תקציר סביר כרך נ"ג חוברת 25

ע.פ. 7013/98 - מוחמד סחניני ואמיר מסאעדה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש(ערעורו של סחניני על הרשעתו נתקבל וערעורו של מסאעדה על חומרת העונש נתקבל).

א. שני המערערים הואשמו, יחד עם נאשם נוסף בשם שריף שאמי, בעבירות של החזקת סם וסחר בסם. ביהמ"ש לא מצא ראיות מספיקות כדי להרשיע את המערערים דנן בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום וזיכה אותם מן העבירה של החזקת סם, אבל מצא אותם אשמים בעבירה של "עשיית עסקה אחרת בסם מסוכן" וגזר לכל אחד מהם שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ונגד סחניני הפעיל גם מאסר על תנאי של חצי שנה במצטבר. לצורך ההרשעה ציין השופט ש"עיסקה" היא הסכמה של קונה ושל מוכר, ולדעתו אפשר להסיק מן הנסיבות שהיתה הסכמה כזו, מכיוון שאמיר הודה, שהוא התכוון לקנות סם ושלנאשם השלישי היתה כמות גדולה של סם בהחזקתו. הערעור של סחניני על הרשעתו נתקבל והערעור של אמיר על הרשעתו נדחה ועל חומרת עונשו נתקבל.
ב. באשר לסחניני - לאור הודאתו של אמיר בביהמ"ש היתה תשתית ראייתית מספקת כדי להרשיע את אמיר בעיסקה כפי שהורשע, אך לא היתה בדברי אמיר עדות שיכולה להפליל גם את סחניני. אמיר לא דיבר על כוונותיו של סחניני ועל מטרת בואו למקום. אין ספק שהימצאו של סחניני בשעת לילה מאוחרת במקום שבו נעצרו הנאשמים מעורר חשד כבד שבא בקשר לעיסקת סמים אבל ראייה מעבר לספק סביר, כנדרש במשפט פלילי, לא היתה. על כן יש לזכותו.
ג. אשר לערעורו של אמיר על חומרת העונש - מדובר בעיסקת סמים של מנת סם אחת לצריכה עצמית שלא יצאה לפועל. עונש של 4 שנים מאסר, הגם שרק שנתיים לריצוי בפועל, הוא עונש שאינו יכול לעמוד בשביל עיסקה כזו ואף המדינה הסכימה לכך. בינתיים, בשלב הערעור, הוגש תסקיר שירות מבחן ממנו נובע שאמיר נמצא בתהליך טיפולי שיקומי וחל שינוי מהותי בארחות חייו. שירות המבחן ממליץ לאפשר לו להמשיך בתהליך השיקומי. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור על חומרת העונש ולבטל כליל את עונש המאסר שהוטל על אמיר ובמקומו יועמד בפיקוח קצין מבחן למשך שנה.

(בפני השופטים: גב' דורנר, אילן, זועבי. החלטה - השופט אילן. עוה"ד משה גלעד ומיכאל כרמל למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 24.6.99).

ע.א. 6024/97 - פרדריקה שביט נגד חברה קדישא גחש"א ראשל"צ

*התנגדות חברה קדישא לכיתוב תאריך לועזי על מצבה(הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט חשין נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד).

א. המערערת ביקשה לחרוט על המצבה של אמה המנוחה רוזה גרייטל בעברית ובלועזית את השם, וכן את יום הלידה ואת יום הפטירה בספרות לפי הלוח הכללי (הלוח הגירגוריאני). החברה קדישא בראשון לציון, שם נקברה המנוחה, סירבה להיעתר לשתי הבקשות, אך לימים נתרצתה והסכימה כי השם הפרטי של המנוחה ייחרט גם בלועזית ואולם באשר לחריטת מועדי הלידה והפטירה לפי הלוח הגריגוריאני סירבה להיעתר למשפחה. זאת באשר רב העיר ה"מרא דאתרא" קבע כי יש איסור לחרוט על מצבות מועדי לידה ופטירה לפי הלוח הכללי. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת להצהיר על זכותה לחרוט על גבי המצבה את ימי הלידה והפטירה בספרות לפי הלוח הגריגוריאני. אכן, לפי הפסיקה אין למנוע את חריטת התאריך הלועזי על המצבה, אך לדעת השופט, עם קבלת חוק הקבורה החלופה, שלפיו תהיה אפשרות לכל אדם לקבור את מתו בבית קברות חילופי
ללא הגבלות של הדין הדתי, חל שינוי במצב לגבי אותם בתי קברות הנשארים במסגרת המסורתית. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט חשין, בשני פסקי דין מקיפים, נגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
ב. בפסקי הדין נדונו ענייני חופש הדת מזה והחופש מדת מזה; האיזון בין הפגיעה ברגשות בני המשפחה המבקשים לחרוט את הלוח הלועזי על המצבה לבין הרגשות של אלה הבאים לבית העלמין ועצם הימצאות הלוח הלועזי על המצבות פוגע ברגשותיהם; האם ניתן לאכוף על גוף דתי, גם אם הוא ציבורי, לפעול בניגוד להלכה, שכן החברה קדישא שבראשון לציון פועלת לפי ההלכה כשהיא מצייתת לפסק דינו של המרא דאתרא; וכיוצא באלה נושאים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, אנגלרד. עוה"ד גלי בר אל ואורי רגב למערערת, עו"ד יאיר שילה למשיב. 6.7.99).

בג"צ 932/99 - התנועה לאיכות השלטון בישראל נגד יו"ר הוועדה לבדיקת מינויים ואח'

פסילת מועמד למנכ"ל עמידר באשר הגיש תצהיר כוזב על איבוד כושר עבודה בעבר בגין תאונת דרכים. הכישורים המיוחדים הנדרשים לאישור מינוי מנכ"ל חברה שיש לו קירבה פוליטית לשר הממונה(העתירה נתקבלה).

