ע.א. 2034/98 - יצחק אמין נגד דוד, בתיה ואברהם אמין
*חיובו בפיצויים של אב שזנח את ילדיו, התנכר להם וגרם להם לנכות נפשית(מחוזי ת"א - ת.א. 1016/98 - הערעור נדחה).
א. למערער שלשה ילדים, המשיבים. סמוך ללידת הבן הצעיר התאבדה האם. הילדים הועברו למוסדות חינוך והתגלגלו עד להתבגרותם ממוסד למשפחה אומנת ובחזרה למוסד, וממוסד למוסד וחוזר חלילה. הם הופרדו זה מזה וגורלם היה רע ומר. הם התדרדרו ככל שבגרו במורד הסמים והעבריינות. הבנים והבת מפנים אצבע מאשימה כלפי אביהם שהפנה להם עורף במשך כל ילדותם וכל נעוריהם ועד עצם היום הזה. הילדים שביקשו והתחננו ליחס אבהי, נתקלו בקיר אטום מצד אביהם. התברר כי הסיבה העיקרית לניתוק נעוצה בהסכם שעשה האב עם אשתו השניה, לפיו יבנו את ביתם החדש ללא יסודות מן העבר, האב ינתק קשר עם ילדיו מנשואיו הקודמים וכך תנהג גם האשה לגבי ילדיה מנישואים קודמים. הם לא נתנו דריסת רגל לילדים בביתם. הילדים ראו בעיניים כלות, כיצד האב מרעיף את אהבתו על שני בניו שנולדו לו מאשתו השניה וכיצד דאג לחינוכם והם זנוחים ועזובים לנפשם. מומחים העידו על הנזק הנפשי החמור שנגרם לילדים כתוצאה מהתנהגות האב. לפי חוות הדעת נגרמו לשני הבנים נכות בשיעור של %50 לפי סעיף 34(ה) לתקנות ביטוח לאומי ולבת נכות בשיעור של %70. המומחה הרפואי קבע כי הנכות קשורה לדחייה הקשה של האב כלפי הילדים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המשיבים זכאים לפיצויים מאביהם שגרם להם נזקים נפשיים חמורים כתוצאה מזניחתו אותם וקבע את שיעור הפיצויים. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש פסק כי בהתנהגותו המתנכרת הפר האב הן חובות חקוקות כלפי ילדיו והן את חובות הזהירות המוטלת עליו מכח סעיף 35 לפקודת הנזיקין. באשר לחובות החקוקות קבע ביהמ"ש כי הן מצויות בסעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וכן בסעיפים שונים בחוק העונשין. הפרתן של חובות אלה, כך נקבע, היא הפרת חובה חקוקה במובן הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין, עוולה המזכה את הנפגעים ממנה בפיצויים. צדק ביהמ"ש המחוזי בכך כי החובה של ההורים על פי הוראת סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית אינה מוגבלת לצרכים חומריים בלבד. נאמר בסעיף במפורש כי אפוטרופסות ההורים "כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלוח יד בעבודתו" וכו'. על פי נוסח ההוראה שבסעיף 15 אין החינוך מתמצה בדאגה ללימודים או להכשרה מקצועית, אך גם אילו היה מוגבל ללימודים להכשרה מקצועית הרי כאן האב נכשל אף במילוי חובה מצומצמת זו. כל שכן, שניתוק הקשר המוחלט עם ילדיו הוא הפרה חמורה של החובה לדאוג לצרכי הילדים באופן כללי, ולחינוכם באופן מיוחד.
ג. אכן, אין חוק הכשרות המשפטית דורש הצלחת ההורים בדאגתם לחינוך הילד אלא לנהוג לטובת הקטין. יתירה מזאת המחוקק אף טרח להקים להורים חסינות מה בסעיף 22 לחוק הכשרות שלפיו "ההורים לא יישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב...". מבלי להיכנס לשאלה אם תום הלב נבחן על פי המבחן האובייקטיבי או הסובייקטיבי, אין להטיל ספק בכך כי האב נהג כפי שנהג לא מתוך כוונה לקדם את טובת ילדיו, אלא מתוך נימוקים של אינטרס אישי מובהק. כך שאין לאב כל הגנה מכח הוראת סעיף 22 לחוק הנזכר.
ד. לעומת זאת ספק אם יש למצוא אצל האב גם הפרת החובות המוטלות מכח דיני העונשין. אמנם, אין מניעה עקרונית כי העבירות המנויות בחוק העונשין יקימו חובות חקוקות במובן סעיף 63 לפקודת הנזיקין, אך אין לומר, בהתחשב בניסוח ההוראות הפליליות, כי תחום תחולתן הוא מעבר לדאגה לצרכים החומריים המפורטים בהן.
ה. צדק ביהמ"ש כי בהתנהגותו של האב יש משום הפרת חובת זהירות כלפי הילדים, במובן סעיף 35 לפקודת הנזיקין, ומאחר שנגרם כתוצאה ממנה נזק לילדים, נתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות. המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי סבירה, בלשון המעטה. האב העלה את הטענה של "המדרון החלקלק" שמשמעותה כי בהכרה העקרונית באחריותם המשפטית של הורים כלפי ילדים לנזקים נפשיים לא יהיה גבול לתביעות פיצויים. אולם, לביהמ"ש ישנם "שסתומי בטחון" רבים בהפעלת הטכניקות השונות להטלת אחריות, והוא יוכל למיין את המקרים בהתאם לחומרתם. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי ישנם היבטים מסויימים בחיי משפחה, שהכרעה שיפוטית זרה להם, וראוי שתשאר כך. אין להעלות על הדעת כי קטין יוכל לתבוע את הוריו בנזיקין, בגין נזק נפשי שנגרם לו בעקבות גירושי ההורים ופירוק התא המשפחתי, למרות שנזק כזה בדרגה זו אחרת צפוי וידוע ברבים. על רקע כלל השיקולים יש לומר שצדק ביהמ"ש המחוזי שנתמלאו היסודות הדרושים בשיטתנו להטלת אחריות בנזיקין.
(בפני השופטים: אור, זמיר, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד, הוסיף השופט אור. עו"ד ישראל שלו למערער, עוה"ד שלמה קוחלי וגב' שרה שוורד למשיבים. 4.10.99).
ע.פ. 1917+1877/99 - חיים בן עטר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה, הפרת אמונים וקבלת שוחד ע"י עובד מדינה שקיבל טובות הנאה מקבלנים שנזקקו לשירותיו(מחוזי י-ם - ת.פ. 510/96 - ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל).
א. המערער כיהן כמנהל הלשכה של מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים מאז שנת 1988. לשכה זאת טיפלה, בין היתר, בבקשות תושבים ערביים לאיחוד משפחות, רשיונות ביקור בישראל, תעודות מעבר לצורך יציאה מישראל וכיוצא באלה. מדי יום פנו כ-500 600 איש ללשכה והיה זה דבר רגיל שתור ארוך של תושבים השתרך ברחוב לפני הלשכה. בבקשות לאיחוד משפחות היה מוסמך מנהל הלשכה באופן אישי ובלעדי לקבל החלטות.
