על"ע 3606+4022/94 - הוועד המחוזי של לשכת עו"ד נגד עו"ד אהרון ברקאי
*מידת העונש בעבירות של עיכוב כספי לקוח(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער ייצג את המתלוננת בתביעת פיצויים עקב תאונת דרכים. הושגה פשרה שלפיה הסכימה חברת הביטוח לשלם למתלוננת 3 מליון ש"י. מתוך הסכום הנ"ל, הותיר המערער ברשותו 13 אחוז כשכר טרחה, וסכום נוסף של כמליון ש"ח המשיך להחזיק בשליטתו כשלטענתו נהג כך למקרה שבו יידרש לשלם שכר לרופאים ולמומחים. הוא עיכב את כספי המתלוננת כחמישה חודשים כשאינם מופקדים בחשבון נפרד ולא נתקבלה לגבי השקעתם הוראה כלשהי מטעם המתלוננת. בשל התנהגותו האמורה הורשע המערער בביה"ד המשמעתי המחוזי בעבירות של אי ניהול חשבון בנק נפרד לכספי פקדון; אי קבלת הוראות הלקוח לצורך השקעת הכספים; אי המצאת דו"ח על מצב החשבון; כוונה לגבות שכר טרחה בגובה של %13 במקום %11. ביה"ד גזר למערער עונש של השעייה לשנה אחת על תנאי וקנס של 10,000 ש"ח. המערער והוועד המחוזי ערעורו לביה"ד הארצי והוסכם שביה"ד ידון בערעורים על עונש ההשעייה בלבד. ביה"ד החליט לאשר את השעייה על תנאי של שנה ובנוסף גזר למשיב עונש של 6 חודשי השעייה בפועל. ערעורו של הוועד המחוזי על קולת העונש וערעורו של המשיב על חומרת העונש נדחו.
ב. אין להקל ראש בחומרת מעשיו של המערער. התנהגותו לקתה בזלזול מוחלט כלפי ערכים אתיים ומוסריים אלמנטריים כלפי לקוחתו שנתנה בו את אמונה. ערכים אלה מהווים נכס צאן ברזל עבור מקצוע עריכת הדין. חומרת העבירות שבהן הורשע המשיב מצדיקה הטלת עונשי השעיה בפועל לפרקי זמן משמעותיים במטרה להרתיע עבריינים בכח. ברם, בנסיבות המקרה דנא קיימים שני נימוקים המטים את הכף לטובת המערער. הראשון הוא שהקובלנה הוגשה בשנת 86 על עבירות שנעברו בשנת 85, התמשכות ההליכים היתה ארוכה, ורק בחלקה באשמת המערער, כאשר חלק בלתי מבוטל מדחיית הדיונים היה לפי בקשת הוועד המחוזי. הנימוק השני הוא כי ביה"ד המחוזי זיכה בהכרעת הדין את המשיב מאשמת גניבה שיוחסה לו ואשר היוותה את האישום העיקרי בקובלנה שהוגשה נגדו. למרות זאת הוגש נגד המערער כתב אישום פלילי באשמת גניבה ובביהמ"ש המחוזי נוהל בעניין זה דיון ארוך ובסופו זוכה המשיב שנאלץ לקיים פעמיים את המאבק לזיכויו מאשמת הגניבה. בנסיבות אלה יש לדחות את שני הערעורים.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד עמוס וייצמן למערער, עו"ד דן שינמן למשיב. 2.11.99).
בג"צ 1858/96 - אסם... בע"מ נגד רשות השידור ועלית... בע"מ
*חשש לשיקולים זרים של רשות השידור המפרסמת בערוץ 2 את הבובה חיפושית "שוש" שהיא גם סמל מסחרי של "אוסם" המשלמת לרשות תגמולים(העתירה נתקבלה).
א. עניינה של העתירה בבובת חיפושית - "שוש" - המככבת במקביל הן בתכנית טלוויזיה לילדים המשודרת ע"י רשות השידור והן בפרסומות לחטיף, המיוצר ומשווק ע"י חברת עלית והמיועד אף הוא לילדים. כפל תפקידים זה מעורר את השאלה האם רשאית רשות השידור לשדר תכנית בה מככבת דמות שמוסחרה ע"י רשות השידור ומופיעה בפרסומות למוצרים המשווקים על ידי גופים מסחריים ואף ליהנות מרווחי השיווק של מוצרים אלה על דרך של קבלת תמלוגים. התשובה היא שלילית ועל כן נתקבלה העתירה.
ב. בובת החיפושית "שוש" הופיעה בצורות שונות בתכניות טלוויזיה לילדים המשודרות ע"י רשות השידור. רשות השידור הגישה בקשה לרישום סימני מסחר הכוללים את עיצוב דמות הבובה "שוש" בואריאציות שונות. עלית רכשה את זכות השימוש הבלעדית בדמות האמורה, והיא משתמשת בבובה זו לקידום מכירות של חטיפים מלוחים הנושאים את שם הסדרה או הדמות. העותרת מייצרת אף היא מזה זמן חטיף דומה (הקרוי "במבה") ומטבע הדברים מתחרות עלית ואסם על אותו קהל יעד, כך ששיווקו של החטיף "שוש" פוגע או עשוי לפגוע בשיווקו של החטיף "במבה".
ג. רשות השידור היא תאגיד סטטוטורי שהוקם מכח חוק רשות השידור. הלכה היא, כי אין היא רשאית לשדר במסגרת שידורי הטלוויזיה, פרסומת מסחרית. האיסור על פרסומת חל הן לגבי פרסומת מסחרית גלויה והן לגבי פרסומת מסחרית סמויה. פרסומת סמויה פועלת על תת המודע של הצופה בה ועשוייה להיות יעילה יותר ואף מסוכנת יותר מפרסומת גלויה. התכנית שבה מדובר כאן מהווה פרסומת סמויה. התכנית של רשות השידור משודרת בשעות בהן נוהגים ילדים - שהם קהל היעד של התכנית - לצפות בטלוויזיה ובאופן דומה הצרכנים הפוטנציאלים של החטיף "שוש" הם ילדים. הילדים הצופים לומדים לקשר בין הדמות "שוש" מן הטלוויזיה ובין המותג "שוש" שעל גבי החטיף. לכך השפעה מהותית על העדפת הילד כצרכן לצרוך את החטיף "שוש".
ד. פרסומת זו פסולה לא רק מחמת שהיא משפיעה באופן בלתי הוגן על הצופים בה, אלא גם מחמת שהיא עלולה להכניס שיקולים זרים למסגרת שיקולי הרשות בבואה לקבוע את לוח השידורים. כאמור, זוכה רשות השידור בתמלוגים מההכנסות הנצמחות מכלל השימושים בשם ובדמות "שוש" ומכאן שככל שגדל היקף המכירות של החטיף גדלות ההכנסות של החברה המסחרית וביחס ישר גדלים התמלוגים המשתלמים לרשות השידור. עלול להיווצר מצב של ניגוד עניינים, כך שהשיקול המסחרי הוא שינחה את רשות השידור בקבלת החלטותיה בכל הנוגע לתכנית בה מככבת "שוש" ושיקולי רווח אינם שיקולים המותרים במסגרת השיקולים שעל הרשות לשקול.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גולדנברג ובנד לעותרת, עוה"ד גב' אורית קורן ורון רוטמן למשיבים. 21.10.99).
בג"צ 3125/98 - עבד אלעזיז מוחמד עיאד ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש ואח'
*אי התערבות בג"צ בתוכנית מתאר להרחבת שטח מעלה אדומים(העתירה נדחתה).
א. ביוזמה משותפת של ממשלת ישראל ושל עיריית מעלה אדומים הוכנה תכנית מתאר שביסוד הכנתה ניצבו שתי מטרות: פיתוחה של מעלה אדומים (המשיבה השלישית) ויצירת רצף אורבני מסויים בין מרחבה המטרופוליטני של ירושלים לבין שטח שיפוטה של מעלה אדומים. התכנית הופקדה להתנגדויות והעותרים הגישו התנגדויות שנדחו והתכנית אושרה ע"י המשיבה 2 (מועצת התכנון העליונה באיזור יו"ש). העותרים, תושבי הכפרים השוכנים בסביבת מעלה אדומים, עתרו לבג"צ. שוב אין הם טוענים, כפי שטענו לפני ועדת ההתנגדויות, כי להם או למועצות שבתחומיהן מצויים בתיהם, יש זכות קניינית בחלק כלשהו מן השטח שעליו חלה התכנית. הטענה העיקרית של העותרים היא כי הרחבת שטח מעלה אדומים, והחלת התכנית על השטח המורחב, לא נועדו לפיתוח מעלה אדומים אלא להרחבת גבולה של ירושלים ובכך משרתת התכנית מטרות מדיניות של המדינה ומטרות כלכליות של ירושלים. העתירה נדחתה.
ב. טענתם העיקרית של העותרים מופנית, למעשה, לא נגד המשיבים אלא נגד השיקולים שעל יסודם הובילה והינחתה הממשלה את הכנתה ואישורה של התכנית. העתירה מעלה נושא שהסממנים המדיניים שבו הם דומיננטיים וגוברים בעליל על כל הקטעים המשפטיים שבו ועל כן יש ממש בטענת ב"כ המדינה שהצביע על חוסר שפיטות של העתירה.
ג. מכל מקום דין העתירה להידחות לגופה. הרחבת שטח שיפוטה של מעלה אדומים מבוססת, כל כולה, על שטחים באיזור המהווים אדמת מדינה. המשיב שהחליט על הרחבת שטח השיפוט של מעלה אדומים עשה כן מכח סמכותו ובכך שהחלטתו נתקבלה על פי הנחיית הדרג המדיני המרכזי אין כדי לגרוע מתוקפה. השאלה המעשית היחידה היא אם הרחבת שטח שיפוטה של מעלה אדומים והחלת התכנית על השטח המורחב, פוגעות באינטרסים לגיטימיים של תושבי הכפרים שהעותרים נמנים עימם והתשובה לכך היא שלילית. על כן נשמט גם בסיס הטענה שבהחלת התכנית חורגים המשיבים מכללי המשפט הבינלאומי.
ד. פסה"ד ניתן מפי השופט מצא. השופטת שטרסברג-כהן הבהירה כי חרף הלבוש המשפטי בו מלבישים העותרים את עתירתם, הרי זו מכוונת למעשה נגד מדיניות הממשלה ואופיו הדומיננטי של הסכסוך איננו משפטי כי אם מדיני. משכך הדברים אין מקום שביהמ"ש יתערב בנושא. גם השופט חשין הבהיר כי מדובר בעתירה ציבורית מובהקת המעלה נושא מדיני מובהק, נושא הנתון לאחריותה של הרשות המדינית ואין על בג"צ להתערב בו.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן. עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד לעותרים, עוה"ד מ. בלס וגלעד רוגל למשיבים. 7.11.99).
ע.א. 3240/98 - עמידר... בע"מ נגד עבורוס אברהם ואח'
*דחיית ערעור כאשר פסה"ד שניתן בסכסוך בין שני בעלי דין אינו מחייב את המערערת שהיתה צד פורמלי בלבד(הערעור נדחה).
א. המשיב 3 (להלן: גרמה) החזיק בשכירות דירה שבבעלות עמידר. בשלב מסויים הציעה עמידר לגרמה לרכוש את הזכויות בדירה. גרמה התקשר עם המשיבים (בני משפחת עבורוס) בהסכם בו התחייב למכור להם את "זכות הבניה ברכוש המשותף השייך לדירה". בתמורה התחייבו עבורוס לשאת בתשלום הסכום של 86,000 ש"ח אותו נדרש גרמה לשלם למערערת. בטרם הושלמו הליכי הרכישה של הדירה מעמידר ביטל גרמה את ההסכם עם עבורוס ובמקביל הודיע למערערת כי אין הוא מבקש עוד לרכוש את הדירה. עבורוס פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה ליתן צו לאכיפת ההסכם או למתן הוראה המחייבת את גרמה להשיב להם את הסכומים ששילמו. המערערת צורפה לתובענה כמשיבה פורמלית. עם הגשת התובענה שיגרה עמידר לגרמה הודעה על ביטול הסכם השכירות שנחתם עמו מחמת הפרה והיא תבעה מידיו ומידי עבורוס דמי שכירות ראויים וכן השבת החזקה בדירה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם בין גרמה לבין עבורוס בטל מעיקרו וחייב את גרמה להשיב לעבורוס את הכספים שעבורוס שילמו לעמידר בשמו של גרמה. ביהמ"ש הוסיף והעיר "מן הראוי, שעמידר לא תעכב שוב בידיה את הכסף ותעבירו לעבורוס. מאחר ולא התבקש סעד אופרטיבי נגד עמידר לא ינתן נגדה צו כזה". ביהמ"ש גם קבע כי גרמה דייר מוגן בדירה ואינו מעלה על הדעת שלא ינתן לגרמה סעד מן הצדק נגד פינוי. הערעור של עמידר נדחה באשר אינו מחייב את עמידר.
ב. לא היה מקום להכריע בביהמ"ש בשאלות שלא עמדו ביסוד המחלוקת ולא היה יסוד להניח כי גרמה החזיק בדירה כדייר מוגן. המערערת הוזמנה למשפט רק "כצד פורמלי" ולא נתבקש נגדה סעד כלשהו. ביהמ"ש לא נתן נגדה הוראת ביצוע. הערת ביהמ"ש
שמן הראוי שהמערערת לא תעכב בידיה את הכסף אינה מהווה חיוב בדין וממילא אין מקום לערער עליה. בנסיבות העניין אין גם לקביעותיו האחרות של ביהמ"ש המחוזי, באשר למעמדו של גרמה כדייר מוגן, תוקף משפטי והדרך לבירור המחלוקת היא העמדתה במבחן משפטי מתאים. מסקנה זו מתבקשת מעצם הקביעה שאין המערערת יכולה לערער על פסה"ד. בעל דין אינו רשאי לערער על נימוקיו של פס"ד אם אין הוא נפגע ע"י התוצאה הסופית ומכיוון שכך ממצא שלא ניתן היה לערער עליו לא יהא מעשה בית דין.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גיורא אונגר למערער, עו"ד ר. שרון לעבורוס, עו"ד נחום שטרנליכט לגרמה. 4.11.99).
רע"פ 4109/99 - חיים סילוני נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה בעבירת מין בקטינה בהיעדר ראיות מספיקות(ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נתקבל).
א. לבימ"ש השלום הוגש כתב אישום המייחס למבקש ביצוע מעשה מגונה, ביוני 96, בקטינה ילידת יוני 89. ראיות התביעה התבססו על גירסת הקטינה בפני חוקרת נוער והסיוע לה נמצא בעדות אמה של הקטינה. בימ"ש השלום זיכה את המערער בקבעו כי הוא מתקשה לקבל את גירסתה של הקטינה. הוא ציין קיומן של סתירות בין קטעים שונים בגירסתה ובין גירסת האם וכן ציין את החסר בחקירת הקטינה ע"י חוקרת הנוער. כמו כן לא ראה לבסס את מסקנותיו על עדות האם בציינו כי "עדותה של האם עוררה בי ספקות. אינני חושד בה כי יזמה את התלונה... עם זאת, סבור אני כי היא ביקשה לחזק את דברי הילדה עד כדי סטייה משורת האמת...". המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וכאן התהפכה הקערה. ביהמ"ש המחוזי הדגיש בפסק דינו את דברי בימ"ש השלום שהתרשם כי "בדירת האם התרחש אירוע בעל אופי מיני" ולשיטת ביהמ"ש המחוזי זו הקביעה הרלבנטית. את הסיוע לגירסת קטינה מצא ביהמ"ש המחוזי בגירסת האם בציינו כי בימ"ש השלום בעצמו קבע כי איננו חושד באם שבדתה את כל האירוע. הערעור לאחר מתן רשות נתקבל.
ב. עיון במסקנת בימ"ש השלום מלמד שאין קביעה ברורה שאכן נעשה מעשה מיני בקטינה. ביהמ"ש מדבר על "התרשמות" שאירע מעשה כזה, אך התרשמות אינה בגדר קביעת עובדה. בעיקר שבהמשך הדברים נוקט בימ"ש השלום לשון "חושד אני". גם הסתמכות ביהמ"ש המחוזי על עדות האם כראייה מסייעת אינה יכולה לעמוד. מתוך קטעים מפסק דינו של בימ"ש השלום ברור כי עדות האם היתה מסופקת בעיניו ולא ראה לסמוך עליה. בנסיבות אלה קשה מסקנת ביהמ"ש המחוזי שניתן לסמוך על עדות האם הואיל וזו לא נשללה ע"י בימ"ש השלום.
ג. ב"כ המדינה ביקש לקיים את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולא מטעמו. לטענתו, סליל ההקלטה של חקירת חוקרת הנוער עשוי להביא את ביהמ"ש להגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בימ"ש השלום. כמו כן את הסיוע לגירסתה של המתלוננת ניתן למצוא בתגובה נפשית שלה בעת חקירתה הראשונה ובפני חוקרת הנוער. ברם, מה שמבקש התובע הוא שביהמ"ש העליון יבחן את הראיות ואת מידת מהימנותן כערכאה ראשונה, אך לא לכך נולד הדיון בערכאה השלישית. התוצאה היא שיש לזכות את המערער.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' דנה מרשק-מרום למבקש, עוה"ד אורי כרמל וגב' איריס פמיליה-פוגל למשיבה. 4.11.99).
ע.א. 888/98 - עבד אל כרים יוסף מחאמיד נגד אררט חברה לביטוח בע"מ
*אירוע של פגיעה בעת פתיחת מכסה המשמש לאוורור בפתח גג משאית אינו מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. *אי התערבות בימ"ש של ערעור בפסיקת הוצאות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער התבקש ע"י אחיו, בעל משאית, לעלות על גג הרכב, כדי לעזור לו להתקין מכסה לפתח בגג המשאית, שהיה מצוי שם לצורך אווירור תא המטען בקיץ. התקנת המכסה נועדה להגן על המטען מפני גשמים. המערער עלה על גג המשאית כשהרכב עמד ומנועו כבוי, איבד את שווי משקלו נפל ונפצע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אירוע זה איננו בבחינת תאונת דרכים באשר כניסתו של המערער לרכב, בעת היותו חונה לצורך התקנת פתח החלון, אינה למטרה תחבורתית אלא פעולת לוואי שאינה בגדר "שימוש ברכב למטרה תחבורתית". הערעור נדחה.
ב. התקנת מכסה על פתח המצוי בגג הרכב, בעת עמידת הרכב, אינה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". התקנה זו גם איננה "טיפול דרך" או "תיקון דרך", כמשמעות ביטויים אלה בחוק הפיצויים. מדובר אמנם בתיקון או טיפול ברכב, אך לא בתיקון או טיפול "דרך". אמנם, הובלת מטען היא בבחינת שימוש ברכב למטרות תחבורה, אך תאונה אגב התקנת אביזרים ברכב, שלא בדרך של "תיקון דרך", אינה נכנסת לגדר תאונת דרכים.
ג. על אף דחיית התביעה הטיל ביהמ"ש המחוזי הוצאות על המשיבה בסך 10,000 ש"ח באשר האריכה את הדיון שלא לצורך. על קביעה זו הגישה המשיבה ערעור שכנגד וערעורה נדחה. ביהמ"ש העליון אינו מתערב, ככלל, בפסיקת הוצאות ואין בנסיבות המקרה עילה להתערב בעניין ההוצאות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד עמית מור למערער, עו"ד יצחק מנדה למשיבה. 10.10.99).
בש"פ 6761/99 - מדינת ישראל נגד סאמר זכור ואח'
*הארכת מעצר שלישית בעבירות רצח ופציעה(בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו ברצח של אדם אחד ובפציעה בנסיבות מחמירות של שני אנשים נוספים, ונעצרו עד תום ההליכים. המעשים המיוחסים להם חמורים מאין כמותם. עברם הפלילי המכביד מוסיף משקל רב לשאלת מסוכנותם. המשיבים 1 ו-2 הורשעו בעבר, בין השאר, בשוד מזוין ובהריגה ונדונו ל-15 שנות מאסר שאותן ריצו בפועל ויתר הרשעותיהם הקודמות כוללות עבירות אלימות. דרך הפשע היא במידה רבה אורח החיים של המשיבים, שחיי אדם ושלמות גופו אינם נחשבים בעיניהם והם חסרי מעצורים וחסרי עכבות. בפעם הראשונה הסכימו המשיבים להארכת מעצרם, בפעם השניה התנגדו אך שופט ביהמ"ש העליון האריך את המעצר, ועתה מתבקשת הארכת מעצר שלישית. הבקשה נתקבלה.
ב. זכותם של נאשמים שטרם הורשעו לחירות מצאה ביטוי בהוראת החוק המחייבת שחרור נאשם ממעצר אם חלפו 9 חודשים מיום מעצרו ומשפטו לא נסתיים. עם זאת היה המחוקק ער לכך כי יש ויתעורר צורך להאריך את מעצרו של אדם מעבר לתקופה זו והסמיך את ביהמ"ש להאריך את המעצר בשלשה חודשים נוספים מעת לעת. כשם שיש למלא בתוכן את הוראות המחוקק בדבר שחרור עצור בתום תשעה חודשים, כך אין לרוקן מתוכן את ההוראה המסמיכה את ביהמ"ש להאריך את התקופה מעת לעת. יש לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים ולאזן ביניהם כשנקודת האיזון לאחר תשעה חודשים נוטה לכיוון טובת הנאשם.
ג. המשיבים מסוכנים לציבור וליחידיו על פי כל קריטריון, הן על פי הרשעותיהם הקודמות והן לפי המעשים המיוחסים להם אם יורשעו בהם. המשפט אכן התנהל בעצלתיים אך כבר נסתיימה פרשת התביעה ונקבעו יומיים לשמיעת פרשת ההגנה. כשמניחים על כף המאזנים את מסוכנות המשיבים והמעשים המיוחסים להם, את סכנת הימלטותם מן הדין הטבועה בעבירות ובעונש המצפה להם, יש להאריך את מעצרם ל-90 יום נוספים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' תמר פרוש למבקשת, עוה"ד ירום הלוי, מיכאל כרמל ויוסף עאמר למשיבים. 14.10.99).
ע.א. 3464/98 - אברהם זיו נגד איילון חברה לביטוח בע"מ וציון שמיר
*פציעת נהג מכונית ע"י יריב ע"י שפיכת דלק עליו ועל מכוניתו והצתתם אינה מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 1471/90 - הערעור נדחה).
