים התייצבו וחתמו על השטר לפניו, לאחר שהסביר להם את מהות העיסקה. המבקשת טוענת שמעולם לא ראתה את עורך הדין. הלה הוזמן כעד מטעם הבנק אך ביהמ"ש המחוזי שהאמין לגירסת המבקשת אודות הנסיבות בהן הוחתמה על גבי שטר המשכנתא, העדיף את גירסתה גם לעניין אי נוכחותו של עוה"ד במעמד החתימה. ביהמ"ש נעתר לבקשת המבקשת והצהיר כי המשכנתא בטלה וציווה למחוק רישום זה. הבנק הגיש ערעור על פסה"ד וערעורו תלוי ועומד. הבקשה דנא היא כי יותר למבקשת להגיש כראיות נוספות במסגרת הערעור שתי חוות דעת של גרפולוג מומחה, אישור בדבר תלונה שהגישה למשטרה נגד בעלה ותצהירים מפי המבקשת ומפי ב"כ. הבקשות נדחו.
ב. לפי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, מוסמך ביהמ"ש שלערעור להרשות הבאת ראיה נוספת, אם ראה צורך בכך "כדי לאפשר לו מתן פס"ד, או מכל סיבה חשובה אחרת". נהוג להבחין בין "הבאת ראיה נוספת להוכחת עובדה, שאירעה לפני מתן פסה"ד שמערערים עליו, ונטענה לפני הדרגה הראשונה", לבין "הבאת ראיה נוספת להוכחת עובדה חדשה שאירעה אחרי מתן פסה"ד". טענת המבקשת בדבר זיוף חתימתה, מציגה התרחשות עובדתית שונה לחלוטין מזו שניצבה ביסוד תביעתה ואינה עולה
בקנה אחד ולמעשה אף סותרת את העובדות שנטענו בתצהיר ובעדות שמסרה המבקשת בביהמ"ש המחוזי.
ג. זאת ועוד, ככלל, ייטה ביהמ"ש להתיר הבאת ראיה להוכחת עובדה, שנטענה לפני הערכאה הראשונה, רק אם שוכנע שדבר קיומה של הראייה (שאמנם נראית כנחוצה להכרעה) נודע למבקש רק לאחר מתן פסה"ד ושאף בשקידה סבירה לא היה בידי המבקש לגלות את הראיה מבעוד מועד. גם תנאי זה אין המבקשת מקיימת.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' חיה אזולאי למבקשת, עוה"ד עמי אוסנת וגד טיכו למשיב. 17.6.99).

רע"א 5103/95 + ע.א. 6119+6120/95 - טובה דשת ואח' נגד שלום אליהו ואח'

*ע.א. 6119+6120/95 - מעמד של מנהלי עזבון עפ"י הצוואה בבקשה לקיים צוואה *הסתלקות יורשים מזכויותיהם לפי צוואה כדי לרשת כ"יורשים" עפ"י דין ולעקוף תנאי בצוואה *החלת דוקטרינת תום הלב בדיון על הסתלקות יורשים מזכויותיהם עפ"י צוואה(הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט טירקל נגד דעתו החולקת של השופט מצא).
א. המנוח עובדיה אליהו (להלן: המנוח) נפטר באוגוסט 87 והשאיר אחריו אשה, 3 בנים ובת. המנוח השאיר צוואה בה הותיר את כל נכסיו "ללא יוצא מן הכלל" ו"בכפוף לאמור מטה" לבנים. בסעיף 4 לצוואה נכתב לאמור "אני קובע בזאת מפורשות ובאופן חד משמעי, שבני הנ"ל יקבלו את חלקם כאמור בעזבוני, אך ורק לאחר פטירת (האשה) ובשום פנים ואופן לא לפני כן". בסעיף 5 לצוואה מינה המנוח את שתי המערערות כמנהלות עזבונו עד לחלוקת העזבון לבנים לאחר פטירת אמם. לאחר פטירת המנוח הגישו הבנים תצהירי הסתלקות מכל זכויותיהם "שמקורם בצוואה בלבד". המערערות עתרו לקיום הצוואה והבנים הגישו התנגדות לקיום הצוואה ובמקביל הגישו הבנים בקשה למתן צו ירושה לעזבונו של המנוח שלפיו היורשים החוקיים הם אשתו וילדיו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הסתלקות הבנים תקפה ובשל הסתלקות זו בטלות הוראות הצוואה, לרבות ההוראה שלפיה יחול עיכוב בהנחלת הזכויות עד לפטירת האשה. ביהמ"ש קבע עוד כי אין לפרש את הצוואה כך שהמנוח הדיר את האשה ואת הבת מהעזבון אם כי נישל אותן מהעזבון. ערעור מנהלות העזבון נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט טירקל נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. באשר לטענת המשיבים כי אין למנהלות העזבון מעמד להגיש את הערעור - בפועל יש למערערות אינטרס כידו הארוכה של המנוח, לקיים את הוראות הצוואה, ומה גם שהוטל עליהן לפי הוראות הצוואה לטפל באופן קונקרטי בנכסיו של המנוח כל עוד לא נמסרו לבנים.
ג. המשנה לנשיא ש. לוין: השאלה ראשונה היא אם לפי הדין הקיים רשאים היורשים להסתלק ממנתם לפי הצוואה, אף על פי שכל אימת שלא נתקיים התנאי האמור בסעיף 4, אין היא אלא בגדר זכות עתידית ומותנית. לעניין זה נחלקו דעות המלומדים. ברם אין צורך להכריע בנושא זה בענייננו וניתן להשאיר שאלה זו לדיון בפעם אחרת.
ד. מה דינה של הסתלקות שנועדה לעקוף תנאי בצוואה ולאפשר למסתלק לרשת את חלקו לפי הדין ולא לקיים את התנאי. בספרות המשפטית וקיימת עמדה כמעט אחידה המתירה הסתלקות יורש לפי דין ממנתו בצוואה שתוצאתה היא עקיפת תנאי הנכלל בצוואה והכרזתו כיורש לפי דין הפטור מקיום התנאי. כך שאפשר לקבל את ההנחה כי מבחינת דיני הירושה אין מניעה להסתלקות כאמור, שמטרתה עקיפת תנאי מתנאי הצוואה. עם זאת, אין מדובר כאן אלא בחופש ההסתלקות לפי דיני הירושה. שאלה אחרת היא
שאלת פסלות הסתלקות לפי דינים חיצוניים, המתווספים לדיני הירושה, כגון השימוש בחופש ההסתלקות שלא בתום לב ובנסיבות הפוגעות בתקנת הציבור.
ה. אין ספק בדבר שבהסתלקותם של הבנים היה כדי לסכל את רצונו של המנוח שנכסיו יועברו לבנים רק לאחר מות אמם. זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו הפכה כיום גם לזכות קניין חוקתית מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נוכח מערכת היחסים האחרונה ששררה בין המנוח ובין משפחתו, העדיף לנשל את אשתו ובתו מן העזבון ולהשהות את מסירת נכסיו לבניו עד שהאם תלך לבית עולמה. אין פגם משפטי בשיקוליו של המנוח והוא עשה שימוש סביר בזכות הקניינית והחוקתית שניתנה לו. הבנים לא עשו שימוש ראוי כאשר הסתלקו מן הצוואה כדי לסכל את רצונו של המנוח ולהשתחרר מן התנאי שהציג לקבלתם את מנתם. הפסיקה הישראלית לא נרתעה מלעשות שימוש בדוקטרינת תום הלב כדי לבחון אם יש מקום לפסול הסתלקות יורשים מצוואה. על כן ניתן לראות בהסתלקות ניגוד לדוקטרינת תום הלב ודין ההסתלקות להיפסל.
ו. השופט מצא (דעת מיעוט): המנוח לא הדיר את אשתו ובתו מן הירושה אלא נישל אותן. כשהוא רק נישל אותן אין מניעה להסתלקות יורש על פי צוואה. אין להבחין בין הסתלקות מזכות מיידית ומוחלטת לבין הסתלקות מזכות עתידית או מותנית, ויכלו היורשים להסתלק מחלקם בצוואה למרות שמדובר בזכות עתידית לאחר מות אמם. בהיעדר הוראת הדרה מפורשת בצוואה אין לייחס למנוח כוונה להדיר את אשתו ובתו, אלא אך לנשלן, ואין כל פסול בכך שהסתלקות הבנים מזכויותיהם לפי הצוואה החזירה את אמם ואחותם למעגל היורשים על פי דין. כיוון שכך אין לראות את ההסתלקות כפעולה שלא בתום לב ובנסיבות הפוגעות בתקנת הציבור. ברם, נראה שמכל מקום אין לקבל את נושא השימוש בעניין תום הלב לבדיקת תוקפה של הסתלקות מבחינת הוראות חוק הירושה.
ז. השופט טירקל: הסתלקויותיהם של הבנים נגועות בחוסר תום לב והן בגדר שימוש לרעה בהוראת דין משום שהן עושות שימוש בהוראת סעיף 6 לחוק הירושה לעניין ההסתלקות, שלא לשם הסתלקות תקינה ואמיתית ממנותיהם לפי הצוואה או מחלקיהם בעזבון. ההסתלקויות אינן אלא תחבולה שמטרתה לבטל למעשה את הצוואה ועל כן אין לקבלה. כיוון שכך אין צורך לפסול את ההסתלקויות גם ע"י שימוש במכשיר של "תקנת הציבור" כפי שמציע המשנה לנשיא ש. לוין. ספק אם דרך זאת תפעל לענייננו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, טירקל. עוה"ד צבי פשדצקי ויוסף קמר למערערות, עוה"ד גב' רבקה רזניק-אנגרס ויוסף פריצקי למשיבים. 16.5.99).

