ע.א. 6752/98 - אריאל לכברודר נגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש לבימ"ש השלום תובענה נגד המערער בגין יתרת חוב שהצטברה בחשבונו. בהגנתו טען המערער כי יתרת החוב נוצרה ע"י משיכת כספים מחשבונו ע"י אמו, לבקשת מנהל הסניף, והעברת הסכומים לחשבונם העסקי של הורי המערער. התקיים קדם משפט ובעקבותיו הוגשו תצהירי עדות ראשית. טענת המערער היא כי למרות טענותיו הנ"ל, הפציר בו ביהמ"ש להתפשר ולשלם למשיב את הסכום, משום שאין חולק כי הכסף נמשך מהחשבון. המערער טוען עוד כי ביהמ"ש פנה עוד בפתח הדיון להוריו, שהיו באולם לצרכי עדות, והורה להם להתפשר בתיק. כן טוען המערער כי חקירתו של מנהל הסניף על תצהירו עמדה בפני התמוטטות כאשר ביהמ"ש קטע את חקירתו. המערער ביקש כי ביהמ"ש יפסול עצמו וביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי הוא אכן ניסה מספר פעמים לפנות למערער ולהוריו כדי שישקלו בשנית את עמדתם, אך לא גיבש עדיין את עמדתו והוא נכון לשמוע את טענות הצדדים ללא חשש למשוא פנים. הערעור על סירוב הפסילה נדחה.
ב. מקובל כי מקום בו ננעלה דעתו של ביהמ"ש כך ש"המשחק מכור", יכול שתתקיים עילה לפסילת ביהמ"ש מלישב בדין, על יסוד קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. בעצם גיבוש עמדה, כשלעצמה, אין משום עילה לפסילת היושב בדין. אך טבעי הוא שביהמ"ש מתרשם מן החומר שבפניו, העדים שכבר נשמעו וטיעוני הצדדים. מטעם זה נפסק בעבר כי אין באופן עקרוני בהבעת עמדה במסגרת החלטות ביניים משום עילה לפסילת ביהמ"ש מלישב בדין. הטעם לכך הוא כי עדיין פתוחה הדרך בפני הצדדים לשכנע את ביהמ"ש בצדקת גירסתם. בחינת נסיבות המקרה דנא אינה מביאה לכדי שכנוע כי ננעלה דעתו של ביהמ"ש וכי עניינם של המערערים משול ל"משחק מכור".
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד פביאן סלמן למערער, עו"ד חנן טנכילביץ למשיב. 6.1.99).
ע.א. 5993/98 - חיים דואק ובנק הפועלים נגד ברוך גלבוע
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש לבימ"ש השלום תובענה שעניינה לשון הרע שהוציא, לכאורה, המערער 1, מנהל סניף של מערערת 2, על המשיב. בישיבת ההוכחות אמור היה להיחקר על תצהירו אחד העדים כעד הגנה. בפתח הדיון, ומשנוכח השופט בנוכחות העד, הודיע על היכרותו המוקדמת עם העד. המערערים טוענים כי ביהמ"ש אף הציע לפסול עצמו מלישב בדין ואילו המשיב הודיע כי אין הוא מבקש פסילת ביהמ"ש. ב"כ המערער קיבל שהות להרהר בעניין ולבסוף הודיע כי הוא מבקש את פסילת השופט. ב"כ המשיב התנגד לבקשת הפסילה. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ב. הועלו טיעונים שונים באשר לעניין הפסילה, אך בסופו של דבר המחלוקת העיקרית היא אם אכן הציע ביהמ"ש לפסול עצמו כגירסת המערערים, או רק הודיע על היכרותו כאמור בהחלטה נשוא הערעור ובתצהיר שהוגש ע"י המשיב. ברם, אין לראות במחלוקת זו את הבריח התיכון לערעור. השאלה שיש לבחון בגדריה של בקשת הפסילה היא אם קיים חשש ממשי למשוא פנים. בעניין זה אין בטיעוני המערערים ראייה לכך שהיכרותו של ביהמ"ש עם העד במקרה דנא מקימה עילת פסלות. טענת הפסלות מתרכזת בשאלה, אם יש בהצעת ביהמ"ש לפסול עצמו, כדי להקים עילה לפסלותו. הצעה זו (גם אם היתה כזו) אינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות. כך הדבר, שכן אפילו אם היה מחליט ביהמ"ש לפסול עצמו, לא היה בדעתו הסובייקטיבית בהכרח בכדי להקים עילה אובייקטיבית
לפסלותו. אם כך הדבר, ברי הוא, כי אין לראות בהצעתו של ביהמ"ש כשלעצמה, ללא עיגון לפסלות לגוף עניין, משום עילת פסלות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אריה דנציגר למערערים, עו"ד דורון מרום למשיב. 5.1.99).
בש"פ 234/99 - מדינת ישראל נגד לרי גלדסון
*הארכה שניה של מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ(בקשה שניה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירת רצח. מדובר בפרשה מורכבת מאד: היא מתחילה בגרמניה, שם אירע הרצח, עוברת לרוסיה לשם נסע המשיב לאחר האירוע, ומשם לישראל בה נעצר המשיב לפני שנה והועמד לדין. כיוון שהפרשה מורכבת מאד גם המשפט מורכב מאד והוא מתמשך והולך על פני ישיבות רבות לאורך זמן רב. עם הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים, בשל מסוכנותו והחשש כי ימלט מן הדין כפי שעשה בבריחתו מגרמניה לרוסיה, וכן כי ישבש הליכי משפט הנובע מהתנהגותו של המשיב בעבר. בתום 9 חודשים למעצרו של המשיב ביקשה המדינה הארכת המעצר ב-90 ימים ושופט ביהמ"ש העליון ציין כי על אף השיהוי הבלתי מוצדק בקיום המשפט, הרי בשל משקלם המצטבר של שלשת הגורמים: תקופת הכנה לא מבוטלת להבטחת הופעת עדים מחו"ל; משהחל הדיון התקיימו 28 ישיבות ברציפות; הסיכון שהמשיב ימלט, יש להיעתר לבקשה. במשך ההארכה קיים ביהמ"ש כ-20 ישיבות הוכחות ובנוסף לכך חיקור דין לעדי תביעה ברוסיה במשך 4 ישיבות. במהלך ישיבות אלה נסתיימה פרשת התביעה והחלה פרשת ההגנה. הבקשה להארכה שניה למשך 90 יום נתקבלה.
ב. אכן, העובדה שביהמ"ש יוצא מגדרו כדי לקיים את הדיון במשפט זה באופן רצוף, עדיין אין בה משום הצדקה להאריך את מעצר המשיב, במיוחד שמדובר בהארכה שניה. את הצדקת המעצר יש לחפש בעילות המעצר וככל שהמעצר נמשך יותר כך נדרשת עילה חזקה יותר להארכת המעצר. בענייננו אין יותר תוקף לחשש מפני שיבוש הליכי המשפט, כפי שבצדק טוען הסניגור, אולם כנגד זה שתי העילות האחרות למעצר נותרו חזקות כפי שהיו. ראשית, מעשה העבירה המיוחס למשיב, מלמד על מסוכנות רבה שלא פגה עם הזמן. שנית, החשש להימלטות מן הדין קיים ועומד במלוא עוצמתו. חשש זה קיים בדרך כלל לגבי נאשם הצפוי לעונש כבד, במיוחד לגבי נאשם ברצח. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר כמבוקש.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' דפנה ביינוול למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 17.1.99).
בש"פ 208/99 - איברהים סכיס נגד מדינת ישראל
*הקלה בתנאי מעצר בית(בקשה להקל בתנאי מעצר בית - הבקשה נתקבלה).
