תקציר סביר כרך נ"ד חוברת 1

ע.א. 4248+4022/98 - הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נגד צביה טויסטר

*אחריות ברשלנות שגרמה למחלת פרקינסון וגובה הפיצויים(מחוזי חיפה - ת.א. 1077/87 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המשיבה, ילידת 1946, הינה ביוכימאית. בשנת 75 החלה לעבוד במעבדה שבטכניון בעריכת נסיונות ביוכימיים ובמסגרת זו עבדה עם חומרים רעילים הנזכרים בספרות הרפואית כגורמים אפשריים להיווצרות תסמונת פרקינסונית. בהתחשב בכך שחלק מהרעלים הם נדיפים ומהווים סיכון לעובדים במעבדה, הותקנו שואבי אוויר אל מחוץ למעבדה, דרך ארובה. אלא שהמצב במעבדה לא היה מניח את הדעת וביהמ"ש המחוזי קבע כי שואבי האוויר לא היו תקינים, כי הטכניון התרשל ובשל רשלנותו באו עובדים במעבדה, כולל המשיבה, במגע עם חומרים רעילים לרבות חומרים גורמי פרקינסון. בקביעה זו אין עילה להתערבות ערכאת הערעור.
ב. משך תקופת עבודתה של המשיבה במעבדה היו תלונות של עובדי המעבדה על כאבי ראש, סחרחורות ובחילות ותלונות דומות היו גם למשיבה. בעקבות תלונותיה נבדקה המשיבה בדצמבר 80 ע"י הנוירולוג פרופ' בנטל, והתלוננה על תופעה הדרגתית שלרעידות בגפיה. מומחה זה לא יכול היה לשלול מבחינה קלינית את האפשרות שחומרים רעילים מסויימים גרמו לערות יתר של מערכת העצבים אצל המשיבה, והמליץ על הרחקת המשיבה מעבודה במעבדה והיא חדלה לעבוד שם. באוקטובר 85 פנתה המשיבה פעם נוספת אל פרופ' בנטל והתלוננה על רעד בידיה וברגל ותופעות נוספות ופרופ' בנטל קבע כי המשיבה חולה בתסמונת פרקינסון טיפוסית משנית להרעלה ע"י שאיפת חומרים כימיים שעמם עבדה במעבדה. מנגד היו חוות דעת שונות של פרופסורים אחרים כי מדובר במחלת פרקינסון שאינה קשורה בחומרים הרעילים. ביהמ"ש המחוזי, בחן את חוות הדעת השונות וקבע כי כשמופיעה מחלת פרקינסון בגיל פחות מ- 40 יש לבדוק גורמי סיכון מיוחדים שההרעלה היא אחת מהם הואיל וככלל מופיעה מחלה זו בגיל מאוחר בהרבה. כן הסתמך ביהמ"ש על כך שבעניינה של המשיבה הוכח קיומו של גורם סיכון למחלה דהיינו טיפול במעבדה בחומרים גורמי פרקינסון ועל כן קבע כי מחלתה נובעת מעבודתה. כיוון שביהמ"ש קבע כאמור שהטכניון התרשל בנקיטת צעדים למניעת המחלה קבע כי הטכניון אחראי למחלתה של המשיבה. בכך אין להתערב.
ג. באשר לגובה הפיצויים - שני הצדדים מערערים על שיעורי הפיצויים והערעורים נתקבלו בחלקם.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא הוכח קיצור תוחלת חיים, ואולם על פי הראיות הוכח קיצור תוחלת חיים, ועל כן יש להפחית את הפיצויים הנוגעים לנושאים שונים בהתחשב בקיצור תוחלת החיים של המשיבה. בפני ביהמ"ש היתה עדות יחידה של מומחה מטעם הטכניון, אשר הסתמך על ספרות מקצועית, שקיים קיצור תוחלת חיים במקרה של מחלת פרקינסון, ואילו המשיבה לא הביאה מומחה לעניין זה. על כן לא צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שנושא קיצור תוחלת החיים לא הוכח. גם לעניין הפסד כושר השתכרות יש מקום להפחית מהשיעור שקבע ביהמ"ש, כאשר סבר כי המערערת היתה עולה בדרגה ובשכר במקום עבודתה ברפאל. כן יש להפחית סכומים שונים של פיצוי הנוגע לעבודות משק בית וסיעוד שכן כשמעסיקים עובדת במשק בית היא יכולה גם לסעוד את המשיבה במצבה. מאידך, כיוון שנקבע קיצור תוחלת חיים כאמור יש להוסיף פיצוי בגין נזק לא ממוני. בסיכומו של דבר הופחת הפיצוי בסכום של כ-2 מליון ש"ח.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד ברוך יקותיאלי לטכניון, עו"ד גב' אורית קרן פולק למשיבה. 4.7.99).

ע.א. 98+7113/94/7367 - פקיד שומה באר שבע נגד מועדון הים הכחול בע"מ

*השאלה אם על העסקת תושבי אילת במלון בטאבה חלות ההקלות במסים לפי חוק אזור סחר חופשי באילת(מחוזי באר שבע - עמ"ה 25/93 - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט אילן נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן).
א. המשיבה עוסקת בהספקת כח אדם למלונות. בין השאר עסקה בתפעול מלון סונסטה בטאבה והעסיקה שם עובדים תושבי אילת ושילמה שכרם. במרץ 89 הועבר אזור טאבה לשליטת מצרים על פי פסק בוררות בינלאומי ומאז ועד ספטמבר 89 המשיכה המשיבה להעסיק עובדים במלון והיא תובעת להחיל עליהם את הוראות חוק אזור סחר חופשי באילת (פטורים והנחות ממיסים). המערער סירב להעניק לה את ההנחות לפי החוק והמשיבה השיגה על החלטתו לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את ערעורה וקבע כי החוק חל עליה. המחלוקת בין הצדדים היתה באשר לסעיף בחוק הקובע כי מלבד תושבי אזור אילת יהנו מן החוק "בני אדם הפועלים בשטח שרוחבו קילומטר אחד מגבולות אזור אילת...". המלון בטאבה נמצא בתוך הקילומטר מגבולות אזור אילת, אלא שלדעת המערער אין החוק חל אלא על אזור הנמצא בתחום הטריטוריאלי של מדינת ישראל ואילו טאבה אינה נמצאת בתחום זה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לאבחן בין אזור הנמצא בתחום הטריטוריאלי של ישראל ואזור הנמצא מחוץ לתחום. הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והשופט אילן נגד דעתה החולקת של השופטת שטרסברג-כהן.
ב. שופט ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי תכלית החוק מביאה למסקנה שהוא חל גם על המלון, ומנגד קבעו שופטי הרוב בביהמ"ש העליון כי תכליתו של החוק היא פיתוח אילת והתועלת שתצמח לאילת מהיזקקות התיירים בטאבה לשירותים באילת אינה שקולה כנגד הנזק שייגרם לאילת עקב שהיית תיירים אלה בטאבה ולא באילת. השופטת שטרסברג-כהן סברה שאין לייחס משקל לשינוי הטריטוריאלי שחל עם העברת טאבה לשליטת מצרים, כל עוד זו באה בגדר השטח הגובל שרוחבו קילומטר מגבולות אילת, עליו ראה המחוקק להחיל את הוראות החוק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אילן. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד גב' מירי ביקל למשיב. 11.7.99).

ע.פ. 5249/98 - יוסי ורוני מירילאשוילי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של הריגה וחומרת העונש. קבלת אמרות במשטרה של שותפים לעבירה שלא העידו במשפט(מחוזי באר שבע - ת.פ. 71/96 - ערעורו של יוסי נתקבל וערעורו של רוני נדחה).

