ע"ב 2600/99 - אבנר ארליך נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית
*דחיית בקשה לפסול רשימה לכנסת בטענה שמדברי ראש הרשימה עולה שלילת קיומה של מדינת ישראל(ערעור בחירות - הערעור נדחה).
א. המערער הגיש בקשה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית "למנוע את רשימת בל"ד, שבראשה עומד ח"כ ה-14 עזמי בשארה, מלהשתתף בבחירות לכנסת ישראל". טעמי הבקשה היו שח"כ בשארה אמר בראיון לעיתון "הארץ" דברים העומדים בסתירה להוראות סעיף 7א' לחוק יסוד הכנסת. המשיבה דחתה את בקשתו של המערער ברוב דעות של 21 נגד 4. ערעורו של המערער נדחה.
ב. השאלה הראשונה הינה אם זכאי המערער לערער על החלטת המשיבה. לפי הוראות סעיף 64 לחוק הבחירות מי שרשאי לערער הם "היועץ המשפטי לממשלה או יושב ראש הועדה המרכזית או לפחות רבע מחברי הועדה המרכזית" ואין חולקים שהמערער אינו בגדר אלה. די בכך כדי לדחות את ערעורו. פגם דיוני נוסף שגם בו כשלעצמו די כדי לחרוץ את גורל הערעור הוא בכך שח"כ בשארה ורשימת בל"ד לא צורפו כמשיבים בערעור. אך גם לגוף העניין ניתן לומר, אם כי "לא בלב קל" כי דין הערעור להדחות.
ג. בעיתון הארץ אמר ח"כ בשארה כי "היהדות היא דת ולא לאום ולציבור היהודי אין סטטוס לאומי כלשהו. אני לא חושב שיש לציבור הזה זכות להגדרה עצמית... מבחינה היסטורית הרעיון של מדינת היהודים לדעתי לא לגיטימי... אני לא מוכן לתת לישראל לגיטימציה היסטורית... ". בפני המשיבה אמר ח"כ בשארה שהוא עומד מאחורי הדברים שנכתבו אך נתן הסברים שונים. בסניף 7א' לחוק יסוד: הכנסת, נאמר כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע אחד מאלה "...שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". לכאורה יש בדברי בשארה פסול מלהשתתף בבחירות, ואולם רק ביטויים חמורים וקיצוניים של היסודות השליליים האמורים בסעיף 7א' מצדיקים את הפעלתו. נקבעו בפסיקה אמות מידה קפדניות המגבילות מאד את האפשרות למנוע השתתפותה של רשימה בבחירות, ומשמתעורר ספק פועל הוא לטובת הרשימה. כאן, על יסוד דברים נוספים שאמר בשארה בראיון וכן הסבריו בפני הוועדה עולה ספק אם אכן שולל בשארה את קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. לפיכך יש לדחות את הערעור. (בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט טירקל, הוסיף הערה השופט קדמי. המערער לעצמו, עו"ד גב' טליה ששון למשיב. 29.4.99).
בג"צ 6396/96 - סימונה זקין ואח' נגד ראש עירית באר שבע ואח'
*חוקיות חוק עזר האוסר הדבקת מודעות ללא רשיון. *פירוש חוק העזר אלו מודעות אסור או מותר לתלות לפיו(עתירה למתן צו על תנאי - העתירה נתקבלה).
א. שלושת העותרים מתגוררים בבנין גדול ב"שכונת מצוקה" בבאר שבע. הם ביקשו לשכנע את עיריית באר שבע לכלול את הבנין בתכנית לשיקום שכונות. לשם כך תלו העותרים ודיירים אחרים בבניין, ביולי 96, כרזות בגודל של מטר מרובע לערך על קירות הבניין הפונים לרחוב. על גבי הכרזות כתבו "ראש העיר נכשלת" "הילדים שלנו על המצפון שלך" וכיוצא בכך. למחרת היום הופיעו פקחי העיריה וטענו כי על פי חוק העזר של העיריה חובה היתה לבקש ולקבל רשיון לתליית הכרזות וכיוון שלא היה רשיון תלשו הפקחים את הכרזות. הם הורידו רק את אלה שפנו ישירות לראש העיר, אך לא הורידו כרזות שהביעו ביקורת כללית על הזנחת השכונה וכן לא הורידו כרזות של תעמולת בחירות לכנסת ולראש הממשלה. השאלה שהועלתה בבג"צ היתה אם
העותרים היו זכאים לתלות כרזות על חזית הבנין ללא רשיון ואם העיריה היתה רשאית להסיר את הכרזות כאשר השאלה מתייחסת "לחופש הביטוי הפוליטי". העתירה נתקבלה.
ב. העותרים טענו נגד סמכות העיריה לחוקק את חוק העזר המסויים אך טענתם בעניין זה נדחתה. הם טענו שמדובר בהגבלת חופש הביטוי, אך מבחינה עקרונית ניתן להגביל את חופש הביטוי כמו כל זכות יסוד אחרת, אם הדבר נדרש לתכלית הראויה ובמידה הנדרשת. עם זאת, הגבלה של חופש הביטוי, גם כשהיא מוצדקת מבחינת התכלית, חייבת לאזן כראוי בין חופש הביטוי לבין האינטרסים האחרים הדורשים הגבלה של חופש הביטוי. העתירה מתרכזת בסעיף הקובע את האיסור להציג שלט או מודעה. לפני שקובעים שהסעיף בטל מחמת פגיעתו בחופש הביטוי מן הראוי לפרש את הסעיף, שכן בדרך כלל עדיף לפרש ולא לבטל. אם הפרשנות של הסעיף תעלה כי הוא אינו חל כלל על כרזות מסוג הכרזות שנתלו ע"י העותרים, שוב לא יהיה צורך להכריע בשאלה אם הסעיף המחייב קבלת רשיון לתלות מודעות תקף או בטל. לעניין זה התייחס בג"צ בהרחבה לפירושו של הסעיף באשר למושג של מודעה, פרסום ופרסומת, והגיע למסקנה כי הכרזות שנתלו אינן בגדר "מודעה" המחייבת לקבל רשיון. מודעה שאסור לפרסמה צריכה להיות בגדר "פרסומת" ובענייננו אין הכרזות בגדר פרסומת.
ג. ניתן היה לסיים את פסה"ד בנקודה זו, אך מן הראוי לדון גם בטענת העותרים כי גם בהנחה שחוק העזר חל על הכרזות שנתלו ע"י העותרים, הרי האכיפה היתה בלתי חוקית. זאת משום שהיא היתה אכיפה בררנית (סלקטיבית), משום שהורדו כרזות נגד ראש העיר בעוד שכרזות אחרות נשארו על מקומן ולא הורדו. גם בטענה זו צודקים העותרים. לפיכך הוצהר כי הורדת הכרזות בידי פקחי העיריה היתה שלא כדין. ראשית, משום שחוק העזר אינו אוסר תליית כרזות מסוג זה; ושנית, משום שהורדת הכרזות היתה בדרך של אכיפה בררנית ללא הצדקה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד גב' ענת שקולניקוב לעותרים, עוה"ד א. פרנקל, גודמן ויהודה שפר למשיבים השונים. 8.6.99).
