בג"צ 3136/98 - אגד... בע"מ והסתדרות העובדים הכללית נגד שר התחבורה ואח'
*עתירה לפסילת מכרז לפתוח את ענף התחבורה הציבורית לתחרות(העתירה נתקבלה).
א. ביום 8.1.97 החליטה הממשלה לפתוח את ענף התחבורה הציבורית בישראל לתחרות. בפברואר 98 פירסם משרד התחבורה מכרז בו הוזמנו הצעות להפעלת 22 קווי שירות לתחבורה ציבורית באוטובוסים. ההשתתפות במכרז נאסרה על הקואופרטיבים אגד ודן ותאגידים הקשורים בהם. 19 מקווי השירות שהוצעו במסגרת המכרז הם מן הקווים המופעלים ע"י אגד. לפני תום המועד האחרון להגשת הצעות במכרז הגישה אגד את העתירה בה טענה כי הממשלה לא היתה רשאית לפרסם את המכרז, הן מחמת היותו פוגע שלא כדין בזכות קנוייה ומוגנת של אגד, והן עקב התחייבות חוזית - שלטונית תקפה של הממשלה כלפי אגד. לחילופין טענה אגד כי לפחות במתכונתו הנוכחית אין המכרז יכול לעמוד: ראשית, מפני שפורסם ללא בדיקה עובדתית מספקת והוא לוקה בחסר של פרטים ונתונים חיוניים; שנית, בשל התנאי, המפלה והפוגע, המונע מאגד ומתאגידים הקשורים בה להשתתף במכרז; ושלישית, מפני שאין הוא קובע תקופת מעבר סבירה שתאפשר לאגד, לחבריה ולעובדיה להתארגן ולהיערך כראוי לפני שיוצאו מרשותה קווי השירות נשוא המכרז. העתירה לאסור פרסום מכרז נדחתה, העתירה החילופית, כי לפחות במתכונתו הנוכחית אין המכרז יכול לעמוד, נתקבלה.
ב. מן הנתונים שהומצאו ע"י המדינה עולה כי כ-%70 מקווי האוטובוס במדינה נשלטים ע"י אגד ובמקרים רבים השירות בלתי יעיל בעוד שעלות שכרם הגבוה של חברי אגד מאמירה את מחירו. הממשלה הגיעה למסקנה כי יעול והוזלת השירות לציבור תלוי, בראש ובראשונה, בפתיחת ענף התחבורה הציבורית לתחרות, באמצעות הקצאת רשיונות להפעלת קווים בתנאים תחרותיים. יוזמת הממשלה נראית לכאורה מוצדקת ומכל מקום אין ספק שהממשלה היתה מוסמכת ורשאית להחליט כפי שהחליטה. ברור שההחלטה פוגעת באגד, אך לאגד אין זכות לתבוע שהמונופולין שנפלו בחלקה, ושמעולם לא הוענקו לה כדין, ישארו נחלתה לעולם. ההלכה לעניין הענקת מונופולין היא כי רשות שלטונית אינה רשאית להעניק מונופולין אם לא הוסמכה לכך בחוק מפורש, שכן הענקת מונופולין לאחד יש בה משום שלילת הזכות מאחרים לחופש העיסוק כאמור בחוק יסוד: חופש העיסוק. כן אין לקבל את טענת אגד שבהסכם עקרונות שנחתם בשעתו בינה לבין הממשלה התחייבה הממשלה שלא לשנות, במשך 10 שנים, את מערך הקווים המופעלים ע"י אגד.
ג. מאידך יש לקבל את הטענות החילופיות של אגד. די במשקלן המצטבר של 3 הטענות החילופיות שהעלתה אגד נגד חוקיות וסבירות חלק מתנאי המכרז כדי להוביל למסקנה, כי במתכונתו הנוכחית אין המכרז יכול לעמוד. טענה אחת הינה שהמכרז אינו מגלה דבר אודות הפרוגרמה הכוללת הניצבת ביסודו, אינו מגלה מתי ובאיזו תדירות מתכוונת הממשלה לפרסם מכרזים נוספים כדוגמתו, כמה קווי שירות נוספים שבשליטת אגד יפתחו לתחרות וכיוצא באלה פרטים; הטענה האחרת היא נגד האיסור שהטיל המכרז עליה ועל תאגידים הקשורים עמה להשתתף בו; הטענה השלישית היא שלא נקבעה תקופת מעבר סבירה של הוצאת קווי השירות מאגד ומסירתה לאחרים. מועד של 60 יום הודעה לפני הפעלת הקווים אינו מספיק. לא היה מקום לפסול על הסף מתכונת של מכרז המוציא את אגד מן התחרות, אילו היתה מונחת ביסוד המכרז תכנית סדורה ובדוקה שמטרתה להביא, בתוך תקופה מוגדרת, לרפורמה אמיתית בתחבורה הציבורית. דא עקא שתכנית כזאת אינה בנמצא כאמור. מכל שלושת הטעמים דין העתירה החילופית להתקבל.
ד. מהטעמים האמורים נעשה צו מוחלט המורה על ביטול המכרז, אך אין בצו זה כדי למנוע מן המשיבים, לאחר עשיית הנדרש מצידם, לפרסם מכרזים לביצוע החלטת הממשלה בנושא פתיחת ענף התחבורה הציבורית לתחרות.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אנגלרד. החלטה - השופט מצא. עוה"ד צ. אגמון, א. כספי, ע. רוזנבלט וא. קידר לאגד, עוה"ד ד. פילוסוף וט. בן שלמה להסתדרות, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 4.1.99).
ע.א. 8030/96 - לאה יהוד ואח' נגד ישראל יהוד ואורה עובדיה
*תביעת ירושה כדין ילדים בטענה של אימוץ "לפי הדין העברי"(מחוזי ת"א - ת"ע 6159+6160/92 - הערעור נתקבל).
א. סלם יהוד, (להלן: המוריש), חי בתימן, עלה לישראל ונפטר כאן בשנת 68. מנישואיו הראשונים נולד לו בן שהוא אביהם של שני המשיבים. מנישואיו השניים עם צביה יהוד (להלן: המורישה) ונולדו להם מספר ילדים וביניהם שלום יהוד ז"ל, שהיה המערער המקורי בערעור דנא. המערערים הנוכחים הם יורשיו של שלום יהוד. אביהם של המשיבים נפטר בתימן ולפני מותו נשבע לו המוריש כי יקח את המשיבים לביתו ויגדל אותם (להלן: ההתחייבות). המוריש והמורישה אכן גידלו את שני המשיבים וכאשר עלתה המשפחה לארץ נרשמו המשיבים כילדיהם. בשנת 62 הגיש אביהם של המערערים, שלום יהוד ז"ל, לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן צו ירושה על עזבונותיהם של המוריש והמורישה. לפי הבקשה היו ילדיהם של המורישים לבדם אמורים לרשת אותם. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי הם זכאים לחלק מעזבונות שני המורישים כאילו היו ילדיהם. לא היתה מחלוקת כי המשיבים לא אומצו לפי המשפט הישראלי וטענתם היתה כי אומצו בתימן לפי המשפט העברי, שהוא הדין האישי החל עליהם. לפיכך, טענו, חל עליהם סעיף 16(א) לחוק הירושה הקובע כי "מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, וכן יורשים את המאמץ צאצאי המאומץ". ביהמ"ש המחוזי קבע כי ענייני אימוץ מוכרעים בדין התימני לפי הדין האישי, שהוא - לגבי בעלי הדין - המשפט העברי. עוד קבע כי המשפט העברי אינו מכיר במוסד האימוץ אלא במוסד של אומנה. ביהמ"ש עמד על ההבדל בין האימוץ והאומנה, שהאימוץ יוצר שינוי במעמד האישי של המאומץ ואילו האומנה המוכרת במשפט העברי יוצרת חיובים מסויימים אך אינה משנה את המעמד האישי. על אף הבדלים אלה סבר, כי אין מניעה לראות את ההתחייבות שנוצרה כלפי המשיבים כאימוץ לצורך חוק הירושה, וכי די בכך שהתקיימו בה סממניו העיקריים של מוסד האימוץ המוכר במשפט הישראלי על מנת לקבוע שהיה אימוץ כדין. הערעור נתקבל.
