ע.א. 2965/96 - אלי עטיה נגד עיריית ת"א ואח'
*דחיית טענה של מעשה בי"ד. *פירוש פסק בוררות(הערעור נדחה).
א. עיריית ת"א מקימה מרכז קניות בשם "מרכז השלום" בת"א. המשיבה 2 (להלן: קנית) זכתה במכרז להקמת המרכז. המערער, ארכיטקט נטל חלק בהכנת התכניות שזכו במכרז. נתגלעו סכסוכים ונתקיימה בוררות בין המערער לבין "קנית". בפסק הבוררות חוייבה קנית לשלם למערער 1.5 מליון דולר. פסק הבוררות אושר ע"י ביהמ"ש. לאחר מכן הגישה חברה אחרת תביעה נגד המשיבות (העיריה וקנית) והשופט שטרוזמן נתן פס"ד ובין השאר קבע גם כי "הזכות המוסרית לגבי אופן ביצוע פרוייקט לפי תוכניותיו של המערער לא נפגעה עקב פסק הבוררות". בתובענה נשוא הערעור עתר המערער למתן צו מניעה האוסר על העירייה לתת לקנית היתר בנייה ואוסר על קנית לבצע את הפרוייקט אלא על פי התוכניות שעל פיהן זכתה במכרז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פסה"ד של השופט שטרוזמן אינו מחייב את בעלי הדין; כי לשונו של פסק הבוררות בהירה ואיננה משתמעת לשני פנים, היינו כי עם תשלום הסכום הנקוב בפסק הבוררות תבוא לסיומה כל מחוייבות של קנית כלפי המערער; כי בידי המערער לא נותרה כל זכות כלפי קנית מכח זכותו המוסרית לפי סעיף 4(א) לפקודת זכות יוצרים. הערעור נדחה.
ב. פסה"ד של השופט שטרוזמן איננו מהווה מעשה בית דין ביחסים שבין המערער לבין המשיבות, שכן לא נוצרה שם חזית מריבה שהצריכה הכרעה במחלוקת כלשהי בין המערער לבין המשיבות. אמנם, במהלך הדיון עלתה על הפרק שאלת זכויותיו של המערער, אולם טענות אלה נטענו אך בקשר למערכת היחסים שבין התובעת בהליך ההוא לבין בעלי הדין האחרים. אין צורך להתייחס לשאלת תחולתה של הזכות המוסרית של המערער על תוכניותיו, להבדיל מזכויות היוצרים שלו בתוכניות אלה, שכן ברור מפסק הבוררות שהתמורה שניתנה למערער על יסוד פסק הבוררות ניתנה גם בעד הזכות המוסרית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד ע.נ. קונשטוק לעירייה, עוה"ד ט. ארליך וע. רות לקנית השלום. 25.3.98).
ע.א. 1341/93 - סי אנד סאן ביץ' הוטלס בע"מ נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ת"א-יפו
*היטל השבחה בגין עליית ערך קרקע עקב פרסום תכנית מפורטת שאיפשרה קבלת היתרי בניה(מחוזי ת"א - ע.א 458/91 -הערעור נדחה).
א. למערערת מקרקעין בת"א שחלה עליהם תכנית מתאר מסויימת. זו קבעה את יעודי הקרקע אך לא היו בה הוראות באשר לאחוזי הבניה ואופן ניצול הקרקע. נושאים אלה צריכים להקבע בתוכנית מפורטת. תוכנית מפורטת כזו החלה על כל האזור הוכנה וקבעה בין השאר את זכויות הניצול. עם הכנת התכנית המפורטת עלה ערך המקרקעין באיזור. התכנית עצמה לא אושרה ולאחר זמן פורסמה תוכנית מפורטת אחרת החלה על מקרקעי המערערת בלבד. היא כללה גם תוכנית בינוי. עתה התאפשרה קבלתם של היתרי בניה וכתוצאה מכך התרחשה עליה נוספת בערך המקרקעין של המערערת המשקפת את ההפשרה של אפשרויות הבניה. המערערת נדרשה לשלם מס השבחה על עליית ערך נוספת זו כתנאי למתן היתרי בניה. בימ"ש השלום דחה את ערעורה של המערערת, ערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחה אף הוא והערעור לביהמ"ש העליון לאחר נטילת רשות נדחה.
ב. חוק התכנון והבניה קובע לאמור "חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת, ישלם בעלם היטל השבחה...". עולה מכאן
כי בעל מקרקעין חייב בהיטל, אם שווי המקרקעין עלה עקב אישור תוכנית, בין מחמת הרחבת זכויות הניצול ובין "בדרך אחרת". השאלה היא אם עליית ערך הנובעת מאישור תכנית מפורטת, אשר לא הרחיבה את זכויות הניצול, אך איפשרה מתן היתרי בניה, היא עליית ערך "בדרך אחרת" והתשובה לכך היא חיובית.
ג. הדיבור "בדרך אחרת" הוא דיבור עמום. הדרך היחידה להסיר את העמימות הוא להבין את המונח העמום בהקשרו. הקשר זה הוא תכליתו. ביסוד היטל ההשבחה מונח רעיון של צדק חברתי. כשם שבעל מקרקעין זכאי לפיצוי מקום שתוכנית פגעה במקרקעין שבבעלותו והציבור כולו חייב לשאת בנזק שנגרם, כן חייב בעל מקרקעין לשאת בהיטל השבחה אם תוכנית השביחה את המקרקעין שבבעלותו. כך, למשל, מי שנפגע מתוכנית שהקפיאה את אפשרויות הבניה זכאי לפיצויים ובדומה מי שמקרקעיו הושבחו מתוכנית שהסירה מחסום נורמטיבי, ואיפשרה קבלת היתרי בניה, חייב בהיטל השבחה.
ד. היטל ההשבחה חל לא רק מחמת הרחבתן של זכויות הניצול אלא גם בשל עליית ערך "בדרך אחרת" אשר הביאה לעליית שווי המקרקעין. זה המקרה שלפנינו. אישור התוכנית הביא - שלא בדרך של הרחבת זכויות הניצול - לעליית שווי המקרקעין. הרשות המקומית נשאה בהוצאות תכנון ופיתוח שאיפשרו לה לפרסם את התכנית ועל בעל המקרקעין לשאת בהוצאות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יצחק מירון למערערת, עו"ד שרי אורן למשיבה. 4.1.99).
בש"פ 346+525/99 - יצחק עבו ובנימין קרס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הברחת קוקאין)(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
א. העוררים הואשמו, יחד עם 8 אחרים, בקשירת קשר לסחר והחזקת סמים. לפי כתב האישום הבריחו הנאשמים במספר הזדמנויות קוקאין במשקל כולל של למעלה מ- 1,000 ק"ג ממדינות דרום אמריקה להולנד בתוך מכונות שהותאמו במיוחד לשם כך. לבקשת המדינה נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים לאחר שביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדם. בערר שהגישו עבו וקרס נטען כי אין ראיות לכאורה נגדם וכי מכל מקום יש לשחררם בערובה. העררים נדחו.