ב. המערער בנה במשך השנים 88 עד 94 שלשה בתים. בשניים מהם העסיק המערער קבלני משנה מתושבי מזרח ירושלים ולדבריו היה נאלץ לעשות כן משום שהיה קושי בגלל האינתיפאדה להעסיק קבלנים מתושבי השטחים. המערער קיים את קשריו עם הקבלנים בנוגע לבניית הבתים, בין היתר, במשרדו שבלשכת מינהל האוכלוסין. שם התמקח עמם על המחיר, קיבל מהם דיווח, נתן להם הוראות. ניתנו למערער הנחות בלתי מבוטלות בביצוע עבודות שונות וכן דחיית תשלום וכיוצא בכך. בהיותם במשרדו של המערער, ניצלו הקבלנים את ההזדמנות כדי להעלות בפניו בקשות שונות לקבלת שירותים מן הלשכה.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער פעל במצב של ניגוד עניינים והרשיעו בעבירה של מרמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק העונשין. מאידך, למרות שביהמ"ש קבע כי המערער קיבל מתת מקבלני המשנה, זיכה אותו מן האישום של קבלת שוחד. ביהמ"ש הגיע למסקנת הזיכוי באשר לדעתו לא הוכח כי נתגבשה אצל המערער, שעה שקיבל את ההנחה מן הקבלנים, כוונה להטיב עם הקבלנים בתמורה להנחה. המערער ערער על הרשעתו בעבירה של הפרת אמונים ואילו המדינה ערערה על הזיכוי מעבירת השוחד. ביהמ"ש דחה את ערעורו של המערער על הפרת אמונים ועל העונש שנגזר לו - 4 חודשים של מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ו-6 חודשים מאסר על תנאי - ומנגד קיבל את ערעור המדינה על זיכויו של המערער מעבירות שוחד.
ד. בערעורו של המערער על הרשעתו בהפרת אמונים והעונש שנגזר לו הוחלט פה אחד לדחות את הערעור לאחר שביהמ"ש בדק את היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה זו, את היסוד הנפשי ואת היסוד העובדתי.
ה. באשר לזיכוי מעבירת השוחד - פה אחד קבע ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי טעה בסברו כי היסוד הנפשי של לוקח המתת הינו כוונה להטיב עם נותן המתת וכי כוונה זו היא מרכיב הכרחי בעבירה של לקיחת שוחד. ביהמ"ש ציין כי החוק עצמו קובע כיום כי עבירה של לקיחת שוחד אינה דורשת, לפי פשוטו של מקרא, כוונה להטיב עם נותן השוחד. המודעות הנדרשת מעובד הציבור היא שהוא לוקח מתת "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" כאמור בסעיף 290 לחוק העונשין. הוא צריך להיות מודע לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו, כלומר, שלא ניתנה לו, ולא היתה ניתנת לו, כאדם פרטי, אילולא היה נושא באותו תפקיד.
ו. השאלה שנותרה היא אם היתה למערער, שעה שקיבל את ההנחה מן הקבלנים, המודעות הנדרשת בעבירת שוחד. שופטי ביהמ"ש העליון שהתייחסו לעובדות שנקבעו בביהמ"ש המחוזי הגיעו למסקנות סותרות באשר לשאלה אם היתה למערער מודעות זאת. השופט זמיר בדעת מיעוט סבר כי מכיוון שאין בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ממצא בשאלה אם היתה למערער המודעות הנדרשת על פי דין בעבירה של לקיחת שוחד, יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע אם היתה למערער מודעות כזאת. מנגד סברה השופטת שטרסברג כהן, ולפסק דינה הצטרף השופט זועבי, כי מתוך חומר הראיות שבתיק עולה שהיתה למערער המודעות הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה של לקיחת שוחד ועל כן יש להרשיעו בעבירה זו ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקבוע את מידת העונש.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. עו"ד אורי שטנדל למערערת, עו"ד גב' אפרת ברזילי למדינה. 6.9.99).
ע.א. 672/96 - אגד אגודה שיתופית... בע"מ נגד ברוך רכטמן וקרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ
*פסילת תקנות בתקנון אגד בדבר הטלת סנקציות כבדות על חברים הפורשים לפנסיה שיעסקו בהסעת נוסעים באוטובוסים למרות האיסור על כך בתקנות(מחוזי ת"א - ה"פ 123/95 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב עבד באגד כ-30 שנה ובהתקרבו לגיל 52 ביקש לאפשר לו פרישה מוקדמת לגימלאות, בהתאם לזכאותו לפי תקנה 29(ה) לתקנות קרן הגימלאות של חברי אגד. כתנאי לטיפולה בפנייתו דרשה אגד מן המשיב לחתום על שני מסמכים, בגדרם יתחייב כי במשך 3 שנים מיום פרישתו לא יעסוק בעיסוק מתחרה לעסקי אגד, כמצוות תקנה 14(א)(4) לתקנון אגד וכן יטול על עצמו התחייבויות והצהרות נוספות כמצוות תקנות משנה מסויימות בתקנה 14(א). המשיב סירב לחתום על המסמכים וטען כי יש לו זכות לעסוק ללא הגבלה בכל עיסוק ועל זכות זו אין הוא מוכן לוותר. כשסירבה אגד לטפל בבקשתו, הגיש המשיב תובענה בה עתר למתן פס"ד המצהיר על בטלות התקנון ולמתן צו המורה לאגד ולקרן הגימלאות להיענות לבקשתו לפרישה מוקדמת לגימלאות. ביהמ"ש המחוזי נענה לעתירתו הראשונה והצהיר על בטלות התקנון, אך לא ראה אפשרות לחייב את אגד לאשר את בקשת המשיב לפרישה מוקדמת לגימלאות וקבע כי על אגד לשקול בקשה זו ללא משוא פנים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. תקנה 14(א) (4) עד (7) עוסקת באיסור על עיסוק במשך 3 שנים בעיסוק מתחרה לעסקי אגד ואילו תקנת משנה (8) קובעת כי זכות החבר לקבל גימלאות תפסק במקרה של עיסוק מתחרה עד שהחבר ישלם לאגודה סכום ששילמה האגודה לקרן הגימלאות כסכום השתתפות חד פעמי לפי תקנון הקרן כדי שהחבר יזכה לקבל גימלאות. עוד נאמר כי
האמור בסעיף (8) יחול גם לגבי חבר העוסק בעיסוק מתחרה לאחר תום 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות. ביהמ"ש העליון קבע כי הפיסקאות האוסרות על חבר אגד לעסוק במשך 3 שנים בעיסוק המתחרה באגד אינן פוגעות בתקנת הציבור, ואגד נותנת תמורה בעת הפרישה המזכה אותה להתנות את התנאי האמור. באשר לפיסקה 8 קבע ביהמ"ש העליון כי אגד לא היתה רשאית להתנות את הסכמתה לפרישתו המוקדמת של המשיב בכך שיטול על עצמו לקיים גם את מצוותה של תקנת משנה (8). תקנה זו מטילה על חבר גימלאי שהפר את התחייבותו סנקציה כבדה עד מאד, סנקציה דרקונית שאין לה מידה ואין לה שיעור, היא אינה מבחינה בין הפרה קלה לבין הפרה חמורה, אינה מתייחסת להמשכה של ההפרה, לגילו של הגימלאי, לגובה גימלתו או לגובה הסכום שיידרש לשלם לאגד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. קידר למערערת, עו"ד א. שוטלנד למשיב, עו"ד ע. שחר לקרן הגימלאות. 21.9.99.).
