תקציר סביר כרך נ"ג חוברת 23

ע.א. 9406/96 - הכומר מוניר קאקיש נגד מסיונר רוס ביארס והכומר אדוארד טנוס(מחוזי חיפה - ת.א. 1319/93 - הערעור נדחה).

*הגנת "תום לב" בהוצאת שם רע ע"י אנשי כמורה על כומר שקיים קשר אינטימי עם אשה הנמנית עם קהילת המאמיניםא. המערער שימש ככומר בכנסייה המקומית בערים רמאללה ורמלה. המשיב ביארס שימש כמסיונר בארה"ב ובארץ, והכומר טנוס שימש כעוזרו של ביארס. השניים מילאו תפקידים בעלי חשיבות בתקופה הרלבנטית בעדת "קהילת השם בארץ הקודש". משפחת פאנוס, המתגוררת בעיר רמלה, נמנית על קהילת המאמינים. בין המערער לבין משפחת פאנוס נקשרו קשרי ידידות עמוקה. המשיבים ייחסו למערער מעשי ניאוף עם בת למשפחת פאנוס, לידיה, המשתייכת לעדת המאמינים ולכנסייה שבראשה עמד המערער, ופרסמו זאת באסיפה של כלל חברי כנסיית קהילות השם ברמאללה. המערער טוען כי משיוחסו לו מעשים אלו נפגעה משפחתו באופן חמור, נוצר קרע בינו ובין אשתו, והוא עמד לבירור בפני מוסדות הקהילה ונאלץ לעזוב את משרתו בישראל. בגין נזקים אלה תבע המערער פיצוי בשל פרסום לשון הרע בסכום של 2 מליון ש"ח.

ב. בפני ביהמ"ש המחוזי הוצגו שני מכתבים מאוגוסט 92, שנשלחו לכומר ששימש כמפקח הראשי של כנסיית קהילות השם במרכזה שבמינסוטה. שני המכתבים נכתבו, האחד ע"י מוסא עלווי והשני ע"י אשתו, חברתה של לידיה, ומשניהם עולה כי המערער שהה עם לידיה במהלך לילה במלון מסויים. ביהמ"ש קבע כי על יסוד מכתבים אלה ואירועים נוספים שבהתנהגות המערער, שמצאה את ביטוייה, בין היתר, בהשתתפות באירועים ובטיולים עם לידיה, בנסיעה לקפריסין ולמצרים וכדומה, היה למשיבים בסיס מוצק ומוצדק לחקור ולברר באשר לקיומו של קשר אינטימי ומעשה ניאוף עם לידיה, לחשוב כפי שחשבו ולפעול בהתאם, בכל הקשור למעמדו של המערער ולתפקידיו בכנסיית "קהילות השם בארץ הקודש". עם זאת קיבל ביהמ"ש את טענת המערער כי לא התקיים קשר אינטימי בינו ובין לידיה ולא היה מעשה ניאוף. ביהמ"ש בפסק דינו "גילה טפח וכיסה טפחיים" כדי שלא לפגוע במערער שלא לצורך. ביהמ"ש קבע כי פעולות המשיבים נעשו בהגינות וביושר - למען קהילת המאמינים בלבד - תוך שמירה, במידת האפשר, על כבודו ופרטיותו של המערער. על כן דחה את תביעת המערער. הערעור נדחה.

ג. ההנחה כי היה בפרסום הדברים כדי פרסום לשון הרע עולה ומשתמעת מקביעת ביהמ"ש, שלא היו מעשי ניאוף ולא התקיימו יחסים אינטימיים בין המערער ובין לידיה, ומכאן שהדברים כפי שפורסמו אינם אמת ויש בהם משום הוצאת לשון הרע על המערער. על כן יש לבדוק אם עומדות למשיבים הגנות כנגד פרסום לשון הרע. הקביעות העובדתיות המהוות תשתית לבדיקת קיומן של הגנות אלה, הן: פרסום הדברים נעשה, בין היתר, על יסוד האמור במכתבים האמורים והתנהגותו של המערער; המשיבים יכלו לסמוך על האמור באותם מכתבים. כל אלה נתנו בידי המשיבים בסיס מוצדק, כפי שכתב ביהמ"ש המחוזי "לחשוב, לחקור, לברר ולפעול בדבר קיומו של קשר [אינטימי]...". כמו כן, כפי שקבע, פעלו המשיבים בהגינות וביושר, למען קהילת המאמינים בלבד תוך שמירה על כבודו ופרטיותו של המערער. אין להתערב בקביעות אלה. האם יש בקביעות אלה כדי להעמיד למשיבים הגנה מפני הטלת אחריות בגין פרסום לשון הרע - התשובה היא חיובית.
ד. המשיבים משתיתים הגנתם על סעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק. דא עקא, שהעובדות שהם מעלים בקשר להגנות אלה לא נקבעו ע"י ביהמ"ש ונותרו בגדר טענות הצדדים שביהמ"ש לא נתן להן מענה. נותרה הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי מבססות את תנאיה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(2)
לחוק, לפיה, חלה על המשיבים חובה חוקית, מוסרית או חברתית, הנצמחת בעטיים של היחסים שבין המשיבים וקהל המאמינים הנמנים על קהילת "עדת השם בארץ הקודש", לפרסם את הדברים שפורסמו על ידם. התנהגותו של המערער והמכתבים האמורים מהם עולה קיומו של קשר אינטימי בין המערער לבין לידיה, יצרו את התשתית המתאימה שעל יסודה פעלו המשיבים.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד זכי כמאל למערער, עוה"ד סאדר אלפרד ומנסור ויקטור למשיבים. 17.6.99).

ע.א. 3654/97 - יחזקאל קרטין ואח' נגד עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ ושלמה אייזנברג

