בש"פ 7773/98 - פלוני נגד מדינת ישראל
*בקשה לגילוי ראיות(בקשה לגילוי ראיות לפי סעיף 44 לפקודת הראיות - הבקשה נתקבלה).
א. המדינה הגישה לבימ"ש השלום כתב אישום נגד המבקש הנדון בדלתיים סגורות. בכתב האישום מואשם המבקש בחברות בארגון טרוריסטי ותמיכה בארגון טרוריסטי כאשר הכוונה לארגון בשם "נוער מאיר" אליו משתייך המבקש וממלא בו תפקיד רכז הנוער. לטענת התביעה הכריזה המדינה על הארגונים "כך" ו"תנועת כ"ח" (כהנא חי) כארגונים טרוריסטיים והכרזה זו חלה גם על חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו סוג. לפי כתב האישום מתקיימים בתנועת "נוער מאיר" אותם תנאים ההופכים את התנועה לארגון טרוריסטי. לעניין זה מובאים "בעובדות" כתב האישום 7 פרטים גלויים שעל פיהם יש לקבוע כי ארגון זה הוא ארגון טרוריסטי, וחוות דעת שהוגשה על ידי אחד א' מטעם השב"כ בה ביסס קביעה זו על פי החומר העובדתי הגלוי, ובנוסף לכך "המידע המודיעיני המצוי ברשותי" כדברי א'. משנשאל א' בחקירה נגדית על החומר המודיעיני השיב כי אינו יכול למסור פרטים כדי לא לחשוף את מקורות המידע ושיטות העבודה. ב"כ המדינה הגיש תעודת חיסיון של שר הבטחון לפי סעיף 44 (א) לפקודת הראיות. על פי אותו סעיף פנה המבקש לביהמ"ש העליון להורות על גילוי הראיה. הסניגור טען באופן כללי כי אין מקום במדינה דמוקרטית בה קיים חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו, למצב בו חומר הראיות יהיה חסוי. כן טען כי לאור חוות דעתו של א', המסתמך על חומר מודיעיני, לא יוכל הנאשם להגן על עצמו כראוי והצדק דורש כי החיסיון יוסר, אם המדינה רוצה להסתמך על העד המומחה גם לענין החומר המודיעיני. לצורך ההחלטה עיין שופט ביהמ"ש העליון בחומר החסוי. הבקשה לגילוי הראיה נתקבלה.
ב. באשר לטיעון הכללי של הסניגור בעניין זכותו של נאשם לבדוק את כל החומר - הרי על ביהמ"ש לפעול על פי החוק והחוק מאפשר הגשת ראיות חסויות. מאידך, באשר לעניין הספציפי - אילו היה הסניגור מבקש, ללא הגשת חוות דעתו של א', בין במסגרת סעיף 74 לחסד"פ ובין על פי סעיף 44 לפקודת הראיות, או בשילובן יחד, את החומר המבוקש לצורך ביסוס ההגנה - לא היה מקום להתיר גילוי ראיות אלה כדרושות לעשיית צדק לנאשם בהתחשב בתוכנן. אולם, כאן, המדינה היא המסתמכת על חומר זה, באמצעות חוות דעתו של המומחה א', כחומר ראיות. בנסיבות אלה לא יוכל הסניגור להפריך בשום דרך שהיא "חומר מודיעיני" זה, שהתביעה רוצה להתבסס עליו. בכך מתנגשת "עשיית הצדק" שבסעיף 44(א) עם החסיון. אשר על כן, כל עוד עומדת המדינה על אותו קטע בחוות הדעת, המכליל את החומר המודיעיני, יש להסיר את החסיון מהחומר המודיעיני שעליו מסתמך העד המומחה. אם המדינה תסתמך על החומר האחר, הגלוי, בלבד - יישאר החסיון בעינו.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד חיים משגב למבקש, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 28.1.99).
ע.פ. 5082+5215/98 - מוופק נמיראת ושלשה אחרים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של חבלה חמורה וקולת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 1067/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונשים נתקבל לגבי שלשה מן המערערים ונדחה לגבי אחד).
א. ארבעה מבני משפחת נמיראת הורשעו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הרקע לארועים נשוא האישום הוא איבה השוררת בין שתי משפחות בכפר שעב, משפחת המערערים ומשפחת שקור קרבנות התקיפה. המערער 1 נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, המערער 2 ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, המערער 3 לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והמערער
4 לשנתיים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. ההחמרה בענשו של המערער 2 נובעת מהרשעותיו הקודמות וההקלה היחסית בענשו של למערער 4 נובעת מכך שחלקו במעשים הפליליים היה קטן יותר וכן הוא ומשפחתו סבלו כי ביתם נהרס ע"י משפחת שקור ונאלצו לעזוב את מקום המגורים. הרקע לאירועים נשוא האישום הוא איבה השוררת בין שתי משפחות בכפר שעב, משפחת המערערים ומשפחת שקור קרבנות התקיפה. המערערים משיגים על ההרשעה ולחילופין על חומרת העונש ואילו המדינה מערערת על קולת העונש. ערעורם של המערערים נדחה וערעורה של המדינה נתקבל לגבי שלשת המערערים הראשונים ונדחה לגבי המערער הרביעי.
ב. יחד עם הערעור ביקש הסניגור לאפשר הגשת ראיות נוספות בערעור לפי סעיף 211 לחסד"פ. בקשתו נדחתה. אין ביהמ"ש מתיר הבאת ראיות נוספות בערעור אלא אם מתקיימים שני תנאים מצטרפים: המבקש לא יכול היה להביא את הראייה בעת הדיון בערכאה הראשונה מפני שלא יכול היה לדעת עליה או מפני שבאה לעולם לאחר סיום שמיעת הראיות; לראייה הנוספת משקל כזה שיש בה כדי לגרום שינוי התוצאה של המשפט. יש מקרים חריגים שהראייה הנוספת שרוצים להביאה בשלב הערעור היא בעלת כח ראייתי כה "מוחץ" שביהמ"ש יעתר לבקשה אעפ"י שהתנאי הראשון אינו מתקיים. בענייננו ביקש הסניגור להביא מספר עדים חדשים. בכל אחד מהעדים האלו, פרט לאחד, אין מתקיים התנאי הראשון, שכן ניתן היה להביאם בהליך המשפטי הרגיל והם גם לא אמורים, על פי התצהירים, להעיד עדות "מוחצת" כזאת שתהיה הצדקה לכלול אותם בחריג האמור. באשר לעד אחד שלא ניתן היה להביא בערכאה הראשונה משום שהוא מדבר בתצהירו על מעשה שנודע לו לאחר שהמערערים נשפטו והורשעו - לגביו לא מתקיים התנאי השני. אפילו היה מעיד את מה שמצויין בתצהיר, ובהנחה שעדותו היתה מהימנה, לא היה בזה כדי להכריע את הכף.
ג. אשר לערעור על ההרשעה - הסניגור טוען כי המתלוננים הותקפו אמנם אך עדותם בקשר לזהות התוקפים היא עדות שקר שכן יש סתירות בעדויות. הסניגור כבר העלה סברה זו בערכאה הראשונה וביהמ"ש הגיע למסקנה שאין מדובר בסתירות מהותיות שיש בהן כדי לקעקע את התשתית הראייתית. הסניגור לא הצליח להראות במה טעה השופט. הסתירות שבגירסאות העדים היא רק אחד המאפיינים שיש לשקול במכלול השיקולים בדבר אמינות העדות. מרכיב חשוב אחר הוא ההתרשמות מן העד על דוכן העדים והערכאה הראשונה היא זו שיכולה וצריכה לשקול אם ניתן ליישב סתירה מסויימת. ערכאת הערעור לא תתערב בהכרעה בעניין זה אלא אם כן מדובר במקרה קיצוני שבו נעשה נסיון לא סביר ליישב סתירה שלא ניתנת ליישוב. זאת ועוד, לא כל סתירה, אפילו אינה ניתנת ליישוב, היא נימוק לדחות את העדות כולה.