ב. בין לפי המשפט הישראלי ובין לפי המשפט העברי דינו של הערעור להתקבל. לפי המשפט הישראלי לא נוצר קשר של אימוץ אלא עם מתן צו של ביהמ"ש וצו כזה לא ניתן. אשר לתחולת המשפט העברי - על הליכי אימוץ בין יהודים לפני תחילת תוקפו של חוק אימוץ ילדים חל בישראל המשפט העברי, ואפילו נאמר כי המשפט העברי חל גם על ענייני אימוץ בין יהודים בתימן בתקופה הנדונה, אין בכך כדי לעמוד למשיבים, מן הטעם שהמשפט העברי אינו מכיר במוסד האימוץ. אכן, בגישה העקרונית שאין אימוץ במשפט העברי חלו שינויים והמשפט העברי הכיר בקשרים שונים בין "מעין מאמצים" לבין "מעין מאומץ", אולם, בסופו של דבר, לא נקלט מוסד האימוץ, כפי שהוא מוכר במשפט הישראלי לתוך המשפט העברי. להתחייבות של המורישים, לרבות מעשה העברתם של המשיבים לביתם וגידולם על ידיהם, לא ניתן תוקף רשמי ואף לא אישור רשמי ע"י בי"ד רבני או סמכות רבנית אחרת במקום מגורי המשפחה בתימן או בישראל.
ג. בצד אימוץ כדין קיימים גם מצבים המכונים "אימוץ בפועל" והמשיבים טענו בין היתר כי יש לראות את הקשר שנוצר בינם לבין המורשים כאימוץ מסוג זה. גם
טענה זו יש לדחות. אין צריך לומר כי לעניין ירושה של מאומצים אין להסתפק באימוץ בפועל. שאלה נוספת שראוי לתת עליה את הדעת היא אם לצורך "אימוץ בפועל" די במעשים בפועל או שיש צורך גם בכוונה של "המאמצים" לאמץ את ה"מאומץ" ובעניין זה נראה שיש לקבל את הדעה כי יש צורך בכוונה של אימוץ וספק גדול אם מעשה גידולו של ילד כשלעצמו, כשלא מתלווה אליו כוונה לאמצו, יכול לעלות כדי אימוץ.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט טירקל, הוסיפו השופטים מצא ואנגלרד. עוה"ד אליהו ומנחם בכר למערערים, עו"ד שאלתיאל עדני למשיבים. 17.1.99).
ע.פ. 1982+1971/98 - יואב מירו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה תוך שימוש בנשק בקלות דעת וקולת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 111/96 - ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על קולת העונש נתקבל).
א. בליל ראש השנה בספטמבר 95 שהה המערער בבית הוריו ויחד עמו היו שוטר בשם רמי לוי (להלן: השוטר) מרדכי דוד (להלן: מוטי) ועופר מירו ז"ל (להלן: המנוח). השוטר נשא בחגורתו אקדח חצי אוטומטי, בו היתה מחסנית. בשלב כלשהו נשר האקדח מחגורתו של השוטר. כשהשוטר ומוטי שיחקו שש בש נטל המערער את האקדח, כיוון אותו אל המנוח והלה הספיק לקרוא לעבר המערער "יואב, לא... לא... לא...", אבל המערער כבר לחץ על ההדק, נורתה יריה, המנוח נפגע ונפטר. המנוח היה קרוב משפחתו של המערער וגם חברו הטוב ביותר והמערער לא חדל מלהתאבל על המנוח עד עצם היום הזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער גם דרך את האקדח וגם סחט את ההדק וכן קבע כי התקיים היסוד הנפשי של "פזיזות" הנדרש לצורך הרשעה בהריגה, היינו קלות דעת. על יסוד הקביעות האמורות הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 וגזר לו ששה חודשים מאסר בפועל שירוצה בעבודת שירות ומאסר על תנאי של 15 חודשים. ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה של הריגה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. כאמור קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער גם דרך את האקדח וגם סחט את ההדק, ואין להתערב בממצאי ביהמ"ש בעניין זה. אולם גם אילו היה מקום לקבוע שלא הוכח מעבר לספק סביר שהמערער גם דרך את האקדח התוצאה לא היתה שונה. זאת משום שדי בכך שהמערער כיוון את האקדח לעבר המנוח ולחץ על ההדק מבלי לבדוק קודם אם האקדח דרוך וטעון.
ג. הסניגור טוען כי לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש לעבירה של הריגה. סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין מגדיר את היסוד הנפשי המכונה "פזיזות". קיימות שתי אפשרויות לפי החוק: האחת היא אדישות והשניה קלות דעת. אין ספק שבמקרה דנן לא היתה אדישות שכן המערער לא היה אדיש להריגתו של חברו הטוב. קלות דעת מוגדרת בסעיף כ"נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות... מתוך תקווה להצליח למנען". ביהמ"ש המחוזי סבר כי הוכח שהיתה למערער מודעות בדבר האפשרות של ירי ופגיעה בזולת. השאלה היא למה צריך הנאשם להיות מודע כאשר אומרים שצריכה להיות מודעות לסכנה הקונקרטית בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. הסניגור סבור שבנסיבות המקרה שלנו הנאשם צריך לדעת שיש מחסנית באקדח וכאן הוא טועה. גם כאשר אומרים שהוא צריך להיות מודע "לכל רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה", די בכך שהוא יודע שהאקדח הוא כלי מסוכן, שיש כללי זהירות שצריך לנהוג לפיהם כדי לנטרל סכנה זו ושהוא לא נקט בכללים אלו, אף על פי שהוא יודע שאי נקיטת אמצעי זהירות יכולה להיות קטלנית. הוכח במידה מספקת שהמערער מכיר כלי יריה, לרבות אקדח והתאמן בהם בשירותו הצבאי ובשירות מילואים. די בכך שהיה מודע לכך שהוא מחזיק בידו כלי
מסוכן שנועד להרוג, שלא בדק אם הוא טעון ועשה פעולות הדרושות לשם יריה, כדי להרשיעו בעבירה של הריגה לפי הרכיב הנפשי בדרגה של "קלות דעת". לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ד. אשר לעונש - גם לאחר שלוקחים בחשבון את הנסיבות המקילות, הטרגדיה שקרתה לנאשם שהרג את חברו הטוב ובן משפחתו, והאמור בתסקיר המבחן, אין להסכים עם העונש המופרז לקולא. המסר לציבור, בעבירה שתוצאתה היא אבדן חיי אדם, צריך להילקח בחשבון והשיקול הזה גובר, במידה מסויימת, על השיקולים הנוגעים לנאשם אישית. לפיכך יועמד ענשו של המערער על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. החלטה - השופט אילן, הוסיפו השופטים מצא וקדמי. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 27.10.98).
ע.א. 2169/98 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*השלב שבו יש לקבוע אם אימוץ יהיה "מלא" או "פתוח" *ההתחשבות בטובת הילד(מחוזי ת"א - תיק אימוץ - 180/95 - הערעור נדחה).