ב. לא היתה מחלוקת כי התשתית הראייתית מוכיחה לכאורה שהעבירות המפורטות בכתב האישום בוצעו על ידי הנאשמים האחרים, והשאלה היא אם ראיות אלה מוכיחות לכאורה גם את מעורבותם של העוררים, אשר לפי כתב האישום קשרו קשר פלילי עם הנאשמים האחרים לבצע את עבירות הסמים. בעניין זה, על פי דיני הקשר והשותפות, הראיות שאספה המשטרה קבילות נגד כל אחד מן הנאשמים, והעוררים אחראים לכל המעשים שבוצעו בזמן הקשר או לשם קיומו, גם אם חלק מן המעשים בוצע על ידי אחרים, ובלבד שהוכחה עובדת הקשר. באשר לכך יש לאמר כי קיימת בראיות לכאורה תשתית מספקת לקביעה כי העוררים קשורים בקשר הפלילי. נותרה השאלה אם יש מקום לחלופת מעצר - והתשובה היא שלילית. הברחת כמות כה גדולה של סם מקימה לא רק חשש לביטחון הציבור, אלא גם חשש ממשי להימלטות מן הדין ובכך די כדי לדחות על הסף טענות לעניין חלופת מעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מנחם רובינשטיין לעבו, עו"ד אריה ליכט לקרס, עוה"ד חובב ארצי, גב' שלוה לוין וגב' שילה ענבר למשיבה. 31.1.99).
ע.א. 1608/96 - ישראל רביבו (קטין) ע"י הוריו נגד בית החולים ביקור חולים(מחוזי י-ם - ת.א. 93/94 - הערעור נדחה).
*דחיית טענה של רשלנות רפואית תוך האכלת תינוק בבית חוליםא. ביום 9.1.90 נולד המערער בלידה תקינה במחלקת היולדות של ביה"ח ביקור חולים. האם חלתה ומסיבה זו הואכל התינוק במזון מלאכותי על ידי צוות בית החולים. בחלוף 45 שעות מן הלידה, בשעה 2 בצהריים, נמצא התינוק בעריסתו ללא דופק וללא נשימה. בוצעה החייאה ותוך כדי ביצוע ההחייאה נמצא בחלל הפה ובקנה הנשימה נוזל בצבע לבן. לתינוק נגרם נזק מוחי בלתי הפיך. המערערים הגישו תביעה בה טענו כי האירוע התרחש סמוך לאחר האכלת התינוק וכי ההאכלה היתה "האכלה מכנית", שבמהלכה ינק הוא מבקבוק ללא השגחה, וכתוצאה מכך התרחש שיאוף של מזון אל דרכי הנשימה. ביהמ"ש המחוזי דחה תרחיש זה על פי חומר הראיות שהיה בפניו, לרבות עדויות רופאים ואחיות, שהעידו כי לא היתה "האכלה מכנית" וכי המקרה ארע כ - 4 שעות לאחר ההאכלה האחרונה ולפני ההאכלה הבאה אחריה. ביהמ"ש קיבל אמנם טענת המערערים, שבענייננו חלות הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין המעבירות את הנטל אל המשיב להוכיח כי הנזק לא נגרם עקב רשלנות מצידו, אך לדעת ביהמ"ש עמד המשיב בנטל זה. הערעור נדחה.
ב. המערערים מלינים על כך שביהמ"ש לא התייחס לתצהירו של אבי התינוק, על שיחה טלפונית של ב"כ המערערים עם האחות הראשית בביה"ח, גב' כהן, שבה אישרה כי בתקופה הרלוונטית היו מקרים של "האכלה מכנית". המערערים טוענים כי יש לראות בדברי גב' כהן לב"כ המערער, שעליהם הצהיר אבי התינוק, הודאת בעל דין מחוץ לכותלי ביהמ"ש, וככזו היא מהווה חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. ברם, גב' כהן העידה בביהמ"ש לאחר שהוגש תצהירו של האב, ואף על פי כן לא נחקרה על ידי ב"כ המערער על דבר השיחה ותוכנה ולא ניתנה לה הזדמנות לאשרה, להכחישה, או להבהירה. מטעם זה אין לפנינו הודאה של האחות בכך שהיתה "האכלה מכנית" וממילא אין בכך הודאת בעל דין, גם אם ניתן היה לראות באמירה כזו של אחות, הודאה מצד המשיב. אין גם להתערב בקביעת ביהמ"ש כי הסברו של המומחה הרפואי מטעם המשיב נכון ומתקבל כמשקף נכון את הסיבה לאירוע הטרגי, בעוד שלא קבע מימצא הפוך על יסוד עדותו של המומחה הרפואי מטעם המערער.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גבעון עמוס למערער, עו"ד גדות אליעזר למשיב. 20.1.99).
בש"פ 90/99 - מדינת ישראל נגד פלונים
*שחרור בערובה (אינוס קטינה בחבורה)(ערר על שחרור בערובה- הערר נדחה).
א. המשיבים עומדים לדין בפרשה מזעזעת שעניינה ניצול מיני, על ידי קבוצה בת ששה נערים, של נערה כבת 16 (המתלוננת) תוך איומים, השפלות ואף הפעלת כוח. לפי כתב האישום, חברו ששת הנערים, במקרים שונים ובהרכבים שונים, וביצעו במתלוננת מעשים מגונים ומעשי סדום ואחד הנערים, שאינו משיב בתיק זה, אף אנס את המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות לכאורה ראיות שכל הנאשמים השתתפו בעבירות המקימות עילת מעצר. עם זאת קבע כי יש מקום להבחין בין הנאשמים לעניין קיומה של חלופת מעצר ראוייה. זאת, לאור שוני בנסיבות האישיות, עומק המעורבות בביצוע העבירות, המסוכנות האישית, וקיומה של חלופה ראויה. בהתאם לכך החליט כי יש לעצור עד תום ההליכים 3 מן הנאשמים ולשחרר את השלושה האחרים, הם המשיבים, לחלופות מעצר בתנאי מעצר בית, הרחק ממקום מגוריהם. הערר נדחה.
ב. אכן, בד"כ, ביצוע עבירות בחבורה, ובמיוחד בעבירות של איומים ואלימות, עשוי להוסיף חומרה לעבירות ומסוכנות לעבריינים. לכן אפשר שיהיה זה שיקול נגד שחרור נאשמים מן המעצר. זאת ועוד, הסכנה הצפוייה לקרבן העבירה משחרור הנאשמים, שהיא שיקול נגד השחרור, אינה מוגבלת לסכנה גופנית מסוג הפגיעה שכבר נגרמה לקרבן. במיוחד בעבירות מין, אפשר שתהיה קיימת סכנה כי שחרור נאשם מן המעצר, ובמיוחד כשמדובר בקבוצת נאשמים, יגרום פגיעה נפשית קשה לקרבן העבירה. גם סכנה מסוג זה עשוייה להיות שיקול נגד שחרור הנאשמים מן המעצר.
ג. עם זאת, גם בעבירה המתבצעת בקבוצה, לרבות עבירת מין אכזרית ומזעזעת, יש להסתכל גם מעבר למסך של הקבוצה, אל כל אחד מן הפרטים המרכיבים את הקבוצה, שכל אחד מהם הוא אדם לעצמו. כך לא רק בשלב של גזר הדין אלא גם בשלב של מעצר לפני ההרשעה. לא יהיה זה נכון לקבוע כי המסוכנות הקבוצתית מחייבת מעצר כל הנאשמים מבלי לשים לב לנסיבות האישיות של כל נאשם ונאשם, חלקו של הנאשם בביצוע העבירה, העבר הפלילי של אותו נאשם, וההשפעה של המעצר. כך נהג ביהמ"ש במקרה דנא כאשר מצד אחד עמד על חומרת העבירות ומצד שני הבהיר על שום מה הוא מוצא לנכון לשחרר כל אחד משלושת המשיבים.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד אריה פטר ויוסי קורצברג לעוררת, עוה"ד ששי גז, משה סוחמי וחיים אוחנה למשיבים השונים. 10.1.99).
ע.א. 2498/97 - רובי בוס בע"מ נגד .A.G BOSS HUGO
*רישום שם ע"י רשם הפטנטים(ערעור על החלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר - הערעור נדחה).
א. המערערת ביקשה לרשום את השם BOSSכאשר לצידו השם השני BOSS HUGOבאותיות קטנות. המשיבה הגישה שתי בקשות, בהן ביקשה לרשום את השם BOSSושתי בקשות נוספות לרשום את השם . BOSS HUGOכל הבקשות מתייחסות למוצרים שונים מתחום ההלבשה. על הבקשות חל סעיף 29 לפקודת סימני מסחר המורה כי "הגישו אנשים שונים בקשות נפרדות להירשם כבעלי סימני מסחר זהים או דומים... רשאי הרשם שלא לרשום אף אחד מהם עד שנקבעו זכויותיהם בהסכמה... ובאין הסכמה... יעביר את הסכסוך לביהמ"ש העליון...". הרשם מוסמך גם לדון בסכסוך גופו ואז עומדת למבקש הרואה עצמו נפגע, זכות ערעור על החלטתו לביהמ"ש העליון. בבואו לבחון את זכויות בעלות הדין לפי סעיף 29 לפקודה, שקל הרשם את מועדי הגשתן של הבקשות המתחרות, את מידת השימוש שנעשה בכל אחד מהסימנים בישראל ואת תום לבה של כל אחת מבעלות הדין כאשר בחרה בסימן שהיא מבקשת לרשום. לעניין מועדי הגשתן של הבקשות המתחרות קבע הרשם כי למועד משקל משני בלבד בהשוואה למשקלם של שני הגורמים האחרים. הואיל ובקשת המערערת הוגשה רק חודשים ספורים לפני שהוגשו הבקשות המתחרות, אין בפרק זמן קצר זה כשלעצמו כדי להעניק עדיפות לאחד המתחרים.
ב. לעניין השימוש בכל אחד מן הסימנים קבע הרשם כי המערערת לא התמידה בשימושה בסימן שביקשה לרשום, ולמעשה השתמשה בסימנים אחדים, שונים זה מזה מבחינת צורת האותיות וגודלן. לעומת זאת השימוש שעשתה המשיבה בסימן היה בהתאם לדרישות הפקודה ומבחינה זו יש לה עדיפות על פני המערערת. עוד קבע כי המשיבה משתמשת בסימן זה בישראל ומחוצה לה והוכיחה שיש לה מוניטין בינלאומי בסימן. אשר לתום הלב קבע כי על שכמה של המערערת הנטל לשכנע כי בחרה את הסימן בתום לב ולא הרימה את הנטל. בסופו של דבר הגיע הרשם למסקנה כי זכותה של המשיבה עדיפה על זכותה של המערערת. אשר לאפשרות לרשום את שני הסימנים במקביל, לפי סעיף
30 לפקודה, קבע כי הדמיון בין הסימנים עלול להטעות את ציבור הצרכנים ויאפשר למערערת ליהנות מהמוניטין של המשיבה ויגרום ל"דילול הערך הכללי" של הסימן של המשיבה. על כן נעתר הרשם לבקשות המשיבה לרישום הסימן המסחרי ודחה את בקשת המערערת. הערעור נדחה.
ג. את קביעתו השתית הרשם על ממצאים שבעובדה . ממצאי הרשם מעוגנים בראיות ומסקנתו עולה מן הממצאים. באלה אין מקום להתערב. אפילו נכונה הטענה כי בענין סעיף 29 לפקודה אין להתחשב בשימוש שנעשה בסימן בחו"ל, אין בטענה זו כדי להועיל למערערת, שכן לפי שקבע הרשם הציגה המשיבה הוכחות חד משמעיות בדבר השימוש בסימנה בישראל.
ד. אשר לתום לב של כל אחת מבעלות הדין - הדמיון הרב של סימנה של המערערת לסימנה של המשיבה, שזכה למוניטין בינלאומי, והבחירה בסימן כתוב באותיות לועזיות דווקא, על אף שהוא מתייחס לסחורה המיועדת לשיווק בישראל, היוו בסיס לקביעת הרשם בדבר חוסר תום הלב של המערערת. מסקנתו מעוגנת היטב בעובדות ואין מקום להתערב בה. מסקנת הרשם לא היתה מבוססת על כך שהמערערת לא עמדה בנטל השכנוע, כי אם על התרשמותו הפוזיטיבית החד משמעית שבחרה את סימנה שלא בתום לב. ברם, מבלי להכריע בסוגיה זאת, הרי במקרים כגון אלה, כשהוכח שמבחינת השימוש בסימן עדיפה לכאורה זכותו של צד מסוים, וכשהוכח כי לאותו צד מוניטין מבוסס ורחב היקף בסימן, יש הצדקה להעביר על שכמו של הצד המתחרה את הנטל לשכנע, כי בתום לב בחר בסימן דומה.
ה. אשר לאפשרות לרשום במקביל את שני הסימנים לפי סעיף 30 לפקודה - סעיף זה מתייחס לשימוש בסימן, להבדיל מבחירתו, אולם בנסיבות המקרה אין לומר כי היה "שימוש מקביל בתום לב" בשני הסימנים. אין גם להתערב במסקנת הרשם כי לא מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות אחרות העשויות להצדיק רישום מקביל של שני הסימנים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אילן. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד ארנן ונחום גבריאלי למערער, עוה"ד צבי חוברס וגב' אלונה לינדנשטראוס למשיבה. 21.12.98).
בש"פ 8276+8325/98 - משה כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הברחת קוקאין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. עניינם של העררים בהברחת קוקאין במספר הזדמנויות במשקל כולל של למעלה מ- 1000 ק"ג ממדינות דרום אמריקה להולנד. עשרה אנשים, ובהם העוררים עומדים לדין בקשר לפרשה זו. לפי כתב האישום הבריחו עשרת הנאשמים, בהרכבים שונים, סמים בתוך מכונות שהותאמו לכך מדרום אמריקה להולנד. המדינה ביקשה לעצור את כל הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לכך. העררים נדחו.
ב. הסניגור מצביע על טעויות שונות של ביהמ"ש המחוזי הן באשר לחומר הראיות והן באשר להערכת הראיות. גם ב"כ המדינה הסכים שנפלו טעויות כאלה, אך הצדדים ביקשו לא להחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה, אלא שביהמ"ש העליון יחליט בנושא. אכן, בהליך של ערר, להבדילו מהליך של ערעור, ביהמ"ש אינו בוחן רק את נכונות ההחלטה, אלא עליו להכריע בבקשת המעצר על יסוד התשתית הראייתית המוצגת בפניו, לרבות ראיות שלא היו בפני הערכאה הראשונה. התשתית הראייתית מוכיחה לכאורה כי המעשים המפורטים בכתב האישום בוצעו על ידי הנאשמים האחרים ועל כך אין מחלוקת. השאלה היא אם ראיות אלה מוכיחות לכאורה, בעצמה המספקת למעצר, גם
את מעורבות העוררים, כאשר על פי הנטען קשרו קשר פלילי עם הנאשמים האחרים לביצוע עבירות הסמים. כידוע, כל קושר אחראי למעשים הפליליים שביצעו קושרים אחרים בזמן הקשר ולשם קידומו, ובלבד שהוא אחראי על פי דיני השותפות. על כן השאלה היא אם בענייננו קיימות ראיות מספיקות לכאורה לקיומו של הקשר הפלילי והתשובה לכך היא חיובית.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אביגדור פלדמן ומשה שרמן לעוררים, עוה"ד חובב ארצי, גב' שלוה לוין וגב' שילה ענבר למשיבה. 12.1.99).
ע.א. 2130/97 - פלונית נגד פלוני ואח'
*זכות עמידה של קרובת משפחה של אם ביאולוגית שנפטרה בבקשה לבטל פס"ד שניתן בחו"ל לאימוץ קטינה ע"י האם החורגת. *התייצבות היועהמ"ש בדיון בעניין ביטול האימוץ(מחוזי חיפה - ה.פ. 324/95 - הערעור נתקבל).
א. המשיב 1 (להלן: המשיב) הוא אביה של קטינה ילידת אפריל 89. בדצמבר 90 בהיות הקטינה כבת 20 חודשים נפטרה אמה. המערערת היא דודתה (אחות האם). ביוני 92 מינה ביהמ"ש המחוזי את הדודה כאפוטרופא נוספת לקטינה, לשם ייצוגה בנושאים הקשורים בזכויותיה הרכושיות. בינואר 93 נשא המשיב את המשיבה לאשה. ביוני 93 הגישו המשיבים בקשה לביהמ"ש המחוזי בחיפה לאימוצה של הקטינה על ידי המשיבה. בעקבות זאת הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ לפי חוק אימוץ ילדים. המערערת פנתה לביהמ"ש במסגרת אותו הליך בבקשה לקביעת סדרי ראייה בינה לבין הקטינה. ביולי 93 החליט ביהמ"ש להכריז על הקטינה כבת אימוץ. ביחס לבקשת המערערת לסדרי ראייה קבע השופט כי זו תידון יחד עם הבקשה למתן צו אימוץ.
ב. באוגוסט 93 נסעו המשיבים עם הקטינה לארה"ב. בנובמבר 93 ביקשו המשיבים מביהמ"ש למחוק את בקשתם למתן צו אימוץ והבקשה נמחקה. המערערת, שדבר ביטול הבקשה לא נמסר לה, הגישה לביהמ"ש בקשה למנותה כאפוטרופא לקטינה לצורך הדיון בבקשת האימוץ. בנובמבר 94, בהיפתח הדיון בבקשתה של המערערת למנותה כאפוטרופא, הצהירו המשיבים כי אם אי פעם ישובו ויגישו בקשה לאימוץ הקטינה על ידי המשיבה, יודיעו למערערת על הגשת הבקשה ועל מועד הדיון בה. בעקבות הצהרה זו מחק ביהמ"ש את בקשת המערערת. בפני ביהמ"ש נותרה בקשת המערערת לקביעת סדרי ראיה והמשיב התנגד לבקשה זו. בתצהיר התשובה לבקשה שהוגש מטעמו ביום 5.1.95 צירף המשיב העתק מפס"ד שניתן ביום 4.2.94 על ידי ביהמ"ש במדינת אילינוי בארה"ב המכריז על אימוצה של הקטינה על ידי המשיבה. לאחר שובם ארצה פנו המשיבים ללשכת רשם האוכלוסין בבקשה לתקן את פרטי רישומה של הקטינה ובמקום האם המנוחה נרשמה המשיבה כאמה של הקטינה.
ג. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה למתן פס"ד הקובע כי פסה"ד שניתן במדינת אילינוי בטל או אינו אכיף. כן ביקשה להורות על תיקון שם אמה של הקטינה במרשם התושבים. המשיבים הגישו בקשות ביניים ובכללן בקשה לסילוק על הסף של התובענה בשל היעדר זכות עמידה למערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף. את שאלת המעמד של המערערת בחן ביהמ"ש משלוש נקודות מבט עיקריות: כדודתה של הקטינה; כמי שמונתה כאפוטרופא לזכויותיה הרכושיות; כבעלת דין בהליכים אחרים הנוגעים לקטינה. בכל אחד מן ההקשרים האלה הגיע ביהמ"ש למסקנה שלמערערת אין זכות עמידה בתובענה.
ד. היועץ המשפטי, שצורף על ידי המערערת כמשיב פורמלי לתובענה, הביע את עמדתו כי האינטרס החברתי מחייב את ביהמ"ש לדון בשאלת ההכרה בנפקותו בישראל של פסה"ד האמריקאי למרות שלמערערת אין מעמד. ביהמ"ש דחה את עמדת היועץ המשפטי בקבעו
כי אומנם יש ליועץ מעמד בנושא התובענה, אלא שזו לא הוגשה מטעמו. במקום שהיועץ המשפטי סבור כי יש צורך בהתערבותו לטובת עניינו של קטין, צריך הוא לנקוט בהליך עצמאי. משדחה את תובענת המערערת על הסף לא ראה השופט מקום לדון במסגרת ההליך שלפניו בבקשה לקביעת סדרי ראייה ומחק גם בקשה זו. הערעור נתקבל.
ה. אכן, בקרבה המשפחתית כשלעצמה אין כדי להקנות למערערת מעמד לבקש סעד בנושא אימוצה של הקטינה וכן לא התקיימו נסיבות מיוחדות המקימות צידוק להגשת תובענה בידי "ידיד קרוב". ברם, משקבע ביהמ"ש שכאפוטרופא לעניין זכויותיה הרכושיות של הקטינה יש למערערת זכות להשמע בהליך הנוגע לאימוצה של הקטינה, לא צדק בשללו ממנה זכות זאת מן הטעם שלהוראת סעיף 14 לחוק אימוץ ילדים יש תחולה רק בבקשה לאימוץ המוגשת על פי החוק, בעוד שתובענת המערערת מופנית נגד פס"ד שניתן בחו"ל. הבחנה זו סומכת על טעם דיוני טכני ומתעלמת מן המהות. על פי מצוותו המפורשת של סעיף 14 לחוק, לא היה ביהמ"ש בישראל רשאי לפסוק בדבר אימוץ הקטינה מבלי ליתן למערערת, כאפוטרופא של הקטינה, הזדמנות נאותה להשמיע טענותיה ולהביא ראיותיה. מטרת סעיף 14 לאפשר לאפוטרופא להביא את ענייני טובת הקטין בפני ביהמ"ש, וצורך זה אינו מתמעט מקום שההליך אינו בקשה לאימוץ לפי החוק אלא שאלת נפקותו של צו אימוץ שניתן בחו"ל.
ו. גם טרונייתה של באת כוח היועץ המשפטי לממשלה על סירובו של ביהמ"ש המחוזי להדרש לשאלת נפקותו בישראל של פסה"ד, בשל העניין הציבורי שהיא מעוררת, מוצדקת. לשאלה שהוצבה להכרעת ביהמ"ש חשיבות עקרונית כללית, ובכך שההליך נפתח ביוזמת המערערת, ולא בידי היועץ המשפטי לממשלה, לא היה כדי להצדיק סירוב לדון בה.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט מצא. עו"ד מיכאל טאוסיג למערערת, עו"ד אלחנן לי למשיבים, עו"ד גב' נורית ישראלי ליועץ המשפטי. 10.1.99).