ע.פ. 2693/99 - מדינת ישראל נגד מאיר דהן
*השלכתה של פסיקת ביהמ"ש העליון בערעור קודם כי ביהמ"ש קמא לא צדק בקבעו כי אין על הנאשם להשיב לאשמה, על החלטת ביהמ"ש בהליך המחודש לזכות את הנאשם מחוסר הוכחות כשההגנה לא העלתה עדויות הגנה(מחוזי י-ם - ת.פ. 41297 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בגרימת מוות ברשלנות, והפקרה אחרי פגיעה. האשמתו התבססה על הטענה כי בעת שנהג במכוניתו בכביש הבקעה פגע בהולך רגל, גרם למותו והסתלק ממקום התאונה. המשיב כפר בעובדות ובתום פרשת הראיות קיבל ביהמ"ש המחוזי את טענת הסניגור כי אשמות המשיב לא הוכחו אף לכאורה, ועל כן יש לזכותו בנימוק שאין עליו להשיב על האשמה. המדינה ערערה על הכרעת דין זו וביהמ"ש העליון החליט לבטל את פסה"ד ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון. בפסק דינו נאמר "נראה לנו שביהמ"ש המחוזי שגה כאשר נמנע מלהיזקק לעדות הבוחן... לפיה יש יסוד למסקנה שמכוניתו של המשיב פגעה באדם ביום המקרה. בנסיבות אלה... לא היה מקום לקבוע שהמשיב אינו צריך להשיב על האשמה". משהוחזר ההליך לביהמ"ש המחוזי הודיע הסניגור כי המשיב בוחר שלא להעיד ואינו מביא ראיות הגנה וביהמ"ש המחוזי חזר וזיכה את המשיב מאשמה. בהכרעת דינו החדשה חוזר השופט ומתייחס לראיות התביעה וגם לעדותו של בוחן התאונות וקובע לאמור "התביעה לא הצליחה במשימתה להעביר את נטל הראייה לשכמו של הנאשם ולכן אין בשתיקתו משום חיזוק או סיוע לגירסתה... לאור האמור, יש לזכות את הנאשם מן האישומים המיוחסים לו". הערעור נתקבל.
ב. עיון במסקנת ביהמ"ש מלמד כי חזר וזיכה את המשיב על פי אותו נימוק שעל יסודו זיכה אותו בהכרעת הדין הראשונה, היינו, כי אשמתו לא הוכחה גם לכאורה. זאת לא היה רשאי לקבוע, שכן ביהמ"ש העליון כבר קבע, בקבלו את ערעור המדינה, כי אשמת המשיב הוכחה לכאורה. הדברים נאמרו במפורש בהנמקת פסק הדין.
ג. המשיב הואשם בגרימת מוות בתאונת דרכים ובהסתלקות ממקום התאונה. לא היתה מחלוקת שהמשיב היה במקום האירוע בזמן ההתרחשות ויצא משם כשמכוניתו נושאת עליה סימנים מובהקים של מעורבות בהתרחשות פוגעת. טענת המשיב במשטרה היתה כי במהלך נסיעתו נפגעה מכוניתו מאבנים שיידו לעברה תוך כדי נסיעה. בפני ביהמ"ש המחוזי היו חוות דעת ועדויות של מומחים וביהמ"ש עשה כמיטב יכולתו להסיק מסקנות מחוות הדעת של מומחים אלה. אלא שההכרעה האמיתית שניצבה בפניו היתה בשאלה עובדתית והיא, האם המשיב פגע בהולך הרגל אם לאו. משקבע ביהמ"ש העליון כי אשמת המשיב הוכחה לכאורה, שוב לא יכול המשיב להיחלץ מההרשעה כאשר בחר להחריש
וגם לא הביא ראיות להגנתו. לפיכך יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולהרשיע את המשיב בשתי העבירות שיוחסו לו. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון בשאלת העונש.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, זועבי. עו"ד גב' נעמי גרנות למערערת, עו"ד יעקב לוי למשיב. 23.9.99).
ע.פ. 5028/99 - דניאל כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירה של זיוף כרטיסי אשראי והפצתם(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי בשיתוף עם ארבעה אחרים זייף והפיץ אלפי כרטיסי אשראי מסוגים שונים כאשר לצורך הזיוף החזיק במחשב האישי שלו תוכנה, וכן את פרטי כרטיסי האשראי של מאות אנשים ללא ידיעתם או הסכמתם של אלה. במסגרת הפרשיות הנוספות שבכתב האישום יוחסו למערער מעשי מרמה אותם ביצע לבדו כלפי סניפי בנקים שונים ובכלל זה בכרטיסי אשראי מזוייפים. בתום פרשת הראיות, שנמשכה כשנה וחצי, תוקן כתב האישום והמערער הודה והורשע בעבירות זיוף, נסיון לקבל דבר במרמה, הונאה, התחזות כאחר וכיוצא באלה עבירות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. כן הפעיל במצטבר 10 חדשי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. טענתו העיקרית - ולמעשה היחידה - של הסניגור היא כי בהשיתו על המערער עונש זה הפלה ביהמ"ש המחוזי את המערער לרעה לעומת ארבעת שותפיו שנדונו לששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. ואולם, העונש שהוטל על המערער רחוק מלשקף את החומרה הרבה שבה ראוי להתייחס אל התופעה העבריינית הקשורה בזיוף כרטיסי אשראי ושימוש בהם. הסניגור אכן אינו טוען כי העונש חמור מדי, אך טענתו היא כי משראה ביהמ"ש להקל עם שותפיו של המערער מצווה היה להחיל אותה אמת מידה עונשית גם על המערער. ברם, הגם שהיוזמה לביצוע העבירות באה מצד אחרים, כטענת הסניגור שב"כ המדינה לא חלק עליה, הרי ברור לחלוטין כי חלקו של המערער היווה תרומה חיונית שבלעדיה אין לשכלול התכנית הפלילית. המערער שעלה לישראל ב-94 הוא בעל ידע נרחב בתחום המחשבים. גם בפרשה קודמת שבעטייה נגזר עליו מאסר על תנאי, נמצא אשם בביצוע עבירות דומות ונדון עקב כך גם לריצוי מאסר בפועל של 14 חודשים, ואת העבירות הנוכחיות ביצע חודשים ספורים לאחר שחרורו ממעצרו הקודם ובעודו אסיר ברשיון. כמו כן, גזר דינו של המערער מתייחס לא רק לפרשה העיקרית שבה היו לו שותפים, אלא גם לפרשיות נוספות שבהן פעל לבדו.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זועבי. עו"ד שמואל פלישמן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 21.9.99).
בש"פ 5660/99 - שאול לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של אינוס קטינה במשך שנים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. אמה של הקטינה המתלוננת חלתה ואושפזה. העורר, בן משפחה, החל לסייע למתלוננת, בהיותה כבת 14, בתמיכה כלכלית, ובין היתר בהסעה לביקורים אצל האם בבית החולים. לאחר שרכש את אמונה של הקטינה החל לבצע בה מעשים מיניים. כך במשך שנים ניצל את תלותה של המתלוננת באופן ציני. כדי לחזק את שליטתו בנערה ערך לה, בהיותה בת 16, מעין "טקס קידושין" בענידת טבעת והודיע לה כי הוא נושא אותה לאשה, וכל מי שיגע בה יבצע חטא. ניצולה המיני של המתלוננת נמשך מספר שנים עד לרגע בו ביקשה לנתק את יחסיהם בהיותה כבת 18 כאשר הכירה חבר בן גילה. העורר החל
במסכת איומים על המתלוננת ועל החבר כדי להפסיק את הקשר בין השניים והפרשה הגיעה למשטרה.