א. למערער ולאשתו שני ילדים: בת ילידת 90 ובן יליד 93. השניים הוצאו מבית הוריהם לאחר שנמצא כי הילדים סובלים מהזנחה קשה. היועץ המשפטי פתח בהליכי אימוץ בביהמ"ש המחוזי ובמסגרת זו ניתן צו לפי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים בו נקבע כי המקרה אינו סובל דיחוי וכי הנסיבות מחייבות להתיר לפקיד הסעד להעביר את הילדים למשפחה המוכנה לאמצם אף בטרם הוכרזו כבני אימוץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נתקיימה בהורים אי מסוגלות הורית, לפי סעיף 13(7) לחוק האימוץ וכן כי ההורים אינם יכולים לדאוג בהווה או בעתיד הנראה לעין לצרכי הילדים. במסגרת העיון בהכרזה על הילדים כבני אימוץ בחן ביהמ"ש המחוזי אם יש מקום להמליץ על אימוץ פתוח וקבע כי טובת הילדים דורשת אימוץ מלא (סגור). ביהמ"ש הכריז, איפוא, על הקטינים כבני אימוץ וקבע שהאימוץ לא יהיה פתוח. בערעור שהוגש בשעתו לביהמ"ש העליון נקבע כי ככל שפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מתייחס לאי היותו של האימוץ פתוח, יש משקל של המלצה או של קביעה לכאורית, אך לא משקל של מעשה בית דין. ביהמ"ש בערעור קבע כי כשיתבקש צו אימוץ תהיה זכותו של המערער שמורה לטעון שאימוץ פתוח רצוי בנסיבות המקרה. לאחר מכן הוגשה בקשה למתן צו אימוץ וביהמ"ש נתן צו אימוץ והורה כי האימוץ לא יהיה פתוח. הערעור נדחה.
ב. הליכי האימוץ נחלקים לשני שלבים. בשלב הראשון נבחנת השאלה האם הילד הוא בר אימוץ. שלב זה מורכב משני שלבי משנה: בשלב הראשון על ביהמ"ש לקבוע אם נתקיימו בהורים העילות הקבועות בסעיף 13 לחוק האימוץ. טובת הילד כשלעצמה אינה עילה בגדריו של סעיף 13 לחוק האימוץ. אין מנתקים את קשר הדם שבין הורים ביולוגיים לילדם רק משום שטובתו של הילד דורשת זאת. עם זאת, טובת הילד משמשת נדבך בגדר בחינת העילות השונות המאפשרות את ניתוק הקשר בין הילד להוריו הביולוגיים. בשלב המשנה השני שבשלב הראשון שוקל ביהמ"ש אם להכריז על הילד כבר אימוץ, אם בשלב הראשון קבע ביהמ"ש כי נתקיימה אחת העילות הקבועות בסעיף 13 לחוק האימוץ. בשלב זה המבחן המכריע הוא טובת הקטין. בסיומו של השלב הראשון, על שני שלבי המשנה שלו, לאחר שהילד הוכרז כבר אימוץ, מוגשת לביהמ"ש ע"י ההורים המבקשים לאמץ את הילד הבקשה לצו אימוץ. בקביעת טובת הילד בשלב זה יש להתחשב גם ברצונו של הילד.
ג. אשר לשאלה אם להורות על צו אימוץ סגור או פתוח - נקודת המוצא של חוק האימוץ הינה שהאימוץ הוא סגור (מלא). אך בצד האימוץ ה"מלא" קיים גם אימוץ "פתוח".
אמת המידה המנחה את ביהמ"ש כשעליו להכריע בין אימוץ "סגור" לבין אימוץ "פתוח", היא זו של טובת המאומץ. הפסיקה הישראלית קבעה כי הכלל הוא אימוץ מלא וכי האימוץ הפתוח הוא היוצא מן הכלל והחריג. בנסיבות העניין שבפנינו אין מנוס מלהורות על אימוץ סגור.
ד. באשר לשאלה באיזה שלב צריך ביהמ"ש לדון אם האימוץ יהיה "סגור" או "פתוח", האם בשלב שבו מוכרז הקטין כבר אימוץ או בשלב שבו ניתן צו האימוץ - השלב הראוי לבחינת סוג האימוץ הוא השלב הראשון שבו דנים בשאלה אם הקטין הוא בר אימוץ. בימ"ש שקבע כי מתקיים בהורים הביולוגיים אחד התנאים הקבועים לפי סעיף 13 לחוק האימוץ אינו יכול להמשיך ולנקוט עמדה באשר להכרזת הילד כבר אימוץ, בטרם ייתן דעתו לשאלה בדבר סוג האימוץ. טובת הילד מחייבת בחינה זו. אם ההורים הביולוגיים מעלים אפשרות של אימוץ פתוח יש לבחון אותה על פי בקשתם. אם הם אינם מעלים אפשרות זו על היועץ המשפטי לממשלה להעלות אפשרות זו מיוזמתו שלו. כאשר בעיית האימוץ הפתוח מתעוררת בערעור על ההחלטה בשלב הראשון, על ערכאת הערעור להכריע בה ולא להעביר את ההכרעה כדבר שבשיגרה לשלב השני. באותם מקרים מעטים - ובעתיד הם יעלמו - בהם בשלב הראשון לא ניתנה כלל הדעת לבעיית סוג האימוץ ימשך ההסדר הקיים שבו בשלב השני דנים בשאלת סוג האימוץ. מכל מקום, כאמור, בענייננו דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש, אריאל. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד רפאל שטוב וגב' סיוון כהן למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 17.1.99).
ע.פ. 2252/98 - דורון סרוסי נגד מדינת ישראל
*סחיטה באיומים וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 345/96 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. ביום 25.9.96 נעשה נסיון להצית בית קפה המצוי במתחם "מפגש אמיתי" בכביש חיפה תל אביב. המתחם כולל תחנת דלק, מתקן שטיפה למכוניות, בית קפה ומסעדת בורגר-ראנצ' והבעלים של המתחם הוא מר עמי אמיתי. הנסיון לא צלח אך כעבור שבוע שוב הוצת בית הקפה והפעם נגרם לו נזק כבד. המציתים נותרו אלמונים. למחרת הלילה שבו עלה בית הקפה באש, נפגש המערער עם מנהל תחנת הדלק שבמתחם, מר עמיר, אותו ראה המערער כנציגו של אמיתי במתחם. בפגישה הצהיר המערער באזניו של עמיר ראשית - כי הוא זה שהצית את בית הקפה; כי עשה זאת משום שהוא זקוק לסכום של 250,000 דולר על מנת לממן ייצוג משפטי לשניים מחבריו המואשמים ברצח ולסייע למשפחותיהם. לשאלתו של עמיר מדוע מופנים הדברים אליו, השיב המערער "תגיד לאמיתי, המקום שלי... שהפרסי המניאק [מחזיק בית הקפה] יזיז את התחת". משמעות הדברים היתה חד משמעית כי על אמיתי למצוא פתרון לבעיה הכספית של המערער. עמיר העביר את המסר לאמיתי ואמיתי הגיב בביטול.
ב. שבוע לאחר מכן פרצה דליקה במסעדת הבורגר-ראנצ' שבמתחם ונגרם לה נזק רב. לאחר הצתת בית הקפה הירבה המערער לבקר במתחם ולא אחת ביקר בו פעמים רבות באותו יום כשהתנהגותו נשאה אופי "מאיים". בביקוריו הבהיר המערער לעמיר כי לא יוותר, כי ילחם עד הסוף וכיוצא באלה איומים. לגירסתו של עמיר בדבר איומים היתה תמיכה בעדותו של מחזיק בית הקפה אחד בשם רענן. ביהמ"ש המחוזי לא הרשיע את המערער בעבירות ההצתה, אך הרשיעו בעבירות של סחיטה באיומים. בהתחשב בעברו המכביד של המערער גזר עליו בשל עבירה זו 8 שנים מאסר שמתוכן 6 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. יחד עם זאת, משלא נמצא אימות אובייקטיבי ל"התוודותו"
של המערער בדבר אחריותו להצתת בית הקפה, כפי שהעיד עמיר, החליט ביהמ"ש שלא לראות בהתוודות זו בסיס מספיק להרשעה וזיכה אותו מן האחריות להצתה זו. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ג. באשר להרשעה - הסניגור טוען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת הסחיטה על יסוד עדותו היחידה של עמיר הלוקה, לטענתו, בחוסר הגיון. טענה אחרת בפיו כי משהחליט ביהמ"ש "לפלג" את עדותו של עמיר, לקבל את החלק המדבר בסחיטה ובאיומים ולדחות את החלק המדבר ב"התוודות" בהצתה, לא יכול היה להעניק לפלג שאימץ אותה עם מידת אמון הדרושה להרשעה כראייה עיקרית. טענה זו יש לדחות. ככל שמדובר בסחיטה ובאיומים יש לגירסה שהציג עמיר בעדותו תמיכה ואמון בראיות חיצוניות. זאת ועוד, הנקיטה בלשון "פלגינן דיבורא" בהכרעת הדין, אינה מבטאת אי אמון או פקפוק במהימנות עדותו של עמיר כפי שסבור הסניגור, אלא אי אמון ופקפוק באמיתות התוודותו של המערער.
ד. אשר לטענת הסניגור כי אין בדברי המערער משום "סחיטה" או "איום" - המערער אמנם לא נקט לשון "סחיטה" מפורשת ומובהקת, אך במקום להציג "דרישה" בחר "לספר" שהוא זקוק ל-250,000 דולר אגב "הבהרה" שהעמדת בית הקפה שבמתחם לרשותו תסייע לו בהקשר זה. כל נסיון להציג את פנייתו של המערער אל עמיר באור "תמים" מעוותת את המציאות. הסוואתה של "דרישה" בלבוש של "סיפור" המציג צורך מיידי בסכומי כסף גדולים אינה נוטלת מן הדרישה את משמעותה האמיתית. סחיטה מוסווית סחיטה היא, והיא נותרת סחיטה גם כאשר היא נעשית באמצעות צד שלישי. בנסיבות העניין אין בכך כדי לסייע למערער שכתב האישום מציג תמונה של סחיטה באיומים מעמיר ולא מאמיתי. מלכתחילה היה ברור לכל שעמיר משמש למערער "צינור" להעברת הדרישות והאיומים לאמיתי.
ה. אשר לעונש - העונש המירבי הקבוע לצידה של העבירה של סחיטה ואיומים לפי סעיף 428 (רישא) לחוק העונשין הוא 7 שנים מאסר, ואילו ביהמ"ש גזר על המערער 8 שנים מאסר, שהרי תקופת המאסר על תנאי מהווה חלק מתקופת המאסר המוטלת על נאשם. כמו כן, גזר הדין אינו מציג בצורה מפורטת את השיקולים שהניעו את ביהמ"ש לגזור על המערער את העונש שגזר. במצב דברים זה יש מקום לתיקון הטעות ולבחינה מחודשת של העונש ההולם, על רקע הנסיבות כולן, לחומרה ולקולא. צדק ביהמ"ש בקבעו כי בהתחשב בחומרת המעשה, משקלן של הנסיבות האישיות מועט יחסית. ברם, בהתחשב בכך שהעונש המירבי הקבוע הינו 7 שנים בלבד, יועמד ענשו של המערער על 6 שנים מאסר, שמתוכן 4 שנים בפועל והיתרה על תנאי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד אבי עמירם וגב' ליהי גוטמן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 21.1.99).
בש"פ 348+351/99 - פלונים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין בחבורה בנערה תלמידת בית ספר)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. עניינם של העררים בפרשה של כפיית מעשים מיניים על נערה בת 16, תלמידה בבית ספר תיכון, באמצעות איומים להפצת דיבתה בין תלמידי בית סיפרה, השפלות ואף שימוש בכח. זאת, ע"י חבורה בה ששה מתבגרים, מהם בני כיתתה. על חבורה זו נמנים שני העוררים, העורר השני יליד 81 והעורר הראשון צעיר ממנו ב-4 חודשים. הששה הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירות של מעשה סדום, מעשה מגונה, קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים וכי העבירות שבוצעו באכזריות מבססות חזקת מסוכנות שלא נסתרה. לאחר בדיקה
אינדיבידואלית הגיע ביהמ"ש לכלל דעה כי ניתן לשחרר בתנאים מגבילים שלשה מן החבורה שמעורבותם היתה פחותה, ואילו שלשת האחרים, ובהם העוררים, נעצרו על ידו עד תום ההליכים. העררים נדחו.
ב. האישומים מושתתים על עדות המתלוננת הנתמכת בעדויות אנשים, שחזו בחלק מן המעשים אך לא השתתפו בביצועם. העוררים עצמם הודו בביצוע המעשים המיניים ואם כי טענו שהם בוצעו בהסכמת המתלוננת, הרי הגירסה שעל פיה נערה תלמידת בית ספר התמסרה מרצונה לחבורת מתבגרים שנהגו בה כפרוצה, ואף יזמה מתן שירותי מין על פי תור, לעיתים בנוכחות אחרים, אינה מתקבלת לכאורה על הדעת. ככלל, נסיבות אלה אף מלמדות כי לא היתה הסכמה. על כן יש לדחות את הטענה בדבר היעדר ראיות לכאורה.
ג. אין גם מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש לעצור את השניים עד תום ההליכים. אכן, העוררים הם קטינים, עברם נקי והמעצר קשה להם בגילם הצעיר. ברם, אל מול שיקולים אלה עומדת ההגנה על שלום הציבור והיא גוברת עליהם במקרה זה. כאשר הנזק הצפוי לשלום הציבור הוא ממשי נתונה עדיפות ברורה וחד משמעית לשלום הציבור על פני חירות הנאשם. החשש לשלום הציבור אינו כולל בחובו רק פגיעה פיזית אפשרית מצד הנאשם, אלא הוא משתרע גם על פגיעה נפשית העשוייה להיגרם לקורבן העבירה כתוצאה משחרור הנאשם. חשש זה קיים בעיקר לגבי קורבן עבירה מינית. חשש זה עולה עד כדי וודאות במקרים מסוג המקרה דנא, כאשר עבירות המין בוצעו ע"י חבורה השייכת לחברה שבה חי הקורבן. שחרור העוררים עשוי לגרום למתלוננת פגיעה נפשית קשה ובנוסף קיים חשש כי השניים שכפו על המתלוננת מעשים מיניים תחת איומים לביישה, עשויים גם להשפיע עליה לחזור מעדותה.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד מנחם רובינשטיין ואורי בר עוז לעוררים, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 27.1.99).
ע.א. 5890/97 - צים חברת השיט הישראלית בע"מ נגד גבריאל אוחנה
*תביעת פיצויים בתאונת עבודה. *הגשת ראיות לאחר הסיכומים(מחוזי חיפה - ת.א. 1655/89 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב, שעבד כמלצר באנייה של צים, נפגע בשורש כף ידו מדלת באניה שנסגרה על כף היד. האירוע אירע כאשר המשיב יצא ממטבח האוניה דרך הדלת אל הסיפון כדי לשפוך אשפה. אין מחלוקת כי הדלת, הנקראת "דלת סערה", אשר יש לסוגרה במקרה של סערה, היא דלת ברזל כבדה, ואין עליה מתקן לאבטחה הידראולי הגורם לסגירתה באופן איטי, משום שעליה להיסגר במקרה של סערה סגירה מהירה לצורכי אטימה מפני מים. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת כי התאונה לא קרתה וקבע כי נגרמה עקב סגירת הדלת. עוד קבע כי עובדי המטבח נהגו לצאת לסיפון מפתח הדלת לצורך השלכת אשפה וכי סגירתה של הדלת מסובכת ומורכבת ויש בה כדי ליצור סיכון בעת סגירתה. ביהמ"ש קיבל כי הדלת בנויה על פי תקן בינלאומי. אך לדעתו, מבנה הדלת, משקלה, אופן סגירתה והקושי בסגירתה, חייבו את המעביד למצוא פתרון לסגירת הדלת בבטחון על ידי התקנת אביזרי סגירה אלטרנטיביים פשוטים יותר. בסיכומו של דבר קבע כי חברת צים חייבת לפצות את המשיב בסכום של כ- 250,000 ש"ח ועוד קבע כי המשיב תרם בהתנהגותו לאירוע התאונה וכי רשלנותו התורמת עולה כדי %40. הוגשו ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. אין להתערב בקביעתו העובדתית של ביהמ"ש כי אירעה תאונה כפי שטוען התובע וכי אירעה עקב סגירת הדלת. בנושא האחריות של צים - אכן, לא היתה בפני ביהמ"ש עדות ממנה עולה כי ניתן היה לבנות את הדלת באופן אחר או להתקין לה ידיות
אחרות או בריחים אחרים ואין אלה קביעות המתבקשות מניסיון החיים או מהשכל הישר. אעפ"כ היה מקום לחייב את צים ולהטיל עליה אחריות בגין פציעתו של הנפגע. זאת משום שהפתח שימש כפתח כניסה ויציאה מהמטבח ואליו ובפועל היו העובדים יוצאים ונכסים דרך פתח זה כשהדלת פתוחה. העובדה שהדלת כבדה ביותר ונסגרת בבת אחת היתה ידועה לצים, ואם לא ניתן היה למנוע סכנת הפגעות מהדלת, חובה היה עליה שלא לאפשר יציאה וכניסה דרך אותו פתח, כאשר ישנם מספר פתחים נוספים המשמשים למטרה זו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. אין גם להתערב בחלוקת האחריות בין צים לבין העובד שנפגע.