א. העורר הואשם בבימ"ש השלום בתקיפת אשתו ואיים כי אם ייכנס לכלא הוא יהרוג אותה וישפוך על פניה חומצה. בימ"ש השלום סירב לעצור את העורר עד תום ההליכים והחליט כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר ובכלל זה "מעצר בית" מלא בבית אמו ביפו. כן נאסר על העורר ליצור קשר עם אשתו. העורר הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי וביקש שיאפשרו לו לצאת לעבודתו וכי מעצר הבית יוגבל לשעות שלאחר העבודה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר. הערר לביהמ"ש העליון נתקבל.
ב. ממילא העורר נתון במעצר בית, שעל פי טיבו הוא בנוי על אמון מצד ביהמ"ש שהנאשם לא יפר את תנאי המעצר. בימ"ש השלום סבר כי בנסיבות המקרה ניתן להסתפק ב"מעצר בית" וככל הידוע העורר לא הפר את האמון שביהמ"ש נתן בו. אין לו עבר
פלילי. הבקשה היא שיאופשר לו לצאת לעבודתו כממונה על רחיצת מכוניות בחניון שברמת אביב ובעל החניון מוכן לערוב לנוכחותו במקום העבודה. היציאה לעבודה בחניון שברמת אביב רק תרחיק את העורר ממקום מגוריה של אשתו ביפו והפרקליטות לא הצליחה להסביר כיצד יהיה בכך להגביר את הסכנה לאשתו. כמו כן, צו ההגנה שהוציא ביהמ"ש אוסר על העורר להתקרב לבית אשתו ונראה שהעורר מקיים צו זה. בינתיים גם הודה העורר באישום השלום ומתן גזר הדין נדחה לקבלת תסקיר שירות המבחן. בנסיבות אלה ראוי להיענות לבקשת העורר ולאפשר לו לצאת לעבודה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ר. סקיס לעורר, עו"ד ע. לינדר למשיבה. 21.1.99).
בש"פ 98/99 - ויטלי ודניס ברגר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה בדקירות סכין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. לפי כתב אישום שהוגש נגד העוררים הסתכסך העורר 1 עם המתלונן, ככל הנראה על רקע עיסוק בנערות ליווי, ובקטטה שהתפתחה ביניהם הוכה העורר 1 ע"י המתלונן. העורר 1 הזעיק את אחיו הצעיר, העורר 2, והשניים נסעו למלון בו שהה המתלונן ושם החל העורר 2 לדקור את המתלונן דקירות רבות. הדקירה בוצעה בחודש אוגוסט והמשיבים נעצרו רק בדצמבר. הוצאו נגדם צווי מעצר כבר בחודש אוגוסט, אך הם לא נמצאו במענו של ויטלי ולא אותרו עד שויטלי נתפס בדרך מקרה לאחר אירוע של התפרעות בתחנת דלק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת עילת מעצר נגד העוררים בשל מסוכנותם וכי אין מקום להורות על חלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי העוררים נעצרו רק כשלשה חודשים לאחר האירוע מבלי שהמשטרה התאמצה לעצור אותם, ומכאן שהמשטרה לא סברה שיש בהם מידה רבה של מסוכנות. ברם, לפי מזכר של המשטרה היא ביקרה פעמים אחדות במענו של ויטלי אך לא מצאה אותו; לאחר אירוע אלים כל כך לא היה זה מוגזם לצפות כי העוררים יתייצבו מיוזמתם במשטרה; העורר ויטלי נתפס רק לאחר אירוע של התפרעות בתחנת דלק. בנסיבות אלה, העובדה שהעוררים נעצרו רק כשלשה חודשים לאחר האירוע אינה מלמדת שאינם מסוכנים. דקירה בסכין מלמדת על מסוכנות, בעיקר כשאינה נעשית בלהט היצרים תוך כדי קטטה, אלא לאחר זמן, בכוונה תחילה ובברוטליות רבה.
ג. אמם של העוררים הגיעה לדיון וביקשה רחמים על עצמה יותר מאשר על העוררים. אבי המשפחה זנח אותם לפני שנים רבות והיא עלתה לישראל לפני 7 שנים עם שני בניה. בינתיים חלתה בסרטן ועברה כבר שלשה ניתוחים, היא חיה בגפה וצריכה מאד את עזרת הבנים. אכן, מצבה של האם נוגע ללב וצר שבניה הסתבכו כפי שהסתבכו, אולם לעיתים קרובות נאשמים במשפט פלילי גדלים על רקע של מצב משפחתי קשה, ולא פעם בני המשפחה אף הם, במובן מסויים, קרבן העבירה. גם במצבים כאלה השיקול העיקרי הוא בטחון הציבור. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד חיים שורצברג לעוררים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 17.1.99).
בש"פ 93/99 - מדינת ישראל נגד ששון מיכאלוב ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ (רצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו ברצח תוך כדי קטטה ביניהם לבין המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים והורה על מעצרם עד תום ההליכים. הוא סירב להורות על חלופת מעצר בציינו כי קיים חשש של ממש לשיבוש הליכי משפט.
משחלפו 9 חודשים למעצרם של המשיבים והמשפט טרם הסתיים ביקשה המדינה הארכת המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. הסניגור טוען כי נאשמים צריכים להשתחרר מן המעצר בתום 9 חודשים למעצר, ומכל מקום אם אין הם נושאים באחריות להתמשכות משפטם. כאן התמשכות המשפט אינה בגלל הנאשמים אלא בגלל העומס המוטל על ביהמ"ש. הוא מציין כי ביהמ"ש המחוזי כורע תחת הנטל ומקיים ישיבות גם בשעות של אחה"צ והמצב הוא כלאחר ייאוש. כדוגמא הביא דברים שאמר ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק אחר, שבו נאשמים נתונים במעצר, ובהם התריע ביהמ"ש על כך שריבוי התיקים המחייבים שמיעתם בהרכב בכלל, וריבוי התיקים בהם הנאשמים עצורים בפרט, אינו מאפשר סיום תיקים של נאשמים העצורים בתוך 9 חודשים ואף לא בזמן ארוך יותר. אכן, המחוקק עשה דבר נאה כאשר הורה שתקופת המעצר עד מתן פס"ד תעמוד על 9 חודשים ולא על שנה וכן כי בעבירות מין ידון הרכב של שלשה שופטים, אך אם אינו מקצה משאבים להגדלה של מצבת השופטים, התוצאה הבלתי נמנעת היא כי המשפטים יתמשכו זמן רב עוד יותר ותקופת המעצר של נאשמים תתארך ותלך.
ג. השאלה היא מה המסקנה הנובעת מכך. צודק הסניגור כי הכלל הרחב הוא, על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל פי חסד"פ, שאין להאריך את המעצר של נאשם הנתון כבר תשעה חודשים במעצר אלא מטעם מיוחד. אך גם זכות חוקתית לא נועדה ואינה צריכה לשמש מכשיר לפגיעה באדם אחר או בציבור הרחב ואין ביהמ"ש מוכן לתת ידו לשחרור נאשם מן המעצר אם, לפי הערכתו, השחרור צופן סכנה רבה לציבור. זה המצב בענייננו. העבירה המיוחסת לנאשמים מצביעה על מסוכנות רבה. למשיב הראשון יש גם עבר פלילי בעבירות רכוש וסמים ובנוסף לכך יש גם חשש לשיבוש הליכי משפט. עדת התביעה המרכזית מתחמקת ממתן עדות ועד אחר כנראה ברח לחו"ל. מעל כל אלה, אישום ברצח שהוא כרוך בעונש של מאסר עולם, יוצר מעצמו חשש כבד שהנאשם ימלט מאימת הדין. צירוף הנסיבות האמור מביא לכלל החלטה שיש לאשר הארכת מעצר המשיבים כמבוקש.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת, עו"ד משה גלעד למשיבים. 20.1.99).
