תקציר סביר כרך נ"ג חוברת 9

ע.פ. 3112/94 - סופיאן אבו-חסן נגד מדינת ישראל

*הרשעת קטין ברצח והמרת העונש ממאסר עולם ל - 18 שנות מאסר(מחוזי ת"א - ת.פ. 501/93 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המנוח סעיד בשארה עבד כשומר במפעל תעשייתי ביישוב פרדסיה. בעבר הורשע מספר פעמים בשל עבירות מין שביצע בגברים וריצה עונשי מאסר. בנובמבר 93 התגלתה גופתו בתוך ביתן השומר כשהיא מעורטלת בחלקה התחתון. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי בסמוך לפני מותו קיים המנוח יחסי מין אנאליים. על הדלפק שבחדר השומר נמצאו טביעות אצבעות וכן כרוז בכתב יד בשפה הערבית בשם ארגון הפת"ח שבירך על הרצח מטעמים לאומניים. המערער, יליד נובמבר 75, הוא תושב מחנה פליטים שליד ג'נין. הוא נעצר וטביעות האצבעות שנמצאו על הדלפק נתבררו כטביעות אצבעותיו וכן כתב היד בכרוז הוא כתב ידו. המערער הודה שהרג את המנוח בדקירות סכין בתגובה ליחסי מין שהמנוח שיכנע אותו לקיימם עימו. לטענתו איים עליו המנוח באקדח לקיים יחסי מין עם המנוח ולאחר שהמנוח יצא לחדר השירותים נטל המערער סכין קומנדו שהיתה מונחת על השולחן וכשחזר המנוח דקר אותו 14 דקירות וגרם למותו.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההגנה העצמית של המערער וקבע על יסוד דברי המערער בחקירתו כי הוא הגיע לפגישה עם המנוח בכוונה להרוג את המנוח ועל כל פנים יכול היה לעזוב בכל עת את חדר המנוח. ביהמ"ש קבע כי המוות נגרם בכוונה תחילה כמשמעות מונח זה בעבירת הרצח. אשר לעונש - ביהמ"ש החליט להטיל על המערער מאסר עולם. ראשית, משום שביצע את המעשה רק יום אחד בלבד לפני שמלאו לו 18 שנים, ושנית - והוא העיקר - כיוון שהרצח היה תוצאה של נטייתו הפלילית לאומנית של המערער ובוצע כ"מבחן בגרות" הנדרש ע"י ארגוני טרור. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ג. אף בהנחה שדברי המערער כי לא תכנן את הרצח מבעוד יום וכי המנוח עשה בו "מעשה סדום" ולכן רצח אותו נכונים, אין בכך כדי להניח יסוד לטענותיו בדבר קינטור והגנה עצמית. העובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי והמבוססות על דברי המערער עצמו מלמדות על קיומם של שלושת היסודות הדרושים להרשעה ברצח: הכנה, היעדר קינטור והחלטה להרוג. ההכנה מצוייה בנטילת סכין הקומנדו ובהנפתה, ההחלטה להרוג מתבקשת ממעשה הקטילה עצמו, שהתבטא ב-14 דקירות עמוקות באיברים רגישים, ועל כל פנים בענייננו קיימת ראיה ישירה והיא הודאת המערער בחקירתו במשטרה כי רצה לגרום למות המנוח. אף קינטור, המוגדר בסעיף 301 לחוק העונשין כ"התגרות בתכוף למעשה", לא היה כאן. שכן, קינטור הינו התנהגות הגורמת לנאשם לאבד את השליטה העצמית ולבצע את המעשה הקטלני באופן ספונטאני וללא יישוב דעת. במקרה שלפנינו, הזמן שחלף מאז שהמערער והמנוח קיימו בהסכמה יחסי מין בצורות שונות עד לרצח, וכן נטילת הסכין ע"י המערער כשהמנוח יצא לשירותים, מלמדים כי המערער לא איבד את השליטה על עצמו. אין אף יסוד גם לטענה בדבר הגנה עצמית.
ד. אשר לעונש - המערער היה קטין בעת ביצוע העבירה וחל עליו סעיף 25(ב) לחוק הנוער שלפיו "אדם שהיה קטין ביום ביצוע העבירה, לא יוטל עליו עונש מוות, ועל אף האמור בכל דין אין חובה להטיל עליו מאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום". הסניגור טען כי ביטול החובה לגזור מאסר עולם מחיל על הקטין את סעיף 41 לחוק העונשין הקובע כי עבירה שדינה מאסר עולם ושלא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל ביהמ"ש לא תעלה על 20 שנה. טענה דומה כבר נדחתה בעבר ברוב דעות ע"י ביהמ"ש העליון. בענייננו אין צורך לקבוע הלכה בעניין זה, שכן גם אם ביהמ"ש היה מוסמך להטיל על המערער מאסר עולם הרי שבנסיבות המקרה לא היה מקום לעשות כן.
ה. דרושות נסיבות מיוחדות על מנת שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו להטיל מאסר עולם על קטינים, זאת משלשה טעמים עיקריים: תכלית חוק הנוער הינה להגן על הקטין העבריין ובגדר תכלית זאת הוסמך ביהמ"ש שלא להטיל מאסר עולם המהווה עונש חובה בעבירה של רצח; מאסר עולם ללא זכות לשחרור פוגע בזכות האדם לכבודו ועל כן מקום בו נתון לביהמ"ש שיקול דעת אם לגזור מאסר עולם אם לאו הוא רשאי להטיל מאסר עולם רק במקרים מיוחדים, שבהם אין מנוס מלפגוע בכבוד האדם בדרך של הטלת עונש זה; סעיף 37(א) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד אוסר הטלת עונש מאסר עולם על קטין. אמנה זו אושררה ע"י ישראל. הגם שעל פי שיטתנו המשפטית אישרור האמנה לא הפך אותה לחלק מן המשפט הישראלי, הרי כאשר קיימת התאמה בין חוקי המדינה לבין נורמות המשפט הבינלאומי, החוקים יתפרשו, ככל שהדבר ניתן, כעולים בקנה אחד. גישה זו חלה גם לעניין הפעלת שיקול דעת הנתון לביהמ"ש, וביהמ"ש יימנע, ככלל, מן הפגיעה, בהתחייבות בינלאומית ויפעיל שיקול דעתו בצורה שהמשפט יתאים לאמנה. כמו כן, הנימוק העיקרי של ביהמ"ש המחוזי היה שהרצח בוצע על רקע לאומני ולסברה זו אין יסוד. בכך שהמערער ביצע את הרצח בסמוך לפני תום תקופת קטינותו אין משום נסיבה מיוחדת המצדיקה חריגה מן הכלל. לפיכך יועמד העונש על 18 שנות מאסר.
ו. פסק הדין ניתן ע"י השופטת דורנר. השופט טירקל הסתייג מדעת השופטת דורנר כי דרושות "נסיבות מיוחדות" כדי שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו להטיל מאסר עולם על קטינים. לדעתו, אין להגביל שיקול דעתו של ביהמ"ש ע"י הצבת דרישה כזו ככלל מחייב. אין גם צורך לקבוע מסמרות בשאלה אם מאסר עולם ללא זכות לשחרור פוגע בזכות אדם לכבוד וכי על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעתו באופן המתיישב עם הוראת אמנה בינלאומית. די בקטינותו של המערער ובנסיבות המקרה כדי להקל בענשו ולהעמיד את המאסר על 18 שנה. השופט קדמי הצטרף להערותיו של השופט טירקל.

(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר, הוסיפו השופטים קדמי וטירקל. עוה"ד גלעד כצמן וחגי טרסי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 11.2.99).