ג. עם הגשת הסיכומים לביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה מטעם צים להגיש שתי ראיות חדשות: האחת, ראיה כי פנקס הימאי של המשיב נפסל עקב סיבות רפואיות שאינן קשורות לתאונה ולפיכך אין מקום לחשב הפסד השתכרות עתידי כימאי עד גיל 65 רק על יסוד התאונה; מאמר רפואי עליו נסמך המומחה הרפואי מטעם המשיב. הבקשה הוגשה יחד עם הסיכומים. הבאת הראיות הסתיימה בינואר 96, סיכומי התובע והנתבעים הוגשו עד ספטמבר 96 והבקשות הוגשו לאחר כל אלה. לפיכך לא הסכים השופט לקבלת הראיות הנוספות. אשר למאמר - צדק ביהמ"ש המחוזי כי צריך היה להגישו כראיה במהלך עדותו של מי שמסתמך עליו, כדי שהוא יוכל להתייחס אליו ולהסביר את הטעון הסבר. אין להגיש מאמר רפואי בצירוף לסיכומים ולצפות שביהמ"ש יבדוק את מידת התאמת עדות המומחה לאמור במאמר.
ד. אשר לפנקס הימאי - עולה מהבקשה כי כחודש לאחר שהנפגע הגיש את סיכומיו לביהמ"ש, נפסל פנקס הימאי שלו ונשלל רשיונו לשמש במקצועו. על פי הטענה, הנפגע, שידע על כך סמוך לאחר הגשת סיכומיו, לא יידע את ביהמ"ש ואילו צים ביקשה לצרף את הראיה מיד כשהגיע הדבר לידיעתה, חודש לאחר שלילית הכרטיס. בעניין זה יש לקבל את טענת צים. מדובר בעובדה שהתרחשה לפני שניתן פסה"ד וראוי היה שתהיה בפני השופט באופן שתבדק על ידו שאלת פסילת כרטיס הימאי והשלכתה של פסילה כזו על ראש הנזק של הפסד השתכרות בעתיד. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבל ראיות בנושא זה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד, אריאל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גורדון, גירון וגוטמן למערערת, עו"ד שטרס למשיב. 21.1.99).
רע"א 2644/96 - ח"כ בנימין נתניהו והליכוד נגד פארס יוסף ואחרים
*הסכמי הליכוד בבחירות 1996 לשריין מקומות לנציגי צומת וגשר תוך דחייתם לאחור של נבחרי הליכוד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. לבקשת המשיב הורה ביהמ"ש המחוזי בנצרת למבקשים "לשבץ במקום ה- 32 של הרשימה המשותפת לליכוד, צומת וגשר את המועמד הראשון של העדה הדרוזית מר אסעד אסעד בבחירות לכנסת ה- 14". החלטת ביהמ"ש ניתנה בצהרי יום 11.4.96. במועד זה בחצות חל המועד האחרון להגשת רשימות מועמדיהן של המפלגות בבחירות לכנסת ה- 14. עם מתן ההחלטה פנו המבקשים לביהמ"ש העליון בבקשה למתן רשות ערעור, הדיון התקיים באותו ערב, ובתום הדיון בשעה 30:10 בלילה הודיע ביהמ"ש על החלטתו לראות את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות ערעור ולקבל את הערעור כך שתבוטל החלטת ביהמ"ש המחוזי ותדחה בקשת המשיב. הנימוקים ניתנו מאוחר יותר.
ב. מסמך היסוד של הליכוד, כמפלגה, הוא "חוקת הליכוד". תקנות הבחירות המקדימות כוללות הנחיות עקרוניות, בדבר הבטחת ייצוגן של "מועמדות" (נשים) ובדבר הבטחת ייצוגם של "מגזרים" ברשימת הליכוד לכנסת. בכלל ייצוג של מגזרים נקבע כי המגזר
הלא יהודי ישובץ במקום ה- 32 ברשימת הליכוד. הבחירות המקדימות לבחירת מועמדי רשימת הליכוד לכנסת ה- 14 נקבעו ליום 26.3.96. כשבועיים לפני מועד זה התקשר הליכוד בהסכמים עם תנועות צומת וגשר להגשת רשימת מועמדים מאוחדת לכנסת. ביום 19.3.96 החליט מרכז הליכוד לאשר את ההסכמים. בכל אחד משני ההסכמים נכללה הוראה בדבר שילובם ברשימה המאוחדת, במקומות מובטחים מראש, של מועמדי צומת וגשר. כפועל יוצא מהוראות אלה עתידים היו מועמדיו הנבחרים של הליכוד להידחק, ברשימה המאוחדת, למקומות יותר מרוחקים ממקומותיהם המיועדים ברשימת הליכוד. משמעות הדבר ביחס למועמד המגזר הלא יהודי היתה שחלף שיבוצו המובטח במקום ה- 32 ברשימת הליכוד, יהיה עליו להסתפק בשיבוץ מובטח למקום ה- 46 ברשימה המשותפת.
ג. בפי המשיב שתי טענות עיקריות: כי על פי התקנון עומדת לנציג המגזר הלא יהודי זכות לשיבוץ במקומו המובטח, במקום ה- 32 ודחיקתו מן המקום ה- 32 למקום ה- 46 מקפחת באופן משמעותי את זכותם של רבבות חברי הליכוד מן המגזר הלא יהודי, לייצוג המובטח להם; כיבוד זכותו של נציג המגזר הלא יהודי, לשיבוץ במקומו המובטח, מתחייב, לפחות, בשל היותו נציג של מיעוט. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הוראת התקנון בדבר הבטחת מיקומו ברשימה של נציג המגזר הלא יהודי מוסיפה לחייב את הליכוד אך את מסקנתו אין לקבל. בהתקשרות הליכוד בהסכמים עם צומת וגשר הוקם למעשה "מערך" של מפלגות ואין לומר כי התקשרות זו פגעה בתקנון. המקום ה- 32 של המגזר הלא יהודי ברשימת הליכוד נשמר, ואם הוא נדחק הרי זה מחמת הקמת המערך עם מפלגות אחרות והפגיעה היתה מנת חלקם של כל אלה שנדחקו מהמקומות שאליהם נבחרו בבחירות המקדימות. ההסדר האמור אינו פוגע בתקנון או בחוקה של הליכוד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, מצא. עו"ד איתן הברמן למבקשים, עו"ד אריה ליכט למשיב, עוה"ד רון סמוראי, שפיר שילנסקי, נפתלי וורצברגר, רפאל שטוב, רענן הר-זהב ואייל רוזובסקי למשיבים האחרים. 13.8.97).