ד. אשר למידת העונש - העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה שבה הורשעו הנאשמים הוא 14 שנות מאסר. במקרה דנן היו תוצאות חמורות לחבלה, לפחות לגבי אחד המתלוננים הזקוק עדיין לטיפולים וייתכן שיישאר נכה לכל ימי חייו. אעפ"כ גזר ביהמ"ש עונשים קלים. לפיכך יש לקבל את ערעור המדינה באשר לשלשת המערערים הראשונים. כך שהעונשים של המערערים 1 ו-3 יועמדו על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והעונש של המערער 2 יועמד על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. באשר למערער 4 יידחו הערעורים הן על קולת העונש והן על חומרת העונש, מן הנימוקים שצויינו לעיל.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד חנא בולוס למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 30.12.98).
בג"צ 6777/98 - שרגא רוזנברג ואח' נגד הוועדה לבדיקת מינויים על פי חוק החברות הממשלתיות ואח'
*פסילת מועמדות למנכ"ל חברת עמידר בשל אי עמידה בתנאי הכשירות(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה במועמדותו של העותר למשרת מנכ"ל עמידר. הוועדה לבדיקת מינויים על פי חוק החברות הממשלתיות (להלן: הוועדה) החליטה לפסול את מועמדותו של העותר למשרה, בקבעה כי העותר אינו עומד בתנאי הכשירות הנדרשים ממנכ"ל של חברה ממשלתית. העותר מבקש לקבוע כי הוועדה שגתה בהחלטתה, וכן כי על המשיב השני, הוא השר האחראי על החברה שעליו הוטל לאשר את המינוי של המנכ"ל, להתעלם מהחלטת הוועדה ולאשר את מינויו של העותר. העתירה נדחתה.
ב. דרכי מינויו של מנכ"ל בחברה ממשלתית ותנאי כשירות למשרה זו מוסדרים בסעיף 37 לחוק החברות הממשלתיות. תפקידי הוועדה לבדוק אם מתקיימים במועמד למנכ"ל תנאי הכשירות הקבועים בחוק. הוועדה עשתה שימוש בסמכות הנתונה לה וקבעה שאין מתקיימים בעותר תנאי הכשירות. על רקע זה התעוררו שתי שאלות עיקריות: האחת, האם הכרעה זו היא המלצה בלבד או שמא מדובר בהחלטה המחייבת את השרים שעליהם לאשר את המינוי של מועמד פלוני למשרת מנכ"ל; השניה, האם לעיצומם של דברים החלטת הוועדה לעניין זה הינה כדין. התשובה לשאלה הראשונה היא כי החלטת הוועדה אינה רק בגדר המלצה אלא מדובר בהחלטה המחייבת את השר שעליו לאשר את המינוי; התשובה לשאלה השניה היא שהכרעות הוועדה לגופו של עניין היו כדין. למסקנות אלה הגיע ביהמ"ש לאחר שניתח את ההוראות השונות שבחוקים לעניין סמכויות הוועדה ותוקף המלצותיה וכן לאחר בדיקת העובדות במקרה הנוכחי לגופן.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אריאל. החלטה - השופט אור. עוה"ד יעקב אמסטר וירון זפט לעותרים, עוה"ד גב' דנה בריסקמן ויוסף ריכטר למשיבים. 28.12.98).
ע.א. 350/96 - אבי וארזה וייסר נגד בלהה שביט ואח'
*חזרה ממתנה בשל התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי נותן המתנה(מחוזי ת"א - ת"א 766/92 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' דורנר וטירקל נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).
א. המערערים - והם אז זוג צעיר - רכשו בשנת 84, דירה בקומה עליונה של בית משותף שבו היו 4 דירות. המשיבים, בעלי 3 הדירות האחרות בבית, אשר באותה עת התקרבו לגיל הפרישה, התחשבו במצוקתם הכספית של המערערים, ונענו בחיוב לבקשתם להרחיב את דירתם ע"י בנייה ברכוש המשותף. ביולי 84 חתמו המשיבים על מסמך שנוסח ע"י המערער (להלן: ההתחייבות) שהופנה לעיריית גבעתיים וללשכת רישום המקרקעין ובו אישרו המשיבים כי הם מסכימים שחלק הגג המצוי מעל דירת המערערים יוצמד לדירתם וכי המערערים יבנו עליו. במסמך נאמר "הסכמתנו הינה בלתי חוזרת ומתחייבים לחתום על המסמכים שיידרשו לשם כך". המערערים לא עשו שימוש בהתחייבות במשך שנים.
ב. משנת 89 ואילך, התדרדרו יחסי השכנות בין המערערים לבין המשיבים והמערערים, בייחוד המערערת, הטיחו דברי נאצה ועלבון בשכניהם המשיבים. בשנת 92, כשביקשו המערערים לממש את הבנייה, תבעו מהמשיבים לחתום על המסמכים הדרושים להצמדת הגג לדירתם ומשלא נענו הגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי לאכיפת ההתחייבות. יחסם של המערערים לשכניהם החמיר לאחר הגשת התביעה עד כי נדרשה התערבות המשטרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההתחייבות של המשיבים ניתנה למערערים ללא תמורה והיא
מהווה התחייבות לתת מתנה תוך ציון כי הם לא יוכלו לחזור בהם מהמתנה. אעפ"כ, רשאים המשיבים לחזור בהם מהתחייבויותם, הואיל וסופיות ההתחייבות הותנתה בהוצאת כספים ע"י המערערים לצורך הבנייה, בעוד שבפועל לא הוצאו כספים ע"י המערערים. עוד פסק ביהמ"ש כי על כל פנים היו המשיבים רשאים לחזור בהם מהתחייבויותם עקב התנהגותם המחפירה של המערערים. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' דורנר וטירקל נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין.
ג. השופטת דורנר: יש לבחון את הערעור על בסיס העובדות שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה הינה פירושה של ההתחייבות. ברור שהמשיבים ויתרו על זכות החזרה, כיוון שהבינו כי המערערים עשויים להוציא הוצאות בעתיד על יסוד ההתחייבות. הוצאת הכספים לא היוותה תנאי לויתור על זכות החזרה כי אם המניע לו. אעפ"כ דין הערעור להידחות בשל התנהגות המערערים כלפי המשיבים.
ד. אכן, סעיף 5(ב) לחוק המתנה שולל את זכותו של המתחייב לתת מתנה לחזור בו מהתחייבותו כשויתר בכתב על זכותו לעשות כן. ברם, כל עוד לא נמסרה המתנה, עומדת למתחייב זכות זו מכח סעיף 5(ג) לחוק שבו נקבע כי הנותן רשאי לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת עקב התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן, או עקב הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן. גם הגשת תביעה ע"י מי שכלפיו מתחייבים לתת מתנה אינה שוללת את זכות החזרה של המתחייב, שיסודה בהתנהגות מחפירה כלפיו מצד מקבל המתנה. יתירה מזאת, גם לאחר מתן פס"ד לטובת מי שכלפיו מתחייבים לתת מתנה, עדיין מקימה התנהגות מחפירה את זכות החזרה כל עוד לא נמסרה המתנה. לגוף העניין, הנאצות והעלבונות החמורים שהטיחו המערערים במשיבים מלמדים על כפיות טובה כלפי אנשים אלה, ומהווים התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מן ההתחייבות לתת מתנה.