בג"צ 2115/99 - הועד המקומי צור יגאל נגד שר הפנים, המועצה איזורית דרום השרון וכ-30 ישובים הכלולים בתחומה של המועצה
*דחיית עתירה מחמת שיהוי. *סבירות דרכי הבחירה למועצות האזוריות כאשר אין יחס בין מספר התושבים בישובים באזור לבין מספר הנציגים המייצגים את הישובים במועצה(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה בבחירות למועצה האיזורית דרום השרון. העתירה עוסקת במודד שנקבע לבחירות אלו, היינו היחס בין מספר התושבים בישוב הזכאים להצביע למספר הנציגים אשר ישוב זה זכאי שייצגו אותו במועצה האיזורית. השאלה היא עד כמה מתחייב להעניק יתרון או ביטוי לגודל האוכלוסיה בישובים המרכיבים את המועצה.
ב. לפי החוק, כ-3 חודשים לפני יום הבחירות, צריכה המועצה להעביר הצעתה בדבר המודד הכללי לנציג במועצה לשר והשר יקבע את המודד בעקבות ההמלצה. לא העבירה המועצה לשר הצעה בדבר המודד הכללי יהיה כל איזור בתחום המועצה האיזורית זכאי לבחור נציג אחד בלבד למועצה ואיזור שמספר הבוחרים בו עולה על 750 יהיה זכאי לבחור שני נציגים למועצה. בצור יגאל כ-2700 בעלי זכות בחירה למועצה האיזורית מתוך 14,000. המועצה האיזורית לא קבעה מודד ולא הציעה לשר מודד ומכיוון שכך זכאי הישוב צור יגאל לשלוח שני נציגים בלבד למועצה למרות שיש לו כ-%30 מבעלי זכות הבחירה. העותר טוען כי המצב הוא בלתי סביר באופן קיצוני ופוגע בזכות תושבי צור יגאל לשוויון וליצוג יחסי והוגן. העתירה נדחתה.
ג. העתירה נגועה בשיהוי וכבר מטעם זה דינה להידחות. לוח הזמנים לקראת הבחירות קובע שלא יאוחר מהיום ה-33 שלפני יום הבחירות, יוגשו רשימות מועמדים הכוללות את מועמדי כל ישוב למועצה האיזורית. היום ה-33 לפני יום הבחירות למועצה זו חל בתאריך 22.4.99. כבר ביום 22.2.99 היתה בפני העותר תמונת מצב ברורה בנוגע לעמדת מליאת המועצה האיזורית ולמרות האמור השתהה העותר והגיש את עתירתו רק ביום 30.3.99, 36 ימים לערך לאחר קבלת ההחלטה במליאה. מידת השיהוי נמדדת לפי נסיבותיו של כל עניין. בכל הנוגע לקיומן של בחירות עמדתו העקבית של בג"צ היא שהמהירות בנקיטת ההליכים היא חיונית. אמנם במהלך התקופה בין החלטת המליאה להגשת העתירה פנו העותר וב"כ לשר הפנים וניסו ליצור עימו קשר טלפוני, אך פניות אלו שלא זכו למענה מאת השר אינן מצדיקות את השיהוי הרב בהגשת העתירה.
ד. אולם הנימוקים לדחיית העתירה מעוגנים גם בטעמים ענייניים הנעוצים בתכליתו של הייצוג במועצה האיזורית ובסבירות שיטת הייצוג שנבחרה בהשגת תכלית זו. בקשר לכך עמד בג"צ על קביעתו של המחוקק את שיטת בחירת הנציגים למועצות האיזוריות והתכלית המונחת ביסוד הייצוג במועצה והגיע למסקנה כי אין לפסול את השיטה שאינה נותנת ייצוג יחסי לכל ישוב במועצה האיזורית.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד רענן הר זהב לעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל לשר הפנים, עו"ד עדי שחר למשיבים האחרים. 7.7.99).
ע.פ. 2776/97 - משה מדר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לאונס המבוססת על זיהוי הנאשם ע"י המתלוננת וחיזוקים לזיהוי. *אימתי ניתן לראות בשורה של מעשים "נסיון לאונס" ולא מעשה מגונה(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בביצוע עבירה של ניסיון לאונס ובעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי התנפל המערער בשעת לילה על המתלוננת שעה שעמדה להיכנס לביתה. הוא כיסה את פיה של המתלוננת בכף ידו כדי שלא תצעק, דחף אותה משביל הכניסה, השכיבה על האדמה שבסמוך והחל לפתוח את כפתורי מכנסיה במטרה לאונסה. המתלוננת נאבקה עם המערער ואף הצליחה לצעוק ולמשמע צעקותיה נזעקו השכנים והמערער נמלט מבלי שביצע את זממו. זמן קצר לאחר האירוע נעצר המערער באיזור סמוך לבית המתלוננת ע"י סיור של המשטרה. ההרשעה מבוססת על עדויות שנמצאו מהימנות של עדי התביעה, על הזיהוי הוודאי של המערער הן ע"י המתלוננת במסדר זיהוי תמונות והן ע"י העדה א' שראתה את המערער כשנמלט ממקום האירוע וזיהתה אותו באופן ספונטני כשהיתה בחדרו של החוקר והמערער הוכנס לחדר, וכן על נוכחות הנאשם באיזור ביצוע העבירה והימלטותו בנסיבות חשודות ביותר מהזירה עד ללכידתו ע"י השוטר. הסניגור ניסה לערער כל אחד מן האדנים שהונחו ביסוד ההרשעה. הערעור נדחה.
ב. אשר לזיהויו של המערער - עדות המתלוננת הותירה על ביהמ"ש "רושם עז" והוא קבע כי "מהימנותה מבוססת ללא סייג". ואכן, אין לפקפק בזיהוי הבטוח שזיהתה המתלוננת את המערער. הזיהוי נעשה במסדר זיהוי תמונות שנערך בנוכחותה של סניגוריתו דאז של המערער. לא נערך מסדר זיהוי חי כיוון שסמוך לאחר המעצר גילח המערער את שיער ראשו והופעתו שונתה עקב כך. אשר לעדה א' שזיהתה את המערער - מדובר בשכנה שצפתה באירוע ממרפסת ביתה והיא יזמה פנייה למשטרה. בנסיבות אלה היה בהודעתה כדי לחזק את הראיות שכבר היו בידי התביעה והספיקו לאישום. הימצאותו של המערער בסמוך לזירה והעובדה שגירסתו בכל הנוגע להימלטותו מהמקום נדחתה ע"י ביהמ"ש קמא, מהווים ראיות נסיבתיות המחזקות את עדותה של המתלוננת ואת הזיהוי שזיהתה את המערער.
ג. הסניגור העלה טענה משפטית שלפיה אין בשרשרת המעשים שבוצעו כדי להוביל למסקנה שבוצע ניסיון אונס דווקא, להבדיל מעבירה של מעשה מגונה בכח. גם טענה זו יש לדחות. בשורת מעשיו של המערער היה כדי ללמד על כוונותיו בעת מעשה. השכבת המתלוננת על הארץ תוך סתימת פיה ורכינה מעליה בניסיון לפתוח את מכנסיה, מצביעים על תחילת ביצועו של מעשה אונס. במיוחד כך הדבר כאשר נדחית הכחשת המערער ביחס לנוכחותו במקום ובהיעדר כל גירסה אחרת מצדו המסבירה את התנהגותו. המסקנה היחידה המתבקשת, וכפי שהיתה מוסקת ע"י כל "מתבונן" מן הצד, היא כי המערער החל בהתנהגות ובאמצעים מותאמים לבצע מעשה אונס אשר אלמלא הופרע היה מתבצע בשלמותו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד בן בן יהודה ודוד יפתח למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 21.6.99).