ע.א. 2036/94 - ברוך ואברהם טרבלסי נגד דוד טרבלסי ואח'

מתן תוקף להסכם מכירת מקרקעין שלא נחתם בין הצדדים. אי חיוב בפיצויים כאשר אלה נדרשו רק לחילופין(מחוזי נצרת - ת.א. 7/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בדצמבר 71 רכשו המערערים זכויות במקרקעין של המינהל ליד טבריה (להלן: הנכס). ביוני 88 חתם אביהם של המערער, שהציג עצמו כבעלים, למרות שבפועל הזכויות היו של המערערים, על הסכם להשכרת הנכס למשיב לתקופה של 5 שנים. בהסכם השכירות ניתנה למשיב אופציה לרכישת הנכס תוך שנה "במחיר שייקבע ע"י שני הצדדים". המשיבים הודיעו על מימוש זכות האופציה, שילמו על החשבון 10,000 דולר והוכן הסכם שלא נחתם ע"י הצדדים. בסיכומו של דבר לא יצאה העיסקה לפועל ובידי המערערים נותרו עד היום כ-17,200 דולר. בתביעתם לביהמ"ש המחוזי ביקשו המשיבים פס"ד הצהרתי על תקפות ההסכם וחיוב המערערים לפצות את המשיבים בפיצויים מוסכמים וכן בפיצויים כלליים. המערערים טענו כי העיסקה לא יצאה לפועל ובוטלה בדיעבד בשל חילוקי דעות על מהות העיסקה, חוסר מסויימות לגבי תיאור הנכס הנמכר ובעיקר בשל חילוקי דעות באשר לחיוב בתשלום המסים למיניהם כתנאי להעברת הזכויות במינהל ע"ש הרוכשים.
ב. ביהמ"ש המחוזי החליט שיש לתת תוקף משפטי מחייב להסכם שבין הצדדים, למרות שחסרה בו חתימת הצדדים. את קביעתו סמך על בחינה אובייקטיבית של ההסכם וראיות נוספות. ביהמ"ש קבע כי עדות התובעים (המשיבים) עדיפה בעיניו ואמינה יותר
מאשר עדות הנתבעים (המערערים) מלבד לעניין התמורה. בעניין התמורה קיבל ביהמ"ש את גירסת המערערים שהתמורה היתה גבוהה מן התמורה שנכתבה בהסכם עצמו ב-12,000 דולר. בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אין התייחסות ישירה לסוגיית הפיצויים. המערערים ערערו על אכיפת ההסכם והמשיבים ערערו על הסכום של התמורה כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעורים נדחו.
ג. לעניין תקפותו של ההסכם - ההסכם שלפנינו מסויים דיו, באשר הוא כולל את כל הפרטים החיוניים לחוזה מעין זה: שמות הצדדים, תיאור הנכס, סכום התמורה, תאריך המסירה, תשלומי המסים, פיצויים מוסכמים ופרטים חיוניים אחרים. עוד עולה כי המשיבים כבר שילמו חלק ניכר מהתמורה של הנכס. היעדר חתימת הצדדים אין בכוחו לערער את תוקפו של ההסכם. ניתן להצביע על גילויי דעת שונים מצד הצדדים אשר די בהם כדי ללמד על גמירות דעתם לקיים את ההסכם. אם בסופו של דבר לא נחתם ההסכם הרי זה משום מניע מאוחר וחיצוני להסכם עצמו, שאין בו כדי לבטל את מכלול ההסכמות שנתגבשו קודם לכן לכלל הסכם כתוב. קביעות ביהמ"ש בדבר אמינות העדים הן כאלה שערכאת הערעור לא תתערב בהן.
ד. אשר לתמורה של העיסקה - ביהמ"ש המחוזי סמך ידו על ההסכם הכתוב אך אימץ גירסה בעל פה של עדות מטעם המערערים הנוגדת את הכתוב בהסכם. המשיבים טוענים כי זו עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב. ברם, במקרה שלפנינו נטענה טענת תרמית והוא שייך לקבוצת המקרים החריגים לפי סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, בגינם ניתן לקבל עדות בעל פה, אף כשזו סותרת מסמך כתוב. משנקבע כי ניתן היה לקבל, בנסיבות העניין, עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, שוב לא היה מקום לייחס מעמד עדיף למסמך הכתוב על פני העדות בעל פה.
ה. לעניין החיוב בפיצויים אשר על שלילתם ערערו המשיבים - על פני הדברים מתעוררת השאלה האם ניתן על פי סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) לתבוע בצוותא חדא פיצויים מוסכמים וכן פיצויים לפי החוק, לאור העובדה שסעיף 15(ב) הנ"ל נוקט בלשון "במקומם" המעיד לכאורה על כך שהבחירה היא בין דרכים חילופיות ולא מצטברות, או שמא אין מניעה להצטברות כזו בנסיבות מסויימות. ברם, אין צורך להכריע בשאלה זו שכן עתירת המשיבים לפסיקת פיצויים מוסכמים ואחרים נטענה על דרך "החילופין". ביהמ"ש נתבקש לפסוק פיצויים לטובת המשיבים רק למקרה שיגיע למסקנה שאין לאכוף את ההסכם, ומשהורה על אכיפת ההסכם אין תימה שפיצויים כאלה לא נפסקו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, י. גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד טוביה נבנצל ושמואל טננבוים למערערים, עו"ד אפרים כהן למשיבים. 3.2.99).

ע.א. 2912+2965/97+2902 - אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נגד אירית גליקמן ואח'

ביטול הליכי אישור תכנית מתאר מקומית. שיהוי. השתק. מעמד בתביעה בהליכי התנגדות לתוכנית מתאר מקומית(הערעורים נדחו).