רע"א 5290/98 - דנה אורון נגד אחוזת יוסף ומרגלית בע"מ ואח'
*ביטול העברת נכסים של חברה לבעלי המניות כאשר לנושי החברה לא יהיה ממה להיפרע(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת והמשיבה השניה (להלן: המשיבה) מחזיקות, מכח ירושה, בכל המניות של המשיבה (להלן: החברה) בשיעור של %60 למבקשת ו-%40 למשיבה. הנכס היחיד שהיה בבעלות החברה הוא בית דירות בתל אביב (להלן: הבית). בחודש אוקטובר חתמו המבקשת והמשיבה על הסכמה לפרק את החברה, לרשום את הבית כבית משותף ולחלק ביניהן את הדירות בשיעור השווה לשיעור אחזקותיהן בחברה. עוד הוסכם כי 3 דירות תמכרנה לצורך כיסוי חובות והוצאות הנוגעים לבית ולשכר המפרקים. בדצמבר 83 ניתן צו לפירוק החברה וביולי 84 התמנו המפרקים. ביהמ"ש אישר הסכם שנחתם ע"י המפרקים עם קונה לרכישת 3 דירות שתמורתן אמורה היתה לשמש מקור למימון פעולות הפירוק. ביוני 85 נרשם הבית "במושע" ע"ש המבקשת בשיעור של %60 וע"ש המשיבה בשיעור של %40. לאחר הרישום השתלטה המבקשת על הבית והשכירה בו דירות לאחרים. את ההכנסות שלשלה לכיסה תוך שהיא מונעת מהמפרקים, מהמשיבה ומנושי החברה, את הרווחים. המפרק הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לבטל את העברת הזכויות במקרקעין של החברה על שמן של המבקשת והמשיבה, להחזיר את רישום המקרקעין ע"ש החברה ולהורות על מכירת המקרקעין כדי לפרוע את חובות הנושים ולהעביר את התמורה שתיוותר לבעלות המניות - המבקשת והמשיבה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לא יתכן שבעלי מניות יהנו מנכסי החברה, בטרם זו שילמה ופרעה את מלוא חובותיה כלפי נושיה. בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שבבעלות החברה אין נכסים אחרים שמהם ניתן להיפרע, הותרת המצב על כנו, תביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, על פיה נכסי החברה רשומים ע"ש המבקשת ואחותה ואין מקור ממנו ישולמו חובות החברה לנושים.
ג. זאת ועוד, רישום הבית "במושע" ע"ש המבקשת והמשיבה נעשה על פי הוראת ביהמ"ש כדי לממש את ההסכם לרישום הבית כבית משותף, מכירת 3 דירות לכיסוי חובות החברה והוצאות הפירוק וייחוד דירות ע"ש כל אחת מן האחיות על פי הסדר החלוקה ביניהן. המבקשת מחזיקה בבית בכפוף לחובתה לפעול לפירוק החברה ובכך שהיא מעכבת בידיה את הבית ואת ההכנסות היא מפרה את חובת הנאמנות החלה על כל מי שמעכב בידו נכסים הכפופים לאינטרס של אחר.
(בפני: השופט אור. עו"ד אביגדור קנתי למבקשת, עו"ד יעקב לרר לחברה, עו"ד א. מינקוביץ למשיבה, עוה"ד ב. מינקוביץ, גב' מיכל רומנו, יוסף בלום, א. צימרינג, נ. יצחקי וש. שטיינברג למשיבים האחרים. 10.1.99).
בש"פ 116/99 - זאב בשן נגד מדינת ישראל
*היענות חלקית להארכת מועד להגשת ערעור פסלות(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פסלות - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי לפסול עצמו מלדון בעניינו וביהמ"ש דחה את הבקשה. ההחלטה ניתנה ביום 5.1.99 ומבוקשת אורכה לפרק זמן של שבוע ימים, מעבר ל-5 ימים הקבועים בחוק, להגשת ערעור. טענת הסניגור הינה כי היקף ההחלטה בת 39 עמודים, והעובדה שקבלת פרוטוקול הדיון התעכבה, מקשים עליו להשלים את הכנת הבקשה תוך 5 ימים הכוללים גם ימי שישי ושבת. המדינה התנגדה להארכת המועד בטענה שהחומר הדרוש להגשת הערעור היה ברשות הסניגור מלכתחילה. מסתבר שהשופטת המחוזית החליטה שלא לעכב את המשך הדיון, על אף הגשת הערעור, מן הטעם כי כעת ממילא אין מתקיימים הליכים בתיק והתביעה אמורה להגיש סיכומיה רק בפברואר 99. הבקשה להארכת מועד נתקבלה בחלקה.
ב. החוק קובע בחקיקה ראשית לוח זמנים קצר של 5 ימים להגיש ערעור על החלטה בטענת פסלות ולא בנקל ניתן לסטות מלוח זמנים זה. אולם המטרה העיקרית של ההוראה היא למנוע או להפחית את העיכוב בשמיעת התיק העיקרי כתוצאה מהליכי הפסילה, שכן ביהמ"ש נדרש להפסיק את הדיון עד להחלטה בערעור. בענייננו החליטה השופטת, כאמור, שלא להפסיק את הדיון כיוון שממילא נקבע מועד להגשת סיכומים וכיום לא מתקיימים הליכים. בנסיבות אלה, ומכיוון שעומדים לרשות המבקש מספר מצומצם ביותר של ימי עבודה, יוארך המועד, אך ביומיים בלבד.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד רם שמגר למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 7.1.99).
בש"פ 158/99 - זאב בשן נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על החלטת הרשמת שלא להיענות במלואה לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פסלות(ערר על החלטת הרשמת - הערר נתקבל).
א. ביום 5.1.99 נדחתה בקשת המערער שביהמ"ש המחוזי יפסול עצמו מלישב בדין. המערער פנה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעורו בשבוע ימים (ראה לעיל בש"פ 116/99). הרשמת החליטה להאריך את המועד ביומיים בלבד. היא ציינה כי יש לתת משקל בנסיבות המקרה הן לעובדה שלא הוחלט על הפסקת הדיונים בערכאה הראשונה
והן לעובדה כי בשל מתן ההחלטה עצמה ביום שלישי בשבוע, מועד של 5 ימים יהיה קצר יחסית. אעפ"כ החליטה להאריך את המועד ביומיים בלבד. הערעור על כך נתקבל.ב. אכן, לא בכדי קבע המחוקק תקופה קצרה יחסית לשם הגשת ערעור על החלטה בעניין פסלות שופט בהליך פלילי. בה בעת, אין לראות מדוע אותם הטעמים שהצדיקו את הארכת המועד ביומיים, אין בהם כדי להצדיק הארכת המועד ב-5 ימים נוספים ובסה"כ בשבוע ימים. משעה שהרשמת סברה וקיבלה כי נוכח חשיבות העניין עבור המערער ומשפטו ורוחב היריעה, והעובדות הנוספות, מן הדין להאריך את המועד, היה זה צודק להיעתר למלוא הבקשה ולהאריך את המועד כמבוקש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' יעל ויסמן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 10.1.99).
רע"א 5997/98 - עירית חיפה נגד ע. פרידמן ושות' בע"מ
*צו מניעה זמני נגד הליכי גבייה מינהלית של חוב ארנונה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת החלה נוקטת בהליכי גבייה מינהלית נגד המשיבה, לשם גביית חוב ארנונה בסך של כמליון ש"ח שהושת על המשיבה. המשיבה פנתה לבימ"ש השלום בתובענה למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות החוב. בגדר התובענה ביקשה המשיבה צו מניעה זמני למנוע ביצוע הליכי הגבייה המינהלית עד להכרעה בתובענה ובמקביל שילמה למבקשת תחת מחאה 100,000 ש"ח על חשבון החוב. העיריה טענה כי אין מקום לעכב את הליכי הגבייה המינהלית. לחילופין טענה, בהסתמכה על הוראת סעיף 323(ב) לפקודת העיריות, כי תנאי לבירור תובענתה של המשיבה ולמתן צו המניעה הזמני הוא בהפקדת מלוא סכום הארנונה ע"י המשיבה בקופת ביהמ"ש. בימ"ש השלום קבע כי בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לזיהויו של הנכס שבגינו הושת חוב הארנונה ובאשר לזהות המחזיק בו, ויש לאפשר למשיבה לברר את העניין בפני ביהמ"ש. לפיכך נענה לבקשת המשיבה והוציא את צו המניעה הזמני. ביהמ"ש דחה את טענת העיריה בדבר חובת ההפקדה של מלוא סכום הארנונה. בקשה לרשות ערעור של המבקשת נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא.
