תקציר סביר כרך נ"ג חוברת 3

ע.א. 596/98 - רופינה ישראל... בע"מ (בפירוק) ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ

*מימוש שעבוד על רכב של חברה כאשר הרכב רשום על שם מנהל החברה והשעבוד לא נרשם אצל רשם החברות(הערעור נדחה).

א. המשיב (הבנק) נתן הלוואה למערערת (החברה) לרכישת רכב כנגד שיעבוד שאמור היה להרשם על הרכב. החברה רכשה את הרכב וביקשה הסכמת הבנק לרשום את הרכב על שם אחד ממנהליה, ההסכמה ניתנה והרכב נרשם על שם המנהל ונרשם שעבוד במשרד הרישוי ואצל רשם המשכונות. החברה נכנסה לפירוק ומשביקש הבנק לממש את השעבוד, טענה החברה כי הרכב הוא בבעלותה אף שנרשם על שם המנהל, ומאחר והשעבוד לא נרשם אצל רשם החברות, אין הוא תופס והרכב הוא של החברה בה הבנק נושה ככל נושה אחר ללא שעבוד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבנק זכאי לממש את השעבוד. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש קבע כי לא היה צורך לרשום את השעבוד גם אצל רשם החברות, למרות שלדעתו הבעלות ברכב אכן נשארה בידי החברה. הנחה זו של ביהמ"ש אינה נקייה מספקות. אמנם, החברה היא זו שקיבלה את ההלוואה ורכשה את הרכב, ואולם משרשמה אותו על שם מנהלה הצהירה קבל עם ועולם, כי הרכב הוא של המנהל. אמנם רישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי, אולם תקפו והשלכותיו הם מרחיקי לכת. אך אין צורך להכריע בשאלה זו. בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, הוסכם במפורש בין החברה לבין הבנק כי השעבוד ירשם לטובת הבנק על יסוד ההנחה כי הבעלות ברכב היא של אדם אחר ולא של החברה, ואין החברה יכולה להתכחש להנחה מוסכמת זו. התכחשות זו עומדת בניגוד לעיקרון תום הלב. ביחסים בין החברה לבין הבנק ההנחה היא כי הבעלות על הרכב היא כפי שנרשמה במשרד הרישוי ואצל רשם המשכונות ולכן יכול הבנק לממש את השעבוד.

(בפני השופטים: גב' שרטסברג-כהן, אנגלרד, אילן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יעקב פחטר למערערים, עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי לכונס הנכסים. 23.12.98).

רע"א 5693/98 - בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נגד ארט בי חברה בע"מ (בפירוק) ואח'

*החלטת רשמת ביהמ"ש המחוזי שלא להזמין לחקירה מי שהגיש תצהיר התנגדות לבקשת הנתבע לחייב את התובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע(הבקשה נדחתה).

א. המשיבה הגישה תביעה כספית בשווי של למעלה מ- 152 מליון ש"ח נגד המבקשים. לטענת המשיבה, הסכום הנ"ל נגזל ממנה על ידי המשיב הפורמלי בוגוסלב והועבר לחשבונו האישי בבל"ל, בסיועם הפעיל ו/או בשל תרמיתם, רשלנותם וחוסר זהירותם של המבקשים ושל משיב פורמלי אחר. המשיבה היא חברה בפירוק והתביעה הוגשה באמצעות מפרקה. המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לחייב את המשיבה במתן ערובה לתשלום הוצאותיהם בשל חשש שאם ייפסקו הוצאות לטובתם לא יוכלו להפרע מהמשיבה, עקב היותה חברה זרה חדלת פרעון בפירוק. המשיבה הגיבה על הבקשה והמבקשים ביקשו לחקור את המפרק על התצהיר שנתן. רשמת ביהמ"ש המחוזי דחתה את הבקשה להזמין את המפרק, השוהה בפולין, לחקירה בשלב זה, בקבעה כי חקירת המפרק על התצהיר ועל מצב נכסי המשיבה תתאפשר בעת הופעתו כעד במהלך המשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. צודקים המבקשים בטענתם כי תיקון תקנות סדר הדין האזרחי בנוגע להגשת בקשה בכתב לא נועד לשנות את הדין הקודם לענין זכותו של בעל דין לחקור על תצהירי
יריבו בחקירה שכנגד גם בהליכי ביניים. עם זאת, היקף החקירה בהליכי ביניים נתון לשיקול דעת ביהמ"ש והוא רשאי, בנסיבות מסויימות, ליתן את החלטתו ללא חקירת המצהירים, על יסוד הבקשה והתשובה בלבד. בענייננו, הן הרשמת והן ביהמ"ש המחוזי שקלו לגופן את טענות הצדדים ועשו שימוש ראוי בשיקול הדעת המוקנה להם. מהמבקשים לא נשללה הזכות לחקירה שכנגד אלא אך נדחתה למועד מאוחר יותר.
ג. אשר לטיעונם של המבקשים כי הערעור נדחה מבלי שנתקיים בו דיון וזאת לאחר עיון בבקשה ובתשובה על נספחיהן - הערעור הוכרע על היסודות הנדרשים בתקנה 453 לתקנות, ומטעם זה, מבלי להכריע בשאלת סדרי הדין בערעור על החלטת רשם, אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יאיר לייבוביץ וב. לוינבוק למבקשים, עוה"ד יצחק מירון וישראל פוקס למשיבה. 29.12.98).

ע.פ. 6380/98 - סרגיי פטושקין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה עקב נהיגה במצב של שיכרות וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 22/96 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער נהג בשעת לילה בהיותו נתון להשפעת משקאות משכרים, איבד את השליטה ברכב, התנגש בצלע הר במורד הקסטל בדרך ירושלים וגרם למותו של חברו שישב לצדו. השניים האחרים שהיו ברכב והמערער עצמו נפצעו. לאחר התאונה הסתלק המערער ממקום האירוע והתייצב בבית חולים הדסה רק כעבור למעלה מ- 24 שעות. בביהמ"ש המחוזי כפר המערער בכך שהיה שיכור בעת נהיגתו וטען כי איבד את הכרתו עקב התקף אפילפטי. לתמיכה בדבריו הגיש חוות דעת רפואית כי הוא סובל מאפילפסיה. טענה חילופית העלה הסניגור כי גם אם היה המערער שיכור אין להטיל עליו אחריות פלילית כיוון שהיה חסר שליטה על מעשיו ופעל שלא מדעת בעת שקיבל את מפתחות המכונית והחל לנהוג בה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש אינדיקציות חזקות לכך שהמערער היה שיכור לפני התאונה, וכי חוות הדעת הרפואית בדבר מחלת האפילפסיה אינה יכולה להתקבל כיוון שזו התבססה על אנמנזיה ולא על ממצאים אובייקטיביים. ביהמ"ש בחן את אחריות המערער לביצוע עבירת ההריגה שיוחסה לו, ולעניין זה החיל את הוראת סעיף 34 ט' לחוק העונשין, וקבע כי השתכרותו של המערער עובר לתאונה היתה נשלטת ומודעת. כיוון שכך, קמה החזקה המשפטית שבסעיף 34 ט'(ב) הקובעת כי רואים את המערער כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. על יסוד אלה הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של הריגה ובעבירה של נהיגה בשכרות ואי קיום חובה כמעורב בתאונת דרכים שתוצאתה הריגה וגזר על המערער שנתיים וחצי מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. באשר להרשעה - הוראת המחוקק בסעיף 34 ט' מוסבת כנגד מצב של שיכרות מדעת ולא כנגד עשיית המעשה הפלילי מדעת. כניסה למצב של שיכרות אינה עבירה, אך נוכח החזקה בסעיף 34 ט'(ב), מי שמכניס עצמו למצב זה נוטל בכך סיכון שאם יבצע עבירה בהיותו בהשפעת שיכרות, ישא באחריות פלילית. אין צורך להוכיח כי בשלב בו נטל אדם משקאות משכרים, הוא צפה את ביצוע העבירה לאחר מכן.
ד. אשר לעונש - הסניגור העלה שורה של נסיבות אישיות ובכלל זה הפנה לתסקיר שירות המבחן ובו המלצה למאסר בעבודות שירות. המערער הוא אדם נורמטיבי, בן יחיד שעלה ארצה לבדו בהשאירו את הוריו החולים ברוסיה, ובעבודתו הקשה דאג לפרנסתם. אין ספק שהתאונה הקטלנית בה גרם למות חברו הטוב, גרמה למערער צער
רב והוא עתיד להתייסר בגינה שנים רבות. עם זאת, בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשיכרות ההולכת ומתפשטת, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ. בנסיבות האישיות של המערער העונש שהוטל עליו בוודאי עונש מכביד, אך אינו נמנה בין העונשים החמורים שגזרו בתי המשפט בגין עבירת הריגה כתוצאה מנהיגה בשיכרות.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אריאל. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ע. חרל"פ למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 31.12.98).