*מעמדו של מנהל תיקי השקעות בני"ע כשלוח של בעלי התיקים וחובתו לפעול לטובת השולח ולא לעשות פעולות שליחות עם עצמו. *דרכי הוכחת הנזק ואמדן הנזק והפיצויים לבעלי תיקי ההשקעות(מחוזי ת"א - ת.א. 2585/98 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה 1 (להלן: חברת ההשקעות) היא חברה העוסקת בניהול תיקי השקעות בני"ע. המשיב 3, (להלן: איזנברג), היה בעל מניות בחברת ההשקעות ושימש בה כמנהל בפועל. בחודש אוקטובר 1983 חתמו המערערים על ייפויי כח לטובת חברת ההשקעות, המסמיכים את החברה לנהל את חשבונות ניירות הערך שלהם בבנק למימון ולסחר ובבנק המזרחי. איזנברג קיבל לידיו על פי ייפויי הכח הנזכרים את תיקי ההשקעות של המערערים. בסוף חודש אוקטובר 83, תוך פחות משבועיים ממתן ייפויי הכח לחברת ההשקעות, ובתוך שבוע מחידוש המסחר בבורסה, שונה הרכב תיק ההשקעות של המערערים כתוצאה מניהול התיקים ע"י איזנברג. אחד השינויים המיידיים התבטא ברכישת מניות ב-3 חברות שבהן היה איזנברג בעל עניין, אם כדירקטור, אם כמחזיק במניות וכדומה. ביוני 84, נוכחו המערערים כי הדוחו"ת של הבנקים על הפעולות שהתבצעו בחשבונות ני"ע שלהם החלו להיות שליליים, וחשדו כי איזנברג פועל לרעתם.
ב. באוגוסט 84 הודיעו המערערים בכתב על ביטול ייפויי הכח והגישו תביעה נגד חברת ההשקעות ונגד איזנברג בטענה כי איזנברג פעל בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת הנאמנות שלו בתיקי ההשקעות שלהם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי איזנברג אכן היה במצב של ניגוד עניינים; כי איזנברג ביצע פעולות שונות במניות של מכירה במחירים נמוכים וקניה במחירים גבוהים וביצע פעולות שלא הניבו רווח למערערים ושמטרתן העיקרית היתה לזכות את איזנברג בהחזרי עמלה מן הבנק; כי בעת גאות הבורסה והמניות הנדונות נמנע איזנברג מלממש רווחים. ביהמ"ש קבע כי התמיהות שמעוררות פעולות מסויימות של אייזנברג מעלות חשד לא מבוטל כי לא תמיד טובת המערערים היא שעמדה לנגד עיניו, אך לא עלה בידי המערערים להרים את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי איזנברג פעל בחוסר תום לב וכי הפר חובות נאמנות. בהמשך דבריו עוסק ביהמ"ש המחוזי בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפעולות של איזנברג לבין הפסדי המערערים ומסקנתו היא כי בשל תנודות השוק לא הרימו המערערים את נטל השכנוע המוטל עליהם בדבר קיום קשר סיבתי בין הפרת חובתו של איזנברג, בהנחה שההפרה הוכחה, לבין הנזק הנטען ע"י המערערים. הערעור נתקבל.
ג. איזנברג היה במעמד של שלוח של המערערים. ניהול תיקי השקעה, המצריך ביצוע של פעולות משפטיות בשם המשקיע כלפי צד שלישי, הוא בבחינת שליחות במובן חוק השליחות. בין החובות מונה סעיף 8(1) לחוק השליחות כי "השלוח יגלה לשולח כל ידיעה הנוגעת לנושא השליחות" וסעיף 8(3) אוסר על השלוח לעשות פעולת שליחות עם עצמו, והסיפא של סעיף 8(5) מורה, כי "בדרך כלל יימנע באופן כללי מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר". אם מחילים את החובות המנויות בסעיף 8 לחוק השליחות על פעילותו של איזנברג בתיק ההשקעות,
המסקנה המתחייבת היא כי יש בהם משום הפרת חובות אלה. כיוון שכך זכאים המערערים לפיצויים על נזק שנגרם להם כתוצאה צפויה מהפרת חובת הנאמנות. כך שמתעוררת שאלת הסיבתיות בין פעולות המשיבים לבין ההפסדים של המערערים.
ד. באשר לקביעת הקשר הסיבתי - קיימת שאלה היפותטית מה היה גורל ההשקעות לולא היו מפקידים המערערים את ניהול התיקים בידי איזנברג. השאלה היא קיום קשר סיבתי בין התנהגותו של איזנברג לבין נזקי המערערים. הקושי בשאלת הקשר הסיבתי נוגע לשני מישורים: האחד, כיצד לפתור את השאלה של טיב האירועים ההיפותטיים שהיו מתרחשים לולא התנהגותו של הנתבע; השני, נוגע לדרך חישוב הפיצויים בהנחה כי יש לפצות את התובע על הפסדיו. בשל הקושי להכריע בשאלת הסיבתיות ההיפותטית ניסו בתי המשפט למצוא את הפתרון בדרך של כללים לחישוב הנזק.
ה. קיימות שלש שיטות עיקריות בפסיקה. לפי שיטה אחת, בהיעדר הוכחה מפורשת על גרימת נזק הנובעת ממעשי הנתבע, יש לצמצם את זכות הפיצויים של הלקוח הנפגע, להפרש שבין המחיר ששילם לרכישת ניירות הערך לבין ערכם הריאלי ביום הרכישה. כדי שהתובע יצליח לקבל פיצויים, עליו להראות במדוייק כי התנהגותו העוולתית של הנתבע, היא אשר גרמה לירידת מחיר השוק של נייר הערך הנדון. השיטה השניה מצוייה בקוטב הנגדי. לפי שיטה זו הלקוח זכאי להיות מפוצה על מלוא ההפרש בין מחיר הרכישה לבין מחיר השוק של נייר הערך בסמוך לאחר גילוי ההפרה. שיטה זו מחזירה, למעשה, את הלקוח למצבו ערב ההשקעה בכך שהוא מקבל את מלוא השווי של השקעתו. שיטה שלישית מצויה בתווך בין שתי השיטות. מן הצד האחד אינה מטילה את הסיכון לירידת השוק במישרין על הנתבע, אך מן הצד האחר אין היא שוללת, עקרונית, מן הלקוח את הזכות להיות מפוצה על ירידת הערך של ההשקעה. השיטה לחישוב הפיצויים היא בדרך "הקירוב" כאשר ביהמ"ש עושה מאמץ להעריך מה היה עולה בגורלו של תיק ההשקעות אילו נוהל כהלכה ללא הפרת חובה מצד הסוכן או השלוח.
ו. בנסיבות המקרה שלפנינו יש לאמץ את הגישה השניה, לפיה זכאי הנפגע לפיצויים העולים כדי ההפרש בין סכום השקעתו המקורית לבין ערך השוק של ההשקעה סמוך ליום גילוי ההפרה. זאת משום שהתנהגותו של איזנברג לא היתה אירוע חד פעמי. ניגוד העניינים נמשך לאורך כל תקופת השליחות וכל הפעולות שנעשו בניירות הערך בהם היה לאיזנברג אינטרס אישי, חשודות שבוצעו מתוך המטרה לשמירת האינטרס האישי שלו ולא לטובת המערערים. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את שיעור הפיצויים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, אריאל. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד חנן מלצר, דניאל פדר וגילת אייל למערערים, עו"ד יוסף עזגד למשיבים. 27.6.99).

בג"צ 9477/96 - עלי חליל חג'אזי נגד הוועד המרכזי של לשכת עוה"ד

*פירוש סעיף הקלות בבחינות בדיני ישראל של מי שסיים לימודי משפט בחו"ל והתמחה בישראל(העתירה נדחתה).

א. העותר נולד בשכונת אבו טור בירושלים בשנת 55 ועם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הפך לתושב ישראל. בשנת 87 סיים את לימודיו המשפטיים באוניברסיטת ביירות ובמאי 90 הוסמך ע"י קמ"ט משפטים באזור יו"ש כעו"ד מורשה באזור. העותר, שביקש להכשיר עצמו לחברות בלשכת עורכי הדין בישראל, התמחה בירושלים במשך שנה וחצי ועמד בבחינות בדיני ישראל. אחר כך ניגש לבחינות התמחות, פעמים אחדות, אך בחלק מן הבחינות לא עמד. במקביל להתמחותו וכן מאז סיום התמחותו המשיך
להופיע כעו"ד בפני בתי המשפט המקומיים באזור יו"ש. משצבר בעיסוק זה ניסיון של יותר מ-5 שנים ביקש מלשכת עוה"ד לפטור אותו מחובת בחינה במקצועות מעשיים, בהסתמך על סעיף 38(א) לחוק לשכת עוה"ד שלפיו "בתום תקופת ההתמחות על המועמד... להבחן בבחינות הלשכה במקצועות מעשיים; ואולם מי שהוסמך בחו"ל לעריכת דין ושימש בחו"ל לפחות 5 שנים עו"ד... והוא התחיל בהתמחותו תוך 10 שנים מיום עלייתו ארצה, פטור מבחינה זו". לשכת עוה"ד דחתה את בקשת העותר והעתירה לבג"צ נדחתה.
ב. הלשכה טוענת כי אין העותר מקיים שני תנאים 38; האחד - שתקופת התמחותו אצל עו"ד בישראל מילא העותר לפני שצבר ניסיון בעריכת דין באזור, בעוד שלפי הגיונו חל הסעיף רק על מי שהתחיל להתמחות בישראל לאחר שכבר צבר ניסיון של 5 שנים: השני - כי העותר, כמי שהיה מאז ומתמיד תושב ירושלים, אינו מקיים את דרישת הסעיף כי "התחיל בהתמחותו תוך 10 שנים מיום עלייתו ארצה". יתר על כן, לדעת ב"כ הלשכה, התיבה "עלייתו ארצה" מלמדת כי החוק התכוון לפטור רק את מי שהוא "עולה" כמשמעו בחוק השבות.
ג. אילו בנימוק האחרון היה תלוי גורל העתירה, נוטה היה ביהמ"ש לייחס למונח "עלייתו ארצה" פירוש מרחיב , היינו, מבלי להכריע בדבר, כי "עולה" הוא כל מי שאינו ישראלי ובא לישראל להשתקע, ולא רק מי שעשה כן מכח זכאותו לפי חוק השבות. ברם, מקובלת עמדת לשכת עוה"ד כי אין העותר מקיים את התנאי כי "התחיל בהתמחותו תוך 10 שנים מיום עלייתו ארצה". את סעיף 38(א) יש לפרש על פי תכליתו, ותכלית הפטור היא להקל על מי שהוכשר וצבר ניסיון כעו"ד בחו"ל, ובא להשתקע בישראל, את תנאי קליטתו במקצוע עריכת דין בישראל. העותר, כמי שביתו ומשרדו מצויים בישראל, אך עסק - ובפועל ממשיך לעסוק - בעריכת דין באזור יו"ש, איננו בבחינת זר שבא להשתקע בישראל שיש להקל עליו את חבלי קליטתו.