ע.א. 3700/99 - ניצולת הקרטל בע"מ ומשה בדש נגד עו"ד אליעזר וולובסקי (בתפקידו כמנהל מיוחד) וכונס הנכסים הרשמי

*סירוב פסילה כאשר הבקשה נובעת מהתבטאויות השופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה למינוי מפרק זמני נגד 6 חברות. המערערים היו שותפים בדרך זו או אחרת לבקשה למינוי מפרק זמני. בבקשת הפירוק נטען, בין היתר, כי החברות נקלעו לקשיים עקב "חרם כלכלי" מאורגן של מספר חברות מתחרות ובהן חברת "אוסם". באוקטובר 97 ביקש המערער 2 את פסילת השופטת מלישב בדין. המערער טען כי עוה"ד אלי זוהר וגבי הייק, המשמשים דירקטורים בחברת "אוסם", הם ידידים קרובים של בעלה של השופטת, ולנוכח קיומה של היכרות אישית, ישנו חשש ממשי למשוא פנים. ביהמ"ש דחה את הבקשה. במרץ 99 התקיים דיון נוסף ושוב
ביקשו המערערים את פסילת השופטת מלישב בדין בטענה כי בהתבטאויותיה היתה חריצת עמדה ברורה לפני קיום דיון מלא במעמד שני הצדדים בבקשה להעברת המנהל המיוחד מתפקידו. עוד תלויות ועומדות הבקשות לפסלות הגישו המערערים בקשת פסלות נוספת בטענה כי היכרות בעלה של השופטת עם עו"ד זוהר אינה היכרות עם פרקליט ככזה, אלא עם מנהל בחברה, שמעוניינת בהליך הפירוק הנדון. ביהמ"ש דחה את שלש הבקשות לפסילתו. הערעור נדחה.
ב. אין לומר כי התבטאויותיה של השופטת מקימות חשש למשוא פנים - אין לומר כי התבטאויות אלה יש בהן עילה לפסילת היושבת בדין. אשר לטענה בדבר ההיכרות עם עוה"ד המכהנים כדירקטורים באוסם - אכן, כאשר ישנה היכרות אישית ליושב בדין, יש בכך לעיתים חשש ממשי למשוא פנים. יש לבחון כל מקרה לגופו, אם ישנו חשש ממשי למשוא פנים, שכן גבולות ההיכרות האישית - הן נורמטיבית והן עובדתית - אינם ניתנים לתיחום וקביעה מראש. בענייננו, ההיכרות האישית הנטענת הינה ידידות, שאינה מוכחשת, בין עוה"ד זוהר והייק לבין בעלה של השופטת. ברם, לבד מן הטענה בדבר תפקידם הפורמלי של עוה"ד זוהר והייק אין בחומר כל תשתית ולו מינימלית לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. משה בדש למערערים, המשיב לעצמו, עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי לכונס הרשמי. 30.6.99).