בש"פ 96/99 - מדינת ישראל נגד עלי בן חסין עודה
*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים בעבירה של רצח(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המשיב, יליד 1980 ותושב טול כרם, עומד לדין באישום של רצח. לפי כתב האישום הגיע המשיב לישראל כדי לחפש עבודה, פגש באקראי אדם (להלן: המנוח) שבילה עמו אותו יום ובמשך יומיים לאחר מכן, עד שהמנוח הציע למשיב, בהיותם בחדרו של המנוח בבית מלון בנתניה, לקיים יחסי מין. המשיב סירב ובתגובה נטל קרש שהיה במקום, היכה בחוזקה בראשו של המנוח, לאחר מכן הטיח בחוזקה את ראשו בכיור ולבסוף חנק אותו בחבל עד שמת. המשיב נתון במעצר עד תום ההליכים ותשעה חודשי מעצר עמדו להסתיים ומשפטו טרם נסתיים. לפיכך ביקשה המדינה להאריך את המעצר של המשיב ב-90 יום. הסניגורית התנגדה בהדגישה את הנסיבות המיוחדות של המעשה. לדבריה נכלא המשיב בחדר ע"י המנוח ולא ראה דרך אחרת להשתחרר מאיומו של המנוח, בעל עבר בעבירות מין ואלימות קשות, אלא לתקוף את המנוח. בנסיבות אלה היא אומרת יש מקום לטעון טענת קינטור או הגנה עצמית או הריגה. כמו כן למשיב אין עבר פלילי. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה חלקית והוחלט להאריך את המעצר ב-30 יום בלבד.
ב. יש ממש בטענות הסניגורית אך מצד השני עולות שתי טענות חזקות נגד השחרור והן: מדובר באישום של רצח, שכן אין מחלוקת שהמשיב הרג את המנוח, ובין אם יש בכך הריגה או רצח הרי ההריגה בוצעה באכזריות רבה והדבר מלמד על מסוכנות של המשיב; חשש חזק במיוחד, שיש בו כדי להכריע את הכף, שהמשיב מתגורר עם בני משפחתו בטול כרם הנתונה לשליטה של הרשות הפלסטינית, אין נפש או דבר שיקשרו אותו לישראל, ובמצב זה יש יסוד לחשש שאם ישוחרר מן המעצר ימלט מן הדין. לפיכך נראה שיש לאשר את הבקשה להאריך את המעצר.
ג. עם זאת אין להעלים עין מהתמשכות משפטו של המשיב. הוא נתון במעצר כבר 9 חודשים ומאז ועד לדיון דנא לא נתקיימה אלא ישיבת הוכחות אחת וכן נקבעו עוד 3 ישיבות במשך תקופת ההארכה. כתב האישום מנה 20 עדים והפרקליטות הוסיפה עוד 10 עדים ועד עתה נשמעה עדותו של עד אחד בלבד. נכון שביהמ"ש נתון בלחץ עבודה קשה, אך גם בלחץ זה יש להבחין בין תיק ותיק ויש תיקים המצדיקים ומחייבים קצב מהיר יותר, ובכללם תיקים בהם קטין מואשם בעבירה חמורה ונתון במעצר ממושך. מכל מקום, אין זה מצב רגיל שבמשך 9 חודשים ראשונים של המעצר לא התקיימה בביהמ"ש אלא ישיבת הוכחות אחת. לפיכך יוארך המעצר ב-30 ימים בלבד, כדי שהתיק יועבר
לנשיא ביהמ"ש המחוזי שיתן דעתו למצב שנוצר ויברר אפשרות להוסיף מועדים לישיבות הוכחות.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד דוד פורר למבקשת, עו"ד גב' אושרת קנצפולסקי למשיב. 13.1.99).
ע.פ. 401/99 - עאמר מצארווה נגד מדינת ישראל
*דחיית טענה של "טעות כנה" באישום של נסיון לאונס טרמפיסטית כאשר הנאשם טען שסבר כי המתלוננת היא זונה. *דחיית הגנה של "חרטה" כנגד עבירה של נסיון. * נטל ההוכחה בטענת "פטור מחמת חרטה". *חומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 142/96 - הערעור נדחה).
א. המערער הסיע את המתלוננת כטרמפיסטית במכוניתו ליד חדרה, סטה לדרך צדדית ופנה למתלוננת לקיים עימה יחסי מין. היא התנגדה והוא ניסה לחבק אותה, אך היא הצליחה לצאת מן המכונית ותוך כדי פעולה זו נקרעו תחתוניה והוסרו ממנה. המערער רדף אחרי המתלוננת והתפתח ביניהם מאבק ותוך כדי המאבק נקרעה שמלת המתלוננת. המתלוננת, שהיא אתלטית במקצועה, הצליחה להכות את המערער ואז הוא חזר למכוניתו ועזב את המקום. גירסתו של המערער היתה שמדובר בטעות במצב דברים שכן הוא סבר שהמתלוננת, הממתינה בתחנת האוטובוס, לצד הדרך, היא זונה מפני שיש בסביבה זונות, וכשנתבררה לו הטעות רצה רק לחבק ולגפף אותה. ביהמ"ש המחוזי דחה גירסה זו ומצא את המערער אשם בעבירות של נסיון לאינוס ומעשה מגונה בכח ודן אותו ל-6 מאסר בפועל, 3 שנים מאסר על תנאי ותשלום פיצוי של 25,000 ש"ח למתלוננת. בערעורו חוזר המערער וטוען שמדובר בטעות במצב דברים. כן הוא טוען, כפי שטען בביהמ"ש המחוזי, כי יש להחיל עליו את סעיף 28 לחוק העונשין הדן בחרטה של הנאשם מן המעשה ועל כן לזכות אותו מעבירה של נסיון לאונס וכן הוא טוען נגד חומרת עונש המאסר והפיצוי שעליו לשלם. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענת "טעות כנה" היות הטרמפיסטית זונה - ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו של המערער וביסס את מסקנתו על עובדות המקרה. בכך אין להתערב.
ג. המערער טען כי יש לזכותו מהעבירה של נסיון לאונס משני טעמים: שלא הוכחה כוונה ממשית לביצוע האונס; חזרה רצונית שלו מהמשך מגע פיסי עם המתלוננת. שתי טענות אלה אינן עולות בקנה אחד וסותרות זו את זו. אדם המבקש "פטור עקב חרטה" לפי סעיף 28 צריך להעלות בעדותו גירסה עובדתית ברורה בדבר הכוונה שהיתה לו וחרטה מכוונתו. הוא אינו יכול לטעון "לא התכוונתי ואם התכוונתי התחרטתי". ניתן להסתפק בקביעה ששתי הטענות אינן יכולות לדון בכפיפה אחת, אך יש לדחות את כל אחת מן הטענות כאילו חברתה לא נטענה.
ד. אשר לטענה שלא התקיימה הכוונה הפלילית הדרושה לעבירת האינוס - המערער טוען שמחמת "טעות" במצב הדברים, לא ידע שהמתלוננת אינה מסכימה לבעילה כי הוא חשב אותה ליצאנית. בעניין הטעות דחה ביהמ"ש את גירסת המערער וקבע שאין הוא מאמין לו שהיתה טעות כנה מצידו ובכך אין להתערב. אכן, ביהמ"ש נוקט בלשון "לא שוכנעתי כאילו היתה טעות תקינה" ולכאורה בזאת לא סגי כדי להרשיע את הנאשם. די לו לנאשם שמתעורר ספק סביר באשר לקיום הסייג הזה לאחריות הפלילית, ואין הוא צריך להשתכנע. אולם מקריאת פסק הדין כולו ברור שלא זו בלבד שביהמ"ש לא שוכנע שלא היתה טעות, אלא הוא שוכנע שלא היתה טעות.
