תקציר סביר כרך נ"ד חוברת 11

רע"א 686/97 + ע.א. 5624+4081/97 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד עזבון המנוח משה תמר - המוסד לביטוח לאומי נגד כלל חברה לביטוח וקורנהיל חברה לביטוח

*ע.א. 5624/97 + 4081 - הגדרת "מעביד" בסעיף 82 (א) לפקודת הנזיקין לענין תאונת דרכים ותשלומי המוסד לביטוח לאומי(הבקשה לרשות ערעור של מנורה נדונה כערעור והערעור נתקבל, והערעור של המוסד לביטוח לאומי נדחה. כל אלה ברוב דעות הנשיא ברק, השופטת שטרסברג-כהן והשופט אנגלרד בפס"ד מפי השופטת שטרסברג-כהן, נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין והשופט אור, בפס"ד של השופט אור שלדעתם צריך לדחות את הערעור של מנורה ולקבל את הערעור של המוסד לביטוח לאומי).
א. השאלה המשפטית המשותפת לשלשת התיקים המאוחדים היא האם הגדרת "מעביד" שבסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין, כוללת גם עובד עצמאי. לשאלה זו חשיבות להכרעה בעניין שלפנינו, מאחר ואם התשובה לה חיובית, אין הנפגע או תלוייו זכאים ל-%25 מן הפיצויים ואין המוסד לביטוח לאומי זכאי לשיפוי מחברות הביטוח על הגימלה שהוא משלם.
ב. מדובר ב-3 תאונות שבכל אחת מהן נפגע עובד עצמאי, שנהג ברכב שבבעלותו במהלך עבודתו כעצמאי. כל אחד מן הנפגעים היה רשום כעובד עצמאי במל"ל ושילם דמי ביטוח ולכל אחד מהם ביטוח נגד תאונת דרכים. במקרה אחד, שנדון בבימ"ש השלום בירושלים, ולאחר מכן אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי, נקבע כי עובד עצמאי אינו נכלל בגדר מעביד ועל כן במידה והפיצויים שנפסקו נגד המבטח "יבלעו" ע"י גמלאות המל"ל, זכאים המשיבים לקבל ממנורה %25 מסכום הנזק. (כתוצאה מכך הביטוח הלאומי יהיה זכאי לתביעת שיבוב נגד חברת הביטוח כ"צד ג'"). מנגד, בשני התיקים האחרים, קבע ביהמ"ש כי עובד עצמאי נכלל בהגדרת "מעביד" ועל כן אין הנפגע או תלוייו זכאים ל-%25 מן הפיצויים. בערעורים לביהמ"ש העליון נקבע ברוב דעות, בפס"ד מפי השופטת שטרסברג-כהן שאליה הצטרפו הנשיא ברק והשופט אנגלרד, כי עובד עצמאי נכלל "בגדר מעביד" לעניין סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין כנגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין והשופט אור בפסק דין מפי השופט אור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. 5.10.99).

בג"צ 706/94 - שפרה רונן נגד פרופ' אמנון רובינשטיין - שר החינוך ואח'

ביטול חנינה שניתנה למורשע ברצח כאשר הציג תעודות רפואיות כוזבות. התערבות בג"צ בפעולות הנשיא - תקיפה ישירה או עקיפה(העתירה נתקבלה).

א. המשיב 4 (עזרא שנסי - להלן: שנסי) הורשע ברצח אברהם סמרגנדי וערעורו לביהמ"ש העליון נדחה. לשניים היו חנויות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ונמשך והלך ביניהם סכסוך שבסופו של דבר נסתיים ברצח. שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי סבר שאין להרשיע את שנסי ברצח וכך גם שופט מיעוט בביהמ"ש העליון. שבועות מספר לאחר הכרעת הדין בביהמ"ש העליון פנה שנסי בבקשת חנינה לנשיא המדינה, תחילה במכתב שבכתב ידו ולאחר מכן באמצעות עורכי דינו. במכתבו הסתמך שנסי על מצבו הבריאותי - כמה התקפות לב, מחלת ריאות, בעיות רפואיות נלוות החורצות "את דיני כמעט למוות בין הכלאים". מכתב עורכי הדין הסתמך על הנסיבות של היחסים בין שנסי למנוח והעובדה ששופט מיעוט בביהמ"ש המחוזי ושופט מיעוט בביהמ"ש העליון סברו שלא הוכח הרצח. במכתב באי כח של שנסי נאמר, על סמך חוות דעת רפואיות, כי "הוא גווע לנגד עינינו" וכי השארתו בכלא תביא למותו. על יסוד אלה הפחית הנשיא את מעצרו של שנסי ל-10 שנים ולאחר ניכוי שליש שוחרר כעבור כ-6 שנים וחצי ממאסרו.
ב. בתו של המנוח, העותרת, פנתה לבג"צ נגד החנינה. לאחר הפניה התברר כי אחיו של שנסי (להלן: האח) קשר קשר עם פקיד בקופת חולים שתכליתו השגת חוות דעת של רופאים המצביעות על מצבו הבריאותי החמור של שנסי. אכן, מתברר ששתי חוות הדעת שהושגו לא היו אמת. חוות הדעת העיקרית שבה נאמר כי שנסי "גווע לנגד עינינו" וכי "ימיו ספורים" היתה חוות דעת שאינה אמת. האח ופקיד קופת חולים הורשעו בדין ונדונו לעונשים שונים. בעקבות זאת בחן בג"צ את השאלה אם יכול הוא להתערב בחנינה שהוענקה ע"י הנשיא (או הפחתה בעונש) והחליט שהוא מוסמך להתערב, קיבל את העתירה והורה על החזרתו של שנסי לכלא.
ג. בג"צ בחן תחילה את השאלה אם מצב בריאותו של שנסי אינו כפי שתואר והגיע למסקנה כי מצב בריאותו אכן אינו כפי שצויין בחוות הדעת הרפואיות. בג"צ בחן אם שנסי עצמו אחראי לכזב שבחוות הדעת והחליט שגם הוא אחראי בנוסף לאחיו ולפקיד קופת חולים. בג"צ בדק אם החלטתו של הנשיא מבוססת גם על המצב הבריאותי כנימוק עיקרי בצד הנימוק השני של הנסיבות, והגיע למסקנה כי למצב הבריאות כפי שתואר היתה השפעה רבה על החלטת הנשיא. בעקבות אלה בחן בג"צ את השאלה אם יכול הוא להתערב בהחלטת הנשיא.
ד. בג"צ הבהיר כי לפי חוק יסוד הנשיא, נשיא המדינה "לא יתן... את הדין לפני כל בימ"ש או בי"ד בשל דבר הקשור בתפקידיו...". פירוש הדברים - בימ"ש לא קנה סמכות על הנשיא בנושא "הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו". החוק הורה כי הנשיא זוכה לחסינות אך לא הורה כי מעשיו של הנשיא זוכים בחסינות. מעשי הנשיא בתחום המשפט הם - לא מעל המשפט ולא חוצה למשפט - ומכאן שנתונים הם לביקורת שיפוטית של בתי המשפט. הביקורת לא תיעשה בהתקפת מישרין נגד הנשיא ונגד פעילותו אלא בהתקפת עקיפין נגד המעשה גופו. בתי המשפט רשאים - ולעיתים אף חייבים הם - להתערב בהחלטות חנינה או בהקלה בעונש שעה שהנשיא עשה בחריגה מסמכות. מנגד לא יתערב ביהמ"ש רק באשר פעולת הנשיא אינה נראית בעיניו. כך, מעבר מזה ניצבת עילת החריגה מסמכות ומעבר מזה ניצבת החלטה שאינה נראית בעיני ביהמ"ש אך אינה מצדיקה התערבות. בטווח ביניהן אותו שטח בלתי מעובד שהוטל על ביהמ"ש להשליט בו סדר נורמטיבי. במסגרת "שטח בלתי מעובד" זה הגיע בג"צ למסקנה שבמקרה דנא, כאשר החנינה הושגה ברמיה, מן הדין להתערב בהחלטת הנשיא ולבטלה כדרך ביטול כל החלטה מינהלית שיסודה בטעות שהשפיעה השפעה מכרעת על ההחלטה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד יהודה רסלר לעותרת, עו"ד מלכיאל בלאס למדינה (תמך בעמדת העותרת), עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד לשנסי. 13.10.99).