ע.א. 2704+2719/96+2433 - שחף נתניה מפעלי גילול וחיתוך בע"מ ואח' נגד סולניר בע"מ ואח'

קיזוז חיובים. הוכחת שווי סחורה שעוכבה ונמכרה במסגרת טענת קיזוז של חיובים(מחוזי ת"א - ת.א. 89+2547/88/1337 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. שלושת הערעורים נוגעים לשלב סיום יחסים בין הצדדים במיזם משותף בתעשיית הנייר, שבו השתתפו שלושה תאגידים - סולניר בע"מ, השחף נתניה ודי.סי.די בע"מ. המשבר בין הצדדים החל עם הודעת סולניר על סיום היחסים עם השותפים האחרים במיזם לקראת סוף שנת 87. הודעת סולניר גרמה לתסיסה בין עובדי שחף, שחששו לעתידם. סולניר הסכימה להמשיך ולממן את עלויות פעילותה של שחף לחודש ינואר 88. בינתיים נקטו העובדים בצעדי מחאה, שהתבטאו בסגירת המפעל, על מלאי הנייר, כלי הרכב והציוד שבו, שהיו שייכים לסולניר. בשל העובדה שסולניר לא העבירה כספים עבור תשלום משכורות העובדים בחודש ינואר, כמוסכם, נמכר מלאי הנייר ומתוך הפדיון בסכום של 103,000 ש"ח, שולמו המשכורות. כמו כן עוכבו בחברת שחף כלי רכב של סולניר עד ליולי 88.
ב. סולניר הגישה המרצת פתיחה נגד חברת שחף להחזרת מלאי הנייר, כלי הרכב והציוד וביהמ"ש קבע כי ההודעה על סיום היחסים החוזיים היתה כדין וכי סולניר הפרה את המוסכם בכך שלא שילמה את שכר העובדים. סולניר תבעה פיצוי על נזקיה והפסדיה בגין מכירת הנייר ומניעת רווח ממכירת הנייר ונזק למכוניות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שחף היתה צריכה להחזיר לסולניר את כל הנייר שלה ועם מכירתו נגרם נזק לסולניר. טענת קיזוז של שחף נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי. באשר לגובה הנזק חוייבה שחף בתשלום שווי עלות הנייר בסך 400,000 ש"ח בתוספת %8 רווחים. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. אין להטיל ספק בכך שעל שחף לשלם לסולניר את שווי הנייר. עיקר טענתה של שחף היא כי היא רשאית לקזז את חיובה כנגד חיובה של סולניר לשלם את הוצאות חודש ינואר 88. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הקיזוז בנימוק כי היא מלאכותית ובכך טעה. פעולת הקיזוז לפי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), יכולה להתבצע בשני מצבים: קיזוז בין שני חיובים קצובים; קיזוז של חיובים כספיים - אף אם אינם קצובים - אשר הצדדים חייבים זה לזה מתוך עיסקה אחת. בנסיבות המקרה שלנו, דרישתה של סולניר לתשלום שווי הנייר בתוספת רווח איננה חיוב קצוב. לעומת זאת, שני החיובים נובעים "מתוך עיסקה אחת". הן חיובה של סולניר לשלם את הוצאות שחף לחודש ינואר 88, הן חיובה של שחף בשל מכירת הנייר, נבעו מן ההסכם להארכת היחסים העיסקיים עד תום חודש ינואר 88. על כן יש מקום לטענת קיזוז של שחף.
ד. נשארת השאלה אם אכן שווי הנייר שהיה בידי שחף הגיע לכדי 400,000 ש"ח. לפי התצהיר של המערערים הפדיון שנתקבל ע"י שחף עבור הנייר הסתכם בכ- 103,000 ש"ח בלבד. בחומר הראיות אין תשתית ראייתית להערכת ביהמ"ש כי שווי הנייר הוא
400,000 ש"ח. הנתונים שנמסרו ע"י סולניר על מלאי הנייר מתבססים על ספירת מלאי בסוף חודש דצמבר 87, התיעוד לא הוצג בביהמ"ש, כך שסולניר לא הוכיחה את שווי הנייר ויש להעמידו על אותו סכום שבו מכרה שחף את הנייר, סכום של 103,000 ש"ח שאותו חייבת שחף לסולניר. באשר לגובה החיוב הנגדי של סולניר - לפי תצהיר המערערים ההוצאות הישירות הגיעו לכדי למעלה מ- 118,000 ש"ח כך שהחיובים מתקזזים.
ה. נותרה לדיון שאלה של ערך המניות של סולניר שהוסכם על הקצאתן לדי.סי.די. - אחת המערערות. במאי 86, עם התאגדות סולניר, הוסכם בין יזמיה כי די.סי.די. תקבל %4.5 ממניות סולניר, תמורת ערכן הנקוב. די.סי.די. לא עמדה על הקצאת המניות. שותף אחר שפרש מן המיזם במרץ 86 קיבל פיצוי בסך של $45,000 עבור היקף זכויות דומה במיזם המשותף. על רקע זה תובעת עתה די.סי.די. לקבל תשלום בהתאם לשווין במועד ההקצאה המובטח בשיעור של $48,000. טענה זו יש לדחות. די.סי.די. לא דרשה את קבלת המניות. לא ננקטה על ידה שום יוזמה ממשית לקבלת המניות. אין זה מתקבל על הדעת כי זכאי להקצאת מניות יימנע משך תקופה ארוכה מלדרוש את קבלתן ובתום התקופה יבקש שווי כספי, כפי שהיה בנקודת זמן בעבר. אם חברת סולניר מוכנה להעביר היום את המניות, אין לדי.סי.די. אלא להלין על עצמה כי ערכן הנוכחי הוא אפסי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד שמעון סגל, אמנון סגל, אלי וילצ'יק ומשה קשת למערערים, עו"ד יורם וסרצוג למשיבים. 23.12.98).