ע.א. 36/99 - ראובן יפה נגד חנה גלזר ואח'
*עיכוב ביצוע תשלום הוצאות משפט וסעד זמני(הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המבקש הגיש תובענה נגד המשיבה לצוות על אכיפת הסכם בינה למבקש לפיו מכרה המשיבה למבקש דירה שבבעלותה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה וקבע כי ההסכם בטל מעיקרו. בערעור לביהמ"ש העליון הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון נוסף ונפסק כי הוצאות הערעור בסכום של 20,000 ש"ח ייקבעו לפי תוצאות הדיון החוזר בביהמ"ש המחוזי. לאחר הדיון החוזר חזר ביהמ"ש המחוזי וקבע כי החוזה בין המבקש למשיבה בטל מעיקרו וחייב את המבקש לשלם למשיבה את הוצאות התובענה והערעור בסך 20,000 ש"ח. המבקש חזר וערער לביהמ"ש העליון ויחד עם בקשת הערעור ביקש לעכב את ביצוע פסה"ד. "עיכוב הביצוע" מתייחס לשני עניינים: תשלום הוצאות המשפט בסך 20,000 ש"ח שנפסקו בביהמ"ש המחוזי; עיכוב העברת הזכויות הרשומות בדירה משם המשיבה אל שם המשיב השני (להלן: המשיב) לפי הסכם מכר בין שניים אלה. ככל שמדובר בתשלום הוצאות משפט, אכן זו בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד. לעומת זאת, הבקשה לעכב את העברת הזכויות בדירה אינה בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד,
שהרי ביהמ"ש המחוזי לא ציווה על העברה כזו. הבקשה היא למעשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. הבקשה לעיכוב הביצוע נדחתה והבקשה למתן הסעד הזמני נתקבלה.
ב. לעניין עיכוב ביצוע תשלום הוצאות המשפט - הכלל הרחב הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע פס"ד המטיל חיוב כספי, ולא כל שכן חיוב בהוצאות משפט. מדובר בסכום נמוך יחסית וגובהו של החיוב הכספי משליך באופן ישיר על עוצמת הטענה בדבר קשיי הגבייה אם יתקבל הערעור.
ג. אשר לסעד הזמני - המבקש טוען כי העברת הדירה מהמשיבה אל המשיב עשוייה להביא לידי כך שהמשיב יוכל למכור את הדירה לאדם אחר ואז לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל. המשיבים מסכימים למתן צו האוסר על המשיב, לאחר שהזכויות בדירה יועברו על שמו, להעביר זכויות אלה לאדם אחר. כך שמבחינה זו היה מקום לתת את הצו כפי שמציעים המשיבים. אולם, המשיבים עומדים על כך שהאיסור לא יחול על רישום משכנתא בגין הלוואה שנטל המשיב כדי לשלם את הכסף למשיבה. מדובר במשכנתא של כ-70,000 דולר. אם המשיב ישעבד את זכויותיו בדירה במשכנתא, עלול הדבר ליצור מציאות בלתי הפיכה: המבקש, אפילו אם יזכה בערעור, לא יוכל לקבל את הזכויות בדירה כשהן נקיות מזכות נוגדת, שהרי פסה"ד בערעור לא יחייב את בעל המשכנתא, שאינו צד להליכים ואמור לרכוש את זכותו כנגד תמורה. לפיכך, כל עוד עומד המשיב על רצונו לרשום משכנתא על הדירה יעמוד איסור על ביצוע שינויים על מצב הזכויות בדירה.
(בפני: השופט זמיר. 19.1.99).
בש"פ 17/99 - גנדי גברילוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם יחד עם שניים אחרים בגניבת מכוניות מן המוסך המרכזי של חברת צ'מפיון מוטורס. השלשה הועמדו לדין בבימ"ש השלום ובקשת המדינה לעצרם עד תום ההליכים נדחתה. ערר המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש התמודד תחילה עם הטענה שעבירות הרכוש אינן מקימות עילת מעצר לפי סעיף 21 לחסד"פ והחליט שגם עבירות כאלה יכולות להקים עילת מעצר. כמו כן החליט כי קיימות נסיבות המצדיקות את המעצר של השלשה. שני חבריו של העורר הגישו בשעתו ערר לביהמ"ש העליון ערר על המעצר ועררם נדחה. גם עררו של העורר נדחה.
ב. אשר לשאלה אם עבירות רכוש מקימות עילת מעצר לפי סעיף 21 לחסד"פ - התשובה היא חיובית. סעיף 21 קובע שעילת מעצר קמה, בין היתר, אם "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור...". הסכנה לבטחונו של אדם נובעת בדרך כלל מעבירות של אלימות להבדיל מעבירות רכוש. אולם הסכנה לבטחון הציבור רחבה יותר ועבירות רכוש עלולות, בנסיבות מיוחדות, לסכן את בטחון הציבור. מהות העבירה, הנסיבות של ביצוע העבירה, שכיחות העבירה, כל אלה יכולים להוות איום חמור על הסדר הציבורי, השקול אף כנגד איום הנובע מאלימות. עם זאת, הסכנה הנובעת מעבירות אלימות, בדרך כלל, גדולה יותר מן הסכנה הנובעת מעבירות רכוש, לפחות ככל שמדובר בהצדקה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. על כן יידרשו בעבירת רכוש נסיבות מיוחדות, המצביעות על סכנה מיוחדת לבטחון הציבור, כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. נסיבות כאלה התקיימו בענייננו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד חיים דויטש לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 17.1.99).
בש"פ 22+23/99 - רמי ג'אבר וג'בר ג'אבר נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (חבלה)(ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה בעיקרו).
א. העוררים עומדים לדין בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, ירי באיזור מגורים ונשיאת נשק שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי הורה על חלופת מעצר לעוררים ובין היתר בתנאי מעצר בית. העררים מופנים כנגד תנאי מעצר הבית והטענה היא כפולה: ראשית, כי אין תשתית ראייתית מספקת כדי להצדיק מעצר וממילא אין להורות על חלופת מעצר ושנית, כי בהחלטה לעצור את העוררים במעצר בית יש משום הכבדה יתירה מעבר לנדרש כדי להשיג את המטרה של חלופת מעצר. הערר נדחה פרט להקלה בתנאי המעצר של העורר הראשון.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו כי טענות הסניגורים לעניין התשתית הראייתית אינן משוללות יסוד ולכן "התוצאה היא, שיש אמנם בידי המאשימה ראיות לכאורה... אלא שנראה לי שמסכת ראיות זו אינה בטוחה די הצורך כדי להשתית עליה החלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים". העוררים טוענים כי אם אין תשתית ראייתית מספקת הרי אין להורות על חלופת מעצר. ואולם ביהמ"ש קבע במפורש כי קיימות ראיות לכאורה, אלא שאינן חזקות במיוחד. אם קיימות ראיות לכאורה, אפילו אין הן חזקות במיוחד, רשאי ביהמ"ש להחליט כי הנאשם יהיה נתון במעצר או ישוחרר כחלופת מעצר למעצר בית. לגוף העניין - קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום, וקיימת גם עילה מספקת להורות על מעצר. אשר לתנאי מעצר הבית - לגבי העורר 1 יש לשנות את תנאי המעצר. ביהמ"ש המחוזי איפשר לו לצאת מביתו לצורך עבודתו בין השעות 9 בבוקר ל-3 אחה"צ ואולם במקום עבודתו מתחילה העבודה רק בשעה 12 ולכן ישונה מועד יציאתו לעבודה מהשעה 11 עד שעה 6 אחה"צ.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ראובן בר חיים לעורר הראשון, עו"ד אריאל הרמן לעורר השני, עו"ד דוד פורר למדינה. 19.1.99).