(בפני השופטים: אור, מצא, אילן. החלטה - השופט מצא. עו"ד יגמור לעותר, עו"ד משה עליאש למשיב. 15.6.99).

עא5465_97>
ע.א. 5465/97 - קני בתים בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח'

*שיעורי פיצויים שעל עיריה לשלם לקבלן כאשר ניתן לו היתר בנייה בחריגה מן המותר וההיתר בוטל לאחר מכן ונגרם לו נזק(מחוזי ת"א - ת.א. 2615/81 - הערעור נדחה).

א. בשנת 78 ביקשה המערערת לבנות בניין מגורים במגרש בבעלותה בנתניה. היא הגישה למשיבה בקשה להיתר בנייה של בניין בן 5 קומות הכולל 15 דירות, תוך ניצול של למעלה מ-200 אחוזי בניה במגרש (להלן: הבקשה המקורית). תכנית זו הוגשה למרות שהמערערת ידעה כי לפי תכנית המתאר המקומית ניתן היה לבנות על המגרש בנין מגורים בן 6 קומות הכולל 16 דירות קטנות תוך ניצול של עד 140 אחוזי בניה. ביסוד תכנית הבנייה החורגת עמד נוהג פסול, שהיה משותף בזמנו לקבלנים ולמשיבות, לפיו ניצלו הקבלנים אחוזי בנייה גבוהים מאלו שנקבעו בתכניות המתאר ושילמו תשלומי השבחה שונים לעיריה. בקשתה המקורית של המערערת לא אושרה ע"י מהנדס העיר בשל אי נוחות שתהיה לדיירים בעיקר בגלל חוסר אוורור. במקומה הוצע למערערים להכין תכנית לבניית בניין בן 8 קומות, שיכלול 16 דירות אשר לפי דעת מהנדס העיר יהיה אלגנטי יותר וזרימת האוויר בו תהיה טובה יותר. המערערת תיקנה את בקשתה וזו אושרה.
ב. במהלך הבנייה התברר לדיירי השכונה כי מדובר בבניין בן 8 קומות והם הגישו התנגדויות. בעקבות אלה קבעה המשיבה 2, היא הוועדה המחוזית, כי במתן היתר הבנייה חרגה הוועדה המקומית מסמכותה והורתה לבטלו. ביטול ההיתר גרר הליכים משפטיים נגד המערערת והוצאת צווי הפסקת בנייה. בסיכומו של דבר הגישה המערערת תביעה נגד המשיבות כאשר עילת התביעה היא פיצוי בשל רשלנות המשיבות במתן היתר בנייה למערערת, היתר שבוטל. ביהמ"ש המחוזי דחה בשעתו את התביעה, אך ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת הפיצויים.
ג. במסגרת ההתדיינות בביהמ"ש המחוזי הגיעו בעלי הדין להסכמות שונות והפלוגתאות שנותרו ועומדות כיום בבסיס הערעור הן: האם זכאית המערערת לפיצוי בגין אובדן רווחים שהיו צפויים, לטענתה, במכירת הדירות בקומה השמינית; האם זכאית המערערת לפיצוי בגין פגיעה במוניטין, אבדן אפשרויות עבודה במגרשים אחרים ועוגמת נפש למנהליה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת לפיצוי בגין הפסד הרווח משתי דירות שלא נבנו בקומה השמינית, שכן מי שסמך על הבטחה לא חוקית יש לפצותו על אינטרס "ההסתמכות", היינו, לכסות את ההוצאות וההפסדים שנגרמו לו בפועל, ואילו מתן פיצוי על שתי הדירות בקומה השמינית, מהווה הגנה על אינטרס הצפיות של המערערת. עוד קבע ביהמ"ש כי המערערת זכתה בהטבות שונות בגין החלתה של התכנית המאוחרת כגון בניית קומה שביעית והגדלת אחוזי הבנייה המותרים במגרש ואלה הביאו להשבחת הדירות בבניין כך שהמערערת לא הפסידה דבר. הערעור נדחה.
ד. אם בפיצוי בגין הדירות שנמנעו מהמערערת לפי ההיתר הבטל עסקינן, הרי מדובר בפיצוי על אינטרס הצפיות ואין להיענות לדרישתה. מנגד, אם מדובר בדירות "חוקיות", היינו, שתי דירות "קטנות" אותן ניתן היה לבנות על פי התכנית המקורית כאשר ניתן היה לבנות 16 דירות - הרי שאין לפצות את המערערת שכן לא נגרם לה נזק עקב שינוי התכנית. ההיפך הוא הנכון. בניית 14 דירות גדולות יותר ואחוזי בניה גדולים יותר שיפרו את מצבה של המערערת. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לקזז את שווי ההטבה מכלל הנזק שנגרם.
ה. באשר לתביעות נזקים אחרות של המערערת - ביהמ"ש המחוזי קבע כי היא לא הוכיחה את הנזקים ובכך אין להתערב. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המערערת לא יצאה ידי חובתה בעניין הוכחת שיעור הנזק בכל הפריטים השנויים במחלוקת. אין די בהוכחת הנזק כשלעצמו. על התובעים להוכיח אף את שיעורו של הנזק הנתבע ואת זה הם לא עשו. גם הפסד מוניטין לא הוכח. אשר לעגמת נפש שנגרמה למנהל - המנהל לא היה התובע. מאידך, לחברה אין מקום, בדרך כלל, לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד ד. בסון וק. עזרה למערערת, עו"ד ר. טוב הכהן לוועדה המקומית, עו"ד א. פנט לוועדה המחוזית. 21.6.99).

בש"א 3424/99 - גני ירושלים מורדוך בע"מ ואח' נגד רשא לבניה ופיתוח בע"מ ואח'

*איחוד תיקים והעברת דיון מנצרת לירושלים(בקשה לאיחוד תיקים ולהעברת הדיון מביהמ"ש המחוזי בנצרת לביהמ"ש בירושלים - הבקשה נתקבלה).