ב. המתלוננת נעתרה לתחנוני העורר והסכימה להפגש עמו לשיחה בלבד, ולפי הנטען הגיע העורר לפגישה מצוייד בסכין, אקדח, אזיקים ובקבוק שבתוכו נוזל, הודיע לה כי בכוונתו להביא להתאבדות של שניהם אם תעזבנו, אזק את ידיה באזיקים, סתם את פיה ואנס אותה. למחרת התקשר העורר למתלוננת והודיע לה שהיא אשתו ולא יתן לה גט ושהוא יצית אותה. העורר הואשם בעבירות של בעילת קטינה, אינוס, מעשי סדום ואיומים. העורר לא הכחיש את עיקר גירסת המתלוננת אך טען שהיחסים היו בהסכמה. ביחס לאירוע האחרון טען שהביא את האביזרים רק כדי לאיים על המתלוננת וכי האיום ברצח היה "בצחוק". ביהמ"ש המחוזי קבע כי די אף בגירסתו של העורר כדי להקים את חזקת המסוכנות וכי נוכח עבירות המין המלוות באלימות והאיומים הקשים לחיי המתלוננת אין להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה.
ג. אכן, לאחר שקובע ביהמ"ש מסוכנותו של נאשם עליו לשקול את האפשרות להשיג את תכלית המעצר בדרך של שחרור בערובה. עם זאת, צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי אמצעי פחות ממעצר אינו יכול להבטיח מפני מסוכנותו של העורר בנסיבות העניין שלפנינו. הטענה כי העורר מסוכן "רק" למתלוננת לאו טענה היא, שכן מדובר בסכנה לחיי אדם שלא ניתן להמעיט מחומרתה. העורר פעל כאדם חסר מעצורים בנצלו את תלותה של נערה צעירה בו והחשש כי יאבד שליטתו במתלוננת הביא את העורר לאיומים ולמעשים אלימים. בהתחשב בצורך להגן על המתלוננת ולאפשר לה להעיד ללא חשש אין להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. אביב לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 6.9.99).
רע"א 1710/99 - יוסף הדר נגד יעקב סקולר ואח'
*דחיית טענה לחסיון של מסמכים שבין עו"ד ללקוחו כאשר הלקוח השתמש בחלק מהמסמכים במשפט(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. רעייתו של המבקש הגישה תובענה נגד המשיבים לקיום חוזה שנחתם בינה ובין אביהם המנוח של המשיבים (להלן: המנוח) לפיו מכר לה המנוח זכויות בחמש חברות "גוש חלקה". עם פטירת התובעת בא המבקש, בעלה, כתובע במקומה. במהלך הדיון ביקש מביהמ"ש לצוות על גילויין של תרשומות שערך עו"ד ספיר, מי שהיה עורך דינו של המנוח וטיפל בעזבונו. המשיבים התנגדו לגילוי התרשומות בטענה לחיסיון עורך דין - לקוח. המבקש טען כנגד התנגדות זו כי החסיון החל על יחסי עו"ד לקוח אינו מוחלט ואינטרס גילוי האמת גובר עליו וכי המשיבים בהתנהגותם ויתרו על החסיון כאשר גילו, באותו תיק, מסמכים אחרים שנערכו בין עו"ד ספיר והמנוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המבקש והותיר את החסיון על כנו. ביהמ"ש הסכים כי אם הלקוח מוותר על חסיונם של חלק מהמסמכים אינו יכול לטעון לחסיונם של המסמכים האחרים, אך קבע כי גילוי המסמכים ע"י המשיבים היה בתיק משפטי אחר, תיק עזבונות של המנוח, ועל כן אין לראות בכך ויתור על החסיון החל על המסמכים הנוגעים לתיק הנוכחי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. טענתו המרכזית של המבקש היא כי ביהמ"ש המחוזי טעה טעות עובדתית וגילוי המסמכים המהווה ויתור על החסיון נעשה גם במסגרת התיק הנוכחי. המשיבים אינם מכחישים טענה זו, אך לטענתם אין זה סביר לקבוע כי מי שגילו מסמכים אחרים בתיק זה ויתרו על חסיון התיק כולו. למעשה, ספק אם גילוי מסמכים בתיק משפטי אחד אינו מהווה ויתור על החסיון החל על כל המסמכים הנוגעים בעניין כאשר מדובר בתיק משפטי אחר. אולם, שאלה זו כלל אינה עולה, שכן עיון במסמכים מעלה כי
תצהיר גילוי המסמכים של המשיבים, שניתן במסגרת התיק הנוכחי, מגלה מסמכים מתוך תיקו של עו"ד ספיר, ללא קשר לתיק העזבונות. במקרה מעין זה ודאי שאין להתיר למשיבים לוותר על חסיון בגלותם טפח ולמנוע מהצד שכנגד לגלות טפחיים, בטענת חסיון.
(בפני: השופטת דורנר. 8.9.99).
בש"פ 6582/99 - מדינת ישראל נגד ניסים שלוש
*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות של סחיטה באיומים, הצתה ופציעה(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב נעצר עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, הצתה ופציעה, יחד עם אחר, על רקע נסיון לגבות חוב כספי עבור אחר. המשפט התנהל בקצב המניח את הדעת, התביעה סיימה הבאת ראיותיה וקבועים תאריכים לשמיעת עדי הגנה ולסיכומים תוך תקופת ההארכה. משעברו 9 חודשים מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-3 חודשים. הבקשה נתקבלה.
ב. קיים שוני משמעותי בין מעצרו של אדם עד תום ההליכים נגדו עם הגשת כתב האישום לבין הארכת מעצרו לאחר חלוף תשעה חודשי מאסר. המחוקק הורה על שחרור הנאשם העצור עד תום ההליכים בחלוף תשעה חודשים, אלא אם כן יאריך ביהמ"ש העליון את מעצרו. הסדר זה מגלם את תפיסת שיטתנו המשפטית בדבר זכות הנאשם לחירות כל עוד לא הורשע. עם זאת, יש למלא בתוכן ראוי את ההוראה המסמיכה את ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר. תוכן זה ישקף את האיזון בין זכויות הנאשם מחד גיסא, ובין האינטרס הציבורי שבהגנה על הציבור מפני מסוכנות הנאשם, מאידך גיסא. אילוצי המערכת, שאינם מאפשרים - במקרים רבים - לסיים משפטים במהלך תשעה חודשים, היו ידועים למחוקק כאשר הורה את אשר הורה בעניין שחרור בתום תשעה חודשים. אילוצים כאלה כשלעצמם, אינם מספיקים כדי להמשיך ולהחזיק אדם במעצר. חייבים להיות נימוקים כבדי משקל כדי להאריך מעצר של נאשם מעבר לתקופה של תשעה חודשים והעיקרי שבהם מסוכנותו של הנאשם לחברה וליחידיה. כן יש לשקול אם ניתן לסמוך על הנאשם שיקיים תנאי חלופת מעצר ולא יפר אותם.
ג. העבירות המיוחסות למשיב חמורות הן ומצביעות על היעדר עכבות מצידו לנקוט במעשי סחיטה, איומים ואלימות המסכנים חיי אדם על מנת לגבות חוב אזרחי. שימוש באלימות לגביית חוב אזרחי, מצביע על זלזול וקריאת תגר על החוק ועל הסדר הציבורי ועל זלזול בחיי אדם. לא ניתן לסמוך על אדם העושה מעשים מעין אלה ולהסתפק בחלופת מעצר כאשר זו מבוססת במידה רבה על אמון בנאשם שלא יפר את תנאי השחרור. אמון כזה לא ניתן לתת בו לאור אופי המעשים, לאור עברו הפלילי של המשיב, לאור העובדה שביצע את המעשים בעודנו משוחרר בערובה ומאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. על כן יש להאריך את המעצר כמבוקש.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יהושע למברגר למבקש, עו"ד יאיר גולן למשיב. 7.10.99).