א. ביולי 96 בשעת ערב נורו מספר כדורי אקדח בבאר שבע ממכונית חולפת לעבר המנוח דוד פרץ. אחד הקליעים גרם למותו של המנוח. בעקבות החקירה הובאו לדין חמישה מתושבי העיר. אחד מהם (להלן: מילרי) הואשם בהליך נפרד בעבירת רצח בכוונה תחילה והורשע. שני המערערים (אחים) ושני אחרים, ביטון וחזן, הואשמו יחדיו בעבירות הריגה, נשיאת נשק שלא כדין והובלתו, גניבה ושיבוש הליכי משפט. יוסי הורשע בעבירת הריגה ובעבירה של נשיאת נשק והובלתו ונדון ל-12 שנות מאסר והופעל נגדו מאסר על תנאי של שנה אחת. רוני, ביטון וחזן זוכו מעבירת הריגה, אך הורשעו בנשיאת נשק והובלתו וכן בעבירת גניבה וחזן הורשע גם בעבירה של שיבוש הליכי משפט. רוני וחזן נדונו ל-4 שנים מאסר וביטון ל-3 שנים מאסר. יוסי מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש ורוני מערער על חומרת העונש. ערעורו של יוסי נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחודש ואילו ערעורו של רוני נדחה.
ב. לפי כתב האישום קשרו שני המערערים קשר עם האחרים לפגוע בחברי כנופייה יריבה. לקידום מטרות הקשר הצטיידו בארבעה אקדחים גנובים וביום האירוע חבשו
כובעי גרב ויצאו במכוניתו של חזן לשוטט ברחובות באר שבע. במהלך נסיעתם הבחינו במנוח דוד פרץ, שבעבר נמנה עם בני חבורתם אך נטש אותם והצטרף ליריביהם. מילרי ויוסי ירו, לפי האישום, מתוך המכונית מספר כדורים וגרמו למותו של המנוח. חמשת המעורבים הסתלקו בו ביום מבאר שבע. שני המערערים, חזן ומילרי, נעצרו ע"י המשטרה ביום 15.7.96 וביטון אותר רק כעבור כשבוע. משנעצר הכריז יוסי שאת גירסתו ימסור לביהמ"ש ובהודעה נוספת שמסר כשבוע לאחר מעצרו העלה לראשונה טענת אליבי. רוני וביטון שהודו בחקירתם כי נמנו עם נוסעי המכונית סיפרו באמרותיהם שגם יוסי נסע עימם. הראייה המרכזית לאשמתו של יוסי בעבירת הריגה נמצאה בדברים שנמסרו בחקירה ע"י מילרי ובשיחותיו עם מדובב סמוי כאשר ציין כי הוא ויוסי ירו מאקדחיהם לעבר המנוח. מילרי הובא לעדות לאחר שהורשע ברצח אך סירב להעיד ואימרותיו במשטרה הוגשו בהתאם להוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות. במסגרת פרשת הראיות במשפט המערערים הציגה התביעה, בין השאר, גם את האמרות של ארבעת הנאשמים האחרים ואלה נתקבלו בהסכמה וללא התנגדות של הסניגורים. לביהמ"ש התברר כי תוכן האמרות של רוני, ביטון וחזן מתיישב עם תוכן האמרות של מילרי. פרט ליוסי לא העידו הנאשמים במשפט דנא ואילו יוסי העיד וחזר בעדותו על טענת האליבי. ביהמ"ש המחוזי דן באריכות בטענת האליבי של יוסי והגיע למסקנה שאין היא ראוייה לאמון.
ג. האפשרות להרשיע את יוסי על סמך אמרותיו של מילרי מותנית בכך, כי יימצא בחומר הראיות דבר לחיזוק הגירסה שמסר מילרי באמרות: ראשית, לאור הוראת סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, ושנית מכח מצוות סעיף 54א(א) רישא לפקודה לנוכח היותו של מילרי שותף לעבירה שאמרותיו מהוות "עדות יחידה" לאשמתו של יוסי. את החיזוק העיקרי לגירסתו של מילרי מצא ביהמ"ש באמרות שלשת הנאשמים האחרים שהוגשו לביהמ"ש. טענת הסניגורים היתה כי אמרתו של כל אחד משלשת הנאשמים מהווה ראייה כשרה רק נגד הנאשם שמסר אותה ואין לה נפקות כלפי מי מן הנאשמים האחרים, שכן שלשת הנאשמים האחרים נמנעו מלהעיד במשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הסניגורים וקבע כי אמרות שלשת הנאשמים שלא העידו במשפט מהוות חיזוק לאמינות גירסתו של מילרי גם ככל שהיא מופנית נגד יוסי. בעניין זה לא צדק ביהמ"ש המחוזי. אכן, על יסוד ההלכה שנפסקה עשוייה אמרת נאשם אחד להוות ראיה נגד נאשם אחר באותו כתב אישום, מכוחו של סעיף 10א' לפקודת הראיות, אך זאת רק אם הנאשם שמסר את האמרה מעיד במשפטם המשותף. בענייננו לא העידו הנאשמים האחרים ועל כן אין נפקות לאמרותיהם במשטרה ככל שהדבר נוגע לראיה נגד יוסי.
ד. ביהמ"ש המחוזי הוסיף וקבע כי זולת אמרותיהם של שלשת הנאשמים האחרים מכילות הראיות חיזוקים נוספים לאמרותיו של מילרי והוא מנה גם חיזוקים אלה. לטענת המדינה די באלה כדי להשאיר על כנה את הרשעתו של יוסי ואילו הסניגור טוען כי יש לבטל את הרשעתו של יוסי ולזכותו או לחילופין להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שיקבע אם גם בהתעלם מאמרות שלשת הנאשמים הובאו ראיות מספיקות להרשעתו של יוסי. הדין עם הסניגור בבקשתו החילופית.
ה. סעיף 56 לפקודת הראיות קובע לאמור "ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות... לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק דין; אעפ"כ, העובדה שביהמ"ש שמע את הראיה לא תפסול את פסה"ד, אלא אם סבור ביהמ"ש שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה...". הרישא של הסעיף מתייחסת לביהמ"ש ששמע את המשפט כאשר לפני פסה"ד הוברר לו ששמע ראיה שאינה קבילה ואז לא יבסס עליה פס"ד. הסיפא של הסעיף מתייחסת לביהמ"ש שלערעור ומכוונת למקרים שבהם ביהמ"ש
של דיון לא עמד על הטעות שבעטייה נתקבלה על ידיו שלא כדין ראיה בלתי קבילה. הסיפא מורה שבעצם העובדה שביהמ"ש של דיון "שמע את הראייה" אין כדי להביא לפסילת פסה"ד. אך פסה"ד יבוטל אם ביהמ"ש שלערעור סבור, כי המקרה נמנה עם אחד משני אלה: האחד, "שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה"; והשני "שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה". אם נוכח ביהמ"ש בקיום אפשרות, העולה כדי ספק סביר, שההכרעה הושפעה מן הראיה הפסולה, מוטל עליו לבטל את ההרשעה. קיומן של ראיות אחרות, המספיקות לביסוס הרשעה, עשוי להצדיק רק הימנעות מזיכוי הנאשם והחזרת ההליך למתן הכרעת דין חדשה. יישום דין זה בענייננו מוביל למסקנה כי יש לבטל את הרשעתו של יוסי אך אין לזכותו מאשמה.
ו. ביהמ"ש קבע כי אמרות מילרי מהוות ראיה לביסוס אשמתו של יוסי ובחלק זה אין יסוד להתערבות. השאלה בה היה על ביהמ"ש להכריע היתה אם בראיות האחרות שהובאו מצוי דבר לחיזוק הגירסה שמסר מילרי וביהמ"ש הצביע על קיומו של דבר לחיזוק במספר עדויות וראיות שבאו לפניו ושלא נפל פסול ביחס לקבילותן. עם זאת קבע ביהמ"ש כי אמרות הנאשמים מהוות דבר עיקרי לחיזוק אמרות מילרי ומקביעה זו מתחייב קיום ספק סביר שאילולא הראיה הבלתי קבילה אפשר שביהמ"ש לא היה מרשיע את יוסי. בנסיבות אלו יש להחזיר את ההליך לביהמ"ש המחוזי למתן הכרעת דין חדשה.
ז. אשר לערעורו של רוני על חומרת העונש - בהתחשב בנסיבות המקרה אין מקום להתערב במידת העונש שהוטל עליו. הסניגור טען שיש להשוות את ענשו של רוני לענשו של ביטון שנדון ל-3 שנים מאסר, ואולם ביהמ"ש הבהיר כי הוא זוקף לזכותו של ביטון את העובדה שהביע חרטה על התוצאה הקטלנית ושיתף פעולה בחקירה. כיוון שכך אין לקבל את הערעור על חומרת העונש.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, אילן. החלטה - השופט מצא. עו"ד ירום הלוי למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למשיבה. 8.7.99).