ע.פ. 772+1362/99 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בעונש בגין מעשים מגונים בקטינות במשפחה על יסוד עדויות הקטינות. החמרה בעונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערער, כבן 33, נשוי לאשתו א', אחותן של הקטינות ב' וג'. המערער הואשם בעבירות מין במשפחה - עבירות של מעשה מגונה שביצע בגיסותיו, וכן בעבירות אינוס ומעשים מגונים. ביהמ"ש זיכה את המערער מחמת הספק מעבירות האינוס והרשיעו בעבירות המעשים המגונים. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל.
ב. בהתאם לממצאי ביהמ"ש נהג המערער להיכנס בשעות הלילה לחדר שבו לנה הקטינה ב' ולעשות בה מעשים מגונים. כאשר הקטינה ג' היתה באה לביתו על מנת לשמור על ילדיו, כאשר אמם - אחותה - לא היתה בבית, נהג המערער להסתגר עמה באחד החדרים ולעשות בה מעשים מגונים. הממצאים האמורים מבוססים על עדויות שתי הקטינות בהן נתן ביהמ"ש אמון מלא, ונמצאה תמיכה בדברי העובדת הסוציאלית שהתרשמה שהקטינה סובלת כפי שסיפרה לה. המערער טוען כי עדויות הקטינות, ב' ו-ג', היו עדויות שעיקרן עלילה על המערער שנבעו מתוך רצון לנקום במערער על מעשיו כלפי העדות, ובעיקר בעקבות כך שהמערער חשף מערכת יחסים אסורה ולא רצויה בין הקטינה ב' לבין בחור לא רצוי. ברם, ביהמ"ש המחוזי היה ער לכל הטיעונים של המערער ונתן אמון בעדויות הקטינות ועל יסודן קבע ממצאים עובדתיים. באלה אין להתערב.
ג. אשר לעונש - המערער ניצל את ילדותן, תמימותן ומסירותן של הבנות לאחותן, ניצול מיני מחפיר. לא את נפשן ואת גופן בלבד פצע המערער, אלא במעשיו יש משום השפלה ופגיעה בכבודן. אין ספק כי המערער גרם לקטינות, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי הצעירה, נזק נפשי שאת תוצאותיו מי ישורן. מדובר במסכת רצופה של מעשים בזויים ומגונים, מעשים שלא היו חד פעמיים. ביהמ"ש שקל את הנסיבות האישיות
של המערער בקבעו את גזר הדין, אך אין בכל אלה כדי להכהות את חומרת מעשיו של המערער. לפיכך יש לקבל את ערעור המדינה ולגזור על המערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, זועבי. החלטה - השופט זועבי, הוסיף השופט קדמי. עוה"ד דרור מקרין וגב' איילת דואן למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 22.6.99).

ע.א. 3668/98 - בסט ביי... בע"מ נגד פידיאס ... בע"מ ואייס ישראל... בע"מ(מחוזי ת"א - ת.א. 1412/97 - הערעור נתקבל).

*אכיפת הסכם שכירות שהבטיח בלעדיות לעסק במוצרי חשמל באזור המסחרי בצומת בילו. *גרם הפרת חוזה והגנת "צידוק מספיק" לפי פקודת הנזיקין. *תביעת פיצויים ואכיפה בהפרת הסכםא. לפידיאס זכויות חכירה במקרקעין באזור המסחרי בצומת בילו. בסט ביי ואייס שכרו מפידיאס שטחי מסחר בצומת בילו לשם ניהול עסקיהן. ביום 12.6.95 נחתם בין פידיאס לבין בסט ביי הסכם שכירות למשך 10 שנים כשמטרת השכירות להפעיל במושכר "עסק למסחר במוצרי חשמל, תקשורת ואלקטרוניקה... ולרבות מחשבים ביתיים ו/או טלפונים סלולריים...". בסעיף 5 להסכם התחייבה פידיאס להעניק לבסט ביי בלעדיות לאמור "המשכיר מתחייב כי במשך תקופת השכירות... לא יתאפשר בדרך כל שהיא, לרבות... השכרה ו/או מתן זכות שימוש ו/או בכל דרך אחרת לקיים בשטח החלקה עסק אשר יעסוק על פי מטרת השכירות של השוכר כהגדרתה לעיל... (להלן - "הבלעדיות")...". נושא הבלעדיות היה מהותי מאוד מבחינת בסט ביי ועל נוסח זה של תניית הבלעדיות הוסכם בתום מו"מ ממושך בין הצדדים.
ב. עוד קודם להתקשרות בהסכם עם בסט ביי, התקשרה פידיאס ביום 1.3.93 עם אייס להשכרת מבנה בצומת בילו כאשר לפי ההסכם מטרת השכירות היא "ניהול עסק של מכירה בקמעונאות ושיווק סיטונאי של מוצרי בית ובנין במושכר ע"י השוכר...". גם בהסכם זה נכללה תניית "בלעדיות" אשר לפיה מתחייב המשכיר שלא להשכיר שטחים "לבתי עסק אשר עיקר פעילותם הינה בתחום של 'עשה זאת בעצמך'... וכיוצא באלו". תקופת השכירות היתה אמורה להסתיים במרץ 97. בעקבות חילופי שליטה באייס נחתם בספטמבר 95 הסכם שכירות חדש בין פידיאס, אייס ובעליה החדשים, למשך כ-10 שנים. בשנת 96 הורחב קו מוצרי החשמל של אייס ע"י הוספת טלויזיות ומכשירי וידאו. בשנת 97 חל "שינוי מהותי" באופי הפעילות של אייס והוקמה מחלקה למכירת מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, שניהולה הועבר לזכיינית - אייס אלקטרו דיפו. במחלקה החדשה החלו במכירת מכשירי חשמל "גדולים" כגון מקררים, מכונות כביסה, ומדיחי כלים, המכונים מוצרי "הקו הלבן". זאת למרות שכבר בשנת 96 ידעה אייס על הבלעדיות שהובטחה לבסט ביי בהסכם השכירות עם פידיאס.
ג. בספטמבר 97 הגישה בסט ביי תביעה לביהמ"ש נגד פידיאס ואייס בה נתבקש מתן צו אכיפה של הסכם השכירות כנגד פידיאס ומתן צו מניעה בגין גרם הפרת חוזה כנגד אייס. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתה העקרונית של בסט ביי, לפיה פידיאס הפרה את תניית הבלעדיות. ביהמ"ש דחה טענת הנתבעים כי בסט ביי השלימה עם הפרת תניית הבלעדיות, וקבע כי בהתנהגותה השלימה בסט ביי עם מכירת מוצרי חשמל קטנים ולא מוצרי "קו-לבן". עם זאת פסק כי אין מקום להטיל על אייס אחריות בעוולה של גרם הפרת חוזה, כיוון שיש לה "צידוק מספיק" במובן סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין. הערעור נתקבל.
ד. הנתבעים מבקשים להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי בעניין פרשנות תניית הבלעדיות ובעניין טענת הויתור אך בעניינים אלה אין להתערב. מאידך יש לקבל את טענת המערערת כי היה מקום להוציא צו מניעה. צו המניעה כאן הוא בבחינת אכיפת חוזה במובן סעיף 2 לחוק החוזים שזכאי לו הנפגע, בכפוף לסייגים המנויים בסעיף 3
לחוק זה. המסגרת היחידה שבא ניתן לסייג מתן צו לאכיפת החוזה היא בנימוק שאכיפת החוזה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין או כי קיים צידוק מספיק לגרם הפרת החוזה. ברם, נימוקים אלה שביהמ"ש המחוזי הסתמך עליהם אין ליישמם בענייננו. אחריותה של אייס קמה משום שמעשיה אינם חוסים בצילו של צידוק כך שנימוק זה נופל.
ה. נימוק אחר של ביהמ"ש המחוזי היה כי מכיוון שבסט ביי מבקשת אכיפה רק למוצרי "קו לבן" ולא לכל המוצרים הרי היא מצמצמת את הסעדים למוצרים מסויימים וזה פתרון שאפשרי במסגרת פשרה, אך אינו אפשרי במסגרת פס"ד הבא לפרש התקשרות חוזית. גם נימוק זה אין לקבלו. אין כל קושי בהוצאת צו מניעה למוצרים מסויימים, כגון מוצרי "קו לבן". צו כזה אינו דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם ביהמ"ש והוא נראה מוצדק בנסיבות העניין.
ו. אשר לנימוקו של ביהמ"ש המחוזי כי קיימת זכיינית שהיא חברה נפרדת והתובעת לא צירפה חברה זו כנתבעת - אכיפת החוזה בדרך של צו מניעה מכוונת נגד פידיאס. בהקשר זה, מציאותו של גורם נוסף בשטח אינה מעלה ואינה מורידה מבחינתה של פידיאס. התחייבותה של פידיאס היתה כי לא תאפשר הפרת הבלעדיות והתחייבות זו על פידיאס לקיים כלשונה וכרוחה.
ז. לאחר שנקבע כי פידיאס הפרה את התחייבותה כלפי בסט ביי, עולה השאלה אם אייס גרמה להפרת תניית הבלעדיות, היינו גרם הפרת חוזה, והתשובה לכך היא חיובית. אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי קיים "צידוק מספיק" לפעולה של אייס. אייס ידעה על סעיף הבלעדיות ואעפ"כ הפרה אותו ללא כל צידוק.
ח. באשר לטיב הסעדים - שאלת הפיצויים שבסט ביי יכולה לתבוע נפרדה מדיון זה בהסכמת בעלי הדין. בהנחה כי בסט ביי זכאית לפיצויים, שאלה היא האם מן הראוי להעניק לה גם סעד אכיפה כלפי פידיאס וצו מניעה כלפי אייס. התשובה לכך היא חיובית. השקפת המחוקק היא, כי יש מקום לאכיפת חוזה ולצווי מניעה בנוסף לתשלום פיצויים. באשר לשאלה של מתן צו מניעה מכח פקודת הנזיקין, אפשר ותועלה הטענה כי אין להוציא צו מניעה כזה משום שהוא לא יחייב את הזכיינית הפועלת בחנות אייס, אשר לא צורפה כצד למשפט. עובדה זו אינה יכולה למנוע מתן צו נגד אייס, אשר במעשיה גרמה להפרת חוזה, והיא אשר נתבעת על כך. ביהמ"ש עוסק בבעלי הדין המצויים לפניו והאפשרות שקיים צד מפר נוסף אינה יכולה להשפיע על זכותה של בסט ביי לצו מניעה נגד אייס, החייבת להביא דבר הצו לידיעת כל מי שפועל בחנות מטעם מטעם אייס ועל אלה לכבד צו כזה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד גבריאל טימיאנקר למערערת, עו"ד גב' רבקה ברוט לפידיאס, עו"ד איל אקוניס לאייס. 17.6.99).