עמ"מ 10/94 - פלונים נגד שר הבטחון

*האם מעצר אנשים כ"קלף מיקוח" לשחרור נעדרי צה"ל נכנס למסגרת "בטחון המדינה"(הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט קדמי נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).

א. אנשי החיזבאלה וארגון אחר הלוחמים בישראל בדרום לבנון נעצרו ומוחזקים במעצר מינהלי כקלף מיקוח במו"מ עם הארגונים השונים בלבנון לשם קידום שחרורו של הנווט רון ארד ונעדרים אחרים מבין חיילי ישראל. השאלה שהתעוררה הינה מה תקפו של מעצר מינהלי מכח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) מקום בו הוא מקויים אך בשל הטעם, כי יש בכך כדי לקדם שחרורם של שבויים ונעדרים מקרב כוחות הבטחון. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הגם שלדידו אין הטעם של החזקת "קלף מיקוח" נופל לגדר
טעמי בטחון המדינה, המונחים בתכליתו של חוק סמכויות שעת חירום, הרי שפסיקת ביהמ"ש העליון בסוגייה זו מחייבת אותו וכך הוא פוסק, היינו כי השיקולים הם בגדר החוק ולפיכך דחה את דרישות המערערים לשחרורם. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט קדמי נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ב. הנשיא ברק: חוק סמכויות שעת חירום קובע לאמור "היה לשר הבטחון יסוד סביר להניח שטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא... להורות על מעצרו...". הנימוק של החזקת עצירים כקלף מיקוח ושחרור בני ערובה יכול הוא להיכנס לגדר "טעמי בטחון המדינה" כך שאין מניעה לבצע מעצר מינהלי על יסוד החוק למטרה זו. מעצרם של פרטים לשם שחרורם של שבויים ונעדרים הינו אינטרס חיוני של המדינה, והסמכות לשם ההגנה על אינטרס זה בצורה זו נתונה בידי המשיב במסגרת חוק המעצרים.
ג. השופטת דורנר (דעת מיעוט): אין מעצר כקלף מיקוח נכנס לגדר טעמי בטחון שלפי החוק. אך גם לפי העמדה המכירה במעצר לפי החוק במטרה להשתמש בעציר כ"קלף מיקוח" יש לקבל את הערעור, שכן לא עלה בידי המשיב להראות כי קיימת ודאות קרובה, ואף לא אפשרות סבירה, לכך ששחרור המערערים יכשיל את האפשרות לשחרור שבויינו ונעדרינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. עו"ד צבי ריש למערערים, עו"ד שי ניצן למשיב. 13.11.97 - הותר לפרסום עתה).

ע.פ. 1741/99 - סעיד יוסף נגד מדינת ישראל

*האם ניתן לחקור חוקר נוער על נימוקי החלטתו שלא להרשות העדת קטינים * האם יכול ביהמ"ש להורות לחוקר נוער לשקול שנית החלטתו שלא להעיד קטינים(מחוזי נצרת - ת.פ. 8/95 - הערעור נתקבל ברוב דעות והוחזר להמשך הדיון לביהמ"ש המחוזי).
א. בין המערער ובין אשתו התקיים סכסוך ממושך, במהלכו עזבה האשה את בית המשפחה עם שני ילדיה וחזרה לבית הוריה. המערער ניסה להניע את בנו, יליד 1986, לשנות את עמדתו לפיה הוא מעדיף לגור אצל אמו ולפי כתב האישום עשה זאת באיומים, במכת אגרוף ובכיבוי סיגריה על אצבעו, הכל בדצמבר 94 כאשר הבן שהה אצלו. באותה תקופה דרש המערער מהבת, ילידת 88, לומר לעובדת הסוציאלית כי ברצונה להיות אצלו ולא אצל אמה וכדי להיענות לדרישתו משך באוזנה וסטר על פניה. הבן והבת שהיו בעת האירוע ובעת הדיון בני למטה מגיל 14, נחקרו ע"י חוקרת נוער ובעקבות חקירתה הוגש לביהמ"ש כתב אישום נגד המערער בעבירה של התעללות בקטין. חוקרת הנוער אסרה על העדת הקטינים ותמלילי ההודעות שמסרו השנים בפניה הוגשו לבית המשפט לרבות חוות דעתה החיובית של החוקרת בדבר מהימנות דבריהם. במהלך הדיון העידה גם אשת המערער שתיארה את התנהגותו האלימה של המערער כלפיה ואווירת האלימות שהשליט בבית וכן העידה מנהלת לשכת הרווחה בכפר קמא ועובדת סוציאלית. רופא שבדק את הבן העיד כי אמנם אינו יכול לקבוע בוודאות שהכוויה היא מסיגריה אך "היא נראית כמו כוויה של סיגריה...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הכחשת המערער כבלתי מהימנה, קיבל כמהימנה את הגירסה שהציגו הקטינים בחקירתם ע"י החוקרת ואת הסיוע הדרוש לעדותם מצא ביהמ"ש בעדויות אחרות. לפיכך הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו וגזר לו 6 חודשים מאסר שירוצו בעבודות שירות ותשלום קנס של 5,000 ש"ח. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטירקל נגד דעתו החולקת של השופט קדמי והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ב. השופט קדמי: ביהמ"ש יכול היה להתרשם מעדותה של חוקרת הנוער, יכול היה להתעלם מהטענה בדבר השפעת האם על הילדים, יכול היה להסתמך על מקצעיותה של החוקרת. גם סיוע להודעות הילדים היה מספיק כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי ובכך אין להתערב.
ג. דעת מיעוט: בתום חקירתה של חוקרת הנוער בינואר 95 קבעה שאין להעיד את הקטינים. ביולי 97, בעוד פרשת התביעה בעיצומה, ביקש הסניגור מביהמ"ש להורות לחוקרת לחזור ולבחון את האיסור בדבר העדתם של הקטינים, וזאת לנוכח פרק הזמן הארוך - כשנתיים ומחצה - שחלף מאז החלטתה הבסיסית בעניין זה. בקשתו של הסניגור נדחתה וכן נדחה נסיונו לחקור את החוקרת בנושא זה. הסניגור טוען כי לביהמ"ש סמכות של ביקורת על החלטת חוקר נוער בדבר העדתו של קטין. אין לקבל את עמדת הסניגור. הסמכות לאסור העדתם של ילדים הוענקה על פי הדין לחוקר הנוער ובהיעדר מנגנון של ערעור על החלטתו, הרי היא סופית ולביהמ"ש אין סמכות להתערב בה. על כן, דין הבקשה לחקור את החוקרת, במגמה לערער את החלטתה לאסור על העדת הקטינים להידחות. הסניגור מוכן, כאמור, להסתפק בפניה אל החוקרת שתשקול עניין זה מחדש שכן בינתיים חלפו כשנתיים ומחצה והילדים התבגרו ונעשו "חסינים" יותר ואולם גם טענה זו אין לקבלה. המחוקק קבע את גיל 14 כקו הגבול בין "קטין" לבין "בגיר" בכל הקשור להעדה בביהמ"ש ומשמעות האיסור שקובע חוקר נוער בהקשר זה היא שאין להעיד את הקטין אלא לאחר שיתבגר. משנופלת ההכרעה האוסרת על חקירת הילדים כוחה עומד עד לגיל ההתבגרות שקובע החוק. על כך יש לדחות את הערעור.
ד. השופטת שטסברג-כהן: חוקר הנוער נהנה ממעמד מיוחד. עליו להתרשם מן הילד הנחקר לחיוב ולשלילה ולהביא בפני ביהמ"ש, לא רק את דברי הילד, אלא גם את התרשמותו ואת עמדתו בשאלה אם בעיניו, אמת הם דברי הילד אם לאו. בדרך כלל נחשבות עדויות כאלה לעדות שמיעה, ואעפ"כ מאפשר החוק לחרוץ על פיהן גורלו של נאשם לשבט או לחסד. ביהמ"ש העליון קבע לא אחת כי האיסור על העדת ילד בלי שניתנה לכך רשות מאת חוקר נוער הוא החלטי ואין לביהמ"ש שיקול דעת בכגון דא. השאלה העומדת להכרעה בענייננו נוגעת לסמכותו של ביהמ"ש להורות לחוקר לשקול שנית את החלטתו הראשונה שלא להעיד את הקטינים ולא אם יש סמכות לביהמ"ש לחלוק על עמדת חוקר הנוער. לא נראה כי כוונת המחוקק היתה לשלול את האפשרות שחוקר הנוער יבחן שנית את החלטתו הראשונית. כאשר ביהמ"ש מורה לחוקר לשקול שנית את החלטתו, אין בכך כדי לעקוף את האיסור ההחלטי על העדת הקטין ללא הרשאת החוקר. במצב כדוגמת זה שלפנינו, בו חל שינוי אובייקטיבי חיצוני בנסיבות, יש בבחינה המחודשת ע"י החוקר כדי לצמצם את הפגיעה בהגנתו של הנאשם, מבלי לפגוע בילדים. על כן יש להחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי לשם בדיקת אפשרות העדת הקטינים או מי מהם.
ה. השופט טירקל: במהלך חקירת חוקרת הנוער בישיבת ביהמ"ש בספטמבר 97 ביקש הסניגור לשאול אותה את השאלה "האם אחרי 3 שנים מחקירתם של הילדים... את לא חושבת שכדאי שתדברי איתם פעם נוספת ולהתרשם ממצבם היום על מנת להעידם בביהמ"ש כדי שהאמת תצא לאור...". ביהמ"ש פסל את השאלה. הכלל הוא שאין לביהמ"ש שיקול דעת בעניין העדת ילד ועניין זה מסור כולו לשיקול דעתו של חוקר הנוער. אעפ"כ ראוי היה שביהמ"ש יתיר את השאלה. הצגת השאלה היתה פותחת "מעין דיון" בצדקת שיקוליה של החוקרת, שבעקבותיו היתה אולי שוקלת מחדש את עמדתה ומגיעה למסקנה שיש להתיר את העדת הילדים או שהיתה מגיעה למסקנה שעליה להיפגש אתם שוב על
מנת לשקול את עמדתה. יתכן שביהמ"ש היה מגיע למסקנה שיש "לצוות שחוקר הנוער יחקור את הילד חקירה נוספת" כאמור בחוק הגנת ילדים.
ו. לא זאת בלבד, נראה כי הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייבות חשיבה חדשה באשר למאזן בין האינטרסים של הנאשם ושל טובת הילד. נראה כי החלטתו של חוקר נוער שלא להרשות העדת ילדים נתונה היום לביקורת ביהמ"ש אך השאלה אינה עומדת להכרעה לפנינו. השאלה היא אם צדק ביהמ"ש כאשר סירב להתיר את הצגת השאלה לחוקרת ועל כך יש להשיב בשלילה. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש כדי שישלים את חקירת חוקרת הנוער ע"י הצגת השאלה שנפסלה והצגת שאלות נוספות בעניין זה.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד כמאל זכי למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 7.9.99).