ה. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): המשיבים ויתרו על זכותם לחזור בהם מהתחייבותם לתת מתנה ואין לומר כי בענייננו נתמלאו התנאים של סעיף 5(ג) לעניין התנהגות מחפירה. המשיבים לא הצליחו להוכיח כי התנהגות המערערים כלפיהם היתה "התנהגות מחפירה" במובן החוק וזאת בשים לב למכלול הנסיבות של המקרה, ובשים לב לפרשנותו הראוייה של הסעיף. עיון בחומר הראיות מלמד שמערכת היחסים שבין המערערים למשיבים התדרדרה בהדרגה כתוצאה מגורמים שונים וקשה להטיל את האשם בצד זה או אחר.
ו. חוק המתנה הוא חוק ישראלי עצמאי אך נגד עיני המחוקק עמדו הוראות שיטות משפט שונות. יש איפוא טעם בהתחקות אחר ההסדר הקיים בדינים הקונטיננטליים בנושא החזרה מהתחייבות בלתי חוזרת לתת מתנה. המסקנה היא כי הביטוי "התנהגות מחפירה" צופן בחובו הערכה מוסרית שלילית של אותה התנהגות. מדובר בביטוי קיצוני למדי בשפה העברית שבא לציין התנהגות שלילית במיוחד. יש לתת לדיבור "התנהגות מחפירה" פרשנות מצמצמת כמשמעותו הרגילה והשגורה שהיא התנהגות שלילית ביותר, התנהגות שהנפש סולדת ממנה. בענייננו לא הוכחה התנהגות כזו. על כן יש לקבל את הערעור ולהעניק למערערים את הסעדים שהם זכאים להם.
ז. השופט טירקל: המשנה לנשיא ש. לוין חיווה את דעתו כי יש לתת לדיבור "התנהגות מחפירה" פרשנות מצמצמת ובכך הלך בעיקר בעקבות ההסדרים שבדין הצרפתי ובדין הגרמני. לעומת זאת במקורות המשפט העברי ניכרת נטייה להקל על מי שהתחייב לתת מתנה המבקש לחזור בו. יש לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" פרשנות רחבה המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה, שהמקבל נהג בו שלא כראוי, לחזור בו מהתחייבותו.
אין לקבל את העיון בשיטות משפט זרות לצורך פרשנותו של חוק המתנה. מדובר בחוק ישראלי עצמאי ומקורי שיש לגדלו ולטפחו על קרקע ערכיה המיוחדים של חברתנו ולא על קרקע זרה. בתהליך הפרשני גישתו העקרונית של המשפט העברי בנושא החזרה ממתנה - אפילו לא היתה נר לרגלי המחוקק - היא מקור השראה חשוב. בניגוד למשנה לנשיא הרואה במסמך בכתב למתן מתנה התחייבות "דמויית חוזה", סובר השופט טירקל כי יש לראות את ההתחייבות כהתחייבות חד צדדית מצידו של נותן המתנה, בגדר מעשה צדקה וחסד שביסודה אינה הרבה יותר מהבטחה בעלת תוקף מוסרי אשר בהתקיים תנאים מסויימים שנקבעו ניתן לה גם תוקף משפטי מסויים.
ח. השופט טירקל הסתייג מגישתה של השופטת דורנר כי גם לאחר שניתן פס"ד לטובת מקבל המתנה, מקימה התנהגות מחפירה את זכות החזרה. לדעת השופט טירקל ניתן להשאיר עניין זה בצריך עיון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. עוה"ד יהודה וסיגל רסלר למערערים, עו"ד יוסי אשד למשיבים. 19.1.99).
ע.פ. 3178+3111/97+6790 - גאורגזדה עדי, דוידוב רפאל ובולשונוב גנאדי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח והרשעה בעבירות הריגה ושוד(הערעור של עדי על הרשעתו נתקבל והערעורים של רפאל וגנאדי נדחו).
א. בינואר 94 נרצח המנוח שלום כהן, מקבץ נדבות, בדירתו בירושלים. במהלך האירועים נעצר עדי ולאחר מכן נעצרו אחרים, התקיימו מספר משפטים של נאשמים שונים, העניין הגיע לביהמ"ש העליון וההרשעות בוטלו, ולבסוף נערכה עיסקת טיעון עם גנאדי ורפאל שלפיה הורשעו בביצוע מעשה שוד בנסיבות מחמירות. גנאדי נדון ל-9 שנות מאסר שמתוכן 7 שנים בפועל ורפאל נדון, במסגרת עיסקת טיעון, ל-8 שנים מאסר שמתוכן 6 שנים לריצוי בפועל. שני אלה מערערים על חומרת העונש. עדי הורשע בנפרד בעבירות של הריגה ושוד ונדון ל-15 שנות מאסר. ערעורו של עדי על הרשעתו נתקבל וערעוריהם של השניים האחרים על חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לעדי, לאחר בדיקת הראיות המסקנה היא שלא היה זה בטוח להרשיעו על יסוד העדויות שבאו בפני ביהמ"ש.
ג. אשר לחומרת העונש של שני המערערים האחרים - מדובר בעבריינים שנטלו חלק בשוד של קשישים. שומה על ביהמ"ש לנקוט בעבירות אלה באמצעי ענישה מרתיעים כדי להגן על הציבור בכלל ועל ציבור הקשישים בפרט. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' לאה סלובין לעדי, עו"ד אריאל עטרי לגנאדי, עו"ד גב' לאה צמל לרפאל, עוה"ד גב' נאוה בן אור ואלי אברבנאל למשיבה. 21.1.99).
רע"א 5451/96 - יצחק זימן נגד פנחס מזרחי ואח'
*דינו של בע"ד שלא הגיש סיכומים. * ראיות מספיקות לקביעה שמושכר הושכר בשכירות מוגנת(הבקשה נדחתה).