ב. באשר לעצם הוצאת צו המניעה הזמני - אין מקום להתערב בהחלטת בימ"ש השלום, שהתבססה על החומר שהוגש ועל המחלוקת הקיימת בדבר זיהוי הנכס שעליו הושת החוב וזהות המחזיק בו. אף ביחס לשאלת חובת ההפקדה צדק ביהמ"ש במסקנתו. בהיעדר הוראה ספציפית בחוק, אין להתנות הגשת השגה או ערעור בעניינים פיסקליים בהפקדת הסכום השנוי במחלוקת או במתן ערבות בגינו. העיריה מסתמכת כאמור על הוראת סעיף 323(ב) הנ"ל, ברם, סעיף זה דן רק במצבים שבהם אין מחלוקת לגבי זיהויו של הנכס שעליו הושת חוב הארנונה או לגבי זהות המחזיק בנכס. בהיעדר הוראה ספציפית אחרת בחוק, אין לדרוש מן המשיבה להפקיד את מלוא סכום הארנונה כתנאי לבירור התובענה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד דן י. ארטן למבקשת, עו"ד פנחס וולר למשיבה. 5.1.99).
רע"א 7151/98 - יצחק כץ, רו"ח נגד אביגדור יצחקי, רו"ח
*ביטול החלטה לדחות קבלת "תצהיר עדות" שלא הוגש בזמן ומתן פס"ד על יסוד תצהירי הצד שכנגד בלבד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין המבקש למשיב מתנהלים הליכים משפטיים מאז שנת 92, בנוגע לפירוק שותפות ביניהם. במסגרת הליכים אלה הגיש המשיב נגד המבקש תביעה כספית והמבקש הגיש נגד המשיב תביעה שכנגד. התיק נקבע לדיון וביהמ"ש המחוזי קבע כי עדויות ראשיות של הצדדים יוגשו בדרך של תצהירים בכתב, וכי על המשיב להגיש את תצהיריו לא
יאוחר מ-120 יום לפני המועד שנקבע להוכחות ועל המבקש להגיש את תצהיריו לא יאוחר מ-60 יום לפני מועד זה. למעשה לא הגיש המבקש את תצהיריו עד ליום שנקבע להוכחות ורק בפתח הדיון להוכחות ביקש ב"כ דאז של המבקש מביהמ"ש לקבל תצהיר עדותו של המבקש שהביא עמו לדיון. הוא הסביר כי טעות במשרדו היא שגרמה לאיחור. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו שלא נתמכה בתצהיר ודיון ההוכחות התמצה בחקירת המשיב על תצהירו. בתום הדיון נקבע מועד להגשת סיכומי הצדדים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על פי התקנות, אם בעל דין לא הגיש תצהיר כפי שנדרש, לא יורשה בעל הדין להעיד או להוכיח את העובדה שהוא מבקש להוכיח, אלא אם שוכנע ביהמ"ש, על פי בקשתו של בעל הדין הנתמכת בתצהיר, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות. בענייננו לא ביקש המבקש לתת את עדותו בעל פה ללא הגשת תצהיר, אלא ביקש להגיש את תצהיר עדותו באיחור. השאלה שבה יש להכריע אם כן, אינה נוגעת ישירות להחלתה של תקנה 168(ב) והיא נוגעת לבקשה לדחיית מועד לצורך הגשת תצהיר. נראה איפוא שהמבקש לא חייב היה להגיש את בקשתו כשהיא נתמכת בתצהיר.
ג. לגופו של עניין, התוצאה של אי קבלת תצהיר העדות של המבקש הינה חמורה, קרי, כי יינתן פס"ד בתובענה שהוגשה ע"י המשיב ובתובענה שכנגד שהגיש המבקש, אך על סמך ראיותיו של הצד השני בלבד. בעניין זה נאמר לא אחת כי מטרת ההליך המשפטי היא לעשות צדק בין הצדדים על יסוד בירור העניינים השנויים במחלוקת ביניהם, ויש לאפשר, ככל הניתן, תיקון פגמים דיוניים כאשר הדבר אינו גורם נזק מהותי לצד השני. אין משמעות הדבר כי צד רשאי לנהוג כראות עיניו, אך במקרה שלפנינו, המבקש היה מוכן לדיון כשתצהירו בידו ואילו הנזק שהיה נגרם לצד השני מקביעת מועד הוכחות נוסף לא היה חמור עד כדי כך שלא ניתן היה לתקנו באמצעות פסיקת הוצאות. לפיכך יש לקבוע שביהמ"ש יקבל את תצהיר עדותו של המבקש ויקבע את המשך הטיפול בתיק. על אף קבלת הבקשה חוייב המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ישראל פפר ויוסי כהן למבקש, עו"ד שמואל לינצר למשיב. 31.11.98).
ע.א. 7265/98 - איאד מ. חליחל, עו"ד נגד אלכסנדר ולודמילה ברסקי
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו "למען מראית פני הצדק"(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הגישו תביעה נגד המערער. בישיבת קדם משפט הציע השופט למשיבים למשוך את תביעתם בלא מתן צו להוצאות. המשיבים דחו את ההצעה וביהמ"ש הורה על הליכים דיוניים שונים וקיום קדם משפט נוסף. כאשר הצדדים שבו והתייצבו לקדם המשפט שאל ביהמ"ש אם הושגה הסכמה כלשהי באשר להצעה שהועלתה על ידו וב"כ המשיבים השיב בשלילה וביקש שביהמ"ש יפסול עצמו, שכן, לטענתו, הצעותיו החוזרות של ביהמ"ש לפשרה, עוררו חשש ממשי למשוא פנים ולדעה קדומה באשר להליך שבפניו. ביהמ"ש הבהיר כי הצעתו להסדרת הסכסוך הסתמכה על כתבי הטענות שהובאו בפניו, ולא היה בהעלאת הצעתו משום קביעת עמדה קדומה בהליך. עם זאת "ולמען מראית פני הצדק" החליט להעביר את התיק למותב אחר כפי שייקבע. הערעור נתקבל.
ב. המשיבים לא הצביעו על כל טענה ממשית המקימה עילת פסלות, כהגדרתה בפסיקה. עצם העלאתה של הצעת פשרה אינה מצביעה על דעה מוגמרת. ודאי שכך הדבר בטרם החל שלב ההוכחות. כל שנותר למשיבים היא הטענה שמראית פני הצדק מחייבת פסילת ביהמ"ש, ואולם קבלת טענה מעין זו משמעה מתן משקל יתר לתחושותיו הסובייקטיביות של בעל דין ופתיחת פתח לפסילה גורפת של שופטים עקב כל החלטה או התבטאות שאינן
מצביעות, כשלעצמן, על אפשרות ממשית למשוא פנים. הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן והשתחררות בלתי ראוייה של השופט מהדיון במשפט פוגע בהגינות המשפט, באמון הציבור וגורר אחריו עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי היה לשופט לפסול עצמו ממנו. קבלת עמדת המשיבים תמנע למעשה העלאת הצעות פשרה מטעמו של ביהמ"ש, שכן כל הצעה מעין זו תיתפש, ולו בעיני המתבונן הסובייקטיבי, כחריצת עמדה ותחייב את העברת התיק לאחר. עמדה מעין זו אינה רצוייה ואינה מועילה.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד שלמה גור למשיבים. 14.1.99).
רע"א 147/99 - יהודה פריש ואח' נגד הוועד המקומי עץ אפרים ואח'
*צירוף צד להליכים אזרחיים (הבקשה נדחתה).