רע"א 4483/99 - יורוקום תקשורת סלולוריות בע"מ נגד מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ

*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לרשות ערעור על החלטה לעכב ביצוע פס"ד - הבקשה נדונה כערעור והערעור נתקבל).

א. בין המבקשת למשיבה נפלה מחלוקת באשר לסיווגן הראוי, לצורך תשלום מסים, של ערכות טלפון סלולרי שייבאה המבקשת ואשר כללו בתוכן סוללה נוספת מלבד הסוללה הרגילה של הערכות. ביהמ"ש המחוזי קיבל בחלקה את עמדת המבקשת והצהיר כי ראוי לסווג את הסוללה הנוספת כחלק המתאים לשימוש בלעדי או עיקרי בטלפון סלולרי. לבקשת המשיבה הורה ביהמ"ש על עיכוב ביצוע פסק דינו, מן הטעם שמאזן הנוחות פועל לטובת המשיבה, שכן, עד למתן פסה"ד בערעור, תיאלץ המשיבה לסווג אף את מוצריהם של ייבואנים נוספים בהתאם לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ואם יבוטל פסה"ד בערעור, יעמוד קושי בפני המשיבה לגבות מאותם ייבואנים נוספים את הפרשי הכספים שהם יהיו חייבים לנוכח תוצאות הערעור. המבקשת טוענת כי הנזק שייגרם לה באם יעוכב ביצוע פסה"ד הוא בלתי הפיך, באשר אם ישולם למשיבה סכום המס שהיא דורשת, לא תהא בידי המבקשת האפשרות לקבל על כך החזר, שכן היא תאלץ למכור את ערכות הטלפון במחיר גבוה יותר, ולפי סעיף 6 לחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), "גלגול" תשלום סכום המס העודף אל הצרכן, ישלול ממנה את האפשרות לקבל החזר בגינו מן המשיבה. הבקשה נתקבלה ועיכוב הביצוע בוטל.
ב. הכלל הוא שפס"ד מחייב מיום שימועו והזוכה בו זכאי לתבוע את ביצועו המיידי גם אם המפסיד הגיש ערעור. במקרים חריגים תופעל סמכות בימ"ש לעכב ביצוע פסה"ד אם ביצועו יביא לכך שהמערער לא יוכל להגשים את זכויותיו אם יזכה בערעורו, ולא ניתן יהא להחזיר את המצב לקדמתו. במקרה דנא, אף לאחר ביצוע פסה"ד ניתן יהא להשיב את מצבה של המשיבה לקדמתו, ע"י עריכת התחשבנות כספית בין המשיבה לבין המבקשת והייבואנים הנוספים שייהנו מתוצאות פסה"ד. זאת ועוד, ברור כי הנזק שעלול להיגרם למבקשת, אם יעוכב ביצוע פסה"ד, עולה, או למצער שווה, לחוסר הנוחות שעתידה לסבול המשיבה אם תזכה בערעור. מבחינה כלכלית אין בידי המבקשת אפשרות להימנע ממכירת ערכות הטלפון הסלולרי במהלך הדיון בערעורים, ואם יעוכב ביצוע פסה"ד, היא לא תוכל ליהנות באופן מלא מזכייתה ומן האפשרות להוזיל לצרכניה את מחירן של ערכות הטלפון הסלולרי.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד יעקב פוטשבוצקי וגב' מיכל זילברשטיין למבקשת, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 3.10.99).

בש"א 2800/99 - אבו אסעד ואאל ואח' נגד בנק לאומי לישראל סניף נצרת

*העברת מקום דיון ואיחוד תיקים(בקשות נוגדות להעברת מקום דיון מחיפה לנצרת או מנצרת לחיפה - בקשת המשיב להעביר את הדיון לחיפה נתקבלה).