א. המבקש (להלן: בעל הבית) הגיש לבימ"ש השלום 5 תביעות לפינויים ולסילוק ידם של המשיבים (להלן: הנתבעים) ממקרקעין שבבעלותו (שטח המשמש כמוסך, שטח המשמש לחניית כלי רכב ופירוקם, שטח המשמש כשטח מעבר, דירת חדר ודירה נוספת), וכן תביעה נוספת לפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות ולתשלום פיגורים בדמי שכירות. בימ"ש השלום החליט לאחד את הדיון בתביעות, דחה את תביעות הפינוי וסילוק היד
וקיבל באופן חלקי את התביעה הכספית. בערעורו לביהמ"ש המחוזי טען בעל הבית שלא היה מקום לאיחוד הדיון בתביעות ולדחיית תביעות הפינוי, הן מאחר שהנתבעים לא הגישו סיכומים ואי הגשת סיכומים כמוה כאי התייצבות המזכה את התובע בקבלת פס"ד, והן לגופו של עניין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדיון בתיקים השונים אוחד כדין בשל זהות בעלי הדין, זהות העדים העיקריים וזהות הסעד המבוקש ובזיקה הלכאורית בין חלקים שונים של המקרקעין. עוד קבע ביהמ"ש כי גם במקרה בו לא הגיש הנתבע סיכומים, אין מקבלים אוטומטית את תביעת התובע, אלא על התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו. על כן קבע כי דין התביעות לפינוי ולסילוק יד להידחות למעט התביעה לפינוי הדירה הנוספת שהתקבלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בעקרון, גם בהיעדר סיכומים מצד הנתבעים, אין ביהמ"ש נדרש להתעלם מראיות שהביאו הנתבעים ועליו לפסוק על פי חומר הראיות שבפניו. לגופו של עניין קבעו הערכאות הקודמות כי שטח המוסך הושכר לנתבעים בשכירות מוגנת. הדבר נלמד בעיקר מטיוטת הסכם משנת 89 שהוכנה ע"י בעל הבית, אך לא נחתמה ע"י הצדדים ולא השתכללה לכדי הסכם מחייב. טיוטה זו הוגשה לבימ"ש השלום ע"י בעל הבית ובמבוא לה נאמר כי המוסך מושכר לנתבעים המנהלים בשכירות מוגנת את העסק במקום ובעל הבית מסכים שבמקומם תהא החברה לדיירת מוגנת. אין בפי בעל הבית הסבר של ממש לעובדה כי בטיוטת ההסכם צויין שמדובר בשכירות מוגנת וכי שולמו דמי מפתח ויש לאמירה בטיוטת ההסכם משקל ראייתי רב. אמירה, בנסיבות אלה, כמוה כהודאת בעל דין. בעניין זה ובעניינים אחרים שנפסק לגביהם בשתי הערכאות דלמטה אין מקום למתן רשות ערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דוד גנור למבקש, עו"ד בן חיים למשיבים. 28.12.98).
רע"א 2911/95 - יוסי אברהם, עו"ד ואח' נגד עירית רמת גן ואח'
*תשלום חוב ארנונה לעיריה "תחת מחאה". *התניית מתן אישור ע"י עיריה בתשלום חוב ארנונה כאשר הנכס נמכר ע"י מפרק חברה. *דיני השבה(מחוזי ת"א - ע.א. 1766/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיבה השניה (קול אטום... בע"מ - להלן: החברה) היתה בעלים של מקרקעין ברמת גן. על המקרקעין היתה רשומה משכנתא לטובת בנק לאומי. הבנק פתח בהליכי הוצל"פ למימוש המשכנתא והמבקשים נתמנו ככונסי נכסים לצורך המימוש בספטמבר 88. הם התקשרו, בתפקידם ככונסי נכסים, בחוזה למכירת המקרקעין לקונה והמכירה אושרה ע"י ראש ההוצל"פ. במרץ 89 ניתן צו פירוק נגד החברה. לצורך העברת המקרקעין ע"ש הקונה ביקשו המבקשים מן העיריה אישור בהתאם להוראות סעיף 324(א) לפקודת העיריות והעיריה התנתה את מתן האישור בתשלום חובות ארנונה בגין התקופה שלפני תחילת הפירוק. המבקשים שילמו באפריל 89 סכום של כ-196,000 ש"ח, לטענתם, "תחת מחאה" ואז קיבלו את האישור. לאחר התשלום הגישו המבקשים לביהמ"ש תביעה נגד העיריה להשבת הסכום ששולם. את זכות ההשבה ביססו על הטענה כי התשלום נעשה תחת מחאה וכי העיריה גבתה מהם את הסכום שלא כדין. מנגד טענה העיריה כי התשלום נעשה ללא מחאה, בהתאם לפשרה שהושגה בין הצדדים בעקבות מו"מ, והפחתת סכום חוב הארנונה המקורי. בימ"ש השלום קבע כי העיריה אינה רשאית להתנות את מתן האישור בתשלום חוב הארנונה, משום שסעיף 324 נועד להקל על גביית המס, אך לא לעקוף את סדר קדימות החובות לפי דיני הפירוק. עם זאת הגיע למסקנה כי התשלום לא נעשה "תחת מחאה" ולפיכך אין המבקשים זכאים להחזרת הכספים. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה פה אחד. שופטי הרוב דחו את הערעור משום שעל
פי קביעתם נהנה חוב הארנונה משעבוד ראשון כאמור בסעיף 11א(1) לפקודת המיסים ועל כן הגבייה היתה כדין. שופטת המיעוט סברה כי יש לדחות את הערעור מן הטעם שהתשלום לא נעשה "תחת מחאה". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.ב. בפקודת העיריות נקבע כי לא תרשם בפנקסי המקרקעין העברת נכס אלא אם הוצגה תעודה חתומה בידי ראש העיריה כי החובות לעיריה שולמו. הוראת סעיף 324 היא הוראה הנותנת בידי הרשויות אמצעי גבייה אדמיניסטרטיביים שנועדו לייעל את הליך הגבייה ואין זו הוראה מהותית המעניקה לחוב הארנונה עדיפות על פני חובות אחרים בהליכי פירוק או פשיטת רגל. סעיף 11א(1) לפקודת המיסים מקים אמנם לשלטונות המס שעבוד ראשוני על מקרקעי הסרבן בגין חובות מס, אך אין להרחיב את מסגרת הגדרת המס בסעיף הנ"ל גם על ארנונה. כך שכאשר מדובר במקרקעין שבבעלות חברה שבפירוק, העיריה אינה רשאית לדרוש תשלום ארנונה המגיעה לה כתנאי למתן אישור הדרוש לצורך העברת הבעלות במקרקעין.
ג. אעפ"כ, בנסיבות העניין שבפנינו, אין לחייב את העיריה בהשבת הסכומים ששולמו ע"י הכונסים לעיריה. לעניין הזכות להשבה ספק אם מדובר בענייננו בהתעשרות של העיריה "שלא על פי זכות שבדין" ועל חשבון הכונסים. אין מדובר כאן במס שהוטל שלא כדין. אך גם אם התשלום הוא שלא כדין והעיריה התעשרה - לכאורה - על חשבון הנושים, אין להתערב בקביעת הערכאות דלמטה שהתשלום בוצע שלא תחת מחאה ומתוך פשרה ומכאן שלא קמה למבקשים עילת השבה. כיוון שאין המבקשים זכאים להשבה, אין צורך להרחיב בשאלות משפטיות שמעוררת סוגיית התשלום מתוך אילוץ ותחת מחאה לרשויות השלטון.
ד. עם זאת, גם בסוגיות אלה ניתן לומר כך: מחאה או היעדרה משמשים לצורך בחינת כוונתו של המשלם אם שילם מתוך כוונה לסיים את הפרשה או בלית ברירה ומכח אילוץ. אולם המחאה, כשלעצמה, איננה מילת קסם ואם אין מאחוריה עילה מבוררת המקימה זכות השבה למוחה, אין בכוחה של המחאה להקנות לו זכות כזו. מאידך, אם היה אילוץ יכול ותקום זכות השבה גם אם לא מחה המשלם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיפו השופטים טירקל וגב' בייניש. עו"ד אברהם יוסף למערערים, עו"ד אורן שמואל למשיבים. 18.1.99).