ה. אשר לטענה שצריך לזכות את המערער משום שהוא זכאי ל"פטור עקב חרטה" - לטענת הסניגור, העובדה שהמערער חזר למכוניתו לאחר שנאבק עם המתלוננת די בה כדי להעביר את הנטל לשכמה של התביעה להוכיח שלא מתקיימים התנאים שבסעיף 28 בדבר פטור מחמת חרטה. בכך טועה הסניגור. אין לומר שבכל מקרה שהנאשם מעורר טענת "פטור עקב חרטה" עובר הנטל על שכם התביעה להוכיח היעדר התנאים הקבועים
בסעיף 28. יש פסיקה ברוח הטענה של הסניגור בקשר לטענת "טעות בעובדה" כנוסחה בסעיף 17 לחוק העונשין לפני תיקון 39, אך בסעיף 28 בדבר פטור עקב חרטה נאמר במפורש כי מי שניסה לעבור עבירה לא יישא באחריות פלילית אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה חדל מהשלמת המעשה. על הנאשם להוכיח שני תנאים מצטברים: שחדל מן הנסיון מחפץ נפשו בלבד, ולא בגלל נסיבות חיצוניות; שהחדילה נובעת מחרטה. השאלה היא מה הוא סוג ההוכחה הנדרש מן הנאשם. בדרך כלל ההוכחה תהיה עדות הנאשם, כי רק הוא יוכל להעיד על מה שבלבו, וייתכנו מקרים שבתוספת לעדות זו תמצאנה גם ראיות חיצוניות לאשש אותה. מידת ההוכחה היא כמו בכל מקרה שנטל ההוכחה עובר לשכמו של נאשם במשפט פלילי, היינו עליו להוכיח את המוטל עליו במידה הנוהגת במישור האזרחי. ספק כשלעצמו אינו מספיק.
ו. במקרה דנן לא זו בלבד שלא הוכח אף אחד משני התנאים הנ"ל, אלא שהנסיבות מצביעות על היפוכו של דבר. העובדות שהוכחו הן שהמתלוננת, אתלטית במקצועה, הפליאה מכותיה בנאשם ורק אחרי שספג מנה הגונה של מכות החליט שלא להמשיך במכות. לא למקרה כזה התכוון המחוקק. גם אם הפסיק מחפץ נפשו, הרי שלא מחפץ נפשו בלבד, אלא בגלל שנתקל בהתנגדות בלתי צפויה, ולא מחרטה על מעשהו, אלא בגלל המכות. כך שיש לדחות את הטענה בדבר פטור מחמת חרטה.
ז. אשר לעונש - אחד משלשת שופטי ביהמ"ש המחוזי סבר שיש להטיל על המערער 5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, שופט אחר סבר שיש להטיל עליו 6 שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי ואחד השופטים סבר שלמעשה יש לגזור עונש של 10 שנות מאסר בפועל, אך הצטרף לדעתו של השופט שסבר שיש לגזור 6 שנות מאסר בפועל. בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער. אין להתערב במידת העונש. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבות האישיות של המערער.
ח. אשר לפיצוייה של המתלוננת - המערער מבקש לבטל את הפיצוי שכן הוא עשוי לעמוד בפני תביעה אזרחית של המתלוננת, וכמו כן, לדעתו, הפריזה המתלוננת בפגיעה שנגרמה לה. גם טענה זו יש לדחות. על פי ראיות אובייקטיביות נפגעה המתלוננת קשות הן פיזית והן נפשית. אשר לטענה של המערער כי הוא עשוי לעמוד בפני תביעה אזרחית - עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לגרום לביטול הפיצוי שנקבע במשפט פלילי. אם תוגש נגדו תביעה אזרחית יוכל המערער להעלות בתביעה זו את נושא הפיצוי ששילם למתלוננת.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד ריאד אבו פול למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 11.7.99).
ע.פ. 2799/98 - אסעד סבאג' נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה ב"ניסיון שוד" כאשר מדובר בראיות נסיבתיות שאינן מספיקות(הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט מצא, בפסק דין מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט אור).
א. המערער, יליד 75, הוא תושב טול כרם. בצהרי יום בדצמבר 97 פנה לתחנת מוניות בנתניה לנהג מונית ואמר כי הוא מבקש לנסוע לטייבה. בהגיעם לטייבה הינחה המערער את המתלונן לדרך כורכר צדדית המובילה לאזור הווילות של טייבה. ליד אחד הבתים הורה למתלונן לעצור ובעוד המערער יורד מהמונית הבחין המתלונן בשלשה בחורים שהופיעו לפתע מבין הבתים והתקרבו לעברו. לדברי המתלונן השהה המערער את התשלום והחל לחטט בארנקו כמחפש כסף והוא התרשם כי שלשת הבחורים מתכוונים לפגוע בו וכי המערער מתמהמה בכוונה, לפיכך החליט להסתלק מן המקום. בכתב האישום מיוחס למערער כי השתתף עם שלשת האלמונים בניסיון לשדוד את המונית מרשות המתלונן
וביהמ"ש הרשיעו בעבירה של ניסיון של שוד בנסיבות מחמירות וכן בשהייה בלתי חוקית בישראל. בשל ניסיון השוד נדון ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל ובשל השהייה בישראל לחצי שנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בניסיון לשוד נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט מצא, בפסק דין מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט אור.
ב. השופט מצא: הרשעת המערער התבססה על שורה של נסיבות שהיו כרוכות בקורות הנסיעה מנתניה לטייבה. הכלל הוא שבבחינת השאלה אם יש בראיות נסיבתיות כדי לבסס הרשעה, מוטל על ביהמ"ש לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסברי הנאשם במבחני ההיגיון וניסיון החיים, ורק אם המסקנה המרשיעה, המוסקת מן הבחינה הזאת, גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה חילופית ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לספק סביר. בראיות הנסיבתיות שהובאו במשפטו של המערער, היה כדי להטיל חשד כבד למעורבות במעשה הנסיון לשוד, ובהסבריו של המערער לא היה כדי לסתור את החשד שנפל עליו. אולם בחינת הראיות הנסיבתיות אינה מובילה להרשעת המערער כמסקנה סבירה יחידה ובלעדית.
ג. המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת ביחס לשאלה מה עשה בישראל ביום האירוע וביחס לשאלה מדוע שיקר למתלונן ביחס למקום מגוריו כשאמר שהוא גר בטייבה בעוד שהוא גר בטול כרם, ואולם אין בכך כדי להעיד על אשמתו. אכן, כשהראיות הנסיבתיות מצביעות, לכאורה, באורח ברור על קיום אשמה, היעדר הסבר מצד הנאשם או שקריו שהם רלבנטיים לנושא העבירה המיוחסת לו, עשויים לחזק את הראיות הנסיבתיות ולתמוך בהרשעה. אך כשהראיות הנסיבתיות מצביעות לכל היותר על קיום חשד כבד, אין בכוחם של היעדר הסבר מצד הנאשם או שקריו, כדי למלא את החסר בראיות התביעה. לפיכך יש לזכות את המערער מהעבירה של ניסיון שוד.