א. נגד המבקשים הוגשו שתי תביעות ע"י המשיב בביהמ"ש המחוזי בחיפה. התביעות הוגשו בשנת 97. חשבונות הבנק נשוא התביעה מנוהלים בסניף המשיב בנצרת. באפריל 98 הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבה בבימ"ש השלום בנצרת שעניינה אותם חשבונות בנק. אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לאחד את התיקים, אך הצדדים חלוקים בשאלה היכן יש לאחד את הדיון האם בנצרת, כבקשת המבקשים, או בחיפה, כבקשת הבנק. המבקשים משתיתים בקשתם על כך כי תניות השיפוט בנוגע לשני החשבונות קובעים כי לעיר נצרת סמכות שיפוט ייחודית, וכן מפנים למירב הזיקות שמצביעות על נצרת כעל המקום שבו יש לנהל את המשפט. מנגד טוענת המשיבה כי המבקשים השהו תקופה ארוכה את בקשתם להעברת הדיון לנצרת ולא כפרו בביהמ"ש בחיפה בסמכותו של ביהמ"ש. עוד טוענת המשיבה כי לגבי חשבון אחד נקבעה תניית שיפוט ייחודית בחיפה. הבקשה להעביר את הדיון מנצרת לחיפה נתקבלה.
ב. אין חולק כי יש לאחד את הדיון בתיקים הנ"ל ועל כן אין צורך להכריע אם בהסכמים בין הצדדים נקבעו תניות שיפוט ייחודיות, כאשר לכאורה תניות השיפוט בהסכמים השונים מצביעות על מקום שיפוט שונה, זאת על אף שתניות שיפוט ייחודיות בדרך כלל גוברות על שיקולי הנוחות ומונעות את העברת הדיון. במקרה דנן, על אף שמירב הזיקות מצביעות על נצרת, השיהוי בו נגועים המבקשים הוא בעוכריהם. המבקשים אינם מצביעים על הסבר סביר לשיהוי בו נקטו בהגשת הבקשה להעביר את הדיון לנצרת ועל כן יש לדחות את בקשתם. לאור האמור ולאחר שביהמ"ש בחיפה קבע כי קנה סמכות מקומית לדון בתביעות, יש להיענות לבקשת הבנק ולהעביר את הדיון שהוגש בנצרת לחיפה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מוסא נעים למבקשים, עו"ד נמרוד טפר למשיב. 10.10.99).

רע"א 4932/97 - מתתיהו אסרף נגד המגן חברה לביטוח בע"מ

*העתקר מגורי התובע מישראל לארה"ב אינה "מהווה החמרה" במצב לצורך העלאת "התשלומים העיתיים" עקב תאונת דרכים(מחוזי י-ם - המרצה 3890/97 (ת.א. 756/92) - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המבקש נפגע בתאונת דרכים בישראל בהיותו כבן 4 שנים וחצי. נכותו נקבעה בשיעור של 100 אחוז. בתביעת נזיקין נפסקו למבקש פיצויים בתשלומים עתיים. בביהמ"ש עלתה השאלה אם מרכז חייו של המבקש הוא בישראל או בחו"ל וביהמ"ש קבע כי מרכז חייו של המבקש בישראל ועל בסיס קביעה זו קבע את גובה התשלומים. לאחר מתן פסה"ד ולפני שניתן פס"ד בערעורים שהצדדים הגישו, הגיש המבקש בקשה לביהמ"ש המחוזי להורות על הגדלת התשלומים העתיים על פי תקנה 2 לתקנות הפיצויים ולהורות למשיבה למסור התחייבות לשאת בהוצאות ניתוח של המבקש בארה"ב. בקשת המבקש נומקה בכך, שעקב קשיי פרנסה נאלצה משפחת המבקש להעתיק מגוריה לארה"ב, שם עלות הטיפולים גבוהה מזו שבארץ, ויש בכך כדי להוות "החמרה במצבו" של המבקש המזכה אותו בהגדלת התשלומים העתיים. ביהמ"ש המחוזי העדיף את הפרשנות המצמצמת של הדיבור "החמרה
במצב", לפיה "ההחמרה" בה דנה התקנה מוגבלת רק להחמרה במצבו הרפואי של הנפגע. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. תקנה 2(א)(1) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים) קובעת לאמור "נפגע רשאי לבקש מביהמ"ש שיגדיל את התשלומים שנפסקו אם נתקיימו שניים אלה:... חלה החמרה במצבו, לרבות בכושר השתכרותו, כתוצאה מתאונת הדרכים...". לשון תקנה 2 לתקנות אינה חד משמעית. התיבה "החמרה במצב" סובלת יותר מפרשנות אחת. אין משתמע מן הלשון כי החמרה במצבו של הנפגע מוגבלת רק להחמרה במצבו הבריאותי, כפי שאין משתמע ממנה ההיפך. הגדלת התשלומים העתיים מותנית בכך שההחמרה הינה "כתוצאה מתאונת הדרכים" כאמור בתקנה ותנאי זה מגלם בתוכו דרישה של קשר סיבתי בין ההחמרה במצבו של הנפגע לבין התאונה. אך גם אם במרבית המקרים החמרה במצב הנפגע שתעמוד בדרישת הקשר הסיבתי היא החמרה רפואית דווקא, אין לשלול את האפשרות שדרישת הקשר הסיבתי תתקיים גם כאשר מדובר בהחמרה שאינה רפואית, אך היא תוצאה של שינוי נסיבות חיצוני, שנגרם עקב תאונת הדרכים. יש להבחין בין שינוי נסיבות חיצוני שאין בינו לבין התאונה מאומה, לבין שינוי נסיבות חיצוני שנגרם בשל התאונה והשלכותיה.
ג. ברם, אין צורך להכריע בענייננו בשאלת תחימת האפשרות לבקש הגדלת התשלומים העתיים, כמו גם בשאלת פרשנותו של הדיבור "החמרה במצב". זאת משום שכאן עמדה שאלת מקום מרכז חייה של המשפחה על הפרק בביהמ"ש המחוזי בדיון העיקרי וביהמ"ש היה ער לאפשרות שהמשפחה תשוב לארה"ב, ואעפ"כ קבע כי מרכז חיי המשפחה בישראל. על בסיס זה ערך את חישוב הפיצויים ובקביעה עובדתית זו לא התערב ביהמ"ש העליון בערעור. לא הועלתה טענה שמצבו של המבקש מחייב את הימצאותו בארה"ב דווקא. בנסיבות אלה, העתקת מקום מגורי המשפחה לארה"ב אינה מהווה שינוי בנסיבות החיצוניות של הנפגע, הנובע "כתוצאה מתאונת הדרכים". גם אם גדלו ההוצאות הרפואיות עקב שינוי מקום המגורים, הרי שהעתקת מקום המגורים נעשתה עקב קשיי פרנסה של הורי המבקש שאין בינם לבין התאונה דבר.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיפו השופטים אור ואנגלרד. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למבקש, עו"ד אריה כרמלי למשיבה. 5.10.99).

ע.פ. 5101+4935/98 - פלוני נגד מדינת ישראל - מדינת ישראל נגד פלוני

*הרשעה באונס קטינה ע"י אביה וקולת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 533/96 - ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש וערעור המדינה על קולת העונש - ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל).