בש"פ 306/99 - שירות הבטחון הכללי נגד שמעון חן

*צו האוסר על עציר להפגש עם עו"ד(הערר נתקבל).

א. ביום 13.1.99 נעצר המשיב על פי צו שהוציא בימ"ש השלום בירושלים ומעצרו הוארך עד ליום 17.1.99. המשיב חשוד בעבירות של חברות ופעילות בארגון טרור ובעבירות נוספות שיש בהן כדי לפגוע בבטחון המדינה. ביום המעצר הוציא השב"כ צו המונע פגישה בין המשיב לבין עוה"ד שלו לתקופה של שלשה ימים. הצו הוצא מכח סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). סעיף זה קובע חריג לזכות של כל עצור להיפגש עם עו"ד ולהיוועץ בו. על פי חוק המעצרים ניתן לערור על ההחלטה המונעת פגישה של חשוד עם עו"ד לפני נשיא ביהמ"ש המחוזי.
ב"כ המשיב הגיש ערר על ההחלטה לפני נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים והנשיא קיים דיון באופן מיידי, שמע טענות ובחן מידע חסוי במעמד צד אחד, ובסיום הדיון נתן החלטה שבה כתב כי איננו סבור שהמידע החסוי כשלעצמו מצדיק מניעה מוחלטת של מפגש בין המשיב לבין ב"כ ועל כן ביטל את צו האיסור כפוף לתנאים ולהתחייבויות של העצור ושל עוה"ד. הערר נתקבל.
ב. צדק נשיא ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע בהחלטתו שהזכות של עצור להיפגש עם עו"ד היא זכות חשובה מאוד ואין לשלול או להגביל זכות זאת אלא במקרים נדירים וגם מטעמים שנקבעו בחוק. לא זו בלבד. גם כאשר קיים טעם מן הטעמים שנקבעו בחוק למניעת פגישה כזאת עדיין המניעה אינה בהכרח מוחלטת, היא צריכה להיות מוגבלת בזמן - קצרה ככל שהנסיבות מאפשרות ומצדיקות, היא יכולה להיות מניעה חלקית מותנית ומסוייגת כשהנסיבות מאפשרות זאת. על כן צדק נשיא ביהמ"ש המחוזי כשביקש לאזן בין הזכות של עצור להיפגש עם עו"ד לבין הצורך למנוע פגיעה בבטחון המדינה.
ג. עם זאת, ועל אף השאיפה לאיזון כאמור, יש קושי רב, על פי טבע העניין, להגיע לאיזון כזה. הקושי עלול לנבוע מחומרת הסכנה לבטחון המדינה. לעתים מדובר בסכנה שאדם או ארגון יגרמו אסון גדול, בכוונה או שלא בכוונה. בענייננו, בנסיבות המקרה, ראוי לאשר את הצו המונע פגישה בין המשיב לבין עו"ד למשך 3 ימים.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד ענר הלמן לעורר, עו"ד נפתלי ורצברגר למשיב. 15.1.99).

רע"א 1389/98 - מזאוי נאסיף נגד מדינת ישראל ואח'