המבקשים 1 ו-2, שרכשו מחברה זכויות במגרש בתחומו של הישוב עץ אפרים, ביקשו להעביר את זכויותיהם למשיבים 3 ו-4 ופנו לביהמ"ש להורות לכונס הנכסים של החברה להעביר את הזכויות מהמבקשים 1 ו-2 למשיבים 3 ו-4. המשיב 1 ביקש מביהמ"ש לצרפו כצד להליכים וביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשתו והתיר את צירופו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. שאלת צירוף צדדים לשם ניהול משפט הוגן ויעיל, נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בעניין, ואין לומר כי שיקול דעתו הופעל בצורה שגוייה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 31.1.99).
רע"ב 7830/98 - מדינת ישראל נגד עלי אלמוגרבי
*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שהתערב בשיקול דעת שירות בתי הסהר שלא להעניק חופשה לאסיר (הערעור נתקבל).
ביום 8.9.98 נדון המשיב ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל. זמן קצר לאחר שהחל לרצות את ענשו נולדו לו תאומים, בן ובת, ובקשתו היתה כי תינתן לו חופשה מיוחדת של 48 שעות בביתו, כדי לבקר את אשתו ואת התאומים ולמול את בנו. נציבות בתי הסוהר סירבה לבקשת המשיב ואישרה לו ביקור פתוח בין כתלי הכלא. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי ובדיון הובא לידיעת ביהמ"ש מידע מודיעיני שלפיו קיים חשש לשלום הציבור ולשלום המשיב אם יצא לחופשה מיוחדת. ביהמ"ש התיר את יציאתו של המשיב לחופשה בת 48 שעות וערעורה של המדינה נתקבל.
הראיות החסויות מהוות תשתית מוצקה לאמירת המדינה כי קיים חשש לשלום הציבור ולשלום המשיב אם יצא לחופשה מיוחדת כבקשתו. כיוון שכך אין לאשר את החלטת ביהמ"ש המעניק למשיב את מבוקשו. שיקול הדעת אם ניתן להתיר חופשה אם לאו - לא כל שכן כאשר המשיב אינו זכאי כלל לחופשה אלא מטעמים הומניטריים גרידא - נתונה בידי רשויות בתי הסוהר ותפקידו של ביהמ"ש אינו אלא לבקר את שיקול דעת הרשות על פי אמות המידה המקובלות בביקורת החלטות מינהליות. בענייננו, המידע המודיעיני משכנע באשר לסיכון כאמור, ואין טעם טוב וראוי להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אילן. עו"ד אבי ליכט למבקשת, עו"ד רמי דיין למשיב. 3.1.99).
ע.א. 5432/98 - אלי גוכמן נגד צבי היבנר ואח'
*דחייה על הסף של ערעור על דחיית הודעה לצד ג' כאשר הערעור לא הוגש בזמן (בקשת המשיבה 8 (הפניקס) לדחיית ערעור המערער על הסף - הבקשה נתקבלה).
המערער נתבע ע"י המשיבים 1 ו-2 בביהמ"ש המחוזי לשלם להם פיצויים בגין ליקויי בניה. המערער הגיש הודעה לצדדים שלישיים כנגד המשיבים 8-5. המשיבה 8, הפניקס, הגישה
בקשה לדחיית ההודעה לצד ג' נגדה על הסף וביום 21.4.96 נעתר ביהמ"ש לבקשה ודחה את ההודעה. ביום 31.8.98 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לגבי יתר בעלי הדין וביקש לכרוך אף ערעור על דחיית ההודעה לצד ג' נגד הפניקס. זו ביקשה למחוק נגדה את הערעור על הסף ובקשתה נתקבלה. החלטה המסיימת את הדיון נגד מקצת בעלי הדין, הינה פסק דין לגבי בעלי הדין הנוגעים בדבר, ומכאן כי החלטה המוחקת על הסף הודעה לצד שלישי היא פס"ד. על כן, הערעור על ההחלטה לדחות את הודעת צד ג' נגד הפניקס היה ערעור בזכות והמועד להגשתו חלף זה מכבר. לפיכך דין הערעור נגדה להמחק על הסף.
(בפני: הרשמת אגמון. 10.1.99).
רע"פ 45/99 - שלמה רבלסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעת עו"ד בגניבת כספי לקוחות (הבקשה נדחתה).
המבקש, עו"ד במקצועו, הורשע בבימ"ש השלום בשתי עבירות של גניבה בידי מורשה ונדון לשנה מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ותשלום קנס ופיצוי למתלוננים. ביהמ"ש קבע כי המבקש הפקיד בחשבון הבנק העסקי שלו 10 שיקים דחויים שנמסרו לו ע"י אחד מלקוחותיו כדי לשלם קנס שהוטל על הלקוח. כמו כן קיבל שלשה שיקים בסכום של 11,000 ש"ח עבור לקוחה שאותה ייצג בהליך פשרה אך לא העבירם לידיה. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי בטענה כי הבעלות בכספים שקיבל עברה אליו ועל כן לא ניתן להרשיעו בגניבתם נדחה. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי לא ביצע את העבירות שבהן הורשע, שכן הכספים אותם קיבל עברו לבעלותו. לטענתו, השאלה המשפטית המצדיקה מתן רשות לערער בעניינו היא קיומה של מחלוקת פוסקים בשאלת היקפה של עבירת הגניבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש שלח יד בכספים שבהם החזיק עבור לקוחותיו ולא עבור עצמו. ביהמ"ש העליון כבר הרשיע לא אחת עורכי דין ונאמנים אשר שלחו יד בכספי לקוחות שנמסרו להם בנאמנות. כך שאין מתעוררת שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור על פי הכללים הנקוטים בידי ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אריאל שריג למבקש, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 7.1.99).
בש"פ 8296/98 - פלוני נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים (חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
לנאשם, נער כבן 16, מיוחסת עבירה של חבלה בכוונה מחמירה כאשר בהיותו במפגש בין שתי קבוצות שהטיחו עלבונות זה בזה דקר בסכין את המתלונן שנפגע קשה ובטיפול נמרץ ניצלו חייו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. אכן, מדובר במקרה, שאם ביצע אותו הנאשם, מצביע על התנהגות פושעת ונפסדת של תרבות הסכין. על פי המלצת קצין מבחן מיועד העורר לעבור למסגרת שמירה טיפולית במעון, אך הוא יוכל להיקלט שם רק בסוף פברואר 99. לעורר אין עבר פלילי. ביהמ"ש מצווה לבדוק אם קיימת חלופה מתאימה במקום מעצר שלא תסכן את הציבור. בהתחשב בכל הנסיבות אין למנוע מן הנאשם, חרף המעשה הנפשע המיוחס לו, חלופת מעצר שתבטיח את שלום הציבור.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד כתאנה איהאב לעורר, עו"ד טל ורנר למשיבה. 19.1.99).
בש"פ 479/99 - אלברט לוי נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים (חבלה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. לפי כתב האישום ישב בבית קפה באשקלון עם שלשה אחרים,
המואשמים יחד עמו בכתב האישום, התפתחה קטטה בינם לבין היושבים בשולחן סמוך, ובקטטה זו נהרג אחד מיושבי השולחן האחר והאחרים נפצעו. המדינה הגישה כתב אישום אחד נגד כל הארבעה, אך לא ייחסה להם שותפות או קשר, אלא כל אחד מהארבעה הואשם במעשה שביצע באופן אישי. האחד הואשם ברצח, השני בפגיעה בדקירות אדם בסכין, השלישי בתקיפה והעורר עצמו בחיתוך אזנו של אחד הנוכחים באמצעות בקבוק. ביהמ"ש המחוזי שחרר את הנאשם שהואשם בתקיפה ועצר את השלשה האחרים, לרבות העורר. הערר נתקבל.