א. המערערות בע.א. 2902/97 הן שתי חברות קבלניות (להלן: היזמים). במחצית השניה של שנת 90 רכשו היזמים שטח של כ-80 דונם באיזור חוף הים שבדרום הרצליה והכינו תוכנית מתאר מקומית (להלן: התכנית) שבה יועד חלק מן השטח לבניה למגורים. היזמים העבירו את התכנית לוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה (להלן: הוועדה המקומית) וזו אימצה את התכנית והמליצה בפני הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ת"א (להלן: הוועדה המחוזית) לפרסם הודעה בדבר הכנת התכנית ובדבר הפקדתה. במאי 91 החליטה הוועדה המחוזית על פרסום התכנית וברשומות פורסמה הודעה בדבר
הפקדתה. הוגשו התנגדויות רבות ובכללן התנגדות של כ-230 תושבי האיזור, לרבות המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים). בפני ועדת המשנה לערעורים ולהתנגדויות של הוועדה המחוזית טענה ב"כ 230 המתנגדים תושבי האיזור (עורכת הדין גב' נעמי וייל) כי התכנית סותרת את תכנית המתאר הארצית לחופים (להלן: תמ"א 13). הסתבר כי איש מן המעורבים בהליכי אישור התכנית, לרבות מוסדות התכנון שטיפלו בעניין, לא היה ער לעובדה כי חלק מהתכנית השתרע על שטח שתמ"א 13 ייעדה לשטח ציבורי פתוח. בסופו של דבר אושרה התכנית ודבר האישור פורסם ברשומות.
ב. לאחר אישור התכנית פנו המשיבים 4-1 בשתי המרצות פתיחה לביהמ"ש המחוזי שבהן נתבקש ביהמ"ש להכריז על בטלות הליכי אישור התכנית כשעיקר הטענה היא כי משנתגלתה הסתירה בין התכנית לבין תמ"א 13 צריך היה להשיב את התכנית לראשית ההליך התכנוני, כלומר, לשלב היוזמה של הוועדה המקומית. משלא נעשה כן אין תוקף לכל ההליכים שנתקיימו בעניין זה לאחר מכן. המשיבים להמרצת הפתיחה היו שלשת מוסדות התכנון הרלבנטיים והיזמים (להלן: ביחד המערערים). המערערים העלו בפני ביהמ"ש המחוזי שלש טענות מקדמיות שלפיהן יש לדחות את עתירות המשיבים על הסף: כי המשיבים שנטלו חלק פעיל בכל ההליכים שנתקיימו לאחר גילוי הסתירה מושתקים מלתקוף הליכים אלה בדיעבד; כי המשיבים השתהו יתר על המידה בפניה לביהמ"ש; כי למשיבים אין מעמד בעניין זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים וקבע כי הפגם שנפל בהליכים המוקדמים לאישור התכנית מחייב ביטול כל החלטות מוסדות התכנון שנתקבלו בעניינה. הערעורים נדחו.
ג. באשר לטענת ההשתק - השתק עשוי להיווצר כאשר צד אחד יוצר מצג בפני צד אחר, והצד האחר מסתמך על מצגו של הצד האחד בתום לב ובאופן סביר ובשל כך משנה את מצבו לרעה. בענייננו, עוד בדיון הראשון שבו הועלתה הטענה בדבר הסתירה בין התכנית לבין תמ"א 13, דרשה עוה"ד וייל להשיב את הדיון בתוכנית לוועדה המקומית, והטעימה כי המשך הדיון בה בפני הוועדה המחוזית והמועצה הארצית אינו תקין. משנדחתה טענה זו החליטו המשיבים - תחת מחאה - להוסיף וליטול חלק פעיל בהליכי אישור התוכנית בנסיון למצות הליכים אלו ולשמור על זכויותיהם. זאת מבלי לזנוח את הטענה המקורית שלהם. מכל מקום, בנסיבות העניין אף לא חל כל שינוי לרעה במצבם של היזמים.
ד. אשר לטענת השיהוי - ראשית, מירוץ השיהוי אינו צריך להימדד ביחס למועדי קבלת ההחלטות של מוסדות התכנון, אלא ביחס לסופם של הליכים אלה, כלומר, מועד אישורה הסופי של התכנית ופרסומה ע"י הוועדה המחוזית. ההחלטה הסופית של הוועדה המחוזית ניתנה ביום 23.10.95, שלשה ימים לאחר מכן פנה המשיב 4 בעתירה לבג"צ בעניין זה, ומשנדחתה עתירתו בשל היותה בסמכות ביהמ"ש המחוזי, פנה בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי כבר ביום 15.11.95. בנסיבות אלה ברור כי המשיבים לא השתהו בפנייתם לביהמ"ש. זאת ועוד, במשך הזמן שחלף לא חל שינוי לרעה במצבם של היזמים שנטלו על עצמם את הסיכון הכרוך בהתמשכות הליכי אישור התכנית.
ה. אשר לטענה בדבר מעמדם של המשיבים - מדובר בהליכי התנגדות רגילים לתכנית מתאר מקומית שבמסגרתם עלתה גם שאלת הסתירה בינה לבין תכנית מתאר ארצית. בנסיבות אלה ברור, כי מעמד המתנגדים לתכנית המתאר המקומית, שעליו אין חולקים, נשמר להם גם בכל הקשור לסתירה בין תכנית זו לבין תכנית המתאר הארצית. זאת ועוד, דיני המעמד בענייני תכנון ובניה הם שווים בבג"צ ובביהמ"ש המחוזי בישבו כבית משפט לעניינים מינהליים. בענייננו אין ספק שלמשיבים, שאינטרסים ישירים שלהם
נפגעו, היה מעמד לעתור לבג"צ, אילו העניין נדון בו. מעמד זה לא נגרע משנתקיים הדיון בביהמ"ש המחוזי.
ו. לגופו של עניין - שאלת הסתירה בין התכנית לבין תמ"א 13 לא עמדה לנגד עיני הוועדה המקומית והוועדה המחוזית בעת שדנו בתכנית. הדיון בתכניות מתאר מקומיות בפני הוועדה המקומית אינו פורמלי גרידא אלא מדובר בהליך המבטיח את האיזון הכולל של הליכי אישור התכניות. על הוועדה המקומית מוטלת החובה לגבש כהלכה את עמדתה ביחס לתכניות המתאר המקומיות המובאות בפניה. במקרה שלפנינו נודעה חשיבות רבה לדיון הראשוני בפני הוועדה המקומית ולהחלטתה ובין השאר נדרש כי כל המידע הרלבנטי ביחס לתכנית - לרבות הסתירה בינה לבין תמ"א 13 - יהיה בפני הוועדה המקומית ויובא בגדר שיקוליה. בשעה שהוועדה החליטה להעביר את האישור של התכנית לוועדה המחוזית לא היתה מודעת לסתירה האמורה. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו שהפגם שנפל בהליכי אישור התכנית מחייב את ביטולם של ההליכים והתחלתם מחדש.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, אריאל. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד יגאל ארנון, דני אברמוביץ וצחי נרקיס ליזמים, עוה"ד יעקב דוידור, אליהו בן אריה ואריק אריאל למשיבים, עו"ד ירון בשן למועצה הארצית לתכנון ולבניה ולוועדה המחוזית, עו"ד גב' אילנה בראף שניר לוועדה המקומית. 4.2.99).

ע.פ. 8198/96 - שמעון (ישראל) עטיה נגד מדינת ישראל

מידת העונש בנסיון לרצח. מהו העונש המקסימלי בנסיון לרצח(ערעור על מידת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בניסיון לרצח ונדון ל-12 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור הוא על חומרת העונש ושתי טענות בפי המערער: האחת - בעלת אופי עקרוני שלפיה העונש המקסימלי שניתן להטיל עליו הוא 10 שנות מאסר; השניה - בעלת אופי מיוחד למקרהו של המערער ולפיה העונש חמור יתר על המידה בנסיבות המקרה. הטענה העקרונית היא כי סעיף 32 לחוק העונשין קובע כי ענשו של המסייע הוא מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל הביצוע העיקרי ובעבירה שענשה מאסר עולם כעונש חובה, ענשו של המסייע הוא מאסר 20 שנה ובעבירה שענשה מאסר עולם שאינו חובה ענשו של המסייע מאסר 10 שנים. לטענת המערער, אין לומר עוד כי העונש בגין עבירת הרצח הוא "מאסר עולם חובה" חוק העונשין קובע אמנם שהעונש בגין רצח הוא "מאסר עולם ועונש זה בלבד", אך לטענתו אין מדובר עוד במאסר חובה שכן קיימים כיום סעיפים הקובעים כי בהתקיים תנאים מסויימים מאסר העולם אינו עונש חובה. נמצא כי שוב אין לומר כי העונש שנקבע בגין עבירת הרצח הוא "מאסר עולם חובה". הערעור נדחה.
ב. מאסר עולם היה בעבר וממשיך להיות עונש חובה בעבירות רצח. אמת, על מי שהורשע ברצח ומתקיימים בו תנאים מסויימים הקבועים בחוק מוטל עונש מופחת, אך אין בכך כדי לשנות את אופיו של מאסר עולם כעונש חובה בגין הרשעה בעבירת הרצח בכל המקרים האחרים, בהם לא נתקיימו היסודות של העונש המופחת. במקרה שלפנינו לא נתקיימו התנאים של העונש המופחת ונמצא כי חל לגבי המערער העקרון שלפיו מי שהורשע ברצח, נושא במאסר עולם כעונש חובה, וממילא מי שהורשע בסיוע לרצח ניתן להטיל עליו עונש מאסר של 20 שנה.
ג. אשר לטיעונים בעלי אופי מיוחד - המערער טוען כי העונש חמור מדי בהתחשב בכך כי הודה בעובדות וכי חלקו במעשה הרצח הוא שולי. ברם, השיקולים השונים
כבר נלקחו בחשבון ע"י הערכאה הראשונה וביהמ"ש כבר התחשב בכל הנסיבות לקולא והעונש שהוטל אינו חמור באופן המצדיק התערבות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, י. גולדברג. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד דניאל וולף (בית זאב) למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 14.2.99).