א. המערער הואשם כי בהזדמנויות רבות במהלך השנים 96-94 אנס המערער את המתלוננת, בתו, בכך שתוך שימוש בכח הפשיטה והחדיר אצבעותיו לאיבר מינה וכן עשה מעשים מגונים בגופה. עוד הואשם באינוס ממש בגין בעילת בתו. באמרותיה במשטרה סיפרה המתלוננת בפרוטרוט כי מאז היותה כבת 6, היתה קרבן למעשים מגונים שעשה בה סבה, ומשנתגלה הדבר להוריה הוציאו את הסב מביתם והעבירוהו לבית אבות. זמן לא רב לאחר מכן החל אביה, המערער, לעשות בה מעשים מגונים שהחמירו והלכו והפכו לעניין קבוע כאשר כמעט מדי לילה נכנס המערער לחדר בו ישנה וביצע בה את המעשים המיניים. המערער כפר בכל העובדות שנטענו באישומים ואת תלונת הבת תיאר כעלילת שווא. ביהמ"ש המחוזי קבע על דעת כל שופטי ההרכב כי הגירסה שנמסרה ע"י המתלוננת בחקירה היא המשקפת את העובדות לאמיתן, וכן קבע על דעת כל השופטים שלגירסה שמסרה המתלוננת באמרותיה מצוי "דבר לחיזוק", ואולם בבואם להכריע בשאלה אם
הוכחה אשמת המערער נחלקו השופטים בדעותיהם. שופטת המיעוט סברה כי בנסיבות העניין אין להסתפק בחיזוקים שנמצאו לגירסת המתלוננת וכי נדרשת תמיכה ראייתית העולה כדי סיוע ובהיעדר סיוע כזה יש לזכות את המערער מחמת הספק. אחד השופטים קבע כי די בחיזוק לאמרות המתלוננת כדי להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. שופט אחר של ההרכב סבר שאכן יש להרשיע את המערער אך אין להרשיע את המערער בעבירת האינוס ממש, נוכח חוות דעת רפואיות אודות קשייו של המערער להגיע לזקפה. בעקבות ההרשעה גזר ביהמ"ש למערער 10 שנים מאסר שמתוכן 7 שנים לריצוי בפועל. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל ונקבע שמתוך 10 שנות המאסר יהיו 9 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
ב. שלשת שופטי ההרכב קבעו שעדות המתלוננת, בה התכחשה לגירסתה במשטרה, היא עדות שקרית, וגירסתה המקורית, זו שנכללה באמרותיה, היא המשקפת את האמת. גירסת המתלוננת היתה טעונה דבר לחיזוק ובהכרעת הדין מנה ביהמ"ש את החיזוקים הראייתים לגירסה. אכן, די היה בחיזוק להודעת המתלוננת במשטרה שנתקבלה, לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, ולא היה צריך ראיית סיוע. החיזוקים הראייתיים שנמצאו לגירסת המתלוננת באמרותיה, ממלאים את מכסת הדבר לחיזוק הנדרש לביסוס הרשעה על אימרה שנתקבלה כראייה לפי סעיף 10א'.
ג. אשר לעונש - ביהמ"ש התייחס לחומרת המעשה אך מצא נסיבות מקילות. העונש שנגזר למערער אינו עומד ביחס הולם לחומרתם המופלגת של המעשים הרעים שארכו שנים אחדות. אין ספק שמעשי המערער חייבו והצדיקו הענשתו בעונש מאסר לתקופה ארוכה במידה משמעותית מזו שנגזרה עליו. רק משום שביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם בשלב הערעור, הוחלט להסתפק בהחמרת עונש המאסר בפועל מ-7 שנים ל-9 שנים כאשר המאסר על תנאי יועמד על שנה אחת.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט מצא. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד אלון אינפלד למדינה. 7.10.99).

בש"א 2371/99 - מנחם יסקולקה נגד עמישי חברה לשיווק בע"מ ואח'

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור כאשר הבקשה הוגשה בתוך המועד (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי אישר פסק בורר שניתן בבוררות שהתקיימה בין הצדדים והורה על משלוח התראת פשיטת רגל ע"י המשיבים נגד המערער אלא אם כן המבקש ישלם למשיבים תוך 60 יום את מחצית החוב. ביהמ"ש לא התייחס לשאלה מה הוא החוב והמבקש הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לתקן את הפסיקתא ולהבהיר את החלטתו. בעקבות בקשת התיקון הגיש המבקש לביהמ"ש העליון בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בנימוק שאם ביהמ"ש המחוזי יקבל את בקשתו להבהרת ההחלטה ותיקון הפרוטוקול לא יצטרך להגיש בקשת רשות ערעור ויתייתר הצורך בהשגה על ההחלטה. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
בקשת המבקש הוגשה במסגרת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. עצם הגשת הבקשה תוך המועד עשוייה, יחד עם טעמים אחרים, להוות טעם מיוחד. הסיבה לכך היא שהמבקש גילה דעתו כי אינו משלים עם פסה"ד ומעוניין להשיג עליו עוד לפני שהתגבשה זכותו של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד עוד בגין ההליך שהסתיים. כמו כן, הארכת המועד תמנע קיומם של שני הליכים תלויים ועומדים באותו עניין ובזבוז זמן שיפוטי מיוחד, שהרי יתכן שלאור החלטת ביהמ"ש המחוזי יתייתר הצורך בהגשת רשות ערעור. לפיכך, יש להאריך את המועד עד שתיפול החלטה בבקשה להבהיר את ההחלטה.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד זהר ברזלי למבקש, עו"ד משה גוטסמן למשיבים. 13.10.99).

בש"א 2901/99 - מיכאל דניאלי נגד אסתר דניאלי

*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הבקשה הוגשה בתוך המועד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מיום 11.3.99 בו חוייב בתשלום מזונות למשיבה. בתצהירו טוען המבקש כי הצורך בהארכת המועד נובע מחילופי עורכי הדין ולטענתו הורה לעוה"ד שייצג אותו בביהמ"ש המחוזי להגיש ערעור על פסה"ד, אך זה לא מילא אחר הוראותיו ולפיכך נאלץ להחליף את ב"כ ועוה"ד הקודם הסכים לשחרר את התיק רק ביום 26.4.99. כן הוא טוען כי סיכוייו להצליח בערעור גבוהים. דין הבקשה להתקבל אם כי לא מטעמיו של המבקש.
אשר למועד הגשת הבקשה להארכת המועד - מניין הימים מראה כי הבקשה הוגשה בטרם חלף המועד להגשת הערעור. פסה"ד הומצא לב"כ המבקש ביום 24.3.99 ובמהלך תקופה זו חלה פגרת הפסח, כך שהמבקש רשאי היה להגיש את הערעור עד ליום 14.5.99. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 4.5.99. אכן, היחסים שבין בעל דין לעורך דינו, ובכלל זה חילופי עורכי דין, אינם מהווים טעם מיוחד להארכת המועד. גם העובדה שהבקשה להארכת המועד הוגשה לפני חלוף המועד אינה מהווה טעם מיוחד. אך עצם הגשת הבקשה תוך המועד עשוייה, יחד עם טעמים אחרים, להוות טעם מיוחד. בנסיבות המקרה, על אף שטעמי האיחור לא היו מועילים אילו הוגשה הבקשה לאחר חלוף המועד, יש לראות בהם כמספקים בשל כך שהבקשה הוגשה לפני שחלף המועד להגשת ערעור.

(בפני: הרשמת מאק - קלמנוביץ. עו"ד גב' טרז גורביץ למבקש, עו"ד מרדכי שורר למשיבה. 10.10.99).

ע.א. 3254+3225/99 - שיכון עובדים בע"מ נגד טש"ת חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח'

*הסדר נושים במסגרת ניהול חברה שנקלעה לקשיים וניתן צו הקפאת הליכים (מחוזי י-ם - ה.פ. 464/98 - הערעורים נדחו).