רע"א 6494+6456/99 - רשימת אלופאק ואח' נגד ועדת הבחירות למועצה המקומית ואח' - פאיק עודה נגד ועדת הבחירות למועצה המקומית ואח'
*ביטול פסילה של בחירות למועצה מקומית כשהיו פתקי הצבעה רבים שנכתבו בכתב ידו של אדם אחד(בקשת רשימת אלופאק נגד פסילת הבחירות במועצת ג'ולג'וליה נתקבלה ובקשת פאיק עודה לפסול את הבחירות לראשות המועצה נדחתה).
א. בנובמבר 98' נערכו בחירות למועצה המקומית ולראשות המועצה בג'ולג'וליה. על תוצאות הבחירות במועצה ועל תוצאות הבחירות לראשות המועצה הוגשו ערעורי
בחירות לביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו מיום 13.9.99 החליט ביהמ"ש לאשר את הבחירות לראשות המועצה ובה בעת לבטל את הבחירות למועצה ולקיים בחירות חוזרות. על פסק דינו הוגשו שתי בקשות למתן רשות ערעור. הבקשה האחת היא להביא לפסילת הבחירות לראשות המוצעה ובקשה זו נדחתה והבקשה השניה היא לבטל את פסילת הבחירות למועצה ובבקשה זו ניתנה רשות ערעור והבקשה נדונה כבערעור והערעור נתקבל.
ב. באשר לבחירות לראשות המועצה - אין הבקשה מעוררת שאלה משפטית כהוראת סעיף 73(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). משכך הם פני הדברים יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.
ג. אשר לבקשת רשות ערעור בעניין פסילת הבחירות למועצה - ביהמ"ש החליט לפסול את הבחירות מתוך שני נימוקים עיקריים. הנימוק האחד היה שנבדקו 214 פתקי בחירות מתוך כ-3,200 ולמומחה שבדק אותם פתקים נמצא כי מספר קבוצות של פתקים נכתבו בידי אותו אדם, כל קבוצה בידי אדם אחר. סעיף 63(12)(ב) לחוק הבחירות קובע כי במקום בו "הוכח כי יותר מפתק הצבעה אחד... נכתב בכתב ידו של אדם אחד, יחשב רק אחד מן הפתקים האמורים ככשר ויתר הפתקים בכתב ידו של אותו אדם יפסלו". המומחה סבר כי יש לפסול משום כך ש-65 פתקים. הטעם השני שעליו ביסס ביהמ"ש את החלטתו היה ש-20 מעטפות שהכילו פתקים שנפסלו בידי אחת מוועדות הקלפי נעלמו לאחר הבחירות. השאלה היא אם בשים לב לשני פגמים אלה ראוי היה לפסול את הבחירות למועצת ג'ולג'וליה והתשובה היא בשלילה.
ד. הלכה היא שעד אשר יבוא ביהמ"ש לפסול בחירות לרשות מקומית, חייב הוא להשתכנע כי הופר או סולף עקרון יסוד של שיטת הבחירות, או כי היתה פגיעה חמורה בסדרי הבחירות. אין להורות על פסילת בחירות גם אם היו מעשים ומחדלים שלא כדין אם אלו לא ירדו לשורשן של הבחירות. בענייננו, הליקויים לא היו חמורים עד כדי פסילת הבחירות. אשר לפתקים שנכתבו בכתב יד של אדם אחד - החוק קבע סעד מיוחד לתיקון הפגם, היינו כי יוכשר רק פתק אחד מאלה, ומספר הפתקים שנכתב בכתב ידו של אדם אחד בענייננו אינו כה רב עד שניתן לומר כי נפל פגם יסודי בבחירות. אשר להעלמן של 20 המעטפות - לא הועלתה כל טענה העשויה להצביע על כך שראוי לפסול את הבחירות בגין היעלמות זאת. לפיכך יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שקבע את ביטולן של הבחירות למועצה המקומית.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד עמי אסנת בשם המבקשים לבטל את ההחלטה של פסילת הבחירות למועצה, עו"ד משה גולן לוועדת הבחירות ולפקיד הבחירות, עו"ד יהודה רסלר בשם המבקש לפסול את בחירת ראש המועצה, עו"ד דוד דרעי בשם המשיבים האחרים 10.10.99).
בש"א 6019/99 - משה בובליל ואח' נגד ניסים יניב
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון מבאר שבע לתל אביב, שכן במסגרת השיקולים בדבר "מאזן הנוחות" יש לקחת בחשבון שהמשפט בבאר שבע יהיה הרבה יותר מהיר(בקשה להעברת מקום דיון מביהמ"ש המחוזי בבאר שבע לתל אביב - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש נגד המבקשים לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, תובענה שעניינה קביעת זכויותיו של המשיב בקזינו בלוטראקי שביוון, ובקיפוחו של המשיב כבעל מניות בקלאב הוטל אילת (המבקשת 6). המבקשים טוענים כי יש להעביר את הדיון בתביעה לאזור המרכז, שכן כל הזיקות בתביעה קשורות לאזור המרכז. מקום מגוריהם של הצדדים הגרים בישראל הינו באזור המרכז, עורכי הדין של המבקשים ושל המשיב יושבים באזור המרכז, העדים הישראלים של המבקשים הם מאזור המרכז ולדעת המבקשים
גם העדים הישראלים של המשיב הם מאזור המרכז. הסיבה היחידה שלביהמ"ש בבאר שבע סמכות לדון בתיק היא העובדה שהמבקשת מס' 6 (קלאב הוטל) הינה בעלת רכוש באזור שיפוט של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, רכוש שאין לו כל קשר לתביעה. המשיב מתנגד להעברת הדיון ולטענתו השיקול המרכזי לקביעת מאזן הנוחות הינו היכולת לסיים את התביעה בבאר שבע באופן מהיר, בעוד שהעברת התיק לתל אביב תגרום לעיכוב ודאי וממשי בקיום הדיון והשלמתו, כיוון שעומס התיקים בתל אביב עולה בהרבה על עומס התיקים בבאר שבע. הבקשה להעברת הדיון נדחתה.
ב. לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע יש סמכות לדון בתביעה והשיקול המרכזי להעברת מקום השיפוט הוא מאזן הנוחות. בכל מקרה ומקרה ייקבע מאזן הנוחות על פי נסיבותיו המיוחדות. בענייננו מדובר בתיק בעל צדדים בינלאומיים, חלק מהצדדים בו אינם תושבי הארץ, וחלק מהעדים יהיו מחוץ לישראל. על כן, הזיקה לאיזור המרכז אינה מוחלטת. זאת ועוד, במסגרת השיקולים לקביעת מאזן הנוחות צריך ביהמ"ש להתחשב בעובדה כי העומס בביהמ"ש שאליו מבקשים להעביר את השיפוט גדול מהעומס בבית המשפט בו הוגשה התביעה. יעילות הדיון ובירור מהיר של ההליכים הם אינטרס משותף לצדדים ולמערכת השיפוטית. העברת התיק לתל אביב לא תשרת את יעילות הדיון ועל כן דין הבקשה להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד א. קלגסבלד וא. הרטמן למבקשים, עוה"ד יובל לוי ויחיאל כשר למשיב. 12.10.99).