ע.א. 54+959/96 - יוסי הולנדר נגד המימד החדש תוכנה בע"מ ואח'

מינוי דירקטורים בחברה. הקצאת אופציות לעובדים בניגוד לעמדת חלק מבלי המניות(מחוזי ת"א - ת.א. 2010/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המשיבה היא חברה ציבורית שהוקמה בשנת 83. בעלי מניותיה העיקריים של החברה הם המערער (להלן: הולנדר) וחברת ענב מערכות תקשורת בע"מ (להלן: ענב), המחזיקים כל אחד ב- %34 ממניות החברה. בשנת 92 נרשמו מניות החברה למסחר בבורסה בארה"ב וכיום מחזיק הציבור ב- %32 ממניות החברה. הסכם בין הולנדר לבין ענב קבע שכל אחד מהם יתמוך באסיפה הכללית במינוי מומלציו של האחר לדירקטוריון וכי ישמר איזון כך שמתוך 8 הדירקטורים 4 יהיו ממומלצי הולנדר ו- 4 ממומלצי ענב. הסכם זה בוטל לאחר מכן והומר בתקנה 39 לתקנות החברה, שחייבה רוב של %60 ממניות החברה לביצוע שינויים פרסונליים בדירקטוריון. תיקון זה בא כדי לאפשר מכירת המניות בבורסה בארה"ב.
ב. האיזון נשמר עד לאוקטובר 94, כאשר אחד ממומלצי הולנדר, רפי עוז, התפטר מהדירקטוריון עקב ויכוח עם הולנדר, כך שהולנדר נותר במיעוט. בנובמבר 94, ימים ספורים לפני כינוס האסיפה הכללית השנתית של בעלי המניות, התפטרו מהדירקטוריון גם הולנדר ושני הדירקטורים הנוספים כדי שלא יהיה קוורום בדירקטוריון לקבל החלטות. ברם, ארבעת הדירקטורים של ענב שנשארו מינו דירקטור נוסף. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל הדירקטוריון בהרכבו "החדש" היתה פיטורי הולנדר מתפקידו כמנהל החברה. הולנדר טען כי התפטרותו של עוז מהדירקטוריון, שפתחה את שרשרת האירועים, נבעה מלחץ ופיתויים שהפעילו עליו אנשי ענב. עוד טען כי משירד מספר הדירקטורים מתחת למינימום לא היתה לדירקטוריון סמכות למנות דירקטור נוסף ולקבל את ההחלטות שקיבל. בינתיים החליט הדירקטוריון בהרכבו החדש לחלק דיוידנדים לדירקטורים ועובדים וגם נגד החלטה זו יצא הולנדר.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התפטרותו של עוז לא נבעה כתוצאה מהפעלת לחץ ופיתוי על ידי ענב. כן קבע ביהמ"ש כי לדירקטוריון היתה סמכות למנות דירקטור נוסף. מאידך קבע ביהמ"ש כי לא היתה סמכות לדירקטוריון להקצות אופציות. ערעורו של הולנדר על קביעות ביהמ"ש בענין מינוי הדירקטור הנוסף נדחה ואילו ערעורם של המשיבים בעניין הקצאת האופציות נתקבל.
ד. אשר לסמכות הדירקטוריון למנות דירקטור נוסף - הדירקטורים הסתמכו על תקנה בתקנות ההתאגדות העוסקת במינוי משרת דירקטור שהתפנתה. לטענת הולנדר אין לפרש את התקנה כפשוטה ויש לקראה לאור הוראות אחרות ואם יעשו כך יתברר שאין לדירקטוריון סמכות כאמור. לטענת הולנדר הפרשנות הראויה להוראות התקנון היא זו המתבססת על הנוהג בין הצדדים וכן על כוונת הצדדים בעת ניסוח התקנות כדרך פרשנותו של חוזה רגיל. ביהמ"ש המחוזי דחה את דרך הפרשנות של הולנדר בקבעו כי אין לתת משקל לכוונת הצדדים בפרשנות תקנון התאגדות של חברה, פירש את התקנות כפשוטן וכלשונן וקיבל את הפרשנות שהוצעה על ידי המשיבים. בענין זה אין להתערב.
ה. הלכה היא שתקנון הוא כחוזה בין החברה לחברים ובין החברים לבין עצמם. בכך צודק הולנדר. אולם, בטיעונו עושה הולנדר מהלך נוסף וטוען, שאם התקנון הוא חוזה, יש לפרשו כשם שמפרשים חוזה רגיל לכל דבר וענין. ברם, לא ניתן לפרש תקנון של חברה ציבורית, ביחוד כזו שמניותיה הוצעו לציבור על פי תשקיף על סמך תקנון ספציפי, פרשנות הנוגדת את לשון התקנון עצמו. זאת הן מן הטעם העקרוני - כללי, והן מן הטעם העובדתי - יחודי למקרה זה. מן הטעם העקרוני - קיימת חשיבות רבה לגילוי נאות, במיוחד כשמדובר בחברה שמניותיה נמצאות בידי הציבור. באשר לטעם העובדתי - השינוי בהסכם והקביעה בתקנון היו כתוצאה משינויים בחקיקת המס בארה"ב. אם נכונה טענת הולנדר שלמעשה התכוונו הצדדים להשאיר את הנוהג שהיה לפני כן, הרי זה אומר שהשינוי היה רק מן השפה ולחוץ ומשתמעת מטענה זו כוונה להערים על שלטונות המס האמריקאים וגם על ציבור המשקיעים. לטענה זו, המייחסת דברים חמורים לענב, לא הובא כל בסיס עובדתי.
ו. אשר לערעור הנגדי בעניין פסילת הקצאת המניות - השאלה היא אם מטרת ההקצאה היא לשפר את מצבם של המערערים שכנגד על חשבונו של הולנדר, או שמא מדובר במכשיר תגמול נאות, שאין למנוע מהחברה להשתמש בו, כאשר ההחלטות שהתקבלו בעניין זה אינן נגועות בחוסר תום לב ונעשו בעיקרן לטובת החברה ולא נועדו לפגוע בזכויות המיעוט. תגמול עובדים ומנהלים באמצעות אופציות, הינו פרקטיקה נהוגה כיום בחברות העוסקות בתחומה של החברה והסיבות לכך רבות ומגוונות. הקצאת אופציות, בצד העקרוני, ולא תמיד בצד המעשי המשמעותי, אכן פוגעת בבעלי המניות שלא הוקצו להם אופציות, אך כדי לבטל החלטה של החברה להקצות אופציות יש להוכיח, מעבר לאלמנט הנזק, שהחלטת החברה לקתה בחוסר תום לב ונעשתה שלא לטובת החברה. אין זה המצב בענייננו. הלכה למעשה הדילול הפוטנציאלי האפשרי בהחזקותיו של הולנדר כתוצאה מהקצאה זו לא יעלה בכל מקרה על 1/2 אחוז וקשה לראות בהקצאה כזאת פגיעה משמעותית בשווי החזקותיו של הולנדר ובכח ההצבעה שבידו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, י. גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ישראל פפר, רון שגב ויוסי כהן להולנדר, עוה"ד דן כהן, מיכאל שפיגלמן, גב' מיכל קיש, גב' דורית רביב-ברסון למשיבים. 23.12.98).

בג"צ 7691/95 + 2878/96 - ח"כ גדעון שגיא ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

שינוי תנאי המצטרפים לקרנות פנסיה. החלת מדיניות כלכלית למפרע(העתירות נתקבלו בחלקן).