שני הערעורים נוגעים לסוגיות מהותיות של הסדר נושים לפי סעיף 233 לפקודת החברות. מדובר בחברות קבלניות שנקלעו לקשיים כלכליים ועמדו בפני קריסה. שתי החברות פנו לביהמ"ש המחוזי לקבלת צו הקפאת הליכים לפי סעיף 233(א1) לפקודת החברות ולמינוי מנהל מיוחד ונאמן מטעם ביהמ"ש לשם גיבוש הסדר נושים. ביהמ"ש נתן צו להקפאת ההליכים ואחר מכן מינה מנהל מיוחד ונאמן. המנהל המיוחד והנאמן גיבשו הסדר להשלמת פרוייקטים של בנייה של כמה מאות יחידות דיור והמנהל המיוחד גיבש הסדר נושים. בביהמ"ש התעוררו שאלות של מיון הנושים לקבוצות שונות, בעלי קדימויות וכן נדונו הפרטים של התשלומים לקבוצות הנושים השונות. ביהמ"ש העליון דחה את הערעורים וקבע כי צדק ביהמ"ש המחוזי בגישתו שאיפשרה השלמת הפרוייקטים ומניעת הפסדים מוחלטים ומלאים של הנושים השונים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, אילן. החלטה - השופט אנגלרד. 3.10.99).

בג"צ 5507/99 - רענן בר און וורד כהן עורכי דין נגד לשכת עורכי הדין בישראל*בקשת עו"ד שהוגשה נגדו קובלנה לבי"ד משמעתי לקבל פרטים מלשכת עוה"ד הנוגעים לקובלנה יש להפנות לביה"ד ולא לבג"צ (העתירה נדחתה). נגד העותרים נפתחו הליכים משמעתיים בעקבות תובענה שהגישו העותרים בשם לקוח נגד מספר נתבעים. בתובענה זו תואר אחד הנתבעים כמי שהואשם והורשע בעבירות פליליות חמורות. הנתבע התלונן על כך ובעקבות תלונתו הגיש הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין קובלנה נגד העותרים. בעתירה קודמת ביקשו
העותרים כי בג"צ יורה למשיבה להפסיק את ההליכים המשמעתיים הננקטים נגדה ובג"צ דחה את העתירה בקבעו כי "בידי העותרים להעלות את כל טענותיהם בפני ביה"ד המשמעתי...". הרקע לעתירה החדשה הינו סירובה של המשיבה להמציא לעותרים פרטים, שלטענתם, דרושים להם לצורך זימון העדים והוכחת טענותיהם. העתירה נדחתה. העותרים לא הצביעו על כל עילה להתערבות בג"צ ואף לא הקימו תשתית לטענתם בדבר הפרת החלטתו של בג"צ כפי שהם טוענים. משנפתח הליך בפני ביה"ד המשמעתי על הצדדים לפנות לביה"ד בכל העניינים הקשורים בהליך, לרבות בעניינים הנוגעים לגילוי מסמכים. אם ביה"ד יסרב להורות למשיבה להמציא את המסמכים המבוקשים ע"י העותרים, יוכלו האחרונים לערער על החלטתו זו, כמו על כל החלטת ביניים, במסגרת הערעור, אם יוגש, על פסה"ד של ביה"ד המשמעתי.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גב' בייניש. העותרים לעצמם, עו"ד ע. וייצמן למשיבה. 5.10.99).

בש"א 6253+5661/99 - מדיה סוניק... בע"מ ואח' נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ*העברת מקום דיון ואיחוד תיקים (בקשה לאיחוד הדיון - הבקשה נתקבלה והדיון הועבר לביהמ"ש בירושלים). בשנת 95 הוגשה תביעה שעניינה נזקי שריפה שאירעה בבניין בפתח תקוה. התביעה הוגשה בירושלים. בשנת 99 הוגשה תביעה הנוגעת לאותה שריפה ותביעה זו הוגשה בתל אביב. כל הצדדים מסכימים כי יש לאחד את התיקים, אך מדיה סוניק מבקשת להעביר את הדיון לירושלים ואילו מנורה מבקשת להעביר את הדיון לתל אביב. מנורה טוענת כי נזקי השריפה אירעו בפתח תקוה, מירב הזיקות בתביעה מראות כי התביעות צריכות להתברר בתל אביב שכן השריפה אירעה באיזור המרכז, עורכי הדין ברובם מאיזור תל אביב, מקום מושבם של המומחים מצוי בתל אביב ועל כן יש לאחד את הדיון בתיקים ולקיימו בתל אביב. מנגד טוענת מדיה כי יש לדון בתיקים כולם בירושלים, מן הטעם כי הדיון בתיקים אלה החל בשנת 95 והם נמצאים בשלב מתקדם ואילו התביעה בתל אביב הוגשה רק לאחרונה ועדיין לא הוגש כתב הגנה בתיק התביעה בתל אביב. ביהמ"ש בירושלים מכיר את העובדות בתיק ומטעמים של חסכון ויעילות יש להמשיך לדון בתיקים במיוחד בירושלים. בקשת מדיה סוניק נתקבלה.
בהעברת תיקים ואיחודם יש לקבוע את מקום השיפוט שיביא ליעילות מירבית של הדיון. בענייננו, נוחות הדיון מהבחינה הגיאוגרפית אינה יכולה להכריע, שכן המרחק בין ירושלים לתל אביב הוא קצר. כיוון שהתיקים בירושלים הם משנת 95 וביהמ"ש בירושלים מצוי בעובדות, הרי שהעברת התיקים לתל אביב תגרום לבזבוז זמן שיפוטי יקר ולעיכוב ההליכים שלא לצורך. לפיכך יועבר התיק מביהמ"ש המחוזי בתל אביב לביהמ"ש בירושלים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שחר בן מאיר למדיה סוניק, עו"ד משה קפלנסקי למנורה, עו"ד חיים יעקב למשיב אחר. 12.10.99).

ע.א. 4122/95 - "קדש נפתלי" מושב עובדים נגד מנהל אגף המכס ומע"מ

*חיוב במע"מ של ערך "סיוע" שקיבל מושב מהקק"ל שהתבטא ב"הנחה" ממחיר הכשרת קרקע למושב (הערעור נדחה).

המערער הוא "עוסק" שקיבל "סיוע" מהקרן הקיימת לישראל (להלן: קק"ל) שהתבטא בהנחה בשיעור של %35 ממחיר עבודות הכשרת קרקע ללולים, שבוצעו ע"י קק"ל עבור המערער. המחלוקת היא אם חל מע"מ על "סיוע" זה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער חייב בתשלום מע"מ בגין ה"סיוע" וזאת לפי הוראות סעיף 12(א)
לחוק מע"מ. כן קבע כי תקנה 3(א)(2) לתקנות מע"מ הקובעת כי תקבולים הניתנים מתקציבי הגופים הנזכרים במסגרתה לא ייחשבו לחלק מן המחיר ולכן לא יחוייבו במע"מ, אינה חלה על קק"ל שאינה נזכרת בין אותם גופים. עוד קבע ביהמ"ש שגם אם קק"ל פטורה בעצמה מתשלום מע"מ, מכח הוראת חוק או הוראה אחרת, אין בכך כדי לפטור את המערער מתשלום מע"מ בכל הנוגע ל"סיוע" אותו קיבל מקק"ל, באשר המערער הוא "העוסק" לפי סעיף 12(א) לחוק. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון קבע כי כל קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי נכונות הן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' שולמית שפר ושאול הלוי למערער, עו"ד דוד פורר למשיב. 5.10.99).

בש"פ 6302/99 - מדינת ישראל נגד יעקב אליהו נזרי

*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים (יבוא קוקאין) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נדחתה).