ע.פ. 4641/98 - דוד צורף ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד והתחזות כשוטרים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערים נתקלו ברחוב בבית שמש, בשעת ערב מאוחרת, בשני פועלים זרים העובדים בישראל, טענו בפני הפועלים במרמה כי הם שוטרים, ושדדו מהם את ארנקיהם וכספיהם. על יסוד הודאותיהם הורשעו המערערים בעבירת שוד בחבורה ובהתחזות כעובדי ציבור. בבואה לגזור דינם ציינה השופטת את הנסיבות המחמירות, דהיינו כי מדובר בביצוע עבירת שוד תוך שימוש באלימות ואגב התחזות כשוטרים, וכן כי העבירות בוצעו כלפי עובדים זרים שרמת פגיעותם גבוהה במיוחד. לשני המערערים גם עבר פלילי. עם זאת החליטה השופטת להקל בעונשיהם באופן משמעותי בהתחשב בגילם, הודייתם במעשה והעובדה שכתב האישום הוגש שנה תמימה לאחר מועד ביצוע העבירות ובמהלך התקופה לא הסתבכו בעבירות נוספות. המערער 1 התגייס בינתיים והשני השתלב בעבודה. בכל הנסיבות החליט ביהמ"ש לגזור למערערים חצי שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. העבירות שביצעו המערערים מופלגות בחומרתן, ואלמלא התחשב ביהמ"ש, התחשבות כה מרחיקת לכת, בשיקולים לקולת העונש, חזקה שהיה גוזר עליהם עונש מאסר לתקופה ההולמת את חומרת העבירות. צדק ביהמ"ש כשהביא בחשבון את הצורך לתת ביטוי לחומרת המעשים לשם הרתעת עבריינים בכח והגנה על הציבור, ובסופו של דבר העונש שנגזר לא רק שאינו חמור, אלא שהוא קל ונותן אך ביטוי סמלי לחומרה הרבה הגלומה בעבירות.ג. בשולי הדברים יש להעיר כי ערעור זה הוגש ע"י סניגור שמונה ע"י הסניגוריה הציבורית. נסיבות העניין מעוררות את השאלה, אם בהחלטתה להעמיד סניגור לנאשם לצורך הגשת ערעור, שוקלת הסניגוריה הציבורית גם את הצידוק הענייני שבהגשת הערעור, ואם אין בהגשתו, כמו בערעור דנא, משום הטרדת ביהמ"ש והטרחתו לשווא בערעור סרק.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, אילן. עו"ד אלי כץ למערערים, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 18.1.99).
ע.א. 6966/96 - דוד בן יוסף ואח' נגד גורלוב סטניסלב
*פיצויים בתאונת דרכים. *הפחתת תשלום בגין עזרת צד שלישי(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב, יליד 46, נפגע בתאונת דרכים בינואר 92 ונפסקו לו פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הוא עלה ארצה חודשיים לפני יום התאונה ובעת התאונה טרם הסתדר בעבודה וטרם למד את השפה העברית. נותרה לו בעקבות התאונה נכות של %80 עקב שיתוק מלא לצמיתות של יד ימין ונכות פסיכיאטרית בשיעור של %30. בשני עניינים יש להתייחס לקביעות ביהמ"ש המחוזי ובהם נתקבל הערעור. בטענות האחרות נדחו הן הערעור והן הערעור הנגדי.
ב. נפסקו למשיב בגין עזרת צד שלישי פיצויים לפי חשבון של 3 שעות עזרה ליום ובסה"כ 1,600 ש"ח לחודש. כך חייב ביהמ"ש את המערערים לשלם למשיב עבור העבר סכום של 88,000 ש"ח ובעבור העתיד את הסכום המתקבל מהכפלת 1,600 ש"ח במקדם ההיוון בהתחשב בתוחלת חייו של המשיב. הסכום שנפסק הוא על הצד הגבוה ומבלי להקל בחומרת הנכות הרי הקביעה בדבר הצורך בעזרת צד שלישי למשך 3 שעות מידי יום מוגזמת ומצדיקה התערבות. לפיכך יועמד סכום הפיצוי בגין עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד על 100,000 ש"ח.
ג. עניין נוסף נוגע להפסד ההשתכרות וכושר ההשתכרות שקבע ביהמ"ש. המשיב היה עיתונאי בעל שם בגרוזיה, ועל פי הראיות הכנסת המשיב לאחר תקופת התאקלמות ולימוד השפה היתה עשוייה להגיע עד כדי למעלה מפעם וחצי מהשכר הממוצע במשק. לפיכך חושב הפסד ההשתכרות לפי כושר השתכרות של השכר הממוצע במשק והפסד כושר השתכרות בעתיד לפי למעלה מפעם וחצי של השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש קבע כי המשיב איבד כליל את כושר השתכרותו. היה מקום להתערב בסכומים שנפסקו למשיב בפרט נזק זה. אך מסתבר שחישוב ההפסדים נקבע על יסוד טעות כי שיעור השכר הממוצע במשק ביום פסה"ד היה כ-3,600 ש"ח בעוד ובפועל השכר היה כ-4,850 ש"ח. כך שהטעות שהטיבה עם המערערים מצדיקה שלא להתערב בסכומים שנפסקו למשיב בגין הפסד השתכרות והפסד כושר השתכרות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד א. כרמלי וז. אריאלי למערערים, עו"ד ארז לבנון למשיב. 19.1.98).
בג"צ 7442/96 - אורנשטיין זהבי - ורד רס"ן ואח' נגד הפרקליט הצבאי הראשי(העתירה נדחתה).
*הפלייה לרעה של חיילים שהורשעו בעבירות סמים לעומת אזרחים לענין התיישנות והמרשם הפליליא. העותרים טוענים להפלייה בין חיילים שהורשעו בבתי הדין הצבאיים בעבירות של שימוש עצמי בסמים לבין אזרחים שעברו עבירות כאלה בנוגע להתיישנות או מחיקה של עבירות מן המרשם הפלילי, לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים; כפועל יוצא מכך, גם לעניין קבלת "תעודת יושר" מהמשטרה. העתירה נדחתה.
ב. נקודת המוצא לענייננו היא שלא הרי חיילים כהרי אזרחים בהקשרים שונים, ובכלל זה גם בהקשר של הדין הפלילי. גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עליו מסתמכים העותרים, מכיר בהבחנה זו (סעיף 9 לחוק היסוד). עם זאת, אין הצדקה לפגוע בחיילים בהשוואה לאזרחים, מעבר למידה הנדרשת בשירות הצבאי. קל וחומר שאין הצדקה לפגיעה מעבר לנדרש בחיילים, בהשוואה לאזרחים, לאחר תום תקופת השירות הצבאי. על כן, על המשיב, וכמותו על רשויות מוסמכות אחרות, לעשות ככל שניתן וראוי, במסגרת החוק, כדי להשוות דין חיילים שהשתחררו מהשירות לדינם של אזרחים בנוגע למרשם הפלילי. המשיב מכיר בעקרון האמור ואף פעל ברוח זו. לפי המדיניות המקובלת כיום, נוהג המשיב בדרך כלל להמליץ בפני הנשיא למחיקת הרישום הפלילי בעבירות אלה, לאחר שעברה תקופה של 3 שנים וחצי מיום ההרשעה או תקופה של שנה וחצי מיום השחרור. חזקה על המשיב שכאשר יצטבר ניסיון בהפעלת המדיניות, יבחן את המצב בהתחשב במגמה להשוות את דין החייל לדין האזרח ככל שניתן וראוי. בחינתה של המדיניות שקבע המשיב לעצמו אינה מצביעה על הפלייה בעליל של חיילים לעומת אזרחים.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. עו"ד ר. בלכר לעותרים, עו"ד א. קורינלדי סירקיס למשיב. 18.1.99).