א. ביום 11.2.97 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד המשיבים. ביום 16.11.97 קבע ביהמ"ש בירושלים, בהסכמת ב"כ המבקשים, כי המשיבים יגישו תביעה שכנגד. תביעה כזו לא הוגשה. ביום 7.1.99 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בנצרת תביעה נגד המבקשים. שתי התביעות עוסקות במסכת עובדתית אחת, שעניינה
עבודות בנייה שבוצעו ע"י המשיבה עבור המבקשת באתר בנייה בטבריה. מטעם זה מסכימים הצדדים כי על התיקים להידון במאוחד באותו בימ"ש. הצדדים חלוקים באשר למקום השיפוט הראוי. לטענת המבקשים, ביהמ"ש בירושלים הוא הראוי לדון בתיקים והטעמים לכך הם כי התביעה הראשונה בזמן הוגשה לביהמ"ש בירושלים וכבר נערכו בתיק שתי ישיבות קד"מ, המבקשים הם תושבי ירושלים וחתימת ההסכם נשוא התביעה נעשה בירושלים. לעומתם טוענים המשיבים כי העובדה שתביעה אחת הוגשה לפני השניה אינה מהווה טעם מספיק להעברת הדיון לביהמ"ש בה הוגשה התביעה הראשונה. באשר לנוחיות הצדדים, טוענים המשיבים כי בשל מענם של כל אחד מהצדדים, כפות המאזניים מעויינות מבחינה זו. באשר למאזן הנוחות בכללותו, טוענים המשיבים כי בעוד לביהמ"ש בירושלים זיקה פורמלית בלבד בנושא התובענות, הרי לביהמ"ש בנצרת זיקה הדוקה לתיקים שכן העבודות בוצעו בטבריה ורוב העדים (ספקים, עובדים, קבלני משנה וכו') מתגוררים באיזור זה. הבקשה להעברת התיק לירושלים נתקבלה.
ב. צודקים אמנם המשיבים כי הגשת התביעה הראשונה בזמן אינה מקנה, כשלעצמה, יתרון לביהמ"ש אליו הוגשה וכי מירב הזיקות נתונות לביהמ"ש המחוזי בנצרת. דא עקא, המבקשים עשו שימוש בזכותם הדיונית לפנות לערכאה שנבחרה על ידם. לטענתם, שאינה נסתרת, ניתנה למשיבים הזכות להגיש תביעה שכנגד, אך לא רק שלא עשו שימוש בזכות זו אלא בחרו להגיש תביעה לביהמ"ש בנצרת רק בחלוף שנתיים מיום הגשת התביעה בירושלים. בנסיבות אלה אין טעם לשלול מן המבקשים את היתרון הדיוני הנובע מקיום הדיון בביהמ"ש.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד צבי וולפסון למבקשים, עו"ד מוחמד עלי למשיבים. 20.6.99).

בש"פ 3956/99 - מדינת ישראל נגד יצחק חדיף ואח'

*הארכת מעצר שניה מעבר ל- 9 חודשים באישום של רצח(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. ששת המשיבים הואשמו בקשר לרצוח את רוני הררי במסגרת עימות בין כנופיית פרדס כץ בראשה עומד המשיב ובין כנופיית רמת עמידר בראשה עומד אחיו של רוני. עוד מיוחס להם נסיון לביצוע הרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות. עם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים ובמהלך מעצרם הגישו בקשה לעיון חוזר ובקשתם נדחתה. המשיבים עררו על החלטה זו ובמקביל הגישה המדינה בקשה להאריך את המעצר מעבר ל-9 חודשים. השופט אור דחה את הערר באשר לעיון חוזר והאריך את המעצר ב-90 ימים. בינתיים חלפו 90 הימים והמדינה מבקשת הארכת מעצר שניה. הבקשה נתקבלה.
ב. מעצרם של נאשמים עד תום ההליכים הוא הכרח בל יגונה. אין חולק שסעיף 61 לחוק לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) מיועד להגן על זכויות הנאשם ועל חירותו כל עוד לא הורשע בדינו ולתחום את משך מעצרו. יחד עם זאת, ניתנה בסעיף 62 לחוק סמכות לביהמ"ש העליון להאריך את המעצר בשלשה חודשים ולחזור להאריכו. אין ביהמ"ש מאריך את המעצר כדי ל"העניש" את ההגנה כטענת הסניגור ואין הוא מסרב להאריך את המעצר כדי ל"העניש" את המערכת. ביהמ"ש שם על כף המאזניים את שלילת חירותו הממושכת של נאשם שטרם הורשע, ומאידך, את מסוכנותו לציבור, הראוי להגנה, ואת סכנת ההמלטות מפני הדין ושיבושם של הליכי משפט והוא משמש בסמכותו תוך שקלול ואיזון של האינטרסים להחליט אם להאריך את המעצר אם לאו.
ג. אשר לטענת הסניגור המתייחסת לצורך בבדיקת קיומן של ראיות לכאורה מחדש בכל דיון בהארכת המעצר - גם אילו היה ממש בטענה זו, אין המקרה דנא מתאים ליישומה, שכן הטענה בדבר כרסום בראיות נבדקה ע"י ביהמ"ש באפיק המיועד לכך, דהיינו, בערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר, וניתנה החלטה ששילבה הן את הערר והן את הבקשה להארכת המעצר. אין לחזור ולבדוק את כל שהיה והתרחש קודם למתן ההחלטה הקודמת על הארכת המעצר. אשר להתפתחויות מאז אותו מועד - אם ארעו התפתחויות ראייתיות, עומדת בפני המשיבים הזכות לפנות לביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר. פניה כזו לא נעשתה ואין מקום לקיצור דרך בעניין זה.
ד. על מנת לשנות החלטת מעצר בשלב של עיון חוזר או בשלב ערר על החלטה בבקשה לעיון חוזר, יש להצביע על שינוי דראמטי במערכת ראיות התביעה ועל כרסום מהותי וממשי שחל בה. אמנם אין לשלול אפשרות שגם ללא בקשה לעיון חוזר, שבאה בביהמ"ש העליון בבקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים, לא יאטום ביהמ"ש אוזניו לשמוע טענה בדבר מהפך של ממש המעמיד את מסכת ראיות התביעה ככלי ריק. המקרה שלפנינו אינו חריג כזה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מיכה פטמן למבקשת, עוה"ד ירום הלוי ואביגדור פלדמן למשיבים. 20.6.99).

בש"פ 3234/99 - שמולביץ מיכל נגד מדינת ישראל

*הטלת מאסר בגין הפרעה לביהמ"ש והפחתתו ע"י ביהמ"ש העליון(עיון במאסר בגין איסור הפרעה לביהמ"ש - תקופת המאסר קוצרה).

א. המבקשת הואשמה בעבירות של הפרת חובה חוקית, איומים, היזק בזדון, תקיפת שוטרים והתנהגות פסולה במקום ציבורי והיא עצורה עד תום ההליכים. בפתח הדיון בעניינה בבימ"ש השלום בבאר שבע, ביום 11.5.99, פרצה המבקשת בסדרת גידופים ואיומים שהופנו כלפי השוטרים וכלפי השופט. ביהמ"ש רשם בפרוטוקול הדיון לאמור "ביהמ"ש מזהיר את הנאשמת שאם תמשיך לדבר היא תישפט על זלזול ביהמ"ש. יש גבול למה שאפשר לדבר". לאחר התבטאויות חוזרות מצד המבקשת נתן השופט החלטה לאמור "יש גבול למה שביהמ"ש מסוגל לספוג. אני ניסיתי לנהל את הדיון מבלי להוציא את הנאשמת מהאולם ומבלי להשתיקה. אני דן את הנאשמת לשלשה חודשי מאסר על בזיון ביהמ"ש... הנאשמת הוזהרה ללא הועיל וגם אם אני מנסה להתחשב במשבר שעבר עליה - היא עברה כל גבול". הערעור כנגד עצם ההחלטה על מאסר בגין בזיון ביהמ"ש נדחה ועל אורך המאסר נתקבל.
ב. בנוגע לאיסור הפרעה הונחו בפסיקה עקרונות מנחים לשימוש בסמכות ביהמ"ש לפי סעיף 72. נקבע כי הסעיף מקנה שיקול דעת לשופט היושב בדין, לענוש אדם המפריע לדיוניו של ביהמ"ש. זאת כדי לשמור על כבודו של ביהמ"ש ובעלי הדין, להקפיד על יעילות הדיון ותקינותו ולהגן על אמון הציבור בביהמ"ש ושלטון החוק. נאמר גם כי סמכות ענישה זו אינה בלתי מוגבלת ונקבעו בפסיקה סייגים שונים להפעלת הסמכות. נקבע כי על ההתרעה לפי סעיף 72 להירשם בפרוטוקול הדיון וכי עליה להבהיר את מהות ההפרעה ולהזהיר את האדם באופן מפורש מפני אפשרות הטלת סנקציה אם לא יימנע מההפרעה. במקרה הנדון הפעיל בימ"ש השלום את הסמכות הנתונה לו בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסיקה.
ג. עם זאת, באשר לתקופת המאסר חרג ביהמ"ש ממדיניות הענישה המקובלת במקרים כגון דא. מחד גיסא, אמנם לא הביעה המבקשת חרטה על התבטאויותיה ואף המשיכה בהן לאחר מתן ההחלטה, בניגוד למה שהיה במקרים אחרים, אך מאידך גיסא, לאור מצבה הנפשי של המבקשת ונוכח בקשתו של בא כוחה בבימ"ש השלום לדחות את הדיון
בשל מצבה זה, עוד לפני שהתפרצה, ובנסיבות בהן ממילא עצורה המבקשת עד תום ההליכים וכבר ריצתה למעלה מחודש מאסר מתוך השלשה שהוטלו עליה, יש להקל בעונשה ולהסתפק בתקופה שריצתה עד כה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסי מלול למבקשת, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 29.6.99).