ע.פ. 7864/98 - מדינת ישראל נגד יורם לשם וגלעד בכנר
*החמרה בעונש של חברי מושב שתקפו פלשתינים בחשד שבאו לגנוב בקר(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיבים הם חברי מושב מולדת. בשנת 96 היו הם אחראים על עדר הבקר של המושב. באחד הימים הבחין המערער לשם בשני המתלוננים, תושבי הרשות הפלשתינית, בתוך שטח המרעה שבהר הגלבוע, וחשד כי באו לגנוב ראשי בקר. הוא לכד אותם, כפת את ידיהם, היכה אותם והסיעם למושב. בדרך טילפן לבכנר כי יחכה לו במושב ויביא עמו צבע. לאחר שנפגשו נסעו המשיבים למרחק מספר קילומטרים, השליכו את המתלוננים, חתכו את בגדיהם בסכין והשאירו אותם עירומים ואז שפכו עליהם צבע ירוק עד שגופם כולו נצבע בצבע ירוק. המשיבים הואשמו בעבירות חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות והורשעו על יסוד הודאתם. להגנתם טענו כי יישובי קו התפר בתחום המועצה האיזורית גלבוע, ובהם מושב מולדת, סובלים ממכת גניבות חקלאיות ע"י תושבי הרשות הפלשתינית והמשטרה ניצבת חסרת אונים. לפיכך, טענו, נאלצו ליטול את החוק לידיהם לצרכי הרתעה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מניע זה אינו יכול לפטור את המשיבים מעונש מאסר וכי יש להטיל עליהם עונש מאסר משמעותי לנוכח חומרת המעשה. ברם, כיוון שהתביעה לא דרשה להטיל מאסר בפועל, אלא "עונש מרתיע" החליט לגזור ללשם 4 חודשים מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי ולבכנר חודשיים מאסר בפועל ו-16 חודשים מאסר על תנאי וכן לשלם פיצויים למתלוננים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. המשיבים עשו דין לעצמם בכך שחטפו, היכו והשפילו שני אנשים בשל חשד כי באו לגנוב בקר. לנוכח מכת הגניבות ביישובי האיזור, יחס מקל למבצעי עבירות אלימות שמטרתן הרתעה מגניבה, עשוי לעודד עבריינות מן הסוג הזה. העונשים הקלים שהוטלו על המשיבים מחטיאים את המטרות בעלות המשקל המכריע של הוקעה והרתעת הרבים. על כן, ובהתחשב בכך שאין מטילים את העונש הראוי בערעור על קולת העונש, ובהתחשב בנסיבות האישיות והמשפחתיות של המשיבים, יועמד עונשו של לשם על 14 חודשים מאסר בפועל ועונשו של בכנר על שנה מאסר בפועל וכן מאסרים על תנאי ופיצויים כפי שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד דן שיינמן למשיבים. 24.12.98).
בג"צ 4170/96 - הטלויזיה הלימודית הישראלית נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח'
*זמני השידור המוקצים ע"י הרשות השניה לטלביזיה הלימודית(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא יחידת סמך של משרד החינוך המופקדת על שירותי טלויזיה למטרות לימודיות. היא מקיימת שידורי טלויזיה, בין היתר מכח חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו. טענתה של העותרת היא כי החוק מקנה לה מעמד שווה למעמדם של בעלי הזכיון ברשות השניה ולפיכך היא זכאית ליחידת שידור השווה בטיבה ובפריסתה ליחידות השידור המוקצות לבעלי הזכיון, היינו בשעות השיא של הצפייה. היא טוענת כי על פי החוק זכאית היא לשדר שידורים בשעות צפייה של אוכלוסיית היעד ולטענתה מיועדים השידורים גם לאוכלוסיה הבוגרת ויש לאפשר לה לשדר גם בשעות בהן צופה האוכלוסיה הבוגרת בטלויזיה. טענה נוספת בפיה כי ההחלטות שקיבלה הרשות השניה בעניינה של העותרת בדבר שעות השידור נגועות בהפעלת שיקול דעת פסול, מפלה וכדומה. העתירה נדחתה.
ב. קיים על פי החוק שוויון בין בעלי הזכיון לבין עצמם, אך אין שווין בין העותרת לבעלי הזכיון. להבדיל מבעלי הזכיון העותרת היא יחידת סמך במשרד ממשלתי ושיקולי רווח והפסד אינם המניע, המטרה או אבן הבוחן העיקריים לפעולת העותרת. אשר לטענת העותרת כי שידוריה מופנים לכל הציבור ועל כן אין להגבילם לשעות המיועדות לצפיית מגזרים מצומצמים באוכלוסיה - אילו, כטענת העותרת, מיועדים שידוריה לכל האוכלוסיה ועל כן אמורים להיות משודרים בכל שעות היממה, לא היה צורך בקביעה מיוחדת בחוק כי שידורי העותרת יתקיימו בשעות בהן צופה אוכלוסיית היעד בטלביזיה. די היה בקביעה כי לעותרת תוקצה שביעית מכלל יחידות השידור לנושאים לימודיים חינוכיים.
ג. באשר לנכונות של שיקול הדעת של הרשות קיימות שתי גישות סותרות - האחת של העותרת והאחת של המשיבות. אין צורך להידרש להכרעה איזו מבין שתי הגישות נראית יותר. כל שנדרש בג"צ הוא לקבוע אם החלטת הרשות השניה היא סבירה. עמדת הרשות השניה מבוססת על תפיסה סדורה באשר לתפקיד הרשות השניה ולאופי שידוריה. במסגרת תפיסה זו ניתן משקל ראוי לצרכיו של ציבור הצופים, למכלול שידורי העותרת באפיקי השידור השונים, לזכויות בעלי הזכיון ולהסתמכותן על המצב הקיים. העותרת לא הקימה עילה להתערבות בג"צ בשיקול דעתה של הרשות השניה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד פנחס רובין וגיל לוטן לעותרת, עוה"ד יאיר עשהאל, אילן רותם, גב' הדס פלד, עזגד שרטן, רון גזית, גב' חלי קלינגר, גדעון קורן, חנן מלצר, ישגב נקדימון וגב' נאוה אילן למשיבות השונות. 17.1.99).
רע"א 6424/98 - סימון דוד נגד מפרק דגני עמירים בע"מ בפירוק וכינוס נכסים(הבקשה נדחתה).
*השיקולים בעיכוב יציאה מן הארץ של נתבע בתביעה אזרחיתא. המבקש הוא מנהלה של חברה המצויה בהליכי פירוק, הכונס הרשמי ומפרק החברה ערכו חקירה של מנהלי החברה, והמבקש ביניהם, ובעקבות החקירה ניתנה על ידי ביהמ"ש רשות להגיש תביעה נגד המבקש ואח' לפי סעיף 373 לפקודת החברות, שעילתה ניהול החברה שבפירוק בדרכי תרמית בנסיבות בהן חייב המבקש אישית בחובותיה. עניינה של הבקשה לרשות ערעור על צו לעיכוב יציאה שניתן נגד המבקש לפני שהוגשה התביעה נגדו. המבקש טוען כי ביהמ"ש לא היה מוסמך ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ מכח סמכותו הטבועה כפי שעשה, באשר עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חלפה עברה סמכות זו מן העולם, במסגרת הליכי פירוק חברה. כן הוא טוען, כי שגה ביהמ"ש כאשר במקום לבחון קיומן של ראיות לכאורה לקיומו של חשש ליציאה מן הארץ, בחן הוא מעשים המיוחסים למבקש בגוף התביעה נגדו. בשולי הדברים הוא מלין על ההוצאות שהוטלו עליו - סך של 5,000 ש"ח - שהינן גבוהות וניכרות ביותר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. צו עיכוב יציאה מן הארץ נמנה על הסעדים הזמניים שבסמכותו של ביהמ"ש להורות עליהם במסגרת הגשת תביעה ובמקרים מיוחדים אף בטרם הוגשה, על מנת למנוע מבעל זכות נטענת לעמוד בפני שוקת שבורה עת יבקש לברר את זכותו או לממשה. הצו ניתן מכח סמכותו הטבועה של ביהמ"ש, סמכות אותה תוקף המבקש. אפשר היה ליתן את הצו מכח תקנה 376 לתקנות סדר הדין האזרחי, מכח סעיף 281 לפקודת החברות או מכח הסמכות הטבועה. נסיבות העניין שלפנינו עונות על הדרישות למתן צו כאמור על פי כל אחד ממקורות הסמכות האמורים. הדרישות לעניין נטל הראיה ומידת ההוכחה בהם נושא מבקש הצו, אינן משתנות לפי מקור הסמכות למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ וזאת משום החשיבות העליונה של הזכות הנפגעת ע"י הצו, היא הזכות לחופש התנועה.
ג. זכותו של אדם לצאת את הארץ הוכרה כזכות יסוד עוד בטרם הוחק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השפעת חוק היסוד מצאה את ביטויה גם באשר לסעדים זמניים אחרים הפוגעים אף הם בזכויות חוקתיות הנצורות בו. השפעה זו ניכרת, בין היתר, באשר לסמכות ביהמ"ש ליתן צו עיקול זמני על נכסיו של נתבע. אין כל טעם משפטי, ערכי או אחר, להבחין בין זכות הקניין של הנתבע ובין חירותו לצאת את הארץ כשאלה עומדות מול אינטרס התובע, ומשכך, אין הצדקה להקל בדרישות ההוכחה באותם מקרים בהם נפגעת חירות התנועה של אדם לעומת מקרים בהם נפגעת זכות הקניין שלו. לא די בבחינת קיומה של עילת עיכוב, לאמור חשש לעזיבת הארץ, חשש להימלטות באופן אחר או חשש להברחת או העלמת נכסים, אלא שיש להוכיח להנחת דעתו של ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את חיובו הצפוי בדין של מי שמבקשים את עיכוב יציאתו מן הארץ. עיכוב יציאתו מן הארץ של אדם, ללא שנבחנה השאלה אם יש ממש בתביעה שהוגשה נגדו, אינה עולה בקנה אחד עם דרישת המידתיות הגלומה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ד. בענייננו קיימות ראיות לכאורה המאששות תשתית ממשית לקיומה של תביעה בת סיכוי נגד המבקש בעת הגשת הבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ. בפני ביהמ"ש היתה החלטה אחרת של בימ"ש שהתירה למפרק להגיש תביעה נגד המבקש לפי סעיף 373 לפקודת החברות. רשות זו ניתנה לאחר חקירה שערכו הכונס הרשמי ומפרק החברה. אלה הניחו את דעתו של ביהמ"ש, כי קיימים נגד המבקש חשדות כבדים לניהול החברה שבפירוק
בדרכי תרמית בנסיבות שיש בהן כדי לחייבו אישית בחובותיה. אשר לקיומו של חשש להימלטות מן הארץ ציין ביהמ"ש כי המבקש מרבה לנסוע לחו"ל, כי הוא מתרשם שהמבקש "מגלה טפח ומכסה טפחיים" ונוצר הרושם כי יתכן והוא מכין לעצמו תשתית עסקית בחו"ל, על מנת להשתקע שם. המבקש לא הפיג חששות אלה. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 17.1.99).
ע.א. 300/97 - יהודה חסון נגד שמשון חברה לביטוח בע"מ
*פירוש פוליסת ביטוח בעניין ביטוח "אובדן כושר עבודה" ו"נכות" מתאונה. *דוקטרינת "הגולגולת הדקה" בפוליסת ביטוח(מחוזי י-ם - ת.א. 826/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער הינו הבעלים של עסק לעיבוד אבן, שיש וגרניט והתקנה במטבחים. במסגרת עבודתו יוצא המערער לבתי לקוחות מבצע מדידות, מביא את השיש למקום ומרכיב אותו. המערער מבוטח אצל המשיבה בביטוח חיים בו ניתן כיסוי ביטוחי לאובדן "כושר עבודה" ו"נכות מתאונה". סעיף 7 לחוזה הביטוח שעניינו ב"אובדן כושר עבודה" קובע כי ישולם פיצוי בגין "שלילת %75, או יותר מכושרו של בר הביטוח להמשיך במקצוע... כמו כן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו, הכשרתו וניסיונו". נספח 4 לחוזה הביטוח שעניינו פיצוי חד פעמי במקרה של נכות מתאונה קובע כיסוי ל"נכות לצמיתות כתוצאה בלעדית מתאונה בלתי צפויה, אשר נגרמה במישרין על ידי אמצעי חיצוני" ואז ישולם תגמול נכות לצמיתות בשיעור הנכות.
ב. באחד הימים התנהל בין המערער לבין אחד מעובדיו, שפוטר על ידיו, ריב קולני. לאחר מספר שעות חש המערער בכאבים בחזהו, אושפז ואובחן כי לקה ב"אוטם טרי בשריר הלב". עקב האירוע נפגמה יכולתו של המערער לעסוק בעבודה פיזית מאומצת, ולאחר האירוע מוגבלת עבודתו של המערער לניהול עסקו, למדידות ופיקוח. המערער הגיש תביעה נגד חברת הביטוח לפיצוי בגין אובדן כושר עבודה על פי נספח 7 לפוליסת הביטוח, וכן לתשלום פיצויים בגין נכות לצמיתות על פי נספח 4. ביהמ"ש המחוזי קבע, תוך התייחסות למחלוקת שעיקרה פרשנות סעיפי הביטוח, כי תביעת המערער לפיצויים בגין אובדן כושר עבודתו דינה להדחות וכי תביעתו לפיצויים לפי סעיף 4 לפוליסת הביטוח דינה להתקבל. הערעורים נדחו.
ג. סעיף 7 לחוזה הביטוח כולל שני תנאים מצטברים כדי להכנס לגדר "אובדן כושר עבודה". התנאי הראשון הוא שלילת %75 ויותר מכושרו של בר הביטוח להמשיך במקצוע והתנאי השני כי נבצר מבר הביטוח לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו, הכשרתו ונסיונו. הובאו ראיות מספיקות שלפיהן לא נשללו מהמערער %75 מכושרו להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק לפני האירוע. כבר מטעם זה ניתן לדחות את ערעורו. ברם, לא נתקיים גם התנאי הנוסף, שנבצר מהמערער לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו, הכשרתו ונסיונו. לאחר שביהמ"ש מתייחס לדרכי פרשנות חוזים, פרשנות אובייקטיבית וסובייקטיבית, פרשנות לשונית והכלל של פירוש כנגד המנסח, מגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי עיסוקו של המערער כמנהל של המפעל שלו, עולה בקנה אחד עם "עיסוק סביר אחר" כנדרש בחוזה הביטוח. אין צורך בזהות בין עיסוקו של המערער עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה, אלא צריך ש"העיסוק הסביר האחר" יהלום את השכלתו, הכשרתו וניסיונו של המבוטח. זה מה שנתקיים בענייננו.
ד. אשר לערעורה של חברת הביטוח על קביעת פיצוי בגין נכות לצמיתות וטענתה כי האוטם הינו תוצאה של מחלת טרשת העורקים של המערער - על פי החוזה הנכות הצמיתה צריך שתהיה תוצאה "בלעדית" מתאונה בלתי צפויה והשאלה היא מה היא אותה
"בלעדיות". המבחן הראוי לפירוש דרישת הבלעדיות הוא "מבחן הקשר הסיבתי" הקיים בדיני הנזיקין. במסגרת הקשר הסיבתי נדרשת הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי, היינו, כי הנפגע אכן נפגע עקב העוולה וכן כי העוולה היא זו שגרמה לנזק. יחד עם זאת, הסיבתיות העובדתית עשויה להוביל את ביהמ"ש לתחום שאלת "הסיבה המכרעת" ושאלה זו כרוכה במבחנים שעליהם מושתתים עקרונות החבות בגין התרשלות. גם בעניינו, פרשנות המונח "בלעדיות" תגזר מהקשר הסיבתי העובדתי ובמסגרתו ניתן להיעזר בשיקולים משפטיים כדי לקבוע אם ניתן לראות את אחד הגורמים לנכות לצמיתות כגורם "בלעדי".