בג"צ 8013/98 ואח' - צפורה נחמו נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*כשלון בבחינות התמחות ללשכת עוה"ד(העתירות נדחו).
א. העותרים ניגשו לבחינת ההתמחות לפי חוק לשכת עורכי הדין באוקטובר 98 ונכשלו. הם ערערו על תוצאות הבחינה בפני הוועדה הבוחנת והוועדה החליטה לדחות את הערעורים. העותרים עתרו לבג"צ בארבע עתירות נפרדות, (7860+8013/98+7508+7572). שלוש הטענות העיקריות הן: ההרכב של הוועדה הבוחנת פגום עד כדי כך שהחלטת הוועדה בערעור בטלה ויש להקים ועדה בוחנת בהרכב חדש; ההליכים בערעור לקו בפגמים אחרים שיש בהם כדי לבטל את החלטות הוועדה הבוחנת; גם אם הוועדה הבוחנת היא בהרכב כשר וההליכים היו כשרים חייבת היתה הוועדה הבוחנת לקבל את הערעורים לגופו של עניין. העתירות נדחו.
ב. על פי החוק, תפקידה של הוועדה הבוחנת לקיים את הבחינות, אך לשכת עורכי הדין החליטה כי הוועדה תדון גם בערעורים של מתמחים שנכשלו בבחינה. קיומו של ערעור על תוצאות הבחינה אינו מעוגן בחוק או בתקנות. אולם אין בכך כדי למנוע בעד הוועדה לשוב ולדון בהחלטתה ומבחינה עיונית אין זו אלא השגה. רשות מוסמכת רשאית, בד"כ, לדון בהשגה על החלטה שקיבלה, ובד"כ היא אף רשאית לשנות את החלטתה. אין בכך כדי לשנות שבטעות קוראים לזה ערעור.
ג. במשך השנים חלו שינויים שלא מכח החוק, בהרכב של הוועדה הבוחנת. לפי החוק צריכה הוועדה למנות 3 חברים ובכללם שופט ושני עורכי דין שמהם אחד חבר השירות
המשפטי. במשך השנים הרחיבה הלשכה את הרכב הועדה, תוך שמירה על ההרכב הסטטוטורי, אך במספר כפול של שישה ובכללם שני שופטים וארבעה עורכי דין מהם שניים בשירות המשפטי. לאחר זמן, כשבחינת ההתמחות נעשתה מורכבת יותר ומספר הנבחנים נעשה גדול יותר, החליטה הלשכה להרחיב עוד יותר את הוועדה הבוחנת והיום מורכבת הועדה משלושה שופטים של ביהמ"ש המחוזי, שני עורכי דין חברי השירות המשפטי ושלושה עורכי דין שאינם חברים בשירות המשפטי. העותרים טוענים כי הרכב זה בלתי חוקי, באשר אין בו נציגות שווה וחסר עו"ד של השירות המשפטי. אולם, גם בהנחה, מבלי צורך להכריע בכך, שהרכב הוועדה הבוחנת היה פגום, עדיין אין בכך כדי להצדיק, בנסיבות המקרה, את הסעד המבוקש על ידי העותרים.
ד. המטרה עיקרית של העותרים היא לגשת בהקדם לבחינה בע"פ מבלי שיצטרכו להמתין ולגשת פעם נוספת לבחינה בכתב. אם יפסל הרכב הוועדה הרי תפסל גם הבחינה בה נבחנו מלכתחילה והם יצטרכו להמתין עד שתמונה ועדה בוחנת חדשה בהרכב חוקי שתכין בחינה חדשה ולאחר מכן לגשת פעם נוספת לבחינה בכתב. אלא שהעותרים מבקשים לפסול רק את החלטת הוועדה בהשגה, אולם השגה, בענייננו, צריכה לבוא בפני אותו גוף שקיבל את ההחלטה המקורית, וגוף זה הוא הוועדה הבוחנת בהרכב של 8 חברים. יתירה מזאת, גם אם נפל פגם בהרכב הוועדה, עדיין לא נובע מכך בהכרח כי החלטות הוועדה בטלות. הפגם לא גרם עוול לעותרים, ומצד שני ביטול החלטה בשל פגם כזה תגרום נזק רב לכל אלה שניגשו לבחינות ועמדו בהן בהצלחה.
ה. אשר לטענה שהוועדה טעתה לגוף העניין כשדחתה את ההשגות - אין בג"צ יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על פי חוק לדון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט במקומו מה התשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה. כך בתחום מקצועות אחרים בהם אין בידי ביהמ"ש ידע מקצועי. זה הכלל גם בתחום המשפטים, ואין בכך כדי לשנות שבתחום זה מצוי בידי ביהמ"ש ידע מקצועי, כך במיוחד כאשר הסמכות לבחור את השאלות בבחינה, לקבוע מה התשובות הנכונות ולהחליט מי עמד בבחינה, הופקדה על ידי החוק בידי גוף בעל כשירות מקצועית גבוהה, כמו הוועדה הבוחנת.
ו. יחד עם דחיית העתירות העיר ביהמ"ש הערות שונות באשר לבחינות ההתמחות וציין, כי שר המשפטים הממונה על ביצוע החוק ראוי שישקול הקמת ועדה שתבחן את המצב הקיים בנוגע לבחינות ההתמחות ותבדוק אם ראוי להנהיג בו שינויים.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד יעקב דובר, גיל נבו וגב' אסנת דנון לעותרים, עו"ד משה עליאש למשיבות. 6.1.99).
ע.א. 1886/97 - יהודה זאב נגד זלמה פנינה
*מילוי שיק שנמסר במסגרת "גלגול כספים". *"נפרע" כ"אוחז כשורה". *סיחור שיק(מחוזי ת.א. - ע.א. 409/95 - ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נתקבל).
א. המשיבה חתמה כמושכת של שיק וסכום השיק לא מולא. השיק לנמסר לאחד אריק סטולוביץ (להלן: אריק). אריק מילא בשיק סכום של 144,500 ש"ח וכן רשם את המערער כנפרע. השיק נמסר למערער ולא כובד. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה ובימ"ש השלום קבע כי בין המשיבה ובין אריק התפתחה פרקטיקה, לפיה מסרה המשיבה מספר ניכר של תורפי שיקים לאריק (לצרכי "גילגול כספים"). ביהמ"ש דחה את טענת המשיבה כי מסרה את התורף לאריק על מנת שיכניס בו סכום של 42 ש"ח או 47 ש"ח וכי אריק ביצע תרמית כלפי השיבה. הוא הוסיף וקבע כי בין המערער לבין אריק התנהלה מערכת יחסים עסקיים, אשר בגדריה נמסר השיק כאשר הוא שלם ותקין למערער. המערער פעל בתום לב ולא ידע על מערכת היחסים בין אריק ובין המשיבה. על בסיס תשתית עובדתית
זו קבע כי המשיבה אחראית כלפי המערער והיא חבה כלפי כל אוחז בעד ערך. לחילופין נקבע כי גם אם המשיבה רומתה וגם אם אריק חרג מהרשאתו הרי המשיבה אחראית כלפי המערער שכן הוא אוחז כשורה.
ב. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל ברוב דעות. לדעת הרוב יש לקבל את טענת המשיבה כי השיק הוצא ממנה במרמה. נקבע כי למשיבה עומדת טענת הגנה נגד המערער שכנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה. שופט המיעוט ביקש לקיים את פסק דינו של בימ"ש השלום. הערעור לאחר נתינת רשות נתקבל.