א. המערער (להלן: זיו) והמשיב השני (להלן: שמיר) היו מסוכסכים סכסוך כספי. בתום ויכוח, שעה שבעלי הריב ניגשו למכוניותיהם, שפך שמיר דלק מתוך ג'ריקן על זיו ועל מכוניתו, הדליק גפרור והצית את זיו. זיו נפגע קשה. בעלי הדין נחלקו בגרסותיהם. לטענת זיו הוא ניגש לרכבו, התיישב במושב הקדמי וחגר חגורת בטיחות והתניע את הרכב ובשלב זה שפך עליו שמיר את הדלק והציתו. לגירסת הנתבעת נשפך הדלק על זיו כשהוא היה מחוץ למכונית. ביהמ"ש המחוזי ייחס חשיבות מכרעת לשאלת מקום הימצאותו של הנפגע בעת שפיכת הדלק וקבע שזיו עמד בעת האירוע במרחק של כמטר מן הרכב ומכאן מסקנתו שהאירוע אינו בבחינת "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים לפני תיקונו. (לאחר התיקון, מעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם מוציא את האירוע מכלל "תאונת דרכים"). ביהמ"ש הטיל על שמיר אחריות בנזיקין בשל תקיפתו של זיו וחייב אותו בתשלום של כ-1,3 מליון ש"ח בערכי יום מתן פסה"ד. הערעור מכוון נגד שלילת תחולתו של חוק הפיצויים ונגד שיעורי הפיצויים. הערעור נדחה.
ב. באשר לאופיו של האירוע - גם בהנחה כי זיו ישב בעת תקיפתו בתוך הרכב אין לראות בהתרחשות משום "תאונת דרכים" גם כמשמעותה בחוק הפיצויים במתכונתו לפני תיקון מספר 8. זיו הסתמך על הלכת לסרי (ע.א. 236/81, פד"י מ"ב(3) 705) שלפיה אירוע של הצתת רכב ובעירתו עדיין נחשב כתאונת דרכים. מקרה זה שונה מפרשת לסרי. בפרשת לסרי לא פרצה אש כתוצאה ממעשה מכוון ונמצא כי הימצאותם של רכבים תרמה באופן מהותי לעוצמת הדליקה ולהגברת הנזקים. בענייננו, הרכב שימש זירה גרידא לאירוע מכוון על ידי מזיק וכאשר כך הם פני הדברים אין מדובר בתאונת דרכים. גם בשיעור הפיצויים שנפסקו אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד משה קפלנסקי למערער, עו"ד יוסף מלמן לחברת הביטוח, עו"ד נחום צורן לשמיר. 12.10.99).
בג"צ 7852/98 - ערוצי זהב ושות' ואח' נגד שרת התקשורת ואח'
*החלטת רשות השידור למנוע מערוצי הכבלים לעבור להספקת שירות בערוצים אופציונליים דוגמת הזכות שהוענקה לשידורי לווינים. *דחיית טענה של פגיעה בחופש העיסוק(העתירה נדחתה).
א. לעותרות, הפועלות בתחום שידורי הטלוויזיה הרב ערוצית באמצעות כבלים, זכיונות שניתנו להן בשנת 1990 לפי חוק הבזק. הזכיונות קבעו כי על העותרות לשדר בשיטה שבה מוצעת למנויים חבילת ערוצים בסיסית ובנוסף לה ערוצים אופציונליים לפי בחירתם. העותרות ביקשו מהמשיבה 3 (המועצה לשידורי כבלים בשידורי לווין - להלן: המועצה) לפטור אותה משידור בשיטה זו בשל עלותה הגבוהה ולאפשר לה לשדר
בשיטה שבמסגרתה נמכרת למנויים חבילה אחת, הכוללת את כל הערוצים, ללא אפשרות בחירה. המועצה קיבלה את בקשת העותרות ושינתה את תנאי זכיונותיהן בהתאם לבקשתן. במשך השנים פנתה המועצה לעותרות מעת לעת בבקשה לשנות את שיטת השידורים לשיטה הקבועה בזכיונות המטיבה עם הצרכנים, אך העותרות דחו את כל הבקשות בטענה כי עלות השידור בשיטה זו גבוהה ותגרום לירידה של ממש בהכנסותיהן.
ב. באוקטובר 96 מינתה שרת התקשורת ועדה לבחינת מערך השידורים וזו קבעה שהמוצר שמקבלים היום הצרכנים הוא מוצר נחות בעלות יקרה ותועלת הציבור מחייבת מעבר מיידי לשיטת השידור המאפשרת בחירה. עוד המליצה הועדה על פתיחה לתחרות חופשית את שוק השידורים הרב ערוציים כך שיכלול גם שידורים באמצעות לוויין. חוק הבזק תוקן כך שבנוסף לשידור בכבלים עוסק הוא כעת גם בשידורי לוויין. המועצה בחנה אפשרות להעניק רשיון לשידור באמצעות לוויין למשיבה 4 (להלן: די.בי.אס) בשיטה המאפשרת למנויים בחירה. באוגוסט 98 פנו העותרות למועצה בבקשה להתיר אף להן לעבור ולשדר בשיטה המאפשרת למנויים בחירה. המועצה דחתה את הבקשה וקבעה כי ללא התערבות מווסתת מצד המועצה לא תתאפשר חדירת מתחרה חדש לשוק הטלוויזיה הרב ערוצית, הנשלט במונופול אזורי ע"י העותרות. במאי 99 קיבלה המועצה החלטה להעניק לדי.בי.אס רשיון לשידור באמצעות לוויין בשיטת הבחירה. עוד הוחלט כי במשך 18 עד 27 חודשים, או עד אשר יגיע מספר המנויים של די.בי.אס ל-250,000 לא יאושר לעותרות לעבור לשדר אף הן בשיטת הבחירה. בעתירתן נגד החלטה זו טוענות העותרות כי החלטת המועצה נתקבלה בחוסר סמכות, שכן חוק הבזק מקנה למועצה סמכות לקבוע מדיניות ולא החלטות אופרטיביות; כי האיסור על שידור בשיטה שנתבקשה ע"י העותרות פוגע בחופש העיסוק של העותרות ולא מתיישב עם הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. העתירה נדחתה.
ג. אשר לסמכות המועצה - חוק הבזק קובע את תפקידי המועצה לאמור: "לקבוע את המדיניות לגבי - (א) סוגי השידורים, נושאיהם, תוכנם, רמתם, היקפם ומועדיהם...". החלטת המועצה לפתוח את שוק השידורים לתחרות, והגבלה של העותרות לטובת חדירת מתחרה חדש לשוק, הן בגדר קביעת מדיניות לגבי סוגי השידורים, רמתם והיקפם. אין זו החלטה ספציפית בעניינן של העותרות, כי אם קביעת מדיניות כללית באשר לשידורי לוויין ולשיטת השידור.
ד. לא זו אף זאת: לא היה מקום להעניק לעותרות סעד, אף אילו היה ממש מה בטענתן כי קביעת מגבלות על שיטת השידור אינה בגדר קביעת מדיניות. העותרות הן שפנו בשעתו למועצה לצורך קבלת אישור למעבר לשידור בשיטת הבחירה, ועתה, לאחר שהעותרות נהנו מן הפטור שהעניקה להן המועצה ואף ביקשו ממנה רשות לשנות את שיטת השידור, מושתקות הן מלטעון כנגד סמכותה לאחר שלא נענתה הפעם לבקשתן. השתק זה חל מכח חובת תום הלב המתפרשת על כל תחומי המשפט. כפירה בסמכות של גוף שמהחלטותיו הקודמות נהנו המתדיינים, כאשר ההחלטה שנתן אינה לטעמם, היא פן אחד של האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט.
ה. אשר לטענה של פגיעה בחופש העיסוק - השאלה היא אם פגיעתה של ההחלטה בחופש העיסוק של העותרים, עומדת בתנאים שנקבעו בפיסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק היסוד: חופש העיסוק, והם שהפגיעה תהיה בחוק או לפי חוק מכח הסמכה מפורשת בו, שהיא תהלום את ערכי המדינה, תהיה לתכלית ראויה ושמידתה לא תעלה על הנדרש. התשובה לכך היא חיובית. בעניין הסמכה בחוק - הרי חוק הבזק מאפשר למועצה להגביל את חופש העיסוק, ובכך מתקיים היסוד הראשון של פיסקת ההגבלה. כמו כן, החלטת המועצה
אינה סותרת את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ההחלטה היא לתכלית ראוייה שכן היא באה לשרת את רווחת החברה ע"י פתיחת השוק לתחרות חופשית. הטלת מגבלות על גורמים מבוססים בשוק, בעלי מעמד מונופוליסטי בו, לצורך יצירת תחרות חופשית, מקובלת בעולם. העותרות פועלות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית מזה כ-10 שנים והמונופול שלהן חזק וקבוע. כדי להעניק לדי.בי.אס שוויון, יש לתת לה יתרון כלשהו בתחילת דרכה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, זועבי. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד ניר כהן, זאב שרף, דוד לשם, גב' קרן טוהר, צבי אגמון, דרור ויגדור, גדעון אביטל ואורי אולניק לעותרות, עו"ד יהודה שפר לשרת התקשורת, למדינה ולמועצה לשידורי כבלים, עוה"ד פנחס רובין, מוריאל מטלון, גיורא ארבינסט ורמי בן נתן לדי.בי.אס. 7.11.99).
ע.פ. 4142/99 - עלי ומוסא אלקדיים נגד מדינת ישראל
*חילוט כלי רכב של סוחרי סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 44/98 - הערעור נדחה).
א. המערערים הורשעו בעבירות סמים חמורות ובגזר דינו נתן ביהמ"ש המחוזי צו לחילוט כלי רכבו הפרטי של כל אחד מהם. האחד שוויו כ-500,000 ש"ח והאחר כ-300,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את החלטתו על יסוד סעיף 36א לפקודת הסמים הקובע כי רכוש ששימש לביצוע עבירת סמים או שהושג כשכר העבירה בעבירת סמים יחולט לאוצר המדינה. בצד סעיף זה קיימת הוראה בסעיף 36ג שלפיה לא יצווה ביהמ"ש על חילוט רכוש "אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחייה סבירים ומקום מגורים סביר". בפני ביהמ"ש הובאו ראיות לגבי אמצעי המחייה של משפחות המערערים. מכתב האישום עולה שהיקף המכירות היומי של סמים ע"י המערערים היה במשך כשנה וחצי בסכומים שבין 200 ל-300 אלף ש"ח. נקבע כי אף אם יובאו בחשבון הפסקות עיסוק ואף אם ינוכו הוצאות רכישת הסם וכן אם ייוחסו למערערים רק עשירית מההכנסות אשר זרמו לכיסם, עדיין הרוויח כל אחד מהם כ-13 מליון ש"ח. לגבי תנאי המחייה של משפחות המערערים מתברר שלאחד המערערים יש וילה מפוארת ומשפחתו של השני ממשיכה לשכון בתנאים ירודים ואולם מצוי בתהליכי בניה בית חדש מפואר. על יסוד הממצאים האמורים קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין להחיל את הסייג בענייננו. הערעור נדחה.
ב. מטרת הסייג היא למנוע פגיעה קשה בתנאי חייהם של בני משפחתו של המורשע עקב חילוט הרכוש. לפי התשתית העובדתית שהובאה בפנינו, חילוט כלי רכבם של המערערים לא יפגע בתנאי מחייתם של בני משפחותיהם וזאת משני טעמים: ראשית, אין כלי הרכב ותמורתם הכספית מיועדים לשמש למימון מחייתם של בני משפחותיהם; שנית, לאור מצבם הכלכלי האיתן של המערערים, אין החילוט גורע מיכולתם הפוטנציאלית לספק את צרכי המחיה הסבירים של בני משפחותיהם. אם מצבו הכלכלי של המורשע, לאחר חילוט הרכוש, מאפשר לו לדאוג לתנאי מחיה סבירים לבני משפחתו, אזי לא יחול הסייג. קביעה זו עומדת בעינה גם אם בפועל נמנע המורשע, מסיבותיו שלו, לספק אמצעי מחיה אלו לבני משפחתו. אם הוא בוחר שלא להעניק אמצעי מחייה לבני משפחתו, הרי הימנעות מחילוט רכושו של המורשע לא תשפר את מצב בני משפחתו, שכן לא מובטח להם שהימנעות כזו תביא לשיפור כלשהו במצבם הכלכלי.
ג. התוצאה האמורה מייתרת את הצורך להכריע בשאלה על מי נטל ההוכחה לעניין קיומם של מגורים ותנאי מחיה סבירים לבני משפחות המורשעים - על התביעה או על הסניגוריה. גם אם הנטל מוטל על התביעה, היא עמדה בנטל זה כשהראתה שהמערערים
הרוויחו סכומי עתק בעסקי סמים ולא הובאו מטעם המערערים ראיות שכספים אלה אינם עומדים לרשותם. אגב אורחא יאמר שנוסח הסעיף תומך לכאורה בפרשנות, על פיה הנטל הוא על התביעה. כשביקש המחוקק להטיל את נטל ההוכחה על הנפגע מהחילוט, הוא ידע לומר זאת במפורש.
(בפני השופטים: אור, טירקל, זועבי. החלטה - השופט אור. עו"ד משה מרוז למערערים, עו"ד גב' טובה פרי למשיבה. 2.11.99).
בג"צ 4605+8787/96 - עזבון המנוחה סמיח נאהד ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*הפסקת דיון בתביעות של תושבי השטחים נגד מדינת ישראל שהוגשו לביהמ"ש בישראל לפני חוק היישום שיישם את הסכם הביניים שלפיו ביהמ"ש בישראל לא ידון בתביעות תושבי השטחים נגד המדינה(העתירות נדחו).
א. הרקע לעתירות אלו הוא שתי תביעות שהוגשו לבתי המשפט בישראל לפיצויי נזיקין בגין רשלנות רפואית המיוחסת לשני בתי חולים בשטחים, ולמדינת ישראל כמי שניהלה באמצעות המינהל האזרחי את בתי החולים והיתה המעבידה או השולחת של עובדי בתי החולים. הדיון בעתירות הופסק לאור חוק היישום שבא ליישם את הסכם הביניים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. בין יתר סעיפי הסכם הביניים שיושמו בחוק, מצויות הוראות הקובעות כי ביהמ"ש בישראל לא ידון בתובענות נגד המדינה או מי שפעל מטעמה, של מי שאינו ישראלי, ושעילתן מעשה או מחדל שנעשו או שיסודן במסגרת תחומי האחריות שהועברו למועצה הפלסטינית. בשני העניינים העומדים לדיון, העותרים הם פלסטינים, תושבי חברון. בשני העניינים טרם הוחל בשמיעת ראיות ושני המקרים נופלים לגדר הסעיפים האמורים. העותרים טוענים לפגיעה בזכויות יסוד באשר החקיקה היא רטרואקטיבית ושוללת מהם זכות קניינית ומעמידה אותם בפני הצורך להתדיין בביהמ"ש ברשות. על פי הטענה אין סיכוי להתדיינות ברשות לא מבחינת נגישות, לא מבחינה דיונית ולא מבחינה מהותית. העתירות נדחו.
ב. גם אם הטענות רציניות וראויות לדיון, לא השכילו העותרים להניח תשתית עובדתית לבסס עליה אותן טענות. הם הביאו השערות על מצב המשפט ברשות הפלסטינית ועל סמך הערות אלו מבקשים הם שבג"צ יכריז על בטלות חוק או הוראה מהוראותיו. מי שמצפה שבג"צ יעשה כן, חייב לטרוח ולהביא בפניו תשתית עובדתית מוכחת ולא ספקולציות על אפשרויות שיתכן ותתממשנה ויתכן שלא. על העותרים להגיש תביעות בביהמ"ש המוסמך ברשות הפלסטינית ואם יתברר שהם צודקים בטענתם, יוכלו לחזור לביהמ"ש בישראל ולהביא לכאן עובדות אלו ולבקש לחדש את הדיון בתיקים האמורים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד עמוס גבעון ומירון קין לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 21.10.99).
בג"צ 1438/98 - התנועה המסורתית נגד השר לענייני דתות
*תמיכות לתנועה המסורתית מתקציבי משרד הדתות לתרבות תורנית(העתירה נתקבלה).
א. המשרד לענייני דתות נוהג לתת תמיכות למוסדות ציבור הפועלים למטרה של תרבות תורנית. התנועה המסורתית טוענת שהיא פועלת למטרה זאת אך המשרד אינו נותן לה תמיכה. לטענתה היא זכאית לתמיכה מכח עקרון השוויון. סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, שנועד לשרש את שיטת הכספים הייחודיים, ולהסדיר את מתן התמיכות ע"י משרדי הממשלה באופן שוויוני, קובע כי הממונה על סעיף תמיכות בתקציב של כל משרד, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, יקבע מבחנים שוויוניים לחלוקת הסכום שנקבע באותו סעיף תקציב לצורך תמיכה במוסדות ציבור. על יסוד סעיף 3א לחוק
יסודות התקציב קבע המשרד לענייני דתות מבחנים לחלוקת תמיכות, בין היתר, למוסדות ציבור "העוסקים בביצוע פעולות תרבות תורנית... באמצעות שיעורי תורה, פרסומים... ועוד".
ב. המבחנים לחלוקה של משרד הדתות כפי שהם כיום, קובעים כי מוסדות הציבור יהיו ארגונים ארציים לתרבות תורנית כאשר הפעילות מתקיימת בשלושים מקומות ישוב לפחות, וכאשר המספר הכולל של המשתתפים השונים בפעולותיו הוא 10,000 לפחות באורח שוטף וההיקף הכולל של השיעורים הוא 2,000 שעות בחודש לפחות. תחילה חולקו הכספים גם לארגונים אזוריים אך בהצעת חוק התקציב לשנת 97 נתקבלה הסתייגות שלפיה יחולקו הכספים רק לארגונים ארציים. התנועה המסורתית פנתה למשרד הדתות זמן קצר לאחר פרסום המבחנים בבקשה לקבל תמיכה. הבקשה לא נענתה ולאחר גלגולים שונים הגיע העניין לבג"צ. העתירה נתקבלה והמבחנים כפי שהם באשר להיקף הפעילות של ארגון הזכאי לתמיכה נפסלו ובג"צ הורה להעניק לעותרת תמיכה לשנים 98-97 ואילך.
ג. בג"צ התייחס לשאלה אם חוק התקציב כפי שנתקבל, מתבטל אם הוא סותר את חוק יסודות התקציב בדבר שוויוניות, למרות שחוק התקציב מאוחר יותר. בג"צ לא קבע בעניין זה הלכה משום שהעניין לא הועלה ע"י הצדדים ואף אינו דורש הכרעה לצורך העתירה דנא, אך הביע דעתו באופן כללי כי חוק יסודות התקציב עדיף על חוק התקציב למרות שאינו חוק יסוד. להלן התייחס בג"צ לסבירות קביעת המבחנים בדבר היקף הסניפים הארציים, היקף שעות הלימוד והיקף התלמידים, והגיע למסקנה כי מבחנים אלה פסולים וכי גם תנועת העותרת, למרות שאינה מגיעה להיקף נרחב כפי שנקבעו במבחנים, צריכה לקבל תמיכה בהיותה גוף ארצי עם סניפים רבים ומשתתפים רבים בשיעורים שלה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר, הוסיף השופט חשין. עוה"ד גב' הילה קרן ודן עברון לעותרת, עו"ד יהודה שפר למשיב. 7.10.99).
ע.פ. 4856/99 - מוסא אלגעאר נגד מדינת ישראל
*דחיית טענה של "הגנה עצמית" בעבירה של פציעה בכוונה מחמירה ומידת ההוכחה הנדרשת להגנה זו(הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הורשע בעבירה קלה יותר של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, ונדון לעונש של שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. העבירה בה הורשע המערער נעברה תוך כדי קטטה בישוב רהט. המערער חבט בראשו של המתלונן בקרש שהיה בידו וחבטה זו גרמה למתלונן לפגיעה קשה, במשך שלשה שבועות היה מחוסר הכרה ובמשך כמה חודשים לאחר מכן שהה בבית החולים לוינשטיין. השאלה במחלוקת בין הצדדים היתה אם עשה המערער את מעשהו תוך כדי הגנה עצמית. במקום האירוע היו נוכחים אנשים לא מעטים אך אלה לא באו להעיד והעדים היו רק מבני משפחות המערער והמתלונן. הערעור נדחה.
ב. סעיף 34י לחוק העונשין קובע "חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין להם סייג לאחריות פלילית" אלא אם נאמר אחרת בחיקוק. טענה של הגנה עצמית הינה אחד מה"סייגים" לאחריות פלילית והחזקה היא שמעשה התקיפה הינו לכאורה מעשה שאין לסייגו בהגנה עצמית. סעיף 34כב (ב) מוסיף וקובע כי במקום בו "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". בענייננו, הסייג לאחריות פלילית שעניינו הגנה עצמית מחייב קיומם של כמה וכמה תנאים וביהמ"ש המחוזי קבע כי התנאים הנדרשים לקיומה של הגנה עצמית לא רק שלא הוכחו, אלא שלא עלה
ספק סביר לגבי קיומם. משקבע כי לא נתקיים ספק סביר באשר לתנאים הדרושים לקיומה של הגנה עצמית, הרי בדין הרשיע ביהמ"ש את המערער כפי שהרשיעו.
ג. אשר לעונש - פתרון סכסוכים בדרכי אלימות, יש לעקרו מן השורש, וביהמ"ש לא יעלה את תרומתו לביעור האלימות אם לא יטיל על עברייני אלימות עונשים כבדים. בענייננו העונש נוטה לצד הקולה ועל כן יש לדחות את הערעור על העונש.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד מיכה גבאי למערער, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 7.11.99).