בש"פ 6616/99 - הילה בר נוף נגד מדינת ישראל
*שלילת רשיון נהיגה עד תום ההליכים של נאשמת בגרימת מוות בתאונת דרכים(ערר על החלטה לשלול את רשיון הנהיגה של העוררת עד לתום ההליכים - הערר נדחה).
א. העוררת עומדת לדין באשמת גרימת מותה של הולכת רגל במעבר חצייה. רשיון הנהיגה של העוררת נשלל ע"י ביהמ"ש לתעבורה עד תום ההליכים נגדה וביהמ"ש המחוזי דחה את הערר שהגישה. לטענת הסניגור אין ראייה שהתאונה ארעה במעבר חציה ואין לשלול את רשיונה של העוררת, שכן התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתה, מאחר והולכת הרגל יצאה מלפני מכונית שחנתה על המדרכה. לטענתו, אין לפגוע ברשיון הנהיגה של אדם קודם שהורשע ולהקדים ולהענישו בעודנו בחזקת זכאי. הערר נדחה.
ב. קיימות ראיות לכאורה להרשעת העוררת. מדובר בתאונה שלפי קביעת הבוחן ארעה במעבר חציה, באור יום, בכביש פתוח, בו ירדה הולכת הרגל מהמדרכה לכביש. הרכב היה תקין, הבלימה מצביעה על מהירות של 40 קמ"ש ולא היה כל נסיון לבלום. הטענה שלא היה סיפק בידי העוררת לבלום אינה מהווה מענה למצב שהיה בשטח, שחייב את העוררת בקידום פני חצייה אפשרית בתוך מעבר חצייה. בשלב זה די בנתונים אלה כדי לשלול את הרשיון עד גמר ההליכים.
ג. הגירסה, לפיה לא ניתן היה לראות את הולכת הרגל משום שמכונית שחנתה על המדרכה הסתירה אותה, היא חרב פיפיות לעוררת. ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר חצייה מוסתר בפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חצייה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין בטחון כי הולכי רגל "מוסתרים" לא ירדו לתוכו.
ד. העוררת היתה נהגת צעירה יחסית והיתה מעורבת בתאונת דרכים קודמת, ככל הנראה ללא נפגעים. כשמוסיפים עובדות אלה לנסיבות המקרה, המסקנה היא שבנהג כזה טמונה
מסוכנות למשתמשים בדרך. בימים אלה, בהם אוכלות בנו תאונות דרכים בכל פה וקוטלות חיי אדם ללא רחם, אין לקחת סיכונים מיותרים וכאשר מדובר בנהג שגרם למותו של אדם בנסיבות האמורות, קמה עילה לשלילת הרשיון עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אילון אורון לעוררת, עו"ד עודד שחם למשיבה. 6.10.99).
רע"א 5197/99 - עידן בטיחות מהנדסים בע"מ נגד החברה למשק וכלכלה... ואח'
*פגם בערבות בנקאית כעילה לפסילת השתתפות במכרז(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת היתה שלוחה של חברה זרה שהשתתפה כדין במכרז שהוציאה המשיבה. כל מסמכי המכרז היו על שם החברה הזרה והוגשו באמצעות המבקשת. במכרז נדרשה ערבות בנקאית להבטחת מילוי תנאי המכרז. המבקשת צירפה להצעת החברה הזרה ערבות בנקאית, שעל פי הנאמר בה הוצאה ע"י הבנק לבקשת המבקשת, שהיא, לפי האמור בכתב הערבות המשתתף במכרז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החברה הזרה לא עברה את תנאי הסף, באשר הערבות לא הוצאה לבקשתה ולהבטחת מילוי תנאי המכרז וחוזה ההתקשרות על ידה. המבקשת טוענת כי אמנם הערבות הוצאה לבקשתה, אולם בשל היותה שלוחת החברה הזרה לעניין הגשת כל המסמכים, יש לראות בה את הזרוע הארוכה של החברה הזרה לכל דבר ועניין ויש לראות בערבות שצורפה להצעה, ערבות שהוגשה בשם החברה הזרה. לטענתה יש להחיל על העניין את דיני השליחות. המשיבים סבורים, כי אין להחיל על העניין את דיני השליחות אלא את דיני המכרזים ולפי דינים אלה הפגם בעניין הערבות הוא ממשי וחמור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן, על פי תנאי המכרז, החברה הזרה היתה רשאית להגיש הצעתה באמצעות סוכן מקומי, ובלבד שהמשתתף הינו היצרן מחו"ל עצמו. ההצעה אכן הוגשה בשמה של החברה הזרה - היצרנית - וצורף מכתב המסמיך את המבקשת להגיש את ההצעה. במכתב לא נאמר דבר על הערבות הבנקאית. על פניו, לא הוסמכה המבקשת לקבל מהבנק ערבות בנקאית על שמה היא, לקיום התחייבויות החברה הזרה, ולא ברור עובדתית אם ניתן לראות במבקשת שלוחת החברה הזרה כלפי הבנק לצורך הערבות. יתירה מזאת, אף אם רשאית היתה המבקשת כשלוחת החברה הזרה לקבל מן הבנק ערבות על שמה היא, לא עולה מכתב הערבות כי הבנק היה ער לקיומה של השליחות - אם היתה כזו - או כי היה ער לכך כי הוא ערב להתחייבויותיה של החברה הזרה. המבקשת אינה מופיעה בכתב הערבות כשלוחה, ונהפוך הוא, מצויין כי המבקשת היא המשתתפת במכרז וכי הערבות ניתנת לבקשתה "בקשר עם השתתפותה (של המבקשת) במכרז... ולהבטחת מילוי המכרז...". אף אם ניתן היה לראות במערכת היחסים שלפנינו שליחות נסתרת, אין ביחסים אלה כדי להשליך על תוכן ההתחייבות שנטל על עצמו הבנק. גם אם הבנק ידע על קיומה של החברה הזרה וקיומם של יחסי שליחות, הרי שדי באפשרות של קשיים העלולים להתעורר אם יהיה צורך לממש את הערבות, כדי להצדיק את ההחלטה לפסול את הצעת החברה הזרה מחמת אי הגשת ערבות כנדרש במכרז.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 7.10.99).
בש"פ 6743+6647/99 - מדינת ישראל נגד יעקב אברמוב
*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים (אונס)(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הואשם בשני מעשי אונס, תקיפה והטרדת עד ונעצר עד תום ההליכים בינואר 99. בהחלטתו כתב השופט "אם תוך 6 חודשים מהיום המשפט לא יסתיים יהיה מקום לדון בעניין שנית". חלפו ששה חודשים, ומשלא הסתיים המשפט דן ביהמ"ש שנית במעצרו של המשיב והחליט שלא לשחררו ממעצרו בהוסיפו "יש לקוות שביום 5.9.99 תעיד המתלוננת, ולאחר מכן... אולי, לשקול שוב את הדברים". המתלוננת העידה והמשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיין מחדש בהחלטת המעצר. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי המסוכנות לציבור שרירה וקיימת. על כך הגיש המשיב ערר. בינתיים חלפו תשעה חודשים והמדינה ביקשה להאריך את המעצר. שני העניינים נדונו במאוחד והוחלט לשחרר את המשיב בערובה ולדחות את בקשת המדינה להארכת המעצר מעבר ל-9 חודשים.
