תקציר סביר כרך נ"ג חוברת 8

בש"א 7407/98 - שמעון בן עזרא נגד הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ

*הענקת פטור מהפקדת ערבון בערעור לאחר שניתן פטור מאגרה(ערעור על החלטת הרשמת שלא לפטור את המערער מהפקדת ערבון - הערעור נתקבל).

א. המערער הגיש לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע, הנוגעות להליכי הוצל"פ שנקט נגדו המשיב. עם הגשת הבקשה לרשות ערעור הגיש המערער בקשה לפטור מתשלום האגרה. בקשה זו נסמכה על תצהירו של המערער ועל תיאור מצבו הכספי בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. כן טען המערער כי סיכוייו לזכות בהליך העיקרי טובים. הרשמת (השופטת אפעל-גבאי) נענתה לבקשה ופטרה את המערער מתשלום האגרה. בהמשך הגיש המערער בקשה לפטור מהפקדת הערבון וציין בבקשתו כי לאחר שהופטר מתשלום אגרה הרי "כדי לקבל פטור גם מהפקדת ערבון על ביהמ"ש להשתכנע שיש למבקש סיכוי ממשי לזכות בבקשה לרשות ערעור". לדעתו יש לבקשתו לרשות ערעור סיכוי ממשי להתקבל נוכח השאלה העקרונית העולה ממנה, לטענתו, היינו "האם מוסמך ראש ההוצל"פ להכריז על חייב מוגבל באמצעים מיד לאחר חקירת יכולת, שנעשית על פי בקשת הזוכה ולא על פי בקשת החייב". בקשת הפטור מערבון לא התייחסה כלל למצבו הכספי של המערער. הבקשה לפטור מחובת ערבון נדחתה ע"י הרשמת (השופטת אגמון) שקבעה כי המערער לא הוכיח שמצבו הכלכלי אינו מאפשר הפקדת ערבון וכן כי סיכויי הבקשה לרשות ערעור אינם כאלה המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערבון. הערעור נתקבל.
ב. ההכרעה בשאלה אם זכאי המערער לפטור מערבון מחייבת התייחסות לשתי סוגיות שונות: האחת - יכולתו הכספית של מבקש הפטור, והשניה - סיכויי ההצלחה בהליך בגינו מתבקש הפטור. במסגרת הסוגייה הראשונה התעוררה השאלה מה דינו של בעל דין שקיבל פטור מתשלום אגרה ובמועד מאוחר יותר פנה בבקשה לקבל פטור מהפקדת ערבון. על פי תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, מהשחליט רשם לפטור את המערער מתשלום אגרה, מוטל עליו לשקול גם את ההצדקה למתן פטור מערבון. חוסר היכולת הכספית, שהביא למתן הפטור מהאגרה, הוא העומד בבסיס החובה המוטלת על הרשם לבחון את האפשרות לפטור מחובת ערבון. חובה זו מוטלת על הרשם אך מבלי שנתבקש הפטור ומבלי שהמבקש ישוב ויטען בעניין זה. עם זאת, קיים שוני בין פטור מאגרה לבין פטור מהפקדת ערבון שכן כשמדובר בפטור מאגרה ההקלה הניתנת היא מצד המדינה המוותרת על האגרה שהיא זכאית לה, ואילו כשמדובר בהפקדת ערבון שנועד להבטחת המשיבים המוטרדים לדיון נוסף בפני ערכאת הערעור, שלא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות. מטעם זה אין הרשם יכול לפטור את המערער מהפקדת ערבון כפועל יוצא מובן מאליו מהפטור שניתן בתשלום האגרה, ועליו לשקול שיקולים נוספים, לאחר שישמע את עמדת המשיבים לערעור. שוני זה מחייב בין השאר כי בעת בחינת הבקשה לפטור מערבון יינתן משקל גם (ובעיקר) לשאלת סיכויי ההצלחה בערעור ולא רק יכולתו הכספי של מבקש הפטור.
ג. ההכרה בצורך להעניק הגנה ראוייה לאינטרס של המשיב, אין משמעותה כי יש להטיל על מבקש הפטור נטל נוסף בכל הנוגע להוכחת חוסר יכולתו הכספית. משקיבל בעל דין פטור מתשלום האגרה, לאחר שהוכיח כי אין ביכולתו לשלמה, קמה החזקה, כי הוכחה גם חוסר יכולתו להפקיד את הערבון או להפקיד ערובה אחרת תחתיו. במצב דברים זה מוטל הנטל על המשיב לסתור את החזקה ולהוכיח את יכולתו הכספי של מבקש הפטור. משהוכיח המבקש כדין את חוסר יכולתו הכלכלית לפטור מאגרה, אין, בדרך כלל, לשוב ולדורש ממנו להוכיח חוסר יכולת זאת בעת הבקשה למתן פטור מערבון, כאשר בקשות אלה אינן נשמעות יחדיו. בנסיבות המקרה דנא קמה למערער חזקה
בדבר חוסר יכולתו להפקיד את הערבון ולא היה עליו לשוב ולטעון בעניין זה במועד בקשת הפטור מערבון. המשיב לא סתר את החזקה האמורה.
ד. באשר ליסוד השני - העוסק בסיכויי ההצלחה של בקשת רשות הערעור, המסקנה היא, מבלי להביע עמדה חד משמעית לגופו של עניין, כי סיכוייו של המערער בבקשת רשות הערעור, אינם תלושים במידה המצדיקה את שלילת הפטור. התוצאה היא שיש לקבל את הערעור ולפטור את המערער מחובת הפקדת ערבון.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יוסף פנדריך למערער, עו"ד גב' שרון כהן למשיב. 11.2.99).

ע.פ. 1767/94 - חגי יוסף ומוסטפה סרסור נגד מדינת ישראל

*סירוב לשלם פיצויים והוצאות למי שנעצרו והואשמו ברצח ושוחררו(הערעור נדחה).

א. המערערים הועמדו בשעתו לדין באשמת רצח והיו עצורים כשנתיים. בתוך כך הורשע אדם אחר ברצח והשניים שוחררו. בעקבות זאת הגישו תביעה לפיצויים מהמדינה וכן ביקשו לשלם להם הוצאות הגנתם. תביעתם התבססה על סעיף 80(א) לחוק העונשין הקובע כי בית משפט רשאי לצוות על אוצר המדינה לשלם פיצויים לנאשם שזוכה אם לא היה "יסוד להאשמה". ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי אין לומר שלא היה יסוד לאשמה בעת שהמערער נעצר והועמד לדין. הערעורנדחה.
ב. צודקים המערערים בטענתם שהעובדה שבימ"ש בדק את חומר הראיות בעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים אין בה, כשלעצמה, כדי לדחות את התביעה. אולם ביהמ"ש יכול להתחשב גם בעובדה זו כשהוא בא לקבוע אם היה יסוד להאשמה מלכתחילה.
ג. את הבקשה לפיצויים והוצאות ניתן להגיש בעל פה ואז אין צורך בתצהיר. בענייננו הגיש המערער יוסף את בקשתו בהמרצה בכתב וצירף תצהיר. הוא לא נחקר על תצהירו, ולטענתו, משלא נחקר על תצהירו היה על ביהמ"ש לבסס את החלטתו על הנאמר בתצהיר. טענה זו אין לקבל. בקשה כגון זו שהגישו המערערים אין צורך, כאמור, להגיש בכתב ואין צורך בתצהיר. על כן אין לזקוף לחובת המדינה את אי חקירתו של יוסף על תצהירו. יחד עם זאת צריך היה ביהמ"ש לקחת בחשבון בהחלטתו גם את הנאמר בתצהיר.
ד. לגופם של דברים, מבדיקת כל החומר שהיה בידי התביעה, ובהתייחס לנסיבות שבהן יחליט בימ"ש להיענות לבקשה לפיצויים והוצאות, המסקנה היא שאין להתערב בפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, טירקל. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אביגדור פלדמן למערערים, עו"ד גב' נאוה בן-אור למשיבה. 7.2.99).