בינואר 99 הואשם המשיב ביבוא קוקאין במשקל של יותר מ-24 ק"ג ובנסיון לייבא סמים אחרים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים. במשפטו של המשיב התקיימו מספר ישיבות בהן השמיעה התביעה חלק מעדיה. עתה מבקשת התביעה להעיד שני שותפיו לעבירות של המשיב, שהואשמו בהליך נפרד, וכל עוד לא יסתיים משפטם אין התביעה יכולה להעידם נגד המשיב. דא עקא, ששמיעת הראיות במשפטם של השניים החלה רק בספטמבר 99 ולהמשך המשפט נקבעו מועדים שונים באוקטובר, שכן משביקשה התביעה להועיד לבירור ישיבות נוספות, הודיעו סניגורי הנאשמים כי אינם פנויים במועדים שהוצעו. לנוכח כך כתבה השופטת כי אלמלא סירבו הסניגורים להופיע במועדים הנוספים יתכן וניתן היה לסיים את המשפט בדצמבר דבר הנראה עתה כ"משימה בלתי אפשרית". ספק איפוא אם משפטו של המשיב יוכל אף להתחדש לפני תום 90 הימים ואין צריך לומר שסיום משפטו אינו נראה לעין. המדינה מבקשת הארכת המעצר ב-90 יום והבקשה נדחתה.
גם בהנחה שהנאשמים האחרים נוקטים סחבת מכוונת במשפטם, אין לזקוף זאת לחובת המשיב. מסוכנותו של המשיב לבטחון הציבור אמנם נלמדת מחומרת העבירות, ולנוכח חומרת העונש הצפוי לו אם יורשע יש משקל מסויים גם לחשש כי ינסה להימלט מן הדין. אך בסיכונים אלה אין כדי להוביל למסקנה כי מן ההכרח להשאיר את המשיב במעצר, אלא רק כדי להשפיע על קביעת גובה הערובות ותנאי השחרור. לפיכך הוחלט לשחרר את המשיב ממעצרו בערבות ובתנאי מעצר בית.

(בפני : השופט מצא. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עו"ד משה מרוז למשיב. 7.10.99).

ע.פ. 5875/99 - מיכה פרדרו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, יליד 32, הורשע בעבירות של מעשה סדום בנסיבות של אינוס, נסיון לבצע מעשה סדום ומעשה מגונה בנסיבות של אינוס, מעשים שביצע במתלוננת, צעירה בת 17 שנים, במהלך תקופה של ששה חודשים בשנת 96. הוא נדון למאסר בפועל לתקופה של 5 שנים ולמאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים. בערעורו מדגיש המערער את מצבו הבריאותי הקשה. הוא לקה בלבו, ובשבץ מוחי, הוא סובל מטרשת עורקים שגרמה לפגיעות בלב ובמוח, כן הוא סובל ממחלת פרקינסון ונזקק דרך קבע לסיעוד ולתרופות. הוא גם אינו שולט בסוגריו ומוגבל מוטורית. הערעור על חומרת העונש נדחה.
נקל לשער, שבמצב בריאותו זה קשה על המערער המאסר בצורה משמעותית יותר מאשר לאסירים אחרים, וניתן אף להניח שבהתחשב בחולייו של המערער ובגילו, מצב בריאותו עלול להחמיר ולהתדרדר. עם זאת, באישור רפואי מטעם שירות בתי הסוהר נקבע מפורשות כי אין סכנה מיידית וממשית לחייו של המערער וכי שירות בתי הסוהר יחד עם גורמי רפואה בקהילה מסוגלים להבטיח לו טיפול והמשך סיוע רפואי לו הוא זקוק. אכן, למצבו הרפואי ולגילו של המערער יש לתת משקל מתאים בגזירת העונש, אך מעשיו המכוערים הצדיקו התייחסות מחמירה בעונש שיוטל עליו. המערער, בהיותו שרת בבית ספר, ניצל את מעמדו ואת האמון שניתן בו, וכן מצוקה חברתית בה נמצאה המתלוננת, כדי לבצע בה מעשי מין מכוערים לאורך תקופה של חודשים. הצעירה ראתה במערער "סבא טוב" והוא ניצל אמון זה בצורה בזוייה ומכוערת. ביהמ"ש המחוזי כבר נתן את המשקל המתאים לחולייו של המערער ואין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: אור, טירקל, זועבי. עו"ד יוסי זילברברג למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 4.10.99).

ע.א. 6000/99 - עו"ד אבי גולדבליט נגד מוטי אליאב ואח'

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

נגד המערער הוגשה תביעה שעניינה תשלום עבור עבודות שבוצעו בדירתו ע"י המשיב. בישיבת הוכחות ראשונה בתיק הוחלפו דברים קשים בין המשיב וב"כ לבין המערער. לפי הפרוטוקול, במהלך תשובת העד (המשיב), העיר העד למערער שיוריד את הכיפה מראשו כי הוא משקר. בשלב זה התלהטו הרוחות והתפתחו חילופי צעקות בין ב"כ של המשיב לבין המערער. על פי הפרוטוקול, ניסה ביהמ"ש להשקיט את צעקות הצדדים אך קולה של השופטת לא היה יכול להגיע לטונים של צעקות הצדדים. המערער טען כאילו ביהמ"ש נותן יד לאנטישמיות בביהמ"ש ויצא מן האולם. המערער לא שב לאולם אף שזומן ע"י ביהמ"ש באמצעות פקיד העזר והישיבה נמשכה בהיעדרו. במועד שנקבע להמשך הדיון הגיש המערער בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו. לטענתו, התעמר בו בישיבה הנדונה ב"כ המשיב והטיח בו עלבונות וכל זאת כאשר ביהמ"ש אינו מונע בעד המשיב וב"כ מלנהוג כך. ביהמ"ש דחה את בקשת המערער כי יפסול עצמו והערעור על כך נדחה.
המערער נקלע לריב קשה עם המשיב וב"כ. יש להצטער על הביטויים הקשים שנשמעו באולם בית המשפט, אך אין בין ביטויים אלה לבין בקשת הפסלות וערעור הפסלות ולא כלום. ביהמ"ש פעל כפי שמצא לנכון על מנת להרגיע את הרוחות ופעולה זו מצויה בגדרי שיקול דעתו של ביהמ"ש בניהול ההליך שבפניו. ביהמ"ש אינו מחוייב לנהוג לפי ציפיותיו או אורחותיו של מי מן הצדדים שבפניו. אפשר שלפי תחושתו הסובייקטיבית של המערער היה על ביהמ"ש לנהוג אחרת ואפשר גם שלפי אותה תחושה סובייקטיבית העובדה שביהמ"ש לא נהג כך מעורר חשש סובייקטיבי באשר להיותו של ביהמ"ש חסר פניות. אולם חשש זה אינו אלא חשש סובייקטיבי וככזה אין די בו כדי להצדיק את פסלותו של שופט מלדון בהליך.

(בפני: הנשיא ברק. 10.10.99).

בש"א 4394/99 - בזק... בע"מ נגד ש. פירו... בע"מ

*העברת דיון ואיחוד תיקים (בקשה להעברת מקום הדיון מירושלים ואיחודו עם תיק בתל אביב - הבקשה נתקבלה).