ע.פ. 7826/98 - בנימין דורפמן ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של גניבת כספי מע"מ שנגבו מלקוחות וקיזוזם בחשבוניות מזוייפות. * אי מתן פס"ד בתוך 30 יום מסיום המשפט. *איסור חקירה של מי שחזר בו מעיסקת טיעון על נסיבות הסכמתו לעיסקה. * חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת"פ 568/91 - הערעור נדחה).
א. המערער הראשון, דורפמן, הינו דודו של המערער השלישי, וינבאום. המערערת השניה היא חברה בע"מ שהוקמה ונרשמה כעוסק מורשה ע"י דורפמן לצורך הגשמתה של פרשת הונאת רשויות מע"מ. דורפמן ווינבאום קשרו קשר להונות את שלטונות מע"מ ע"י גביית מע"מ מלקוחות שלהם מכרו זהב ואי העברתו לשלטונות המס ע"י קיזוזו במרמה כנגד מע"מ ששילמו, כביכול, לספקיהם. כך שלשלו לכיסם, סכומים המסתכמים בכ-1.7 מליון ש"ח. לצורך פרשת ההונאה "יצר" וינבאום עוסק מורשה פיקטיבי בשם "איגל רפמטל" בע"מ (להלן: רפמטל) המיוצג, כביכול, ע"י אחד איגליצקי, שהיגר לאנגליה כ-5 שנים קודם לכן ולא חזר עוד לארץ. וינבאום התחזה לאותו איגליצקי וקיבל במרמה תעודת זהות בשם "איגליצקי". דורפמן היה קונה, כביכול, זהב מרמפטל באמצעות "איגליצקי" ומקבל ממנו חשבוניות לפיהן שילם מע"מ כחוק ואז היה מוכר את הזהב לשתי חברות תמימות, מהן גבה מע"מ. את השיקים וההמחאות הבנקאיות שדורפמן היה נותן, כביכול, לאיגליצקי, תמורת הזהב, היו הוא ווינבאום פודים ואת המע"מ שהיה דורפמן גובה מהחברות שרכשו ממנו את הזהב היה מקזז כנגד המע"מ ששילם כביכול לאיגליצקי. הספק האמיתי של הזהב נותר עלום עד היום.
ב. בשעתו הושג הסדר טיעון בין המערערים לבין התביעה על פיו הודו המערערים בעבירות שיוחסו להם והתביעה היתה אמורה להגביל טיעונה לעונש שייגזר לשנה וחצי מאסר לריצוי בפועל. ברם, מאוחר יותר, ביקשו המערערים לחזור בהם מהודאתם ומהסדר הטיעון וביהמ"ש נעתר להם והתביעה הציגה ראיותיה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים וגזר להם מאסר בפועל של 4 שנים ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 50,000 ש"ח ואילו המערערת השניה, החברה, נדונה לתשלום קנס של 100,000 ש"ח. הערעור נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש נדחה.
ג. בפתח הערעור העלו המערערים שתי טענות סף בעלות אופי דיוני: האחת - השהיית מתן פסה"ד מעבר לתקופה של 30 הימים הקבועה בתקנה 30א לתקנות סדר הדין הפלילי, ללא מתן הודעה מנומקת לנשיא הערכאה; והשניה - מתן היתר לתביעה לחקור בחקירה שכנגד את דורפמן בדבר חזרתו מהודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לשיטת ההגנה, השהיית מתן פסה"ד כאמור משקפת פגיעה בזכות "חוקתית על חוקית" של נאשם בפלילים שתרופתה זיכוי-טכני-בדין; ואילו התרת חקירה של נאשם בדבר המניעים לחזרתו מהודאה - מחייבת ביטול ההליכים, והחזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי בהרכב אחר. טענות אלה אין לקבל.
ד. אין לראות את ההוראה הקבועה בתקנה 30א כמבטאת זכות יסוד חוקתית. מקומה של זכות כזו בחוק או בחוק יסוד ולא בתקנות סדרי הדין. בנסיבות העניין אין גם לומר כי הגנתם של המערערים התקפחה בשל פרק הזמן שחלף עד למתן פסה"ד. אכן, הנחיית מחוקק המשנה היא ליתן פס"ד תוך 30 יום וכאשר הדבר אינו מיושם מתחייבת הודעה מנומקת לנשיא ביהמ"ש. תכלית התקנה להבטיח "פיקוח" מטעם נשיא ביהמ"ש על מועדי מתן פסה"ד. באשר להתרת חקירתו של דורפמן בדבר הרקע לחזרתו מהודאתו בביהמ"ש - אכן, אין להתיר חקירה בעניין זה ודין מי שהותר לו לחזור מהודאתו כדין מי שלא הודה מלכתחילה, ברם, אין לומר שבשל התרת החקירה התקפחה הגנתו של דורפמן במידה המצדיקה את ביטול ההליכים.
ה. לטענת ההגנה שגה ביהמ"ש המחוזי בקבעו שאיגליצקי לא חזר לישראל מאז שעזב אותה לפני כ-5 שנים. קביעה זו נעוצה בעיקר בעדותו של אביו של איגליצקי וטענת ההגנה היא שדבריו אינם מספקים תשתית מוצקה לקביעה כאמור. גם העובדה שאין למשטרת הגבולות רישום המצביע על כך שאיגליצקי נכנס לארץ מאז שיצא ממנה, אינה שוללת, לטענת הסניגור, את האפשרות שהגיע לארץ באמצעות דרכון זר והוא זה שביצע את כל הפעולות. גם טענות אלה אין לקבל. היעדר רישום של כניסה לארץ מקים חזקה שבעובדה שאכן לא היתה כניסה כזו; ועדותו של האב, לפיה בנו יצא לחו"ל ולא חזר אליה עוד, תומכת בחזקה האמורה.
ו. אשר לזיהויו החזותי של וינבאום כמי שהתחזה לאיגליצקי - באו ראיות של פקדי בנק לכך וכן באו ראיות בדבר זהות חתימות של וינבאום על מסמכים כאיגליצקי ככתב ידו של וינבאום ובכך אין להתערב.
ז. אשר לעונש - טענתו המרכזית של הסניגור היא כי עונשי המאסר שנגזרו חריגים באופן קיצוני לחומרה מהעונשים שנגזרו בעבר בשל פרשיות בעלות אופי דומה. לצד הטענה הכללית מוסיף הסניגור כי אין לגזור עונש מאסר בפועל בהתחשב בפרק זמן של 7 שנים שעברו מאז גילוי הפרשה ועד למתן פסה"ד, וכן אין לגזור עליהם ענשי מאסר לתקופה העולה על מחצית העונש שעליו הוסכם בשעתו בהסדר טיעון עם התביעה. גם בעניין זה אין לקבל את טענת הסניגור. מדובר בפרשת מרמה מתוחכמת שבאמצעותה גנבו המערערים מאוצר המדינה כ-1.7 מליון ש"ח שהופקדו בידם על מנת שיימסרו לשלטונות מע"מ. העבירה המרכזית בה הורשעו המערערים היא עבירת המרמה ואין
בהרשעת המערערים גם בעבירות מע"מ, כדי לשוות למעשה המרמה - השקול כנגד מעשה של גניבה ע"י נפקד - אופי "מקל" של השתמטות מתשלום מע"מ.
ח. אשר לטענה בעניין העונש שצריך להיות יחסי למה שנקבע בעיסקת הטיעון - למערערים ניתנה הזדמנות לסיים את הדיון בעיסקת טיעון שהתייחסה גם לעונש אך חזרו בהם מעיסקת הטיעון. בכך נמחקה העיסקה כאילו לא היתה ואין המערערים יכולים ליהנות ממנה. אשר להתמשכות ההליכים - אכן אלה נמשכו 7 שנים וזו תקופה המצדיקה לכאורה התחשבות משמעותית לקולא. ברם, המערערים בחרו בדרך התגוננות שתרמה תרומה נכבדה להתארכות ההליכים ואף שלא חרגו מן המותר ופעלו במסגרת שמתווה החוק להגנתו של נאשם - אין הם רשאים להצביע על "התארכות" כגורם המצדיק הקלה בדין.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, זועבי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד יורם שפטל למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 19.7.99).