ע.א. 6514/96 - חניון המרכבה חולון בע"מ נגד עיריית חולון

*רשות להתגונן בתביעה לתשלום ארנונה(מחוזי ת"א - ת.א. 72/95 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת ביקשה רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה נגדה על ידי המשיבה עקב אי תשלום ארנונה לשנים 94-90 בסכום של קרוב ל- 4 מליון ש"ח כמחזיקת חניון. הבקשה התבססה על אי גילוי מסמכים, טענת "איני מחזיק" בחלק מן המקרקעין, הבטחה מינהלית לתשלום ארנונה בשיעור נמוך, חוסר סבירות ואפלייה לעומת בעלי חניונים אחרים. בקשתה נדחתה והערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לאי גילוי מסמכים - ככלל, זכאי נתבע בסדר דין מקוצר לבקש בתנאים מתאימים, גילוי מסמכים לפני הגשת הבקשה לרשות להתגונן, אך אין לקבל את הטענה כי עצם אי גילוי המסמכים מהווה עילה למתן רשות להתגונן. הנסיבות בענייננו אינן מצדיקות מתן רשות להתגונן מטעם זה.
ג. טענת "איני מחזיק" של המערערת נדחתה באשר הועלתה לראשונה בבית המשפט כטענת הגנה ללא קבלת רשות - בענין זה יש לקבל את הערעור. טענת "איני מחזיק" שלא באה בגדרם של אלה שבהם יש לקבל רשות כדי להעלותם בפני בית המשפט, ניתן להעלות בבית המשפט ללא נטילת רשות וכזו היא הטענה בענייננו.
ד. אשר להבטחה מינהלית הנטענת - דינה להדחות שכן היא נטענה באורח כללי. על הטוען לקיומה של הבטחה מינהלית לשכנע כי ההבטחה ניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי. התצהיר שהוגש כאן אינו עונה על הדרישה. לא פורטו בו היסודות שקיומם הכרחי לגיבוש הבטחה מינהלית.
ה. המערערת טוענת חוסר סבירות של שיעורי הארנונה שנקבעו לחניון שלה. על פי הטענה, היה על העיריה להביא במכלול שיקוליה את ההכנסה הנצמחת מן החניון שלה המשרת משאיות לעומת ההכנסה מחניונים רגילים. כמו כן, התעריפים בחולון גבוהים מאלה שברשויות אחרות. בטענות אלה יש לתת רשות ערעור. אמנם, המבקש רשות להתגונן נדרש לפרט את הגנתו וזאת לא עשתה המערערת, אולם כאשר טענה נטענת בגדר בקשה לרשות להתגונן די להראות קיומה של הגנה אפשרית, ולכן ניתן להסתפק בתצהיר כמות שהוא. על כן יש לתת למערערת רשות להתגונן בטענות של "איני מחזיק" וחוסר סבירות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן . עו"ד גלדקוב למערערת, עו"ד בר-און ויגור למשיבה. 3.2.99).

מ"ח 7558/97 - סימון בן ארי נגד מדינת ישראל

*סירוב להורות על משפט חוזר בהרשעה ברצח(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).

א. ביום 14.7.91 נרצח בביתו שבפתח תקוה במהלך שוד, חלפן כספים (להלן: המנוח). המבקש הכיר את המנוח, התקשר לבית המנוח פעמיים בבוקר הרצח ולאחר מכן הגיע לדירת המנוח ושהה בה בעת ביצוע הרצח ובמהלך שהותו נדקר המבקש וכתמי דם שזוהה כדמו נמצאו במספר מקומות בדירת המנוח. משנעצר ונחקר הכחיש תחילה כל זיקה למנוח ומסר מספר גירסאות כוזבות באשר לנסיבות פציעתו ולנגיעתו למנוח, בהמשך הודה כי היה בבית המנוח בעת הרצח, אך טען כי המנוח היה ידידו ובמקרה נמצא במקום ונאבק עם השודדים. סמוך לאחר הרצח נעצרו שלשה חשודים: בן עזרא, יוסף וסרסור.בן עזרא הורשע ברצח. בעת ערעורו של בן עזרא התקיים גם משפטו של המבקש בהרכב אחר והמבקש הורשע ברצח. כיוון שכך הודיעה הפרקליטות לביהמ"ש העליון כי בהתחשב בעובדה שהרשעתו של בן עזרא מבוססת בעיקר על הודייתו, ולעומתה עומדת הרשעת בן ארי (המבקש) על יסודות מוצקים של ראיות חיצוניות, מסכימה המדינה לזיכויו של בן עזרא.
ב. בערעורו של המבקש הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבדוק את החומר במשפטו של המבקש על רקע משפטו של בן עזרא והחומר שהיה במשפטו של בן עזרא. ביהמ"ש המחוזי דן מחדש בנושא וקבע כי אין לסמוך על בן עזרא, כי הוא עד שקרן, וכי הרשעת המבקש לא התבססה כלל על עדותו של בן עזרא. כיוון שכך חזר והרשיע את המבקש. המבקש שב וערער לביהמ"ש העליון וערעורו נדחה ברוב דעות. התקיים
דיון נוסף ובו אושרה הרשעת המערער ברוב של 4 נגד 3. בקשה לקיום דיון נוסף שני בהרכב מורחב נדחתה בהסתמך על ההלכה שאין דיון נוסף על דיון נוסף. עתה מבקש המבקש לקיים משפט חוזר בהסתמך על סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחתה.
ג. בהחלטתו מתייחס הנשיא למסכת האירועים שעבר עניינו של המבקש ול"סעיף העוללות" של אפשרות למשפט חוזר במקרה של "עיוות דין". הנשיא מנתח את המונח "עיוות דין" ומשמעותו בהקשר הדברים ומסקנתו היא שאין להחיל על המקרה דנא את האפשרות של קיום משפט חוזר בשל "עיוות דין". כל הטענות הנטענות כאן הן למעשה בקשה לערעור נוסף על ההליכים שהיו עד כה ולא לשם כך נוצר המשפט החוזר. כאשר מתבקשת החלטה בדבר משפט חוזר, אין השופט הדן בבקשה נדרש לשאלה אם הוא מסכים לכל אחד ואחד מנימוקי כל אחד מהשופטים שסברו שיש להרשיע את המבקש, אלא אם על פי השקפתו של השופט הדן בנושא, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין וכי המבקש הוא חף מפשע ובענייננו אין לומר כי הדבר כך.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד איתי בן נון למבקש, היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין למשיבה. 3.2.99).

מ"ח 7929/96 - אחמד כוזלי ואח' נגד מדינת ישראל

*קבלת בקשה למשפט חוזר בהרשעה ברצח(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בחטיפתו וברציחתו של הילד דני כץ וערעורם לביהמ"ש העליון נדחה. גם בקשתם לעריכתו של דיון נוסף נדחתה ע"י הנשיא לשעבר שמגר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המבקשים על יסוד שלשה נדבכים: דחיית טענות האליבי שהובאו ע"י המבקשים באשר לקורות מעשיהם ביום הרצח של הילד דני כץ; אימוצן של הודאות המבקשים כפי שניתנו בפני חוקרי המשטרה בהזדמנויות שונות במהלך החקירה; חיזוקים שנמצאו להודאות בדמות "דבר מה נוסף". שופטי ביהמ"ש המחוזי נתנו גם משקל להצעתם של שלשה, מתוך חמשת המבקשים, במהלך חקירתם, לשמש כעדי מדינה. המבקשים, למעט המבקש 3, לא העידו במהלך המשפט, לא מסרו גירסה או הסבר בביהמ"ש - לא להודאותיהם ולא למעשיהם ביום הרצח, והמבקש 3 שכן העיד, מצא ביהמ"ש את עדותו לא מהימנה. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המבקשים הן לעניין קבילות הודאותיהם והן לעניין משקלן. אשר לסתירות ולאי התאמות שבין ההודאות של המבקשים וגירסאותיהם ציין ביהמ"ש העליון כי בסופו של דבר נמצא מכנה משותף רחב וברור בין גירסאות החמשה, וכי מכנה משותף זה, בייחוד נוכח הימנעותם של כל המבקשים (למעט מבקש 3) מלהעיד, מקים מסגרת ראייתית יציבה דיה למסקנת ביהמ"ש המחוזי בדבר אשמת המבקשים. בערעור ביקשו המבקשים להגיש ראיות חדשות ובקשתם נדחתה.
ב. בספטמבר 92 פנה ב"כ המבקשים, שנטל על עצמו את ייצוגם החל מן הערעור, בטענה כי המבקשים חפים מפשע והודאותיהם אינן אמת. שר המשפטים מינה את המשנה ליועץ המשפטי, עו"ד יהודית קרפ, לבחון את טענות המבקשים תוך בדיקת מכלול חומר החקירה והפרוטוקולים והיא הגיעה למסקנה כי התמיהות והקושיות שבתיק יכולות לבסס עילה לקיומו של משפט חוזר. בעקבות דו"ח קרפ פנה ב"כ המבקשים ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לקיים משפט חוזר והיועץ המשפטי מיכאל בן יאיר סיכם עמדתו בעניין זה בקבעו כי אינו מתנגד לבקשה לקיום משפט חוזר. בעקבות חילופי גברא בתפקיד היועץ המשפטי הוצגה בפני ביהמ"ש העליון עמדה מחודשת של היועץ המשפטי מר אליקים
רובינשטיין שעמדתו תאמה את עמדת פרקליטות המדינה שאין מקום לעריכת משפט חוזר. הבקשה למשפט חוזר נתקבלה.
ג. הסניגוריה הציבורית ביקשה להצטרף להליך כ"ידיד בית המשפט" והמשיבה התנגדה לכך. אעפ"כ החליט נשיא ביהמ"ש העליון לקבל את בקשת הסניגוריה הציבורית וזו התייצבה ותמכה בקיום משפט חוזר. עמדת הסניגוריה הציבורית היתה כי למבקשים היה ייצוג בלתי הולם בערכאה הראשונה ויש בכך בפני עצמו משום עילה לקיום משפט חוזר.
ד. המסגרת הנורמטיבית לקיומו של משפט חוזר קבועה בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. אחת החלופות בין העילות המצדיקות משפט חוזר הינה כי "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". זו "עילת סל" למשפט חוזר כדי שלא יהיו ידיו של ביהמ"ש כבולות מלהיעתר לבקשה במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם התעורר בלבו חשש של ממש כי נגרם עיוות דין והם אינם נכללים בגדר העילות האחרות למשפט חוזר. בענייננו נטענה גם עילה אחרת לפי סעיף 31(א) והיא חומר חקירה שנתגלה במהלך הכנת דו"ח קרפ ושלא היה בפני הערכאה השיפוטית בעת המשפט. הנשיא ברק התייחס בהרחבה לעילה של "עיוות דין", לפירושו של המונח ולנושאים שעליהם חלה עילה זו כ"עילת סל" כללית.
ה. להלן מנה הנשיא את הטעמים שהביאו אותו לכלל החלטה להורות על משפט חוזר, והם: חילוקי הדעות והעמדות השונות, לרבות העמדות וחילוקי הדעות שבין הגורמים הציבוריים - מקצועיים המעורבים בעניין ובכלל זה המחלוקת שנפלה בין חוות דעתו של היועץ המשפטי בן יאיר לבין חוות דעתו של היועץ רובינשטיין; חומר חקירה חדש הנוגע לחקירת השב"כ בעניין, חקירה שהוכחשה בעת המשפט הראשון; כשל הייצוג באשר מוסכם על הכל כי הייצוג של המבקשים לא היה הולם בשל התנאים בהם נאלצו הסניגורים לנהל את הגנתם ושלא היו בשליטתם, ובולטת מכל העובדה שהמבקשים לא הועדו בערכאה הראשונה וכשל זה נתפס - ובצדק - ע"י כל הערכאות שדנו בתיק זה, כ"עקב אכילס" של ההליך כולו; דינמיקת החקירה ותבנית ההודאות של המבקשים; בדיקת הפוליגרף וחיזוקים ואינדיקציות לחפות המבקשים. כל אחת ואחת מהטענות האמורות לא היה בה כשלעצמה כדי לשכנע בצורך במשפט חוזר, אך כשכל אלה מצטרפות יחד מוצדק להורות על קיומו של המשפט החוזר.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אביגדור פלדמן, גב' סמדר בן נתן וגב' רונית רובינסון למבקשים, היועצים המשפטיים מיכאל בן יאיר, אליקיים רובינשטיין, גב' עדנה ארבל, גב' נאוה בן אור, גב' יסכה ליבוביץ, גב' לילי בורישינסקי וגב' רונית וינרוב למדינה, פרופסור קנת מן הסניגור הציבורי, ועוה"ד גב' דנה מרשק-מרום ויואב ספיר לסניגוריה הציבורית. 16.2.99).

ע.א. 6277/95 - התאחדות עולי רומניה - סניף חיפה נגד אלי קרן

*מתנה לאחר המוות שלא בדרך צוואה(הערעור נדחה).

א. המערערת הגישה תובענה למתן פס"ד הצהרתי בדבר בעלות בדירה הרשומה ע"ש המשיב. הדירה היתה בעבר בבעלותו של אחד אנג'ליק עקיבא (להלן: עקיבא). המשיב זכה בדירה כתוצאה מצוואה שעשה עקיבא לבת זוגתו וזו עשתה צוואה לטובת המשיב. לטענת המערערת העביר לה עקיבא את הדירה במתנה בהיותו בחיים. המערערת מסתמכת על הסכם בין עקיבא למערערת שנחתם ע"י עקיבא בתאריך בלתי ידוע שלפיו הוא מעביר את הדירה למערערת ללא תמורה; הצהרה של עקיבא שנחתמה בתאריך בלתי ידוע בפני
פרקליטה של המערערת המצוייה בטופס מס שבח שבו מצויינת המערערת כקונה ללא תמורה; הצהרה חתומה ע"י עקיבא לצורך פטור ממס שבח, בה נאמר שהוא מעביר את כל זכויותיו בדירה ללא תמורה למערערת; יפוי כח בלתי חוזר עליו חתם עקיבא ובו ייפה את כוחו של פרקליט המערערת להעביר את הדירה ע"ש המערערת. לטענת המערערת מנהלת היא את פעילותה בדירה נשוא המחלוקת מאז דצמבר 86, כשעקיבא עוד היה בחיים, ולכן, כך טענתה, הוקנתה לה הדירה עוד בחיי עקיבא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שעקיבא התכוון להעניק לה את הדירה במתנה לאלתר, אלא לאחר מותו, ועל כן אין המתנה תקפה בהתחשב בהוראות חוק הירושה. הערעור נדחה.
ב. על מנת להצליח בתביעתה היה על המערערת להוכיח, שכוונתו של עקיבא היתה להקנות לה את הדירה שלא לאחר מועד פטירתו, שאחרת התחייבותו בטלה, מאחר ולא ניתנה בדרך של צוואה כאמור בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. נקודת המחלוקת היא המועד בו התכוון עקיבא שהמתנה תכנס לתוקף. גם אם עקיבא אכן התכוון להקנות את הדירה במתנה, הרי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שהוא התכוון להעניק את הדירה במתנה לאלתר. בכל התקופה שבה החזיקה המערערת בדירה היא לא נהגה בה מנהג בעלים. היא גם נמנעה מלרשום לזכותה הערת אזהרה מכוחה של ההתחייבות הנטענת ולא ביצעה העברה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אריאל. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד א. דר למערערים, עו"ד זיו פוקס למשיב. 9.2.99).

ע.א. 4491/97 - בת שבע ויוסף ג'ינו נגד האגודה האיטלקית...

סמכות דיון בהליכי פינוי שעניינם זכות חזקה במקרקעין. העברת דיון מבימ"ש שאינו בעל סמכות לבימ"ש בעל סמכות(הערעור נדחה).

א. המשיבה השכירה למערערים חלקות מקרקעין שונות בשטח של כ-160 דונם שעליהם נטועים מטעים. במקרקעין קיים מבנה בו ניהלו המערערים מסעדה. בעקבות סכסוך בין הצדדים תבעה המשיבה בבימ"ש השלום בטבריה את סילוק ידם של המערערים מהמקרקעין. הצדדים הגיעו להסכם פשרה שלפיו יפנו המערערים את המקרקעין, אלא אם כן ישלמו למשיבה סכומי כסף שונים, הנקובים בהסכם, במועדים שנקבעו בו. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פס"ד שבו נקבע כי "יינתן בזה פס"ד של פינוי מהמקרקעין ומהמסעדה, כפוף לתנאים כמפורט בהסכם" (להלן: "פסק הפינוי"). המשיבה פנתה ללשכת ההוצל"פ בבקשה לביצוע פסק הפינוי, בטענה שהמערערים לא שילמו לה את הסכומים המוסכמים במועד. בקשתה להמשיך בהליכי הוצל"פ נתקבלה ע"י ראש ההוצל"פ. המערערים הגישו בקשה לעיכוב הליכי הביצוע, בה טענו כי מספרי החלקות נשוא ההליך בהוצל"פ אינם זהים למספרי החלקות נשוא פסק הפינוי. ראש ההוצל"פ קבע כי השינוי שחל במספרי החלקות נשוא הסכסוך הינו שינוי פורמלי בלבד וכן קבע כי בכתב התביעה המתוקן שהגישה המשיבה לבימ"ש השלום צויינו כבר מספרי החלקות החדשים. המערערים לא ביקשו לערער על החלטות ראש ההוצל"פ אלא הגישו לביהמ"ש המחוזי בנצרת תובענה, על דרך המרצת פתיחה, בה עתרו למתן פס"ד הצהרתי שהמשיבה אינה רשאית לפנותם מהמקרקעין. השופטת המחוזית דחתה את התובענה בנימוקים שונים ובכללם מהטעם שהסמכות לדון בה היא בידי בימ"ש השלום. הערעור נדחה.
ב. אין צורך לבחון את קביעותיה של השופטת לגופן, שכן היא עצמה קבעה שהעניין אינו בסמכותה. תובענה זו, להצהרה כי המשיבה מנועה מלהמשיך בהליכי הפינוי, עניינה בזכות חזקה של המערערים במקרקעין וככזו נופלת היא בגדר סמכותו של בימ"ש השלום על פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט. העובדה שהמערערים טוענים כי חלקה אחת כלל אינה בבעלות המשיבה אינה משנה לעניין הסמכות. אם וככל שלצורך
ההכרעה בעניין זה נדרש דיון בשאלת הבעלות בחלקה, הרי שיהיה על בימ"ש השלום לדון בה מכח סמכותו הנגררת על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט.
ג. בסיכומים העלו המערערים לראשונה טענה חדשה ולפיה היה על ביהמ"ש המחוזי, לאחר שמצא כי אינו מוסמך לדון בתובענה, להעבירה - על פי הוראות סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט - לבימ"ש השלום. אין לקבל טענה זו ולו מן הטעם שהמערערים העלו אותה לראשונה בסיכומים. הטענה לא נכללה בכתב הערעור ועל פי הוראת תקנה 415 לתקנות סדר הדין אין על ביהמ"ש להידרש לה. ברם, גם לגופם של דברים, אין סעיף 79(א) הנ"ל מחייב את ביהמ"ש חסר הסמכות להעביר את העניין לביהמ"ש המוסמך, במקום לדחות את התביעה, אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן על פי שיקול דעתו. בדרך כלל לא ימהר ביהמ"ש לדחות תביעה אך ייתכנו נסיבות בהן ימצא כי אין להעביר את התובענה ונראה שזו היתה עמדתו בענייננו.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, אנלגרד. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד יצחק ויסל ואייל זלר למערערים, עו"ד שלמה גוטרמן למשיבה. 8.2.99).

בש"פ 982/99 - מדינת ישראל נגד מיכאל בוגאיבסקי, רומן רבינוביץ סרגיי פלטונוב(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

*קבלת ערר על שחרור בערובה בעבירות של אינוס בצוותאא. המשיב 1 והמתלוננת מ' היו תלמידי מכינת קיץ לעולים חדשים באוניברסיטת חיפה והתגוררו במעונות האוניברסיטה. לפי הנטען באישום הראשון, במחצית השניה של ספטמבר 98, הגיעה המתלוננת לחדרו של המשיב ושם אנס אותה וביצע בה מעשה סדום. לאחר המעשים איים עליה כי אם תגלה את מה שקרה יהרוג אותה. על פי הנטען באישום השני, הגיעו המשיבים 2 ו-3 בדצמבר 98 לבקר את המשיב 1 במעונות האוניברסיטה ובערב הגיעה המתלוננת א', שלמדה עם המשיב 1 באותה כיתה והתגוררה אף היא במעונות, לחדרו של המשיב 1 בו שהו שלשת המשיבים. המתלוננת שתתה עם המשיבים וודקה ואחד מהם חבט בראשה במכשיר קהה. כתוצאה מכך התעלפה. המשיבים הפשיטו אותה, אנסו אותה בזה אחר זה התעללו בה וביצעו בה מעשה סדום. בסופו של דבר איימו על המתלוננת בסכין כי אם תספר את שקרה יהרגו אותה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר המשיבים עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם בציינו כי אין ראיות לכאורה המספיקות לצורך המעצר. באשר לאישום הראשון ייחס השופט משקל לכך שהמתלוננת המשיכה להתרועע עם המשיב 1 בתקופה שלאחר האונס שנטען. ביחס לאישום השני הגיע השופט למסקנה כי עקב "סדקים" במערכת הראיות אין די ראיות לכאורה. בין היתר הסתמך על תיעוד רפואי שלפיו "לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים באיזור הפרינאלי" ואף בבדיקה הרקטלית לא נמצאו סימני חבלה או שריטות. הערר נתקבל.
ב. שגה השופט בקבעו שאין בתיק ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של ההליכים. באשר לאישום הראשון - המתלוננת אכן מסרה את תלונתה רק כעבור שלשה חודשים מעת האינוס, אך כבר אבד הקלח על הגישה שלפיה כשהמתלוננת לא הזדרזה להגיש תלונתה בגין מעשה אונס יש בטעם זה כשלעצמו כדי להשמיט את הקרקע מתחת לתלונתה. היום כבר ידוע כי נסיבות רבות עלולות לגרום למתלוננת על מעשה מיני שבוצע בה לכבוש את תלונתה. המתלוננת אף נתנה הסבר אשר על פניו ובאופן לכאורי יכול להוות טעם להימנעותה מלהגיש את התלונה.
ג. אשר לאישום השני - המתלוננת א' מסרה גירסה מלאה ומפורטת במשטרה בדבר מסכת ההתעללויות והמעשים שלטענתה ביצעו בה המשיבים ולגירסתה נמצאו חיזוקים במידה מספקת. השופט התרשם מן העובדה שאין ממצאים רפואיים התומכים בגירסת המתלוננת,
אך אין לומר שהיעדר ממצאים מחייב את המסקנות הנטענות ע"י הסניגורים. אין כל תשתית ראייתית לקביעה כי המעשים שהמתלוננת מייחסת למשיבים היו צריכים בהכרח לגרום לחבלות בפי הטבעת ובמקומות אחרים. לעומת זאת יש ממצאים רפואיים התומכים בגירסת המתלוננת שנמצאו עליה שריטות וחבלות. די בראיות האמורות כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה לצורך המעצר.
ד. אשר לשאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר - התשובה היא שלילית. המעשים המיוחסים למשיבים והעבירות שהואשמו בהן מצביעים על הסיכון הנשקף מהם ומקימים חזקת מסוכנות. לא זו בלבד שעבירת האונס היא מעצם טיבה מעשה אלימות משפיל הכרוך באכזריות, אלא שבפרשה הנוגעת לאישום השני לוו מעשי המשיבים באלימות נוספת. כמו כן קיים חשש לשיבוש הליכי משפט לאחר שאיימו על המתלוננות שלא יתלוננו. כן היה נסיון לשחד את המתלוננת הראשונה כדי שתחזור בה מתלונתה. בנסיבות אלה אין להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עודד שחם לעוררת, עוה"ד גב' פזית וולף, שמואל קינן וגב' כרמלה רוטפלד (האפט) למשיבים. 21.2.99).

רע"א 143/98 - מחמד דיב נגד הסנה חברה... לביטוח וקרנית

*הגדרת "חריג" בפוליסת ביטוח שאת קיומו על המבטח להוכיח. *האם הסעת נוסעים בשכר מהווה חריג בפוליסה למרות הניסוח ההפוך של הפוליסה(מחוזי ת"א - ע.א. 1162/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).א. בקשת רשות הערעור מכוונת לשאלה משפטית אחת ויחידה. מדובר בפוליסת ביטוח חובה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כמקובל בפוליסות לגבי רכב פרטי, אין כיסוי ביטוחי במקרה של הסעת נוסעים בשכר. השאלה המשפטית היא: מי נושא בנטל השכנוע לגבי נסיבה זו? האם על המבוטח שהסיע נוסעים להראות כי ההסעה היתה ללא תמורה, או על המבטח, המבקש לשלול את הכיסוי הביטוחי, להוכיח כי ההסעה היתה בשכר. בענייננו, בסופו של יום היו כפות המאזניים מעויינות. הן בימ"ש השלום והן ביהמ"ש המחוזי בערעור גרסו כי נטל השכנוע על המבוטח ולכן דחו את תביעתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על פי הפוליסה "הכיסוי הביטוחי" יחול אך ורק על "שימוש שנעשה ברכב... לשימוש להסעת נוסעים שלא בשכר...". הכל מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח, הרי המבטח נושא בנטל להוכיח את "החריגים" לכיסוי הביטוחי. דא עקא, ההבחנה בין היסודות של מקרה הביטוח לבין החריגים מעוררת לעיתים שאלת פרשנות הקשה לפתרון. המנסחים מסוגלים לשלב בקלות חריגים לכיסוי הביטוחי בתוך עצם הגדרת יסודותיו של מקרה הביטוח והמקרה שלפנינו יוכיח. במקום לכתוב בפוליסה "הכיסוי הביטוחי" יחול על כל שימוש ברכב "מנועי" למעט "נוסעים בשכר או בתשלום" נכתב כי "הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק לשימוש ברכב להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום". היכן כאן הכלל והיכן החריג? השאלה האחרת היא, האם בכוחו של ניסוח גרידא לשנות את זהות נושא הנזק, או שמא נזקקים למבחנים "אובייקטיבים" שאינם נתונים לחכמת המנסח.
ג. בענייננו, ניתן לטעון כי מהותית, הסעת נוסעים הוא הכלל, והסעה בשכר הוא החריג. המקרה של הסעה בשכר או בתמורה הוא בבחינת חריגה אמיתית לכיסוי הביטוחי הכללי של הסיכון הנובע משימוש ברכב. תפיסה זו נשענת גם על הרקע החקיקתי של הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מדובר בביטוח חובה ופירוש מבנה הפוליסה על רקע דברי החקיקה מוביל למסקנה כי הכיסוי הביטוחי הוא מפני נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים במעורבות כלי הרכב, על כל השימושים המפורטים בחוק. כך שמקרה
הביטוח הוא בהתרחשות תאונת דרכים ושלילת הביטוח בשל "הסעת נוסעים בשכר" הוא חריג לכיסוי הביטוחי ונטל השכנוע רובץ על המבטח.
ד. אכן, העובדה כי נטל השכנוע מוטל על המבטח, אין פירושו של דבר כי המבוטח פטור בלא כלום. על פי עקרונות דיני הראיות הכלליים, מאחר שדבר ההסעה בתמורה או שלא בתמורה מצוי בידיעתו המיוחדת של הנוהג ברכב, הוא נושא בנטל הבאת הראיות. לכן, אם נמנע מלהביא ראיה כלשהי בדבר הסעה שלא בתמורה, הוא עלול לשאת בסיכון כי תביעתו תדחה על יסוד כמות הוכחה מופחתת מצד המבטח בדבר הסעה בשכר. לא זה המקרה בענייננו.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד רפאל שרון למערער, עו"ד גב' יעל אילני להסנה, עו"ד אלון בלגה לקרנית. 3.2.99).

רע"א 7539/98 - לוטם רהיטים בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*ביטול חוזה של מסירת שיק תמורת אי ביצוע הוצל"פ עקב הפעלת כפייה כלכלית על נותן השיק(מחוזי חיפה - בר"ע 1237/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב פתח תיק הוצל"פ נגד נגריית תל חי (להלן: החייב) למימוש שטרי משכון על מכונות בנגרייה. ביום 15.2.98 נתן ראש ההוצל"פ, לבקשת המשיב, צו תפיסה אצל צד ג' (המבקשת) לציוד הכולל 4 מכונות אשר תיאור שלהן וכל פרטי המכונות על מספריהן מפורט בצו. קבלן הוצל"פ התיימר לזהות בחצרי המבקשת שתי מכונות העונות על תיאור הציוד הממושכן וביקש להוציא את המכונות. המבקשת התנגדה בטענה שאלה מכונות שלה ולא של החייב ואלה לא מושכנו על פי שטרי המשכון הנ"ל. בין הצדדים היה דין ודברים באמצעות עורכי דין ובסיומו הוסכם כי תמורת סך של 100,000 ש"ח במזומן לא יפעל כונס הנכסים כנגד שתי המכונות. המבקשת מסרה למשיב שיק על סך 100,000 ש"ח ולמחרת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצל"פ ועיכוב מימוש השיק. ראש ההוצל"פ קבע כי לא הוכח שהמכונות שהמשיב מתיימר לזהותן כמכונות המשועבדות לו הן המכונות ששועבדו ועל כן הורה על ביטול ההליכים כלפי המטלטלין אצל המבקשת. יחד עם זאת דחה את הבקשה לעיכוב מימוש השיק. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי וטענה כי בשל לחץ, איומים, כפייה ועושק שהופעלו עליה יש להשיב לה את השיק. ביהמ"ש המחוזי אישר את מסקנת ראש ההוצל"פ. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השאלה העיקרית השנוייה במחלוקת היא אם מתן השיק ע"י המבקשת נעשה בנסיבות שהיתה בהן משום הפעלת כפייה כלכלית על המבקשת כאמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי). בעבר נקבע כי לשון סעיף 17 לחוק רחבה מספיק כדי לכלול גם כפייה כלכלית, המתקיימת כאשר אדם מתקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עיסקי-מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו. עוד נקבע בפסיקה כי רק במקרים בהם הלחץ כרוך בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, שחיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם, ניתן יהיה לבטל את החוזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב כי הפעולות שנעשו היו בגדר אזהרה בתום לב על הפעלת זכות, כאמור בהוראת סעיף 17(ב) לחוק החוזים, שאינה מהווה בגדר איום. אולם השתלשלות האירועים מביאה לידי מסקנה כי אין מדובר באזהרה בתום לב, אלא בהפעלת לחץ כלכלי "בלתי ראוי" על המבקשת.
ג. אזהרה בתום לב היא אזהרתו של מי שמאמין בכנות, אף אם לא בצדק, כי הוא בעל הזכות. לא ניתן לומר בענייננו כי בבואו לתפוס את המכונות, סבר המשיב בתום לב, כי מדובר במכונות המשועבדות לו. בהחלטתו מיום 15.2.98 פירט ראש
ההוצל"פ את רשימת המכונות עם מספריהן הסידוריים. בבואו לתפוס את המכונות, זיהה המשיב את המכונות, לא לפי מפרט טכני או סימני הזיהוי של היצרן, אלא לפי פונקציה שהמכונות מילאו. המבקשת הציעה שהמכונות תיבדקנה ע"י מהנדס מומחה לצורך זיהויין הוודאי, אך המשיב התנגד להצעתה. סירוב זה מעיד על חוסר תום לב. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי בשעה שהזהיר את המבקשת, שאם לא תענה לדרישתו למסור שיק על סך 100,000 ש"ח, יוצאו המכונות ממפעלה, סבר המשיב בתום לב כי המכונות משועבדות לו.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיוון שהמו"מ נערך בין עורכי דין היתה בפני המבקשת ברירה סבירה אחרת זולת הכניעה ללחצי המשיב. בכך טעה ביהמ"ש. בהתחשב בתוצאה הקשה שהיתה מתקבלת אילו סירבה המבקשת לדרישת המשיב, דהיינו שהוא יממש את איומיו ויוציא באותו יום את המכונות, ברי שהלחץ עליה היה מיידי וקשה, שכן המבקשת היתה באמצע עבודות שהיו עשויות להיפסק והיתה נכנסת לסיכון של תביעות מצד לקוחותיה. בנסיבות אלה דין הערעור להתקבל ויש לעכב את מימוש וגביית השיק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד מרדכי סטורזי למבקשת, עו"ד משה גלר למשיב. 21.2.99).

ע.א. 6553/96 - צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד אהרון מלצר וקיבוץ יפתח

פיצויים בתאונת דרכים. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי מהפיצויים(מחוזי ת"א - ת.א. 1006/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. ביום 2.6.89 נפגע המשיב בתאונת דרכים בדרכו לעבודתו (להלן: התאונה השניה). התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כתאונת עבודה ולמשיב נקבעה נכות בשיעור %100 עד לינואר 91 ומאותה עת ואילך הועמדה על %55. כ-7 שנים לפני התאונה השניה, במרץ 82, נפגע המשיב בתאונת דרכים שהוכרה אף היא כתאונת עבודה (להלן: התאונה הראשונה) ובעקבותיה נקבעה למשיב נכות של %10. המשיב הינו יליד שנת 37 בעל תואר דוקטור במדעי הטבע ומזה כ-30 שנה חבר קיבוץ יפתח. הוא הגיש תובענה נגד המערערת לפצותו עבור נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה השניה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלק מן הליקויים שבגינם נפסקו למשיב %55 נכות מקורם בתאונה הראשונה וחלק מקורם בתאונה השניה וכי שיעור הנכות בגין התאונה השניה הוא %20 בלבד. כן קבע כי לנכות הרפואית שנקבעה למשיב אין משמעות תפקודית ואין לה השפעה על עיסוקיו ועל כן אין מקום לפצותו עבור פגיעה בכושר השתכרותו בעתיד. בגין הפסדי ההשתכרות בעבר פסק ביהמ"ש למשיב פיצויים של כ-176,000 ש"ח וכן פיצויים של כ-78,000 ש"ח עבור נזק לא ממוני (כאב וסבל) לפי נכות בשיעור %20. את תביעות הקיבוץ לפיצוי בגין "נזק מיוחד" ואת תביעות המשיב לפיצויים בגין הוצאות עתידיות דחה ביהמ"ש מן הטעם שנזקים אלה לא הוכחו. עוד קבע ביהמ"ש שאין לנכות מסכום הפיצויים את מלוא גימלאות המל"ל שמקבל המשיב בגין %55, אלא רק את החלק היחסי שבגין %20 נכות.
ג. טענותיה העיקריות של המערערת הן כי על ביהמ"ש היה לחשב את הפסדי שכרו של המשיב על בסיס נמוך מזה שקבע וכי יש לנכות מסכום הפיצויים את מלוא הגימלאות ולא חלק יחסי של %20 בלבד. מנגד טוענים המשיבים בערעורם שביהמ"ש היה צריך לקבוע נכות רפואית העולה על שיעור של %20 וכן מערערים הם על גובה הפיצוי ועל כך שלא נפסק פיצוי למשיב עבור הפסדי השכר בעתיד. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ד. בקבעו כי שיעור הנכות של המשיב בגין התאונה השניה הוא %20 אימץ ביהמ"ש חוות דעת של מומחה שמונה על ידו. המשיבים תוקפים את עצם מינויו של המומחה ע"י ביהמ"ש במסגרת בקשה להביא ראיות לסתור לקביעת המל"ל ואת אימוצה של חוות דעת זו. לעניין זה יש לדחות את הערעור. צדק ביהמ"ש במנותו מומחה. כפי שציין, אין בכוחו של ביהמ"ש לברר את השאלה הרפואית, אלה ליקויים יש לייחס לאיזו תאונה ובירור שאלה כזו ע"י מינוי מומחה באה בגדר "ראיות לסתור" קביעתה של הוועדה השניה של המל"ל שניתן היה אולי לסבור שהיא מתייחסת לתוצאות התאונה השניה בלבד. אין גם להתערב בקבלת תוכנה של חוות הדעת שהוגשה לביהמ"ש.
ה. באשר להפסדי השתכרות בעבר ובעתיד - בעניין שכרו של המשיב בעבר קבע ביהמ"ש שיש להעריך את שכרו של חבר קיבוץ לפי שכר העבודה הרגיל, בשוק החופשי, המשולם בגין סוג העבודה שהוא מבצע. לעניין זה עשה השוואה עם שכרה של עובדת שעבדה בתפקיד דומה והשתכרה לפי המקובל בשוק וביהמ"ש יכול היה לנהוג בדרך זו.
ו. מאידך יש לקבל את ערעורו של המשיב שלא נפסק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד. אף שאין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, הרי במקרה זה אין קביעת ביהמ"ש המחוזי עומדת במבחן הראיות וגם לא במבחן יישום ההלכה הנוהגת באשר להפסד כושר השתכרות בעתיד. זאת ועוד, הנכות שבעקבות התאונה השניה מתווספת לנכות שבעקבות התאונה הראשונה ואף שאין לפצות בגין הנכות הקודמת הרי שהצטרפות השתיים קשה יותר. המשיב אף העיד על מוגבלותיו. לכך יש להוסיף כי גם כאשר חוזר נפגע נכה לעבודתו הקודמת, אין לשלול את האפשרות שבעתיד לא יהיה מסוגל לחזור לכושר העבודה הקודם. לפיכך יש להעמיד את הפסדי המשיב בעתיד על סכום של 75,000 ש"ח נכון ליום פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.
ז. בתביעתם תבעו המשיבים לפצותם עבור תשלומים ששילם הקיבוץ לבית החולים עבור אשפוזו של המשיב וכן עבור תשלומים ששילם לחברה לעזרה ושירותי טיפול והשגחה שלא הוחזרו ע"י המל"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא עלה בידי המשיבים להוכיח נזקים אלה. לטענת המשיבים היה על שכמה של המערערת הנטל להוכיח עבור מה שילם להם המל"ל מה ששילם ולא על שכמם כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. אין לקבל את טענתם. הוכחת התשלומים שנתקבלו על חשבון החוב מהמל"ל הינה חלק מהוכחת החוב הנתבע והמשיבים הם המוציאים מידי המערערת ולפיכך עליהם נטל ההוכחה שאותו לא הרימו.
ח. אחרי התאונה השניה קבעו הוועדות הרפואיות של המל"ל כי הנכות של המשיב היא בשיעור %55 ועל פי שיעור זה מקבל המשיב תגמולים. אולם לפי פסק דינו של ביהמ"ש רק חלק מן הליקויים שבגינם נקבעה הנכות מקורם בתאונה השניה, היינו שיעור של %20. אין הצדקה לנכות מסכום הפיצויים שנפסק למשיב את מלוא הגימלאות שהוא מקבל בגין %55 כפי שטוענת המערערת. לאחר שנקבע כי אחוזי הנכות העולים על %20 מקורם בתאונה הראשונה אין הגיון לאפשר למערערת, שחבה רק עבור נזקי התאונה השניה, ליהנות מניכוי התשלומים שנתקבלו עבור שאר אחוזי הנכות. כמו כן, הטעם לניכוי גימלאות המל"ל נעוץ בזכות השיבוב של המל"ל לתבוע מהמזיק פיצוי בגין הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלם לניזוק. הואיל וזכות התביעה של המל"ל אינה יכולה להיות גדולה מזכותו של הניזוק שבנעליו הוא עומד, אין המל"ל עתיד להיפרע מהמערערת יותר מן השיעור המגיע למל"ל בגין %20 נכות.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אהוד שטיין למערערת, עוה"ד צבי רויזן וע. זרנקין למשיבים. 16.2.99).

רע"א 7126/98 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד ישראל ציגנלאוב

*תפיסת נכס של צד ג' בהליכי הוצל"פ כשהנכס נמצא בחצרים של החייב(הבקשה נדחתה).

א. כנגד המשיב השני (הפורמלי) נפתח תיק הוצל"פ בגין חובו למבקש. המבקש הגיש בקשה לתפיסת כלי רכב שאינו רשום ע"ש החייב אלא על שם בנו, וראש ההוצל"פ נתן צו כמבוקש. הרכב נתפס כשהוא חונה ברחוב בחיפה לא הרחק ממענו של החייב. בקשתו של המשיב, בנו של החייב והבעלים הרשום של הרכב, להחזיר לידיו את הרכב, נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ, נוכח מסקנתו כי הרכב עוקל בחצריו של החייב, ועל כן יש מקום להפעיל את החזקה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק ההוצל"פ כי "מטלטלין שעוקל, כשהוא על גופו של החייב... או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח... שאינם שלו". ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת ראש ההוצל"פ וקבע כי לאור מעמדה של זכות הקניין בעקבות חקיקת חוקי היסוד, יש לפרש את דיני ההוצל"פ באופן שיביא לצמצום הפגיעה של הליכי ההוצל"פ בצדדים שלישיים. לגופו של עניין פסק כי הפירוש המתבקש לביטוי "בחצרים שבהחזקתו" הוא פירוש דווקני צר, וכי אין לתת לביטוי פירוש מרחיק לכת שגם רחוב בקרבת ביתו של החייב הינו "חצרים שבהחזקתו". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הוראת סעיף 28 לחוק טומנת בחובה איזון בין זכויותיהם של הנושים - לבין זכויותיהם של החייבים ושל צדדים שלישיים, אשר אינם חבים לנושים דבר. כך, אם המטלטלין עוקלו על גופו של החייב או בחצריו קמה חזקה שהם שלו והנטל להוכיח אחרת, מוטל על כתפיו. אם לעומת זאת, המטלטלין עוקלו כשלא היו על גופו או בחצרים של החייב לא קמה החזקה כאמור והנטל להוכיח כי המטלטלין הם של החייב, מוטל על הנושה. אין מקום להרחיב את תחולת החזקה גם על כלי רכב שנתפס ברחוב, גם אם בסמוך למענו של החייב.

(בפני: השופט אור. עוה"ד דורון זר וארז רוזנטל למבקש, עוה"ד יוסף סגל ושלהבת מור למשיבים. 3.2.99).

ע.א. 98+3568/97/4649 - אברהם זרדוק נגד צור שמיר חברה לביטוח בע"מ

*דחיית בקשה למחיקת ערעור על הסף בטענה של איחור בהגשתו(בקשת המשיבה למחיקת ערעורו של המערער על הסף - הבקשה נדחתה).

א. ביום 17.4.97 ניתן פס"ד בתובענה של המערער נגד המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער זכאי לפיצויים בסכום של כ-2,6 מליון ש"ח ולאחר קיזוז ניכויים שונים זכאי הוא לכ-1,9 מליון ש"ח. בעקבות פסה"ד הוגשו ע"י הצדדים בקשות לתיקון טעויות סופר ובקשה מטעם המשיבה לעיכוב ביצוע. ביהמ"ש הורה בהחלטתו מיום 26.10.97 לתקן מספר קביעות בפסה"ד וכן הורה לצדדים להגיש חוות דעת אקטואריות מעודכנות לעניין הנכות הכללית. ביום 29.6.98 נתן ביהמ"ש קמא החלטה נוספת הבאה בהמשך להחלטתו הקודמת לעניין הגשת חוות דעת אקטואריות. המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עוד ביוני 97 ובקשתו של המערער להגיש ערעור שכנגד נדחתה באשר איחר את המועד. בעקבות החלטת ביהמ"ש מיום 29.6.98 הוגש הערעור נשוא בקשה זו. המשיבה טוענת כי אין זה סביר שכאשר כל מה שעשה ביהמ"ש הוא מתן הוראה לאקטואר, יוקנה למבקש מועד חדש להגשת ערעור, ומכל מקום, לכל היותר, יכול הוא להגיש ערעור בנושא המוגבל לעניין חוות הדעת האקטוארית ואילו בנושאים אחרים שעליהם לא ערער במועד חלף המועד להגשת הערעור. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה.
ב. סעיף 81 לחוק בתי המשפט קובע לאמור "מצא ביהמ"ש כי נפלה טעות בפס"ד... יראו, לעניין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסה"ד או ההחלטה האחרת...". על פי פשוטם של דברים, משנתן ביהמ"ש קמא את ההחלטה ביום 29.6.98, בה תוקן פרט כלשהו בפסה"ד, נראה מועד זה כמועד מתן פסה"ד, לפי סעיף 81(ג) והערעור דנא, שהוגש ביום 21.7.98, הוגש במועד.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד יצחק ריינפלד למערער, עו"ד ע. שגיא למשיבה. 15.2.99).

רע"א 7063/98 - אפרים שועלי... בע"מ נגד המועצה המקומית תל מונד

*ביטול פס"ד שניתן בבקשה לרשות ערעור ללא שהוחלט תחילה אם לתת רשות ערעור(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. סכסוך בין בעלות הדין התברר בבימ"ש השלום בפתח תקוה והועבר בהסכמתן להכרעתו של בורר שנתן פסק בוררות. המשיבה ביקשה לבטל את פסק הבוררות והמבקשת ביקשה לאשרו. בימ"ש השלום הורה לאשר את הפסק. המשיבה ביקשה להרשות לה לערער על אחד מן הנושאים שנדונו בפסק דינו של בימ"ש השלום, שעניינו "טעות סופר במובן של טעות חשבונית", שלטענת המשיבה נפלה בפסה"ד. ביהמ"ש המחוזי לא דן בבקשה לרשות ערעור אלא בערעור גופו וקיבל את הערעור. בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על ביהמ"ש המחוזי היה להחליט תחילה מה דינה של הבקשה לרשות ערעור: האם הוא דוחה את הבקשה, נותן רשות לערער או מעביר את הבקשה לדיון בפני הרכב רחב יותר. את זאת הוא לא עשה. הוא דן בערעור לגופו והחליט לקבלו. ערעור המצריך נטילת רשות אין ביהמ"ש שלערעור רשאי לדון בו אם לא ניתנה הרשות, ולפיכך אין ההחלטה שניתנה בערעור יכולה לעמוד. שאלה נוספת שהעלו ב"כ בעלות הדין היא אם היה ביהמ"ש המחוזי רשאי לדון בערעור - אם סבר שיש לתת רשות ערעור - בדן יחיד או במותב תלתא. שאלה זו לא נדונה בביהמ"ש המחוזי וראוי שהשאלה תידון ע"י ביהמ"ש שאליו יוחזר הדיון בבקשה לרשות ערעור. לפיכך יוחזר הדיון לשופט שיחליט תחילה אם הוא נותן רשות לערער ולאחר מכן יחליט אם לדון בבקשה כבערעור בדן יחיד או שיעביר אותה למותב תלתא.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מרדכי רז למבקשת, עו"ד בנימין חן למשיבה. 1.2.99).

ע.פ. 2008/97 - יהודה פחימה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. ניסיון שוד בסניף בנק לאומי בנווה שרת ע"י שני אנשים נכשל ומשנמלטו השנים החלו חילופי יריות בין אחד מהם לבין שוטר והשודד נפגע אך הצליח להימלט. על יסוד ידיעה מודיעינית נעצרו שני הנאשמים, אחד אשר פחימה והמערער, שהם קרובי משפחה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שניהם בעבירות של ניסיון לשוד, ירי בשטח בנוי ונשיאת נשק. המערער הורשע גם בנהיגה בזמן פסילה. פחימה נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולא ערער על פסה"ד. המערער נדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - ההרשעה מבוססת על ראיות ישירות ועל ראיות חיזוק נסיבתיות ובכך אין להתערב. אשר לעונש - הסניגור השיג על חומרת העונש ובייחוד הפער בין ענשו של המערער לבין ענשו של הנאשם השני, אך ההבדל בין העונשים של השניים,
נעוץ, בעיקרו, ברשימת ההרשעות הקודמות של המערער ובכללן עבירה של שוד. בשיקול הנסיבות ונוכח חומרת העבירות אין להתערב בגזירת הדין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, אריאל. עוה"ד אבי כהן וגב' נגה שמואלי למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 2.2.99).

ע.א. 4235/95 - חוסין עבד אל חאפז מצרי ואח' נגד מדינת ישראל

*ביטול מחיקת תביעה על הסף בנימוק של העדר עילה (הערעור נתקבל).

המערערים, פלסטינאים תושבי השטחים שעבדו שנים רבות בישראל, הגישו בשנת 94 המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בה ביקשו להצהיר על זכותם ליהנות מזכויות סוציאליות זהות לאלו שמקבלים עובדים תושבי ישראל. לחילופין, התבקשה השבה של כספים שנוכו ממשכורתם של המערערים לאורך השנים. לאחר חקיקת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואיזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) פנתה המשיבה לביהמ"ש בבקשה כי יורה על דחיית התביעה או על מחיקתה על הסף בנימוק שאינה מגלה עוד עילת תביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה ומחק את התביעה על הסף. הערעור נתקבל.
אף מבלי להזדקק לטענה כי לפי ההלכה לא ניתן למחוק על הסף תביעה לסעד הצהרתי מחוסר עילה, הרי גם לגופו של עניין לא היה מקום למחוק את התביעה על הסף. תביעת המערערים העלתה שורה של סוגיות המצריכות ליבון, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שידון בתביעה של המערערים לגופה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד פרנסס רדאי, יונתן מישיקר וגב' מירה עזריאל למערערים, עוה"ד גב' מרים רובינשטיין ותמיר אפורי למשיבה. 14.2.99).

ע.א. 5312/98 - יעקב ציק נגד פרימט פרומה מנדל

*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

המבקש איחר בהפקדת ערבון ב-12 ימים והגיש ביוזמתו בקשה להארכת מועד. בבקשה ובתצהיר התומך נטען, בין היתר, כי כיוון שמדובר בתקופת החגים, במשך 3 שבועות היו ימי עסקים מעטים בבנק, ולפיכך ארך אישור בקשת המערער לקבלת ערבות בנקאית זמן רב. ב"כ המשיבה התנגד בטענה כי למשיבה, החולה בטרשת עורקים, נגרם עינוי דין קשה, כיוון שסברה שהמערער החליט לנטוש את ערעורו. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
מדובר בארכה קצרה יחסית, של 12 יום בלבד, לעומת איחורים של מספר חודשים לגביהם ניתנו החלטות שהזכיר ב"כ המשיבה שבהן נדחתה בקשה להארכת מועד. בשל חופשת החגים התעכב מתן הערבות הבנקאית כך שהאיחור בהפקדת הערבון אינו נובע מזלזול בהחלטת ביהמ"ש. האיחור לא גרם לעיכוב בדיון בתיק אשר ממילא טרם הגיע זמנו להתברר. למשיבה לא נגרם, איפוא, כל נזק כתוצאה מן האיחור. אין לקבל את טענת המשיבה כאילו נגרם לה עינוי דין, שכן מדובר באיחור של ימים אחדים, שלא די בו כדי להביא את הצד שכנגד למסקנה שהמערער החליט לזנוח את ערעורו. הצפייה שבשל האיחור בהפקדת הערבון יידחה הערעור איננה אינטרס הראוי להגנה, במיוחד לא כשמדובר בתקופה כה קצרה. לפיכך יש להאריך את המועד כמבוקש.