ב. הרקע לעבירות המיוחסות לנאשם הוא נסיונות שלו לחדש בכח - בתקופות שונות - יחסים עם שתיים מחברותיו, לאחר שאלה ביקשו לנתק את היחסים איתו. אין חולק כי העבירות המיוחסות לנאשם חמורות ביותר. בנסיונו לכפות עצמו על שתי חברותיו עשה בהן מעשים של אינוס, תקיפה ואף ניסה לשדל אחת לבטל את התלונה נגדו. כן יש להניח שאם יורשע ייענש בכל חומרת הדין. אולם, השאלה היא אם יש במצב הדברים הנוכחי כדי להצדיק המשך החזקת הנאשם במעצר כל עוד לא הורשע בדין. התשובה לכך היא שלילית. הערכאות השונות שדנו וחזרו ודנו בענייננו של הנאשם במספר החלטות, התייחסו בחומרה לקצב בו מתנהל המשפט. אין ספק שלביהמ"ש אילוצים שונים של עומס ומצוקת כח אדם שיפוטי, אולם בכל אלה אין כדי להקהות את חודה של הוראת החוק הקובעת כי נאשם שחלפו 9 חודשים מיום מעצרו ומשפטו טרם הסתיים, ישוחרר ממעצרו. אכן, אותו חוק עצמו הסמיך את ביהמ"ש העליון להאריך מעצר מעבר לתשעה חודשים, אולם יש לעשות כן במקרים חריגים לבל תהפוך תקופת תשעת החודשים לאמירה חסרת תוכן של ממש.
ג. עם זאת, עומדת כנגד זכותו של נאשם לחרות, זכותה של החברה להתגונן מפני רעתו החולה של הפשע וזכותם של יחידים לבטחון ולהגנה מפני פגיעה ברווחתו ובשלמות גופו של הפרט. במקרה דנן, ההחלטה איננה קלה. מצד אחד, בוצעו עבירות חמורות - כמיוחס לנאשם. מן הצד האחר, עומד אדם צעיר כבן 22, שעברו נקי, ומשפטו מתנהל בעצלתיים. נראה כי אין זה המקרה בו יש להמשיך ולהחזיק את הנאשם במעצר. הטעמים לכך הם: קצב ניהול המשפט, המועד הצפוי לסיומו, היעדר הרשעות קודמות של הנאשם המצביע על כך שאין הוא חי בדפוסי חיים עבריינים, הרקע של המעשים שבוצעו - קשרים עם חברות לשעבר שאין הנאשם מסוגל להינתק מהן.
ד. הערותיהם של שופט ביהמ"ש המחוזי ושופט ביהמ"ש העליון שקבעו כי יהיה מקום לדון מחדש בשאלת מעצרו של המשיב לאחר העדתן של המתלוננות במשפט, נאמרו על אף שביהמ"ש היה ער מלכתחילה לשאלת המסוכנות הטמונה בעבירות המיוחסות לנאשם. הערות אלה יכלו לטפח אצל הנאשם ציפייה שאכן ישוחרר לאחר העדתן של המתלוננות, אלא שלאחר שאלה העידו, העלה בית המשפט שוב את נושא מסוכנותו של הנאשם בגלל מהות העבירות. בהתחשב בכל הנסיבות, יש בחלופת מעצר הולמת כדי לענות על תכלית המעצר ולהרחיק את הנאשם מכל אפשרות לסכן את המתלוננות או אחרים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד אמיר גורן למשיב. 10.10.99).
ע.א. 6109/98 - ד"ר יעקב הראל נגד חברת י. שטרן בע"מ וזיסלין בוריס ורחל*מי שאיחר את המועד לערער על החלטת ביניים (פסק דין) המוחקת הודעה לצד ג' אינו יכול לערער על כך במסגרת הערעור על פסה"ד הסופי (בקשת החברה למחיקת הערעור נגדה נתקבלה ובקשת המערער לפטור מערבון נדחה). המערער הגיש לביהמ"ש העליון באוקטובר 98 ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובמסגרתו ערעור על החלטת ביניים ממאי 98 שלפיה סירב ביהמ"ש המחוזי לצרף את חברת שטרן כצד במשפט לפי הודעת צד ג'. המערער גם ביקש פטור מהפקדת ערבון. מנגד ביקשה חברת שטרן למחוק את הערעור נגדה. בקשתו של המערער נדחתה ובקשת החברה נתקבלה.
באשר לבקשת החברה - מחיקת הודעה לצד ג' מסיימת את ההליך בין הנתבע לבין צד ג' ועל החלטת ביניים זו יש ערעור בזכות תוך 45 ימים. כיוון שהמערער לא ערער על החלטה זו אלא במסגרת הערעור על פסה"ד הסופי איחר את המועד ויש למחוק את הערעור נגד החברה. אשר לבקשה לפטור מערבון - המערער לא פירט די את מצבו הכלכלי וכמו כן לא נראה כי יש לו סיכוי בערעור ועל כן יש לדחות בקשתו לפטור מערבון.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. המערער לעצמו, עו"ד נעמה סלע לחברת שטרן, עו"ד י. עידן לזיסלין. 9.9.99).
רע"א 5975/98 - אוסמה גנאים ואח' נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ
*הארכת מועד להפקדת ערבון 157
(בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שנתקבלה בערעור על החלטת בימ"ש השלום. הם איחרו בהפקדת הערבון והרשמת הורתה על רישום בקשת רשות הערעור לדחייה בשל אי הפקדת ערבון. למחרת הגישו המבקשים בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. הבקשה נדחתה.
נקודת המוצא היא שאי הפקדת ערבון במועד מהווה פגם אשר אינו עניין של מה בכך. בהחלטה בדבר מתן ארכה יש להביא בחשבון את האינטרסים של בעלי הדין ושל כלל הציבור שהוא בעל עניין כללי בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בביהמ"ש. שקילת מאזן האינטרסים בענייננו מובילה למסקנה שאין מקום להארכת המועד. ראשית, בקשת המבקשים לא נתמכה בתצהיר לאימות העובדות המפורטות בה; שנית, הנימוק כשלעצמו שניתן, מחלתו של ב"כ המבקשים, אין בו די, לא היה מפורט דיו וכמו כן לא הוברר מדוע אף עובד אחר מהמשרד לא יכול היה לדאוג להפקיד את הערבון. לכך מתווספת העובדה שסיכויי הבקשה לרשות ערעור אינם גבוהים.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד מ. פוארטי למבקשים, עו"ד י. ברינט למשיב. 23.9.99).
בש"א 553/99 - דוד בר נגד צור שמיר חברה לביטוח בע"מ ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף והמועד ממנו מתחיל מירוץ הזמן כשפסה"ד ניתן שלא בנוכחות הצדדים (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
זו בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על החלטת שופטת ביהמ"ש העליון לדחות את בקשת המבקש למתן רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. ההחלטה לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור ניתנה ביום 4.1.99 ואילו הבקשה הוגשה רק ביום 25.1.99. ב"כ המבקש טוען כי ההחלטה הומצאה למשרדו רק ביום 13.1.99 כך שהגיש את הבקשה בטרם חלפו 15 יום ממועד קבלת ההחלטה. לטענתו יש למנות את המועד מיום המצאת ההחלטה ולא מיום מתן ההחלטה כאשר היא ניתנה בהיעדר הצדדים. הבקשה נדחתה.
המועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף קבוע בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף והיא קובעת לאמור "העתירה תוגש תוך 15 ימים מיום מתן פסה"ד, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". עניין לנו איפוא בהסדר מיוחד, אשר לפיו מניין הימים להגשת העתירה לדיון נוסף יימנה מיום מתן פסה"ד ולא מיום המצאתו, וזאת בין אם ניתן פסה"ד במעמד הצדדים ובין אם לאו. זאת ועוד, עיון בהחלטה נשוא הבקשה מוביל למסקנה כי רבים הסיכויים שהעתירה על החלטה זו תדחה על הסף, ועל כן אין טעם בהארכת המועד להגשתה. מדובר בעתירה לדיון נוסף על החלטת שופטת שישבה בדן יחיד וביהמ"ש העליון פסק לאחרונה כי תנאי הכרחי לאפשרות קיומו של דיון נוסף הוא כי מדובר בעניין שנפסק ע"י ביהמ"ש העליון בשבתו בשלשה.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד דב לוין למבקש, עוה"ד אהוד שטיין וראובן רוז'אנסקי למשיבה. 5.10.99).
רע"א 641/99 - גניה לובינסקי ואח' נגד יצחק וידיסלבסקי
*דחיית בקשה להעלות בערעור טענות על עובדות שאירעו לאחר שניתן פסה"ד שביטל צו פינוי ושפוגעות באפשרות לממש את פסה"ד (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום נתן פס"ד בו הורה על פינוי נכס שהוחזק ע"י המשיב כדייר מוגן בעילת נטישה. על פסה"ד הוגש ערעור אך לא נתבקש ולא ניתן צו עיכוב ביצוע. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המשיב בכל הנוגע לנטישה וקיבל אותו בהעניקו למשיב סעד מן הצדק שלפיו יבוטל צו הפינוי אם המשיב ישלם למערערים 40,000 ש"ח. המבקשים מבקשים להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת ש"יכריע בשאלות שהינן מהותיות למתן החלטה נכונה במשפט לגופו של עניין", כאשר לפי הטענה השאלות העובדתיות שיש לבדוק הן שלאחר מתן פסק דינו של בימ"ש השלום ולפני שמיעת הערעור ומשלא נתבקש ולא ניתן צו עיכוב ביצוע, הושכרה הדירה לאחרים ואין המבקשים יכולים עוד להחזיר למשיב את הדירה. הבקשה נדחתה.
הטענה האמורה לא הובאה בפני ביהמ"ש המחוזי כלל והיא מועלית לראשונה בבקשה לרשות ערעור. די בכך כדי לדחות את הבקשה. יצויין עם זאת שספק אם יש מקום להביא עובדות אלה בפני ביהמ"ש המחוזי ולהתחשב בהן לצורך ההכרעה בערעור, ואם ביהמ"ש הוא הפורום הנכון לבירור עובדתי שעניינו עובדות שאירעו לאחר פסק דין ושלפי הטענה פוגעות באפשרות לממש את פסה"ד.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. עו"ד יצחק אלדר למבקשים, עו"ד חיים נובוגרוצקי למשיב. 5.10.99).
ע.פ. 5208/99 - טומאס שורני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים בקטינות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, פנוי כבן 43, הורשע בביצוע מעשים מגונים בשתי קטינות שטרם מלאו להן 14. עם אחת מהן קשר קשר אינטימי על אף שההבדל ביניהם 28 שנים ועם השניה עשה מעשה מגונה כאשר פגש אותה בפגישה מקרית בחצר בית ספר. המערער הגיע להסדר טיעון שלפיו התביעה תבקש לגזור עונש של שנה וחצי מאסר בפועל אם תסקיר שירות המבחן יאשר את טענתו כי הוא "דמות חיובית בחברה" והסניגור יטען לששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. בפני ביהמ"ש באו ראיות כי המערער מקיים אורח חיים נורמטיבי, הוא פעיל בחיי הקהילה, את שירותו בצה"ל עשה ביחידת עלית, מאז תום לימודיו בארה"ב הוא עוסק במסחר בינלאומי והוא תרם, התנדב וגייס כספים עבור האגודה למלחמה בסרטן, עבור אגודת הידידים של בית החולים אסף הרופא, עבור פעילות למניעת שימוש בסמים בקרב בני
נוער וכיוצא באלה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לתרומתו המגוונת של המערער לחברה וגזר לו 15 חודשים מאסר בפועל ו-6 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי לנוכח אישיותו החיובית והתנהגותו הנורמטיבית של המערער, יש לראות במעשיו "מעידה" שלא תחזור עוד וכן כי ביהמ"ש שגה כאשר סבר בעקבות תסקיר שירות המבחן כי מסוכנותו של המערער "לא נשללה". ברם, גם כאשר מדובר בנאשם בעל אישיות חיובית כזאת של המערער על ביהמ"ש להעדיף, בעבירות מסוג זה, את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים העומדים בבסיס ההרשעה על פני הנסיבות האישיות של הנאשם, לרבות הנזק הטמון בגזירת מאסר לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זועבי. עו"ד יוסי זילברברג למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 21.9.99).
בש"פ 6455/99 - רשמיל ממייב ואח' נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות שוד בהתחשב בנסיבות המיוחדות של הנאשמים ואירוע (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
שלושת העוררים הואשמו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות על פי קשר שנקשר בינם לבין אחד בשם קונסטנטין. הארבעה שדדו חלפן כספים תוך שימוש בכח כאשר שלל השוד הסתכם בכ-30,000 דולר. הנשדד לא נחבל קשות, אך אין ספק שמדובר במעשה מתוכנן של שוד בחבורה תוך שימוש באלימות ממש כלפי גופו של הנשדד. ביהמ"ש הורה לעצור את השלשה עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל.
מבלי להתעלם מחומרת העבירה המיוחסת למערערים ולחלקם במעשה, קיימים שיקולים המצדיקים את שחרורם בערובה ובתנאי מעצר בית. ראשית, הרוח החיה בפרשה היה הרביעי בחבורה, הקונסטנטין, והעוררים נענו לפניותיו ולמעשה נגררו אחריו. בנסיבות המקרה אין לשלול שהיה זה מקרה חד פעמי מבחינתם; לעוררים אין הרשעות קודמות ואין לומר שהם מועדים לדבר עבירה; העוררים כולם נשואים ועד למקרה הנדון חיו חיים נורמטיביים כשלכל אחד מקום עבודה מסודר בו הוא עובד. בנסיבות אלה ניתן להבטיח את מטרת המעצר ע"י חלופת מעצר מתאימה.
(בפני: השופט אור. עו"ד חיים אוחנה לעוררים, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 29.9.99).
ע.פ. 7825/98 - סובחי מחאג'נה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בין המערער לבין המתלונן היתה מחלוקת בשל חשדו של המערער כי המתלונן הוציא עליו דיבה בנושא כבוד המשפחה. על רקע זה יצא המערער באחד הבקרים מביתו כשהוא מצוייד באקדח, נסע לביתו של המתלונן וירה לעבר המתלונן לאחר שהוציא אותו ממכוניתו. הירייה החטיאה וכשניסה המערער לירות ירייה שניה התברר שחלה תקלה באקדח. אז תפס המתלונן את המערער והוא נעצר. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ותשלום פיצויים של 75,000 ש"ח למתלונן. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעובדות המקרה עולה כי בירייה שירה המערער לעבר המתלונן התכוון לפגוע בו ורק בשל מצב האקדח לא ירה לעברו ירייה נוספת. מדובר במעשה אלימות על רקע חשבונות של כבוד משפחה ובפני מעשים כאלה יש להרתיע. בצדק התייחס ביהמ"ש בחומרה למעשיו של המערער. העונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: אור, קדמי, זועבי. עו"ד אריה ליכט למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 8.9.99).