א. ביום 29.3.95 קיבלה הממשלה החלטה לגבי התנאים בהם יצטרפו עמיתים חדשים לקרנות הפנסיה. תנאים אלה גרועים במידה ניכרת מן התנאים החלים על עמיתים ותיקים של קרנות הפנסיה. בין היתר, קרנות הפנסיה לא יהיו רשאיות לרכוש עבור עמיתים חדשים אלא אגרות חוב חדשות הנושאות תשואה נמוכה יותר מן התשואה של אגרות החוב הישנות. הממשלה החילה החלטה זו גם על עמיתים שהצטרפו לקרנות פנסיה לפני יום ההחלטה: במשך שלושת החודשים שמיום 1.1.95 ועד יום ההחלטה (להלן: עמיתים חדשים). השאלה שהוצגה בפני בג"צ היתה אם התחולה למפרע לשלושת החודשים האמורים היא פסולה? האם הפגיעה הנובעת מן האיסור שהוטל על קרנות הפנסיה לרכוש עבור עמיתים חדשים לאחר מועד החלטת הממשלה איגרות חוב ישנות הנושאות תשואה גבוהה מהווה אפלייה בין עמיתים ותיקים ולבין עמיתים חדשים. העתירה נתקבלה בחלק הראשון, היינו כי אין להחיל למפרע את התנאים המרעים לגבי אלה שהצטרפו לקרנות הפנסיה בין 1.1.95 ל - 29.3.95 ונדחתה באשר לאיסור לרכוש איגרות חוב ישנות הנושאות תשואה גבוהה עבור העמיתים החדשים, היינו לאלה שהצטרפו לקרנות הפנסיה אחרי 1.1.95 ואילך.
ב. במסגרת העתירה דן בג"צ בהרחבה בשאלה של החלת מדיניות כלכלית למפרע, הצורך בקביעה מפורשת בתקנות בדבר החלתן למפרע ונושאים שונים הקשורים לכך. אשר לשאלת האפלייה דן בג"צ בהרחבה בנושא החלטות מינהליות הגורמות לאפליה, אימתי האפליה היא בין שווים לבין שונים, אימתי גוברים אינטרסים אחרים על אינטרס של מניעת פגיעה בין שווים. לעיתים ראוי להשלים עם פגיעה בשיוויון כדי למנוע פגיעה חמורה יותר בערכים או באינטרסים אחרים. בענייננו הוחלט כי אין ביסוס לטענת האפליה וכי מכל מקום במערכת האיזונים אין לפסול את ההחלטה כי עמיתים חדשים, היינו, עמיתים שהצטרפו לקרנות הפנסיה בין 1 לינואר לבין 29 למרץ יהנו מן התנאים העדיפים של העמיתים הותיקים, אך לא יהנו מההיתר לרכישת האיגרות הישנות לאחר מועד החלטת הממשלה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד עמי אסנת לעותרים בבג"צ 7691/95, עוה"ד אביגדור אלגסבלד וש. קליינמן-סופר לעותרים בבג"צ 2878/96, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 22.12.98).

ע.א. 3868/95 + בג"צ 5385/95 - ונדה ורבר נגד מנחם ורבר ואח'

בג"צ 5385/95 - סמכות דיון בענייני מזונות וחלוקת רכוש. נפקות הסכם לחלוקת רכוש בין בני זוג(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א - ת.א. 867/93 - ועתירה נגד ביה"ד הרבני - הערעור נדחה והעתירה נתקבלה בחלקה).