בש"א 5537/98 - חברת חוף הכרמל... בע"מ נגד עמותת אדם טבע... להגנת הסביבה ואח'

*זכות ערעור שכנגד בערעור על פס"ד בימ"ש מחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים(הבקשה נדחתה).

א. בינואר 98 ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, בו התקבלה באופן חלקי עתירת המשיבה נגד המערערת והמשיבים האחרים בנושא פרוייקט שהקימה המערערת בכניסה הדרומית לחיפה, הידוע כ"מגדלי חוף הכרמל". לביהמ"ש העליון הוגשו 3 ערעורים ובכללם ערעורה של המערערת, ערעורה של המשיבה וערעורם של מקצת מרוכשי הדירות. המשיבה הראשונה הגישה ערעור שכנגד לערעורה של המערערת ומנגד הגישה המערערת בקשה למחיקת הערעור שכנגד. הרשמת דחתה את הבקשה למחיקת הערעור שכנגד והערעור על כך נדחה.
ב. המערערת טענה כי אי ציונה המפורש של זכות הערעור שכנגד בתקנות התכנון והבניה (להלן: תקנות בתי המשפט המינהליים) מהווה הסדר שלילי לפיו אין קיימת זכות כזו למשיב. עוד טענה כי משהגיש המערער ערעור בתיק העיקרי מיצה את זכותו להגשת ערעור ואין הוא רשאי לתקן את הודעת הערעור שהגיש ע"י הגשת הערעור שכנגד. כן העלתה המערערת טענות נוספות. אין לקבל את הטענה כי הגשתו של ערעור ע"י בעל דין מונעת ממנו הגשת ערעור שכנגד, במצבים בהם מתייחס הערעור שכנגד לעניינים שונים מאלו שהתייחס אליהם הערעור העיקרי שהגיש אותו בעל דין, אם כי ראוי היה שהמשיב בערעור ירכז את טענותיו בערעורו ולא יפצלן בין ערעור וערעור שכנגד.
ג. אשר לשאלה העקרונית אם קיימת זכות להגשת ערעור שכנגד בעניינים מנהליים - תקנות בתי המשפט המינהליים מתייחסות לנושאי הערעור בתקנה אחת ויחידה שעניינה הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. אחת התקנות קובעת כי "בכל עניין של סדר דין שלא נקבע בתקנות אלה, רשאי ביהמ"ש לנהוג לפי תקנות סדר הדין האזרחי...". התקנה בדבר אפשרות להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור אין בה הסדר שלילי שבא למנוע הגשת ערעור שכנגד.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד י. ריזנברג למבקשת. 2.2.99).

רע"א 6709/98 - היועץ המשפטי נגד רשימת מולדת גשר צומת לבחירות... נצרת עלית

*פסילת רשימת מולדת, צומת, גשר בבחירות לעיריית נצרת עילית מחמת הסתה גזעית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. זאב הרטמן עמד בראש סיעת צומת במועצת העיר נצרת עלית ולקראת הבחירות לרשויות המקומיות שאמורות היו להתקיים בנובמבר 98, נחתם הסכם בין תנועות גשר, מולדת וצומת הקובע כי אלה יגישו רשימה משותפת לבחירות למועצת העיר נצרת עלית. כן נקבע כי הרטמן יעמוד בראש הרשימה המשותפת ויהיה המועמד המשותף של הסיעות לראשות העיר. אות הרשימה המשותפת תהא האות "ץ", שהיא האות שהיתה של צומת. בעקבות אישורה של הרשימה ע"י ועדת הבחירות פנה היועץ המשפטי לממשלה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבקשה לפסול את הרשימה באשר יש במטרותיה או במעשיה משום הסתה לגזענות. יו"ר ועדת הבחירות דחה את הבקשה בקבעו כי בפרסומים ובהתבטאויות
של הרטמן התקיים אמנם היסוד של הסתה לגזענות, אך לעומת זאת, אין יסוד לקבוע כי הסתה לגזענות נמנית גם על מטרותיה של הרשימה המשותפת. יחד עם זאת הבהיר כי לפי החוק אין אפשרות לפסול רק את מועמדות ראש הרשימה מבלי לפסול את הרשימה עצמה. בקשתו של היועץ המשפטי לממשלה למתן רשות ערעור נתקבלה והערעור נתקבל.

ב. בפני הוועדה הובאו הכרזותיו של הרטמן בדבר מניעת "הטרדות הערבים" לתושבי שכונת בן גוריון בנצרת עלית, והבטחתו כי ימנע מערבים להיות בשכונה. פורסמו בעיתונות המקומית בנצרת עלית מודעות תחת האות "ץ" בה נאמר כי הרשימה תעצור את ההשתלטות הערבית על נצרת עלית וכן כי הרשימה מריצה את הרטמן לראשות העיר של נצרת עלית. על רקע תשתית עובדתית זו הגיע יו"ר ועדת הבחירות המרכזית למסקנה כי הוכח היסוד של הסתה לגזענות. עוד קבע כי גם סיעת צומת נגועה בכך. אולם לדעתו אי אפשר לייחס את ההסתה לרשימה כולה. לאחר שהנשיא ברק דן בהרחבה בשאלת פסילה של רשימה או של מועמד על רקע הסתה לגזענות, הוא מסכם כי יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, את מעשיהם והתבטאותיהם של יחידי הרשימה כמו גם של חבריה כולם, מה מעמדו של היחיד ומה סוג הקשר ועוצמתו לשאר הרשימה ויש לבדוק אם היחיד יצא מן הכלל כדי ללמד על עצמו או על הכלל כולו בעניין הגזענות.

ג. במקרה שלפנינו הרטמן הוא מועמד לראשות העיר אשר במטרותיו ובמעשיו יש משום הסתה לגזענות. הוא הדין במטרותיה או במעשיה של צומת. השאלה היא אם ניתן לייחס הסתה לגזענות לרשימה המשותפת ומשבודקים את כל הנסיבות ואת כל הראיות המסקנה המתבקשת היא שיש לייחס את המטרות והמעשים של הרטמן וצומת לרשימה המשותפת. ראשית, הרטמן הוא ראש הרשימה המשותפת; שנית, הרשימה המשותפת כגוף וחבריה כיחידים לא הסתייגו מהתבטאויותיו ומעשיו של הרטמן; שלישית, לא רק ההתבטאויות של הרטמן עומדות לרועץ לרשימה המשותפת, אלא גם התבטאויות צומת שהיא חלק אינטגרלי של הרשימה המשותפת. משקלם המצטבר של שלשה שיקולים אלה מכריע את הכף לפסילת הרשימה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד עוזי פוגלמן למערער, עו"ד הדר אלראי למשיבה. 1.2.99).

ע.פ. 6182/98 - שמואל שינביין נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הגדרתו של "אזרח ישראלי" לענין איסור הסגרתו למדינה אחרת(מחוזי י-ם - ב"ש 1545/97 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור, מצא ואילן נגד דעתם החולקת של הנשיא ברק והשופט קדמי).