ע.א. 2972/95 - יוסף וולף ושות' בע"מ נגד דפוס בארי שותפות מוגבלת

הפרת פטנט. קבלת תביעה בגין עילה של הפרת פטנט ועילה של עשיית עושר ולא במשפט(מחוזי ת"א - ת.א. 1662/89 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. חבר קיבוץ בארי, בעזרת המפעל של הקיבוץ - דפוס בארי, יצר מעטפה המשמשת גם כמעטפה וגם כטופס הודעה למספר רב של נמענים כשדרך קיפולה שומר את המידע הפנימי מוסתר. בשנת 89 התקיים מכרז מטעם משרד התחבורה לאספקת מעטפות אינטגרליות לדיוור ישיר. במכרז השתתפו מספר מתחרים וביניהם דפוס בארי והמערערת. המערערת זכתה במכרז וזמן קצר לאחר מכן נודע לדפוס בארי כי המעטפה שהגישה המערערת למכרז היא חיקוי מדוייק של המעטפית שלה. דפוס בארי הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן צו מניעה, צו מתן חשבונות וקבלת פיצויים. התביעה התבססה, בין היתר, על הפרת פטנט ועשיית עושר ולא במשפט ועוד עילות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה בשל הפרת פטנט ודחה את כל יתר העילות תוך מתן צו מניעה מבלי להתייחס לסעדים אחרים. חברת וולף ערערה על קבלת התביעה למתן צו מניעה ואילו בארי ערערה על דחיית העילות האחרות. ערעורה של וולף נדחה וערעורה של בארי נתקבל בעניין העילה של עשיית עושר ולא במשפט.
ב. באשר לערעורה של וולף - היא הציגה פטנטים שונים במדינות אחרות ואולם ביהמ"ש המחוזי קבע כי המעטפית של בארי היא פטנט חדש ובכל נסיבות העניין אין להתערב בהחלטה זו. אשר לטענת וולף כי אין להכיר בתקפות הפטנט של בארי בשל אי גילוי הפרסומים הזרים לרשם הפטנטים הישראלי - הפרת חובה זו אכן מקימה עילה עצמאית לביטול הפטנט לפי סעיף 182 לחוק הפטנטים, ואולם ביהמ"ש המחוזי השתכנע כי נציגיו של דפוס בארי פעלו בתום לב. יצויין, כי בעת רישום הפטנט טרם נחקק סעיף 18 בדבר הצורך להודיע לרשם הפטנטים על פרסומים זרים, אך גם אילו היו חלות ההוראות החדשות לא היה בנסיבות המקרה עילה לאי הכרה בפטנט. הנימוק הוא בכך, כי הסנקציה שבביטול הפטנט, או של אי רישומו מלכתחילה, מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש או של הרשם, ובמקרה שלנו, ביהמ"ש הגיע למסקנה שבארי לא נהגו בחוסר תום לב וקבע גם כי לפרסומים הקודמים לא היתה השפעה אפשרית על תקפות הפטנט.
ג. אשר לערעור הנגדי של דפוס בארי נגד דחיית ארבע עילות נוספות של גניבת עין, זכות יוצרים, סימן מסחר ועשיית עושר ולא במשפט - דין הטענה האחרונה לעניין עשיית עושר ולא במשפט להתקבל ואין צורך לדון בערעור בעילות האחרות. ביהמ"ש המחוזי דחה את העילה של עשיית עושר מכח הוראת סעיף 6(א) לחוק עשיית
עושר וכן בנימוק שאין צורך לדון בעילה זו משום ש"הפרת הפטנט מזכה בצו מניעה ועל יסוד העילה של התעשרות שלא כדין אין הוא (התובע) יכול לקבל יותר מזה". הנימוק המשפטי העיקרי מתבסס על הוראת סעיף 6(א) לחוק ואולם לאחר שניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, נדונה סוגייה זו בביהמ"ש העליון והוחלט כי עקרונית, אין בקיום דיני קניין רוחני משום מניעה לתבוע סעדים על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, סעדים הכוללים גם צו מניעה. נמצא, כי חל שינוי בהלכה מאז שנבחנה ע"י ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד אמנון גולדנברג, היו קוברסקי וגב' הילה בלט למערערת, עוה"ד ראובן בורקובסקי וגב' שרונה בנדק למשיב. 6.7.99).

ע.א. 1406/97 - יעקב פרנקו נגד דן מלניק

פירוש הסכם. הפעלת ערבויות והחיוב לפיהן(מחוזי ת"א - ת.א. 1212/88 - הערעור נדחה).

א. בשנת 82 הקימו המערער והמשיב חברת פרסום ובהסכם שנכרת בין השניים נקבע כי המערער, שהוא פרסומאי במקצועו, יהיה אחראי לניהול השוטף של החברה, והמשיב לבדו יהיה אחראי למימונה, לרבות למתן ערבויות ובטחונות שיידרשו לקבלת אשראי עבור החברה. המשיב ואמו החזיקו חשבון מט"ח משותף (להלן: החשבון המשותף) בבנק לאומי לישראל. החברה פתחה אף היא חשבון ובגדר התחייבותו למימונה של החברה חתם המשיב על ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לחובות החברה לבנק. כעבור זמן חתמה גם אשתו של המשיב על כתב ערבות דומה. בשנת 83 נתגלע סכסוך בין המערער למשיב ובורר קבע כי הסכם השיתוף יתבטל ביום מתן פסק הבורר והמשיב יהיה רשאי לבטל את הבטחונות. מספר ימים לאחר מכן סיכמו הצדדים על שיתוף בתנאים חדשים ובמאי 84 חתם המערער על ערבות מתמדת, ללא הגבלה בסכום, לחובות החברה לבנק. כעבור כשנתיים חתמה גם אמו של המשיב על כתב הערבות לחובות החברה עד לסכום של 30,000 דולר. ארבעת כתבי הערבות זיכו את הבנק לממש את הערבות ע"י קיזוז סכום הערבות מחשבונות הערבים המוחזקים בו.
ב. בשנת 88 נקלעה החברה לקשיים וחובה לבנק הגיע לכדי 723,000 ש"ח. במרץ 88 דרש הבנק מהערבים לכסות את החוב ותוך זמן לאחר משלוח מכתבי הדרישה העביר הבנק את כל הכספים שבחשבון המשותף (של המשיב ואמו) בסכום של כ-517,000 ש"ח לחשבון החברה שהיה ביתרת חובה. המשיב ניהל מו"מ עם הבנק כדי להפחית את סכום החוב לבנק ובמסגרת זו הפחית הבנק מסכום החיוב של החברה והמשיב שילם לבנק עוד 100,000 ש"ח בנוסף לסכום שכבר קוזז. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערער לתשלום מחצית מן הסכום שקוזז ע"י הבנק מכח כתב הערבות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהסכם השני בין הצדדים התחייב המערער להיות אחראי גם הוא לחובות הבנק וחייב את המערער בתשלום חובו לחברה על פי הערבויות שנחתמו. המשיב קיבל עליו את הדין והמערער ערער לביהמ"ש העליון. הערעור נדחה.
ג. יש לדחות את ערעורו של המערער לעניין השינוי בהסכם שביניהם בדבר אחריותו המשותפת עם המשיב לחובות החברה בבנק. באשר ליתרת חובו של המערער לבנק - כאמור הגיע הבנק להסדר פשרה עם המשיב ומחל למשיב על חלק מחובו. אך הבנק השאיר בידיו, מכח סעיף 6 לכתב הערבות שעליו חתם המערער, את הזכות להמשיך בהליכים משפטיים נגד המערער. זכות החזרה של חייבים בחיוב אחד בינם לבין עצמם, וכן השלכת הפטרתו של אחד החייבים בידי הנושה במקרה שהחייבים האחרים נותרים חשופים לתביעת הנושה, מוסדרות בסעיפים 56(ב) ו-(ד) לחוק החוזים. הוראות אלה מונעות התעשרות של חייב אחד על חשבון חייב אחר. הסדר הפשרה שעשה המשיב עם הבנק לא שלל איפוא
את זכותו של המערער להשתתפות המשיב במחציתו של החוב. מנגד עומדת למשיב הזכות לגבות מן המערער את הסכום העולה על חלקו בחוב על פי היחסים הפנימיים ביניהם.
ד. המערער טען נגד זכותו של המשיב בחשבון המשותף שלו ושל אמו ומשום כך, כך לטענתו, אין למשיב זכות לתבוע את הסכום ששולם מהחשבון המשותף. טענה זו יש לדחות. השאלה אם פתיחת חשבון משותף בבנק, שבו מפקיד אחד הצדדים כסף, מהווה ראייה לכך שאותו מפקיד ביקש לתת את כספו במתנה לשותפו בחשבון, מתעוררת רק במקרים שבהם קיימת מחלוקת בין בעל הכסף נותן המתנה לבין השותף לחשבון מקבל המתנה. בענייננו, מתנת האם למשיב כלל אינה שנוייה במחלוקת ביניהם והיא אף העידה על הענקת הכסף במתנה לבנה. על כן אין יסוד לטענת המערער בעניין זה.
ה. ביהמ"ש המחוזי פסק, בהתבסס על סעיף 56(א) לחוק החוזים - כי נטל החוב צריך להתחלק בין ארבעת הערבים לחובות החברה וכך חישב את הסכום שעל המערער להשיב למשיב. קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי שגויה לנוכח ממצאו שלו בדבר ההסכם שאליו הגיעו המערער והמשיב בנוגע לאחריותם השווה לחובות החברה וההבחנה הנדרשת בין מישור היחסים שבין ארבעת הערבים לבנק לבין מישור היחסים הפנימיים בין ארבעת הערבים לבין עצמם. אכן, חלוקת הנטל בין החייבים באותו חיוב - לרבות ערבים לאותו חוב - מוסדרת בסעיף 56, אלא שסעיף זה קובע חזקה בלבד שמקורה בעקרון השוויון. חזקה זו ניתנת לסתירה במובן שכאשר קיים הסכם בין החייבים בדבר דרך חלוקת נטל החיוב, גובר ההסכם על החזקה ויש לנהוג על פיו. יתירה מזאת, בהיעדר הסכמה בין הצדדים מחייב עקרון השוויון לחלק את הנטל בין החייבים בהתאם לאינטרס שלהם בחיוב. במקרה שלפנינו, למערער ולמשיב בלבד היה אינטרס כי הבנק יעניק אשראי לחברה שבבעלותם ואינטרס כזה לא היה לאמו של המשיב ולאשתו. בנסיבות אלה עקרון השוויון המהותי מחייב להטיל עליהם את מלוא הנטל בגין חובות החברה ולחלקו ביניהם בחלקים שווים. הסכום שחוייב בו המערער נמוך מן הסכום שחייב היה לשלם אלא שכאמור המשיב לא ערער.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ירון סהר למערער, עו"ד יונתן מילר למשיב. 6.7.99).

בג"צ 3959/99 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד הוועדה לעיון בעונש ואח'

*ביטול החלטה להפחית שליש מעונשו של רמי דותן(העתירה נתקבלה).

א. עניינה של העתירה החלטת הוועדה הצבאית לעיון בעונש שכוננה מכח הוראות סעיף 509 לחוק השיפוט הצבאי להפחית שליש מן העונש שגזר בי"ד צבאי על רמי דותן. הוועדה קבעה כי השיקולים שעליה לתת את דעתה הינם כשיקולים של ועדת שחרורים הדנה בשחרור אסירים אזרחיים בתום שני שליש מתקופת מאסרם והיא לא מצאה שבשיקולים אלה יש מקום שלא להעניק לרמי דותן את הפחתת השליש כפי שמפחיתים לאסירים אזרחיים. העתירה נתקבלה.
ב. בפסק דינו סוקר השופט חשין בהרחבה את פעולותיו הנפשעות של רמי דותן שהורשע בסדרת מעשים שהיו מן החמורים והמכוערים שבאו אי פעם לפני בימ"ש בישראל בעבירות שעיקרן בצע כסף. רמי דותן, שהגיע לרום המעלה בחיל האוויר ובצה"ל, הוכיח עצמו כאדם מושחת מן היסוד, אדם שבמעשיו פגע אנושות בלבם של צה"ל, של מערכת הבטחון ושל המדינה. הוא נדון ע"י בי"ד צבאי ל-13 שנים מאסר בפועל ו-5 שנים מאסר על תנאי כשביה"ד קובע שאך בלב כבד חתם על גזר הדין ובכך צירף חתימותיו לעיסקת
טיעון של התביעה עם רמי דותן. החלטת הוועדה לעיון בעונש להפחית את ענשו של דותן בשליש בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון.
ג. השופט חשין מציין את השיקולים של ועדת שחרורים אזרחית שמותר לה לקחת בחשבון שיקוליה, שעניינם האם האסיר מסוכן בעתיד ואין הוועדה שוקלת את חומרת המעשה, ומאידך, לדעתו, על הוועדה הצבאית לקחת בחשבון גם את חומרת המעשה וזאת מתוך השוני שבחיים הצבאיים והשיקולים הכלליים הקשורים למערכת הצבאית. השופט חשין מטעים כי גם להלכה שבשחרור עציר אזרחי בתום שני שליש אין מתחשבים בחומרת המעשה יש חריגים. על כן, מבחינת השיקולים שעל הוועדה הצבאית לקחת בחשבון אין מקום לשחרורו של דותן בתום שני שליש ממאסרו.
ד. השופט חשין התייחס גם לשאלה אם על בג"צ להתערב בשיקוליה של הוועדה שהיא הצריכה להחליט, והגיע למסקנה כי בענייננו יש מקום להתערב בהחלטת הוועדה משום שלא שקלה את הייחודיות של היותה ועדה צבאית הצריכה לקחת בחשבון את השיקולים של מערכת צבאית ולקחה בחשבון רק את השיקולים של הוועדה האזרחית. משהתעלמה הוועדה משיקולים כבדי משקל שהיה עליה לשקלם, ממילא לא זכו השיקולים, בהם הנזק הנורא שגרם דותן לכל אשר סביבו, שישפיעו על שיקול דעתה כמשקלה הראוי. על כן יש לפסול את החלטת הוועדה הצבאית.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, אילן. החלטה - השופט חשין. עוה"ד אליעד שרגא וברק כלב לעותרת, עוה"ד עוזי פוגלמן וענר הלמן לרשויות הצבאיות, עוה"ד דניאל פרידמן ודורון פרידמן לרמי דותן. 12.7.99).

ע.א. 3758/96 - סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נגד מנהל המכס ומע"מ

*אי הכרה בחשבוניות לצרכי ניכוי תשומות בחיובי מע"מ(מחוזי באר שבע - ע"ש 49/93 - הערעור נדחה).

א. המערערת, העוסקת בייצור מוצרי בטון ומבצעת עבודות בנייה, ביצעה פרוייקט מסויים באופקים ולצורך הפרוייקט נעזרה בקבלני משנה. בעקבות ביקורת שערכו רשויות מע"מ לא אושר ניכוי מס תשומות בגין 5 חשבוניות מס שארבע מהן הן ע"ש "אלמונג'ד לקבלנות בע"מ" (להלן: אלמונג'ד) ואחת ע"ש "דרי עלי יחיא...". (להלן: יחיא). לטענת המערערת התקבלו חשבוניות אלו מקבלני משנה לצורך הפרוייקט, אך בבדיקה של חוקרי מע"מ התגלה כי מוציאי החשבוניות לא ביצעו כל עבודה עבור המערערת. העבודות אמנם בוצעו, אך ע"י אחרים שאינם עוסקים מורשים ועל כן לא הגיע המס לשלטונות המע"מ. לפיכך הוציא מנהל מע"מ למערערת שומה ובמסגרתה לא ניכה למערערת מס תשומות בגין החשבוניות נשוא הדיון. המערערת הגישה השגה על כך ומשנדחתה השגתה ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 38 לחוק, המקים את זכאות העוסק לנכות מס תשומות, דורש כי החשבוניות הן "כדין". ביהמ"ש המחוזי קבע כי דרישה זו מתקיימת במידה וחשבוניות המס הוצאו ע"י מי שביצע בפועל את העבודה ומכיוון שבפועל לא בוצעה העבודה ע"י מי שהוציא את החשבונית הרי הן לא הוצאו כדין. העד היחיד מטעם המערערת בעניין זה היה מנהל המערערת אך גירסתו בביהמ"ש סתרה את ההודעה שמסר בפני חוקרי המע"מ. ביהמ"ש העדיף את גירסתו של מנהל המערערת בפני חוקרי מע"מ בהן אמר כי אינו מכיר את יחיא ואינו יודע מי זה אלמונג'ד. ביהמ"ש קבע כי מנהל המערערת ידע שמי שביצע את העבודות היה רצף בשם קמל ולא הקבלנים שבשמם הוצאו החשבוניות, ולאור קביעה זו, ובהתחשב בקביעתו של השופט כי נטל ההוכחה מוטל על המערערת, דחה את הערעור. הערעור נדחה.
ג. המערערת טוענת כי משנבחנו פנקסיה ונמצאו תקינים, ומכל מקום לא נפסלו, עובר נטל ההוכחה, המוטל עקרונית על המערערת אל המשיב, ולטענתה המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו. טענת המערערת היא שהנטל מוטל על המשיב בהתחשב בסעיף 83(ד) לחוק מע"מ הקובע כי "חובת הראיה היא על המערער (הנישום), אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". אמנם, לפי הפסיקה, כאשר המחלוקת בין הצדדים היא "לבר פנקסית", אין עובר הנטל אל פקיד השומה, שכן אין למחלוקת בין הצדדים קשר עם הפנקסים, אך לטענת המערערת בענייננו אין מדובר במחלוקת לבר פנקסית אלא במחלוקת פנקסית. זאת משום שבפנקסים רשומה העבודה, רשומה ההוצאה, ורשום מי הוא המבצע של העבודה. בעניין זה הדין עם המערערת. השאלה שבמחלוקת היא אכן שאלה "פנקסית" ועל כן נטל ההוכחה הוא על פקיד השומה. אלא שבענייננו עמד פקיד השומה בנטל ההוכחה והוכיח כי החשבונית לא הוצאה כדין.
ד. שאלה אחרת שהעלתה המערערת היתה אם על מנת שזכאות הנישום לנכות מס תשומות תשלל יש להוכיח כי הנישום היה ער לפסול שנמצא בחשבונית (המבחן הסובייקטיבי) או שמא די בעצם העובדה כי החשבונית אינה כדין לשלילת זכאותו של הנישום (המבחן האובייקטיבי). צודק המשיב בטענתו כי סוגיית המבחן המשפטי הנ"ל אינה מתעוררת בענייננו, שכן המערערת ידעה כי החשבונית הוצאה שלא ע"י מי שעמו נעשתה העיסקה, כך שלכאורה מתייתר הדיון בסוגייה זו. אעפ"כ, מכיוון שהנושא שב ועולה בבתי המשפט המחוזיים שגישותיהם בעניין זה אינן אחידות, רצוי לקבוע את הגישה של ביהמ"ש העליון לנושא הנדון. באשר לכך נראה כי צודקים אלה הנוקטים בגישה האובייקטיבית. חיוב המדינה בניכוי מס תשומות, אשר המע"מ בגין העיסקה שביסוד הניכוי לא שולם כלל לשלטונות המע"מ, אינו מתיישב עם תכלית החקיקה. אין להטיל חיוב כאמור, שכן משמעו הטלת חיוב כספי על המדינה, שיסודו באמונה הסובייקטיבית של הנישום כי החשבונית הוצאה כדין.
ה. השופט אור הסכים לדחיית הערעור נוכח קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי ובנסיבות אלה שאלת נטל ההוכחה והמבחן המשפטי הראוי לזכות הניכוי (האובייקטיבי או הסובייקטיבי), אינן דורשות הכרעה והוא משאיר שאלות אלה בצריך עיון.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אילן. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד שי כהן למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיב. 4.7.99).

ע.פ. 7260+7068/98 - יוסף חכמי וחכמי נדל"ן בע"מ נגד מדינת ישראל

*עבירות מירמה בהגשת חשבונות מנופחים לצרכי קבלת כספי מרכז ההשקעות לפי חוק עידוד השקעות הון. * עבירות של קשר ונסיון. * הרשעה בשוחד. * מידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 331/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערער ביקש להקים מפעל לייצור תרופות בבית שאן ולזכות בהטבות לפי החוק לעידוד השקעות הון. לביצוע פרוייקט זה הקים חכמי את המערערת השניה (להלן: חכמי נדל"ן) ושכר את שירותיו של אחד אלי זילבר (להלן: זילבר). באמצעות חכמי נדל"ן, ובסיועו של זילבר, הגיש חכמי למרכז ההשקעות בקשה להכיר במפעל המתוכנן כ"מפעל מאושר". במרץ 86 אישר מרכז ההשקעות את הפרוייקט וסמוך לאחר מכן החלה מלאכת התכנון והביצוע. לפי האישור הוכרה זכאותה של חכמי נדל"ן לקבלת מענקים מקופת המדינה בשיעור השווה ל-44.2 אחוזים מהשקעתה בהקמת המפעל. האישור התייחס לביצוע עבודות בהיקף כולל של כ-48 מליון דולר. בשלהי 89, ביקש חכמי ליזום הקמת פרוייקט נוסף של בית מלון בטבריה בהשקעה של כ-133 מליון דולר, ומרכז ההשקעות אישר עקרונית את הבקשה. באותו זמן נקטע רצף האירועים כאשר חכמי וחכמי נדל"ן נחשדו בדרישת וקבלת כספים במרמה ממרכז ההשקעות.
ב. במהלך התקופה שמאז אישור התכנית להקמת המפעל בבית שאן הגישה חכמי נדל"ן למרכז ההשקעות 42 דוחו"ת בהם הצהירה על ביצוע עבודות בהיקף כספי כולל של כ-30 מליון ש"ח וקיבלה מענקים בסכום העולה כדי 11.3 מליון ש"ח. סכום זה לא כלל תשלום שלכאורה הגיע לחכמי נדל"ן על פי שני דוחו"ת הביצוע האחרונים. בבדיקה באתר הוכח ששווי העבודות שבוצעו עד למועד הבדיקה הוא כ-12.3 מליון ש"ח בלבד, היינו פחות מ-42 אחוזים מן השווי הכספי עליו הצהירה חכמי נדל"ן. זילבר, שבמשך כל התקופה פעל כלפי מרכז ההשקעות כנציגו של חכמי, מסר בחקירתו, כי חכמי זמם לזכות במענקים בהיקף זהה לעלות הקמתו של המפעל בבית שאן, ואותה שיטה ביקש לנקוט גם בהקמת המלון בטבריה. על פי הודאתו של זילבר הוסיף הוא עצמו מעשי זיוף ומרמה מאחורי גבו של חכמי כאשר זייף שני דוחו"ת ביצוע שחכמי חתם עליהם (שגם הם למעשה לא היו דוחו"ת אמת) והעלה את הסכומים שהיה כתוב בהם, ואת ההפרש בסכום של כ-3.5 מליון ש"ח שלשל זילבר לכיסו. עם זילבר נכרת הסדר טיעון שלפיו בשל העבירות שביצע בשיתוף עם חכמי זכה למעמד של עד מדינה ובשל העבירות שביצע מאחורי גבו הועמד בהליך נפרד ונדון לשנתיים מאסר בפועל.
ג. ביהמ"ש המחוזי החליט להרשיע את חכמי וחכמי נדל"ן במסגרת האישום הראשון בקשירת קשר לביצוע פשע, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובנסיון לקבלת דבר בנסיבות מחמירות, כשההרשעה בעבירת הנסיון מתייחסת רק ליתרת סכום המענק שתשלומו נדרש במסגרת שני דוחו"ת הביצוע האחרונים ושסכומם לא שולם. מאידך, ביחס לנסיון לקבלת סכום המענק בכללותו עבור המפעל בבית שאן לא הורשע חכמי. בנוסף פסק ביהמ"ש להרשיע את חכמי, במסגרת האישום הרביעי, בעבירה של מתן שוחד. ביהמ"ש זיכה את חכמי מעבירות שונות ובכללן קשירת קשר לביצוע פשע ונסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות שיוחסו לו בשל תכניתו להקמת המלון בטבריה. בשל העבירות השונות הוטלו על חכמי עונשים שונים ובכללם ענשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי כשהמאסר בפועל המצטבר הוא של 6 שנים וקנסות. ערעורו של חכמי נתקבל באשר להרשעתו בעבירת השוחד, ערעור המדינה נתקבל באשר לזיכוי מקשירת קשר לביצוע פשע בכל הקשור לתכנית הקמת המלון בטבריה והערעור על מידת העונש נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש על פי הנחיות ביהמ"ש העליון.
ד. במסגרת קידום מטרות הקשר עם זילבר ניפח חכמי את עלויות הביצוע בהצגת חשבוניות שלא שיקפו את העלות האמיתית. לשם כך השתמש חכמי בחברות קש וניפוח עלויות ע"י סיבובי חשבונות שונים. מאלה עולה כי בדין הרשיע ביהמ"ש המחוזי את חכמי בקבלת דבר במרמה בנוגע לכל הסכומים שקיבל. הוכחה כוונת המרמה בפעולותיו של חכמי. באשר לדוחו"ת הביצוע שזוייפו ע"י זילבר והסכום שבהם הוגדל גם הורשע חכמי אך בסכום שהוא חתם עליו וביהמ"ש יכול היה להרשיעו בגין הגשת דוחו"ת אלה. מעשיו של זילבר לא גרעו ממרמתו של חכמי אשר הוא שיזם את הגשת החשבוניות הפיקטיביות.
ה. באשר להרשעה בעבירת שוחד - עניינה בפעילותה העסקית של קבוצת חכמי בהספקת תרופות לקופת חולים הכללית. משנקלעה הקופה לקשיים כספיים התקשתה לשלם חובותיה ובכלל זה חוב שחבה לחכמי. ביהמ"ש קבע כי חכמי הטיל על זילבר לפעול לזירוז התשלום וזילבר החליט להיעזר באחד לוי שהיה אותו עת עוזרו של המזכיר הכללי של ההסתדרות. לקידום סיכוייו להניע את לוי להתערב בנושא הקדמת תשלום החוב לחכמי, אירח זילבר את לוי ובני משפחתו, תושבי בית שאן, במספר הזדמנויות בבתי מלון בתל אביב ומאותם מניעים נעתר זילבר לבקשת לוי והסכים להעסיק את אחיו
של לוי כמנהל ביצוע באתר הבנייה בבית שאן. בפרשיות אלה ראה ביהמ"ש להרשיע את חכמי בעבירות שוחד. בעניין זה יש לקבל את הערעור. לא הוכח כי חכמי ידע שזילבר מארח את משפחת לוי בבתי מלון בתל אביב וכן לא ידע כי העסקת אחיו של לוי באתר בבית שאן באה כמתת ללוי.
ו. באשר לערעורה של המדינה - בגדר האישום הראשון הואשם חכמי בנסיון לקבלת דבר במרמה ביחס לכל הסכום של תכנון הקמת המפעל בבית שאן ואילו ביהמ"ש הרשיעו בנסיון לקבלת דבר במרמה רק בגין יתרה של 1.7 מליון ש"ח שאותו תבעו המערערים במסגרת שני דוחו"ת הביצוע האחרונים אשר לא שולמו ע"י המדינה. בעניין זה יש לדחות את הערעור. בהיערכות לביצוע עבירות נוספות של קבלת דבר במרמה ביחס לכל הסכום של ההשקעה, היתה הכנה לעבירה, וגם אם נניח שאלמלא החקירה חזקה שחכמי היה ממשיך להגיש דוחו"ת ביצוע מסולפים כדי לקבל במרמה מעניקים שלא הגיעו לו, הרי לא היה בהנחה זו כדי להוביל להרשעה בעבירת הנסיון, שהמעשה הנדרש לביצועה טרם נעשה. מסיבה זו גם צדק ביהמ"ש המחוזי שזיכה את חכמי מן העבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה בתכנית להקמת המלון בטבריה. מאידך היה מקום להרשיע את חכמי בקשירת קשר עם זילבר לפעול כלפי מרכז ההשקעות בנושא הקמת המלון בטבריה, אישום שביהמ"ש זיכה ממנו את חכמי.
ז. באשר לעונש - בעקבות זיכויו של חכמי מן העבירה של שוחד ובעקבות טעויות של ביהמ"ש המחוזי בעונשים שהטיל, הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש. ביהמ"ש העליון הבהיר כי העונש בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות הוא 5 שנים כשחכמי נדון בגין עבירה זו ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בכך חרג השופט מסמכותו וחריגה מסמכות בהטלת עונש מובילה לבטלות העונש שהוטל. עוד טעה השופט בהטילו על חכמי ענשי מאסר נפרדים ומצטברים על עבירות הקשר ועבירה נשוא הקשר. הלכה היא כי מקום בו מורשע אדם בקשירת קשר ובעבירה נשוא הקשר אין להטיל עליו אלא עונש כולל אחד על הפרשה כולה. עוד טעה השופט בכך שבשל עבירת הנסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות גזר עונש מאסר נפרד, שכן עבירת הנסיון הנדונה לא היוותה אלא חולייה נוספת בשרשרת המעשים שבעטיים הורשע חכמי בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובנסיבות אלה היה זה מן הראוי לגזור על חכמי עונש מאסר אחד על כל מכלול מעשי המרמה.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד יעקב רובין ומשה ישראל למערערים, עוה"ד מיכה פטמן וגב' יעל פרסמן למשיבה. 5.7.99).

ע.א. 2765/98 - איגוד ערים אילון נגד מועצה אזורית מודיעין

*חיוב בארנונה ותעריפי הארנונה לפי חוקי "ההקפאה"(הערעור נתקבל).

א. עניינו של הערעור בגובה חיוב הארנונה שהוטל על המערער, המפעיל אתר לסילוק פסולת בשטח שיפוטה של המשיבה. בלב הערעור עומדת שאלת חוקיותן של החלטות המועצה בדבר הטלת ארנונה על האתר לסילוק פסולת בשנות הכספים 96 ו-97. השאלה היא, האם על רקע הוראות החיקוקים, המגבילות את תעריפי הארנונה, הסכומים שנקבעו לשנים הנזכרות הוטלו כדין. לעניין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את עמדת המשיבה והערעור על כך נתקבל.
ב. המערער הוא איגוד ערים המאגד בתוכו 9 רשויות מקומיות. בין יתר תפקידיו עוסק האיגוד, החל בחודש ספטמבר 95, בהפעלת אתר לסילוק פסולת, הממוקם בתחומה של המשיבה. אתר הפסולת אינו חדש, אלא שמשנת 77 ועד לחודש ספטמבר 95 נוהל ע"י המשיבה עצמה ועבור פעולתה זו קיבלה המשיבה מהאיגוד סכומים ניכרים. בעת שנוהל האתר ע"י המועצה לא נגבתה ארנונה כללית בקשר לאתר. עם העברת הפעילות של סילוק האשפה לידי האיגוד הטילה המועצה על האיגוד חיוב ארנונה בגובה של 17 ש"ח למ"ר בשנת 96 ו-19 ש"ח למטר לשנת 97. טענת האיגוד היא כי המועצה לא היתה מוסמכת להטיל על האתר ארנונה בשיעור שהטילה באשר התעריף של 17 ש"ח חורג חריגה גדולה מן המסגרת המחייבת שהותוותה בחיקוקי "ההקפאה" שמטרתם להגביל את שיקול הדעת של הרשויות המקומיות בהטלת ארנונה. ביהמ"ש העליון בחן את הסעיפים השונים והגיע למסקנה כי יש להחיל על הקרקע סעיף מסויים שקבע שיעור מינימלי של 10 ש"ח לממ"ר ועליו להוסיף את התוספות שקובע החוק כך שלשנת 96 הארנונה תעמוד על 11.1 ש"ח למ"ר ולשנת 97 הסכום של כ-12.4 ש"ח למ"ר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד יוסי מסר למערער, עו"ד מאיר פז למשיבה. 14.7.99).

ע.פ. 4772/99 - אבי אפריימוב נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

המערער נדון בבימ"ש השלום לארבעה חודשים מאסר בפועל ו-4 חודשים מאסר על תנאי בגין החזקת סמים לשימוש עצמי וכלים לשימוש בסם. בנוסף הופעל נגד המערער מאסר על תנאי כך שהוא חוייב בריצוי מאסר של 11 חודשים. המערער ערער על חומרת העונש לביהמ"ש המחוזי והגיש בקשה לעיכוב ביצוע העונש עד לערעור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כיוון שקיים יסוד להאמין כי הערעור יישמע לפני הפגרה ובהתחשב בכך שלא מדובר בערעור מורכב, יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. עם זאת קבע כי אם יתברר בתוך 3 שבועות שהדיון לא נשמע יהיה בכך משום נסיבה חדשה לשוב ולפנות בבקשה זהה. על בקשה זו ערער המערער לביהמ"ש העליון ועררו נדחה. משחלפו שלשת השבועות הגיש המערער בקשה נוספת לביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע עונש המאסר וביהמ"ש דחה את בקשתו בציינו כי אין סיכוי סביר שהמערער לא יידרש לרצות כלל עונש מאסר בפועל ולא קיימת סכנה שירצה עונש שבו אין הוא מחוייב עוד. הערר נתקבל.
הסניגור טען שיש לו השגות מהותיות על הדיון בבימ"ש השלום, שבו המערער לא היה מיוצג ע"י עו"ד, ולטענתו לא הוסברו למערער זכויותיו ובמיוחד לא היה מודע לכך שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בשל הרשעתו היחידה הקודמת. על אף פרק הזמן הקצר יחסית שנותר עד לשמיעת הערעור, בתוך חודש משמיעת בקשה זו, מן הראוי לעכב את ביצוע גזר הדין ולשחרר את המערער ממאסרו עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש המחוזי קיווה כי המשפט יסתיים בראשית חודש יולי וגם ביהמ"ש העליון בדחותו בסיבוב הקודם את עררו של העורר המליץ על הקדמת שמיעת הערעור. על אף כל זאת יישמע הערעור רק בעוד חודש ואין בטחון כי ייגמר בתאריך הקבוע לדיון. מלבד שיקולים אלה יש משקל מסויים לטענות הסניגור בעניין אי ייצוגו של המערער בבימ"ש של דיון. לפיכך יעוכב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד חוגי צדוק למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 20.7.99).

ע.א. 3936/99 - אופק זייבק שיווק מזון בע"מ ואח' נגד בנק איגוד לישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים ואלה הגישו בקשה לרשות להתגונן וקיבלו רשות. בנובמבר 97 אמורה היתה להתקיים ישיבת הוכחות לשמיעת ראיות הגנה ובאותו מועד נתן ביהמ"ש פס"ד לטובת המשיב, לאחר שקבע כי המערערים לא הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם חרף ההזדמנויות שניתנו להם. המערערים ערערו על פסה"ד לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערעורם וקבע כי ביהמ"ש שגה בכך שראה במחדלם מחדל דיוני ולא מחדל טכני גרידא ועל כן החזיר את הדיון לבימ"ש השלום כדי שימשיך בדיון וישמע את עדי ההגנה. עם חידוש הדיון ביקשו המערערים את השופט כי יפסול עצמו בטענה כי נוכח ההתבטאויות הקודמות של ביהמ"ש, בפרוטוקול ובפסה"ד, שבהם נזף במערערים ובבא כוחם, ונוכח העובדה שביהמ"ש קבע כי המשיב הוכיח תביעתו, מתעורר חשש סובייקטיבי ואובייקטיבי שביהמ"ש לוקה במשוא פנים. ביהמ"ש דחה את הבקשה באמרו כי משבוטל פסה"ד ע"י ערכאת הערעור התאפשר לנתבעים להגיש ראויותיהם, ולאחריהן ישמעו סיכומים והראיות יישקלו על פי הדין. הערעור נדחה.
דבר שבשיגרה הוא שביהמ"ש שדן והכריע בהליך נדרש בשנית לאותו הליך, בין מחמת זאת שערכאת הערעור נדרשה אף היא להליך והחזירה את הדיון לערכאה הראשונה ובין בנסיבות אחרות. בימ"ש השלום אכן חיווה דעה נחרצת אודות מה שראה כמחדליהם הדיוניים של המערערים, אך לא הביע עמדה של ממש לעצם ההליך, אלא פסק בהסתמך על כתב התביעה שבפניו שמולו לא הובאו טענות המערערים. משקבעה ערכאת הערעור כי על ביהמ"ש לשמוע ראיות, אין סיבה להניח כי ביהמ"ש יימנע מלדון באופן ענייני בהליך שבפניו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גדעון היכל למערערים. 25.7.99).

בש"פ 4486/99 - סביתאת עבדול רחמן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ושהייה שלא כדין בישראל) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בחיפה בעבירות של גניבת רכב, כניסה ושהייה שלא כדין בישראל, כאשר כתב האישום כולל 17 מקרים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים ובימ"ש השלום קיבל את בקשת המדינה. ביהמ"ש בחן חלופת מעצר שהציע העורר בבית אביו וקבע כי חלופה זו אינה מקובלת עליו, שכן האב מתקשה להשגיח על העורר. על כן הורה לעצור את העורר. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר והציע שתי חלופות מעצר נוספות. בשל גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי הורה ביהמ"ש על הגשת תסקיר מעצר ולאחר מכן הורה לשחרר את העורר בתנאים מגבילים ובכלל זה כי יהיה במעצר בבית דודו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וביסס את מסקנתו על שני נימוקים: ראשית, ספק בעיניו אם בכלל היה מקום להיזקק לבקשה, שכן עיון חוזר יכול להתקיים רק אם נתגלו "עובדות חדשות" וספק אם הצעה לחלופת מעצר השונה מזו שהוצעה בזמנו היא בגדר "עובדות חדשות". שנית, לדעת ביהמ"ש המחוזי אין סיבה להניח שאם אביו של המשיב לא הצליח להשגיח על המשיב כדבעי יוכל הדוד שהוא אדם מבוגר כבן 75 שנה לעשות זאת טוב יותר. הערר נתקבל.
קיום חלופת מעצר הולמת הוא בגדר נסיבה חדשה, המצדיקה בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחסד"פ. לגופו של עניין, לאור נימוקיו של בימ"ש השלום, ששקל את כל השיקולים הנוגעים לעניין חלופת מעצר, לא היה מקום לבטל את ההחלטה בדבר שחרורו של העורר בתנאים.