המדינה אינה מייחסת לעורר שותפות למעשי האחרים. העורר עצמו יליד 43, גימלאי של המשטרה ועברו נקי מעבירות אלימות. מדובר איפוא בקטטה, שבה נעשה ע"י העורר מעשה אלימות בודד. בנסיבות אלה אין מקום לעצרו עד תום ההליכים. עם זאת, העבירה, כשלעצמה, מקימה חזקת מסוכנות ואין גם להתעלם מביצוע העבירה יחד עם חבורה. על רקע זה יש לקבוע לעורר חלופת מעצר ע"י הרחקתו מהעיר אשקלון שבה בוצעה העבירה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יוסי לין לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 26.1.99).
ע.פ. 8216/98 - מדינת ישראל נגד עביר אל סינאווי
*קולת העונש (הטלת סכין לעבר שוטר ממניעים לאומניים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבה, תושבת עזרייה, ילידת 74, הצטיידה בסכין מטבח ונסעה מביתה למזרח ירושלים, כדי לדקור שוטר. בצהרי אותו היום, בסביבת שער שכם, הבחינה בשלשה שוטרי משמר הגבול שסיירו במקום והטיחה לעברו של אחד מהם, ממרחק של שני מטרים, את הסכין. זו החטיאה את המטרה ולא פגעה בשוטר. בשל מעשים אלה גזר ביהמ"ש למשיבה שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. למשיבה שתי הרשעות קודמות בתקיפת שוטרים. בפעם הראשונה נדונה ל-15 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי ובשניה נדונה לקנס ולהארכת המאסר על תנאי. בנסיבות אלה יש להעמיד את ענשה על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, אילן. עו"ד גב' אורלי מור אל למערערת, עו"ד ג'ואד בולוס למשיבה. 18.1.99).
בש"פ 8123/98 - פאיז עיאש נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים (מעשה סדום) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה והחזקת סמים לשימוש עצמי. העורר והמתלוננת נפגשו באקראי והמתלוננת עלתה לדירה כדי לקבל מן העורר סם בהיותה צורכת סמים. לטענת העורר הבטיחה לו המתלוננת, שהיתה יצאנית, שרותי מין תמורת הסם בו השתמשו השניים בתוך הדירה, וקיימה אתו יחסי מין מרצון. המתלוננת טוענת כי הוא אנס אותה והיכה אותה. המתלוננת חולה במחלת נפש הגורמת לה מעת לעת הפרעות בתפיסה, דמיונות שווא ועוד. ביהמ"ש המחוזי היה ער לבעייתיות המיוחדת של המקרה שבפניו, והגיע למסקנה שקיימות ראיות לכאורה לאשמת העורר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן, כפי שקבע השופט, חולה נפש אינו פסול לעדות, ולמחלתו השפעה בעיקר לעניין משקלה של עדותו. אם תתקבל עדותה של המתלוננת כעדות מהימנה ואם ביהמ"ש ימצא שיש לתת לה משקל ראוי וחיזוקים אחרים המצויים בחומר החקירה, יש סיכוי סביר שהעורר יורשע כך שיש ראיות לכאורה. מכל מקום, הודעתה של המתלוננת בעייתית
ושברירית בגלל הנסיבות הבלתי שגרתיות של המקרה. העורר הוא כבן 50 עם עבר פלילי עשיר הקשור בסמים ובעבירות אחרות הקשורות ככל הנראה בהיותו צרכן סמים. אין בעברו עבירות של אלימות או עבירות מין. כיוון שכך, יש לבדוק חלופת מעצר. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיחליט על חלופת מעצר שתהיה "מעצר בית מלא ותנאים אחרים כפי שימצא לנכון".
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד בן נון לעורר, עו"ד דוד פורר למשיבה. 7.1.99).
בש"פ 8005/98 - עופר יבגני נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים (שידול להצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשידול להצתה בשני מקרים. ההצתות נעשו בחנות מכולת אשר לדברי המציתים התחרתה בעסקו של העורר ועל כן שכר אותם לבצע את ההצתות. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה לאישום והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
שאלת קיומן של ראיות לכאורה לעניין מעצרו של העורר היא בעייתית ביותר ואולם למרות שמצב הראיות הוא גבולי עדיין ניתן לראות בהן ראיות לכאורה המסבכות את העורר בעבירות שיוחסו לו ובשל כך קמה עילת מעצר נגדו. אשר למסוכנותו של העורר - עד לפני 10 שנים היה מעורב בפלילים אך שוקם, עבר תהליך גמילה, עזב את חיי הפשע, הקים עסק, בנה בית, נשא אשה והוליד ילדים. למעט העבירות המיוחסות לו במקרה זה אין לו הרשעות קודמות במהלך שנים אלה. כיוון שכך ניתן להסתפק בחלופת מעצר שתכלול מעצר בית מלא.
(בפני: השופטת שטרסברג- כהן. עו"ד משה מרוז לעורר, עו"ד גב' אופירה דגן למשיבה. 29.12.98).
בש"פ 8329/98 - מקס רודמן נגד מדינת ישראל
*החלטה לאפשר לנאשם ששוחרר בערובה לצאת לחו"ל לאירוע משפחתי(הערר נתקבל).
העורר הינו אזרח ותושב דרום אפריקה. בינואר 69 נעצר בחשד כי קיבל במרמה ממרכז ההשקעות סכומי כסף גדולים מאוד. הוא שוחרר בערובה, כאשר תנאיהערובה כללו הפקדת ערבות בנקאית של 4.6 מליון ש"ח, הפקדת דרכונים, הוצאת צועיכוב יציאה מהארץ ותנאים אחרים. בערר לביהמ"ש העליון הוחלט כי גובה הערבות הבנקאית יעמוד על 800,000 ש"ח בלבד. תנאי השחרור בערובה הוארכו מפעם לפעם והצוהמעכב את העורר מלצאת לחו"ל עומד בעינו. המבקש מבקש עתה לאפשר לו לנסוע לדרוםאפריקה לחתונת בנו. הבקשה נתקבלה.
אכן, ההאשמות המיוחסות למבקש רבות וכבדות וכרוכות בכסף רב, ואם יורשע נראה כייהיה צפוי גם למאסר וגם לקנס. לא ברור מתי יסתיים המשפט ויש צורך לנקוט באיזוןבין החשש לאי התייצבותו של העורר למשפט לבין חירותו. לא רק בשל קיומו של חוקיסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא בשל כך שעיכוב אדם מלהגיע למקום מגוריו בו נמצאתמשפחתו והוא עשוי להיות מנוע מלהשתתף באירועים משפחתיים חשובים, עתה בחתונת בנו(ובעבר נמנעה ממנו השתתפות בהלויית קרוב משפחתו), וזאת במשך תקופה ארוכה מאודבעוד הוא בחזקת חף מפשע, הופכים את המבקש לבן ערובה בגופו ואולי גם בנפשו, אףכי הראיות לכאורה הצדיקו את שחרורו באופן מוגבל. על כן יש לאפשר למבקש לנסוע לזמן קצר לדרום אפריקה לחתונת בנו. בהקשר לכך יש צורך בהכבדת סכום ההפקדה וכתנאי לאפשרות צאתו של המבקש מן הארץ ל - 15 יום יפקיד סכום של 1,2 מליון ש"חבנוסף לסכום שהופקד.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד גב' פנינה הרשקוביץ למבקש, עו"ד נעם עוזיאל למשיבה.18.1.99.).