ג. הערכאה הדיונית קבעה כי אינה מאמינה לטענת המשיבה כי רומתה, וכי לא עמדה בנטל ההוכחה כי הרשאתו של אריק הוגבלה למילוי השיק בסכום של 42 ש"ח או 47 ש"ח. בנסיבות אלה לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי בממצאי הערכאה הראשונה. בכך ניתן לסיים את פסה"ד בערעור, אך יש להוסיף כי גם על פי התשתית העובדתית שהניחה ערכאת הערעור, דין הערעור להתקבל.
ד. אפילו ביצע אריק תרמית כלפי המשיבה ואפילו חרג מהרשאתו, הרי בנסיבות העניין המערער הוא אוחז כשורה. שני טעמים ניתנו לדין שלפיו נפרע אפילו נטל שטר בתמורה ובתום לב, אינו יכול להיות אוחז כשורה. הטעם האחד - טעם ענייני - כי אוחז כשורה, מטבע הדברים, הוא צד רחוק ואילו נפרע הוא צד קרוב; והטעם האחר - טעם טכני - כי דרישת החוק היא כי השטר יסוחר לאוחז כשורה ו"סיחור" בשטר מוגדר בפקודה כ"היסב של האוחז שהוגמר במסירה" וכאשר השטר מועבר לנפרע, על ידי המושך או על ידי אדם אחר, הוא אינו מוסב אליו על ידי האוחז. שני טעמים אלה, אין בהם כדי למנוע מהנפרע מלהיות אוחז כשורה בכל הנסיבות. אכן, הטעם הענייני הוא ללא ספק כבד. נדרש ריחוק בין המושך (או העושה) לבין הנפרע כדי שהלה יהא אוחז כשורה. אך הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על פי צורת השטר, אלא על פי מערכת היחסים שבין הצדדים. עשויים המושך (או העושה) והנפרע להיות רחוקים זה מזה, והמקרה שלפנינו דוגמא יפה לכך. בין המושך (המשיבה) לבין הנפרע (המערער) אין כל קשר משפטי (פרט לקשר השטרי). הקשר המשפטי הוא בין המושך (המשיבה) לבין צד שלישי (אריק), ובין אותו צד שלישי (אריק) לבין הנפרע. במצב דברים זה המושך והנפרע הם צדדים רחוקים.
ה. אשר לטעם הטכני המבסס עצמו על הדרישה כי אחיזה כשורה מחייבת "סיחור" השטר לאוחז, וסיחור הוא "בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה" - טיעון זה מבסס עצמו על שתי הוראות בפקודת השטרות, סעיף 28 לחוק שלפיו אוחז כשורה הוא מי "שסיחרו לו את השטר" וסעיף 30 המגדיר סיחור כ"היסב של האוחז". אכן, הרכבה הטכני של הוראת סעיף 30 על סעיף 28 מובילה למסקנה כי הנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה. מסקנה זו אפשרית אך אין היא הכרחית. אם נותנים לסעיפים את הפרשנות הדרושה לצורך תכליתו של החוק יעלה כי אין ההרכבה האמורה הכרחית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אילן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד דוד מימון למערער, עו"ד דוד הורוביץ למשיבה. 24.1.99).
בש"פ 8291/98 - יעקב אלחרר ושמעון בן חמו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא קוקאין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערער נדחה).
א. במהלך חודש נובמבר 98 קשרו עופר אלבז (להלן: עופר) עירית בננו (להלן: עירית) וציפורה פרץ (להלן: ציפי) קשר לייבא קוקאין ארצה. בהמשך לקשר נסעו עופר וציפי לונצואלה ושם הוטמנו בתוך מזוודה למעלה מ- 8 ק"ג קוקאין. ביום 3.12.98 לאחר חצות הגיעה ציפי לשדה התעופה נתב"ג כשברשותה הסם ונעצרה על
ידי המשטרה. בהתאם להנחיותיו של עופר הגיעה עירית לנתב"ג לאסוף את ציפי ולנסוע עימה לבית מלון בת"א ושם להמתין עד שיבואו לאסוף את הסם, וגם היא נעצרה על ידי המשטרה. בהנחיית המשטרה שוכנו השתיים במלון בת"א. במהלך היום התקשר עופר עם עירית ומסר לה כי למלון יגיעו שני בחורים ברכב מסוג "אפלאוז", והם שיאספו את הסם. בהמשך התקשר עופר לעירית ומסר לה כי שני הבחורים מחכים לה ליד בית המלון ברכב "האפלאוז". על פי הנחיית המשטרה ירדה עירית מבית המלון אל הרכב ושאלה את בן חמו "מי שלח אותך". בן חמו ענה "עופר שלח אותי". בהתאם להנחיית המשטרה ביקשה עירית כי אחד מהשנים שבמכונית יתלווה אליה למלון ואלחרר עלה עם עירית למלון ולאחר שניות מספר ברח מן המקום, נתפס ונעצר על ידי השוטרים, ולאחר מכן נעצר גם העורר השני. על יסוד העובדות הנ"ל החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העוררים עד תום ההליכים באשמה של יבוא סמים. הערר נדחה.
ב. הסניגורים טוענים כי העובדות אינן מבססות ראיות לכאורה נגד הנאשמים והמדינה מסתמכת הן על העובדות הנ"ל והן על שיחות טלפוניות שבין העוררים לעופר שהוקלטו. אפשר שביהמ"ש שידון בעניין יראה את השתלשלות העניינים אחרת ולא יסתפק בראיות האמורות, אך די בהן לצורך המעצר עד תום ההליכים. אשר לחלופת מעצר - מדובר ביבוא סם, במידה לא מבוטלת, בדרך נועזת, המעידה על מסוכנותם של העוררים. מה עוד שלשניהם עבר בענייני סמים ומאסר על תנאי תלוי ועומד נגדם. עבירות של יבוא וסחר בסמים הן עבירות חמורות ויש בהם כדי לפגוע באנשים רבים ולאמללם עד סוף ימיהם. על בתי המשפט להקשיח את עמדתם ביחס לעבירות אלה. בנסיבות המקרה אין לסמוך על המערערים כי לא יפעלו בענייני סמים בכל דרך חלופית למעצר.
(בפני: השופט אריאל. עוה"ד משה מרוז ודוד יפתח לעוררים, עו"ד גב' אופירה דגן למשיבה. 18.2.99).
ע.א. 1639/97 - אגיאפוליס בע"מ ואח' נגד הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה
*סמכותו של בימ"ש לפסוק "על פי הדין" גם כאשר הוסכם שיהיה מוסמך לפסוק ל"פשרה" (הערעור נדחה).
בין הצדדים נחתם הסכם אופציה ולאחר מכן הסכם להחכרת מקרקעין של המשיב למערערים וההסכם הופר ובוטל. הוגשו תובענות לביהמ"ש המחוזי והצדדים הסכימו כי ביהמ"ש יפסוק "על דרך הפשרה" לפי סעיף 79 א' לחוק ביהמ"ש תיקון מס' 15. ביהמ"ש פסק בסופו של דבר על פי הדין והשאלה שהתעוררה היתה אם הוסמך ביהמ"ש הדן "על דרך הפשרה" לפסוק בין לדין ובין ל"פשרה" כאמור במקורותינו. המערערים טוענים כי ביהמ"ש צריך היה לפסוק לפשרה ולא לפסוק לטובת המשיב על דרך הדין. הערעור נדחה. בפסק דין עיקרי שניתן מפי השופט אילן הובהר כי גם אם ביהמ"ש הוסמך לפסוק בדרך של פשרה יכול הוא לפסוק על פי הדין ואין הוא חייב לפסוק פסיקה של פשרה בין הגישות של שני הצדדים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אילן. עו"ד נשיץ למערערים, עוה"ד עמוס האוזנר, חורין מועין ואלדד פירון למשיבים. 17.1.99).
בג"צ 102/99 - אורי משגב נגד הכנסת ואח'
*חוקיות מועד הבחירות שנקבע בחוק התפזרות הכנסת (העתירה נדחתה על הסף).