*אי הענקת רשות ערעור כאשר החוק תוקן ומספר המקרים הדומים לאירוע הנדון מועט. *הכרה בפציעה כ"תאונת דרכים" כאשר כדור נפלט מרובה שהוחזק בידי חייל עקב "טלטולי דרך" של מכונית בה נסעו החייל והנפגע(מחוזי נצרת - ע.א.110+122/95 ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל).
א. המבקש (להלן: התובע) נסע בפברואר 86 לטיול בגליל באיזור כפר תבור, ברכב שהיה נהוג בידי המשיב השני (להלן: הנהג). הרכב היה מבוטח ע"י חברת הביטוח רותם על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. באותו רכב נסע גם חייל צה"ל שנפטר לאחר מכן (שלא עקב התאונה). תוך כדי הנסיעה נפלט כדור מרובה גליל שהוחזק בידי החייל. התובע שישב במושב האחורי נפגע מאותו כדור. התובע הגיש תביעה נגד החייל בגין רשלנות ונגד המדינה כאחראית באחריות ישירה ושילוחית למעשיו ולמחדליו של החייל. לחילופין הוגשה תביעה גם נגד הנהג וחברת הביטוח על פי חוק הפיצויים. בימ"ש השלום קבע כי אין מדובר "בתאונת דרכים" ודחה את התביעה בגין עילה זו, אך קיבל את התביעה נגד החייל והמדינה וחייב אותם לשלם לתובע פיצויים בסכום של כ-400,000 ש"ח. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעור וביטל את חיוב המדינה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל לעניין היותו של המקרה "תאונת דרכים".
ב. השופט אריאל: מדובר בתאונה שאירעה לפני תיקון 8 לחוק הפיצויים והדין החל הוא הדין לפני תיקונו של החוק. האירוע היה בדרך עפר כשהרכב עבר קפיצות במהמורות ובורות. ניתן לראות את האירוע כתאונת דרכים הן משום שניתן לראות את הכדור שנפלט כתוצאה מקפיצות של הרכב, למרות שבימ"ש השלום סבר שהקפיצות לא גרמו לפליטת הכדור אלא לחיצה לא רצונית של החייל על ההדק כשכדור היה בבית הבליעה, אך גם אם האירוע לא נבע מקפיצות הרכב ניתן לראות באירוע תאונת דרכים לפי המצב המשפטי שהיה לפני תיקון מס' 8. לדעת השופט אריאל אפשר וניתן לראות באירוע תאונת דרכים גם לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים.
ג. השופט טירקל: למעשה לא היה מקום להעניק רשות ערעור שכן מדובר באירוע שלפני תיקון מס' 8 וניתן לשער שמספר המקרים שאירעו לפני כן שלגביהם התעוררה השאלה הנדונה הוא קטן. אך משהוחלט לתת רשות ערעור יש לדון בשאלה לגופה. לגופם של דברים אין לומר שפליטת הכדור מהווה תאונת דרכים גם לא לפני תיקון מס' 8. לעומת זאת יש לקבוע כי המדינה חבה ברשלנות בגין נזקו של המבקש כפי שקבע בימ"ש השלום.
ד. השופטת שטרסברג-כהן: מצטרפת לדעתו של השופט אריאל שמדובר בתאונת דרכים.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אריאל. עו"ד פ. סלמן למבקש, עו"ד זיו אלדן למדינת ישראל, עו"ד חיים מנדלבאום לחברת הביטוח. 3.6.99).

בש"פ 2179/99 - טומי מלכה נגד מדינת ישראל

*אין מניעה לחזור ולעצור נאשם שנעצר עד תום ההליכים וביהמ"ש הורה לשחררו כאשר משפטו לא החל תוך 30 יום מהגשת כתב האישום(הבקשה נדחתה).

א. העורר הואשם בעבירות סמים ובימ"ש השלום הורה לעצרו עד תום ההליכים. משחלפו 34 ימים לאחר הגשת כתב האישום והמשפט לא התחיל, החליט ביהמ"ש לשחררו בערובה. העורר שוחרר בתנאים מגבילים ובו ביום הגישה התביעה בקשה חדשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום נענה לבקשה ועררו של העורר בביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא.
ב. הסניגור טוען כי לאחר שהעורר שוחרר מן המעצר, בהתאם לסעיף 60 לחוק המעצרים, לא היתה יותר סמכות לבימ"ש השלום לשוב ולעצור את העורר מחדש שכן, לדעתו, סמכות זאת ניתנה, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, רק לשופט של ביהמ"ש העליון. טענה זו יש לדחות. משהוקרא כתב האישום קמה מחדש הסמכות של ביהמ"ש לעצור את הנאשם, גם אם הנאשם שוחרר קודם לכן ממעצרו. זו ההלכה מזה שנים רבות והלכה זו לא שונתה בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולא בעקבות חקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). אכן, כפי שנטען, במקרה כזה יש להביא בחשבון השיקולים אם לעצור את הנאשם עד תום ההליכים אם לאו, הן את העובדה שהיה עצור בינתיים שלא כדין מעבר ל-30 הימים והן את העובדה שהנאשם שוחרר ממעצרו. אך שיקולים אלה נוגעים להפעלת הסמכות ולא לעצם קיום הסמכות.
ג. לגופו של עניין צדקו הערכאות דלמטה כאשר החליטו לעצור את העורר עד תום ההליכים. לפי סעיף 21 לחסד"פ עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי, מקימה עילת מעצר. בעבירות הקשורות למסחר בסם ביהמ"ש אינו נוטה להסתפק בחלופת מעצר. הסניגור טוען כי לא מדובר כאן בסוחר סמים אלא במתווך סמים, אך אין הבדל בין סוחר לבין מתווך. אכן כתב האישום מדבר במסחר בסם בקנה מידה קטן, מסחר קמעוני, והעורר בוודאי אינו דמות מרכזית בעולם הסמים, וכן העובדה שהעורר היה עצור ארבעה ימים שלא כדין שוקלת לקולא, אך כנגד שיקולים אלה עומדים שיקולים כבדים לחומרה. בראש ובראשונה הצורך במאבק נחרץ ונוקשה בסמים הקטלניים שדורש יד קשה נגד סוחרים, מתווכים ובלדרים הממלאים תפקידים משניים בעסקי הסמים. כמו כן, לעורר שהוא צעיר בשנים, עבירות קודמות מסוגים שונים ובהן שלש הרשעות של החזקת סם לצריכה עצמית. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת המאסר.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 20.4.99).

עש"מ 7549/98 - דב רייכמן נגד נציב שירות המדינה

*חומרת העונש המשמעתי של עובד סוציאלי שגנב שיקים שקיבל עבור נזקקי סעד(ערעור על חומרת העונש המשמעתי - הערעור נדחה).

א. המערער עבד כעובד סוציאלי במחלקה לשירותים חברתיים במועצה המקומית מעלות. במסגרת עבודתו היה מטפל בנזקקים ובין היתר היה מזמין עבורם או עבור ספקים שונים, שיקים ממשרד העבודה והרווחה. בכ-80 מקרים, מחודש ינואר ועד חודש נובמבר 1990, זייף המערער שיקים רבים, וכך גנב מן הנזקקים סכומים של 200 עד 400 ש"ח ובמקרים מסויימים עד 900 ש"ח ובסה"כ כ-22,000 ש"ח. המערער הועמד לדין פלילי ונדון ל-6 חודשים מאסר בפועל, למאסר על תנאי ולקנס כספי. לאחר שריצה את עונש המאסר הועמד לדין משמעתי. ביה"ד למשמעת קבע כי מעשיו של הנאשם הם כה חמורים, שאין מקום שימשיך לשרת במסגרת השירות הציבורי, ועל כן יש לפטרו לאלתר בתשלום פיצויי פיטורין בגובה של %100 וכן לפסול אותו משירות המדינה לתקופה של 5 שנים. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה.
ב. אמנם, העובדה שעובד מדינה הורשע בעבירה שיש עמה קלון, אף שיש בה כשלעצמה משום חומרה, עדיין אינה מחייבת לנקוט, בכל מקרה, אמצעי משמעת קיצוני של פיטורים משירות המדינה. יתכן שבנסיבות מסויימות אף שמדובר בעבירה שיש עמה קלון, אין זה ראוי להטיל אמצעי משמעת חמור במיוחד. אולם, בענייננו, המעשים של המערער חמורים מבחינות אחדות. מדובר במספר רב של מקרים, במשך תקופה ממושכת, והם נפסקו רק כשהפרשה נחשפה. המעשים חמורים לא רק משום שהמערער עבר באופן מודע ובוטה על החוק הפלילי, אלא גם משום שהוא פגע בשורה ארוכה של נזקקי סעד. מבחינה מסויימת, ככל שקשה הפגיעה של עובד הציבור בקופת הציבור, קשה ממנה הפגיעה בנזקק סעד הממתין לשיק בסך מאה או מאתיים ש"ח, שהוא זקוק לו, למשל, לצורך ביגוד או הנעלה. המערער נשא את עונשו בהליך הפלילי, אולם עכשיו מדובר בהליך משמעתי שעניינו בעיקר להגן על התיפקוד הראוי ועל התדמית הנאותה של השירות הציבורי. לא יהיה זה נכון שהמערער ימשיך לעבוד בשירות המדינה. המסר צריך להיות ברור, בגושפנקא של ביהמ"ש, שעובד מדינה העובר עבירות כאלה, אין לו יותר מקום בשירות המדינה.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד מוטי לוי למערער, עו"ד אריה פטר למשיב. 17.1.99).