א. בשנת 89 נפגע המשיב 9 (להלן: המשיב) בתאונת דרכים והגיש תביעת פיצויים, בין היתר, בגין אבדן כושר השתכרות לצמיתות שנגרם לו, לטענתו, בשל מוגבלותו הפיזית והפסיכיאטרית. בתצהיר שהגיש ביום 7.12.95 תיאר את חוסר תפקודו במהלך כל השנים מיום התאונה בשנת 89 ועד כתיבת התצהיר לאמור "5 השנים האחרונות מחולקות לשתי תקופות: התקופה הראשונה עד לאמצע שנת 93 לא היה באפשרותי לתפקד... מאמצע שנת 93 ועד היום... אין באפשרותי לעבוד הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית...". על סמך המפורט בתצהיר תבע המשיב פיצויים בסכום של 7 מליון ש"ח, אך לבסוף הושג הסכם פשרה שלפיו קיבל פיצוי גלובלי של 850,000 ש"ח בגין נזקיו.
ב. בדצמבר 98 בחר דירקטוריון חברת עמידר את המשיב כמנכ"ל לחברת עמידר. הדירקטוריון פנה לוועדה לבדיקת מינויים (להלן: הוועדה) לפי חוק החברות שיבדוק אם המשיב עומד בתנאי כשירות הקבועים בחוק. לפי החוק, הכשירויות להתמנות למנכ"ל בחברה ממשלתית כוללות שני תנאים בסיסיים מצטברים: השכלה גבוהה ונסיון באחד או באחדים מהתפקידים המנויים בחוק. סעיף אחר בחוק קובע כי אם למועמד תהיה זיקה אישית, עסקית או פוליטית לשר, לא תמליץ עליו הוועדה לכהונת דירקטור או מנכ"ל, אלא אם מתקיימים בו "כישורים מיוחדים". המשיב הגיש לוועדה קורות חיים ושאלון שבהם הציג רצף תעסוקתי מלא, שלפיו משנת 81 ועד שנת 91 כיהן כמהנדס ביצוע של חברה קבלנית ומשנת 92 ועד 98 עסק בייזום פרוייקטים, בניה ומסחר. במסגרת פירוט פעילותו הציבורית, הציג המשיב את עובדת כהונתו כנציג הציבור בבית הדין לעבודה בתל אביב משנת 88, כהונתו כדירקטור מטעם הציבור בחברות ממשלתיות בין 86 ל-92 וכהונתו כיו"ר הוועדה הציבורית לחריגים וערעורים בנושא איכלוס במשרד הבינוי והשיכון החל בספטמבר 96.
ג. הוועדה מצאה כי המשיב עונה לדרישות החוק להימנותו כמנכ"ל מבחינת כישוריו. עם זאת, לאור זיקתו הפוליטית של המשיב לשר, בהיותו חבר מרכז הליכוד ופעיל בליכוד במקום מגוריו, בדקה הוועדה אם המשיב ניתן באותם "כישורים מיוחדים" הנדרשים בחוק. הוועדה סברה כי המשיב ניחן בכשירות המיוחדת באשר ההשכלה שלו כמהנדס היא בתחום של מהנדס בניה הנדרש לעבודה בעמידר. העותרת התנגדה למינוי הן מן הטעם שמדובר במינוי פוליטי והן מן הטעם שהמשיב אינו כשיר למלא תפקיד
של מנכ"ל בחברה ציבורית בשל הסתירות בתצהיר שהגיש לצורך הפיצויים מחד ובקורות חיים בשאלון שהגיש לצורך התמנותו למנכ"ל בחברה מאידך. העתירה נתקבלה על יסוד הנימוק של פסילה בשל אמירת אי אמת באחת משתי ההודעות של המשיב.
ד. יש לפסול את מועמדותו של המשיב כמנכ"ל בשל הפער בין האמור בתצהיר שהגיש בתביעתו לבין המסמכים שהגיש לעמידר. כשקוראים את הדברים המסקנה היא כי המשיב סטה מדרך האמת. לא מתקבל על הדעת שהמשיב עצמו האמין ביום חתימת התצהיר שהאמור בו אמת, דהיינו שאינו מסוגל ולא יהיה מסוגל לכל עבודה. ציון עובדות לא נכונות והימנעות מלמסור עובדות אמת, נעוץ היה ברצונו של המשיב להשיג לעצמו טובת הנאה אישית, בין אם מדובר בטובת הנאה כספית בתביעתו ובין אם מדובר בטובת הנאה של השגת משרה בכירה בעמידר. בהפעילה את שיקול דעתה אם למנות את המשיב לא שקלה הוועדה שיקולים סבירים כאשר על אף העובדה של אמירת אי אמת הנ"ל ע"י המשיב החליטה שהוא כשיר למנכלות עמידר.
ה. נוכח קבלת טענת העותרת כי הפערים בין האמור בתצהיר ובין הפרטים שמסר המשיב בקורות החיים ובשאלון מהווה מכשול בפני כהונתו כמנכ"ל, אין צורך לדון בשאלה אם יש למשיב כישורים הנכנסים בגדר אותם "כישורים מיוחדים" הנדרשים ממי שיש לו זיקה לשר. יתכן שגם לפי פרשנות מחמירה מעבר לזו של הוועדה, המשיב עומד בתנאי הכשירות הנדרשים לפיו. לאור נסיונו הרב כמהנדס ראשי בחברות לתכנון ולבניה, כמנהל חברות ויזם עבודות בניה, כיו"ר הוועדה הציבורית לחריגים וכדומה יתכן שניתן לומר שיש לו "כישורים מיוחדים". כאמור אין צורך להחליט בנושא, ואעפ"כ, יש לומר דברים אחדים על הפירוש שניתן ע"י הוועדה לסעיף הדורש "כישורים מיוחדים". פירושה של הוועדה נראה רחב ומקל מדי.
ו. על פי פירושה של הוועדה, די בכך שאותה השכלה מינימלית הנדרשת כתנאי סף תהיה בתחום עיסוקה של החברה או שבתקופת נסיון הנדרשת מהמועמד כתנאי סף עסק בתחום בו עוסקת החברה, כדי שיתקיימו בו "כישורים מיוחדים" בתחומי פעולתה של החברה. גישה זו אין לקבל. מתוך הסעיף בחוק יש להסיק כי אין די בכך שהכשירות היא בתחומי פעולתה של החברה, אלא היא צריכה להיות "מיוחדת". מדובר במקרים יוצאי דופן, חריגים. נראה, מבלי לקבוע מסמרות, ומבלי ליתן הגדרה ממצה, כי מועמד בעל זיקה לשר כשיר לעבור את תנאי הסף של "כישורים מיוחדים" רק אם בשל כישוריו המיוחדים משקלה הסגולי של תרומתו לחברה, צפוייה להיות כה מכרעת עד כי הדבר מצדיק לקחת את הסיכון הטבוע בשל קשריו עם שר משרי הממשלה.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט אור. עוה"ד אליעד שרגא וברק כלב לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל ליו"ר הוועדה לבדיקת מינויים ולשר, עו"ד ערן פלס לעמידר, עו"ד דוד ליבאי למשיב. 6.7.99).

בג"צ 332/98 - המועצה המקומית תל מונד נגד ועדת המשנה למעקב ובקרה על תוכנית מיתאר ארצית ואח'

*פסילת תכנית לבניית פארק תעשייה ע"י הוועדה המחוזית בשל אי התאמה לתכנית מתאר ארצית(העתירה נדחתה).

א. הוועדה המחוזית מחוז המרכז דנה בהיבטיה השונים של תוכנית לבניית פארק תעשיה בתל מונד (להלן: התכנית) והחליטה על הפקדת התכנית בכפוף למספר תנאים. בין היתר נדרשה הסכמת הוועדה לשמירת קרקע חקלאית. לפני קבלת אישור הוועדה לשמירת קרקע, נכנסה לתוקף תכנית מתאר ארצית (תמ"א /31) המייעדת חלקים נרחבים מאזור השרון, ובכללם שטח התכנית, לנוף כפרי. לאחר כניסת תמ"א /31 לתוקף קיימה הוועדה המחוזית דיון חוזר בעניין התכנית והחליטה שיש צורך בקבלת אישור נוסף
מוועדת בקרה של המועצה הארצית, ולאחר תיקון תמ"א /31, מוועדת הבקרה בוועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (להלן: הולנת"ע). ועדה זו החליטה לא לאשר את התכנית להפקדה. בעתירתה טוענת העותרת כי ההוראה בתמ"א /31 בדבר הצורך באישור הולנת"ע מהווה הוראה בדבר אצילת סמכויות ע"י המועצה הארצית לתכנון ובניה לולנת"ע והוראה כזו בטלה נוכח הוראות סעיף 6 לחוק התכנון והבניה, שלפיו אין המועצה הארצית רשאית לאצול מסמכויותיה "בדבר תכנית מתאר ארצית". כן טוענת העותרת כי דרישת אישור הולנת"ע הינה דרישה מפלה, שכן שתי תוכניות של שתי רשויות מקומיות אחרות, אשר על פי הטענה דומות לתכניות אלה, אושרו ללא שנדרש אישור של הולנת"ע או ועדת הבקרה קודמתה. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטענת ההפלייה - לפי הסברי המשיבים אין דמיון בין התכנית של העותרת לבין התכניות שאושרו, כך שניתן לומר שמדובר כאן באבחנה מותרת ולא בהפליה אסורה. אך גם בלאו הכי, אם דרישת תמ"א /31 היא שלתכנית אשר סוטה מהוראותיה וממגמותיה יידרש אישור, העובדה שלתכניות אחרות לא נדרש אישור כזה אינה יכולה לסייע לעותרת. כל שזכאית העותרת במקרה כזה, לביטול הפליה, הוא ע"י שלילת ההיתר מהאחרים, אך הזכות לביטול ההפלייה אין בה כדי להקנות לעותרת זכות לקבלת היתר, זכות שהדין אינו מאפשר להעניקה.
ג. אשר לטענה בדבר אצילה פסולה של סמכות - תמ"א /31 קובעת כי אם החליט מוסד תכנון להפקיד תכניות בניגוד למגמות התכנון שתשריטים המצורפים לתכנית יהיה עליו לנמק החלטה זו ולהפנות תשומת לבה של הולנת"ע והולנת"ע תיתן החלטתה בעניין התכנית. הסעיפים הדנים בכך מהווים חלק מהתמ"א ומהם עולה שהתמ"א /31 השאירה מרחב גמישות ביישום מגמות התכנון כפי שצויינו בתשריטים. הענקת הסמכות לולנת"ע לאשר תקנות הסותרות את מגמות תמ"א /31 אינה עומדת בסתירה להוראות חוק התכנון והבניה בדבר אצילת סמכויות. את הוראות התכנית עצמה קבעה המועצה הארצית והיא לא העבירה לולנת"ע כל סמכויות לתקן את תמ"א או לשנותה. היא רק קבעה מנגנון ביצוע אשר יתיר סטייה מהמגמות והדבר ייעשה ע"י קבלת תכנית בעלת רמה נמוכה יותר בהיררכיה התכנונית, כגון תכנית מתאר מחוזית ואישורה ע"י הולנת"ע.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט אור. עו"ד איתן אורנשטיין לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 6.7.99).

רע"א 7642/97 - חנה שטרית ואח' נגד בלה נוסבאום ואח'

פיצויים בשל אי התאמת שטח הקרקע שנמכרה לנאמר בחוזה. הפרת חוזה הנובעת מאי התאמה(מחוזי ת"א - ע.א. 831/96 - ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל).

א. המערערים (הקונים) והמשיבים (המוכרים) התקשרו ביניהם בהסכם למכירת בית מגורים צמוד קרקע בפתח תקוה. הוסכם כי הנכס ימכר לקונים תמורת 200,000 דולר. במבוא לחוזה נכללו הצהרות לאמור "הואיל: והמוכר הינו הבעלים בשלמות של חלקה... המהווה דירה בת 4 חדרים... (להלן: הדירה), כאשר לדירה צמודה קרקע בשטח של 924 מ"ר ברוטו כולל השטח הבנוי... והואיל: ועל פי תכנית... מתוכננת הפקעה... כך שהשטח נטו של הממכר הוא כ-756 מ"ר בלבד...". בסעיף 3 לחוזה נקבע לאמור "הקונה מצהיר כי ראה את הממכר, בדק את מצבו התכנוני, המשפטי והפיזי... וידוע לו על תכניות הפקעה... אפשרויות השימוש בממכר... ומצא הכל מתאים לצרכיו ולמטרותיו והוא מוותר בזאת על כל טענות ברירה, פגם ולרבות מחמת אי התאמה או טעות". הקונים שילמו את רוב התמורה ובמסגרת הפעולות לרישום הנכס, תוך כדי חישוב השטח לצורך תשלום מס השבחה, התברר כי השטח נטו של החלקה אינו 756 מ"ר, אלא כ-555 מ"ר בלבד. הקונים ראו בכך הפרת חוזה המכר. מאחר שלא היו מעוניינים
לבטל את המכר בשל השקעותיהם בנכס, הם נזקקו לתרופה המיוחדת לעסקאות מכר, הלא היא ניכוי מהמחיר במובן סעיף 28 לחוק המכר. באשר לגודל הניכוי נקבע ע"י שמאי מטעם הקונים כי ההפרש בין המחיר החוזי לבין מחיר השוק של הנכס בעל שטח נטו מוקטן הוא 62,000 דולר. הפרש זה הוא תוצאה של מספר גורמים ובכללם צמצום מספר יחידות הדיור שניתן לבנות בנכס משתי יחידות לאחת וכדומה. הקונים הגישו תביעה לבימ"ש השלום בפתח תקוה בה ביקשו פס"ד הצהרתי בדבר זכאותם לניכוי של 62,000 דולר מן המחיר החוזי של הנכס.
ב. בבימ"ש השלום נסב הסכסוך על שני צירים עיקריים: אם היתה הסכמה בין הצדדים בדבר קיום אפשרות לבנות שתי יחידות דיור בשטח הממכר כטענת הקונים אם לאו; פרשנות הוראת סעיף 3 לחוזה שמטרתה לפטור את המוכר מאחריות. בימ"ש השלום קבע כי המוכרים התחייבו למכירת שטח בגודל המאפשר בניית שתי יחידות דיור, ואשר לפרשנות סעיף 3 קבע כי כוונת הפטור היתה רק לאחריות המוכרים בדבר הפקעות נוספות שלאחר חוזה המכר, אך לא לגבי ההפקעות הישנות. ביהמ"ש התייחס לטעות בדבר שטח הנכס והגיע למסקנה כי המוכרים ידעו או צריכים היו לדעת את גודל שטח הנכס וקיימת אי התאמה במובן סעיף 11 לחוק המכר וכן קבע כי אינם פטורים מן האחריות בהתאם לסעיף 3 לחוזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המוכרים וקבע כי מתוך חומר הראיות אין לומר שדובר על אפשרות לבנות שתי יחידות דיור. כמו כן סבר ביהמ"ש המחוזי כי בשל הוראת סעיף 3 לחוזה מנועים הקונים מלהעלות טענת אי התאמה. הערעור לאחר קבלת רשות נתקבל.
ג. המוכרים הפרו את חוזה המכר, בשל קיומה של אי התאמה. ההפרש בגודל של כ-200 מטר מהווה הפרה מהותית ביותר. במסגרת הקביעה של הפרת חוזה המכר בגין אי התאמה, אין חשיבות לשאלה אם המוכרים נהגו בתום לב או בהיעדר רשלנות. חיובם הוא להשיג את התוצאה של מילוי התנייה החוזית, אשר במקרה שלנו נוגעת לגודל שטח הנטו של הממכר. ההפרה בשל אי התאמה מזכה את הקונה הנפגע הן בתרופות הקבועות בחוק החוזים והן בתרופות המיוחדות של חוק המכר, ומאחר שהקונים אינם מעוניינים בביטול חוזה המכר ואין אפשרות להרחיב את שטח הממכר נטו בדרך של אכיפה כביכול, הברירה שבידיהם היא בין קבלת פיצויים על פי חוק התרופות לבין ניכוי מהמחיר על פי סעיף 28 לחוק המכר ויכלו לבחור בתרופה של ניכוי מהמחיר.
ד. באשר לשאלה אם יש בסעיף 3 לחוזה משום הוראת פטור - לפנינו הפרה של אחד החיובים המהותיים בחוזה המכר כך שמדובר בהפרה יסודית של החוזה. לפי העקרונות המקובלים, הנוגעים לתניית פטור, יש רתיעה גדולה מלהחיל את תניית פטור על הפרה יסודית. התנייה שלפנינו היא תנייה גורפת, ויש לפרשה, אם כן, באופן דווקני ומצמצם, תוך התחשבות בנסיבות עריכת החוזה. כלל פרשנות זה מוביל למסקנה, כי ההצהרה בדבר בדיקת מצבו התכנוני של הממכר, מתייחסת אך ורק לבדיקת המצב התכנוני על סמך המפה של המודד המוסמך, שהוצגה לקונים ע"י המוכרים ושלפיה שטח הקרקע הוא כאמור בחוזה. גם אם היינו מכירים בתוקפה של תניית פטור גורפת, הרי יש לדרוש כי הדבר ייאמר במפורש. כאשר יש התחייבות מפורשת של המוכר לכך ששטח הנכס הוא בהיקף מסויים, אין לראות בחסר, שהוא מעל לרבע מן המוסכם, עניין של פגם או אי התאמה גרידא, העשויים להיתפס ע"י לשונה הכללית והגורפת של תניית הפטור.
ה. אם לא די בנימוק זה - הרי במקרה הנדון יש תחולה להוראת סעיף 16 לחוק המכר. סעיף זה קובע לאמור "היתה אי ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן... ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור...
בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה". הוראת סעיף 16 אינה דורשת ידיעה ממשית של המוכר ואף לא ידיעה קונסטרוקטיבית, שאינה אלא תחליף לידיעה ממשית. כל שנדרש הוא שאי ההתאמה נובעת מעובדות שעל המוכר היה לדעת עליהן. לפנינו יסוד של התרשלות. במקרה הנדון המוכר הצהיר במפורש כי שטח הממכר נטו הוא בגודל מסויים והצהרה מעין זאת, אין להצהירה אלא על יסוד בירור העובדות הנוגעות לתוכן ההצהרה. על כל פנים, כך היה נוהג אדם סביר.
ו. לא היה צורך בכך שביהמ"ש יעסוק בשאלה אם המתקשרים היו מודעים למטרה הספציפית של בניית שתי יחידות דיור בנכס אם לאו. החסר הוא בבחינת אי התאמה במובנו של החוק ומכאן נובע שלא היה כל הכרח למצוא דווקא אי התאמה בעניין המטרה המיוחדת של בניית שתי יחידות דיור. יתירה מזו, כדי שהקונים יהיו זכאים למלוא הנזק הנובע מהקטנת השטח, אין הכרח שהמתקשרים יסכימו במפורש על כך שהשטח יספיק להקמת שתי יחידות דיור. מהות התרופה החוזית והיקפה נקבעים על פי המבחנים המקובלים בדיני החוזים. במקרה שלנו הקונים לא הסתמכו על תרופת הפיצויים אלא על התרופה המיוחדת לעיסקת מכר והיא: ניכוי מהמחיר. מחיר השוק של הנכס הפגום הוא נקודת המוצא לקביעת ההפרש. על פי נסיון החיים, מחיר השוק הוא, בין היתר פונקציה של זכויות הבנייה בנכס מקרקעין. לכן חוסר האפשרות לבנות שתי יחידות דיור על השטח נטו מוצא את ביטויו בשווי השוק של הנכס.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד דב פישלר ואופיר בוכניק למבקשים, עוה"ד גיל עד חריש ואילן זהר למשיבים. 4.7.99).

ע.א. 1134/98 - אופירה מוגרבי (חסויה) ואח' נגד אוסדון מימון וביטוח חקלאי... בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי נצרת - ת.א. 109/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המערערת, ילידת 97, נפגעה בתאונת דרכים בדצמבר 91. כתוצאה מהתאונה נותרה נכה בשיעור של %100. בתביעת פיצויים שהגישה קבע ביהמ"ש המחוזי פיצויים בשיעור גלובלי בסכום אחד כולל ולא בתשלומים עיתיים, וכן קבע שאת חישוב הפיצויים יש לערוך על יסוד ההנחה שהמערערת תתגורר בבית עד הגיע אביה לגיל 70 שנה, כ-9 שנים לאחר מועד פסק הדין, ואילו לאחר מכן צפוי שיקשה להורים לסייע לה ואז יש להניח שתועבר למוסד. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. בגין פיצוי עבור עזרת הזולת בעתיד - קבע ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת זקוקה לעזרה צמודה של 24 שעות ביממה, אך רק במשך 3 שעות מידי יום נדרשת לה עזרה אקטיבית. את הפיצוי חילק ביהמ"ש בין התקופה הראשונה בת 9 שנים בה תגור המערערת בסמוך להוריה כשגרה עמה מטפלת, לבין המועד לאחר שאביה יגיע לגיל 70 שתעבור למוסד. לעניין זה יש לומר כי אין לקצוב את המועד בדיוק ל-9 שנים, שכן יתכן כי רק כעבור תקופה יותר ארוכה מ-9 שנים תאלץ המערערת למצוא דרכה לשהות במוסד. ביהמ"ש קבע כי המטפלת תהיה ישראלית ולא מטפלת זרה. אף כי העלות על פי הראיות הגיעה לפי חישובו של ביהמ"ש לסכום של כ-4,500 ש"ח, קבע ביהמ"ש שבשנים הבאות יעלה השכר וכן תעלה רמת השירות וקבע את הממוצע החודשי בתקופה הראשונה בשיעור של 8,000 ש"ח. עבור התקופה שבה תשהה המערערת במוסד סבר ביהמ"ש כי עלות השהות במוסד היא בשיעור של כ-3/4 חלקים מעלות הטיפולים וההשגחה בבית. בעניין זה קופחה המערערת.
ג. מצד אחד צודקים המשיבים כי לא היתה הצדקה להעלות את סכום העלות של המטפלת האחת מ-4,500 ש"ח ל-8,000 ש"ח ללא כל הסבר המניח את הדעת. לעומת זאת, לא
צדק ביהמ"ש בקבעו שדי בעובדת אחת שתטפל במערערת באופן רצוף 24 שעות ביממה במשך שבעה ימים בשבוע כל ימות השנה. יש לקחת בחשבון טיפול של עובדת נוספת אם כי לא במשרה מלאה. כמו כן, כאמור, אין זה בטוח שבדיוק בתום התקופה הראשונה תאושפז המערערת במוסד. על כן יש להוסיף סכום משמעותי לפיצוי בגין עזרה בעתיד. מאידך, ביהמ"ש טעה במקדם ההיוון באשר לתקופה השניה טעות חשבונית. כיוון שקשה לקבוע את תוספת הפיצוי הראוייה בצורה מדוייקת יש להוסיף, בדרך של אומדן, לפיצוי בפריט זה סכום של 750,000 ש"ח.
ד. בפריט של ניידות סבר ביהמ"ש כי כל עוד תהיה המערערת בבית היא זקוקה למכונית פרטית וכאשר תשהה במוסד היא זקוקה למוניות. באשר לתקופה הראשונה קבע ביהמ"ש סכום של 154,000 ש"ח מתוך הנחה שדי למערערת שתוסע במכונית קטנה יחסית ולא במכונית גדולה מסוג "ואן". לגבי התקופה השניה קבע ביהמ"ש הוצאות על פי נסיעות במוניות בשיעור של 60,000 ש"ח ובסה"כ 214,000 ש"ח. גם בפריט זה קפץ ביהמ"ש את ידו. גם אם תוכל המערערת "להידחק" לתוך מכונית קטנה הרי מכונית מסוג "ואן" תקל עליה ממשית את הכניסה והיציאה מהמכונית, ובנסיבות המקרה המכונית מסוג "ואן" אינה בגדר מותרות אלא צורך סביר להקל על המערערת את ניידותה. כמו כן הסכום שהוערך כהוצאה צפויה על מוניות בשיעור של 60,000 ש"ח נמוך מדי. על כן יש להוסיף בפריט זה סכום של 300,000 ש"ח.
ה. לעניין הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד - ביום התאונה היתה המערערת כבת 20, סיימה 12 שנות לימוד ועברה חלק מבחינות הבגרות. אותה עת טרם בחרה את נתיב התעסקותה והשתכרותה בעתיד, ועבדה בחוות סוסים באילת וכן עסקה במכירת משחקי מחשב. השתכרותה היתה בשיעור הנמוך משכר המינימום במשק וביהמ"ש קבע את השתכרותה של המערערת מיום התאונה עד יום פסק הדין על פי שכר המינימום במשק. לגבי העתיד הביע ביהמ"ש את דעתו שספק אם יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות לעתיד על יסוד השכר הממוצע במשק, אך סבר ש"אין מקום לקפחה על ידי פסיקת פיצוי הנמוך בהרבה מהשכר הממוצע במשק". אעפ"כ, בחישוביו, קבע את כושר ההשתכרות לולא התאונה על 2/3 מן השכר הממוצע במשק בלבד. בהתחשב במום מולד בלבה של המערערת סבר ביהמ"ש כי יש לחשב את הפסד כושר השתכרותה בהנחה שהיתה משתכרת על גיל 60 שנה ולא עד גיל 65 שנה. גם בפריט זה קופחה המערערת.
ו. המערערת היתה בתחילת דרכה המקצועית וטרם בחרה את מסלול התעסקותה. הכנסתה בהיותה בת 20 שנה אינה משקפת את כושר השתכרותה האמיתי. בנסיבות אלה, קביעת ההפסדים למשך התקופה עד יום פסק הדין, כ-6 שנים, בשיעור שכר המינימום במשק הינו מקפח. על כן, יש לקבוע בתקופה זו את כושר ההשתכרות למעלה מהסכום הממוצע אשר בין שכר המינימום לבין השכר הממוצע במשק. בחישוב הפסד כושר ההשתכרות בעתיד טעה ביהמ"ש שקבע שיעור של 2/3 מהשכר הממוצע בלבד. לא הוכח שהמום בלב היה בו הפרעה ממשית כלשהי לכושר השתכרות של המערערת. היא גם עסקה בפועל בעבודה גופנית. כמו כן לא היתה הצדקה לסטות מהחזקה בדבר גיל פרישה מהעבודה בגיל 65 שנים. על כן יש להוסיף בפריט כושר השתכרות בעתיד סכום של 250,000 ש"ח.
ז. בשל נכותה הקשה של המערערת, הכוללת פגיעה מוחית קשה, אין היא מסוגלת לדאוג לענייניה, והיא זקוקה לאפוטרופוס שידאג לענייניה. ביהמ"ש המחוזי סבר שאכן כך הדבר אלא הניח שאין הוא מוסמך לפסוק בעניין זה, הואיל והורי המערערת מונו כאפוטרופסים ע"י ביהמ"ש המחוזי ולדעתו רק בימ"ש שמינה אותם מוסמך לקבוע את
שכרם. נימוק זה אינו יכול לעמוד. יש להבחין בין ביהמ"ש המוסמך לקבוע את שכר האפוטרופסים לבין ביהמ"ש הדן בתביעת נזיקין, שעליו לקבוע את הפסדו של מי שנזקק לאפוטרופוס. על ביהמ"ש לקבוע את גובה הפיצוי עקב הצורך באפוטרופוס והעלות הכרוכה בכך. על ביהמ"ש היה לפסוק למערערת את הפיצוי בפרט נזק זה. על כן יש לפסוק גם בעניין זה סכום של 75,000 ש"ח. על סמך כל האמור הוחלט להוסיף למערערת סכום של כמליון וחצי ש"ח נכון ליום פסה"ד בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד פנחס זלצר למערערים, עו"ד עופר קרינסקי למשיבים. 4.7.99).

בש"פ 687/96 - יורם גיל נגד מדינת ישראל

זכות ערעור על החלטה למנוע עיון בחומר חקירה שהוצאה לגביו תעודת חסיון. תחולת חסיון למרות שתעודת החסיון הוצאה באיחור לאחר הגשת כתב האישום(הערר נדחה).

א. בכתב אישום שהוגש בפברואר 94, הואשם העורר בעבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובגניבה בידי מנהל. פרקליטו של העורר עיין בחומר החקירה שהועמד לעיונו והוברר לו כי חלק מהחומר המצוי בידי המשיבה לא הועמד לעיונו. במענה לפנייתו הסבירה ב"כ המדינה כי מדובר בחומר חקירה שמן הראוי היה להוציא לגביו תעודת חסיון אלא שבשל תקלה לא הוצאה לפני הגשת כתב האישום תעודה כזו. בהסתמכה על ההנמקה האמורה סירבה לאפשר לסניגור לעיין בחומר. ביולי 94, כ-5 חודשים לאחר הגשת כתב האישום, חתם שר המשטרה על תעודת חסיון.
ב. הסניגור ביקש גם לאחר הוצאת תעודת החסיון לאפשר לו לעיין בחומר, בנימוק שבעת הגשת כתב האישום קמה זכותו לעיין בחומר ותעודת חסיון שהוצאה יותר מאוחר אין בה כדי לשלול את הזכות שעמדה לו בעת הגשת כתב האישום. כן ביקש הסניגור לעיין בחליפת מכתבים בין משרד המשפטים לבין שלטונות שוויץ, שם שהה העורר, בדבר האפשרות של הסגרת העורר לישראל. אף שתעודת החסיון לא התייחסה לחומר זה סירבה ב"כ המדינה לאפשר לסניגור לעיין בו, בנימוק שחליפת המכתבים אינה בגדר "חומר חקירה" כמשמעו בסעיף 74 לחסד"פ שחייבים להעמיד לעיון הסניגור. הסניגור פנה לביהמ"ש המחוזי, בהתאם לסעיף 74(ב) לחסד"פ, בבקשה כי ביהמ"ש יורה למשיבה להתיר לו לעיין בכל חומר החקירה שטרם הועמד לעיונו לרבות בחומר החקירה שלגביו ניתנה תעודת החסיון.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הוא דחה את הטענה כי בתעודת החסיון שהוצאה באיחור אין נפקות ביחס לחומר החקירה שבמועד כתב האישום כבר היה ברשות התביעה. ביהמ"ש קבע כי איחור בהוצאת תעודת החסיון לא יפגע בתחולתה למפרע אלא אם כן עלול האיחור לגרום עיוון דין לנאשם או להקשות על דרכי ההתגוננות שלו ואין זה המצב בענייננו. ביהמ"ש קבע, לאחר עיון בחומר, כי הטלת החסיון היתה דרושה להבטחת האינטרס הציבורי החשוב שלשמו החליט השר להורות על חסיון וכן שהסתרת החומר החסוי אינה יכולה להיות מכשלה על דרך הגנתו של העורר. הערר נדחה.
ד. צודקת המשיבה בטענתה כי לנאשם יש זכות לערור על החלטת ביהמ"ש שלא לאפשר לו לעיין בחומר חקירה באופן כללי, אך אין לו זכות לערור כאשר מניעת זכות העיון נובעת מקיומו של חסיון. סעיף 74(א) לחסד"פ המאפשר לערור לביהמ"ש שלערעור על ההחלטה שלא להתיר לעיין בחומר מתייחס לחומר חקירה רגיל. כאשר מדובר בחומר שהוטל עליו חסיון, החלטת ביהמ"ש שהחומר נתון לחסיון כמוה ככל החלטת ביניים במשפט פלילי וניתן לערער עליה רק במסגרת הערעור על פסה"ד.
ה. אך גם לגופו של דבר צדק ביהמ"ש המחוזי בקבלו את עמדת התביעה כי תעודת חסיון אף אם הוצאה באיחור כוחה יפה גם לגבי חומר שהיה בידי התביעה בעת הגשת כתב האישום ולפני שהוצאה תעודת החסיון. צדק ביהמ"ש גם בהחלטתו כי חליפת המכתבים בין משרד המשפטים לבין שלטונות שוויץ אינה בגדר חומר החקירה שצריך להעמיד לעיון הסניגור.

(בפני השופטים: מצא, חשין, קדמי. החלטה - השופט מצא. עו"ד פנחס רובין לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 18.7.99).

בג"צ 694/99 - נירוסופט כדורסל כרמיאל נגד עירית כרמיאל ואח'

*הקצבות עירית כרמיאל לקבוצות ספורט(העתירה נדחתה).

א. העותרת הינה עמותה המפעילה קבוצות כדורסל של נשים ונערות בכרמיאל. היא מבקשת להורות למשיבים להעלות את התקציב של התמיכות לאגודות הספורט שלה מהשיעור שהיא מקבלת כיום לשיעור של %32.5 מסך התקציב המוענק כתמיכה לאגודות ספורט. העותרת מסתמכת על קריטריונים לחלוקת התמיכות בספורט שאושרו ע"י העיריה בשנת 96. העתירה נדחתה.
ב. בהסכם פשרה שנערך במאי 96, בעקבות עתירה שהוגשה לבג"צ, הוסכם כי קבוצות מסויימות יקבלו תמיכה בשיעור של %32.5 ואילו חלקה של העותרת בתקציב התמיכות יעמוד על %10. לטענת העותרת, הסכם הפשרה מסדיר את חלוקת התמיכות בשנת 96 אך לא לשנים שלאחר מכן והיא מבקשת שההקצבה לה תשונה לגבי השנים 98 ו-99. נימוקה של העותרת הוא כי קבוצת הבוגרות של העותרת עלתה לליגה לאומית א' והיא הקבוצה הבכירה ביותר בכרמיאל באותה שנה.
ג. בכל הקשור לחלוקת התמיכות הכספיות בשנת 98 לוקה העתירה בשיהוי. העותרת ידעה כבר באמצע שנת 98 מה שיעור התמיכה הכספית שהוחלט להקציב לה לאותה שנה. חרף זאת השתהתה בפנייתה לבג"צ עד ינואר 99 לאחר שנסתיימה עונת המשחקים של שנת 98 וחולקו כספי התמיכות לקבוצות השונות.
ד. אשר לשנת 99 - יש להתחשב באמור בהסכם הפשרה שלפיו העותרת זכאית לתמיכה בשיעור של %10 מתקציב התמיכות. ההסכם נחתם אמנם בשנת 96, אך מנוסחו עולה כי הוא ביסודו הסכם רב שנתי. כמו כן, העותרת קיבלה בשנים 98 ו-99 תמיכה של %15 מהתקציב בהתחשב בעלייתה לליגה לאומית א', למרות העובדה שבינתיים שבה העותרת וירדה לליגה לאומית ב'. בנסיבות אלה אין להתערב בשיקול דעתה של העיריה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד י. ברדוש וג. רייך לעותרת, עוה"ד ש. גבע, א. עבוד וי. הרשקוביץ למשיבים השונים. 14.7.99).

רע"פ 3396/99 - ניאז תאופיק נאבסו נגד מדינת ישראל

*דחיית טענה של "הגנה מן הצדק" ואמות המידה ליישום הגנה זאת(הבקשה נדחתה).

א. בשנת 94 הואשם המבקש בדיווח כוזב לשלטונות מס הכנסה על הכנסותיו בשנים 92-91 תוך ניהול שתי מערכות ספרי חשבונות בו זמנית. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו וגזר לו קנס של 150,000 ש"ח. הערעור נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי וסכום הקנס הועמד על 250,000 ש"ח. בשנת 97, 3 שנים לאחר הגשת כתב האישום הראשון, הגישו שלטונות מע"מ כתב אישום נגד המבקש בגין דיווח כוזב לשלטונות מע"מ בדבר הכנסות המבקש בשנים 92-91 תוך ניהול שתי מערכות ספרי חשבונות. כתב האישום השני נסוב על אותן שנות מס אליהן התייחס כתב האישום
הראשון. על רקע זה טען המבקש בבימ"ש השלום מספר טענות מקדמיות, ובכללן טענת "הגנה מן הצדק". ביהמ"ש קיבל טענה זו בקבעו כי אף שהעבירות בשני כתבי האישום אינן בעלות אותו יסוד עובדתי הרי שניהם מתייחסים לאותה מסכת עובדתית והיה ראוי שהמבקש לא יוטרד פעמיים בגין אותה מסכת עובדות. לדעת ביהמ"ש, הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות עד הגשת כתב האישום השני וכן הזמן שחלף מהגשת כתב האישום הראשון עד הגשת כתב האישום השני מחזקים את תחושת אי הצדק שבהעמדה נוספת של המבקש לדין. על כן הורה ביהמ"ש על ביטול כתב האישום השני.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וקבע כי בנסיבות הנדונות אמנם היה כדי לגרום למבקש אי נוחות קשה ביותר שרצוי היה למנוע אותה. עם זאת, אין זה מקרה שהדעת אינה יכולה לסבלו ואין זה מקרה בו התנהגות הרשות הינה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם. על כן, גם אם יש לביהמ"ש סמכות לבטל כתב אישום בגין טענת "הגנה מן הצדק" דורש האינטרס הציבורי כי הנאשם יובא לדין על עבירות המע"מ ולא רק על עבירות מס הכנסה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. בע.פ. 2910/94 (פד"י נ (2) 221 - משפט יפת) הציב ביהמ"ש העליון סטנדרטים חמורים ביותר כתנאי לקבלתה של טענת "הגנה מן הצדק" והמקרה דנן אינו עומד במבחן שנקבע בהלכת יפת המתאים למקרים נדירים ביותר. אף אין יסוד לקבוע כי בשיטתנו ראוי להעניק אמות מידה מרחיבות יותר ליישומה של הגנה זו. מכל מקום, אין עניינו של המבקש נכנס לגדרה של "ההגנה מן הצדק". כאשר שוקלים זה מול זה את האינטרס של המבקש לעמוד לדין פעם אחת בגין אותה מסכת עובדות, ואת האינטרס הציבורי בהעמדתם לדין של עברייני מס, כף המאזניים נוטה לטובת האחרון.
ד. יש לציין גם כי המבקש הגיש את בקשתו לרשות ערעור כששה חודשים לאחר קבלת פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ודי היה בסיבה זו לבדה, כדי להביא לדחיית בקשתו.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד י. ריינפלד ופ. שאהין למבקש, עו"ד מ. שילה למשיבה. 6.7.99).

ע.פ. 8233/98 - יואב שעשע נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה תוך כדי תגרה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער התערב בסכסוך שהתגלע בין המנוח וחבריו לבין חבריו שלו. בעקבות התערבותו בסכסוך הוכה המערער באגרוף ע"י המנוח ואז עזב המערער את המקום וחזר כעבור זמן קצר כשברשותו אקדח. אחיו של המערער שנאשם גם הוא בפרשה זו נטל מהמערער את האקדח ודרש לדעת מי היכה את המערער. משהצהיר המנוח שהוא היה זה שהיכה את המערער, מסר אחי המערער את האקדח לאחר והחל להתקוטט עם המנוח. המנוח פנה להסתלק מן המקום ואז נורו מן האקדח שתי יריות וגרמו למותו. בביהמ"ש המחוזי הואשם המערער בעבירה של רצח ובעקבות עיסקת טיעון הומר האישום מרצח להריגה והמערער הודה בעבירות של הריגה ונשיאת נשק. על פי ההסדר עתרה התביעה לעונש של 7 שנים מאסר בפועל והמערער לעונש קל יותר וביהמ"ש גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טען כי ביהמ"ש לא נתן משקל נאות לקולא לכך שבינתיים נקבעה הלכה שאין די בעובדות שבהן הודה המערער כדי לבסס הרשעה בגרימת מוות, ואילו התקיים הדיון עתה היה מורשע, על פי העובדות, בגרימת חבלה בלבד. טענה זו נעוצה בפסיקתו
של ביהמ"ש העליון שלפיה, בעקבות התיקונים מס' 39 ו-43 לחוק העונשין, אין מרשיעים בעבירה של גרימת מוות אלא אם נתקיימה אצל הנאשם מודעות לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית דווקא, ובכך בוטלה ההלכה שדי לעניין זה במודעות לאפשרות התרחשותה של פגיעה גופנית רצינית. לשיטת הסניגור דין שינוי ההלכה הפסוקה כדין שינוייה של הוראה חקוקה. לטענה זו השיב התובע כי אילו נכרת הסדר הטיעון לאחר שינוי ההלכה כאמור, לא היתה התביעה מסכימה לתיקון כתב האישום באופן שתיוחס למערער מודעות לאפשרות התרחשותה של פגיעה גופנית בלבד והיתה עומדת על הודאה בקיומה של מודעות לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית. ואכן, הסכמת התביעה היתה כפופה לכך שמודעות לפגיעה גופנית מספיקה להרשעה בעבירה של הריגה ועל פי ההסדר קיבל עליו המערער להודות בעבירת הריגה דווקא. במצב דברים זה מנוע הסניגור מלהסתמך על שינוי ההלכה הפסוקה כאמור.
ג. טענה אחרת בפי המערער שהיתה התנהגות זהה אצלו ואצל אחיו וביהמ"ש לא שמר על יחס נאות בין העונש שגזר על המערער לבין זה שגזר על אחיו. טענה זו מבוססת על קיומה של התנהגות זהה אצל המערער ואצל אחיו ולא היא. על פי חומר הראיות המערער "הכניס" את האקדח לזירת האירוע, שהרי הוא שהביאו ואיים באמצעותו על המנוח וחבריו, ואילו אחי המערער "הוציא" את האקדח מזירת האירוע, בכך שמסרו לאחר כאשר פנה למאבק עם המנוח. החזקת האקדח לצרכי "הוצאתו" מן הזירה, ע"י אחיו של המערער, מהווה בעיקרה החזקת נשק שלא כדין, ואין בינה לבין האחריות לגרימת מותו של המנוח ולא כלום. במצב דברים זה, בדין נגזר על כל אחד מהשניים עונש שונה.
ד. עוד טען המערער שתקופת מאסר ממושכת תפגע בהישגיו החברתיים. אכן, המערער הצליח לעלות על דרך הקידמה וההתקדמות אך התוצאה הקטלנית שנגרמה עקב הכנסת אקדח - שמוות בו - למעגל סכסוך אישי בינו לבין המנוח מחייבת הטלת עונש חמור, שיהיה בו כדי לקבוע את חומרת המעשה בהכרתם של עבריינים בכח. במצב דברים כזה, חייבות נסיבות אישיות לסגת מפני הענין הציבורי.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, אילן. עו"ד אמיר ציון למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 12.7.99).

בש"פ 4150/99 - מדינת ישראל נגד שמעון אמזלג

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל- 9 חודשים (רצח)(בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

א. ביום 1.4.98 הוגש נגד המשיב כתב אישום בשל רצח בכוונה תחילה של אשתו. בעת המעשה היה הנאשם כבן 25 ואשתו המנוחה כבת 23 ולהם בת תינוקת. ביהמ"ש הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים ומשלא נסתיימו ההליכים תוך תשעה חודשים הוארך המעצר פעמיים ב-90 ימים בהסכמת הסניגור. עתה מבקשת המדינה הארכת מעצר שלישית ב-90 ימים והסניגור טוען כי התארכות המשפט והעובדה שאפשר לקבוע בוודאות שהמשפט לא יסתיים עד תום תקופת ההארכה השלישית, מטים את הכף נגד הארכת המעצר. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. מעצרו של המשיב נמשך כבר למעלה מ-15 חודשים. מעת המעצר ועד שנפתחה שמיעת הראיות חלפו למעלה מששה חודשים וגם לאחר מכן חלפו פרקי זמן לא קצרים בין ישיבה לישיבה. התמשכות ההליכים היא שיקול כבד משקל הפועל נגד הארכה נוספת של המעצר. כנגד שיקול זה עומדת מסוכנותו של המשיב כפי שעולה מתוך נסיבות העבירה. למעשהו של המשיב קדמו מצדו מעשי תקיפה, קללות ואיומים כלפי אשתו שנמשכו לאורך תקופה של מספר חודשים. לפי הטענה גם אמר המשיב לאשתו המנוחה
סמוך לאירוע "יא בת זונה, באתי לרצוח אותך ואת אמא שלך, היום זה הסוף של שניכם". לאחר מכן היכה אותה באגרוף בראשה ומשנפלה, שלף אולר ודקר אותה בחזה ונמלט. משקל הסיכון העולה ממערכת זאת של נסיבות מכריע את משקל הנסיבות האישיות של המשיב.
ג. בתי המשפט מתקשים במקרים רבים לגמור בהכרעת דין את המשפטים הפליליים תוך 9 חודשים מעת מעצר הנאשם. סיבת העיכוב היא בדרך כלל עומס כבד, כמעט בלי נשוא, המוטל על כתפי השופטים. מול הקשיים שבפני ביהמ"ש עומדת מצוות המחוקק כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר ישוחרר מן המעצר. מצווה זו על בתי המשפט לקיים אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת המעצר. מותר לשקול בין השיקולים גם את הקשיים שעמדו בפני ביהמ"ש במהלך בירור המשפט ואלה שיעמדו בפניו. בענייננו, כשמאזנים את כל השיקולים וכשמביאים בחשבון את העובדה ששמיעת הראיות תסתיים כנראה תוך ימים ספורים יש לקבל את בקשת המדינה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אורן גזל למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 1.7.99).

בש"פ 4533/99 - מדינת ישראל נגד ניסים מסילתי

*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים (שוד וגרימת חבלה)(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב הואשם, כי ביחד עם שניים אחרים, (סויסה ורוזיליו), קשר קשר לפרוץ לדירה במטרה לגנוב כסף. המשיב וסויסה פרצו לדירה בעוד רוזיליו ממתין להם ברחוב. השניים גילו בדירה את המתלוננת ועל פי הנטען תקף המשיב את המתלוננת באיזמל וגרם לה לשבר וחתכים בגולגולת, לשברים בידיים ולחתך בגבה הימנית. על פי אישום נוסף פרצו המשיב וסויסה באותו זמן לדירה שבעליה היה בחו"ל וגנבו כ-15,000 ש"ח. ביום 14.10.98 הוגש כתב אישום נגד המשיב ועם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשפט התארך ועד היום נשמעו כל עדי התביעה, למעט עדותם של סויסה ורוזיליו, משום שעל התביעה להמתין לסיום משפטם בטרם תוכל להעיד אותם במשפטו של המשיב, לאור הלכת קינזי (ע.פ. 194/75, פד"י ל (2) 477). משפטם של השניים התעכב בשל משפט זוטא, שניהל רוזיליו העומד להסתיים בימים אלה. לטענת המבקשת, העבירות החמורות המיוחסות למשיב ונסיבות ביצוען מלמדות על מסוכנותו לציבור. לכך יש להוסיף את עברו של המשיב הכולל עבירות רכוש ואלימות. בנסיבות אלה, כך הטענה, יש להורות על הארכת המעצר ב-90 יום. מנגד טוען הסניגור כי בשל התמשכות ההליכים הצפוייה, אין לקבל את בקשת המדינה. הסניגור מסתמך על ההחלטה של ביהמ"ש העליון כי כאשר בשל הלכת קינזי מתעכב משפטו של נאשם העצור עד תום ההליכים, אין להיעתר למדינה ולהשאיר את הנאשם במעצר בלתי מוגבל ואין להשתמש בסמכות ההארכה לצורך הארכה מעין זו. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. אין ספק כי הלכת קינזי המחייבת עקרונית את התביעה לחכות לסיום משפטם של השותפים, לפני שאלה יכולים לשמש עדי תביעה, עשוייה להאריך באופן משמעותי את ההליכים נגד השותף הנוסף. בכך נוצר ניגוד בין ההקפדה על הלכה זו לבין שאיפת המחוקק לזרז את משפטו של נאשם, במיוחד כאשר הלה עצור עד תום ההליכים. בהחלטה הנזכרת שבא נאמר כי אין להאריך את המעצר אך בשל ההמתנה הנובעת מהלכת קינזי, צויין האיזון הנדרש בין חירות הנאשם לבין הסכנה לשלום הציבור. באותו מקרה נמצאה אפשרות סבירה להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר. בענייננו אין אפשרות כזו. על כל הגורמים לדאוג לכך שבנסיבות בהן שותפים צריכים להעיד
נגד שותף אחר המצוי במעצר עד תום ההליכים, יראו את כל המשפטים כטעונים דחיפות מבלי להתחשב בעובדה כי השותפים - העדים משוחררים בערבות. בנסיבות המקרה דנא, אילו כך היו פועלים היו מונעים את היווצרות התנגשות הערכים. ברם, בכל הנסיבות אין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. מיוחס לו מעשה אלימות חמור והנסיבות של התרחשותו כמו גם עברו מלמדות על מסוכנותו של המשיב לציבור. לפיכך יש להאריך את מעצרו ב-90 ימים.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אילון אינפלד למבקשת, עו"ד עזר מבורך למשיב. 12.7.99).

ע.פ. 4477+4609/98+513/99 - אחמד טאהא ואברהים אמארה נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (סחר בנשק)(ערעורים על חומרת העונש וערעור נגדי של המדינה על קולת העונש של טאהא - ערעור המדינה על קולת העונש של טאהא נתקבל וערעורו של אמארה על חומרת העונש נתקבל בהסכמת המדינה).

א. המערער טאהא, תושב כפר כנא, כבן 28, הורשע בעבירות רבות של סחר בנשק, שנמשכו במשך כשנתיים. בעסקאות אלה רכש תת מקלע, רובים ואקדחים ותחמושת לכלי נשק, ומכר את כלי הנשק לתושבי כפרו ותושב של כפר סמוך. ביהמ"ש המחוזי שקל את הנסיבות האישיות של המערער, העובדה שאין לו הרשעות קודמות וכן עונשים שהוטלו במקרים אחרים, וגזר לו עונש של 5 שנים מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 25,000 ש"ח. אמארה, אחד מתושבי כפר כנא, כבן 26, רכש מטאהא אקדח עם מחסנית ונהג לשאת אותו כשהיה הולך בכפרו. ביהמ"ש גזר לו עונש של 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של 3,000 ש"ח. ביהמ"ש התחשב בכך שנאשם זה הורשע בעבר בהנפת דגל של ארגון טרור ויידוי אבנים. ערעור המדינה על קולת עונשו של טאהא נתקבל וערעורו של אמארה על חומרת העונש נתקבל בהסכמת המדינה.
ב. באשר לעונש שנגזר לטאהא - העבירות של סחר בנשק הן עבירות חמורות מאד. הנשק הנסחר עלול לעבור מיד ליד וחזקה שהוא לא נועד לשמש מטרה חוקית. גם כשהוא נמצא בידי אדם שאינו עבריין או מחבל טמונה בו סכנת חיים. קל וחומר אם הוא מתגלגל לידי עבריין או מחבל ויש לקחת בחשבון אפשרות כזו ולהרתיע מפניה. ביהמ"ש המחוזי גזר את דינו של טאהא כרמת הענישה שהיתה מקובלת על ביהמ"ש במקרים דומים, אולם עונש של מאסר 5 שנים על מי שעסק בסחר בנשק באופן שיטתי ולאורך זמן אינו עונש ראוי. על כן יש להחמיר את ענשו של טאהא ולהעמידו על 7 שנים מאסר בפועל. יתר חלקי העונש יעמדו בעינם.
ג. המערער אמארה שהוא כבן 26 שנים הורשע על פי הודאתו ברכישת אקדח כאמור. ביהמ"ש לקח בחשבון את העובדה שהורשע בעבר בהנפת דגל של ארגון טרור, אך צודק הסניגור כי העונש אינו עומד ביחס לעונש שהוטל על טאהא בגין סחר בנשק במקרים רבים. לא זו בלבד, שניים מתושבי אותו כפר שקנו אף הם כלי נשק מטאהא, כל אחד אקדח, נדונו בשני משפטים נפרדים למאסר של 6 חודשים בעבודות שירות. גם ב"כ המדינה הסכים שהעונש שהוטל על מערער זה מוגזם לחומרה. לפיכך יועמד ענשו על שנה אחת מאסר בפועל ויתר חלקי העונש שהוטלו עליו יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופט זמיר. עו"ד דאוד פהים לטאהא, עו"ד חליחל עדנאן לאמארה, עו"ד עודד שחם למדינה. 1.7.99).

בש"פ 4390/99 - ששי אלמליח נגד מדינת ישראל

*סירוב לשנות תנאי שחרור בערובה (ערר על סירוב לשנות תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

באוקטובר 98 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בשני מתלוננים. בעקבות ויכוח שהתעורר בין מספר אנשים דקר העורר, לפי כתב האישום, שניים מן המתווכחים וגרם להם חבלות חמורות בחלקי גוף שונים. תחילה הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים ובערר לביהמ"ש העליון הוחלט לשחררו ב"מעצר בית מלא" בבית הוריו. לא חלפו חודשיים מהחלטה זו והעורר הגיש בקשה להקל בתנאי חלופת המעצר, כך שיוכל להימצא "בתנאי מעצר" במסעדה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר בקבעו כי הקשיים שב"מעצר בית" היו ידועים לעורר גם בעת שביקש שישחררו אותו לחלופה זו. ביהמ"ש המחוזי גם קבע כי חלופת מעצר במסעדה או בית קפה אינה מתאימה. הערר נדחה.
אכן, גם "מעצר בית מלא" המתמשך על פרק זמן ארוך יכול שיהא קשה, וכאן מדובר בפרק זמן ארוך. אין ביהמ"ש משוחרר מבדיקת כל מקרה על פי נסיבותיו ולבחון מחדש את השאלה אם תנאים מכבידים כמו מעצר בית מלא אכן נחוצים כדי להבטיח את השגת המטרות שלשמן הוטלו. בענייננו, העורר הואשם בעבירות אלימות חמורות מאוד, עילת המעצר היא מסוכנותו של העורר והחשש שמא ישוב וינהג באותן דרכים אלימות, והמטרה למנוע זאת אין להשיגה אם יאפשרו לעורר לעבוד בבית קפה.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 14.7.99).

בש"פ 4354/99 - מיכאל קרופקין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת בת ע"י אביה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר נעצר ע"י בימ"ש השלום עד תום ההליכים בגין אישומים של תקיפת קטין חסר ישע, בתו, וגרימת חבלה של ממש. הרקע להאשמות הוא תקיפת העורר את בתו הקטינה, ילידת 88, בשני מועדים, והכאתו אותה פעם באמצעות חגורה בעכוזה ובירכיה ופעם באמצעות מקל ובזריקת חפץ לעברה. האירועים אירעו על רקע ההיעדרות ממושכת של הקטינה מבית הספר תוך הסתרת עובדה זו מהוריה בדברי שקר ותוך יצירת רושם שהיא מבקרת בבית הספר, וכן מעורבתה של הקטינה בגניבת ארנק מן המורה. לטענת בני המשפחה נמצאה הקטינה במצב של פריקת עול מוחלטת והדבר גרם להתפרצויות האלימות של האב. בימ"ש השלום ואחריו ביהמ"ש המחוזי הדגישו את חומרת העבירות שהן עבירות של אלימות במשפחה נגד קטינים חסרי ישע שיש לעקרם מן השורש. הערר נתקבל.
אכן, אין להשלים עם שיטות "חינוך" פסולות בתכלית שאלימות בצידן, גם כאשר הילדים אינם מתנהגים בצורה ראויה. על הורים להבין שילדיהם הקטינים נתונים למרותם ולהשגחתם ועליהם לחנכם בדרכי נועם ולא בדרכי אלימות. עם זאת, אין ביהמ"ש משוחרר מן החובה לבחון את האפשרות של חלופת מעצר, שכן המעצר איננו מפרעה על חשבון העונש אלא הרחקת הנאשם מן הציבור או יחידיו בהם עלול הוא לפגוע. במקרה דנן מדובר במשפחה שעלתה מרוסיה לפני כשנה וחצי. הילדה הוצאה בינתיים מן הבית ושהתה במקלט וכרגע עומדת לעבור לפנימיה. לפי ההתרשמות של שירות המבחן אין האב מסכן את בתו ומעשיו הם חריגים. האב הביע חרטה עמוקה והבנה לחומרת מעשיו והוצע שיעבור לבית אחותו וישהה ב"מעצר בית" מוחלט במקום המרוחק ממקום מגוריו. ביהמ"ש המחוזי דחה את החלופה באשר לדעתו אין מקום לחלופה כלשהי, אך נראה כי חלופה זו מתאימה בנסיבות העניין ויש לקבלה.