ביום 4.1.99 התקבל בכנסת חוק התפזרות הכנסת ה- 14 ונקבע כי הבחירות לכנסת ה- 15 יערכו כעבור כ- 4.5 חודשים. העותר טוען כי
חוק התפזרות הכנסת נוגד את חוק יסוד: הממשלה. טענתו היא כי חוק היסוד אמנם אינו קובע כי במקרה שנתקבל חוק התפזרות הכנסת יתקיימו הבחירות תוך 60 ימים, אלא כי במקרה של הבעת אי אמון בראש הממשלה או במקרה שחוק התקציב לא מתקבל תוך 3 חודשים לאחר תחילת שנת הכספים, ובדומה לכך אם יתפטר ראש הממשלה על ידי הגשת כתב התפטרות לנשיא המדינה יערכו בחירות מיוחדות תוך 60 ימים. אך טענת העותר היא כי בנסיבות בהן נתקבל חוק התפזרות הכנסת, יש לראות חוק זה כאילו הוא הבעת אי אמון בראש הממשלה או כאילו התפטר ראש הממשלה ועל כן מתחייב מכך כי הבחירות יערכו תוך 60 ימים. העתירה נדחתה על הסף.
העובדה שרוב חברי הכנסת תמכו בחוק התפזרות כנסת אין פירושה הבעת אי אימון בראש הממשלה כמשמעותה בחוק יסוד: הממשלה. הבעת אי אימון, במשמעות זו, אינה זהה לחוסר אימון, או אי הסכמה, או מורת רוח, אלא הצבעה מסוג מסויים המוסדרת באופן מפורט בהוראות של תקנון הכנסת. יתירה מזאת, ביום שנתקבל חוק התפזרות הכנסת, הועלתה בכנסת גם הצעה להביע אי אמון בראש הממשלה והצעה זו לא נתקבלה. גם העובדה שראש הממשלה עצמו הצביע בעד פיזור הכנסת אין בה משום התפטרות. התפטרות ראש הממשלה מחייבת הגשת כתב התפטרות לנשיא המדינה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' דורנר. החלטה -השופט זמיר. עו"ד יצחק אבירם לעותר. 17.1.99).
ע.פ. 6085/96 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס בת קטינה ע"י אביה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של אינוס ומעשה סדום שביצע בבתו הקטינה, שהיתה בת 16 בעת ביצוע המעשים. מדובר בבעילה ומין אוראלי בכפייה במשך תקופה של מספר שבועות. הקטינה חששה להתלונן בגלל איומי הנאשם שירצח אותה והעניין התגלה רק כאשר המתלוננת סיפרה על המעשים לחברה שדיווחה על כך וכך הגיע הדבר לידיעת המשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה שורה של נסיבות לקולא ואולם ניצול הבת חסרת האונים ע"י אביה בצורה ברוטלית, כפי שבא לידי ביטוי במקרה זה, טעונה תגובה הולמת מצד ביהמ"ש והעונש שנגזר למערער אינו חורג במידתו.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אילן. עו"ד דוד דרעי למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 29.12.98).
בש"פ 154/99 - סבטלנה אלטשולר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בחודש אוקטובר 98 הגיעו לישראל בדואר אוויר ששה ספרים בהם הוסתר ק"ג קוקאין. הספרים נשלחו מקולומביה לישראל על שמו של פלוני (שלא היה מודע לסם שהיה מוסתר בהם). לאחר זמן התקשרה העוררת עם פלוני, הגיעה לדירתו וקיבלה לידיה את הספרים "בידיעה שבהם הוחבא הסם המסוכן". ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העוררת עד תום ההליכים. העוררת אינה חולקת כי יש ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר. אולם היא מבקשת שביהמ"ש יסתפק בחלופת מעצר בביתם של הורי בעלה. היא מבססת בקשתה על נסיבותיה האישיות. היא עלתה לישראל לפני 5 שנים לערך יחד עם בעלה. בעלה נסע לקולומביה נעצר שם, נשפט בגין עבירות סם ונדון ל-12 שנות מאסר. היא נותרה בישראל עם בת אחת בגיל 5
שנים. נוסף לכך העוררת עצמה מצוייה במצב קשה מבחינה גופנית ונפשית, בשל פגיעה קשה בתאונת דרכים, לפני 12 שנים לערך. הערר נדחה.
אכן, מצבה של העוררת מעורר רחמים. אולם, מן הצד השני, יש לזכור גם את המסוכנות הרבה לציבור הנובעת מן הסחר בסמים מסוכנים. הראיות לכאורה מלמדות כי העוררת לא נפלה כקרבן תמים ברשת של סוחרי סמים, אלא עשתה עצמה ביודעין חוליה ברשת זאת, ואין בכך כדי לשנות שהיא לא היתה שותפה בסחר עצמו. המאבק בסמים אינו נעצר בסוחרי הסם, אלא הוא מקיף את כל הדרגים והשותפים למסחר בסם, לרבות בלדרים ומחזיקים בסם, הממלאים תפקיד חיוני ברשת של סוחרי הסמים. לכן נקבע לא פעם כי גם לגבי אמהות במצב דומה למצבה של העוררת, על אף המצוקה האישית, אין להסתפק במעצר בית.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד שי וולשטיין לעוררת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 19.1.99).
ע.פ.2789/98 - ד"ר בוגדן דקל נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש נדון ל- 9 שנות מאסר בגין שתי עבירות אינוס ומעשה מגונה. הוא הגיש שורה של בקשות לעיכוב ביצוע עונש המאסר ובקשותיו נדחו. עתה, שנה של ריצוי העונש, הגיש בקשה חדשה לעיכוב המאסר עד לערעור. נימוקו הוא סיכוי טוב לזכות בערעור וכן הוא מסתמך על החלטה שניתנה לא מכבר ע"י שופט ביהמ"ש העליון כי מן הראוי להפוך על פיו את הכלל שלפיו אין מעכבים ביצוע עונש מאסר עד לערעור, כדי למנוע אפשרות שמערער יימצא זכאי לאחר שריצה חלק מן העונש. הבקשה נדחתה.
בפועל אין מקום לדבר, בשלב זה, על שינוי בהלכה או בפרקטיקה של ביהמ"ש העליון. אכו ההלכה בעניין זה עומדת בפני בדיקה מחודשת, אך בשלב זה עדיין אין יסוד לומר כי חל שינוי בהלכה או בפרקטיקה של בית המשפט. ברם, גם אם בית המשפט ישנה את הפרקטיקה, עדיין קיימת אפשרות שהמבקש לא ייתפס על ידי השינוי, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד סלימאן איברהים למבקש , עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה.27.1.99).
ע.א. 6085/97 - הדר, חברה לביטוח בע"מ נגד רחל חדד ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיבים הם אשתו וילדיו של המנוח שנהרג בתאונת דרכים בנובמבר 94 בהיותו בן 25. נפסקו למשיבים פיצויים ושני הצדדים תוקפים את הסכום שנפסק. המערערת תוקפת גם את קביעת ביהמ"ש שהאלמנה לא היתה צפויה להשתכר בעתיד. ביהמ"ש קבע את כושר השתכרותו של המנוח ערב התאונה בכ - 3000 ש"ח לחודש, כארבע חמישיות מהשכר הממוצע במשק אותה עת. עם זאת חישב את הפסד ההשתכרות בעתיד בשיעור של 45 אחוז מעל לשכר הממוצע. הערעורים נדחו.
המנוח נפטר בגיל צעיר וביהמ"ש המחוזי ציין את פעילותו וחריצותו של המנוח והערכתו שהמנוח היה מגדיל את הכנסתו מעבר לשכר הממוצע במשק. בכך אין להתערב. כמו כן אין להתערב בקביעתו כי האלמנה לא התכוננה לצאת לעבודה עם לידת הילד השלישי. כן יש לדחות את כל הטענות האחרות של בעלי הדין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד משה עבדי למערערת, עו"ד גב' נעמי עמית למשיבים. 9.2.99).