ע.א. 6649/96 - הסתדרות מדיצינית הדסה נגד עופרה גלעד ואח'

*הפרת חובת זהירות ע"י בית חולים שאיפשרה לחולה להתאבד, כאשר אושפז בגין נסיון קודם להתאבד. *טענות הגנה שעניינן הסתכנות מרצון, אשם תורם, ניתוק קשר סיבתי, שיקול ציבורי מוסרי(מחוזי י-ם - ת.א. 395/93 - הערעור נדחה).
א. המנוח טל גלעד, שבעת מותו היה כבן 35, נכנס למתח נפשי גדול בשל חשש לפיטורין, החל סובל מנדודי שינה, ולאחר מספר ימים ללא אוכל וללא שינה, נפגש עם פסיכולוג ידיד המשפחה, ולאחר שובו מן הפסיכולוג, בלילה, עלה לגג ביתו וחתך את צווארו וגפיו בנסותו להתאבד. הוא נתגלה במצב אנוש והוחש לבית החולים הדסה. הרופאים הצליחו, לאחר מאמצים, להצילו, הוא אושפז ביחידה לטיפול נמרץ. הוא נבדק בבית החולים ע"י רופאים פסיכיאטרים ופסיכולוגים. ההורים דיברו עם הרופאים והביעו חשש שמא יחזור טל על נסיון ההתאבדות, אך הם הרגיעו אותם. עם זאת קבעו שהוא זקוק לשמירה. ביהמ"ש קבע כי הרופאים לא הבהירו שהוא זקוק לשמירה מתמדת. בסופו של דבר התאבד ביום 8.7.91 בבית החולים. השאלה היא אם המערערת אחראית למקרה האסון. ביהמ"ש המחוזי ביסס את האחריות בנזיקין של המערערת על הפרת חובת הזהירות של בית החולים בהסדרי השמירה על המנוח. הערעור נדחה.
ב. הטעות בהערכת הפסיכיאטר על כל המשתמע ממנה בעניין השמירה הנדרשת על טל עולה בנסיבות העניין כדי רשלנות מקצועית. מלבד אחריותו הישירה של הרופא שטיפל בחולה סמוך להתאבדותו, גם סדרי התיאום בין המחלקה המטפלת והמחלקה הפסיכיאטרית היו לקויים. חוסר התיאום עולה מעדויות בני המשפחה, שלקחו על עצמם את תפקיד השמירה. שיתוף פעולה הדוק יותר בין המחלקות היה מביא לידי הסדרת השגחה וטיפול אינטנסיבי יותר במצבו הנפשי של החולה.
ג. טענה המשפטית בפי המערערת כי אין לבית החולים חובת זהירות כלפי אדם, שאינו חולה נפש, החפץ לשים קץ לחייו. לטענה זו שני ראשים. ראש אחד מכוון לזכות היסוד של אדם להכריע באופן אוטונומי בדבר שלמותו הגופנית ואף על עצם חייו. שמירה על החולה שלא יתאבד מגבילה את חירותו של אדם לקבוע באופן עצמאי את גורלו ויש בכך כדי לגרוע מחירותו של אדם על גופו ועל חייו כמעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענה זו אין כח שכנוע רב במקרה הנדון. מדובר באדם שהגיע במצב אנוש לבית החולים, שחייו ניצלו בדוחק, ושהכל מאוחדים במטרה לשמור עליהם. בנסיבות אלה של קריאת חולה לעזרה, אין מקום לדבר על מתן אפשרות חופשית לשים קץ לחייו.
ד. הראש השני של טענת המערערת, המכוונת לשלילת קיומה של אחריות, יוצא מנקודת ראות אחרת. לא האינטרס של החולה לנגד עיניו אלא האינטרס החברתי. לפי הטענה קיים שיקול ציבורי מוסרי, התומך בשלילת זכותו של אדם, אשר איבד עצמו לדעת, להיות מפוצה, פיצוי שהוא מנחיל לעזבונו. טענה זו יש לדחות. היא מבוססת על רעיון עונשי, היינו ש"מעילה בת עוולה לא תצמח תביעה" אך טענה זו נדחתה באנגליה בנימוק כי לא זו בלבד שמעשה ההתאבדות אינו עוד עבירה פלילית, אלא שגם בדעת הציבור חל שינוי יסודי ביחסו למעשים אלה. אין מקום להפעיל כלפי המאבד את נפשו סנקציה אזרחית בדרך של שלילת זכות הפיצויים. כל שכן כאשר מדובר במקרה שהחולה פעל בעקבות דיכאון.
ה. טענה אחרת היא שאין להטיל אחריות בנזיקין על מחדל טהור, בלתי אם קיים יחס מוקדם המטיל על אדם חובה לפעול. לעניין זה אין קושי לבסס חובת זהירות כלפי החולה שכן הוא הגיע למשמרתו של בית החולים בהיותו פצוע קשה ובית החולים קיבל על עצמו את ריפויו על כל היבטי מחלתו ומצבו הנפשי. לכן הוא נבדק ע"י יועץ פסיכיאטרי ובכך נוצר היחס הטיפולי הדרוש בין בית החולים לבין המנוח, יחס המטיל על בית החולים חובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את סכנת ההתאבדות.
ו. עוד טענה בפי המערערת המסתמכת על עקרון של הסתכנות מרצון. הנימוק הוא כי החולה שלא היה בלתי שפוי חשף את עצמו לנזק מרצונו. טענה זו יש לדחות. אדם הפועל מתוך דיכאון, מעשיו אינם בבחינת מעשים רצוניים. כמו כן, כשחובתו של אדם היא למנוע את המעשה הרצוני של הזולת, אין לשלול את האחריות כלפי הזולת כאשר המעשה הרצוני המסויים מתבצע. ככלל, אין ההגנה האמורה מתאימה לנסיבות של קיום חובה למניעת התאבדות.
ז. עוד נימוק בערעורה של המערערת כי המעשה הרצוני של המתאבד מנתק את הקשר הסיבתי בין אשם בית החולים לבין הנזק. טענה זו מסתמכת על הוראת סעיף 64(2) שלפיה אין רואים באשם בית החולים סיבה לנזק אם אשמו של החולה היה הסיבה המכרעת לנזק. גם טענה זו אין לקבלה בנסיבות המקרה הנדון. כאשר חובת הזהירות של אדם מכוונת למנוע את אשמו של אדם אחר, אין לראות בהתרחשות האשם המסויים של האחרון משום סיבה מכרעת המנתקת את הקשר הסיבתי. מטעם זה יש גם לדחות טענה של אשם תורם מצד המנוח.
ח. טענה נוספת של המערערת מתייחסת להיבט הכלכלי של הטלת חובת שמירה על חולה, שאינו סובל ממחלת נפש או מליקוי שכלי השוללים ממנו את כושר הבחירה. שמירה מעין זאת מטילה, כך נטען, מעמסה כלכלית על בית החולים בה אין הוא יכול לעמוד. אכן, בין השיקולים המדריכים את ביהמ"ש בקביעת תוכנה של חובת הזהירות, היחס בין עלות האמצעים המניעתיים לגודל הסיכון הוא שיקול מהותי. אולם בענייננו המחדל הרשלני של גורמי הרפואה התבטא בהערכה מוטעית של מצב החולה ובחוסר תיאום רפואי מוסדי. לולא המחדלים היו ננקטים אמצעי זהירות שהיו יכולים למנוע את האסון. יש להניח כי אילו הרופאים היו מחליטים החלטותיהם באשר לסדרי השמירה האפשריים מתוך תיאום וללא טעויות הערכה, סדרים אלה היו עומדים גם בביקורת בית המשפט.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יעקב עוזיאל למערערת, עו"ד שלמה שגב למשיבים. 20.6.99).