רע"א 1276/99 - משה ברוסילובסקי נגד זאב ברוסילובסקי

*הערכאה המתאימה לדיון באישור פסק בורר כאשר הנושא הועבר לבורר ע"י בימ"ש שלום והנושא הוא "ענייני משפחה" שהסמכות לדון בהם לבימ"ש לענייני משפחה(הבקשה נדחתה).

א. המבקש והמשיב אחים. באוגוסט 90 חתם אביהם על צוואה והוריש את רכושו לשני בעלי הדין בחלקים שווים. באוגוסט 91 נתן האב למבקש 90,000 דולר. ביולי 92 נפטר האב ובספטמבר 92 נחתם ע"י האחים הסכם ביחס לשאלות כספיות שנותרו במחלוקת לאחר חלוקת העזבון בהתאם לצוואה. במהלך העניינים נתגלע סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנות הצוואה ולפרשנות ההסכם והעניין הגיע לבירור בבימ"ש השלום. בדצמבר 94 הסכימו הצדדים בבימ"ש השלום להעברת כל חילוקי הדעות ביניהם להכרעת בורר. בינואר 95 החל הדיון בבוררות ובאוגוסט 96 ניתן פסק הבורר שלפיו יש להעביר סכום של 90,000 דולר מתוך העזבון לידי המשיב, לפני חלוקת העזבון בין המבקש למשיב שווה בשווה. בסמוך לאחר מתן פסק הבורר הגיש המשיב לבימ"ש השלום בקשה לאכיפת הפסק והמבקש הגיש בקשה לביטולו. בדצמבר 97 ניתן פס"ד בו אישר ביהמ"ש את פסק הבורר. המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשת רשות ערעור בטענה כי פסה"ד בטל משום שניתן בחוסר סמכות. בקשה זו לרשות ערעור נדחתה. על כך הוגשה בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון והבקשה נדחתה.
ב. ביסוד הבקשה לרשות ערעור עומדת הטענה בדבר חוסר סמכות של בימ"ש השלום לאשר את פסק הבורר, באשר, כך הטענה, הסמכות היא לביהמ"ש לענייני משפחה. את טענתו מבסס המבקש על הוראות צו ביהמ"ש לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה) שלפיו "התובענות המוגשות לביהמ"ש לפי חוק הבוררות, שנושאן ענייני משפחה... ידונו בביהמ"ש לענייני משפחה". טענת המבקש היא כי הנושא שנדון בבוררות הוא "ענייני משפחה" ועל כן היה המשיב צריך להגיש את הבקשה לאישור פסק הבורר לביהמ"ש לענייני משפחה.
ג. מנגד, על פי חוק הבוררות אישורו של פסק בורר מסור לביהמ"ש המחוזי. לכלל זה חריג המוצא את ביטויו בסעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט העוסק בהעברת עניין אזרחי שבפני ביהמ"ש, בהסכמת בעלי הדין, לבוררות. בין היתר נאמר בסעיף כי "ביהמ"ש... יהיה ביהמ"ש שהעביר את העניין לבוררות". פירושה של הוראה זו הוא שאם בימ"ש השלום מעביר עניין אזרחי שבפניו, בהסכמת בעלי הדין, לבוררות, בימ"ש השלום ישמש כביהמ"ש המוסמך לעניין אותה בוררות. המשיב הגיש בקשתו לאישור פסק הבורר לבימ"ש השלום בהסתמכו על סעיף זה.
ד. השאלה היא מה ההוראה הגוברת לענייננו - האם הוראת סעיף 79 הנ"ל או שמא הצו. המסקנה המתבקשת היא שהוראת סעיף 79 גוברת על הוראות הצו על סמך כמה נימוקים: ראשית, הוראת סעיף 79 הינה הוראה של חקיקה ראשית בעוד והוראת הצו הינה הוראה בחקיקת משנה ומכאן יתרונה של הראשונה על השניה; שנית, הוראת סעיף 79 הינה הוראה מיוחדת, לעומת הדין הכללי בעניין סמכות השיפוט בענייני בוררות. על כן, יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

(בפני: השופט אור. עו"ד משה הרצוג למבקש. 22.6.99).

ע.א. 975/99 - הסעות סולימאן בע"מ ואח' נגד המועצה המקומית בוקעאתא ואח'

*כאשר מועצה מקומית מאשרת תוצאות מכרז נרפא הפגם הטמון בכך שראש המועצה פרסם את המכרז ללא אישור המועצה(בקשה למתן סעד זמני בערעור - הבקשה נדחתה).