א. המערער נולד בארה"ב והוא אזרח אמריקאי. כל חייו חי בארה"ב. הוא גם אזרח ישראלי. סבו וסבתו של המערער עלו לישראל מאירופה בשנות ה-30 ונישאו בארץ וכאן נולדו בניהם ובכללם אביו של המערער. בשנות ה - 50, בהיות אביו של המערער כבן 6 ירדה המשפחה לארה"ב. המערער הוא אזרח ישראלי מפני שאביו הוא אזרח ישראלי ואביו אזרח ישראלי מפני שאמו שלו - סבתו של המערער - היא אזרחית ישראל. נגד המערער הוגש בארה"ב כתב אישום בעבירת רצח והוא נמלט לישראל. ביהמ"ש המחוזי הכריז על המערער כבר הסגרה. ביהמ"ש קבע כי המערער הוא אמנם אזרח ישראלי, שלא כטענת התביעה שאינו אזרח ישראלי, אך אעפ"כ המערער הוא בר הסגרה משום שהדיבור "אזרח" בחוק ההסגרה משמעו מי שרכש מעמד של אזרח ישראל ויש לו זיקה אליה. בנסיבות המקרה דנא קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין כל זיקה בין המערער לבין
ישראל. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים אור, מצא ואילן, בפס"ד עיקרי מפי השופט אור, נגד דעתם החולקת של הנשיא ברק והשופט קדמי.
ב. הנשיא ברק (דעת מיעוט): במרכז בחינתו של הדיבור "אזרח ישראלי", השאלה הינה מי הוא "אזרח ישראלי" בדרך כלל, שאלה שאין בידינו תשובה. השאלה היא מי הוא "אזרח ישראלי" לעניין חוק ההסגרה. לאחר סקירה מקיפה של הדין בשיטות משפט שונות והשיקולים הנוגעים לאי הסגרתו של אזרח למדינה זרה, הגיע הנשיא ברק למסקנה כי יש לפרש את סעיף 1א לחוק ההסגרה פירוש מצמצם, היינו כי הדיבור "אזרח ישראלי" מתכוון לאזרח שהוא בעל זיקה או קשר למדינת ישראל. מתעוררת השאלה אם המערער מקיים את הזיקה הנדרשת למדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה ומסקנה זו מבוססת כראוי בהתחשב בתשתית העובדתית כפי שהונחה בפני ביהמ"ש המחוזי. בעניין זה נטען בערעור, לחילופין, כי לא ניתנה למערער הזדמנות להביא ראיותיו בנושא זה. יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע ראיות בעניין זיקתו של המערער לישראל ויחליט אם לאור מהותה של הזיקה נתקיימה במערער הזיקה הדרושה.
ג. השופט אור (דעת הרוב): המערער אינו בר הסגרה שכן יש לו אזרחות ישראלית. אין נדרשת כל זיקה נוספת לישראל, על מנת שהמערער ייחשב לאזרח ישראלי במובן הוראות חוק האזרחות. לפיכך יש לקבל את ערעורו של המערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
ד. השופט קדמי: הצטרף לפסק דינו של הנשיא ואילו השופטים מצא ואילן הצטרפו לפסק דינו של השופט אור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא, קדמי, אילן. עוה"ד דוד ליבאי ואיתן מעוז למערערים, עוה"ד גב' עירית קאהן, מרווין חנקין וטל ורנר למשיב. 25.2.99).

בש"א 6919/98 - עזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל ואח' נגד רנה רוזנבלום ואח'

הארכת מועד להגשת ערעור. הודעה טלפונית על מועד שימוע פס"ד כהזמנה לצורך מרוץ המועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

א. פס"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן בנוכחות ב"כ המשיבות ובהיעדר המבקשים. בתיק ביהמ"ש מצוייה החלטה לאמור "שימוע פסה"ד יהיה ביום 10.9.98". על אותו עמוד מופיעה תרשומת לא חתומה "הודע לעו"ד שלוש בטלפון, 3.9.98". הערעור לא הוגש במועד והוגשה בקשה להארכת מועד, שעל גבה כתוב כי היא מוגשת לשם הזהירות בלבד, שכן לטענת המבקשים פסה"ד הודע להם לראשונה ביום 23.10.98. אין מחלוקת כי ההודעה הטלפונית נמסרה לעו"ד שלוש, ב"כ המבקשים, אולם לטענתו הבין את ההודעה שקיבל כהודעה בדבר תזכורת בנושא מתן פסה"ד. לטענתו, בכל התקופה שבין אמצע חודש אוגוסט לסוף חודש ספטמבר עבר טיפול רפואי קשה שגרם לו לסחרחורות וכאבי ראש שמנעו ממנו לעבוד ופגעו בשמיעתו וביכולתו. ביום קבלת ההודעה הזדמן למשרדו סמוך לשעות הצהריים לחתימה על מסמכים דחופים ואז ענה אוטומטית לצלצול הטלפון והתקשה לקבל את ההודעה ואף לא רשם דבר ביומנו בעקבותיה. מכל מקום, טוענים המבקשים, גם אם מועד הערעור מתחיל מעת השימוע, הרי יש מקום להאריך להם את המועד להגשת הערעור. הבקשה להארכת המועד נדחתה.
ב. באי כח הצדדים הוזמנו להשמעת פסה"ד באמצעות הודעה טלפונית ואין חולק כי הודעה טלפונית אינה נחשבת כהמצאה כדין כמשמעותה בתקנות. אולם, הפסיקה הכירה בכך, שבעל דין יכול להיות מושתק מלטעון כי לא הוזמן כדין, אם ידע על שימוע הפסק ונמנע מלהופיע. בענייננו קיבל ב"כ המבקשים את ההודעה בעצמו ולא נטען
כי מחה או דרש כי תשלח לו הזמנה חוקית. טענתו של ב"כ המבקשים כי סבר שמדובר בישיבת תזכורת בלבד, אין בה כדי לשנות את בהירותו של המסר שלפיו נדרש להתייצב לישיבת ביהמ"ש שנקבעה. הוא גם לא צירף כל אישור רפואי שיתמוך בטענתו בדבר אי יכולתו לקבל את ההודעה.
ג. משנקבע כי השימוע הוא המועד שממנו מתחיל מרוץ הזמן לצורך הגשת הערעור עולה כי הבקשה להארכת המועד הוגשה כשבוע לאחר חלוף המועד. השאלה היא אם עומד למבקשים טעם מיוחד שיתמוך בבקשתם להארכת מועד והתשובה היא שלילית. ככלל, ניתן לראות במחלת עורך דין טעם מיוחד אשר יצדיק הארכת מועד, אם מנעה ממנו לחלוטין כל טיפול בענייני משרדו. בבקשה דנא ובתצהיר נטען שמצבו הבריאותי והטיפול הרפואי שעבר מנעו מב"כ המבקשים לעבוד אך לבקשה לא צורף כל תיעוד רפואי. זאת ועוד, גם אם המחלה מהווה טעם מיוחד, הרי שטעם זה פג זמן רב לפני חלוף המועד להגשת הערעור.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד אביגדור שלוש למערערים. 15.2.99).

דנ"א 4150/98 - יצחק זימן נגד דוד ציטרין

*הגנת הדייר בקרקע שאין עליה בנין(העתירה נדחתה).