ע.א. 2501/97 - מפעלי נייר אמריקאיים ישראלים בע"מ נגד סגיב חקלאות ומיכון בע"מ
*גרימת נזק ליבול חקלאי מעשן שיצא ממקרקעי הנתבעים. *הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו. *הגבלת שכה"ט בערעור(מחוזי חיפה - ת.א. 797/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בעניין שכר טרחה שנפסק).
א. המשיבה הגישה נגד המערערת תובענה בגין נזק ליבול אבטיחים שנגרם למקשות האבטיחים של המשיבה הסמוכות למפעל המערערת, כתוצאה מעשן סמיך שהכיל פיח רב ומזהמים נוספים שנפלטו מארובות מפעלה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "התובעת השכילה להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי קשר סיבתי בין החומרים המזהמים... ובין הנזקים אשר נגרמו...". בהמשך קבע ביהמ"ש כי לא מצא להחיל את סעיף 38 לפקודת הנזיקין המעביר את חובת הראיה לנתבעת, משום שנוכחות החומרים בשדות המשיבה איננה בחזקת "הימצאות דבר מסוכן". מאידך קבע כי יש להחיל את סעיף 41 לפקודה, שכן, מתקיים הכלל "הדבר מדבר בעדו" המעביר את נטל ההוכחה לנתבעת, נטל שהיא לא עמדה בו. ביהמ"ש קבע את נזקי המשיבה בשיעור של 300,000 ש"ח וחייב את המערערת לשלם סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מספטמבר 92 ובצירוף שכ"ט בסך 30,000 ש"ח נכון ליום פסה"ד. המערערת מערערת על חיובה ואילו המשיבה מערערת על גובה הפיצוי שנפסק וכן על שכר הטרחה הנמוך מדי. הערעורים נדחו פרט לעניין שכר הטרחה.
ב. די בקביעות העובדתיות שנקבעו ע"י ביהמ"ש על פי חומר הראיות שהיה בפניו, כדי להטיל על המערערת את האחריות והרשלנות. היפלטותם של החומרים הרעילים
ממפעל המערערת אל עבר מקשות האבטיחים של המשיבה וגרימת הנזק להם, אכן העבירו את חובת הראייה אל המערערת והיא לא הרימה נטל זה. שלא כטענת ב"כ המערערת, הועלתה בכתב התביעה - אם בכלל דרוש הדבר - הטענה המעמידה את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ולא היתה מניעה להסתמך עליו. אף אלמלא כן, די בהסתברות של רשלנות בנסיבות אלה, על פי ניסיון החיים, כדי להטיל על המערערת את חובת הראיה להוכיח שלא היתה התרשלות מצידה או להוכיח את הגורם לנזק שאיננו בשליטתה ולא עמדה בכך. למעלה מן הדרוש יש לומר כי הוכחה רשלנות של המערערת במידה הדרושה לצורך משפט אזרחי. נוסף לכך, לכאורה, ניתן היה להשתמש גם בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, המעביר את חובת הראיה גם כאשר הוכח שנזק נגרם ע"י דבר שנמלט ממפעל המערערת ועלול לגרום נזק בהימלטו.
ג. אשר לנזק - אין מקום להתערב בשיעורו, לא לעניין הערעור ולא לעניין הערעור שכנגד. ברם, יש לקבל את ערעור המשיבה בנושא שכר הטרחה. הסכום שנקבע היה ביום מתן פסה"ד, לאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית, 630,000 ש"ח. שכה"ט שנפסק הוא פחות ב-%5 מן הסכום שנפסק ביום היפסקו. זהו שיעור נמוך במידה משמעותית ביותר מן המקובל. לפיכך יועמד שכר הטרחה על 60,000 ש"ח ובערעור תשלם המערערת למשיבה 25,000 ש"ח.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אילן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד משה קפלנסקי למערערת, עו"ד שמואל ניסים למשיבה. 5.1.99).
בש"א 5795/98 - ג'ימי ימין אלגריסי ואח' נגד יהודה אוחיון
*העברת מקום דיון(בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה מחוסר סמכות).
א. ביום 6.1.98 הגישו המבקשים, יחד עם תובע נוסף, תביעה כספית נגד המשיב לבימ"ש השלום בחיפה. על פי הנטען בכתב התביעה המשיב הינו אחי אשתו של המבקש. ביום 27.1.98 החליט רשם בימ"ש השלום כי הסמכות העניינית לדון בתביעה זו מסורה לביהמ"ש לענייני משפחה וכי הסמכות המקומית נתונה לביהמ"ש בחיפה. המשיב הסכים עם ההחלטה בדבר הסמכות העניינית בביהמ"ש לענייני משפחה והגיש בקשה להעברת הדיון לת"א בטענה שהסמכות המקומית מסורה לבימ"ש השלום בתל אביב. בקשת המשיב נדחתה ותביעת המבקשים הועברה לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה. ביום 1.7.98 הגיש המשיב תביעה כספית נגד המבקשים לבימ"ש השלום בתל אביב. שתי התביעות סובבות לכאורה סביב אותה מסכת עובדתית ומעוררות לכאורה שאלות משפטיות זהות. כיוון שכך פנו המבקשים לביהמ"ש העליון על מנת שיורה על העברת הדיון בתביעת המשיב מבימ"ש השלום בתל אביב ואיחודה עם תביעת המבקשים בביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה. המבקשים הסתמכו על תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיב טען כי על פי תקנה 7 ניתן להורות על העברת דיון ואיחוד תיקים רק מקום שמדובר באותן ערכאות שיפוטיות ואילו במקרה דנן התביעות הוגשו לשתי ערכאות שיפוטיות שונות. המשיב הוסיף וטען כי הסמכות העניינית לדון בתביעתו מסורה לבימ"ש השלום ולא לביהמ"ש לענייני משפחה, הואיל ומבקש 1 אינו בן משפחתו של המשיב כהגדרתו של מונח זה בסעיף 1(2)(ו) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, שכן הינו בן זוגה של אחות המשיב. הבקשה להעברת הדיון נדחתה.
ב. סעיף 1(2) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה קובע כי בענייני משפחה, כהגדרתם בחוק, תיכלל גם "תובענה אזרחית שהגיש אדם נגד בן משפחתו...". סעיף 1(2)(ו) קובע כי בן משפחתו של התובע לעניין האמור יכלול גם את "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו". אין מחלוקת כי תביעת המבקשים הינה תובענה בענייני משפחה כהגדרתה בחוק, שכן המשיב הוא אחיה של בת זוגו של המערער, אך תביעת המשיב
אינה תביעה בענייני משפחה כהגדרתה בחוק. צודק המשיב בטענתו כי סמכותו של ביהמ"ש להורות על העברת דיון כאמור מוגבלת להעברת הדיון לבתי משפט בעלי אותן סמכויות. נראה כי ניתן לפנות לביהמ"ש לענייני משפחה, לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 6(ה) לחוק.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אריה אבריאל למבקשים, עו"ד דן אקשטיין למשיב. 6.1.99).
ע.פ. 5057/98 - סאלח ועבלה אלבויראת נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעת אב בהתעללות בבתו ודחיית ערעור האם על חומרת העונש באותה עבירה(מחוזי חיפה - ת.פ. 165/96 - ערעורו של המערער על הרשעתו נתקבלה וערעור המערערת על חומרת העונש נדחה).