א. בני הזוג נישאו בת"א בשנת 1960 בנישואין דתיים. בסוף שנת 78 פנה הבעל לביה"ד הרבני בת"א בתביעת גירושין בה כרך את ענייני המזונות, החזקת הילדים והרכוש. בישיבה הראשונה של ביה"ד הופיעו הצדדים והודיעו כי השלימו ביניהם והציגו הסכם שאליו הגיעו. הם היו מודעים לאפשרות שחיי השלום לא יעלו יפה וההסכם קבע את התנאים הכספיים והרכושיים למקרה של גירושין. במקרה כזה "האשה תהא זכאית לקבל מהבעל סך של 750,000 ל"י... הבעל ימשיך בתשלומיו לקופת הגמל... באופן שבהגיע האשה לגיל 60 תהיה זכאית לפנסיה של לפחות 4,000 ל"י... האשה תעביר לבעל במעמד סידור הגירושין את המניות הקשורות בשמה בחברות... עם חתימת הסכם זה ומילוי כל ההתחייבויות שבו לא יהיו לאף צד נגד משנהו, כל טענות ותביעות
מכל סוג שהוא...". בסוף ההסכם ביקשו בני הזוג מבית הדין לאשר את ההסכם לפי חוק תיקון דיני משפחה (מזונות) ולפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. ביה"ד נעתר להם.
ב. בשנת 85 עקרו בני הזוג יחד עם ילדם הקטן, שהיה אז כבן 12, למדינת ניו-ג'רסי שבארה"ב. בעת שהותם שם המשיכו לשמור באופן הדוק על קשרים אישיים, חברתיים, עסקיים וכלכליים עם מדינת ישראל, וערכו ביקורים תכופים בישראל. ביום 8.6.93 הגישה האשה לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה נגד הבעל ושני תאגידים לפסק דין הצהרתי כי היא שותפה בחלקים שווים עם הבעל בזכות החכירה לדורות במקרקעין המצויים ביפו וכן במחצית הזכויות בחברות שהוקמו לצורך ניהול עסקי המשפחה. 19 ימים לאחר מכן הגיש הבעל תביעה לשלום בית בביה"ד הרבני האזורי בת"א ובדצמבר 93 הגישה האשה לביהמ"ש בניו ג'רסי תביעה נגד הבעל לגירושין, מזונות וחלוקת הרכוש. עיקר הרכוש שאליו התייחסה הוא בית מגורים בניו ג'רסי ובנין דירות וחנויות במנהטן. נכסים אלה נרכשו לאחר כריתת ההסכם בשנת 79. בפברואר 94 פנה הבעל לביה"ד הרבני בת"א בתביעת גירושין נגד האשה וכרך "את כל הקשור וכרוך לגירושין, כמזונות, חלוקת רכוש, קביעת בעלות על הרכוש וכל הכרוך". הבעל פירט את הנכס ביפו, מניות החברה, הבית בניו גרסי והבנין במנהטן.
ג. תביעת האישה בביהמ"ש המחוזי נדחתה על הסף מן הטעם שההסכם משנת 79 הוא הסכם ממון בין בני זוג, ואפילו תאמר כי נפלו פגמים בתהליך האישור, יש להכיר בנפקותו המשפטית של ההסכם הן מכח פסה"ד שנתן לו תוקף והן על פי דיני החוזים הכללים. בדיונים המשפטיים בארה"ב טען הבעל כי ביהמ"ש בניו ג'רסי משולל סמכות כתוצאה מכריכת ענייני המזונות והרכוש בתביעת הגירושין שהגיש בישראל. ביה"ד הרבני האזורי בישראל קבע כי הסמכות לדון בתביעת הבעל וכל הכרוך בה היא לביה"ד הרבני וכאשר ביהמ"ש בניו ג'רסי ביקש מביה"ד האזורי הבהרות הודיע לו ביה"ד כי הסמכות היא לביה"ד בישראל. ערעורה של האשה לביה"ד הגדול לערעורים נדחה.
ד. בינתיים נתן ביה"ד הרבני החלטה בה אסר על האשה לנקוט נגד הבעל הליך משפטי בארה"ב. על החלטת ביהמ"ש המחוזי הדוחה את תובענת האשה על הסף הגישה האשה ערעור לביהמ"ש העליון ועל החלטת ביה"ד הרבני הגישה עתירה לבג"צ. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה והעתירה נתקבלה בחלקה.
ה. באשר לשאלה אם ביה"ד הרבני יש לו סמכות ייחודית לדון בענין המזונות - שעה שהבעל הגיש תביעה לגירושין וכרך בה את עניין המזונות, כבר היתה תלוייה ועומדת תביעת האשה למזונות בביהמ"ש בניו ג'רסי ובכוחה של תביעת האשה בארה"ב למנוע את הדיון בביה"ד בישראל. אף אם נכונה טענת הבעל ששב להתגורר בישראל מספר חודשים לפני שהאשה הגישה את התביעה בארה"ב, הרי ההלכה היא כי אשה החיה בנפרד מבעלה ומציגה טעם מוצדק לכך, רשאית להגיש נגדו תביעת מזונות לביהמ"ש שבמקום מגוריה. על פי ההלכה עשוי ביהמ"ש בישראל, לפי שיקול דעתו, לסרב לדון בעניין תלוי ועומד בפני בימ"ש מחוץ לישראל, ואף אם נאמר כי גם לביה"ד רבני שיקול דעת דומה הרי שיקול הדעת אינו מוחלט.
ו. אכן, ביה"ד הרבני סבר כי תביעת הגירושין היא המשך לתביעה לשלום בית, כך שהתביעה לביה"ד הוגשה לפני התביעה לביהמ"ש בניו ג'רסי, ואולם, כריכת עניינים נלווים על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, תתכן רק בתביעת גירושין ולא בתביעה לשלום בית. יתר על כן, אפילו הוגשה תביעת גירושין, אין בעובדה זו כשלעצמה להסמיך את ביה"ד לדון בענין המזונות כל עוד לא נכרך בפועל עניין
המזונות בעניין הגירושין. מועד הכריכה ולא המועד בו הוגשה התביעה הוא הקובע לעניין הסמכות. במועד הגשת התביעה בארה"ב לא היתה מונחת בפני ביה"ד בקשה כלשהי הנוגעת למזונות.
ז. אשר לסברתו של ביה"ד כי יש באישור ההסכם משנת 79 כדי להקנות לביה"ד סמכות נמשכת - ההסכם בין הבעל לאשה בשנת 79 מסדיר רק את הנושא של מזונות האשה לאחר מועד הגירושין ואין בו כל התייחסות לנושא המזונות המגיעים לאשה עד למועד הגירושין. טיבה של תביעת המזונות שהגישה האשה בארה"ב אמנם לא הוברר, האם היא נוגעת למזונות עד הגירושין או לאחר מכן. במקרה הראשון - מדובר בנושא שכלל לא נדון בביה"ד. במקרה השני, אפשר שתביעת האשה בארה"ב ביקשה לשנות את סכום המזונות שנפסק על ידי ביה"ד בישראל 15 שנים קודם לכן. במקרה זה אין לביה"ד הרבני סמכות על אף הכלל בדבר הסמכות הנמשכת. כך שביה"ד הרבני מנוע מלדון בנושא המזונות של האשה.
ח. אשר לרכוש בארה"ב - תביעת האשה בנוגע לנכסים אלו הוגשה בארה"ב לפני שהבעל כרך אותם בתביעת הגירושין וצריך היה ביה"ד הרבני לסרב לדון בנכסים אלה. האם ניתן להצדיק את הדיון בביה"ד הרבני בעילה של סמכות נמשכת - הנכסים בארה"ב טרם היו בעת אישור ההסכם בבעלות מי מן הצדדים. האם כוונת הצדדים היתה גם לתביעות עתידיות - שאלה זו היא שאלת פרשנות. כלל הסמכות הנמשכת חל על תביעה לשינוי או לתיקון הסכם גירושין שאושר כפס"ד, אך אין הוא חל על תביעה לפרשנות ההסכם או לאכיפתו.
ט. אשר לנכס ביפו - נכס זה עמד על מכונו בשנת 79 כאשר נערך ההסכם. האם הסעיף בהסכם הקובע ויתור הדדי על טענות ותביעות, מכוון גם לנכס ביפו? מדובר בשאלת פרשנות וביהמ"ש המחוזי שאליו פנתה האשה הוא בעל הסמכות הייחודית בשאלת פרשנות זו. ביהמ"ש נזקק לפירוש ההסכם וקבע כי כוונת הצדדים התייחסה למלוא הרכוש שהיה רשום אז על שם הבעל, כולל הנכס ביפו, ועל כן לביה"ד הרבני הסמכות לדון בנושא זה.
י. ביה"ד הרבני נתן בשנת 79 תוקף להסכמה בין הצדדים. האם היה להסכמה זו תוקף מחייב - ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב הן משום שההסכם הוא הסכם ממון שהושג כדין והן משום שדין ההסכם כדין "הסכם סתם", אם הליך האישור לפי חוק יחסי ממון היה נגוע בפגמים. ביהמ"ש המחוזי צדק במסקנתו לגבי תוקף אישור ההסכם בביה"ד הרבני מכח חוק יחסי ממון ואין צורך להכריע בשאלה אם יש תוקף להסכם לפי דיני החוזים הכללים. כך שיש לדחות את טענות האשה ככל שמדובר בנכס ביפו. הוא הדין באשר למניות בחברות שכבר היו בעת ההסכם בשנת 79.
יא. בנוסף לשאלת הסמכות של ביה"ד הרבני בנושא המזונות והרכוש, מתעוררת שאלת הסמכות של ביה"ד בנושא הגירושין. הסמכות לביה"ד נתונה כאשר שני בני הזוג הם אזרחי ישראל ותושביה. נפסק כי בעל דין לעניין הגירושין אינו חייב להיות נוכח פיזית בישראל כאשר מוגשת תביעה לביה"ד הרבני. שום בימ"ש אזרחי בעולם אינו מוסמך לסדר גט בין הצדדים ולהפקיע את הנישואין הדתיים שערכו. בנסיבות כאלה, הקשחת התנאים הנדרשים כדי להקנות סמכות בינלאומית תהיה בלתי רצויה. לצורך הקמת סמכות ביה"ד לפסוק גירושין יש לפרש את המילה "בישראל" שבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין, כדרישה לזיקה בין הנתבע לבין ישראל, אך לא בהכרח כדרישה לתושבות בישראל. במקרה שלפנינו מקיימת האשה זיקה לישראל נוסף לאזרחות הישראלית במידה המספיקה להקנות סמכות לביה"ד הרבני.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד מנשה בר שלטון וינון בר שלטון למערערת, עו"ד יצחק סגל למשיבים. 24.12.98).