ה. שיקול משפטי שיש בו כדי לסייע בקביעת "הקשר הסיבתי העובדתי" הוא דוקטרינת "הגולגולת הדקה" שעל פיה יראה, המזיק, כנושא באחריות לתוצאות עוולתו, אף עם עוולה זו לא היתה גורמת לנפגע הנעדר אותן תכונות מיוחדות, נזק מהסוג שהתרחש אצל נפגע בעל התכונות הנדונות. על הפוגע לקבל את הנפגע כמות שהוא על "גלגולתו הדקה". כך גם חברת הביטוח בהתקשרה בחוזה עם המבוטח צריך שתקבלו על מעלותיו ועל חסרונותיו מבחינה בריאותית. הנכות הנגרמת כתוצאה מתאונה הגם שהיתה שונה אילו הנפגע המבוטח היה אחר, ראויה לפיצוי וחברת הביטוח לא תשמע כאשר תטען כי הנכות לא היתה נגרמת אילו היה המבוטח אדם אחר, ולא היה לוקה כבר לפני כן, כטענתה, בטרשת עורקים הגורמת להתקף לב. יהיה זה גם חוסר תום לב מצד המבטחת לטעון כי לא התקיימה דרישת הבלעדיות בפוליסת הביטוח, כאשר לא ציינה בחוזה הביטוח במפורש כי הביטוח אינו חל על נכות כתוצאה מאירוע לב כזה הנובע ממחלה של טרשת עורקים.
ו. בפרשנות חוזה הביטוח ניתן להיעזר, במידת מה, בהלכות הנוהגות בדיני עבודה. בשטח דיני עבודה נקבע לא אחת כי אירוע אוטם שריר הלב מהווה תאונת עבודה בנסיבות מסויימות הזהות גם לנסיבות דנא. מפרשנות המונח "תאונת עבודה" לפי דיני העבודה ומההלכה הפסוקה בעניין זה, ניתן ללמוד כ"תניא דמסייע" מעבר לדברים שנאמרו לעיל לענייננו.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד אמיר כצלנסון למערער, עו"ד חיים קליר למשיבה. 12.1.99).
בג"צ 7053/96 - אמקור בע"מ ואח' נגד שרי הפנים, האוצר ועיריית חולון
*העלאת שיעורי ארנונה לתעשייה ע"י עירית חולון. *דחיית עתירה עקב שיהוי(העתירה נדחתה).
א. העתירה מופנית נגד שני אישורים להעלאת שיעורי הארנונה לתעשיה בשנים 96, 95: אישור שנתנו שרי הפנים והאוצר לעיריית חולון במאי 95 לתוספת ארנונה (להלן: האישור הראשון) ואישור שנתנו השרים ביוני 96. העותרות הינן חברות שלהן נכסים בשטח עיריית חולון החייבים בארנונה בתעריף התעשיה, והן מעלות בעתירתן שורה של טענות כנגד תקפם של שני האישורים. העתירה נדחתה.
ב. המשיבים טענו טענת סף שעניינה שיהוי בהגשת העתירה. את טענת השיהוי יש לקבל באשר לעתירה כנגד העלאת הארנונה בשנת 95. אישור התוספת לארנונה לשנת 95 ניתן ביום 10.5.95 והעתירה הוגשה רק ביום 1.10.96, זמן ניכר לאחר תום שנת התקציב 95. בזמן שחלף עד הפנייה לבג"צ שונה מצבה של העיריה, והיענות לעתירה עלולה, לטענת המשיבים, לפגוע בעיריה ובציבור תושבי העיר, שכן הצורך להשיב לעותרות סכומים ניכרים ייצור גירעון תקציבי העלול לפגוע ברמת השירותים הניתנים לתושבי העיר. בטענה של שיהוי, לא חלוף הזמן כשלעצמו גורם לדחיית העתירה, אלא העובדה כי עקב הזמן שחלף עלולים להפגע אינטרסים ראויים להגנה.
האיזון הראוי יכריע את גורל טענת השיהוי. כמו כן יובאו בחשבון הפגמים הנופלים במעשי הרשות אם הם פגמים קלים או זניחים או פגעים חמורים או חמורים ביותר. כשבודקים את כל הנתונים האמורים עולה כי יש לקבל בענייננו את טענת השיהוי.
ג. ברם, על אף כל האמור לא נמנע בג"צ מלבחון את כל טענות העותרות לגופן גם לשנת 95 וגם לשנת 96. בבדיקת הטענות לגופן נמצא כי יש לדחות את העתירות. בג"צ הגיע למסקנה זו לאחר בחינת החוקים והתקנות הנוגעים להטלת ארנונה והעלאת שיעורי ארנונה. גם טענת העותרות בדבר אפלייתן לעומת סקטורים אחרים שבהם לא עלו שיעורי הארנונה באותו יחס - יש לדחות. העיריה מוסמכת לקבוע שיעורי ארנונה שונים לסוגי נכסים שונים. קביעת שיעורי ארנונה שונים לסוגי נישומים שונים אינה מהווה, כשלעצמה, אפליה.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד גינו וינס וגב' רונית פלג לעותרים, עוה"ד גב' דנה בריסקמן לשרי הפנים והאוצר, עו"ד שרון הברמן לעיריה. 18.1.98).
ע.פ. 4392+6327/97+4317 - אולג פוליאקוב ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח ובסיוע לרצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 147/96 - הערעורים נדחו).
א. המנוחה ויקטוריה פיוטקובסקי (להלן: אניה) הועסקה בזנות במכון בירושלים. אור ליום 8.6.96 נחנקה למוות בהידוק חבל סביב צווארה וכעבור 17 ימים נתגלתה גופתה לא הרחק מרמאללה. בתום החקירה הובאו לדין שלשת המערערים אולג פוליאקוב (להלן: אולג), סרגיי דניאלוב (להלן: סרגיי) ודמיטרי גורייב (להלן: דימה) וכן אחד אלכסנדר מלניק (להלן: סשה). הארבעה הואשמו ברצח בכוונה תחילה וביהמ"ש הרשיע ברצח את אולג סרגיי וסשה וגזר להם מאסר עולם. את דימה הרשיע בסיוע לרצח וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים הוגשו ע"י אולג, סרגיי ודימה וערעוריהם נדחו.