א. המערער והמערערת הורשעו בעבירות שביצעו כלפי בתם, שבזמן המעשים היתה כבת 17. על פי כתב האישום יוחס למערער כי באוגוסט 96 היכה את המתלוננת ואיים עליה בסכין כי ידקור אותה וכן כי בספטמבר 96 רדף אחרי המתלוננת כשהוא מחזיק בסכין, קילל אותה ואיים לפגוע בה. ביהמ"ש המחוזי, אף שהאמין לגירסת המתלוננת בעיקרה, הזהיר עצמו להימנע מלקבל את גירסת המתלוננת ביחס לעניין כלשהו, אם לא נמצאה לה ביחס לאותו עניין תמיכה ראייתית ממקור אובייקטיבי או בגירסת המערערים. בשלב החקירה קבל המערער על המתלוננת כי פגעה בשלשה מעצי האפרסקים שיש לו בגינה, כפר שהיכה אותה וכפר ביתר המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. עם זאת אמר כי "זכותו לחנך את בתו" וכן כי "ניסה להפחידה בדיבורים". ביהמ"ש המחוזי מצא בדברים אלה משום "הודייה במקצת" מצידו של המערער. הוא גזר לשני המערערים שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער ערער על הרשעתו וערעורו נתקבל ואילו המערערת ערערה על חומרת העונש וערעורה נדחה.
ב. ערעורו של המערער על ההרשעה בדין יסודו. על פי מבחנו של השופט עצמו, בדבר קיום ראייה תומכת לגירסת המתלוננת בכל עניין שנוי במחלוקת, לא היה מקום לקבוע לחובת המערער כי היכה את בתו. האמירות בהן מצא ביהמ"ש משום הודייה במקצת היו תגובה מצד המערער למעשים שבהם הוחשד, ואין בהם תמיכה לגירסת המתלוננת כי המערער היכה אותה. הוא הדין ביחס לטענות האחרות של המתלוננת.
ג. אשר לערעורה של המערערת על חומרת עונשה - מדובר בגירוש הבת מהבית לחדר המדרגות, על גג הבית, במטע זיתים סמוך ובבתי קרובים, גרימת חבלות במתלוננת בשורה של תקיפות, פגיעות אלימות שבוצעו באכזריות רבה. המעשים שביצעה המערערת כלפי בתה היוו התעללות פיסית ונפשית בדרגת חומרה לא מבוטלת. מעשים כאלה מחייבים הטלת עונש מאסר, שמטרתו לתת ביטוי לחומרת המעשים ולהרתיע הורים אלימים מפני פגיעה שלוחת רסן כזאת בילדים הנתונים לחסותם. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אילן. עו"ד אניס ריאד למערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 10.1.99).
ע.א. 6647/98 - מנשה גנן נגד פקיד שומה תל אביב
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על שומה שהוצאה לו ע"י המשיב והחוב מגיע לכ-350,000 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש העליון ולאחר הגשת הערעור הודיע המשיב למבקש כי הוא מתכוון לנקוט נגדו הליכים לגביית החוב. בעקבות זאת פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב הליכי הגבייה עד לערעור וביהמ"ש דחה את
הבקשה. המבקש הגיש את הבקשה דנא לעיכוב הביצוע ובתצהירו אומר המבקש "אין לי כספים נזילים בסכומים אלו. מימוש נכסי בהליכי הוצל"פ... יסבו לי נזק שאינו ניתן לתיקון. רכושי יימכר במסגרת הליכי הוצל"פ בנזיד עדשים... בכך ייגרם לי נזק אשר לא יהיה ניתן לתיקון אם וכאשר אזכה בערעור". הבקשה נדחתה.
ב. כדי לעכב ביצוע של פס"ד כספי צריך טעמים יוצאים מן הכלל שכן הכלל הוא שחיוב כספי אין מעכבים עד לערעור. עיכוב ביצוע בשל נזק שייגרם לחייב ממימוש נכסים, אף שאינו חסום לחלוטין, יינתן במקרים יותר נדירים מאשר עיכוב ביצוע בשל חשש לחוסר יכולתו של הנושה להשיב כספו של המערער במקרה של קבלת הערעור. כדי שביהמ"ש יהיה מוכן לסטות מן הכלל ולעכב ביצוע חיוב כספי הכרוך במימוש נכסים, צריך נסיבות בעלות חומרה מיוחדת, החורגות מן ההכבדה או הנזק הכרוכים בדרך כלל במכירת נכסים. כך, לדוגמא, כאשר ביצוע פס"ד כספי עלול להוביל להתמוטטות כלכלית של החייב או למכירת נכס בעל חשיבות מיוחדת עבורו, כגון דירת מגורים ומטלטליה.
ג. מערער המבקש לעכב ביצוע חיוב כספי בשל התקיימות נסיבה מיוחדת צריך להניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו, עליו לשכנע את ביהמ"ש שיש סיכויים טובים לערעורו להתקבל, ועל ביהמ"ש לתת דעתו גם לפגיעה אפשרית שעשוייה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב. המבקש לא עמד לא בתנאי הראשון ולא בתנאי השלישי ועל כן אין צורך לבחון את זיכויי ההצלחה של המבקש בערעור. באשר לתנאי הראשון - המבקש לא ביסס את בקשתו על תשתית עובדתית מפורטת. הוא גם לא עמד בתנאי השלישי הבוחן את מאזן הנזקים והנוחות של הצדדים, שכן קיים חשש כי עד להכרעה בערעור עשויים מאמצי הגבייה שמנהלים נושים אחרים לשאת פרי, והמשיב, אם יאלץ להמתין עד שהערעור יידחה, ימצא את עצמו במצב נחות לעומת מצבו היום.
(בפני: השופט זמיר. 31.1.99).
ע.פ. 2517/98 - חמד קיס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים ובידוי ראיות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת סמים, בידוי ראיות ומסירת ידיעות כוזבות, בשל כך שגרם באמצעות אחר (להלן: השלוח) להטמנת כ- 20 גרם הירואין במחצבה של יריב עיסקי ולמסירת הודעה כוזבת למשטרה על דבר החזקת ההירואין על ידי היריב במחצבתו. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער טוען כי העונש שנגזר לו אינו עומד ביחס לעונש שנגזר על השלוח שנדון אף הוא לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, אף שהוא זה שעשה בפועל את עיקרי הדברים. הטענה השניה היא שביהמ"ש לא ייחס משקל נאות לנסיבותיו האישיות של המערער. ברם, המערער היה השולח והרוח החיה בפרשה כולה והוא שעתיד היה ליהנות מפריה. בשל כך, מן הדין הוא, שעונשו לפחות לא יפול מעונשו של שלוחו. ביהמ"ש גם לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער ולנוכח חומרת העבירות, אף שאלו אינן נפוצות, אין מקום להקלה בעונש.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, אילן. עו"ד צבי לידסקי למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 15.9.98).