בג"צ 336/99 - דלתא... (קרני שומרון ) בע"מ נגד ביהמ"ש לעניינים מקומיים באריאל ואח'

*סמכות בימ"ש לעניינים מקומים שהוקם ביו"ש (העתירה נדחתה).

א. העותרת היא חברה שהקימה את הישוב אורנית שבשומרון ובנתה בין היתר את הדירות שבהן מתגוררים המשיבים 5-4 (להלן: המשיבים). המשיבה 6, המועצה המקומית אורנית (להלן: המועצה), הגישה לביהמ"ש לעניינים מקומיים באריאל - שהוקם מכח תקנון המועצות המקומיות (יו"ש) - תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים לתשלום חובות בגין היטלי סלילת כבישים ומדרכות לפי חוק עזר לאורנית. המשיבים הגישו הודעה לצד שלישי נגד העותרת לחיובה בהשתתפות או שיפוי, מכח חוזים שחתמה העותרת עם רוכשי הדירות. בתגובה הגישה העותרת בקשה למחיקת ההודעה לצד שלישי על הסף מחוסר סמכות עניינית. עיקר טענת העותרת היה, כי היא אינה בגדר "מתיישב", כהגדרתו בתקנות, כי אם חברה הרשומה ברמאללה, ולפיכך אין היא יכולה להוות צד לדיון המתקיים בפני ביהמ"ש לעניינים מקומיים שהוקם מכח התקנון. בנוסף טענה העותרת כי ביהמ"ש לעניינים מקומיים מוסמך לדון רק בעניינים שנקבעו במפורש בתקנון ואין לו סמכות לדון בתובענות כספיות, היינו בעילות החוזיות שלהן טענו המשיבים. ביהמ"ש לעניינים מקומיים החליט לדחות את בקשת העותרת על הסף, בקשת רשות ערעור לביהמ"ש לעניינים מקומיים של ערכאת הערעור נדחתה ומכאן העתירה. העתירה נדחתה.
ב. סמכותו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בעניינים אזרחיים ופליליים קבועה בסעיף 126 לתקנון. מהנושאים המוזכרים בסעיף 126 הנ"ל עולה כי התובענה הוגשה כדין לביהמ"ש לעניינים מקומיים. על פי סדרי הדין הנהוגים בביהמ"ש לעניינים מקומיים, על פי התקנון, רשאים היו המשיבים להגיש הודעה לצד שלישי. כמו כן, יכולה המערערת להיות צד לתובענה בביהמ"ש לעניינים מקומיים על יסוד הנאמר בסעיף 136 לתקנון.
ג. אף את הטענה כי העילות המשפטיות שעליהן התבססה ההודעה לצד שלישי אינן נתונות לסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים, יש לדחות. אף אם נניח - מבלי לפסוק בדבר - כי טענה זו אינה מופרכת על פניה, הרי שאין ספק כי טעמי יעילות וצדק מצדיקים במקרה זה דיון בהודעה לצד שלישי בביהמ"ש שאליו הוגשה התובענה המקורית. אין הגיון לפצל בין תביעת המועצה המקומית מן המשיבים לבין תובענה נפרדת העשויה להיות מוגשת על ידי המשיבים כנגד העותרת בבימ"ש אזרחי בישראל. מדובר במסכת עובדתית אחת, ולמעשה עיקר הגנת המשיבים טמון בהודעה לצד שלישי
ששלחו לעותרת. בנסיבות אלה אין מקום שלא להתיר למשיבים לצרף את העותרת לדיון באמצעות הודעה לצד שלישי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יהושע קלינמן לעותרת, עו"ד מלכיאל בלס למפקד כוחות צה"ל ביו"ש, עו"ד עמוסי רזיאל למשיבים, עו"ד אהרן גולדס למועצה המקומית. 20.4.99).

ע.פ. 842+843/98 - יוסף ונונו וגבריאל אלוש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של מתן שוחד לחבר מועצה מקומית כדי שיצטרף לקואליציה במועצה(הערעורים נדחו).