א. בהתאם לחוזים שנכרתו באוגוסט 97 עסקו המבקשות בהסעת תלמידים בתחומי המועצה המקומית בוקעתא. תוקף החוזים היה לשנת לימודים אחת (עד ליוני 98) כשלמשיבה ניתנה אופציה להאריך את תוקפם לשנה נוספת. המועצה המקומית לא האריכה את תוקף החוזים ובראשית אוגוסט 98 פרסם המשיב 2 (ראש המועצה המקומית) מכרז לביצוע שירותי ההסעה. המבקשות הגישו הצעה אך המשיבה 3 (טיולי כוכב הגליל), שהצעתה היתה זולה יותר, הוכרזה כזוכה במכרז. המועצה המקומית החליטה, ברוב דעות, לאשר את החלטת ועדת המכרזים. המבקשות עתרו לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד המצהיר על בטלות המכרז ועם הגשת התובענה קיבלו צו מניעה זמני שהותיר בידיהם את המשך הסעת התלמידים. על פי הצעת ביהמ"ש ויתרו הצדדים על הבאת עדים וחקירתם והסכימו להסתפק בהגשת מסמכים וסיכומי טענות בכתב. בעוד הדיון מתנהל והולך היה הסדר בין הצדדים שהמבקשות ימשיכו לבצע את ההסעות עד למתן פסה"ד. בסופו של דבר דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה, המבקשות הגישו ערעור על פסה"ד ועתה הן מבקשות סעד זמני שיותיר בידן את שירותי ההסעה עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
ב. בתביעתן העלו המבקשות שלש טענות עיקריות: כי סמוך לפרסום המכרז הוזמנו ע"י המועצה המקומית לחתום על הסכם להארכת תוקף החוזים לשנה נוספת ובנסיבות אלו היה פרסום המכרז משום הפרת חוזה תקף עימן; כי מעיקרה נועד המכרז לזכות את בן אחיו של ראש המועצה המקומית הנמנה עם עובדי טיולי כוכב הגליל והשתתפותה של זו במכרז היתה למראית עין בלבד; כי הליכי המכרז עצמם לקו בפגמים שונים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענות. העיון בטענות הצדדים מביא למסקנה שיש לדחות את הבקשה לסעד זמני. המשיבה 3 זכאית להתקשרות בחוזה לביצוע הסעות התלמידים בשנת הלימודים השוטפת על יסוד זכייתה במכרז באוגוסט 98, אך עד היום, יותר מששה חודשים לאחר תחילת שנת הלימודים, טרם עלה בידה להתחיל במימוש זכייתה והמבקשות ממשיכות ליהנות מביצוע ההסעות. ערעור המבקשות אינו מצדיק להניח מצב זה בעינו עד להכרעת הערעור.
ג. נימוקי ביהמ"ש המחוזי הצדיקו את דחיית התביעה, ועל כל פנים, משבחרו המבקשות להשתתף במכרז במקום לתקוף את עריכתו, שוב לא יכלו להישמע בטענה שבעצם פרסומו הפרה המועצה המקומית התחייבות חוזית כלפיהם. זאת ועוד, בטענה כי מעיקרה נועד המכרז לזכות את בן אחיו של ראש המועצה המקומית, הטילו המבקשות דופי חמור בכל אחד משלשת המשיבים. לביסוס טענה כה חמורה היו צריכות המבקשות להביא ראיות כבדות משקל ובהסכמתן להסדר הדיוני, שההכרעה תתבסס על הצגת מסמכים וסיכומים בלבד, היה משום ויתור על הבאת הראיות הנדרשות להוכחת הטענה.
ד. טענה אחרת של המבקשות היתה כי בפרסום המכרז ע"י ראש המועצה המקומית לא קדמה החלטת המועצה המקומית בדבר הצורך לפרסם מכרז. ביהמ"ש המחוזי לא התייחס לטענה זו בפסק דינו. בדיון דנא טענו המשיבים כי ראש המועצה היה מוסמך להחליט על פרסום המכרז גם מבלי שקדמה לכך החלטת המועצה וזאת על יסוד סעיף 9 לתוספת הרביעית לצו המועצות המקומיות. ספק אם עמדה זו משקפת פרשנות נכונה של הוראת סעיף 9 ואולם בנסיבות העניין, אין בכך כדי להטות את הכף. המכרז ותוצאותיו הועמדו לדיון בפני מליאת המועצה המקומית ואלה היו ערים לכך שההחלטה לפרסם
את המכרז היתה של ראש המועצה בלבד. משהחליטה המועצה לאשר את החלטת ועדת המכרזים, ניתן לראות בהחלטתה גם משום אישור בדיעבד של ההחלטה על עריכת המכרז.

(בפני: השופט מצא. עו"ד מאזן באבא למבקשות, עוה"ד מחמוד חסן ושפיק חסניין למשיבים. 7.3.99).

ע.פ. 8804/96 - קאיד אבו מדיעם נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירת הריגה על יסוד הכלל של אחידות הענישה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערער ושני אחרים אספו יצאנית ממקום עמידתה בכביש, הסיעו אותה למקום מרוחק ושם אנסו אותה ונטלו ממנה כסף שהיה עמה. ימים אחדים לאחר מכן אספו המערער ואחד מן השניים האחרים (חסן אבו מדיעם) יצאנית אחרת והובילו אותה למקום מרוחק ומשניסו לבעול אותה והתנגדה דקרו אותה וגרמו למותה. מן הראיות לא נתברר מי משניהם ביצע את מעשה ההמתה אשר בגינו הואשמו בעבירה של רצח בכוונה תחילה. המערער הובא לדין בהליך נפרד ובתום פרשת הראיות נמצא אשם בעבירות אינוס ובעבירת הריגה ונדון ל-20 שנות מאסר בפועל. לאחר סיום משפטו הגיעה התביעה להסדר טיעון עם שותפו חסן אבו מדיעם והלה הורשע לפי הודאתו בעבירות האינוס ובעבירת ההריגה. התביעה עתרה להעמיד את ענשו של חסן על אותו עונש שהוטל על המערער, 20 שנות מאסר, אך ביהמ"ש גזר לחסן 15 שנות מאסר בפועל. התביעה לא הגישה ערעור. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי משנמנעה התביעה מלערער על גזר הדין של חסן מחייב עקרון אחידות הענישה להשוות את ענשו של המערער לענשו של חסן. הערעור נתקבל.
ב. העונש של 20 שנות מאסר שנגזר על המערער אינו מופרז לחומרה ובנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בו. אולם, משהוטל על שותפו לפשעים העיקריים עונש מתון יותר, והתביעה נמנעה מלהשיג בערעור על קולתו של עונש זה, מחייב עקרון אחידות הענישה להשוות את העונש שנגזר למערער לעונש שנגזר על שותפו. בכך שהנאשם האחר הודה בביצוע העבירות במסגרת הסדר טיעון בעוד שהמערער ניהל את משפטו עד תום, אין כדי להצדיק אבחנה ביניהם. זאת משום שמעיקרה כפר המערער רק באחריות לעבירת רצח, שממנה בסופו של דבר זוכה, בעוד שהסכמת התביעה להרשעת חסן בעבירת הריגה התבססה על ממצאי הכרעת הדין בענייננו של המערער. לפיכך יועמד ענשו של המערער על 15 שנות מאסר.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, אילן. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 17.6.99).

רע"א 382/99 - בית הכנסת "בית תפילה" לזכר יהודי סלוניקי נגד אליהו לאה

*פסק בוררות כפסק ביניים או סופי ואימתי הוא מהווה מעשה בי"ד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בין הצדדים מתנהל מאבק קשה וממושך סביב מעמדו ופעילותו של המשיב בבית הכנסת שאותו הקים. בינואר 85 ניתן פסק בורר שכותרתו "פסק דין ביניים" בו הוצבו למשיב תנאים שונים להמשך הניהול התקין של בית הכנסת ואפשרות המשיב להתפלל בו. בסוף הפסק קבע הבורר כי הצדדים ידווחו בתום 6 חודשים לבורר דבר יישום החלטותיו ואז יחליט אם להפוך את החלטת הביניים להחלטה סופית או יכניס בה שינויים. הסכסוכים נמשכו והעמותה פנתה לבימ"ש השלום, בתביעה לצו מניעה שיאסור על המשיב כניסה לבית הכנסת. ביהמ"ש נתן פסק דין בו הורה למשיב הוראות
שונות בקשר למעמדו והתנהגותו בבית הכנסת. על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את הערעור בקבעו כי פסק הבורר מהווה מעשה בית דין ועל כן הוא עומד בעינו ותנאיו מחייבים את בעלי הדין. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. פסק הבורר הוא על פי כותרתו ועל פי הסיפא שבו, פסק ביניים ולא פסק סופי. גם אם הוא מהווה פסק סופי, נכון הוא לעת בו ניתן. אין בו, מעצם טיבו, כדי להתייחס להתנהגות המשיב לאחר פסק הבורר. מדובר בהתנהגות נמשכת כאשר עילת הבוררות היא ההתנהגות שקדמה לה, ולא זו הצפוייה בעתיד. כך ראה זאת גם הבורר כשקבע כי יש לעקוב אחר הביצוע ולחזור אליו ולדווח לו. הצדדים לא פנו לביהמ"ש לאשר את הפסק או לבטלו ועל כן לא ניתן הפסק לאכיפה ולא ניתן לנקוט בצעדים לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. כאשר פנתה העמותה לבימ"ש השלום, היה על המשיב - אם סבר שהנושא נתון לבוררות - לפנות בבקשה לעיכוב הליכים ובקשה כזו לא הוגשה. מלאכת הבורר ופסקו אינם מהווים מעשה בית דין ואין בפסק לא השתק עילה ולא השתק פלוגתא. מכאן שהפניה של המבקשת לביהמ"ש, היא האמצעי היחידי שהיה בידה אותה עת כדי לקבל את הסעד שביקשה. על כן יש להחזיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש השלום.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, אילן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אהרון פאפו למבקש, עו"ד מני בן מאור למשיב. 27.6.99).