רע"א 6119/99 - כים ניר שירותי תעופה ונתיבי אויר בע"מ ואח' נגד אבדר שמואל ו-58 אח'
*החלטת בימ"ש קמא לקבוע תיק לשמיעת הוכחות כאשר ההליכים הטרומיים נוצלו לרעה לדחיית בירור המשפט(הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הגישו תובענה נגד המבקשים במרץ 96. בהחלטתו נשוא בקשת רשות הערעור החליט ביהמ"ש לא לדחות יותר את מועד ההוכחות של התביעה והורה על פיצול הדיון לשני שלבים כשבשלב הראשון יוכיחו התובעים את רשלנות הנתבעים ואת אחריותם לנזק. לטענת המבקשים מוקדם עדיין לקבוע את התיק לשמיעת הוכחות, באשר המשיבים לא השיבו כדבעי על שאלונים ולא קיימו את צווי בית המשפט בדבר מתן תשובות לשאלונים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בתיק נשוא הערעור התקיימו ישיבות מקדמיות אחדות. השופטים שטיפלו בתיק חשו מורת רוח מהבקשות שהוגשו ושהדיון בהן התמשך. ביהמ"ש החליט כי יש לשים קץ להתדיינויות הטרומיות. המשיבים מסרו, ככל הנראה, תשובות, אלא שאלה לא הניחו את דעת המבקשים שביקשו לקבל תצהיר מכל אחד ואחד מהתובעים. ספק אם יש צורך בתצהירים של כל אחד ואחד מן המשיבים לעניין האחריות. מאחר והנזק יתברר בשלב שני, מובן שאז יהיה על כל אחד ואחד להוכיח את נזקו ויתכן ויהיה אז מקום להגיש בקשה לשאלונים, גילוי מסמכים וכיו"ב. על הערכאה הראשונה לדאוג לכך שההליכים הטרומיים לא ינוצלו לרעה ולא יהיו לרועץ ולמכשלה בדרכו של בירור המשפט במהירות, ביעילות ומבלי לקפח איש מבעלי הדין.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 4.11.99).
רע"א 384/99 - מועש בע"מ נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה טבריה
*תשלום היטל השבחה לעיריה בעקבות שינוי תוכנית מתאר ארצית(מחוזי נצרת - ע.א. 262/98 - הבקשה נדחתה).
א. למבקשת חלקת מקרקעין בטבריה. הוראות הנוגעות לחלקה זו כלולות בתכנית מפורטת לפי חוק התכנון והבניה. התכנית פורסמה באוגוסט 87 ועל פיה היו המקרקעין מסווגים כמקרקעין למלאכה ולתעשיה זעירה. בדצמבר 96 אישרה הממשלה תכנית מתאר ארצית לתחנות תדלוק בה נאמר כי "מקום שבתכנית מקומית ייעדו מקרקעין לתעשיה... יהיו גם תחנות דלק במשמע...". בעקבות שינוי תכנית המתאר הארצית, הגישה המבקשת בקשה להיתר בנייה של תחנת תדלוק על המקרקעין שבבעלותה. הוועדה המקומית אישרה את הבקשה והוצא למבקשת היתר בניה, ודרישה לתשלום היטל השבחה. המבקשת השיגה על החיוב ועל גובה השומה. שמאי מכריע קבע כי אין עילה חוקית לחייב את המבקשת בהיטל השבחה וערעור שהוגש על כך לבימ"ש השלום נדחה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וחייב את המבקשת בתשלום היטל השבחה. בבקשתה אומרת המבקשת
כי היטל השבחה חל רק על השבחה שבאה עקב אישור תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת, ואין הוא חל מקום בו ההשבחה באה עקב אישורה של תכנית מתאר ארצית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. החבות בהיטל השבחה, להבדיל ממועד תשלום ההיטל, נוצרת כאשר חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת וזאת כתוצאה מאישור תכנית, מתן הקלה, או התרת שימוש חורג. בענייננו, קודם לשינוי תכנית המתאר הארצית לא נכלל היעוד המאפשר הקמת תחנות דלק בתכנית המתאר המקומית, כך שאלמלא השינויים שהכניסה תכנית המתאר הארצית לא היה ניתן לאשר את הקמת התחנה. ההיתר ניתן בעקבות השינוי שהוכנס בתכנית המקומית ע"י תכנית המתאר הארצית ועקב אותו שינוי. שוויים של המקרקעין עלה מחמת הרחבת זכויות הניצול במקרקעין "או בדרך אחרת" כאמור בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. כבר נפסק, כי מי שמקרקעיו הושבחו מתכנית שהסירה מחסום נורמטיבי ואיפשרה קבלת היתרי בניה חייב בהיטל השבחה. מכל מקום, במקרה שלפנינו, משניתן בפועל היתר בנייה ע"י הוועדה המקומית, ומשמצאה כי ההיתר הוא בהתאם להוראות תכנית מפורטת, אין להתערב בתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד עמיס מס למבקשת, עו"ד שאול כוחן למשיבה. 19.10.99).
ע.פ. 4872/98 - יניב ברונשטיין נגד מדינת ישראל
*זיכוי מהרשעה בהחזקת סמים(הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בהחזקת קוקאין ונדון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ההרשעה התבססה כולה על ראיות נסיבתיות. המערער שהה מספר שנים בברזיל ובשל עבירה שביצע בברזיל בשנת 96 נידון למאסר. עם סיום מאסרו גורש מברזיל לישראל. מיום שובו לישראל התגורר המערער בבית סבתו (אם אביו של המערער, ישישה כבת 90) ברמת גן. באותה דירה התגוררה גם אמו של המערער. באחד הימים הגיעה לארץ חבילת דואר על שמה וכתובתה של הסבתא. החבילה נשלחה מהעיר בה התגורר בעבר המערער ושם השולח שצויין הוא בלתי מוכר. התברר כי החבילה הכילה קוקאין שהוסתר בתוך בובת "דובי". שוטר מוסווה, לבוש כשליח של רשות הדואר, הביא את החבילה לבית הסבתא, המערער פתח את הדלת ונטל את החבילה. מלבדו לא היה איש בבית. כ-10 דקות לאחר מכן פרצה המשטרה לדירה. החבילה נמצאה סגורה, כפי שהיתה, כשהיא מונחת על הארון בחדרו של המערער. על יסוד העובדה שהמערער המשיך להתגורר בבית סבתו למרות שיכול היה להתגורר בדירה אחרת שעמדה ריקה, העובדה שהוא התקשר פעמים רבות לחבר שיחד איתו ישב בבית סוהר וכיוצא באלה נסיבות, הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שיש להרשיע את המערער. ביהמ"ש לא קיבל כאפשרות כי אביו של המערער, שהתגורר אף הוא בברזיל, הוא ששלח את החבילה. הערעור נתקבל.ב. ביהמ"ש העליון מצא כי הראיות הנסיבתיות אין בהן כשלעצמן כדי להצביע על המערער דווקא כעל האשם בפרשה הנדונה. ביהמ"ש המחוזי הסיק מסקנות מרשיעות מכמה עובדות אשר לעצמן, ובהיעדר ראייה לכאן ולכאן, יכלו להתפרש גם באופן המתיישב עם חפותו של המערער ולא רק עם אשמתו. אכן, קיימות עובדות כדי להחשיד את המערער, אך חשד בלבד, ויהא החשד הכבד ביותר, אינו מספיק כדי הרשעה.
(בפני: השופטים: מצא, קדמי, זועבי. החלטה - השופט מצא. עוה"ד מנחם רובינשטיין ושחר מנדלמן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 14.10.99).
ע.א. 3780/94 - פלוני ואח' נגד פלונית
*שינוי חזית" המצדיק דיון בטענות חדשות. *תביעת סעד כספי בבימ"ש מחוזי כאשר הסכומים הם בסמכות בימ"ש שלום אך התביעה העיקרית היתה במקרקעין. *היעדר הוכחה על מתנה מאם לבנה כאשר אשת הבן תובעת זכויות במתנה מכח שיתוף נכסים בין בני זוג(מחוזי חיפה - ה.פ. 314/92 - ערעור וערעור נגדי -הערעורים נדחו).