א. ונונו כיהן בשנת 89 כראש המועצה המקומית קרית מלאכי, תוך שהוא מתבסס על קואליציה צרה של שבעה חברי מועצה מול ששה חברי סיעות אופוזיציה. על כן ניסה במשך זמן מה לשכנע את אלוש, שהיה חבר סיעת אופוזיציה, להצטרף לשורות הקואליציה. אלוש, מסגר במקצועו, היה אותה עת מובטל מעבודה ודרש, בתמורה, להתמנות כסגן בשכר של ונונו. דרישה זו לא יכלה להתקבל משום שמכסת הסגנים בשכר שהוקצתה למועצה המקומית נתמלאה זה מכבר. על כן פנה ונונו לשלמה סופר - חברו למפלגת העבודה אשר כיהן גם כסגנו במועצה המקומית וכמזכיר מועצת הפועלים בקרית מלאכי (להלן: סופר) - וביקשו לסייע לצירוף אלוש לשורות הקואליציה במועצה המקומית. סופר נענה לבקשתו של ונונו להיעזר בקבוצת הכדורגל של הפועל קרית מלאכי, להשגת מטרה זו.
ב. בפגישה לילית באוקטובר 89 חתמו ונונו, סופר ואלוש על שני הסכמים נפרדים. בהסכם הראשון התחייב אלוש להעניק את תמיכתו הפוליטית למפלגת העבודה, ובהסכם השני, שנכתב באותה פגישה על גבי מסמך נפרד, התחייב סופר בשם קבוצת הכדורגל להעסיק את אלוש "בתפקיד ביצועי", שעבורו יקבל אלוש סכומים חודשיים השקולים לשכרו של סגן ראש מועצה מקומית. עוד נקבע כי הסכומים האמורים ישולמו לאלוש משך כל חמש שנות כהונת המועצה המקומית, אפילו תופסק התקשרותה של קבוצת הכדורגל עמו. אלוש נתמנה למנכ"ל קבוצת הכדורגל - תפקיד שלא היה קיים קודם לכן - וקיבל במשך תקופה מסויימת סכומים שהצטברו לכ-14,000 ש"ח. מיד לאחר שמונה לתפקיד האמור הצטרף אלוש לקואליציה במועצה המקומית והחל מצביע בהתאם לעמדותיה. כעבור זמן הפסיקה קבוצת הכדורגל להעביר לאלוש את השכר שהובטח לו והוא הגיש תובענה לביה"ד האזורי לעבודה.
ג. בתצהיר הגנה שהוגש ע"י סופר מסר הלה כי נתבקש ע"י ונונו להשתמש בקבוצת הכדורגל כ"צינור להעברת כספים" לאלוש מן המועצה המקומית, וכי העברת שכרו של אלוש הופסקה משום שהמועצה המקומית לא הזרימה למועצת הפועלים תוספת כספית שעליה הוסכם בין ונונו לבין סופר. בעקבות הגשת התצהיר זומן נציג היועץ המשפטי לדיון בביה"ד האיזורי לעבודה ובסופו של דבר נפתחה חקירה משטרתית והשלשה, ונונו, סופר ואלוש הועמדו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. משפטו של סופר הופרד והוא נדון ל-4 חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר על תנאי ותשלום קנס כספי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את ונונו ואת אלוש בעבירות של מתן ולקיחת שוחד וגזר להם חצי שנה מאסר בפועל שתרוצה בעבודת שירות וחצי שנה מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 40,000 ש"ח ע"י כל אחד מהם. הערעורים נדחו.ד. אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שקיבל את עדותו של סופר כעדות מהימנה ואשר נתמכה בדברים שהנאשמים עצמם מסרו במשטרה. גירסתו של סופר נתמכת בראיות אובייקטיביות למכביר והיא הועלתה בתצהיר לביה"ד האיזורי כאשר סופר כלל לא
חשש כי הוא עלול לתת את הדין על מעשיו. גם את הערעורים על מידת העונש יש לדחות.

(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד דן שינמן ונוית נגב לונונו, עו"ד ציון אמיר לאלוש, עו"ד גב' תמר רובינשטיין למשיבה. 24.6.99).

ע.א. 419/97 - בנק הפועלים בע"מ ואח' נגד שפע בר... בע"מ

*אי התערבות ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות משפט (הערעור נדחה).

בפברואר 90 הגישה המערערת 3 תובענה נגד המשיב על סכום של 1,4 מליון ש"ח נכון ליום הגשת התובענה, בגין אי תשלום עבור מוצרים שסיפקה המערערת 3 למשיבה. ביום 6.3.94 הומחו זכויותיה של המערערת 3 למערערים 1 ו-2. בדצמבר 96 נעתר ביהמ"ש לבקשת המערערים ומחק את התובענה נגד המשיבה תוך חיוב המערערים בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 100,000 ש"ח בתוספת מע"מ. המערערים טוענים כי הסכום שנפסק שגוי בהיותו גבוה מדי. הערעור נדחה.
כלל נקוט הוא בידי ביהמ"ש העליון כי אין, בדרך כלל, מקום לערעור שנושאו הוא שיעור הוצאות בלבד וכי ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשאלת הוצאות משפט במקרים חריגים בלבד. קביעת סכום ההוצאות נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש ובמסגרת שיקוליו על ביהמ"ש להתחשב, בין היתר, בשווי הסעד המבוקש, בדרך ניהול המשפט, בכמות ובמהות העבודה שהושקעה ובנסיבות אחרות שיש בהן כדי להשפיע על גובה ההוצאות הנפסקות. בענייננו התחשב ביהמ"ש בעובדה שהמערערים ביקשו את מחיקת התובענה בתום פרשת התביעה וחסכו ע"י כך את שלב ההגנה ועל כן הפחית משכר הטרחה המוסכם בין המשיבה לעורך דינה, 164,000 ש"ח, שהוא %5 מסכום התובענה, והעמיד אותו על 100,000 ש"ח. בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אייל סודאי למערערים, עו"ד משה אור למשיבה. 3.6.99).

בש"פ 3757/99 - דוד אדרי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים בגין תקיפת אשה ע"י בעלה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר והמתלוננת, איש ואשתו, מסוכסכים וביהמ"ש נתן צו הגנה שאסר על העורר להכנס לביתם שבערד, שבו מתגוררת המתלוננת. לפי המיוחס לעורר הפר את הצו בכך שנכנס בתחבולה לבית, תקף את המתלוננת ואיים עליה. על אלה הוגש ביום 30.4.99 כתב אישום נגד העורר שבו גם יוחס לו מעשה תקיפה ממרץ 99. בימ"ש השלום ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. הערר נדחה.
אין לקבל את טענותיו של העורר כנגד הימצאות ראיות לכאורה לאישומים נגדו. השאלה היא של חלופת מעצר. העורר הציע לשהות בבית דודו באילת וכן יתייצב במשטרה מדי יום ויפקיד ערבויות כספיות נאותות. המרחק הגדול בין אילת לבין ערד, מקום מגוריה של העוררת, בצירוף פיקוח של אדם שיתחייב להודיע מיד אם יצא העורר מהבית יש בהן, לפי הטענה, כדי להשיג את מטרת המעצר. יש טעם בהצעה זו ולא בקלות הוחלט לדחותה. הטעם העיקרי לדחיית החלופה הוא שהמעשים שבגינם הוגש כתב האישום לא היו אלא שתי חוליות אחרונות בשרשרת של מעשי תקיפה כלפי המתלוננת ובנה הקטין, איומים וגרימת נזק בזדון. המעשים מעידים על העורר שבשעת רתיחה אינו מסוגל לשלוט בעצמו. יש איפוא יסוד לחשש שהוא עלול לממש את איומיו ולפגוע במתלוננת ואולי גם בבנה הקטין תוך הפרת תנאי השחרור.