עש"מ 590/99 - יעקב אסולין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש המשמעתי של פיטורין בעבירה של קבלת שוחד ע"י מנהל מדור הוצל"פ בביהמ"ש ברחובות(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, כבן 55, עבד קרוב ל-30 שנה בבימ"ש השלום ברחובות. במשך שנים רבות כיהן כמנהל מדור הוצל"פ בבימ"ש זה. בשנת 92 נפתחה חקירה נגדו בחשד שנטל שוחד ובימ"ש השלום הרשיע אותו בשלשה אישומים של לקיחת שוחד. בגזר דינו אמר ביהמ"ש כי יש להתייחס בחומרה לכך שהעבירות נעברו בין כתלי ביהמ"ש, מקום שאיש אינו מצפה שתהיה שחיתות. ביהמ"ש ציין כי מעשיו של הנאשם פגעו בתדמיתה של מערכת המשפט. מן הצד השני לקח ביהמ"ש בחשבון שיקולים שונים לטובת הנאשם ובסופו של דבר גזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בהתייחסו למעמדו ולתפקידו של המערער במערכת ביהמ"ש והנזק שנגרם ע"י המערער במעלו באמון ובכח המשרה שהופקדה בידו. בקשת המערער לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה והמערער ריצה את עונש המאסר שהוטל עליו.
ב. באוגוסט 97 הוגשה נגד המערער תובענה בפני ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה וביה"ד החליט להטיל על המערער אמצעי המשמעת הבאים: פיטורין לאלתר כאשר למערער תשולם הגימלה החודשית המגיעה לו על פי דין אך ללא המענק; פסילה לשירות המדינה לצמיתות. המערער הגיש ערעור בו ביקש לבטל את עונש הפיטורין והוא הביע נכונות לקבל תפקיד בשירות המדינה מחוץ להנהלת בתי המשפט וכן ביקש לחילופין לאפשר לו לקבל את מענק הפרישה לפי חוק שירות המדינה (גימלאות). הטענה העיקרית של המערער הינה ששילם כבר מחיר כבד על העבירות שביצע לא רק בעונש המאסר שריצה וההשפלה שסבל, אלא גם במשבר משפחתי ובהתרוששות שנבעה מניהול המשפט. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ג. הכלל הרחב הוא כי עובד מדינה שהורשע בעבירות שוחד, דינו פיטורין משירות המדינה ובדרך כלל פוסל אותו ביהמ"ש משירות המדינה לתקופה מסויימת או לצמיתות ואף שולל ממנו פיצויי פיטורין כולם או מקצתם. השאלה היא אם נסיבות המקרה
דנן יוצאות דופן עד כדי כך שיש בהן כדי להצדיק סטיה מן הכלל והתשובה היא שלילית. אכן, המערער נענש באופן קשה אף מעבר לעונש המאסר שהוטל עליו, אך זהו המצב הרגיל כאשר עובד מדינה, במיוחד עובד בכיר, מורשע בעבירה של שוחד. ההימנעות מפיטורין של עובד המדינה אשר הורשע בעבירת שוחד צריך שתהיה נדירה ביותר. הדעת נותנת כי עובד כזה לא יוכל למלא את תפקידו כראוי לאחר שהורשע בעבירות שוחד, שכן מה יחשבו עליו אזרחים שעניינם הופקד בידיו, מה יאמרו לעצמם עובדים אחרים שיראו כי עובד מדינה יכול שיורשע ולא יפוטר וכיוצא בכך.
ד. אשר לבקשה החילופית לקבלת מענק הפרישה לפי חוק שירות המדינה - ביה"ד למשמעת החליט שהמערער, כיוון שאינו פורש אלא מפוטר משירות המדינה, אינו ראוי בשום פנים ואופן למענק ובכך אין להתערב. יתירה מזאת, נראה כי לפי סעיף 22 לחוק זה אין אפשרות לתת למערער מענק פרישה.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' נאוה פנקס למערער, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 2.3.99).

רע"א 6130/98 - חברה קבלנית לבנין... בע"מ נגד ר.א.מ. מהנדסים קבלנים בע"מ ואח'

*דחיית טענה של חריגה מסמכות של בורר ואי מתן הזדמנות לצד לטעון טענותיו(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת היתה צד לחוזה לבניית פרויקט מגורים ברכס שועפט. על פי החוזה, התקשרה המשיבה 2 (עמותת שכונת קוטג'ים בשועפט), שזכתה במכרז לבניית הפרויקט, באמצעות המשיבה 3 עם המשיבה 1 כקבלן ועם המבקשת כ"חברה משכנת". סעיף 66 לחוזה קבע כי "בכל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים בכל הקשור, הכרוך והנובע מהוראות החוזה לרבות בקשר להחלטות העמותה... ו/או החברה המשכנת... יהיה כל אחד מהצדדים זכאי לפנות לבורר מוסכם". במהלך ביצוע הפרוייקט נתגלעו בין הצדדים מחלוקות ונפתחו הליכי בוררות. המשיבות 3-2 והמבקשת הגישו תביעה משותפת נגד הקבלן (המשיבה 1) בנושאים של פיגור בבנייה, אי המצאת ערבות לביצוע ודרישות תשלום בלתי מוצדקות. הקבלן הגיש תביעה שכנגד לתשלום סכומים שונים ולסעדים נוספים. הבורר חייב "את שלש המזמינות יחד ולחוד" לשלם למשיבה סכום של כ-6.5 מליון ש"ח. המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבוררות כאשר הבקשה סומכת על שתי עילות: הראשונה, חריגה של הבורר מסמכות מאחר ועל פי החוזה תפקידה של המבקשת הינו של מפקחת בלבד ואין החוזה מקים לה חיובים כלשהם או יריבות כלשהי כלפי הקבלן כך שהחוזה לא הסמיך את הבורר לקבוע למבקשת חיובים; והשניה, או מתן הזדמנות נאותה למבקשת לטעון טענות מאחר ולא נכחה בדיוני הבוררות ולא הוזמנה לשלב הסיכומים בבוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בטענת המבקשת בדבר חוסר סמכות אין ממש. לשון סעיף הבוררות בחוזה ברורה וגורפת ומאפשרת פנייה לבורר בכל מקרה של חילוקי דעות בין הצדדים וכל הקשור והכרוך והנובע מהוראות החוזה. אין ספק כי המבקשת הינה צד לחוזה, ואין ספק על כן כי הבורר היה מוסמך להטיל עליה חיובים הנובעים מן החוזה. טענות המבקשת נוגעות לפגמים בשיקול דעת הבורר ובכך אין כדי להוות עילה לביטול פסק הבורר.
ג. באשר לעילה של אי מתן הזדמנות נאותה לטעון - צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו המבקשת לא השתתפה בישיבות הבוררות משיקוליה, ובאשר לישיבת הסיכומים, שלטענת המערערת לא הוזמנה אליה, די בכך שהוכח שהמבקשת ידעה בפועל על קיום המועד להגשת הסיכומים. פגיעה בכללי הצדק הטבעי, הבאה לידי ביטוי באי מתן הזדמנות לטעון, צריכה להיות פגיעה מהותית ולא פגיעה פורמלית. כך, אף אם היתה נשלחת
למבקשת הזמנה פורמלית, אך היה מוכח כי בפועל לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענות, היה בכך כדי להוות עילת ביטול. לכן, כשהוכח שבפועל לא היתה פגיעה בהזדמנות שניתנה למבקשת לטעון טענותיה, הרי שאי משלוח ההזמנה באופן רשמי לא יהווה עילה לביטול פסק הבורר.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אמנון עברון ואמנון שורק למבקשת. 5.1.99).