ב. השופט מצא: בליל האירוע סעדו אולג, סשה וסרגיי במסעדה בירושלים ובילו בשתיית משקאות חריפים. בשעה אחת בלילה נקרא דימה, ששימש להם כנהג, להסיעם מן המסעדה אל המכון. אולג, סשה וסרגיי נכנסו פנימה ואילו דימה המתין במכונית ליד הפתח. במכון היו שלשה: עובד במקום בשם בוריס, המנוחה אניה ולקוח שקיבל שירותים מאניה. בין אניה לבין הלקוח נתגלע ויכוח וסשה התערב, היכה את אניה בפניה, הוציא מתיקה את הכסף שנטלה מהלקוח והחזירו ללקוח. משהלך הלקוח המשיך סשה להכות את אניה מכות קשות. לאחר מכן שח סשה לאולג שאניה עלולה להתלונן עליהם ובשל חשש זה נדברו ביניהם לרצוח אותה. בשלב זה אמר אולג לאניה כי יסיעו אותה לביתה באשקלון והשלשה יצאו מהמכון למכונית יחד עם אניה. אולג התיישב במושב הקדמי ליד דימה, סשה וסרגיי התיישבו מאחורנית וביניהם אניה. אולג אמר לדימה כי הם מסיעים את אניה לביתה והורה לו לנסוע לכיוון תל אביב. בהגיעם לסביבות עין חמד, ועל פי אות שקיבלו מאולג, חסמו סשה וסרגיי את פיה של אניה והתחילו לחנוק אותה, תחילה בידיהם ובהמשך בעזרת חבל שמסר להם אולג. דימה שאל לפשר המעשה ובתגובה הורו לו השלשה לשתוק ולהמשיך לנהוג. חניקתה של אניה ערכה כ-5 דקות. על פי הוראתו של אולג נהג דימה בחזרה לכיוון ירושלים, המשיך בכיוון רמאללה ובהגיעם למקום מבודד הורה אולג לדימה לעצור את המכונית ושלשת האחרים הוציאו את גופת אניה מהמכונית והשליכו אותה בצד הדרך.
ג. הראייה המרכזית לאשמת המערערים וסשה נמצאה באימרתו הראשונה של דימה בשלב החקירה. באימרה זו מסר דימה תיאור מפורט של קורות ליל האירוע שהתרחשו בנוכחותו, אך נמנע מלנקוב בשמות המעורבים במעשה. בשל כך זכתה גירסה זו בהכרעת הדין
לכינוי "הגירסה האנונימית". באימרה נוספת חשף דימה את שמות המעורבים ובעזרת תיאורו המשלים שייך ביהמ"ש את אולג את סשה וסרגיי לדמויות בגירסה האנונימיות. בשלב מאוחר יותר של החקירה ובעדותו בביהמ"ש התכחש דימה לגירסה האנונימית, אך ביהמ"ש קבע כי הגירסה האנונימית כללה תיאור נכון ואמין של קורות הרצח ולגירסה זו מצא ביהמ"ש חיזוקים בראיות אחרות.
ד. באשר לערעורו של אולג - הוא הכחיש שהיה לו חלק כלשהו בתכנון ובביצוע מעשה הרצח, אך ביהמ"ש המחוזי מצא לתיאור שמסר דימה בגירסה האנונימית, תימוכין בעדותו של בוריס וכן בשתיים מאימרותיו של סרגיי. בכך שאולג לא נטל חלק פעיל במעשה הקטילה עצמו, אין כדי לגרוע מאחריותו לביצוע הרצח. אולג היה מנהיג החבורה, הוא היה שותף להחלטה לרצוח את אניה ופיקח על ביצוע הרצח מקרוב, תוך מתן הוראות מעשיות לרוצחים ולדימה. לאור חלקו הפעיל יש לסווג את אולג כמבצע בצוותא כמשמעו בסעיף 29(ב) לחוק העונשין. על כן דין ערעורו להידחות.
ה. אשר לערעורו של סרגיי - בשלב החקירה מסר אמרות אחדות, אך גם כאן לא קיבל ביהמ"ש המחוזי את גירסתו והרשיעו על יסוד עדותו של דימה וראיות אחרות. ביהמ"ש קבע כי הן סשה והן סרגיי חנקו את המנוחה יחדיו. אשר ליסוד הנפשי של סרגיי - מהשתתפותו הפעילה בחניקה הסיק ביהמ"ש כי ההחלטה להרוג נתגבשה אצלו לכל המאוחר בעת שהחל לחנוק את אניה יחד עם סשה ובהכרעה זו אין עילה להתערבות. מי שלופת את צווארו של אדם, תוך הפעלת כח, זמן ממושך ברציפות, מוחזק כמי שמבין את תוצאתו המסתברת של המעשה ומתכוון לגרום לה. גם שאלת התקיימותו של יסוד ההכנה הדרוש לשכלולה של עבירת הרצח אינה מעוררת קושי, שהרי ה"הכנה" אינה חייבת להתקיים במועד כלשהו לפני ביצוע ההמתה אלא יכולה לבוא לידי ביטוי בצמוד לו, ואף להיבלע בתוכו כחלק בלתי נפרד ממנו. על כן גם דין ערעורו של סרגיי להידחות.
ו. אשר לערעורו של דימה - ביהמ"ש ציין בהכרעת הדין כי דימה התחיל בנהיגה תמימה שהפכה ללא כל פעולה או רצון מצידו לנהיגה מסייעת לרצח. מעשיו אינם מעידים עליו שבשלב כלשהו גמר בדעתו להשתלב במעגל הפנימי של מבצעי העבירה. מאידך, קבע, כי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הדרושים להרשעה כמסייע התקיימו בדימה. היסוד העובדתי מתבטא בכך שהמשיך לנהוג, בעוד הוא ער ומודע לרצח המתבצע והנהיגה איפשרה למבצעי הרצח לבצעו בלי לעורר תשומת לב ותוך הסתמכות על יכולתם להימלט מזירת הפשע ולהעלים את הגופה. את היסוד הנפשי הסיק ביהמ"ש מן העובדה שדימה היה מודע לכך, שבנהיגתו הוא מסייע לביצוע הרצח.
ז. הסניגור טוען כי בהמשך הנהיגה במכונית לא היה משום מעשה של סיוע לרצח שכן בתנועת המכונית לא היה כדי לגרום להסחת תשומת הלב ממעשה הפשע המתבצע במכונית. כמו כן טען הסניגור כי את המשך הנהיגה יש לסווג לא כמעשה אלא כמחדל מלעצור ובהיעדר חיוב שבדין לעשות מעשה אותו הפר דימה בהמשך נהיגתו אי אפשר היה להרשיעו. טענות אלה יש לדחות. אשר לטענה כי המשך ביצועו של הרצח לא היה תלוי כל עיקר בהמשך הנסיעה או הפסקתה - מכונית חונה בשעת לילה מאוחרת עשוייה למשוך תשומת לב של ניידות שיטור ואף של עוברי דרך, ומכאן שהמשכת הנסיעה הקטינה סיכון זה והקלה על מבצעי הרצח. גם הטענה שמדובר בסיוע על דרך מחדל אין לקבל. ראשית, אין מדובר כלל ועיקר במחדלו של דימה לעצור את המכונית, אלא במעשה האקטיבי של המשך הנהיגה. אך יתירה מזאת, גם אילו היה מדובר בסיוע על דרך מחדל, היה מקום לקבוע שדימה אשם בסיוע לרצח, שכן יש שראוי להרשיע בסיוע על דרך מחדל, אף שאין בידי התביעה להצביע על חובה מן הדין לעשות מעשה.
ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי משהמשיך דימה לנהוג תוך שהיה מודע שבעשותו כן הוא מסייע למבצעי הרצח התקיים במעשהו גם היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בסיוע. טענת הסניגור היא כי כדי להרשיע בסיוע לא היה מספיק לקבוע כי דימה פעל תוך מודעות, אלא צריך היה להיווכח כי פעל בכוונה, או במטרה לסייע. דינה של טענה זו להידחות. היסוד הנפשי הנדרש לשכלול אחריותו של מסייע, לפי החוק החדש, הוא מודעות בלבד לעובדת הסיוע, ואין צורך בפעולה מכוונת לסייע. כיוון שדימה היה מודע לתוצאה, גם אם הוא לא רצה בה, הרי היה בו יסוד הכוונה הפלילית.