ד. השופט אור (דעת מיעוט): מנסיבות האירוע, שקריו של המערער והיעדר הסבר לנושאים שונים, וכן ההתנהגות כאשר הגיע לטייבה והכוונת המתלונן לדרך כורכר צדדית, עולה כי קיים יסוד מספיק להרשיע את המערער ועל כן יש לדחות את ערעורו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא. עו"ד חאסקיה וליד למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 29.6.99).
רע"פ 7148/98 - ארנון ועזרא דפנה נגד יעל ואהוד זלזניאק
*המדיניות של אכיפת מילוי הסכם פשרה שאושר כפס"ד בדרך של "בזיון בית משפט" או בדרך של פניה להוצל"פ(מחוזי ת"א - תיק 1962/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה לעניין מסויים כערעור - הערעור נתקבל).
א. בהתדיינות בין המערערים למשיבים נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד המתייחס למבנה מגורים שהוקם ע"י המערערים בסמוך לביתם של המשיבים. על פי ההסכם הסכימו המשיבים תמורת פיצוי כספי כי המערערים יוכלו לבנות את הבית בסייגים ומגבלות שנקבעו בהסכם הפשרה. לטענת המשיבים הפרו המערערים את הסכם הפשרה בשטח המבנה הכולל שבנו, אורך חזית המבנה, צורת המבנה ובניית חלק מקירות הבית מלבני זכוכית. שתי הערכאות הקודמות דנו בהרחבה בטענות המתייחסות לפרשנות ההסכם ואין לומר שהתעוררה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות לערער. עם זאת, הועלתה בבקשה טענה משפטית הנוגעת להתאמתו של ההליך על פי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש לנסיבות בהן הבזיון נטען בגין הפרת הסכם פשרה שאושר כפס"ד, כאשר ההפרה אינה עולה מלשון ההסכם, והצד כלפיו נטענת ההפרה טוען כי פעל על פי הפרשנות הסבירה של ההסכם ולא הפר אותו. בשאלה זו ניתנה רשות ערעור והבקשה נדונה כערעור. הערעור נתקבל.
ב. פס"ד שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות של הסכם ושל פס"ד. לאבחנה בין הפן "ההסכמי" והפן "השיפוטי" של פסה"ד, חשיבות, הן לעניין יכולת תקיפתו של פסה"ד ע"י בעל דין המבקש לשלול את נפקותו, והן לעניין אכיפתו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד. במקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסה"ד שנתן תוקף להסכם נקבעו שני מסלולי ביטול. כאשר הצד מבקש לבטל את פסה"ד מחמת פגם הקשור להסכם עצמו, הפן "ההסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. הגשת תביעה לביטול הסכם הפשרה ופסה"ד דרושה לשם השגת הביטול, ולא ניתן להשיג אותה תכלית בדרך אינצידנטלית, כגון ע"י הגנה מפני תביעה אחרת. כאשר צד מבקש לבטל את פסה"ד מהיבט הפן "השיפוטי" מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים.
ג. באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה, שאושר כפס"ד, מבקש לאכוף את ההסכם בשל הפרתו, פתוחות בפניו מספר אופציות. מן ההיבט של הפן "ההסכמי" מוקנית לצד הנפגע אפשרות להגיש תביעה חדשה שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע אכיפת ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה. מן ההיבט של הפן "השיפוטי" מוקנים לצד הנפגע שני מסלולי אכיפה: אכיפת פסה"ד במסגרת ההוצאה לפועל; בקשה לכוף במאסר או בקנס לציית לפסה"ד על פי סעיף 6 לפקודת הבזיון. במסלול זה ניתן ללכת במקרים מיוחדים בהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד משמעית.
ד. התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון אינה ענשית אלא אכיפתית ותכליתה להביא לידי כך שצווי ביהמ"ש יבוצעו ויוצאו מן הכח אל הפועל. מטרת הסנקציה בסעיף היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית. מדובר בהליך מיוחד שיש בו אלמנט ענשי ואלמנט זה נושא בצידו סטיגמה שיש בה כדי להטיל דופי במפר הצו. הדעת נותנת כי השימוש בכלי אכיפתי זה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים והשאלה היא אם כזהו המקרה שלפנינו. התשובה לכך היא שלילית. הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר לפרשנות של ההסכם וביהמ"ש נדרש להליך הוכחות במסגרת הבקשה לפי פקודת הבזיון. המטרה של סעיף 6 היא שהליכי האכיפה יתבררו במהירות וביעילות וכאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנות ההסכם ויש צורך לשמוע ראיות ועדויות תסוכל מטרה זו של המהירות.
ה. לא זו אף זו, לאור אופייה הפלילי של הוראת הבזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסה"ד. לפיכך אין אוכפים מכח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד. התוצאה היא שבענייננו ההליך שננקט ע"י בימ"ש השלום ואושר ע"י בימ"ש המחוזי לא היה ההליך המתאים.
ו. השאלה היא אם לא ראוי הדבר להשאיר את פסה"ד על כנו, ולו משום שביהמ"ש עבר כברת דרך ארוכה, בירר את המשפט כולו והגיע למסקנה שההסכם הופר ויש לאכפו בהליכי בזיון. לאחר לבטים המסקנה היא כי יש לקבל את הערעור במובן זה שהמשיבים יפנו לבימ"ש אזרחי רגיל כדי להביא בפניו את המחלוקת. הטעם העיקרי לכך, בנוסף לטעמים הכלליים שנמנו לעיל, הוא, כבילת ידיו של ביהמ"ש בהליכי בזיון לעניין שקילת הסעד הראוי, גם אם הופר ההסכם ע"י המשיבים. אין בקבלת הערעור כדי לחוות דעה בשאלה אם ובאיזו מידה תהוונה קביעות ומסקנות הערכאות הקודמות, מעשה בי"ד בהתדיינות חדשה אם תהיה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד רום אלון למערער, עוה"ד גב' רחל פשר אייקנאר וגב' יהודית גלרמן נויראל למשיבה. 17.6.99).
ע.פ. 340/98 - אחמד אבו נעאג' נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירת סמים בנימוק של אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הואשם יחד עם אחד בשם מג'די חמד בעבירות של סחר בסמים. על פי העובדות שנתבררו במשפטו של המערער, אך נחסכו מביהמ"ש שבפניו התברר משפטו של מג'די בעקבות עיסקת טיעון, פעל המערער בכל העיסקאות כשלוחו ועושה דברו של מג'די. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל והפעיל במצטבר 2 עונשי מאסר על תנאי של 29 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לאחר סיום משפטו של המערער הגיעה התביעה להסדר טיעון עם מג'די שבמסגרתו הורשע מג'די בחלק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום שמעיקרו היה זהה לכתב האישום שהוגש נגד המערער. על פי המוסכם גזר ביהמ"ש את דינו של מג'די ל-6 שנים מאסר בפועל והפעיל בחופף שנתיים מאסר על תנאי. הסדר הטיעון יצר פער בלתי מוצדק בין המערער לבין מג'די. אכן, המערער הורשע בעבירות נוספות שמג'די לא הורשע בהן, משום שהתביעה, בהגיעה להסדר טיעון, סברה שאין ראיות נגדו, אך גם אם כך הדבר מוצדק להקל בעונש המאסר שהוטל על המערער ולהעמידו על 6 שנות מאסר בפועל כפי שהוטל על מג'די. מאידך אין הצדקה לחפוף את מלוא התקופה של המאסרים המותנים המופעלים לתקופת המאסר המוטלת בגין העבירות נשוא ההרשעה. על כן, בנוסף ל-6 שנים מאסר בגין העבירות דנא יופעלו שני המאסרים על תנאי של 29 חודשים באופן ש-15 חודשים יחפפו ו-14 חודשים יופעלו במצטבר.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, אילן. עו"ד אברהם ברדוגו (הכרמלי) למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 17.6.99).