בג"צ 2057/98 - סמדר טייב נגד ביה"ד הרבני ואליהו טייב

*הסכם מזונות בין הורים אינו מחייב את הילדים ואין לבי"ד סמכות נמשכת לדון בנושא (העתירה נתקבלה).

העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) התגרשו על יסוד הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע. בהסכם הגירושין נקבע, בין היתר, כי המשיב 3 יעביר לעותרת את חלקו בדירת המגורים המשותפת, וישלם לה למזונות הילדים 600 ש"ח לחודש צמוד למדד תוספת היוקר לשכירים. לאחר מכן תבעו שני ילדי בני הזוג הקטינים, באמצעות העותרת, מזונות מוגדלים בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע והצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד שלפיו הוגדלו המזונות מ-600 ש"ח ל-1,500 ש"ח לחודש צמוד למדד. כשנתיים לאחר חתימת ההסכם הגיש המשיב לביה"ד הרבני תביעה נגד ילדיו הקטינים להעמדת דמי מזונותיהם על סכום של 600 ש"ח כאמור בהסכם הגירושין. ביה"ד פסק לאמור "הואיל והוסכם בין הצדדים שהסמכות לפסיקת מזונות היא של ביה"ד הרבני בלבד ומכיוון שהאשה הפרה הסכם זה אשר על כן כל ההסכם הופר ועל האשה להחזיר לבעל את חלקו בדירה שהועבר אליה על סמך ההסכם שנעשה בביה"ד. העתירה נתקבלה.
מן המפורסמות, שהסכם מזונות בין הורים אינו מחייב את הילדים. על כן, אין סמכות לביה"ד הרבני לדון במזונות הילדים בלא הסכמתם של אלה. נמצא שביה"ד הרבני כלל לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיב להעמיד את מזונות הילדים על הסכום שנקבע בהסכם הגירושין. על אחת כמה וכמה שלא היה מוסמך לצוות על העותרת להחזיר למשיב את חלקו בדירה, מה גם שהמשיב בתביעתו, כלל לא עתר לסעד זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד רון וינשטוק לעותרת, המשיב לעצמו. 30.6.99).

בש"פ 3896/99 - אימן כנאנה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של גרימת חבלה חמורה בסכין (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות ונשיאת סכין שלא כדין. מדובר במריבה בין נהגים שהחלה בתנועה מגונה של העורר לעבר המתלונן בצירוף קללה, נמשכה בחסימת המתלונן את דרכו של העורר ובהכאת המתלונן את העורר, ובסופו של דבר כשיצא העורר מרכבו דקר את המתלונן בגבו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
הסניגור טוען כי אין ראיות לכאורה שכן חלק מן העדים לא ראו את מעשה הדקירה ואת הסכין בידו של העורר, אך אין זה מתפקידו של ביהמ"ש בשלב של מעצר עד תום ההליכים להכריע בין העדויות השונות, ואף שמערכת הראיות אינה חד משמעית, לא ניתן לומר כי אין ראיות לכאורה נגד העורר. עם זאת יש מקום לחלופת מעצר. כאמור מדובר בריב בין נהגים שהחל בפרובוקציה של המתלונן, ואם כי בתי המשפט מתריעים וחוזרים נגד הנגע שפשה במקומותינו, כאשר לעתים בשל דבר של מה בכך נשלפים סכינים ונקפדים חיים, הרי אם תוכח אשמת העורר ייענש בצורה הולמת. בשלב זה יש לבדוק את מסוכנותו של העורר ואין לומר כי הוא מסוכן לציבור. יש בעברו
מספר מקרים שנדונו בבימ"ש לנוער, אך בינתיים בגר העורר ובשנים האחרונות אין לו עבירות ולא נמסר על תיקים שנפתחו נגדו. אף שהמעשה שעשה חמור ומסוכן, יש לראות באירוע, אירוע חד פעמי על רקע פרובוקציה. לפיכך יש לשחררו בערובה ובתנאים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ראפי מסאלחה לעורר, עו"ד אורן גזל למשיבה. 16.6.99).

בש"פ 4156/99 - מדינת ישראל נגד טוני זיווה

*ביטול שחרור בערובה בעבירות סמים, ונהיגה פרועה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירות של החזקת סמים, ניסיון לחבלה, הפרעה לשוטר ונהיגה בקלות ראש. לפי הנטען העמיס המשיב על רכב, יחד עם שני אחרים, שני שקים שהכילו כ-17 ק"ג קנבוס ותוך כדי ההעמסה הגיעו למקום שוטרים ברכב משטרתי מוסווה. המשיב נמלט ברכבו, לא ציית להוראות השוטרים לעצור, תוך כדי נסיעה פרועה עקף מחסום משטרתי וניסה לפגוע בשוטרים ופגע בכלי רכב שחנו בצד הכביש, ולאחר מכן נמלט מן המקום ברגל. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערובה והערר על כך נתקבל.
השאלה העומדת להכרעה היא אם יש ראיות לכאורה כי המשיב הוא מי שעשה את המעשים האמורים. התשובה היא חיובית. כל מעשי העבירה המיוחסים למשיב נעשו תוך שימוש ברכבו; בכלי הרכב היה צרור המפתחות של המשיב וכן היה בו ארנקו שבו היו תעודותיו; טביעת האצבע של המשיב נמצאה על גבי מאזניים שנתגלו ברכב; שני שוטרים ראו את המשיב ולאחר מכן זיהו אותו לפי תמונתו שבתעודת הזהות. כל אחת מן הראיות שהוצגו כראיות לחובת המשיב, נסיבתיות ועדויות ראייה ממש, נוטה להצביע על אשמת המשיב יותר מאשר על חפותו וכאשר כולן משתלבות יחד הן יוצרות תמונה שלמה המצביעה לכאורה על כך שהמשיב הוא האיש שעשה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד א. כרמל לעוררת, עו"ד ש. בן אריה למשיב. 23.6.99).

בש"פ 4266/99 - מדינת ישראל נגד אחמד שחיטה

*שחרור בערובה של נאשם בעבירה של נסיון הברחת נשק מירדן לרשות הפלשתינית (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב, אזרח ישראלי, נאשם בהובלת נשק וניסיון לייבוא נשק. הרקע הוא הזמנת נשק ע"י הרשות הפלסטינית מן המשיב ששהה בירדן, העברת הנשק לחופו הירדני של ים המלח שם אמור היה להעבירו לאדם שיבריחו לישראל כאשר הניסיון נקטע לאחר שהמשיב נתפס ע"י השלטונות הירדניים. הוא נשפט והורשע בירדן, נדון ל-10 שנות מאסר וקיבל חנינה לאחר 27 חודשי מאסר וחזר ארצה. כאן נעצר ע"י המשטרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה מוכהה חודה של מסוכנות המשיב ויש מקום לחלופת מעצר. הערר נדחה.
אכן, סחר בנשק מסכן את שלום הציבור. זוהי עבירה המתבצעת במסגרת מאורגנת מתוך בצע כסף, כאשר לא ברור לידי מי יגיע הנשק וכיצד ומתי ישתמשו בו ויסכנו חיי בני אדם. עם זאת, אין להתעלם מהנסיבות המיוחדות שבענייננו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכל היבטיו של העניין, ההיבט הציבורי וההיבט האישי, ובמיוחד לריצוי תקופת מאסר משמעותית מעונש המאסר שהושת על המשיב בירדן. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.