רע"א 3362/98 - שואח את נבואני נגד המועצה המקומית עוספיה
*החזרת ערבון (בקשה להחזרת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה ובקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים 3-1 להתקשר עם משיבות 5-4 לביצוע מכרז מסויים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני והמבקשת הגישה לביהמ"ש העליון בקשה לרשות ערעור ולמתן צו זמני עד לשמיעת הבקשה. בית המשפט העליון החליט לתת צו ארעי המותנה במתן התחייבות עצמית של המבקשת והמצאת ערבות בנקאית. הבקשה למתן רשות ערעור נדחתה ביוני 98 והמועצה המקומית עוספיה וראש המועצה הגישו בקשה לעיכוב החזרת הערובה. ביני לביני ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בתיק העיקרי בו נדחתה תביעת המבקשת לאכיפת התקשרות בחוזה עם המבקשת, וזאת בשל שיהוי. ביהמ"ש קבע כי יש מקום לתביעת פיצויים של המבקשת נגד המשיבים 4-1 וכן חוייבו המשיבים 4-1 בתשלום הוצאות למבקשת. מאידך חוייבה המבקשת בתשלום הוצאות למשיבה 5. בעקבות פסה"ד הגישה המבקשת בקשה להשבת הערבויות הבנקאיות שהפקידה בביהמ"ש העליון והבקשה נתקבלה.
אין מקום לעכב את השבת הערבויות עד לאחר הדיון בתביעות הכספיות בין משיבה 4 לבין המבקשת, שכן הערבויות הופקדו במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני והדיון הקשור לצו זה הסתיים. הערבויות שהופקדו נועדו לשיפוי הזוכים במכרז אילו נמצא שצו המניעה הזמני עיכב שלא לצורך את ההתקשרות בהתאם למכרז. בפסה"ד הסופי נמנע אמנם ביהמ"ש המחוזי מביטול המכרז בשל השיהוי, אך נוכח קביעתו כי נפל פגם בהליכי המכרז, המקנה למבקשת, לכאורה, זכות לפיצוי מהמזמין, אין עוד מקום להוסיף ולהחזיק את הערבויות. עם זאת, יעוכבו הערבויות עד שהמבקשת תשלם למשיבה 5 את ההוצאות שנפסקו בביהמ"ש המחוזי לטובתה.
(בפני: הרשמת ח. מאק-קלמנוביץ. עו"ד אריאל פלביאן למבקשת. 18.1.99).
ע.פ. 4366/98 - איסק פילישתייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, יליד 77, הורשע לפי הודאתו בביצוע שוד בנסיבות מחמירות יחד עם שני צעירים ילידי 80. ביחס לאחד מהשניים הנוספים (הנאשם 1) נטען כי שידל את שני האחרים לבצע את העבירות וגם סייע להם לקראת ובמהלך הביצוע. ביהמ"ש גזר למערער 32 חודשים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בתשובתה לערעור מסרה באת כח המדינה כי התביעה הגיעה בינתיים להסדר טיעון עם הנאשם 1, שבגידרו הואשם אותו נאשם בעבירות קלות מאלה שיוחסו לו בכתב האישום המקורי ועונשו טרם נגזר, אך במסגרת הסדר הטיעון הודיעה התביעה לביהמ"ש, כי לאחר הגשת תסקיר שירות המבחן לגביו, תקבע עמדה אם לעתור למתן צו מבחן בלבד או להטלת עונש מאסר על תנאי בתוספת קנס או פיצוי. הסדר זה משנה במידה מסויימת את היחס בין ענשו של המערער ובין ענשיהם של שני האחרים. מטעם זה בלבד, למרות שהעונש שהוטל על המערער כשלעצמו רחוק מלהיות חמור, יועמד ענשו על 24 חודשי מאסר בלבד.
(בפני השופטים: מצא, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 26.1.99).
בה"נ 3986/98 - פיוטר ליברמן נגד ז'אנה ליברמן והיועץ המשפטי לממשלה
*קביעת מקום שיפוט להתרת נישואין (הבקשה נדחתה).
ביוני 98 הגיש המבקש בקשה לקביעת שיפוט, מכח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), ובבקשתו ציין כי הוא הינו יהודי והמשיבה נוצריה. באוגוסט 98 הורה הנשיא כי תתבקש חוות דעת של בתי הדין הנוגעים בדבר והם ביה"ד הרבני הגדול וביה"ד של הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית. בהחלטה נתבקש המבקש להמציא תוך 30 יום תרגום מאושר של הבקשה על נספחיה לאנגלית. בספטמבר 98 ביקש המבקש פטור מתרגום המסמכים לאנגלית נוכח קשיים כלכליים ובקשתו נדחתה. בנובמבר 98 פנה המבקש בבקשה לתיקון ההחלטה בדבר הפנייה לביה"ד של הפטריארכיה היוונית, באשר לדעתו לא היתה חובה לפנות לאותו בי"ד, משום שהמבקשת היא אתאיסטית, לא הוטבלה ועל כן אין דינה כדין מבקשים אחרים הפונים לביהמ"ש מכח החוק האמור. כיוון שכך, טען, אין גם צורך בתרגום הבקשה לאנגלית. הבקשה לתיקון החלטה הקודמת נדחתה.
הקביעה לעניין ההשתייכות הדתית אינה תלוייה אך ברצונו הסובייקטיבי של הפרט. יש בעניין זה לבחון, בין היתר, את עמדתו של הדין הדתי עצמו. הצורך בחוות הדעת של ביה"ד של הפטריארכיה הכרחי לשם הכרעה בבקשה לקביעת שיפוט. נכון הדבר, כי נשיא ביהמ"ש העליון אינו חייב לפעול על פי האמור בחוות הדעת, אולם אין בעמדה זו בכדי לייתר את חשיבותה של חוות הדעת עצמה. על כן מן הדין היה לבקש את חוות הדעת שנתבקשה ואין מקום לשינוי ההחלטה האמורה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ויקטוריה מזרחי למבקש, עו"ד גב' זיוה שמחה ליועץ המשפטי. 10.1.99).
ע.א. 3925/97 - עומר מוחמד דאהר נגד עונאללה בן ראוף ואח'
*הכרעה בבדיקת פוליגרף בעקבות הסכמת הצדדים בסכסוך אזרחי (הערעור נדחה).
המשיב הגיש תובענה להצהרה כי רכש מן המערער חלקת קרקע מסויימת תמורת 45,000 דולר. המערער הכחיש את העיסקה. ביהמ"ש הציע לצדדים להסכים להיבדק בבדיקת פוליגרף שתוצאותיו תכרענה את המחלוקת והצדדים הסכימו להצעה זו. ביהמ"ש ניסח את השאלות שתוצגנה לצדדים ותוצאות הבדיקה הצביעו בעליל על כך שהמשיב דובר אמת ואילו תשובות המערער לא היו אמת. על פי תוצאות הבדיקה קבע ביהמ"ש כי המערער אכן מכר את החלקה למשיב. הערעור נדחה.
משהגיעו הצדדים להסכמה דיונית להכרעה על פי תוצאות הפוליגרף, היה ביהמ"ש מוסמך להכריע על פי תוצאות הפוליגרף כפי שאכן עשה. לאחר מתן ההחלטה נתן ביהמ"ש פס"ד והוסיף וקבע את מחיר הרכישה בשיעור של 45,000 דולר, את הסכומים ששילם המשיב על החשבון בכ-31,000 דולר והיתרה שעל המשיב לשלם. גם בקביעות אלה אין מקום להתערב. משנטען ע"י המשיב כי עיסקת המכר בוצעה תמורת 45,000 דולר ומשהוכחשה ע"י המערער העיסקה מכל וכל, ונקבע כי העיסקה אכן בוצעה, רשאי היה ביהמ"ש לסמוך בעניין המחיר על עדות המשיב, מה עוד שלא הועלתה ע"י המשיב טענה בקשר למחיר הרכישה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אילן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שי טויסטר למערער, עו"ד מרדכי עמוס למשיב. 5.1.99).