ע.פ. 5119/97 - עבדל נאסר אבו עבד נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירת שוד בנימוק של אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ביצע, בשותפות עם אחרים, שני מעשי שוד מזויין, אחד בבית פרטי והשני בחנות לממכר תכשיטים. בשני המקרים התאכזרו השודדים לקרבנותיהם, איימו עליהם בנשק חם ובנשק קר, המערער כפת אותם והיכה אחת מהם. במהלך השוד בחנות התכשיטים ירה המערער ברגלו של בעל החנות וגרם לו לחבלה חמורה. בשל כל אחת מן הפרשיות נגזרו למערער 7 שנים מאסר בפועל, אך ביהמ"ש הורה על חפיפה חלקית באופן שעל המערער יהיה לרצות תקופה של 11 שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לנוכח מהות וחומרת המעשים אין לומר שהעונש חמור במידה המצדיקה התערבות. דא עקא, שעל שניים משותפיו של המערער, שהובאו לדין בהליך נפרד גזר ביהמ"ש המחוזי 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי על פי עקרון אחידות הענישה יש להשוות את ענשו של המערער לעונש שנגזר על שותפיו, ואילו ב"כ התביעה טוענת שלמערער היה חלק יותר משמעותי בביצועה מעשים שפגעו בקורבנות השוד ובכלל זה הירי ברגלו של בעל החנות. ברם, גם לנוכח הבדל זה בין חלקיהם של הנאשמים יש מקום להקל עם המערער. הטעם העיקרי לכך, שלא היה לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי בשלב גזירת הדין שהמערער לוקה במחלת נפש. לפיכך יש להעמיד את העונש על 8 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד עובדיה אבוש למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 12.6.99).
בש"פ 4113/99 - פלוני (קטין) נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של קטין שהואשם בדקירת שני המתלוננים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, קטין יליד ינואר 83, הואשם כי במהלך קטטה באוקטובר 98 דקר את שני המתלוננים. ביהמ"ש מצא אותו אשם, ללא הרשעה, והמשך הדיון נקבע ליולי 99. תחילה נעצר העורר לפי החלטת ביהמ"ש המחוזי לאחר שחלופת המעצר שהוצעה נדחתה, אך ביהמ"ש הבהיר שיהיה מוכן לשקול את החלטתו מחדש אם יתברר כי נבנתה תכנית שיקום ובעלת סיכוי להצליח לעורר. בהחלטה נוספת במסגרת בקשה לעיון חוזר קבע ביהמ"ש כי ניתן לשחרר את העורר בתנאי שיישלח להסתכלות במעון מסויים, אך יום לאחר שנתקבל למעון היה העורר מעורב באירוע חמור. אעפ"כ הוארכה שהותו במעון מזמן לזמן בתנאי מעצר ובעקבות דיון בבקשה של העורר לשחררו בערובה הורה ביהמ"ש לשחררו בתנאי שישהה בישיבה מסויימת. גם ניסיון זה לא עלה יפה ולפיכך נעצר העורר. הערר נדחה.
הכוונות הטובות להטיב עם העורר, בשל גילו הצעיר, הסיחו, כנראה, את הדעת מן המעשים שעליהם הוא נותן את הדין. החומרה היתרה שבמעשי אלימות אכזריים שהעבריין מבצע במו ידיו תוך שימוש בסכין, מחייבת להקשות את הלב ולדחות נימוקים הנשקלים לזכות הנאשם בעבירות אחרות. מי שנוטל בידיו סכין ונועץ אותה בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו. לפיכך יידחה הערר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד כתאנה איהאב לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 24.6.99).
בש"פ 2157/99 - מדינת ישראל נגד לרי גלדסון
*בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים בעבירה של רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירה של רצח ונעצר עד תום ההליכים. בתום 9 חודשים הוחלט להאריך את מעצרו ולאחר שלשה חודשים נוספים שוב הוארך המעצר. עתה מבקשת המדינה, זו הפעם השלישית, להאריך את המעצר. הטעם לבקשת המדינה הוא שהמשפט נגד המשיב מורכב במיוחד בשל סיבות שונות. ביהמ"ש המחוזי עשה מאמץ מיוחד כדי לקדם את המשפט וכבר הסתיימה פרשת ההגנה ונקבעו מועדים לסיכומים לחודש הקרוב. המדינה סבורה כי ראוי שהמשיב יהיה נתון במעצר עד לסיום המשפט, שכן העילות שהביאו להארכת מעצרו עד כה יפות גם כיום. עילות אלה הן מעשה עבירה המלמד על מסוכנות רבה של המשיב שלא פגה עם הזמן; החשש להימלטות מן הדין קיים ועומד במלוא עוצמתו. הבקשה נתקבלה.
השיקולים שעמדו בהארכת המעצר לפני שלשה חודשים עומדים גם היום. השינוי שחל מאז מתייחס לשיקולים הנגדיים, היינו להתמשכות המעצר, שכן ככל שהמעצר מתמשך כך מתחזקת הדרישה לשחרר את הנאשם מן המעצר. בענייננו טוען הסניגור כי המאזן אכן השתנה, זאת משום שהפעם נתמשך הזמן בגלל פרקליטות המדינה שלא היתה מוכנה להתחיל בסיכומי התביעה במועד שנקבע. ברם, גם אם מן הראוי שהפרקליטות תכין עצמה לסיכומים במועד שנקבע, אין בכך כדי לגבור על חשש מפני הימלטות מן הדין, לאור העובדות המובאות בהקשר זה בכתב האישום. מאזן השיקולים שהביא להארכת המעצר בפעם השניה לא השתנה. לכך יש להוסיף כי הארכת המעצר לא גרמה עוול למשיב, שכן במשך כל תקופת המעצר היה כלוא כאסיר בגין הרשעה בעבירה אחרת ועדיין הוא מרצה את המאסר שנגזר עליו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 19.4.99).
בש"פ 3985/99 - אביחי עוזיאל נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת הצתה כאשר צו המעצר התבסס על חומרת העבירה ומסר לאחרים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי יחד עם חבר הצית בית. השניים הדליקו בקבוק תבערה וזרקוהו לעבר בית, בידיעה כי בני הבית לנים בו. הדבר היה מכוון, לפי הטענה, כלפי המתלונן שהיה מעורב בעניין אחר עם שותפו לעבירה של העורר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חומרת העבירה, המסר השלילי לציבור אם תינתן חלופה, האיתות לצעירים מסוגו של העורר כאילו הגיל ועמידה לפני גיוס לצה"ל מהווים היתר לפעילות פלילית, והסכנה לשיבוש הליכי משפט, מצדיקים שלא לשקול חלופת מעצר, על אף ששירות המבחן המליץ על חלופה. הערר נתקבל.