ט. השופט אנגלרד: לא די במודעות בלבד כדי להרשיע בעבירה של סיוע, אך ניתן להחיל על הסיוע את "כלל הצפיות". המחשבה הפלילית הדרושה אצל המסייע חייבת להשתרע על ביצוע העבירה העיקרית, אך עם זאת אין צורך שאצל המסייע יתקיימו הרכיבים של "כוונה תחילה". בנסיבות שבפנינו, המסייע, שנכח בשעת הרצח, צפה את האפשרות שהמבצעים העיקריים ימיתו את קורבנם כקרובה לוודאי. כן ראה מראש אפשרות קרובה לוודאי כי מעשיו יקלו על ביצוע הרצח. כך שעל יסוד כלל הצפיות ניתן לראות בהתנהגותו של דימה את הכוונה הנדרשת. השופט אנגלרד דן באריכות בשאלת החלת כלל הצפיות, המודעות והכוונה הנדרשת בעבירה של סיוע.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. עו"ד גב' איליה צ'רקינסקי לאולג, עו"ד גב' הלנה לובושיץ לסרגיי, עו"ד ירון גלעד לדימה, עו"ד גב' נאוה בן אור למדינת ישראל. 21.1.99).
ע.פ. 1057/96 - טסמה אמסלו נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 12/95 - הערעור נדחה).
א. המערער עלה מאתיופיה בגפו בשנת 91 וגם המנוחה יבוניה בוסה, אלמנה ואם לילדים, עלתה מאתיופיה באותה שנה. המערער והמנוחה הכירו בשכונת הקרוואנים בנתניה, והתפתחו ביניהם יחסי קירבה. ביולי 94 עברו המנוחה וילדיה להתגורר בדירה בצור שלום והמערער בא להתגורר עימם. על רקע קינאתו של המערער למנוחה נתגלעו ביניהם סכסוכים, המערער היכה את המנוחה וגם איים עליה. סמוך לפני יום האירוע בו נרצחה המנוחה דרשה המנוחה מן המערער לעזוב את דירתה וסכסוכם החריף. כשבועיים לפני האירוע איים המערער על המנוחה כי יהרוג אותה. ביום המקרה הופיע המערער בדירת הגיס והשניים הלכו יחד לדירת המנוחה. כשעמד הגיס לחזור לדירתו אמרה לו המנוחה כי היא חוששת מפני המערער, אך הגיס הרגיע אותה. למחרת בבוקר נמצאה המנוחה כשהיא מוטלת במיטתה ללא רוח חיים. בצווארה ניכרו סימני אלימות. על השולחן בחדרה של המנוחה הותיר המערער מכתב בשפה האמהרית, שממנו עולה כי הוא שגרם למותה של המנוחה. במהלך היום הגיע המערער לבית אחותו וזמן קצר לאחר שהגיע נמצא כשהוא תלוי על חבל בחדר המדרגות. שכנים חתכו את החבל והצילו אותו ממוות. בגופתה של המנוחה נתגלו תאי זרע שתאמו לזרעו של המערער.
ב. בחקירתו הכחיש המערער שבליל האירוע קיים יחסי מין עם המנוחה. לאחר מכן העלה גירסה כי בזמן ששכבו במיטה "שיחק עם המנוחה" וכחלק מן "המשחק" תפס בגרונה כ- 5 דקות, אך איננו יכול לאמר אם מתה. במשפטו הודה המערער כי הוא גרם למות המנוחה וכן כי קיים יחסי מין עם המנוחה בליל האירוע. הגנתו התמקדה בטענה שמותה של המנוחה נגרם בשוגג "תוך כדי משחק" להבאת המנוחה לסיפוק מיני. בדיקת גופתה של המנוחה שללה את האפשרות שמותה נגרם בשגגה, שכן הממצאים אינם יכולים להתיישב עם לחץ על הצוואר שמטרתו להסב ריגוש מיני. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער וקבע כי המערער חנק את המנוחה בכוונה לגרום למותה וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ג. אופי המעשה בו גרם המערער למות המנוחה מעיד, בעליל, גם על החלטתו להמיתה. מי שלופת את צווארו של אדם, תוך הפעלת כח רב, זמן ממושך ברציפות, מוחזק כמי שמבין היטב את תוצאתו המסתברת של מעשהו ומתכוון לגרום לה. חזקה זו קמה נגד המערער, והראיות האחרות שהובאו במשפט תמכו בה וביססו אותה. כן הוברר, כאמור, כי המערער איים על המנוחה להרוג אותה ובערב האירוע שחה המנוחה לגיסה את חששותיה מפניו. תמיכה משמעותית לכך שהמערער חנק למוות את המנוחה מפני שהחליט להמיתה מצוייה במכתב שהותיר בזירת העבירה שבו הודה במפורש ברצח המנוחה ונתן גם ביטוי לחשדותיו כי למנוחה יש קשר עם גבר אחר.
ד. נותרה טענת הסניגור שהופיע בשם המערער בערעור, כי עוה"ד שהופיע בשם המערער בערכאה הראשונה לא ייצג אותו באופן הולם, ושלתיקון המעוות מן הראוי להחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי ולאפשר לו לפתוח מחדש את פרשת הראיות. גם טענה זו דינה להדחות. מינוי סניגור חדש לנאשם בשלב הערעור אינו מהווה טעם לפתיחתו מחדש של ההליך. בנסיבות חריגות עשוי אומנם ביהמ"ש להכיר בצורך לאפשר בירור חדש, או נוסף, לשם תיקון מעוות שנגרם בעטיו של ייצוג בלתי הולם, אך נקיטת מהלך כזה מותנית בקיום חשש לעיוות דין. מי שטוען שנגרם לו עיוות דין, בשל ייצוג משפטי בלתי הולם עליו מוטל להראות, כי אלמלא מהלך מוטעה, שנקט עוה"ד שייצג ואותו, אפשר שביהמ"ש היה מגיע לתוצאה שונה. בענייננו, השגותיו של הסניגור על מהלכי הסניגור שקדם לו, סבו בעיקר על עמדות שנקט קודמו, בהסכמה להצגת ראיות מסויימות ובוויתור על חקירת עדים אחדים. אין באלה אלא חילוקי דעות אפשריים בין עורכי דין, ביחס לעמדה שיש לנקוט בסיטואציה דיונית זו או אחרת. היה על הסניגור להראות כי אלמלא איזה מן המהלכים שנקט קודמו, אפשר שביהמ"ש היה נמנע מהרשעת המערער בעבירת רצח, ובכל אשר טען לאפשרות האמורה אין שמץ אחיזה.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, אילן. החלטה - השופט מצא. עו"ד גבי שחר למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 25.11.98).
ע.א. 372+6343/95+6387/96 - אבנר נפט וגז בע"מ ואח' נגד טוביה אבן ואח'
*הגשת תביעה ייצוגית ע"י בעלי יחידות השתתפות בשותפות מוגבלת(הערעור נתקבל).
א. ביולי 93 רכש המשיב יחידות השתתפות בשותפות מוגבלת אבנר חיפושי נפט (להלן: השותפות). כאשר השותפות יצאה לגיוס הון בדרך של הנפקת זכויות על פי תשקיפים פנה המשיב בבקשה לביהמ"ש המחוזי לאפשר לו הגשת תביעה ייצוגית נגד גורמים שונים ובכללם נגד אבנר נפט וגז בע"מ ואבנר נאמנויות בע"מ. המשיב העלה טענות שונות נגד הנתבעים וביהמ"ש קבע כי מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 54(א) ו-54(ב) לחוק ניירות ערך כדי להתיר הגשת תביעה ייצוגית של המשיב. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון הבהיר כי על מנת לשכנע כי קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה המבקשת להגיש תביעה ייצוגית, נדרש ביהמ"ש להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, אם היא מגלה עילה טובה ואם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים. בענייננו, הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה לאחר ניתוח הנתונים השונים הכלולים בגיוס ההון, הצעת יחידות לבעלי כתבי אופציה ולבעלי יחידות של ניירות ערך, כי אין מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 54 הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד חנן מלצר לאבנר, עוה"ד בועז בן צור ושמואל לשם לקסלמן, עו"ד טל ניצן למשיב. 4.1.99).