ביום 17.3.97 הגישה המבקשת תביעה כספית נגד המשיבה בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בגין הפרת הסכם שנחתם בין הצדדים לאחר שהמשיבה זכתה במכרז שפרסמה המבקשת. עניינו של ההסכם הוא בניית בניין משרדים ברחובות עבור המבקשת. בכתב ההגנה
ציינה המשיבה, כי היא מתעתדת להגיש תביעה שכנגד ובסופו של דבר הגישה המשיבה באוקטובר 98 תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים שעניינה ההסכם הנ"ל. לטענת המבקשת, כל הזיקות בעניין האמור מצביעות על תל אביב, נשוא ההסכם היה בניין משרדים ברחובות, משרדי המבקשת הקשורים לפרוייקט מצויים באזור תל אביב, ורוב האנשים שהיו מעורבים בפרוייקט מתגוררים ועובדים באזור תל אביב. לירושלים אין זיקה עניינית מלבד היותה כתובתת הרשומה של בזק. עוד ציינה המבקשת כי בתיק המתנהל בתל אביב התנהלו הליכי ביניים והתקיימו ישיבות קדם משפט ולעומת זאת בתיק בירושלים כלל לא התקיימו דיונים. מנגד טוענת המשיבה כי יש להעביר את התיק מתל אביב לירושלים באשר מקום הגשת המכרז היה בירושלים, ההתקשרות היתה באמצעות ההנהלה של בזק בירושלים וכיוצא בכך. הבקשה של בזק נתקבלה.
יעילות הדיון מחייבת איחוד הדיון בתיקים שנושאם אחד ואף המשיבה אינה כופרת בכך כי יעילות הדיון מצדיקה את איחוד הדיון. לגבי מקום השיפוט - מאזן הנוחות נוטה לצד העברת הדיון לתל אביב שכן מירב הזיקות המהותיות מצביעות על תל אביב. אותן זיקות שעליהן מצביעה המשיבה הינן טכניות ונובעות מהיות משרדי ההנהלה של בזק ממוקמים בירושלים. שיקול נוסף התומך בהעברת הדיון לתל אביב, הגם שאינו בעל משקל רב, הוא קיום הליכים מקדמיים בביהמ"ש שם.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ל. ברנט למבקשת, עו"ד חיים מן למשיבה. 11.10.99).

ע.א. 3917/99 - כוכב השומרון בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*תשלום אגרה כאשר ערעור הוגש ע"י כונס נכסים באמצעות מנהל שמונה לחברה בפירוק (בקשה להחזרת אגרה ופטור מהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

זוהי בקשה להחזר אגרה ופטור מערבון, בערעור שהוגש על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בירושלים. הערעור הוגש ע"י כונס הנכסים הרשמי, באמצעות המנהל המיוחד שמונה למערערות, ולאחר שביהמ"ש המחוזי אישר למנהל להגיש את התביעה. המערערות מבקשות החזר האגרה ששולמה, וכן פטור מחובת הפקדת ערבון, כיוון שהערעור הוגש ע"י הכונס הרשמי. בעניין הערבון מסכימה המדינה להסתפק בהודעת המפרק, כי הוא משריין מתוך קופת הפירוק סכום בגובה הערבון שנקבע להבטחת הוצאות המשיבה. באשר לחובת תשלום האגרה, מבקשת המדינה לאמץ את דעת המיעוט בפס"ד משנת 66 (ע.א. 37/66 פד"י כ"ד (3) 144), שלפיה פטורה הממשלה מאגרת ביהמ"ש רק במקרה שהעניין הנדון הוא עניין של הממשלה ולא עניין אזרחי של הפרט אשר הממשלה, בתוקף סמכות זו או אחרת, מטפלת בו. בקשת המערערות נתקבלה.
דעת הרוב בפסה"ד משנת 66 היתה כי התקנה בתקנות האגרות הפוטרת את הממשלה מאגרת ביהמ"ש כוללת גם את כונס הנכסים הרשמי הפותח בהליך המשפטי תוך מילוי אחד התפקידים המוטלים עליו. התקנות אינן עושות אבחנה בין הליך להליך המתנהל באמצעות הכונס הרשמי. די בכך שהמדינה מצאה לנכון להעמיד גורם מטעמה שינהל עניינים אלו, אף אם במקורם הם מתחום המשפט הפרטי, כדי להקים פטור מתשלום האגרה. לכך אפשר להוסיף נימוק נוסף והוא כי חיוב הכונס הרשמי בתשלום האגרה, משמעותו, למעשה, הטלת החיוב על קופת המדינה והתועלת שב"העברה מכיס לכיס" מוטלת בספק. על כן יש לקבל את הבקשה.

(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד ישעיהו אברהם למערערות, עו"ד משה גולן למשיבה. 10.10.99).

רע"א 2923/99 - אחים שרבט . . . בע"מ נגד ח.ר.ש. קבלני פיתוח . . . בע"מ

*ביטול פסק בורר כאשר הבורר הועסק משך שנים ע"י אחד הצדדים (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי ביטל פסק בורר "עקב פגיעה במראית פני הצדק, אף אם לא עולה חשש מבוסס למשוא פנים". הטעם להחלטתו הוא עובדת היות הבורר מועסק ע"י המבקשת במשך שנים רבות וגם עובר לבוררות ובמהלכה. המעורבות התבטאה בהיותו של הבורר מהנדס החשמל של המבקשת במספר פרוייקטים גדולים רבי היקף. ביהמ"ש קיבל את עדות מנהלה של המשיבה שהסביר כי אף שידע על קשר בין הבורר למבקשת בעבר, לא ידע כי הוא מועסק ע"י המבקשת בהווה ואילו ידע זאת לא היה מסכים למינויו. ביהמ"ש קבע כי גם מעדות מנהל המבקשת עולה כי הבורר הוא מהנדס החשמל הקבוע שלה מזה 20 שנה ורובן הגדול של עבודות החשמל מבוצעות על ידו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי צדק בבטלו את פסק הבורר, אף מבלי להתייחס לעילות אחרות לביטול, שלדבריו, אינן חסרות בסיס. בורר המצוי בקשרי עבודה עם אחד הצדדים לבוררות בכלל, ובמשך זמן כה ממושך ובהיקף כה גדול כבענייננו בפרט, אינו ראוי לשמש בורר בבוררות שמעסיקיו צד לו. לא רק מראית פני הצדק נפגעת אלא סיטואציה זו מעמידה את הבורר בניגוד עניינים המעלה חשש ממשי לעיוות דין, גם אם בסופו של דבר לא נגרם כזה או שלא ניתן לקבוע שנגרם כזה. היה ניתן לצפות שהבורר והמבקשת יעמידו את המשיבה לפני הפנייה לבורר או בשלב כלשהו שלאחר מכן, על קשריו של הבורר עם המבקשת לאשורם, דבר שלא נעשה.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 26.9.99).

בש"פ 6425/99 - מדינת ישראל נגד רן ירימי

*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים (תקיפה ואלימות של אב בבנותיו) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הועמד לדין בבימ"ש השלום בשל עבירות תקיפה ואיומים שביצע, ביחד עם אשתו, כלפי שתיים מבנותיהם הקטינות. ביהמ"ש הורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים מגבילים שכללו "מעצר בית" מלא בבית חמיו של המשיב ואסרו על יצירת קשר כלשהו עם אשתו ושתי בנותיו המתלוננות. מקץ ימים אחדים תוקן כתב האישום המקורי, הוספו אישומים של התעללות בקטין חסר ישע, עבירות תקיפה נוספות, איומים וכליאת שווא והדיון הועבר לביהמ"ש המחוזי שחזר וקבע, בהסכמת הצדדים, תנאים לשחרורו של המשיב. אלה כללו, בין היתר, מעצר בית חלקי ואיסור על יצירת קשר עם הבנות ועם אשתו. המשיב הפר את תנאי השחרור ושב להתגורר בביתו מספר פעמים ולבסוף אף תקף את בנותיו כשהיה בביתו חרף האיסור. משכך תוקן כתב האישום פעם נוספת וביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. עתה, עם תום תשעה חודשים מן המעצר, מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 ימים. הבקשה נתקבלה.
אין מנוס מהמשך מעצרו של המשיב. הוא שוחרר בעבר בתנאים מגבילים והפר את תנאי השחרור פעם אחר פעם, ואף ניצל את שחרורו ממעצר לביצוע עבירות נוספות כלפי בנותיו. אין לתת אמון נוסף במשיב, לאחר שהפר בגסות את צווי ביהמ"ש, ובהיותו חופשי הוא מסכן את שלום בנותיו. בתנאים אלה יש להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים.