תקציר סביר כרך נ"ד חוברת 12

על"ע 4045/98 - עו"ד שמחה ניר נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א

עבירת משמעת המתבטאת בנקיטת לשון בוטה נגד שופט קמא בבקשת רשות ערעור. הטעיית בית משפט(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע במספר עבירות משמעתיות ובכללן בכך שבהגישו שתי בקשות רשות ערעור לביהמ"ש העליון נקט בלשון בוטה נגד השופט שעל פסיקתו ביקש רשות ערעור. ביה"ד המשמעתי קבע כי המערער עבר את העבירות המשמעתיות ודן אותו להשעייה בפועל לתקופה של חודש והשעייה על תנאי לתקופה של 6 חודשים. הערעור שהוגש ע"י המערער לביה"ד הארצי המשמעתי נדחה והערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
ב. הלשון בה נקט המערער אינה ראוייה ויש בה פגיעה בכבוד המקצוע וגם פגיעה בכבוד בית המשפט. המערער נקט לא רק בלשון מעליבה, אשר לא היתה דרושה לצורך ההליך בו נקט בשם מרשו, אלא שהרחיק לכת עד כדי חלוקת ציונים לשופט ביהמ"ש המחוזי, ביחסו לו שהוא מבזה את המערכת השיפוטית וביחסו לו שהוא "מדקלם" חצי מטיעוניו "השדופים וחסרי הערך" של ב"כ המדינה.
ג. אישום אחר התייחס לכך שהמערער קיבל יפוי כח חתום לייצג נאשם בביהמ"ש וביום הדיון ישב המערער באולם הדיון בביהמ"ש לצידו של הנאשם, וכאשר השופט שאל אותו בתחילת הדיון אם קבוע לו בפניו תיק כלשהוא השיב המערער בשלילה. הנאשם באותו תיק החל לייצג עצמו ורק במהלך הדיון, כאשר ביקש התובע להגיש צילום כראייה מטעם התביעה, הודיע לפתע המערער לשופט כי הוא מייצג את הנאשם מרגע זה ואילך, והגיש לו את יפוי הכח המסמיכו לייצג את הנאשם. ברור שהתנהגותו של המערער היתה בלתי הולמת. המערער פשוט אמר לשופט דבר שאינו אמת.
ד. המערער טען כי לא ניתנה לו אפשרות לענות לתלונה קודם שהוגשה נגדו הקובלנה לביה"ד. מסתבר שמכתב שנשלח אליו ובו התלונה לא הגיע אליו. הוועד המחוזי לא ידע על כך ויצא מתוך הנחה שהמערער בחר שלא להגיב על התלונה, ועל כן הגיש נגדו את הקובלנה. אכן, אין זה מוצדק להגיש קובלנה קודם שהנילון מקבל את התלונה לתגובתו, אך אין לפסול את ההליך שננקט. בפני ביה"ד מסר המערער את גירסתו וניתנה לו אפשרות מלאה להתגונן.
ה. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות. נסיבות ביצוע העבירות ומהותן, בצירוף העובדה שגם בטיעון דנא חזר המערער והצדיק את התנהגותו בשני פרטי האישום, ומכאן שלא למד לקחו, והעונש אינו חמור מדי.

(בפני השופטים: אור, זמיר, אנגלרד. החלטה - השופט אור. המערער בעצמו ועו"ד ישעיהו לויט, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 4.10.99).

ע.פ. 252/99 - בנימין ביטון נגד מדינת ישראל

*זיכוי מעבירת אינוס כאשר קיימות סתירות בגירסת המתלוננת(מחוזי ת"א - ת.פ. 40224/98 - הערעור נתקבל).

א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, בעבירה של אינוס. המתלוננת היא ילידת אוקטובר 78 וגרה עם הוריה. היא סובלת מפיגור, ואביה הגביל את תנועותיה לבל תתרועע עם זרים. במרץ 98 בשעת ערב ירדה המתלוננת מביתה וחזרה בשעה מאוחרת. בפרק הזמן האמור נתקיים קשר מיני בין המתלוננת לבין המערער. לפי גירסת המתלוננת, פגשה במערער זמן מה לפני האירוע ודיברה עימו ולאחר מכן הלכו יחד לחורשה ושם ניסה המערער לשכנע אותה לקיים עימו יחסי מין והיא סירבה. מנגד טען המערער כי המתלוננת לא התנגדה למגע המיני. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. שופט אחד דחה את גירסת המערער ולדעתו כבר מהתחלה התנגדה המתלוננת לקירבה מינית. שופט
אחר, שאף הוא החליט להרשיע את המערער, הביע את דעתו שבתחילה הסכימה המתלוננת למגע מיני ורק בהמשך חל אצלה שינוי והיא התנגדה. לעומת זאת סבר שופט המיעוט כי אין לסמוך על דברי המתלוננת ויש לזכות את המערער מן הספק. ביהמ"ש הרשיע, על-כן, את המערער ברוב דעות והערעור נתקבל.
ב. דעת הרוב היא, למעשה, כי בהתחלה הסכימה המתלוננת ורק לבסוף התנגדה. לא הובאו ראיות מה סבר המערער בשלב הסופי ואם היה מודע לכך שהמתלוננת מתנגדת לקשר המיני. בעדות המתלוננת, לעומת הודעתה במשטרה, קיימות סתירות שונות. המסקנה היא שמתעורר ספק אם לא נתקיים בשלבים הרלבנטיים של האירוע פער בין התבטאויותיה של המתלוננת שביקשה לא לקיים יחסי מין לבין התנהגותה שעזרה למערער לקיום יחסי המין, ספק הגורר אחריו ספק נוסף לגבי מודעותו של המערער לכך שהמתלוננת לא הסכימה לקיים יחסי מין. על כן יש לזכות את המערער מחמת הספק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' תרצה קינן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 4.10.99).

ע.א. 1229/97 - איי.אמ.איי... בע"מ נגד ע.ר.מ רעננה... בע"מ

*שיעור הפיצויים עקב הפרה יסודית של הסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 327/93 - הערעור נתקבל).

א. בשנים 93-91 הקימה המשיבה (להלן: חברת הבניה), שכונת מגורים של 20 בניינים במערב רעננה. באחד הבניינים (להלן: בניין 94) היו 18 דירות. חברת הבנייה התקשרה עם המערערת (להלן: חברת השיווק) כדי שזו תשווק את הדירות ליהודים אזרחי חוץ, ובמיוחד ליהודי דרום אפריקה. חברת הבנייה התחייבה להעניק לחברת השיווק, זכות בלעדית, לשיווק כל הדירות בבניין 94 בדרום אפריקה ובאוסטרליה למשך 3 חודשים מהיום שבו תמציא חברת הבנייה לחברת השיווק היתר בניה וחוברת שיווק באנגלית. חברת הבנייה התחייבה לשלם לחברת השיווק %8 מתמורת הדירות שתשווק. חברת השיווק החלה בהכנות ומנהלה נסע לדרום אפריקה, אך פניותיה לחברת הבנייה להמציא לה את היתר הבניה וחוברת השיווק לא נענו. כמסתבר מכרה חברת הבנייה עצמה 16 מתוך 18 הדירות בתוך חודשיים ליהודים בדרום אפריקה. חברת השיווק הגישה במרץ 93 תובענה נגד חברת הבניה בו תבעה הפסד דמי עמלה מחברת הבניה בסכום של 280,000 דולר. לחילופין תבעה להשיב לה סכום זה המבטא את שיעור התעשרותה של חברת הבנייה על חשבונה.
ב. בנובמבר 93, הציעה חברת הבניה לחברת השיווק זכות שיווק של 18 דירות אחרות בשכונה וחברת השיווק השיבה כי היא מוכנה לשקול את ההצעה אם יומצאו לה פרטים בכתב בדבר גודל הדירות, מיקומן ומחירן ותשריט השכונה. חברת הבניה לא השיבה למכתב זה. בתצהירו לביהמ"ש טען מנהל חברת הבניה כי הצעתה של חברת הבניה סורבה. חברת הבניה צירפה מסמך שלפיו נמכרו על ידה 16 דירות בבנין 94 בסכום של כ-2,8 מליון דולר וכי העמלות ששולמו לסוכנים הגיעו לכדי %0.7 מן הסכום הנ"ל וכן היו לחברת הבניה הוצאות שיווק. ביהמ"ש המחוזי מצא כי חברת הבניה הפרה את החוזה הפרה יסודית במתכוון ואף נהגה בחוסר תום לב. עם זאת סבר ביהמ"ש כי סירוב חברת השיווק להצעה לשווק דירות אחרות משפיע על שיעור הנזק. כן פסק כי חברת השיווק לא הוכיחה כי תרמה תרומה כלשהי למכירת הדירות ע"י חברת הבניה וכן לא הוכיחה היקף השקעותיה בהכנות. אף לא הוכח כי היא היתה מוכרת את כל הדירות. לפיכך חייב את המשיבה לשלם למערערת סכום של 50,000 דולר. הערעור נתקבל.
ג. חברת הבניה הפרה את החוזה הפרה יסודית, המזכה את חברת השיווק בפיצויים על הנזקים שנגרמו לה. הפיצויים נועדו להעמיד את הנפגעים באותו מצב שבו היו אילו החוזה קויים. בחישוב הפיצויים יש להתחשב בחובה להקטין את הנזק המוטלת מכח סעיף 14 לחוק התרופות על נפגעים. נטל ההוכחה כי ניתן היה להקטין את הנזק הוא על המפר. נפגע יוצא ידי חובתו אם הוא פועל בסבירות. נפגע התובע פיצויים מכח סעיף 10 לחוק התרופות צריך להציג תשתית ראייתית המאפשרת קביעה של שיעור הפיצויים. ככלל, לא ניתן להביא ראיות בדבר שיעור נזק מסוג מניעת רווחים, ובמקרים אלה יוצא הנפגע ידי חובתו ע"י המצאת נתונים המאפשרים לביהמ"ש לאמוד את שיעור ההפסד.
ד. במקרה שלפנינו לא ניתן היה להביא ראיות על סיכויי ההצלחה של השיווק ורמת ההוצאות, שכן חברת הבניה לא מסרה לחברת השיווק את המסמכים שהיו הכרחיים להתחלת פעולות השיווק. אך הוצגו ראיות המאפשרות לאמוד את שיעורו של הנזק. נתונים אלה מאפשרים לאמוד את הרווח שנמנע מחברת השיווק. על בסיס נתונים אלה יש להעמיד את הפיצויים על %8 ממחיר הדירות בניכויים האמורים היינו על סכום של 100,000 דולר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גדעון כהן למערערת, עוה"ד יהודה זהבי ואורי אסא למשיבה. 2.9.99).

רע"א 2248/98 + ע.א. 4204/98 - המוסד לביטוח לאומי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*קריסת גשר על מכונית נוסעת כ"תאונת דרכים"(מחוזי י-ם - ת.א. 1083/96 - הערעור נדחה).

א. במרץ 94 נהג המנוח שמואל מנשה ברכבו בכביש המהיר מתל אביב לירושלים ובאותה עת בוצעו במחלף סמוך לישוב שפירים עבודות הקמה של גשר. בעת שחלף המנוח ברכבו מתחת לגשר, ומבלי שהיה מגע בין המכונית לבין הגשר, קרסו התומכות הזמניות שתמכו בגשר, וקורות הבטון נפלו על מכוניתו ומחצו אותה. עזבון המנוח והאלמנה תבעו את נזקיהם, ממקימי הגשר לפי פקודת הנזיקין וממבטח הרכב לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האירוע עונה על דרישות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כדי להכיר בו כבתאונת דרכים. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם המאורע נגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. על שאלה זו השיב ביהמ"ש בחיוב, שכן אלמלא נסע המנוח במכונית תחת אותו גשר, לא היה נפגע ונהרג מהתמוטטות הגשר. בכך התקיים הקשר הסיבתי העובדתי. ביהמ"ש עבר לבחון את שאלת הקשר הסיבתי משפטי והגיע למסקנה כי אף קשר זה התקיים. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון בחן את נסיבות המקרה על יסוד ההגדרות שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, את המבחנים השונים באשר לקשר הסיבתי המשפטי, מבחן הסיכון ומבחנים סיבתיים אחרים, מבחן "השכל הישר" וכיוצא באלה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי כמו סיכוני דרך הנובעים מנסיעה על גבי כביש שהתמוטט הבאים בגדר התאונה שלפי החוק, כך אלה הנובעים מנסיעה בבסיסו של כביש עליון שקרס, או מתחת לגשר שקרס.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ע. פלדמן לביטוח לאומי, עו"ד א. נוביק לאררט בע"מ, עו"ד ע. אמגור לסולל בונה, עוה"ד ג. ראובינוף, א. שטיין, י. פסטינגר וי. זאגא למשיבים האחרים. 3.10.99).

בג"צ 5749/99 - היועץ המשפטי נגד ועדת השחרורים ומוחמד גמיל עניזאן

*ביטול החלטה על שחרור מוקדם של אסיר בטחוני(העתירה נתקבלה).

א. המשיב 2 (להלן: המשיב) הוא אסיר המרצה את עונשו בבית הסוהר שטה. הוא תושב מזרח ירושלים. במסגרת פעילותו בארגון המחבלים חז"ע השתתף בשנת 89 ב"מסע עונשין" כלפי תושבים ערביים שהוחשדו ע"י ארגונו בשיתוף פעולה עם ישראל. המשיב ואחד בשם ג'ול הואשמו במעורבות בארבע פרשיות של פגיעה אלימה בתושבים שאחת מהן הסתיימה במותו של הקרבן. על יסוד הודאותיהם הורשעו המשיב וג'ול בשורה של עבירות ובכללן עבירת הריגה. ביהמ"ש המחוזי גזר לכל אחד מהם 10 שנות מאסר וביהמ"ש העליון קיבל את ערעור התביעה והעמיד את העונשים על 14 שנות מאסר. בנובמבר 98, לקראת סיום שני שלישים מתקופת מאסרם, הובא עניינם של המשיב וג'ול, לראשונה, בפני ועדת השחרורים. ב"כ המדינה התנגדה לשחרור מוקדם לנוכח החומרה המופלגת של העבירות שביצעו השניים, לאור השתייכותם לחז"ע, הידוע כאחד מארגוני הסירוב, ולנוכח השתתפותם בהתפרעות שיזמו האסירים הביטחוניים בבית הסוהר בנובמבר 97. לדעת המדינה, לנוכח כל אלה, עלול שחרורם המוקדם של השניים לסכן את שלומו וביטחונו של הציבור. לתמיכה בטענתה הציגה המדינה לפני הוועדה חוות דעת של גורמי ביטחון. ב"כ המשיב טען כי המשיב חזר בו מדרכו הקודמת ואינו תומך עוד בעמדות של חז"ע. לאחר קבלת חוות דעת נוספת של גורמי הביטחון החליטה הוועדה בדצמבר 98, כי אין לשחרר מן המאסר את המשיב ואת ג'ול, באשר "האסירים משתייכים לארגון ששם לו למטרה לפגוע במדינת ישראל ובאזרחיה, וזאת למרות הסכמי השלום עם הרשות הפלשתינאית". ביהמ"ש המחוזי בנצרת, לפניו עתרו השניים נגד ההחלטה שלא לשחררם, דחה את עתירותיהם.
ב. ששה חודשים לאחר החלטה זו פנו המשיב וגו'ל בבקשות לקיים דיון נוסף בבקשותיהם לשחרור מוקדם. הבקשות הובאו בפני שני הרכבים שונים. הוועדה שלפניה הובאה בקשתו של ג'ול החליטה לדחות על הסף את הבקשה, בשל היעדר טענה בדבר שינוי נסיבות העשוי להצדיק דיון מחודש בעניינו. הוועדה שלפניה הובאה בקשתו של המשיב, החליטה (ברוב דעות) לדון בבקשה לגופה. במסגרת הדיון החוזר חזרה ב"כ המדינה והעלתה את טעמי התנגדותה לשחרורו של המשיב וב"כ של המשיב חזר וטען כי למשיב אין עוד קשר לארגון חז"ע. ועדת השחרורים החליטה לקבל את בקשת המשיב והורתה לשחררו שחרור מוקדם. ההחלטה נוסחה בקיצור נמרץ לאמור "הנימוק העיקרי להתנגדות (לשחרור) הוא עובדת השתייכותו של האסיר לארגון חז"ע. דו"ח שירותי הביטחון... מסתמך על מידע מודיעיני... העובדה נסמכת אכן על מיקומו של האסיר בחדרי הכלא ומעבר לכך אין דבר. הדו"ח מהיום... תומך ובכל מקרה אינו שולל את גירסת האסיר... ולאור הצהרתו של האסיר כי שינה את דעותיו והשתייכותו... יש מקום להורות על שחרורו המוקדם". העתירה נתקבלה.
ג. בהיעדר טענה מפורשת על השינוי שחל בנסיבות, ספק אם היה מקום לשוב ולהידרש לבקשת המשיב לגופה, חודשים ספורים לאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כי שחרורו המוקדם של המשיב עלול לסכן את בטחון הציבור. עניינו של המשיב לא נשתנה במאומה מעניינו של ג'ול שבקשתו נדחתה על הסף. על כל פנים, משהחליטה הוועדה לחזור ולדון בנושא, היה זה מחובתה להתייחס בכובד ראש לנימוקים שעל יסודם החליטו ועדת השחרורים הראשונה וביהמ"ש המחוזי, חודשים ספורים קודם לכן, שלא לשחרר את המשיב. הוועדה בחרה להתעלם מההחלטות הקודמות ודנה בעניין כאילו הובא בפניה לראשונה. כזאת לא ייעשה.
ד. אולם, גם כשהיא לעצמה, אין החלטתה של ועדת השחרורים יכולה לעמוד. בהחלטתה הניחה הוועדה, כי חוות הדעת של גורמי הבטחון נסמכת רק על מזכר של קצין מודיעין ובעתירה הובהר כי לפני הוועדה הונחו 3 חוות דעת של גורמי הבטחון. מחוות הדעת עולה כי גם לאחר מאסרו הוסיף המשיב להשתייך לארגון חז"ע. כמו כן, אין מקום להתרשם ממזכרו של קצין המודיעין, כפי שסברה הוועדה, כאילו המזכר תומך ובכל מקרה אינו שולל את גירסת המשיב. אין ספק כי המזכר האמור שולל באורח מפורש ומוחלט את גירסת המשיב בדבר השינוי שחל, כביכול, באורחותיו ובהשקפותיו.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' יוכי גנסין לעותר, עו"ד עלי חיידר למשיבים. 6.10.99).

ע.א. 2935/98 - מריה דריז נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'

*פיצויים בגין נזק נפשי לאשה שבעלה נהרג לעיניה בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 794/94 - הערעור נתקבל).

א. עניינה של הסוגיה שלפנינו הוא, נזק נפשי שנגרם למערערת, בעקבות קיפוח חיי בעלה לנגד עיניה, בתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת עומדת בשלשה מתוך ארבעת המבחנים שנקבעו בפסיקה הדרושים על מנת לזכות אדם בפיצויים על נזק נפשי משני: זהות התובע, התרשמות ישירה מן האירוע המזיק, וקרבה במקום ובזמן לאירוע. אעפ"כ דחה את תביעת המערערת בקבעו שאין היא עומדת במבחן הרביעי שהוא, בלשון ביהמ"ש "הנזק הנפשי הדרוש". עדות רפואית שבאה בפני ביהמ"ש קבעה כי למערערת נכות של %50. אלא שלדעת ביהמ"ש התמונה שהצטיירה בפניו קלה בחומרתה מזו שהיתה בפני הרופאה ונכותה מגיעה רק כדי %20. אלא מאי? מאחר ולדעת השופט תיפקדה המערערת באופן סביר כשהופיעה בפניו קבע כי יש לדחות את תביעתה העצמאית לפיצוי. הערעור נתקבל.
ב. פגיעתה של המערערת אובחנה כפגיעה נפשית קשה. בכל פסקי הדין שעליהם הסתמך ביהמ"ש המחוזי מדובר בנכות של %15-%5. כאן מדובר בנכות של %20. התמונה המתקבלת מחומר הראיות הרפואי שלא נסתר, היא, שמדובר בפגיעה נפשית קשה שפגעה הן בבריאות הנפשית של המערערת בשיעור של %20, דבר שהצריך טיפול רפואי אינטנסיבי וממושך, והן בכושר התפקוד (לפחות %20 ולדעת המומחית %50), דבר שנתן אותותיו בחיי היומיום ובכושר העבודה שלה. איש לא טען כי קיימת פגיעה נפשית המשתקת את המערערת מכל אפשרות לתפקד, ולא זה הוא קנה המידה לקבוע פגיעה נפשית קשה. על השאלה באיזו מידה השפיעה הפגיעה על כושר העבודה יצטרך ביהמ"ש לתת דעתו כאשר יבוא לפסוק את הפיצויים המגיעים למערערת. בשלב זה די בקביעות שנקבעו כדי להעביר את מחסום התנאי הרביעי שצויין לעיל.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד דניאל סרור וגב' שירה פרנק למערערת, עו"ד גב' עירית כהן למשיבים. 31.8.99).

ע.א. 932/98 - עומר סעיד חסן נגד חוסין שאכר חסן ואח'

*אין לבטל פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, כאשר המבקש את הביטול לא צירף תצהיר המסביר את הסיבה שלא התגונן(הערעור נתקבל).

א. סכסוך ממושך בין בעלי הדין הביא להסכם פשרה ולאחריו למתן פס"ד ולאחר מכן הגשת בקשה לביטול פסה"ד וכיוצא באלה הליכים. באחד ההליכים, נשוא הערעור, ניתן ע"י ביהמ"ש פס"ד לטובת המערער בהיעדר הגנה מטעם המשיבים, ולאחר מכן ביטל ביהמ"ש את פסק דינו ודחה את תובענת המערער, מבלי שהמשיבים הגישו תצהיר
המסביר מדוע לא הגישו כתב הגנה אם כי העלו טענות לעניין זה. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ב. בקשת המשיבים לבטל את פסה"ד לא נתמכה בתצהיר. כתב התביעה נמסר לידי המשיבים סמוך לאחר הגשתו והם נמנעו מלהגיש כתב הגנה ותירצו זאת בטענות שונות. אין בטענות אלה כדי להסביר מחדל להגיש כתב הגנה בפרק הזמן שחלף ומכל מקום מדובר בטענות שבעובדה הצריכות אימות בתצהיר. הכלל הוא גם כי באין הגנה חייב הנתבע להיכנס לפרטים ולהבהיר בתצהיר מה הגנה יביא בפני ביהמ"ש והוא לא הביא כאלה. כיוון שכך יש לבטל את פסה"ד ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבחן מחדש את הבקשה לביטול פסה"ד. בנסיבות העניין ניתנת למשיבים ארכה בת 14 ימים להגיש תצהיר התומך בבקשתם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד עדווי עדנאן למערער, עו"ד זכי כמאל למשיבים. 3.10.99).

בש"פ 6278/98 - יוסף סבן ואח' נגד מדינת ישראל

*תשלום ערבות עקב הימלטות הנאשם והקטנת התשלום בשל מצב כלכלי קשה של הערבים(ערר נגד החלטה לחילוט ולתשלום ערבות עקב הימלטות הנאשם - הערר נתקבל בחלקו).

א. העוררים (להלן: הערבים) חתמו על ערבות, להבטחת עמידתו של העורר 1 ששוחרר בערובה (להלן: המשוחרר) בתנאי השחרור בערובה. זאת בנוסף לערבות של 35,000 ש"ח שחתם המשוחרר עצמו. כל אחד מהעוררים חוייב בתשלום של 16,500 ש"ח. המשוחרר לא עמד בתנאי השחרור בערובה ונמלט מן הארץ. הערבות שהפקיד המשוחרר חולט והמדינה ביקשה להורות על מימוש הערבות שעליה חתמו הערבים. העוררים טענו מספר טענות נגד חיובם: כי ערבותם אינה תקפה בשל כך שהמשוחרר אינו חתום על התחייבות אישית לקיום תנאי ערובה המופיעה ב"חלק ראשון" בכתב הערובה שעליו חתם כל אחד מהערבים; כי המדינה הסתירה מידיעתם של הערבים כי המשוחרר שימש סוכן מודיע וחייו נתונים בסכנה ועל כן מסוכן לערוב לו; כי מצבם הכלכלי של הערבים בכי רע ואין ידם משגת לשלם את דמי הערבות. הערר נדחה פרט לכך שדמי הערבות הופחתו.
ב. גם אם נכונה פרשנות הערבים כי המחוייבות של כל ערב מותנית בקיומה של מחוייבות מקבילה תקפה של המשוחרר בערובה - אין הדבר מחייב כי מחוייבותו של המשוחרר תהיה דווקא ב"חלק הראשון" של טופס כתב הערובה שעליו חותם הערב, ודי לעניין זה בכך, שהמשוחרר בערובה חתם על ערבות אישית שאליה "מצטרפת" מחוייבות הערב. כאן חתם המשוחרר על כתב ערובה כך שתנאי זה מתמלא.
ג. אשר לטענה כי הערבים הוכשלו בהסתרת מידע חיוני וכי אילו ידעו שהמשוחרר היה סוכן מודיע וחייו בסכנה היו נוקטים אמצעים שלא יברח - המידע כי מדובר בסוכן נחשף כבר במאי 97. עד להיעלמו של המשוחרר, במחצית חודש אוקטובר 97, לא עשו הערבים דבר על מנת להשתחרר מערבותם או להפחית את שיעורה של הערובה.
ד. מאידך יש לקבל את הטענה בדבר מצבם הכלכלי הקשה של הערבים. אכן, הערבים חייבים לדעת ולהפנים, כי חתימה על ערבות שמשוחרר יקיים את תנאי שחרורו, אינה מקימה התחייבות ערטילאית, אלא מחוייבות ממשית ומוחשית. יחד עם זאת, המשוחרר בערובה חזר ארצה בעקבות מאמצים שעשו הערבים והוא נותן את הדין על העבירות
המיוחסות לו. במצב דברים זה, ניתן להפחית את הסכומים שעל הערבים לשלם כך שכל אחד מהם ישלם סכום של כ-10,000 ש"ח בלבד.

(בפני: השופט קדמי. 12.1.99).

בש"פ 5955/99 - מדינת ישראל נגד סניור שוורץ

*הנסיבות בהן ניתן לעכב יציאתו מן הארץ של חשוד בעבירות מכס(הערר נתקבל).

א. המשיב הוא בעל השליטה והמנהל של חברה תעשייתית בענף הפלסטיקה ונפתחה נגדו חקירה של אגף המכס בחשד לביצוע עבירות לפי פקודת המכס ולפי חוק מע"מ. עם פתיחת החקירה ביקשה המדינה בבימ"ש השלום להורות על מעצרו של המשיב בשל חשש לשיבוש הליכי חקירה, אך הודיעה כי אין לה התנגדות לשחרורו של המשיב בערובה ובתנאים מגבילים שיכללו את חיובו להימנע מיצירת קשר עם מעורבים אחרים בפרשה, וכן עיכוב יציאתו מישראל. המשיב לא התנגד להטלת המגבלות האמורות וביהמ"ש הורה לשחררו בתנאים המוסכמים. לעוררת התברר כי המשיב הפר את התנאים שנקבעו לשחרורו, בכך שיצר קשר עם אחרים וניסה לשבש את הליכי החקירה. בעקבות זאת ביקשה המדינה עיון חוזר ומעצרו של המשיב לשבעה ימים. ביהמ"ש הורה לעצור את המשיב לשלשה ימים וחילט חלק מסכום הערבות. כן חזר והורה על עיכוב יציאת המשיב מן הארץ. העוררת הגישה בקשה לחזור ולעיין בהחלטה הקודמת וביהמ"ש דחה על הסף את הבקשה. בעקבות החלטה זו ביקש המשיב להורות על "ביטול זמני" של צו עיכוב היציאה מן הארץ ולאפשר לו להשתתף בשתי תערוכות של מוצרי פלסטיקה בחו"ל. העוררת התנגדה לבקשה בטענה שקיים חשש סביר כי המשיב ינצל את שהותו בחו"ל לשיבוש הליכי חקירה.
ב. בימ"ש השלום סבר כי צו עיכוב יציאה מן הארץ עשוי להינתן רק בהתקיים הנסיבות המפורטות בסעיף 48(ב) לחוק המעצרים, לאמר, "לא יצווה שופט על איסור יציאתו מן הארץ, אלא אם התקיימו שניים אלה:... קיימת אפשרות סבירה שהמשוחרר לא יתייצב לחקירה... לא ניתן להבטיח את התייצבותו בהמצאת ערובה מתאימה...". כיוון שכאן לא הועלה ע"י המדינה חשש שהמשיב לא יתייצב לחקירה סבר ביהמ"ש כי אין לו סמכות להורות על עיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררה של המדינה. הערר נתקבל.
ג. לעמדה הפרשנית של הערכאות קמא לסעיף 48(ב) לחוק המעצרים, כי ניתן למנוע יציאה מן הארץ רק אם קיים חשש שהמשוחרר לא יתייצב לחקירה, יש עיגון ברור בנוסחו המילולי של סעיף 48(ב) לחוק המעצרים. דא עקא, שאימוץ העמדה הפרשנית האמורה, הסומכת כל כולה על הנוסח המילולי של סעיף 48(ב), מוביל לתוצאות מוזרות ותמוהות. נראה כי יש לאבחן בין סעיף 48(א) המאפשר, בין יתר התנאים של שחרור בערובה, למנוע יציאת המשוחרר מן הארץ, לבין סעיף 48(ב), בכך שסעיף 48(א) מדבר על מקרה שבו יש עילת מעצר אלא שביהמ"ש מחליט על חלופת מעצר בדרך של שחרור בערובה, שאז יכול הוא להגביל את יציאת המשוחרר מן הארץ. לעומת זאת, חל סעיף 48(ב) כאשר אין עילת מעצר וביהמ"ש מורה על שחרור בערובה כדי להבטיח התייצבותו של המשוחרר לחקירה או למשפט ואז גם אינו יכול למנוע את יציאת המשוחרר מן הארץ, אלא אם כן קיים חשש שלא יחזור להתייצב במשפטו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אפרת ברזילי לעוררת, עו"ד ד. קואל למשיב. 29.9.99).

ע.פ. 6984/97 - פלוני נגד מדינת ישראל

הרשעה בגרימת חבלה חמורה לתינוק. קולת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 423/95 - ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. ע' (להלן: התינוק) נולד לאימו (להלן: האם) בספטמבר 94 מחוץ לנישואין. באפריל 94, בעודה בהריון, הכירה האם את המערער וכעבור חודש עבר להתגורר עמה בדירת המגורים של משפחתה, שכללה את הוריה ואת אחותה. המערער עבד בעבודה כמנופאי משעה 4 בבוקר ועד לשעה 8 בערב. פעמיים הובא התינוק ע"י האם לטיפול רפואי בגין שברים בגולגולת וברגל והאם הסבירה כי השברים נגרמו כתוצאה מנפילת התינוק והסתבכותו בהליכון. בספטמבר 95 בשעות הבוקר חזר המערער לבית המשפחה לצורך מנוחה קצרה ובאותו יום התינוק סבל מהצטננות קלה. האם ביקשה מהמערער להשגיח על התינוק כדי שתוכל ללכת לבנק. כששבה האם כעבור שעה היא מצאה את המערער בוכה ואת התינוק חסר הכרה. המערער סיפר לה כי תוך כדי משחק עם התינוק הוא זרק אותו אל על, אך לא הצליח לקלוט אותו והוא נפל והתעלף ומאז אינו זז. בבדיקות בבית החולים נמצאו דימומים מרובים ומופשטים ברשתיות שתי העיניים והתינוק נותר במצב קרוב לעיוורון. הרופאים הגיעו לכלל דעה כי החבלות בתינוק היו מכוונות והוגשה תלונה למשטרה.
ב. בחקירתו במשטרה הודה המערער כי בעת שנמסר לידיו התינוק להשגחה היה התינוק בריא וכן חזר על הסיפור כי הילד נפגע כששיחק איתו, אך חוות דעת רפואית קבעה שהדימומים בעיניו של התינוק נגרמו כתוצאה מטלטולים רבים ועזים והשברים בגולגולת נגרמו ע"י לחץ על הראש בין שני מישורים והשבר בשוק כתוצאה מתפיסת הגפה, משיכתה וסיבובה. בעדותו במשפט חזר המערער על גירסתו, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את עדות המערער והגיע לכלל דעה, על יסוד דברי המומחים ודברי האם על מצבו של התינוק כשהשאירה אותו עם המערער, כי המערער הוא זה שחבל בתינוק בכוונה. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן חוייב בתשלום פיצויים לתינוק בסך 60,000 ש"ח. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה, פרט לעניין תשלום הפיצויים שהמדינה הסכימה לבטל, ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ג. מארג הראיות נגד המערער מורכב מראיות ישירות וראיות נסיבתיות. הראיות הישירות הן עדות האם והודעת המערער המוכיחות כי המערער נשאר לבדו עם התינוק, שהיה במצב תקין כשהאמא עזבה אותו, וכי לאחר ש"טיפל" בו נתגלו בתינוק סימנים קליניים הנובעים משברים בגולגולתו, שבר ברגל ודימומים ברשתיות העיניים. הראיות הנסיבתיות נגד המערער מושתתות על עדויות המומחים כי מעשיו של המערער, לפי סיפורו, אינם יכולים לגרום לממצאים הקליניים שנתגלו בגופו של התינוק. כך שההרשעה היא כדין.
ד. אשר לעונש - המערער הוא בן 24, עברו נקי, הוא עלה מרוסיה בשנת 92 ונקלט היטב בישראל. הוא שירת בצה"ל שירות תקין, מצא עבודה קבועה ומעבידו שיבח אותו כעובד חרוץ ואחראי. ביהמ"ש סבר כי ניתן לקצר בתקופת המאסר ע"י חיובו של המערער בתשלום פיצויים משמעותיים לתינוק. עמדת המדינה היא שלאור תקופת המאסר לא היה מקום לחיוב בפיצויים במסגרת ההליך הפלילי, שכן המערער יעמוד בפני תביעת פיצויים ישירה מהניזוק. מאידך, טוענת המדינה כי יש להחמיר בענשו של המערער. ואכן, מצד אחד מדובר בנתונים אישיים שיש בהם נסיבות לקולא, אך מאידך, לנוכח הפשע החמור שביצע המערער כלפי התינוק, יש לתת משקל מועט לשיקול של שיקום העבריין. לאחרונה התפשטה התופעה של אנשים, המופקדים על קטינים, הפורקים עליהם
את כעסיהם ותסכוליהם. מדובר באנשים שהם בדרך כלל שומרי חוק, הנותנים דרור ליצר אלימות שבהם, תוך ניצול חוסר היכולת של הקטין להגן על עצמו או להתלונן. במקרה שלפנינו העונש של 6 שנים מאסר בפועל, כשהעונש המירבי הוא 20 שנות מאסר, חורג באופן משמעותי מן העונשים שראוי להטיל בגין פשעים מסוג זה. לפיכך יבוטל החיוב בפיצויים ומאסרו של המערער יועמד על 9 שנים כולם בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גדעון מאור למערער, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 4.10.99).

בש"פ 5649/99 - מונדיר בדיר ומוזהיר בדיר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה, זיוף כרטיסי אשראי)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של מונדיר נדחה ושל מוזהיר נתקבל).

א. העוררים, שני אחים, הואשמו בביצוע שורה ארוכה של עבירות. כתב האישום, המשתרע על 90 עמודים, מייחס לעוררים ולאחיהם הקטין, ביצוע עבירות על חוק הבזק וחוק המחשבים, עבירות של הטרדה, התחזות ופגיעה בפרטיות, עבירות של קבלת דבר במרמה ועבירות שונות נוספות. על פי האישום, ניצלו העוררים, שניהם עיוורים, את כישוריהם בתחומי התקשורת על מנת לחדור למערכות תקשורת ומחשבים רבות ולבצע בהן פעולות, תוך הפקת רווחים. כמו כן מדובר בעבירות של הונאה בכרטיסי אשראי באמצעות שימוש בקווי תקשורת והתחזות. חלק מהעבירות בוצעו תוך הפעלת סחיטה ואיומים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה וכי הוכחו עילות מעצר הן בשל הסכנה הנשקפת מהעוררים לבטחון הציבור והן בשל קיומו של חשש סביר לשיבוש הליכי משפט. כן קבע ביהמ"ש כי אין להסתפק בחלופת מעצר. עררו של מונדיר נדחה ושל מוזהיר נתקבל.
ב. קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים ומתקיימות גם עילות מעצר נגדם הן בשל מסוכנותם והן בשל חשש סביר לשיבוש הליכי משפט. אכן, העבירות המיוחסות לעוררים אינן נמנות עם העבירות המקימות מעצם טיבן חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחסד"פ, אך יש עבירות שאינן נמנות בסעיף הנ"ל ואינן מקיימות חזקת סיכון מעצם טיבן, שהן מבוצעות בנסיבות שיש בהן כדי ללמד על סכנה לביטחון הציבור הנשקפת ממבצעיהן, בכלל אלה גם עבירות שאינן עבירות אלימות. האישומים דנן מצביעים על פעילות מתמשכת, שנועדה לפגוע ברכוש ולהפיק רווחים שלא כדין. בחברה בת זמננו, בה לאמצעי תקשורת ולמחשוב יש תפקיד כה מרכזי, פעולות שיטתיות מהסוג המיוחס לעוררים הן פעולות שיש בהן, בנסיבות מסויימות, כדי לסכן את בטחון הציבור ואת סדרי החברה התקינים. גם עילת המעצר הקשורה בחשש לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי השפיטה מתקיימת ביחס לעוררים.
ג. משנקבע כי מתקיימות עילות למעצר, עולה השאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לעניין זה ניתן להבחין בין שני העוררים. העורר 1 היה היוזם והרוח החיה בפעילות העבריינית. בעוד שנגד העורר 1 מיוחסות 35 עבירות הרי לעורר 2 מיוחסות 9 עבירות. כמו כן לעורר 1 הרשעה קודמת בעבירה מסוג דומה והוא הדומיננטי מבין השניים. לעורר 1 גם יכולת כלכלית מרשימה, יש לו קשרים עסקיים עם הרשות הפלשתינית ובעזרתם של אלה קיים חשש להימלטותו מן הדין. לפיכך, ישאר על כנו צו המעצר נגד העורר 1 ואילו העורר 2 ישוחרר בערובה ובתנאים.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. פלדמן לעוררים, עו"ד ד. פורת למשיבה. 7.9.99).

בג"צ 254/99 - אכרם ביבאר נגד שרות בתי הסוהר - מדינת ישראל ואח'

*פיטורין בהליך משמעתי כאשר ביה"ד המשמעתי שהרשיע את העובד לא הורה על פיטורין(העתירה נדחתה).

א. נגד העותר, שעבד בשירות בתי הסוהר, נפתחה חקירה משטרתית בחשד לזיוף מסמכים שנועדו לקבל הלוואה מבנק יהב ע"י שימוש בחשבוניות מס שאינן שלו. סופה של החקירה בהעמדת העותר לדין משמעתי. העותר הודה במיוחס לו לאחר שהגיע להסדר טיעון לעניין ההרשעה ולעניין העונש. העונש שהושת על העותר ביוני 98 הוא נזיפה וקנס כספי. ביה"ד המשמעתי ציין בגזר הדין את חומרת המעשים של העותר, בציינו כי מדובר בהתנהגות נלוזה הממיטה כתם של קלון על שירות בתי הסוהר כולו. ביולי 98 נפתח הליך פיטורין נגד העותר, והוחלט על פיטוריו לאחר שנערך לעותר שימוע. עיקר טענת העותר מתמקדת בכך שנעשה בפניו מצג בהליך המשמעתי כי בהליך זה מתמצה כל ענשו ואין כוונה לנקוט בצעדים נוספים נגדו ובוודאי לא בפיטורין. העתירה נדחתה.
ב. מתצהירו של העותר והחומר שהוגש על ידו לא עולה כי הובטח לו או הוצג בפניו שבענישתו בהליך המשמעתי בהתאם להסדר הטיעון יחוסן בפני פיטורין. גם אם הבין שכך הדבר, אין הבנה זו מקנה לו שריון וחסינות מפני נקיטה נגדו בצעדים שהמערכת מוסמכת לנקוט בהם. אכן, ביה"ד המשמעתי לא המליץ על פטורי העותר, אך אין בכך כדי לשלול מהגופים המוסמכים במערכת, לפעול בגדר סמכותם ולהחליט על פיטוריו של עובד שעושה מעשים מהסוג שעשה העותר. הגופים המוסמכים בשב"ס מצאו לשקוד על טוהר המידות בין עובדיו ולהרחיק מהשירות את אלה שכשלו במעשי זיוף ורמייה. בסמכותם לעשות כן. החלטתם אינה לוקה בחוסר סמכות ואין היא לוקה בחוסר סבירות קיצונית. על כן אין להתערב בהחלטה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד פלאח זאיד לעותר, עו"ד גב' דלית גילה למשיבים. 21.10.99).

ע.א. 1433/98 - סועד חמד והסנה... בע"מ נגד אחלם גנאיים ואח'

*הפחתת פיצויים בתאונת דרכים בסכום של למעלה מ - 2 מליון ש"ח(מחוזי חיפה - ת.א. 417/89 - ערעור וערעור שכנגד - הערעור של המערערים נתקבל בחלקו וערעור המשיבים נדחה).

א. המשיבה, ילידת 86, (להלן: התובעת), נפגעה בתאונת דרכים בספטמבר 88. כתוצאה מן התאונה סובלת התובעת מפגיעה קשה במוחה, שתוצאותיה - מגבלות חמורות בהפעלת גפיה וירידה בכושרה הקוגניטיבי. מומחה רפואי העריך את שיעור נכותה ב-%100 והעריך כי התובעת תזקק לסיוע מצד אחרים במשך כל שעות היממה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קוצרה תוחלת חייה של התובעת והיא צפויה לחיות עד לגיל 46 שנים. בשל קיצור תוחלת החיים פסק לה ביהמ"ש פיצוי, בראש נזק שאינו נזק ממון, סכום של 700,000 ש"ח. סכום זה נפסק בנוסף לסכום שנפסק לה בהתאם לאמות המידה הקבועות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובתקנות הפיצויים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון). ביהמ"ש פסק לה פיצוי על הפסד מלוא כושר השתכרות, פיצוי על הוצאות סיעוד, הוצאות רפואיות, הוצאות ניידות והוצאות שונות אחרות.
ב. באשר לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים - ביהמ"ש העליון נדרש בעבר לסוגייה זו ופסק כי בתביעה המתבררת על פי חוק הפיצויים אין מקום לפיצוי נפרד בגין קיצור תוחלת החיים. ראש נזק זה נכלל במסגרת הנזק הלא ממוני שפיצוי בגינו מוענק מכח סעיף 4 לחוק הפיצויים ומכח התקנות. ככלל, כל מה שאינו נזק של ממון, וממילא גם הנזק הלא ממוני שנגרם בשל קיצור תוחלת החיים, נכלל במסגרת סעיף 4(א)3 לחוק הפיצויים. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני כולו, אינו יכול לעלות על שיעור "הסכום
המקסימלי" הקבוע בחוק ועל כן יש לבטל את החיוב של 700,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת החיים.
ג. ביהמ"ש המחוזי פסק כי עד הגיעה של המערערת לגיל 21, תקופה בה היא שוהה בבית ספר לחינוך מיוחד, יש לפצותה בשיעור של 10,000 ש"ח לחודש בגין סיעוד ואילו מגיל 21 בשיעור של 14,000 ש"ח לחודש. השיעור האמור גבוה מדי. ביהמ"ש התבסס על העסקת מטפלים באמצעות חברות כח אדם ואולם דרך זו עשוייה לייקר בלא צורך את עלות הסיעוד. אין גם לשלול על הסף את האפשרות להעסיק עובד זר שיגור בביתו של הנפגע, יקבל את שכרו על בסיס חודשי, כאשר בנוסף לו מועסק עובד אחר במשרה חלקית. לפיכך יש לקבוע את הפיצוי בתקופה שלאחר הגיעה של התובעת לגיל 21 שנים על שיעור של 12,000 ש"ח ועד להגיעה לגיל 21 שנים על סכום של 8,500 ש"ח. בני משפחתה של התובעת זכאים לתמורה בגין הטיפול המוגבר שהעניקו לתובעת בעבר, אך לא היתה הצדקה לכרוך סיעוד זה בתיווך של חברת כח אדם. כך קבע ביהמ"ש המחוזי ועל כן אין לקבל את ערעור התובעת על הסכום שנפסק.
ד. באשר להפסדי השתכרות בעתיד - התובעת היתה קטינה בעת שנפגעה ועל כן קבע ביהמ"ש, כאמור, את ההפסד בעתיד על בסיס הנחה שהתובעת היתה משתכרת כשיעור השכר הממוצע במשק. המערערים סבורים כי לא היה מקום להשתית את חישוב הפיצויים על בסיס זה בהתחשב במקום מגוריה - כפר שההכנסה בו הינה מחצית מהשכר הממוצע במשק. ברם, הנתונים של השכר הממוצע בכפר מגוריה עשויים להשתנות בעתיד וביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את האפשרות כי התובעת היתה מוצאת מקום עבודה מחוץ למקום מגוריה. הוא לא מצא בראיות בסיס מספיק להצדקת סטייה מן החזקה בדבר בסיס השכר הצריך לשמש את חישוב הפיצויים ובכך אין להתערב.
ה. באשר להוצאות רפואיות - ביהמ"ש המחוזי לא לקח בחשבון את השירותים שצריכה לקבל התובעת במסגרת חוק בריאות ממלכתי בקבעו כי סל הבריאות לא הוכח. ברם, סל שירותי הבריאות מפורט בתוספת השניה לחוק וכן מרבית הטיפולים הרפואיים. כך שסכומים אלה יש לנכות. כמו כן יש להפחית מהוצאות הניידות בעתיד סכום כולל של 200,000 ש"ח באשר ביהמ"ש סבר כי הרכב הנדרש ינוצל לשירות התובעת לבדה במשך %80 מזמן השימוש וזו הערכה מרחיבה ויש לייחס לנהנים האחרים מהרכב שיעור גבוה יותר.
ו. באשר לתגמולי הביטוח הלאומי - ביהמ"ש ניכה מסכום הפיצויים שנפסק את התגמולים שישתלמו לתובעת בגין נכותה. סכום זה הותאם לתקופת תוחלת החיים. בבסיס הניכוי שימש דו"ח שלפיו התובעת זכאית בעתיד גם לקצבת ניידות או לקצבת שירותים מיוחדים על פי בחירתה. ביהמ"ש בחר לנכות מסכום הפיצויים את שיעור הקצבה הקטנה יותר - זו המשתלמת בגין צרכי הניידות ולא זו שתהא זכאית התובעת, היינו קצבת שירותים מיוחדים. ניתן להניח כי בפועל תבחר התובעת, בעתיד, בקצבת השירותים המיוחדים הגבוהה יותר והנתבעים יהיו צפויים, בהתאם, לתביעת שיפוי מצד המוסד לביטוח לאומי. על כן יש לנכות סכום נוסף משיעור הפיצויים. בסיכומו של דבר יש לנכות מסכום הפיצויים כפי שנפסק סכום של למעלה מ-2 מליון ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אילן ירון למערערים, עו"ד ע. בדראנה למשיבים. 4.11.99).

ע.פ. 1382+1486/99 - דוד בלחניס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנסיון לרצח. *נפקותה של "אזהרה" לחשוד לפני שהוא מוסר אמרה למשטרה. *קולת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 4013/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור על סעיף ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. המשיב שכר את שירותיו של עו"ד עמיחי סגל לצורך פירוק שותפות. לאחר זמן הפסיק המערער לקבל את שירותיו של עוה"ד והלה החזיר לו מסמכים שנמסרו לו ע"י המערער. באחד הימים טלפן המערער לעו"ד סגל וטען כי מסמך מסויים שמסר לו לא הוחזר. עוה"ד הזמין את המערער לסור למשרדו למחרת כדי לברר את העניין. למחרת רכש המערער גפרורים ומיכל טרפנטין, וניגש למשרדו של עו"ד סגל. כשהתפתח ויכוח בין השניים שפך המערער טרפנטין על עוה"ד כך שכל בגדיו נספגו בחומר הדליק. עוה"ד קם מכסאו והמערער יצא מן המשרד כשעוה"ד בעקבותיו. בחוץ הצית המערער גפרורים שהכין קודם לכן וזרק אותם על עוה"ד. הלה החל לבעור, נפצע קשה וניצל ע"י עוברי אורח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לרצח ודחה את גירסת המערער שלא היתה לו כוונת קטילה. ביהמ"ש התבסס על אמרותיו של המערער, מהן עולה כי מדובר במעשה מתוכנן וכי גמלה בליבו החלטה להרוג את עוה"ד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל. ערעורו של המערער על סעיף הרשעה של ניסיון לרצח במקום של גרימת חבלה חמורה וכן על חומרת העונש נדחה ומנגד נתקבל ערעור המדינה על קולת העונש ועונשו של המערער הועמד על 15 שנות מאסר בפועל.
ב. האמרות שעליהן הסתמך ביהמ"ש המחוזי בהכרעת דינו הן שלש. מוצג שהוא "דו"ח פעולה" שנרשם על ידי רס"ר גבי בר ובמסמך זה נרשמה מפי המערער הודאה בעובדות המעשה וכן הערה שהוא מצטער שלא הצליח לרצוח את עוה"ד. צודק הסניגור שאמרה זו לא היתה אמרה ספונטנית שנמסרה ע"י המערער כשנכנס לתחנת המשטרה, אלא אמרה שנרשמה אגב חקירתו של חשוד ללא אזהרה. בשלב רישום הדברים כבר החליט איש המשטרה שהמערער חשוד בניסיון לרצח והיה צריך להזהירו לפני שהציג לו שאלות. המסמך השני הוא דו"ח מעצר שנכתב ע"י אותו איש משטרה ושם נרשמה תגובת העצור "חבל שהוא לא מת ולא הצלחתי לרצוח אותו". גם מסמך זה נכתב מבלי שהמערער הוזהר. המסמך השלישי הוא אמרה שנגבתה באותו יום ע"י איש משטרה אחר והפעם הוזהר המערער שאין הוא חייב לומר דבר. אלא שלפני האזהרה נאמר למערער שהוא חשוד בחבלה בכוונה מחמירה ובסופו של דבר הוגש נגדו אישום של ניסיון לרצח ולדעת הסניגור העובדה שבאזהרה הוזכר סעיף עבירה שונה מזה שבו הואשם המערער מאיינת את ההצהרה ופוסלת את המסמך כראייה לגבי כל עבירה שתיוחס למוזהר מלבד העבירה של גרימת חבלה חמורה . אין לקבל את טענותיו של הסניגור.
ג. זכות החסיון של נאשם היא חסיון מפני הפללה עצמית שממנו נגזרת זכות השתיקה. אין זכות יסוד להיות מוזהר תוך נקיבת סעיף עבירה כלשהו. הסעיף המדבר על חובת האזהרה אינו מזכיר חובה לציין סעיף עבירה במסגרת האזהרה. הפרת חובת האזהרה אינה מביאה אוטומטית לפסילת הודיה שניתנה. אי קיומה של חובת האזהרה נמנית בין יתר השיקולים ששוקל ביהמ"ש כשהוא דן בשאלת קבילות ההודייה. במקום שהנאשם לא הביע התנגדות להגשת הודייה בשלב שהתביעה מבקשת להגישה, שוב אין הוא יכול לעורר התנגדות לקבילותה של ההודייה בשלב הערעור. הלכה זו לא שונתה ע"י חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. באשר לאמרה האחרונה וודאי שאין מקום לטעון טענות כלשהן לגבי קבילותה. אמנם החוקר נקב בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולא בנסיון לרצח, אך עיקר העניין הוא שהמערער היה מודע לזכות השתיקה.
ד. הסניגור העלה, בשלב שלפני גזה"ד, טענה כי מצבו הנפשי של המערער לא יכול היה לגבש החלטה לרצוח. ברם, אין עובדה זו עולה מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו
לקראת הכרעת הדין. בדרך כלל השלב שבו צריך להעלות טענות הנוגעות לאפשרותו של נאשם לגבש את הכוונה הפלילית הדרושה היא בשלב שלפני הכרעת הדין, אך אין זה אומר כי ביהמ"ש מנוע מלחזור בו מהכרעת דין מרשיעה אם מתברר לו מראייה שהובאה לצורך העונש בלבד כי הנאשם אינו מסוגל מסיבות של מחלת נפש ליצור את הכוונה הפלילית שיוחסה לו. ואולם אין בחוות הדעת הפסיכיאטרית לא דבר ולא חצי דבר על אי כושרו של הנאשם ליצור את הכוונה הפלילית הדרושה. כך שיש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ה. אשר לעונש - העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעבירה של נסיון לרצח הוא 20 שנה. הסניגור סבור שנגזר עונש חמור מדי בהתחשב עם ההפרעה הנפשית של המערער שהיא תוצאה של ילדות קשה ונסיבות חייו הקשות. מנגד סבורה המדינה כי העונש מופרז לקולא גם כשלוקחים בחשבון את נסיבותיו האישיות. הדין עם המדינה. נסיבות המקרה והתוצאה היו מצדיקות הפעלת העונש המקסימלי. היה כאן נסיון לרצח בצורה אכזרית בשל סיבה של מה בכך. אמנם יש מקום לתת משקל מסויים לנסיבות האישיות של המערער, אך ביהמ"ש נתן לעובדות אלה משקל רב מדי. מכיוון שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין כאשר היא מקבלת ערעור על קולת העונש יועמד ענשו של המערער על 15 שנות מאסר.

(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אילן. החלטה - השופט אילן. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 1.11.99).

ע.פ. 5939/99 - אלון חזן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 4125/98 - הערעור נדחה).

א. בין המערער למתלוננת נקשרה מערכת יחסים שנתמשכה על פני שנים. המערער מבוגר מהמתלוננת ב-4 שנים והקשרים ביניהם החלו מאז היתה ילדה בת 13. במהלכה של חברות זו נוצר בין השניים גם קשר אינטימי אך במשך הזמן התפתחו היחסים למסכת של התעללות מצד המערער כלפי המתלוננת. הוא הגביר את שלטונו במתלוננת עוד בהיותה תלמידה בבית ספר, נהג לפקח על תנועותיה, פיקח על דרכי לבושה ובלש אחריה במקום עבודתה. עם השנים הפכו הגידופים שספגה המתלוננת מן המערער למכות ואלה הלכו והחמירו. נסיונות בני משפחת המתלוננת להרחיקה מפניו לא עלו יפה. על יסוד האירועים הרשיע ביהמ"ש המחוזי פה אחד את המערער בעבירות של תקיפה, ובעבירת אינוס הרשיעו ברוב דעות, ונגזרו למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לא היתה מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש המחוזי באשר למהימנות גירסתה של המתלוננת על כל חלקיה. גם השופט שנותר בדעת מיעוט לעניין ההרשעה בעבירת אינוס אינו מטיל ספק בעדותה של המתלוננת ומציין כי העידה במשך שעות ארוכות והיתה אפשרות להתרשם מהתנהגותה, מדבריה ומתגובתה ואין מדובר בהגזמות או בהמצאות סיפורים שלא היו ולא נבראו. כך באשר לעבירות התקיפה ואין להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר למעשה האינוס - המחלוקת בין שופטי ביהמ"ש המחוזי נסבה על המסקנות המשפטיות העולות מעדויות התביעה. המתלוננת סיפרה בעדותה כי בשלב מסויים, החלה לקיים קשר רומנטי עם צעיר אחר וכשנודע הדבר למערער החליט להענישה. הוא דרש ממנה, בעת שהיתה בדירתו, להתפשט ו"להראות לו כיצד קיימה יחסי מין" עם אותו צעיר. כשסירבה לעשות כן פתח בכח את מכנסי הג'ינס שלבשה, חלץ את נעליה ומשגילתה התנגדות קרע את תחתוניה ולמרות בכייתה בעל אותה. בעדות זו נתנו
שופטי הרוב אמון וראו בעובדות מעשה אינוס. שופט המיעוט אימץ אף הוא את גירסת המתלוננת וכותב כי התיאור אמנם מצביע על מעשה אונס מובהק, אך לדעתו, העובדה שהמתלוננת נמנעה מלהתלונן על האירוע מיד לאחר התרחשותו, והעובדה שבמהלך חקירתה לא יכולה היתה לזכור במדוייק את המועד בו קרה המעשה, מעוררים ספק בשאלה אם ניתן לראות באירוע מעשה אינוס "כמשמעותו המשפטית של מונח זה". שופט המיעוט מציין כי בעדותה המתלוננת אומרת "אני לא קוראת לזה אונס כי אני לא יודעת למה... השופט יחליט איך לקרוא לזה". בצדק קבעו שופטי הרוב כי העובדה שהמתלוננת לא ראתה במעשה משום אונס, למרות העובדה כי מעשי המין קויימו שלא בהסכמתה, אינה משנה את התוצאה. העובדות עליהן העידה המתלוננת מצביעות על מעשי אינוס. על כן יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.
ד. אשר לעונש - אין העונש חמור במידה המצדיקה התערבות. המתלוננת היתה נתונה במשך שנים בצל שלטונו של המערער. מנת חלקה היתה גידופים, מעשי תקיפה ומעשי השפלה. ביהמ"ש המחוזי הקל עמו כשקבע כי מעשה האונס לא הטביע חותמו יתר על המידה בנפשה של המתלוננת ולא נגרם לה נזק נפשי קבוע. אין מקום להקלה נוספת בדינו של המערער.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד אדי אבינועם למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 4.11.99).

ע.פ. 6414/99 - יואל רחמילביץ' נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער ועוד 7 נאשמים הועמדו לדין בעבירות סמים ובכללם ייצור סמים ואספקת סמים. חמישה מהנאשמים הודו באשמה לאחר תיקון כתב האישום ונותרו שניים - המערער ואחד מילק. סמוך לאחר שמיעת ראיות התביעה הגיעה התביעה להסדר גם עם מילק והלה הודה בכתב אישום מתוקן ודינו נגזר ל-3 שנים מאסר בפועל, כולל הפעלת מאסר על תנאי של 15 חודשים. בעקבות גזר דינו ביקשה ב"כ המערער שהשופט יפסול עצמו. לטענתה, בגזירת דינם של הנאשמים האחרים לא היה כדי להצדיק פסילתו של השופט, אך בגזר דינו של מילק הביע השופט דעה נחרצת על חומרת העבירות ועל כן קיים חשש למשוא פנים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ב. הסיטואציה שבה על ביהמ"ש להמשיך בניהול משפט נגד נאשם, לאחר שנגזר על ידו דינם של נאשמים אחרים שהיו יחד עמו בכתב האישום, היא מוכרת והיא מוסדרת בסעיף 155 לחסד"פ. אכן, על פי הפסיקה יש לבדוק בכל מקרה אם אין, לאור הנסיבות, חשש ממשי למשוא פנים בהמשך ניהול המשפט של הנאשם או נאשמים שדינם לא נגזר, ע"י שופט שגזר את דינם של נאשמים אחרים, אך בענייננו, גם אם בוחנים את המקרה על פי גישה זו אין לומר שעל השופט לפסול עצמו. את גזר דינו של מילק השתית ביהמ"ש על יסוד עובדות כתב האישום בהן הודה. ביהמ"ש לא התייחס בגזר הדין אל המערער, אלא אל עובדות המקרה ככל שהן נוגעות למילק. ניתן להבין את הרגשתו הסובייקטיבית של המערער נוכח דברים שנאמרו והעונש שהוטל על מילק, אך אין בכך להביא לפסילתו של השופט מלדון בעניינו.