רע"א 5823/98 - משה שוחט נגד משרד הבטחון - קצין התגמולים

*דחיית ערעור על ועדת ערעורים בתביעה לפי חוק הנכים (הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) להכיר במחלת הסוכרת שנתגלתה בו במהלך שירותו במשטרה כמחלה שנגרמה או הוחמרה עקב שירותו. תביעתו נדחתה על ידי קצין התגמולים, וועדת הערעורים של בימ"ש השלום דחתה את ערעורו. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי נושא הערעור הוא עניין עובדתי שאין לערער עליו וגם לגופו של עניין מסקנת ועדת הערעורים נכונה היא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה היא כי רשות ערעור בערכאה שלישית תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת. הלכה זו, וההגיון שבבסיסה, חלים אף במקום בו הערעור הראשון היה על החלטתה של ועדת התגמולים על פי חוק הנכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שבעקבות האירוע החריג שעבר המבקש פרצה מחלת הסכרת וזו קביעה עובדתית הנעשית על בסיס הנתונים העובדתיים. בטענות נגד הקביעות העובדתיות של ערכאות קמא אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מ. סובול למבקש, עו"ד ז. אלדן למשיב. 30.12.98).

בש"פ 6162/98 - מדינת ישראל נגד עמרם קרמלקר

*ביטול שחרור בערובה (אינוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בכתב אישום אשר בשלושת האישומים הראשונים שלו מיוחסים לו עבירות אינוס, מעשה סדום, ונסיון למעשה סדום ובאישום הרביעי - מעשה סדום, תקיפה ואיומים ברצח באמצעות חומר כימי. כל העבירות בוצעו על ידי המשיב באשתו וכלפיה. המדינה ביקשה מעצרו של המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי לא נענה לבקשה, בהתחשב ב"שיהוי" שחל בהגשת התלונה בקשר לשלושת האישומים הראשונים ובאשר לאישום הרביעי סבר השופט כי אישום זה כשלעצמו אינו מצדיק מעצר עד תום הליכים. המדינה טוענת כי ה"שיהוי" בהגשת התלונה בקשר לשלושת האישומים הראשונים, נעוץ בדינמיקה העדינה שביחסי בני הזוג ובחשש שעול הפרנסה יפול על המתלוננת אם המשיב יעצר והאיומים ברצח שנראו למתלוננת מוחשיים ביותר הביאוה אכן לפניה למשטרה על אף השיקולים האמורים; כי די באופיין של העבירות באישום הרביעי לבדו שלגביהן לא היה שיהוי כדי להצדיק ואף לחייב החזקה במעצר; כי כל הנסיבות מקימות סיכון ממשי שהמשיב יפגע במתלוננת ויממש את איומיו. הערר נתקבל.
הגורם המכריע את הכף לקבל את הערר נעוץ בעוצמתו של הסיכון שהמשיב יממש את האיום שהשמיע באוזני אשתו, כי יחסלנה ויעלימנה באמצעות חומר כימי, כאשר בפועל יש למשיב גישה לחומרים כימיים רלוונטיים במקום עבודתו. המשיב טוען כי מדובר באיום סרק ואולם התנהגותו האלימה של המשיב נוטלת מהסבר זה מידה רבה מכוחו. על כן יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד אריה פטר לעוררת, עו"ד א. יהב למשיב. 8.10.98).

בש"פ 6175/98 - חוסאם ותד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהחזקת כ- 30 גרם הרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי אין בחומר החקירה "ראייה לכאורה" להוכחת העבירה. הוא מבסס את טענתו על שורה של "פירכות" שמותיר לשיטתו חומר החקירה. הערר נדחה. סעיף 21 לחסד"פ דורש כתנאי להחזקה
במעצר עד תום ההליכים קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת אשמה. לביטוי "לכאורה" ניתנה בהלכה הפסוקה משמעות של "פוטנציאל" - קרי: "יכולת בכח" - להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם, ולא מעבר לכך. אכן, יש בגורמים שעליהם מצביע הסניגור כדי לכרסם בכוחו הראייתי של חומר החקירה. ברם, בנסיבות העניין, אין די ב"כירסום" זה כדי ליטול מעדויות השוטרים בדבר נסיבות תפיסת הסם - כשלצידן התבטאויות שונות של העורר - את ה"יכולת" להקים תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישום במהלך הדיון.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד יוסי לין לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 8.10.98).

בש"פ 6239/98 - משה פדידה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים-קנבוס והרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת כ- 800 גרם קנביס וכ- 20 גרם הירואין. המדינה ביקשה מעצר העורר עד תום ההליכים ובימ"ש השלום נעתר לבקשה. בהחלטתו קבע כי הוא מסופק אם קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב בכל הנוגע להחזקת ההירואין, ואת ההוראה בדבר המעצר הוא נותן בקשר להחזקת הקנביס בלבד. העורר הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי וטען כי בהתחשב בכך שמדובר בהחזקת קנביס בלבד מן הראוי היה להסתפק בחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר בקבעו כי מצוייה תשתית ראייתית לכאורית להחזקת ההירואין. לדעת הסניגור מנוע היה ביהמ"ש המחוזי מלשנות את קביעתו של בימ"ש השלום שאין תשתית ראייתית לכאורית בענין ההירואין וצריך היה להצטמצם בהשגות העורר בענין חלופת המעצר. לעומת זאת טוענת ב"כ התביעה כי משהורה בימ"ש השלום על מעצר עד תום ההליכים, היתה התביעה מנועה מלהגיש ערר שכנגד על הקביעה שאין תשתית ראייתית לכאורית בעניין ההירואין ובדונו בערר רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לבחון מחדש את חומר הראיות ולהגיע לכלל מסקנות משלו. הערר נדחה.
התביעה היתה מנועה מלערור לביהמ"ש המחוזי לאחר שבימ"ש השלום נעתר לבקשתה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בדיון בערר על החלטת מעצר, נפתח עניין המעצר כולו לדיון מחדש. ביהמ"ש הדן בערר אינו מוגבל לחומר החקירה שהיה בפני הערכאה שקדמה לו וקביעותיה של אותה ערכאה באשר למשקלם הראייתי של הגורמים הראייתים אינן מחייבות את ערכאת הערר. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לקבוע שבחומר החקירה בסיס ראייתי לכאורי מספיק להחזקת העורר במעצר עד תום ההליכים. לגופם של דברים אין לומר שההחלטה להמנע מחלופת מעצר היא בלתי סבירה.

(בפני: השופט קדמי. 15.10.98).

ע.פ. 5494/98 - יובל דוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נהג ברכב מסחרי ברחוב חד סיטרי בחיפה, נסע אחורנית בניגוד לכיוון התנועה, מרחק של כ- 30 מטר, נכנס לתוך מעבר חציה, פגע בהולכת רגל (להלן: המנוחה) בחלק האחורי של הרכב, הפילה ארצה ודרס אותה עם גלגלי הרכב, מיד נסע קדימה ועלה שנית על המנוחה ושוב נסע אחורנית כשהוא עולה על המנוחה פעם נוספת והמשיך בנסיעה עד שהחנה את הרכב. כתוצאה מכך גרם למות המנוחה. לאחר מכן יצא מהרכב והתערב באנשים שהתאספו להגיש עזרה למנוחה, מבלי שמסר לשוטרים שהגיעו למקום, על מעורבותו בתאונה. הוא נהג ברכב כעיוור, מבלי שראה את הנעשה בכיוון נסיעתו, לא היתה ברכב מראת צד ימנית
או מראה פנימית ואיש לא כיון את המערער בנהיגתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגה, נהיגה ללא רשיון רכב, נהיגה ללא פוליסת ביטוח ונהיגה ברכב לא תקין, וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ופסילה מנהיגה למשך 15 שנים. ביהמ"ש גזר את עונש המאסר למרות תסקירי שירות המבחן על מצבו הנפשי הקשה של המערער עקב התאונה והמלצה לגזור עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות. הערעור נדחה.
ביהמ"ש דלמטה גזר את עונשו של המערער לאחר ששקל בכובד ראש את מכלול נסיבותיו האישיות, את חומרת העבירה ואת מדיניות הענישה הראוייה בתאונות דרכים. התנהגותו של המערער מצביעה על זלזול חמור בחיי אדם והיא מצדיקה הטלת עונש של ממש, שיהיה בו משום הרתעה כלפי נהגים המסכנים את חייהם של הולכי רגל וכן עונש ההולם קיפוח חיי אדם. אין בגזר הדין סטייה המצדיקה התערבות בגזירת העונש.

(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד מיכאל כרמל למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 27.12.98).

רע"א 8236/98 - נכסי וין-דור... בע"מ נגד עיריית ת"א-יפו

*דחיית בקשה לסעד זמני כדי להשלים עבודות בניה ללא היתר (הבקשה נדחתה).

המבקשת ביצעה עבודות צביעה, תיקוני טיח והחלפת טבלאות שייש בחזית בניין שבבעלותה בת"א. המשיבה שלחה למבקשת הודעה לפי סעיף 55 לחוק העזר (שמירת הסדר והניקיון), לפיה העבודות נעשות ללא היתר ועל המבקשת להפסיקן לאלתר ולפעול לקבלת היתר. המבקשת עתרה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי כי הודעת המשיבה בטלה כיוון שהיא מנוגדת לדין או לחילופין אינה סבירה. במסגרת העתירה ביקשה המבקשת סעד זמני הקובע כי היא זכאית להמשיך בעבודות בבנין עד להכרעה בעתירה. הבקשה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת מנסה לכרוך בסעד הזמני שהיא מבקשת את הסעד העיקרי. שהרי בקשתה העיקרית היא שיותר לה להשלים את העבודות ללא צורך בהיתר וזאת בדיוק מבקשת היא להשיג על ידי קבלת הסעד הזמני. לכן צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין לתת סעד מסוג זה כאשר שאלת חוקיות העבודה ללא מתן היתר עדיין לא הוכרעה. המבקשת טוענת שקיימים מפגעים בטיחותיים אם ישאר המצב כמות שהוא. ברם, איש אינו מונע מן המבקשת להסיר את המפגעים עד שתתברר עתירתה.

(בפני: השופטת דורנר. 28.12.98).

ע.פ. 7826/98 - בנימין דורפמן ורון וינבאום נגד מדינת ישראל

*קבלת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקשים הואשמו בסדרת מעשים, בין השנים 90-89, העולים כדי מרמה והונאה חמורים. נטען כי הונו את רשויות המע"מ ע"י ביצוע עיסקאות פיקטיביות של סחר בזהב בהיקף של מליוני שקלים והוצאת חשבוניות כוזבות עבור אותן עיסקאות, על ידי חברה פיקטיבית שהוקמה לצורך תיעוד עיסקאות אלה, שלא היו ולא נבראו. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירות המירמה וגזר להם 4 שנים מאסר פועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 50,000 ש"ח. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין וגזר הדין והם מבקשים לעכב את ביצוע גזר הדין עד למתן פס"ד בערעור. הבקשה נתקבלה.
אין לומר שהטענות בדבר סיכויים טובים להצליח בערעור לעניין ההרשעה ולחילופין לעניין העונש משוללות יסוד וכי אין סיכוי לערעורים. מדובר בעדויות רבות ובפס"ד לא קצר ומנומק ובשלב זה קשה להעריך את הסיכויים הממשיים ויש לתת להרכב שידון בערעור לומר את דברו. מדובר בעבירות כלכליות חמורות בהן הורשעו המערערים,
אך מדובר בעבירות מלפני כ- 10 שנים. כתב האישום הוגש בשנת 91, הכרעת הדין ניתנה בספטמבר 98 ואין סכנה מוחשית שהמבקשים שהיו משוחררים עד עתה יחזרו על מעשיהם. גם כששוקלים את חומרת העבירות ואת הכלל שערעור, כשלעצמו, אין בו כדי לדחות את המאסר, יש מקום בענייננו, בנסיבותיו המיוחדות, לעכב את ביצוע העונש.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד יורם שפטל למבקשים, עו"ד א. דגן למשיבה. 24.12.98).

בש"פ 7966/98 - מדינת ישראל נגד רדא אקעיק ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (סמים) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים - הבקשה נדחתה).

המשיבים הואשמו בעבירות חמורות של אחזקה ושימוש בסמים בכמות גדולה ובנסיבות חמורות ונעצרו עד תום ההליכים. חלפו 9 חודשים והמדינה מבקשת להאריך את המצער ב- 90 יום. מוסכם על כל הצדדים כי הארכה של 90 יום לא תספיק לסיים את המשפט, שלמעשה רק עתה התחיל, ואף כפול מתשעים יום לא יספיקו. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
אכן, מדובר בעבירות חמורות, אך מעצר אינו יכול להיות תחליף לעונש אשר יושת אם יימצאו הנאשמים אשמים. הדחיות במשפט לא היו בשל התנהגות הנאשמים. לאחרונה הועבר המשפט לשופטת חדשה אשר עשתה מאמץ לקובע מועדים רבים כלל האפשר והמדינה מוכנה לקבל כל מועד, אך אין גם לבוא בטרוניה לסניגורים שיומנם עמוס. לא יעלה על הדעת כי בנסיבות אלה יתן ביהמ"ש ידו למעצר נאשמים שב- 9 חודשי מעצרם, כמעט ולא נשמעו עדים והמשפט רק החל עכשיו למעשה. לפיכך יש לשחררם בערובה ובחלופה מתאימה.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד א. איינפלד למבקשת, עוה"ד דוד יפתח, משה מרוז ויוסי שילוח למשיבים. 28.12.98).

רע"פ 6769/98 - ברכאת סעיד נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לחזור מהודאה בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המערער שימש כנהג אוטובוס פרטי, ובמסגרת הסעת טיול בר מצווה למצדה החליק במהלך ביצוע פניה שמאלה במורד הדרך, כשהכביש רטוב מגשם . תוך כדי כך התנגש בצלע הר ובתאונה נהרגו שניים מבין המטיילים, אחד נפצע קשה והיתר נפצעו קל. נגד המבקש הוגש אישום בעבירות של גרימת מוות ברשלנות ואי התקנת דיסק בטכנוגרף. לאחר שנשמעו חלק מעדי התביעה הודה המערער בעבירות שיוחסו לו ועל יסוד כך הורשע ונדון לשנה מאסר בפועל ולפסילת רישיון לתקופות מסויימות. המבקש שהחליף את עורך דינו הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביקש כי יתאפשר לו לחזור בו מהודאתו. טענתו המרכזית היתה כי גירסת התביעה שייחסה לו נהיגה במהירות מופרזת, אינה אפשרית מבחינה פיסיקלית, שכן אילו נהג במהירות שלמעלה מ- 40 קמ"ש במהלך הפניה שמאלה בעקומה מחייבים חוקי הפיסיקה כי הרכב יסטה ימינה ולא שמאלה כפי שקרה. כן העלה טענות נוספות לעניין זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי ההודאה לא נעשתה אגב אורחא אלא לאחר שנשקלה היטב, לאחר שהובאו חלק מן הראיות ולאחר שהמבקש, שהיה מיוצג על ידי עו"ד, שקל את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהודאה. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
בלב הבקשה עומדת השאלה אם בנסיבות הענין יש לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו בשלב הערעור לאחר שנגזר דינו בערכאה הראשונה. ההלכה בסוגייה של חזרת נאשם מהודאתו, מעוגנת בפסיקת ביהמ"ש העליון ואין המקרה הנוכחי מעלה בהקשר זה שאלה
המצדיקה דיון של ערכאה שלישית. טענות המבקש עמדו נגד עיני ביהמ"ש המחוזי שקבע כי אין בהן כדי להצדיק את חזרתו מהודאתו. אין הצדקה להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ובשיקול דעתו. בנסיבות אלה אין גם להעניק למבקש רשות ערעור על עצם הרשעתו. גם בטענותיו של המבקש הנוגעות לחומרת העונש אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור שכן רשות כזו אינה ניתנת כאשר היא מכוונת נגד חומרת העונש.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' רות עזריאלנט למבקש, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 6.1.99).

רע"א 4810/98 - רוני פוגל ואח' נגד איילה גינגולד ואח'

*פירוש צוואה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

במסגרת המרצה שהתנהלה בביהמ"ש המחוזי בחיפה עלתה שאלת פירוש צוואה. המנוחה ציוותה כי "כל הכספים, פקדונות, ניירות ערך יחולקו בין היורשים הבאים בחלקים הרשומים ליד שמו של כל אחד מהם". הסתבר כי בידי המנוחה היה פסק דין כספי לזכותה כנגד המשיבה, שטרם מומש. השאלה היתה אם הביטוי "כל הכספים" כולל את החוב הכספי שחבה המשיבה למנוחה. אם אין הכספים הולכים ליורשים הרי המדינה היא הזוכה בכספים. ביהמ"ש קבע כי החוב הכספי אינו כלול ב"כל הכספים" למרות שעמדת המדינה היתה כי גם כספי החוב האמורים היו צריכים להתחלק בין היורשים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הצדדים להתדיינות היו יורשי המנוחה (להלן: המבקשים), החייבת - המשיבה - וכן המדינה באמצעות האפוטרופוס הכללי. האפוטרופוס נקט עמדה זהה לעמדת המבקשים ומי שעמד על משמר האינטרס של המדינה היא המשיבה. ביהמ"ש שגה בקבעו, בניגוד לעמדת המדינה, כי החוב שייך למדינה. אין כל טעם משפטי או הגיוני לאלץ את לשון הצוואה לתוך פרשנות שאינה מתחייבת מנוסח הדברים, שאינה מתבקשת מן ההגיון שמאחוריהם, ושעומדת בניגוד לעמדת המבקשים ולעמדת המדינה שהם שני הצדדים האינטרסנטים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. 7.12.98).

בג"צ 1751/97 - שקיב עלי, עו"ד נגד המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ואח'

*בחירת נציגי לשכת עוה"ד לוועדת מינויים לבתי דין דרוזיים (העתירה נדחתה).

העותר ביקש להורות ללשכת עורכי הדין לקבוע כללים חדשים, בדבר בחירת נציגי לשכת עוה"ד בוועדות בחירה ובוועדות מינויים, שיפרטו "אמות מידה שוויוניות וכן קריטריונים מנחים" שיידרשו מכל מועמד בוועדת המינויים. מדובר, בין השאר, בבחירת מועמדים לוועדת המינויים לקאדי על פי חוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים. העותר טוען שיש לפסול את דרישת המינימום של 6 מציעים לפחות המנויה בכלל 3 ושיש לקבוע בכללים אמות מבחן לכשירותם של נציגי הלשכה המועמדים להבחר. הענין הראשון בא על תיקונו בהודעת המשיבה שהמועצה הארצית החליטה לקבל את ההצעה להקטין את מספר הממליצים ל- 3 ובעניין השני נדחתה העתירה. אין קיימת עילה בדין לחייב את המשיבה לקבוע למועמדים תנאי כשירות מעבר לתנאים שנקבעו
בדין. תנאי הכשירות נדרשים מהקאדים הנבחרים ולא מבוחריהם. אם יתברר בדיעבד כי קיימת עילה המונעת נציג פלוני של המשיבה שנבחר מליטול חלק בפעולת ועדת הבחירה, יוכלו העותר ואחרים לנקוט בכל ההליכים המתאימים כפי שימצאו לנכון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, טירקל. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. העותר לעצמו, עו"ד עליאש ללשכת עורכי הדין, עו"ד בריסקמן לשר המשפטים. 14.12.98).

ע.פ. 2136/97 - חיים עקיבא נגד מדינת ישראל

*הרשעה בביצוע מעשים מגונים בקטינה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, שהוא כיום כבן 49, הורשע בביצוע מעשים מגונים בשנת 96 בקטינה שהיתה אז כבת 7 שנים ובקטין שהיה אז כבן 10 שנים. בביהמ"ש טען המערער כי אבי הקטינים, שהיה רב הישיבה בה המערער שהה כחוזר בתשובה, העליל נגדו עלילה מתוך מטרה לסלקו מן הישיבה. כן טען כי אין סיוע מספיק לעדותם של הקטינים שנמסרה לביהמ"ש באמצעות חוקר נוער. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענות אלה, הוא האמין בעדויות הקטינים ומצא את הסיוע הנדרש בראיות שונות. בגזר דינו גזר ביהמ"ש למערער מאסר בפועל של 6 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - אין יסוד להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי שהאמין לשני הקטינים ושאין לחשוד באבי הקטינים שהעליל עלילה נוראה, הפוגעת קשה גם בילדיו, רק כדי לסלק את המערער מן הישיבה. היה גם סיוע מספיק לעדויות הקטינים. אשר לעונש - אמנם אין זה עונש קל אך המעשים המיוחסים למערער הם חמורים. הם פגעו קשה ולאורך תקופה ממושכת בשני קטינים רכים בשנים. בהתחשב בכך ובעברו הפלילי של המערער, אף שעד כה לא הורשע בעבירת מין, אין יסוד להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד איברהים אבו עטא למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 24.12.98).

ע.פ. 2334/97 - מוחמד עליאן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער התפרץ לדירתו של המתלונן על ידי כך שכופף את הסורג ושבר את החלון בדירה. הוא גנב מן הדירה חפצים שונים ובעודנו שם נכנס המתלונן לביתו וניסה לעצרו. בתגובה הכה המערער את המתלונן בראשו במפתח שוודי, וכתוצאה מהמכות נזקק המתלונן לטיפול רפואי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שוד מזויין בנסיבות מחמירות. הערעור נדחה.
הסניגור טוען כי בנסיבות המקרה לא נתמלאו התנאים של סעיף 402(ב) לחוק העונשין, שכן בעת מעשי האלימות לא התכוון המערער לעכב אצלו את הנכס, אלא מטרתו היתה להיחלץ מידי לוכדו לשם הימלטות. טענה זו בדין נדחתה. בשעת מעשה האלימות נגד המתלונן החזיק המערער ברשותו את שלל הגניבה. הטענה כי בנסיבות המקרה, לא הספיק לזרוק מעליו את החפצים הגנובים אינה טענה. כוונת ההימלטות אינה גורעת מן המטרה לעכב את החפצים הגנובים שעל גופו ואשר היא תוצאה ודאית של ההימלטות.