א. אביו המנוח של העותר השכיר בשנת 45 מגרש לאביו המנוח של המשיב. המגרש שימש את אבי המשיב ועודנו משמש את המשיב לעסק של מסחר בבלוקים וחול. העותר ביקש לסלק את המשיב מן המגרש, ותביעותיו נדחו ע"י הערכאות דלמטה שקבעו כי המשיב נהנה מחוק הגנת הדייר. העותר הגיש בקשה לרשות ערעור וביהמ"ש העליון התייחס לפירושו של סעיף 3 לחוק הגנת הדייר שלפיו "קרקע שאין עליה בנין, לא יחול חוק זה על שכירותה אלא אם הושכרה לפני תשט"ו...". טענתו העיקרית של העותר היתה כי הסעיף לא נועד להקנות לשוכרי קרקע, שאין עליה בניין, מעמד עדיף על המעמד שהיה להם בטרם חוקק הסעיף, ולפיכך אפילו נהנו השוכרים ממעמד של דיירים מוגנים לא היה בידיהם להוריש לצאצאיהם זכותם זו. טענה זו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. העותר מבקש לקיים דיון נוסף בטענה כי ההלכה האמורה היא חדשה, חשובה וקשה, המתייחסת לכלל הקרקעות עליהן חלות הוראות סעיף 3 ויש בהלכה פגיעה בקניינם של הבעלים של קרקעות אלו. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי דיון נוסף יערך אם "ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש... מקום לדיון נוסף". אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נדרש ביהמ"ש לראשונה לפרשנות סעיף 3 לחוק הגנת הדייר, אולם חידושה של ההלכה, כשלעצמו, אינו מהווה עילה מספקת לקיום דיון נוסף. חלק גדול מן השאלות המובאות בפני ביהמ"ש העליון הן חשובות וקשות וחלק מן ההלכות הן בבחינת חידוש. אך בכך בלבד לא די כדי לקיים דיון נוסף. זאת ועוד, סעיף 3 האמור מתייחס למי ששכר קרקע לפני שנת תשט"ו. עד כה, מזה למעלה מ-40 שנה, לא הובאה שאלת פרשנות הסעיף בפני ביהמ"ש, והדעת נותנת, כי היקף תחולתו של הסעיף הולך ומצטמצם. כשיקול לקיום דיון נוסף יש גם לקחת בחשבון את משקלה של הסוגייה הנדונה ותדירות התרחשותה בחיי המעשה.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד דורון נוימן וגב' רונית ארז לעותר, עו"ד יעקב רוזנבוים למשיב. 8.2.99).

בש"א 8152/98 - בלוק שתיל בע"מ נגד דפנה וויסמן... בע"מ וצים... בע"מ

*העברת מקום דיון ואיחוד תיקים(בקשה להעברת מקום דיון ואיחוד תיקים - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשת הגישה בבימ"ש השלום בתל אביב תביעה נגד המשיבות 1 ו-2 בגין נזק שנגרם למטען שייצאה המבקשת באמצעות משיבה 1, אשר שימשה כעמיל מכס והתקשרה עם המשיבה 2 כמוביל ימי לביצוע העברת המטען בפועל. במסגרת ההליך הגישה משיבה 1 הודעת צד ג' נגד המשיבה 2. באפריל 98 הגישה המשיבה 2 בקשה להעביר את הדיון הנוגע לה לבימ"ש השלום בחיפה לאור תניית שיפוט הקיימת בשטר המטען. ביהמ"ש בתל אביב קיבל את הבקשה והורה על העברת התובענה נגד המשיבה 2 לביהמ"ש בחיפה ונפתח תיק בבימ"ש השלום בחיפה. המבקשת הגישה לביהמ"ש העליון בקשה לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי לאיחוד התיקים המתנהלים בביהמ"ש בחיפה ובביהמ"ש בתל אביב, בהתחשב בעובדה כי שני התיקים עוסקים באותה תביעה, שתי התביעות מבוססות על עילה או התרחשות אחת וכרוכות בהן שאלות זהות של משפט או של עובדה והעדויות בהן רלבנטיות לשתי התובענות. לטענת המשיבות אין המקרה נופל בגידרה של תקנה 7 משום שאין מדובר בתובענות שונות שהוגשו לבתי משפט שונים כי אם בתביעה אחת שהוגשה, ע"י המבקשת עצמה, לביהמ"ש בתל אביב והוא זה שהורה על הפיצול לשני בתי משפט שונים. הבקשה להעברת הדיון ואיחוד שתי התיקים נתקבלה.
ב. המטרה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי היא להגביר את היעילות והפעילות המתואמת בין בתי המשפט. התקנה משלבת את האינטרס של בעלי הדין המעוניינים באיחוד הדיון בעניינם תחת קורת גג משפטית אחת, יחד עם האינטרס של המערכת השיפוטית שתביעות באותו עניין יתבררו במאוחד לקידום יעילות הדיונים ולמניעת מצב של החלטות סותרות לגבי אותו עניין ממש. מטרה זו של תקנה 7 תקפה גם מקום בו מורה בימ"ש על פיצול תביעה שהוגשה, בשל תניית שיפוט החלה על מקצת מן הצדדים. לשם שימוש בסמכות הקבועה בתקנה 7 אין נפקות לשאלה אם הוגשו התובעות בפני בתי המשפט השונים או שמא הביאה החלטת ביהמ"ש ליצירת סיטואציה זו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דניאל שמואלי למבקשת, עו"ד רמי בוכשטב למשיבה 1, עו"ד אמיר כהן דור למשיבה 2. 10.2.99).

ע.א. 2825/97 - מוחמד אבו זייד ואח' נגד ברוך מקל

הפרת הסכם. חיובים משולבים. ארכה למילוי תנאי ההסכם. מניעת ביטול הסכם למרות הפרתו כאשר הביטול אינו צודק בנסיבות הענין(מחוזי חיפה - ה.פ. 1164/95 - הערעור נתקבל).

א. ביום 27.9.92 נכרת בין המערערים לבין המשיב הסכם שלפיו מוכר המשיב למערערים זכויות במגרש באיזור התעשיה בכרמיאל תמורת 120,000 דולר + מע"מ. המערערים התחייבו בהסכם לשלם את תמורת הנכס ביום חתימת ההסכם והמשיב התחייב למסור לקונה את החזקה במקרקעין ביום תשלום מלוא המחיר. כן התחייב המשיב להמציא למערערים מסמכים המעידים כי הנכס נקי מכל חוב. הצדדים הסכימו כי מסירת החזקה במועדה, העברת הזכויות ותשלום מחיר המקרקעין במועד הנקוב בהסכם ייחשבו "תנאים עיקריים" והפרתם תהווה "הפרה יסודית". ביום חתימת ההסכם קיבלו המערערים את החזקה בנכס. מחיר הנכס הנקוב בהסכם הסתכם בכ-300,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובאותו מעמד שילמו המערערים את מרבית המחיר כ-310,000 ש"ח. בגין יתרת המחיר המסתכמת בכ-42,000 ש"ח קיבל המשיב 2 שיקים: האחד על סך כ-27,000 ש"ח ליום 15.11.92 והשני על סכום של כ-15,000 ש"ח ליום 25.4.93. השיק הראשון בוטל והשיק השני לא כובד ע"י הבנק. ביום 27.12.92 הודיע ב"כ המשיב למערערים שאי פרעון השיק
הראשון מהווה הפרה יסודית של ההסכם ונתן ארכה של 7 ימים לתשלום הסכום. בתגובה שלח ב"כ המערערים מכתב לב"כ המשיב כי ההסכם הופר ע"י המשיב משום שלא המציא אישור על העברת הזכויות בנכס.
ב. ביום 6.6.93 כתב ב"כ המשיב אל ב"כ המערערים כי בידי המשיב כל האישורים והמסמכים לרישום הנכס ולמכתב זה לא קיבל תשובה. ביום 29.8.94 שלח ב"כ המשיב מכתב נוסף בו המערערים נדרשו פעם נוספת לשלם את יתרת התמורה תוך 10 ימים. משלא קיבל מענה שלח מכתב נוסף ביום 20.11.94 שהמשיב מבטל את הסכם המכר. ביום 15.8.95 פנה המשיב בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בבקשה להצהיר כי הסכם המכר בטל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה. ביהמ"ש דחה את טענת המערערים כי הם היו פטורים מלשלם את יתרת התמורה בשל הפרת ההסכם מצד המשיב. הוא קבע שתשלום המחיר ומסירת הנכס היו חיובים משולבים ומשנמסרה החזקה בנכס למערערים חיובם של האחרונים לשלם את התמורה הפך לחיוב בלתי מותנה. ביהמ"ש מצא עוד כי האיחור בפרעון השיקים במשך שנתיים הוא בבחינת הפרה יסודית של ההסכם והודעת הביטול באה לאחר שהמשיב נתן למערערים ארכה לקיום החוזה. באשר לטענת המערערים כי ביטול החוזה, גם בהנחה שנתמלאו התנאים להפעלתו, הוא בלתי צודק בנסיבות העניין, במובן סעיף 7(ב) לחוק החוזים, קבע ביהמ"ש כי אמנם ביטול ההסכם בלתי צודק, אך מכיוון שמדובר בהפרה יסודית אין לכך משמעות. הערעור נתקבל.
ג. השופט אנגלרד: המערערים העלו שתי טענות: האחת, כי העיכוב בתשלום יתרת המחיר היה מוצדק בשל הפרת החוזה מצד המשיב; השניה, הפרת ההסכם לא היתה יסודית ובנסיבות העניין ביטול החוזה היה שלא כדין ובלתי צודק. יש לדחות את הטענה הראשונה שכן מדובר היה בחיובים משולבים וגם בהנחה שלמערערים לא הומצאו כל האישורים - דבר שלא הוכח - מחדל זה לא הצדיק את העיכוב בתשלום יתרת המחיר. לעומת זאת צודקים המערערים בטענתם השניה.
ד. ההשהייה הרבה בביטול החוזה מצד המשיב השפיעה על זכות הביטול. נכון אמנם שהצדדים הסכימו כי תשלום המחיר במועד הנקוב ייחשב כ"תנאי עיקרי" והפרתו תהיה "הפרה יסודית". אולם עובדה היא כי ביטולו של ההסכם בשל ההפרה באה רק כעבור למעלה משנתיים מיום ההפרה. על פי סעיף 8 לחוק התרופות, בכל מקרה שהנפגע נותן למפר ארכה לקיום החוזה, אם ברצונו להפעיל את זכות הביטול עליו לעשות זאת תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה. במקרה דנן, המשיב נתן את הארכה הראשונה בת 7 ימים ביום 27.12.92, אך לא הודיע למערערים על ביטול החוזה לאחר תום הארכה. במכתב נוסף מיום 29.8.94 שנשלח ע"י ב"כ המשיב לב"כ המערערים שוב נדרשו המערערים לסלק את יתרת חובם "בתוך 10 ימים מהיום שאם לא כן ינקוט מרשי בצעדים משפטיים לשמירת זכויותיו". ביום 20.11.94 הודיע המשיב על ביטול החוזה. שאלה היא אם השהייה של כ-3 חודשים מיום מתן הארכה ועד לביטול החוזה מקיימת את הדרישה של סעיף 8 כי הביטול חייב להיעשות תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה.
ה. אולם, גם בהנחה כי זכות הביטול הופעלה תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, קיים קושי נוסף בהפעלת הזכות בנסיבות המקרה. במכתב האחרון, כמו במכתבים הקודמים, לא הועמדו המערערים על כוונתו של המשיב לבטל את החוזה, אלא על שמירת זכויותיהם לנקוט בצעדים משפטיים. התראה זו עשוייה להתפרש, על רקע הנסיבות, כמכוונת לנקיטת אמצעים לאכיפת החוזה. אכן, מתן הארכה אינו מחייב פורמליות נוקשה, אין הוא חייב להיעשות במכתב דווקא, ייתכן שאין אף צורך בקביעת מועד מדוייק אחרון לביצוע החוזה, אך מידה מסויימת של המחשה חייבת להיות במתן הארכה, אשר
בה יש להבהיר למפר, שמדובר במתן ארכה, ושאי מילוי החוזה בעת הארכה דינו כהפרה יסודית של החוזה העלולה להביא לביטולו.
ו. השהייה ממושכת בנקיטת אמצעים כלשהם בעקבות האיחור בתשלום יתרת המחיר מעידה על כך כי המשיב פסק מלראות באיחור זה משום הפרה יסודית. מדובר ביתרת מחיר שהיתה קטנה יחסית. מבחינה עקרונית, התנהגותו של הצד התמים במהלך ביצוע החוזה עשוייה להפוך תנייה יסודית מוסכמת לתנייה לא יסודית. נמצא, כי גם אם למשיב לא אבדה זכות הביטול לחלוטין, הרי זכות זו כפופה כעת לשיקולי הצדק. לגבי טיב שיקולים אלה קבע ביהמ"ש כי שיקולי הצדק מחייבים להימנע מביטול החוזה, אלא שהוא סבר שמדובר בהפרה יסודית. לאור המסקנה כי ההפרה היסודית המוסכמת הפכה להפרה לא יסודית נפתחת הדרך להפעלת מבחן הצדק.
ז. מבלי לקבוע מסמרות בשאלת היחס המדוייק בין מבחני הצדק של סעיף 7(ב) לחוק התרופות לבין מבחני תום הלב לפי סעיף 39 לחוק החוזים, נראה כי הנסיבות המצוינות במקרה זה עשויות להביא לידי מסקנה כי ביטול החוזה, לאחר תקופה כה ממושכת, אינו מתיישב עם עקרון תום הלב.
ח. השופט טירקל: בעלי הדין שינו את ההסכם בשני דברים: האחד שבמקום תשלום של %100 של התמורה במעמד החתימה בא תשלום של כ-%88 ותשלום היתרה נדחה; השני, נוספה התחייבותו המפורשת של המשיב להמציא למערערים תוך 5 ימים מחתימת ההסכם אישורים של מס שבח ומס רכישה לצורך רישום העיסקה. המערערים הסבירו את השינויים בכך שהתחייבותם לשלם את היתרה הותנתה בהמצאת האישורים הנזכרים ע"י המשיב. הם לא נחקרו על טענתם בעניין התניית התשלום. המשיב לא הציע גירסה משלו בדבר טעמי השינויים: מדוע ויתר על תשלום מלוא התמורה במעמד החתימה ומדוע התחייב להמציא את האישורים תוך 5 ימים מיום החתימה. המסקנה העולה מכל הנסיבות היא כי מטרת דחיית המועד של חלק מן התשלום היתה להבטיח שהמשיב ימציא את האישורים וכי התשלום הותנה בכך. מדובר כאן איפוא בחיוב נדחה - שקיומו מותנה בקיום חיוב של הצד שכנגד. מכאן שבטרם קיים המשיב את התחייבותו לא היו המערערים חייבים לקיים את התחייבותם. לפיכך אין לראות בסירובם לשלם הפרה של ההסכם ומכאן שהמשיב לא היה זכאי לבטל את ההסכם.
ט. השופט מצא: מסכים לקבלת הערעור מטעמיו של השופט טירקל.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. עו"ד כמאל זכי למערערים, עו"ד יהודה פלק למשיב. 3.2.99).

בג"צ 614/99 - סמי שלום שטרית ואח' נגד רשם המפלגות ואח'

*גביית תשלום בעת רישום מפלגה חדשה(העתירה נדחתה).

א. העותרים הגישו ביום 24.11.98 בקשה לרשם המפלגות לרשום מפלגה. רשם המפלגות, בתשובתו מיום 25.11.98, סירב לרשום את המפלגה, בין היתר, משום שהעותרים לא הפקידו סכום של 50,000 ש"ח לכיסוי הוצאות הפרסום בעיתונות של המודעות בדבר הגשת הבקשה לרישום המפלגה כנדרש על פי תקנה 14 לתקנות המפלגות (רישום ודיווח). משכך פנו העותרים לבג"צ בטענה כי דינה של התקנה בדבר התשלום להתבטל, באשר הותקנה בחוסר סמכות ובאשר היא פוגעת בחופש התאגדות שלהם בכך שהיא מטילה עלות כלכלית גבוהה עליהם ועל שאר מייסדיה של המפלגה. העתירה נדחתה.
ב. דינה של העתירה להידחות על הסף בשל שיהוי חמור בהגשתה. העותרים טענו בעתירתם כי המועד האחרון לרישום מפלגות הינו 29.1.99 ובכל זאת הגישו את העתירה רק כשלשה ימים לפני מועד זה. בנסיבות העניין, כשמדובר בעתירה המבקשת לבטל או לשנות תקנה, דבר הדורש היערכות וזמן, הגשת העתירה בהתראה כה קצרה מהווה שיהוי חמור. דינה של העתירה להידחות גם משום שאינה מראה עילה. סעיף 33 לחוק המפלגות קובע "שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי... להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו...". מכאן שחוק המפלגות מסמיך את שר המשפטים להתקין את התקנה הנדונה. יש גם לדחות את הטענה כי רישום מפלגה, המותנה בתשלום 50,000 ש"ח, פוגע בחופש ההתאגדות של העותרים. חוק המפלגות דורש כי הודעה על הגשת בקשה לרישום מפלגה, תפורסם בשלשה עיתונים יומיים, וכן כי הודעה על רישום המפלגה תפורסם באותו אופן. תשלום 50,000 ש"ח אינו אלא תשלום עבור פרסומים אלו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד נדב הבר לעותרים. 29.1.99).

בש"פ 803/99 - אסעד בדארנה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים (חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

על פי הנטען בכתב האישום התפתח ויכוח בין המערער לבין שכנו המתלונן טאהר שאהין בנוגע לשפיכת פסולת בנייה בשטח הגובל בין הבתים. על פי הנטען הציע העורר לטאהר לנסוע עימו ברכב על מנת "שיסיימו את העניין שביניהם כמו גברים במקום אחר". הלה נענה להזמנה והשניים נסעו לכיוון היציאה מן הכפר. שם תקף העורר את טאהר בסכין, דקר אותו פעמים אחדות ולאחר שטאהר התמוטט אחז העורר במקל וחבט בטאהר בראשו. לפי כתב האישום, פגש העורר, זמן קצר לאחר מכן, באביו של טאהר, שגם הוא שכנו, והיכה את האב בראשו במקל מספר פעמים וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה, ובשל חזקת המסוכנות שמעשיו של העורר מקימים עליו, הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. הנסיבות בהן ביצע העורר את העבירות הנטענות אכן חמורות ויש בהן כדי להקים חזקת מסוכנות. עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שעברו של העורר נקי ממעורבות פלילית קודמת. בנסיבות אלה נכון להחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי שיבדוק חלופת מעצר מתאימה בתנאים של מעצר בית.

(בפני: השופט מצא. עו"ד גסאן חורי לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 16.2.99).

ע.פ. 1831/97 - שלום אזולאי נגד מדינת ישראל

*קבלת ערעור על חומרת העונש (מכירת הרואין לסוכן משטרתי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בשתי עבירות של מכירת 10 גרם הרואין לסוכן משטרתי וכן בהכאת מתלוננת על רקע סכסוך על איזורי מכירת סמים. ביהמ"ש גזר למערער 46 חדשים מאסר בפועל ו- - 3 שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר 26 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמת המדינה.
מתסקיר שירות המבחן שהוגש במסגרת הערעור עולה כי המערער נגמל בינתיים מהתמכרותו לסמים ומגלה מוטיבציה לשנות את דפוסי התנהגותו. מאידך, עבירות הסחר בסמים מחייבות ענישה מרתיעה וככלל נסוגות נסיבות אישיות בפני האינטרס הציבורי של המאבק עד חורמה במפיצי הסם. עם זאת, במקרים חריגים ונדירים ניתן
להקל בעונש כדי לעודד נאשם בדרכו החדשה. לפיכך הוחלט כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף למאסר שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט קדמי. ע"ד בן ציון קבלר למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 14.9.98).

בש"פ 170/99 - פואז בן איאד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי תקף את המתלונן בשוק בנתניה, שדד 3,000 ש"ח וכן נטל את מפתחות רכבו וברח מהמקום עם הרכב. המתלונן נתלה על הרכב והעורר הסתובב במהירות עם הרכב עד שהמתלונן נפל ונגרמה לו חבלה. לאחר מכן התנגש העורר ברכב אחר וכתוצאה מכך נחבל קשה האיש שישב באותו רכב. לבסוף נתפש העורר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אשר לתשתית הראייתית - קיימות ראיות מספיקות של עדי ראייה שמסרו שהעורר הוא זה שברח מהזירה לאחר שהרכב שגנב התנגש בקיר ובכך אין להתערב. אשר לחלופת מעצר - מעשיו של העורר מעידים על מסוכנות רבה. התנהגותו, גם לאחר השוד, היתה פרועה ונהיגתו במכונית היתה חסרת רסן. גם עברו הפלילי של העורר מעיד על מסוכנות. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטה על מעצרו.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד סויד רויטל למבקש, עו"ד גב' אופירה דגן למשיבה. 27.1.99).

בש"פ 991/99 - מדינת ישראל נגד משה קנילסקי

*שחרור בערובה (יבוא קוקאין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב ואחד בשם ליבוביץ הואשמו ביבוא קוקאין. לפי כתב האישום נסעו השניים בינואר 99 לבוליביה ושם רכשו 825 גרם קוקאין והביאו את הסם ארצה. השניים נעצרו כאשר נחתו בנמל התעופה בן גוריון וניסו לתפוס מונית לירושלים. ברשותו של ליבוביץ נמצא הסם. ליבוביץ הודה בעת שנחקר בעבירה המיוחסת לו ונעצר עד תום ההליכים. המשיב הכחיש כל קשר לסמים וגם ליבוביץ אמר בחקירתו שלמשיב אין קשר לסמים. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין מספיק ראיות לכאורה לצורך המעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש הסביר כי שקרי המשיב, כפי שהוכחו, יכולים לשמש ראייה מחזקת, אך אינם יכולים לבוא במקום ראייה בסיסית להוכחת העבירה. הערר נדחה.
אמנם, היותו של כתב האישום מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, אינו שולל אפשרות של מעצר עד תום ההליכים, אם הראיות מצטרפות לכדי מסכת של ראיות לכאורה שיש בהן סיכוי סביר להרשעה. הבחינה הראייתית בשלב זה אינה בדיקה טכנית בלבד ועל ביהמ"ש לתת דעתו גם לעוצמתן הלכאוריות של הראיות. כאשר מדובר בראיות נסיבתיות, עליהן להיות על פניהן בעלות עוצמה, שיש בה כדי להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה. בענייננו, מקים חומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית שיש בה פוטנציאל להרשעה, אם תעמוד במבחנים הנדרשים בניהול ההליך הפלילי. על רקע מכלול הנסיבות אכן קיים סיכוי לכאורי להרשעת המשיב. עם זאת, עוצמתן של הראיות הנסיבתיות לעניין סיכויי ההרשעה אינה ניתנת להערכה בשלב זה של ההליך. לפיכך אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא לעצור את המשיב.