חומרת העבירה, כשלעצמה, אינה מהווה עילת מעצר ואינה מצדיקה לשלול חלופת מעצר. כך גם מסר שלילי לציבור ומסר הרתעתי לצעירים מסוגו של העורר. עמוד התווך עליו נשענת חלופת המעצר הוא מניעתי ומשמעותו מניעת סיכון לציבור מפני מסוכנותו של הנאשם, אם לא יישב במעצר. אכן, חומרת העבירה והמעשים המהווים אותה, יכולים להיות אינדיקציה למסוכנותו של הנאשם, אולם עדיין יש לבדוק אם חלופת מעצר לא תוכל להשיג את תכלית המעצר. מדובר כאן בנאשם שהוא כבן 18 ובעת המעשה המיוחס לו היה תלמיד כיתה י"ב. זו הפעם הראשונה שהסתבך עם החוק ואין לו עבר פלילי. הוא חי חיים נורמטיביים עד למקרה וככל הנראה נקלע לחברה בלתי מתאימה. שירות המבחן הציע חלופת מעצר בדרך של הרחקת העורר מן העיר בה התגורר לבית אביו במושב קדימה. בכל הנסיבות יש לקבל את ההמלצה ולשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אריה שרעבי לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 22.6.99).
בש"פ 3930/99 - מדינת ישראל נגד צאלח אלמוגרבי
*הארכת מעצר שניה מעבר ל- 9 חודשים בעבירה של רצח (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
העורר עומד לדין באישום של מעורבות ברצח נתעב ואכזרי המעמיד חזקת מסוכנות נגדו, אותה לא הפריך, גם אם עברו נקי. משעברו 9 חודשים למעצרו הוארך המעצר ב-90 ימים נוספים ועתה הוגשה בקשה להארכה נוספת של 90 יום. הטענה המרכזית, ולמעשה היחידה, שבפי המשיב היא, כי משום התמשכות המשפט מסוכלת כוונת המחוקק שקצב תקופת מעצר של 9 חודשים שבסיומם ישוחרר נאשם ממעצר אם משפטו טרם נסתיים. על פי הטענה אין להאריך את המעצר אוטומטית לפי סעיף 62 לחסד"פ בתום 9 חודשים, שכן כך תסוכל מטרת החוק. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
אכן, תכלית סעיף 62 לחוק היא לקצוב את תקופת המעצר לתקופה של 9 חודשים שלאחריה ישוחרר הנאשם, אך מנגד העניק סעיף 62 לחוק המעצרים לשופט ביהמ"ש העליון סמכות להורות על המשך המעצר. מדובר בהסדר שהוא פרי אילוצים. הסמכות להאריך את המעצר אינה מופעלת כדבר מובן מאליו בכל מקרה והקריטריון להפעלת הסמכות נקבע ממקרה למקרה. על ביהמ"ש הדן בבקשה להארכת המעצר, לאזן בין זכות היסוד של אדם לחירות לבין הגנת הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם. במקרה שלפנינו התנהל המשפט במידת מה בעצלתיים, אך לא ניתן להצביע על סחבת מכוונת מצד מאן דהוא. מדובר באדם שקיימות נגדו ראיות לכאורה על מעורבות ברצח נתעב ואכזרי המעמיד חזקת מסוכנות נגדו, אותה לא הפריך גם אם עברו נקי. על כן יש להאריך את המעצר כמבוקש.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד משה מרוז למשיב. 22.6.99).
בש"פ 2978/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין במשפחה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים בבתו שכיום היא כבת 15 ובביצוע מעשים מגונים בבתו בת ה-12. הבנות אינן בנותיו הביולוגיות של העורר. חקירת המשטרה נפתחה לאחר שאמן של הבנות סיפרה למשטרה על המעשים המגונים שהעורר עושה בהן. עם הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שנקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר. ביהמ"ש קבע עוד כי אין לשחרר את העורר מחשש לפגיעה בבנות ומחשש שינסה להשפיע עליהן לחזור בהן מעדותן. הערר נדחה.
הודעות הבנות, לצד דברי העורר באשר לתוכניותיו לחיי אישות משותפים עם הבת הגדולה ע"י נישואין אתה, מקימים תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה מספקת למעצר העורר עד תום ההליכים. אכן, העורר סתר בהתנהגותו, בתקופה שבה היה משוחרר, את החשש מנסיונות להשפיע על הבנות לחזור בהן מעדותן. ברם, בנסיבות המקרה, שחרור העורר מקים חשש ממשי כבד לפגיעה נפשית בבנות - שהן קורבנות לעבירות מין בתוך המשפחה וקטינות. בנסיבות אלה, האיזון בין זכותו של העורר לחירותו לבין ההגנה על שלום הציבור ובטחונו מחייב להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יעקב שקלאר לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 24.5.99).
בש"פ 2204/99 - רונן מנשרוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת סחר בסמים (כדורי אקסטזי) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת 140 כדורי אקסטזי שלא לצריכה עצמית וכן ב-5 אישומים אחרים של סחר בסמים שלפיהם מכר כדורי סם לאחת בשם אביבית במועדים שונים. בימ"ש השלום ציין כי העורר הוא נרקומן כבד ואין להוציא מכלל אפשרות שהחזיק את כדורי הסם, בביתו לצריכה עצמית. כן קבע כי יש ראיות לכאורה כי מכר כדורי סם, אך לא שוכנע שקיימות ראיות לכאורה במידה הנדרשת. לפיכך, אף כי קבע שקיימת עילת מעצר החליט להסתפק בחלופת מעצר של "מעצר בית" בבית הורי העורר. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בבית העורר נתפסה כמות סמים גדולה. אכן, אין לשלול את האפשרות שהעורר החזיק בכמות גדולה זו לצריכה עצמית, אך העובדה שהעורר הורשע כבר לפני כ-5 שנים בעבירה של סחר בסם מעוררת חשד כבד שהחזקת הסם, שלפי החוק חזקה היא שאינה מיועדת לצריכה עצמית, אכן הוחזקה למטרת סחר. כמו כן, קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום של סחר ודי באלה לומר שקיימת עילת מעצר נגד העורר. השאלה היחידה היא אם להסתפק בחלופת מעצר. בימ"ש השלום החליט שהעורר יהיה נתון במעצר בית, ואולם הכלל הרחב הוא שביהמ"ש אינו מסתפק בחלופת מעצר לגבי נאשמים בסחר בסמים. אחת הסיבות היא שסוחרי סמים מנהלים את עסקיהם במידה רבה באמצעות הטלפון, כפי שמיוחס לעורר, ולכן חלופת מעצר אינה יכולה להבטיח שלא ימשיך בעסק זה. כך במיוחד לגבי העורר שיש לו כבר הרשעה בסחר בסם שבגינה נדון ל-9 חודשים מאסר. לפיכך צדק ביהמ"ש המחוזי כשהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד זוהר ברזילי לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 8.4.99).
רע"א 3831/99 - אבנר מאי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*אי התערבות ערכאת הערעור בהחלטת ביהמ"ש שלא להיעתר לבקשת הצדדים לדחות מועד דיון (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו בביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המשיבות לפצותם בסכום של 18,5 מליון ש"ח בגין הפקעת שטח מקרקעין של כ-8.5 דונם. לפי המלצת ביהמ"ש ובהסכמת בעלי הדין הועברו המחלקות לגישור לפני שופטת בדימוס שפתחה בהליכי גישור. באי כח בעלי הדין והמגשרת פנו לביהמ"ש בבקשה לדחות את מועד שמיעת ההוכחות שנקבע ליום 24.6.99 וביהמ"ש דחה את הבקשה. בעלי הדין חזרו והגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה משותפת לשוב ולשקול את הבקשה לעכב את ההליכים לתקופת זמן קצובה בהתאם להוראות תקנה 4 לתקנות בתי המשפט (פישור), על מנת לאפשר להם לנסות ולסיים את המחלוקת ביניהם בהליך הגישור בו כבר החלו. ביסוד הבקשה עומדים שני נימוקים עיקריים: האחד - שאם יתקיים הדיון ביום 24.6.99 ולא יידחה יהיו המבקשים חייבים לשלם את המחצית השניה של אגרת המשפט בסכום של יותר מרבע מליון ש"ח, שאותה לא ניתן יהיה להשיב; השני - החשש ששמיעת עדויות בעלי הדין עלולה לשבש את הליך הגישור. ביהמ"ש לא הסכים לדחייה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
למעשה, הנימוקים שנתנו המבקשים לדחייה טובים ונכוחים וראויים הם שתינתן עליהם הדעת. "אילו דנתי בבקשתם של בעלי הדין כשופט של ביהמ"ש המחוזי הייתי נעתר לבקשה", אלא שמצוות ההלכה הפסוקה היא שלא להתערב. קביעת תאריכים לשמיעת משפטים ודחיית ישיבות הן עניינים הנתונים לשיקול דעתו של היושב בדין. יהיה זה מסוכן לסדרי הדיון אם בעלי הדין יורשו לערער על החלטות שופט לקבוע משפט ליום מסויים או לדחותו ליום אחר. אין לומר שנתקיימו כאן נסיבות קיצוניות ביותר המצדיקות התערבות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ח. סיטון למבקשים. 14.6.99).
בש"א 3612/99 - מרכז רפואי שערי צדק ושילוח... בע"מ נגד עזבון המנוח חיים חדד ז"ל ואח'
*דחיית בקשה להעביר מקום דיון מחיפה לירושלים כאשר מאזן הנוחות אינו נוטה לצד זה או אחר (בקשה להעברת מקום דיון מחיפה לירושלים - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו לבימ"ש השלום בחיפה תביעה נגד המבקשים בגין רשלנות רפואית. המבקשים מבקשים להעביר את מקום הדיון, בהתאם לסעיף 78 לחוק בתי המשפט, מחיפה לירושלים. לטענת המבקשים, קיום הדיון בחיפה יאלץ את הרופאים ואת הצוות הרפואי של שערי הצדק, וכן את העד המומחה מטעם שערי צדק, לנסוע לחיפה למתן עדות, דבר שיגרום לאי נוחות ולהיעדרות מעבודתם החיונית בבית החולים. המשיבים מתנגדים לבקשה ולטענתם ספק אם תדרש העדת הרופאים לאור התיעוד הקיים, וגם אם זו תדרש אין הכרח שכל העדים יעדרו מעבודתם בבית החולים באותו מועד. כן טוענים המשיבים כי קיום הדיון בחיפה נחוץ לשם מניעת אי נוחות מהמשיבים עצמם ומומחים מטעמם שאמורים להעיד בתיק. הבקשה להעברת התיק נדחתה.
מבחינת מאזן הנוחות, נראה כי בנסיבות בהן קיים צורך בהעדת עדים הן מאזור ירושלים והן מאזור הצפון, אין מאזן זה נוטה, בהיעדר טעמים נוספים, לטובת צד זה או אחר. כך, מקום בו מצד המבקשים נדרשת עדות שלשה עד חמישה רופאים, בעוד מצד המשיבים נדרשת עדות שני מומחים ושלשה בני משפחה, כפות המאזניים מתעיינות. זאת ועוד, המבקשים הגישו בקשתם באיחור ולא תוך זמן סביר וקצר כנדרש וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מ. ארגוב למבקשים, עו"ד י. גזיאל למשיבים. 20.6.99).
בש"פ 3629/99 - איליה מיכאלוב ואמיל ראובנוב נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לבטל תנאי של "מעצר בית" בעבירות תקיפה בטענה של התארכות המשפט (הערר נדחה).
העוררים הואשמו, יחד עם אחרים, בבימ"ש השלום בחיפה, בעבירות של תקיפה, גרימת חבלה, סחיטה בכח ואיומים כאשר מדובר בסחיטתו של קטין, שליח פיצריה, שהנאשמים נטפלו אליו, דרשו ממנו את האופנוע המשמש לשליחויות לנסיעה קצרה ומשנתקלו בסירוב דרשו "פיצוי כספי". עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר הנאשמים עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש החליט לשחרר את הנאשמים בחלופת מעצר שכללה בין היתר מעצר בית מלא. עם חלוף הזמן הגישו העוררים בקשה לעיון מחדש במעצרם ובקשתם נדחתה. עררם לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש ראה אמנם בחלוף הזמן נסיבות חדשות המצדיקות בקשה לעיון חדש, אך לדעתו חלוף הזמן שיש לקחתו בחשבון בעת דיון בבקשה לעיון חוזר, הוא רק מקום שיש בו מעצר של ממש ולא מעצר בית. הערר נדחה.
אין מדובר כאן במקרה חד פעמי. מדובר בשני מקרים של בריונות אלימה, המעידים בהחלט על מסוכנות. המשפט קבוע לספטמבר 99 שהוא בהחלט מועד רחוק בשביל מי שנתון במעצר בית מלא. ברם, בהתחשב בכך שמדובר ביותר ממקרה אחד אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אכן, נקיפת הזמן יכולה להיות נסיבה חדשה המצדיקה עיון מחדש גם במקרה של מעצר בית מלא, אך בנסיבות המקרה עדיין לא הגענו למידה המחייבת התערבות.
(בפני: השופט אילן. עו"ד צדיק נסאר לעוררים, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 8.6.99).
בש"פ 4282/99 - מדינת ישראל נגד יורם מזון
*ביטול שחרור בערובה בנימוק של היעדר ראיות מספיקות לאישום בנסיון לרצח (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בניסיון לרצח וגניבת רכב כאשר המעשים המיוחסים לו הם ירי לעבר הקורבן בו פגע ולעבר הרכב בו נסע הקורבן ופגיעה בשניים אחרים. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערובה מן הטעם שלדעתו אין תשתית ראייתית לכאורה. ביהמ"ש התייחס לשינוי גירסת העד המרכזי מיכאל, אחי הקרבן, בדבר זיהוי המשיב, כאשר בשלב הראשון טען שאינו מזהה את היורה ולאחר מכן שינה את גירסתו ומסר כי הוא מזהה אותו בוודאות. הערר נתקבל. מתוך החלטת ביהמ"ש עצמו עולות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב, קל וחומר מתוך החומר שבתיק המשטרה. אכן, קיים שוני בין שתי גירסאותיו של העד המרכזי מיכאל, אך הוא הסביר שוני זה בכך שחשש תחילה מפני המשיב אך פנה - כחוזר בתשובה - אל הרב וביקש הצעתו ובעקבות זאת החליט לומר את האמת ומסר כי זיהה בוודאות את המשיב, אותו הכיר. הודעת הרב מחזקת את דבריו של העד חיזוק של ממש ואין זה החיזוק היחידי. בסופה של דרך יהיה על ביהמ"ש שישמע את המשפט להחליט אם להאמין למיכאל אם לאו, אך בשלב זה אין לומר כי הסברו של העד אינו סביר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עודד שחם לעוררת, עו"ד יוסי זילברברג למשיב. 29.6.99).