א. המערער (להלן: הבעל) והמשיבה (להלן: האשה) נישאו בנובמבר 73 ובמהלך נישואיהם נולדו להם 4 בנות. בני הזוג התגוררו בדירה ביקנעם (להלן: הדירה) שהיא בבעלות הקרן הקיימת לישראל והוחכרה לאביו של הבעל (להלן: המנוח). אחרי פטירת המנוח בשנת 63 ניתן צו ירושה שלפיו יורשיו הם אשתו (המערערת 2 - להלן: האם) וכן הבעל וארבעה ילדים נוספים של המנוח ושל האם. רישום זכויות החכירה בדירה לא שונה על פי צו הירושה וזכויות אלה רשומות על שמו של המנוח עד היום. ערב נישואי הבעל והאשה היתה הדירה בת חדר אחד בשטח של כ-33 מ"ר. בשנת 74 שופצה הדירה ושטחה הורחב ל-110 מ"ר. על פי הערכת שמאי שמינה ביהמ"ש המחוזי שווי הדירה כולה בפברואר 93 היה 95,000 דולר ושווי תוספת הבניה והשיפוצים עמד על 100,000 ש"ח. בשנת 92 הגישה האשה תובענה נגד האם והבעל בהמרצת פתיחה. בכותרתה של ההמרצה הוגדר הסעד כ"פס"ד הצהרתי, צו עשה וצו אל תעשה". ביהמ"ש נתבקש לתת צו הצהרתי "לפיו המבקשת הינה בעלת הזכויות בדירה... היא זכאית למחצית הזכויות בדירה... לחילופין להעריך את שווי הדירה וליתן לה מחצית משוויה". בהגדרת "הדירה" נכללה גם "כל תכולתה".
ב. בביהמ"ש המחוזי טענה האשה כי האם העבירה את הזכויות שהיו לה בדירה במתנה לבעל וכי היא, האשה, זכאית לקבל מחצית מזכויות אלה מכח הלכת השיתוף בין בני זוג. לחילופין טענה כי היא בת רשות בדירה ומאחר שהשקיעה השקעות בדירה אין לבטל את הרשות מבלי שתזכה להחזר הוצאותיה. לעומתה טענו הנתבעים שהאשה לא הוכיחה כי האם העבירה את הזכויות בדירה לבעל ואין האשה יכולה לזכות בזכויות הדירה מכח הלכת השיתוף נגד האם. עוד טענו כי האם מימנה את עבודות השיפוצים, כי בהמרצת הפתיחה לא נתבע הסעד של פיצוי עבור ההשקעות בדירה ומכל מקום אין שווי ההשקעות בתחום סמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי. הבעל לא השתתף בדיונים שכן הוכרז כפסול דין ומונה לו אפוטרופוס.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ראיות לכך שהזכויות בדירה הועברו במתנה לבעל כך שאין האשה יכולה לטעון למחצית זכות החכירה בדירה או לזכות קניינית אחרת בדירה. עוד קבע כי עבודות השיפוצים מומנו ברובן ע"י הבעל והאשה יחד ומאחר שהם חיו פחות או יותר בשלום בעת שנעשו ההשקעות בדירה הרי נעשו ההשקעות בחלקים שווים והאשה זכאית להחזר מחצית ההוצאות להרחבת הדירה. לפיכך חייב את האם והבעל לשלם לאשה מחצית שווי ההשקעות, סכום של 50,000 ש"ח. הערעורים נדחו.
ד. טענתם הראשונה של הנתבעים היא כי הסעד של השבת שווי ההשקעות בדירה לא נתבע ע"י האשה אך לעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי כי "מרובה - קרי, מחצית שווי הדירה בשלמותה - מכיל גם את המועט, קרי ערך השקעותיה בדירה". על כן ברור כי בתביעה למחצית שווי הדירה היתה גלומה ממילא גם התביעה להשבת שוויין של ההשקעות שהן פחותות משווי מחצית הדירה.
ה. יתר על כן, טענה זו דינה להידחות גם מחמת שינוי חזית שהיה בעניין זה. בדיון בביהמ"ש המחוזי הסכימו בעלי הדין כי ימונה שמאי ש"יעריך את ערך התוספת שנעשתה בדירה... והשיפוצים...". מינוי השמאי לצורך זה הוא ביטוי גלוי ומפורש של הסכמה כי מאותו שלב של הדיון ואילך יהיה עניין שווי ההשקעות נושא שבמחלוקת בדיון, אף על פי שלא הוזכר בהמרצת הפתיחה במילים מפורשות. גם את השגות הנתבעים נגד חיוב הבעל לשלם לאשה את מחצית שווי המטלטלין שבדירה, בנימוק שהאשה לא
תבעה זאת, יש לדחות. האשה כללה בהגדרת "הדירה" בפתיחתה של המרצת הפתיחה גם את "כל תכולתה" ולפיכך יכול היה ביהמ"ש לדון גם בעניין התכולה.
ו. טענה אחרת בפי הנתבעים היתה כי את הסעדים הכספיים היה על האשה לתבוע בבימ"ש השלום, שכן הסכומים שנתבעו הם בסמכות בימ"ש השלום. גם טענה זו אין לקבל. הסעד העיקרי שתבעה האשה היה הצהרה שהיא בעלת מחצית הזכויות בדירה. סעד זה הוא בגדר "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" כאמור בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, לכן היה בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. במהלך הדיון השתנה הסעד שנתבע ואם רצו הנתבעים לטעון, באותו שלב, כי הסעד הכספי שתבעה האשה הוא, לפי סכומו, בסמכות בימ"ש השלום, היה עליהם לטעון זאת במפורש. זהו מקרה שבו מדובר בנתונים עובדתיים של סמכות שביהמ"ש אינו דן בהם אם לא נטענו. כך שביהמ"ש המחוזי לא חרג מסמכותו העניינית בכך שפסק סעד כספי שאילו נתבע בפירוש מלכתחילה היה מקום לומר שאינו רשאי לתיתו.
ז. אשר לערעורה של האשה - לא עלה בידי האשה להוכיח כי האם העבירה את הזכות - בין אם מדובר בזכות קניינית ובין אם מדובר בזכות אובליגטורית - לבעל במתנה. זכות קניינית לא הוכח שקיבל משום שזכות החכירה בדירה לא נרשמה ע"ש הבעל. גם התחייבות האם לתת לו את זכותה במתנה לא הוכחה משום שאין מסמך בכתב בדבר ההתחייבות, כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין וסעיף 5(א) לחוק המתנה. אך אפילו היה מדובר בהעברה לבעל של זכות אובליגטורית של האם כלפי המינהל, היה על האשה להוכיח כי הזכות הועברה לבעל כדין וגם זאת לא עלה בידיה להוכיח.
ח. טענתה החילופית של האשה בערעורה היא שהיא זכאית - מכח הלכת השיתוף בנכסים של בני זוג - למחציתו של החלק ה-3/20 של הדירה שאותו ירש הבעל לפי צו הירושה. גם טענה זו יש לדחות. המנוח נפטר בשנת 63 וצו הירושה ניתן סמוך לאחר מכן, כ-10 שנים לפני שנישאו בני הזוג. כידוע, השאלה אם חלה חזקת השיתוף על נכסים שאחד מבני הזוג הביא עמו מלפני הנישואין שנויה במחלוקת, אך הכרעתה של מחלוקת זו אינה צריכה לענייננו. בביהמ"ש המחוזי טענה האשה כי ילדי המנוח ויתרו על זכויותיהם בדירה לטובת האם, שלאחר מכן העבירה את הזכויות לבעל. לעניין זה לא הבחינה האשה בין הבעל לבין אחיו ולא טענה שהבעל לא ויתר על חלקו. מדובר איפוא בטענה עובדתית חדשה שלא נטענה בביהמ"ש המחוזי ודינה להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, זועבי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד שלמה ארדמן למערערים, עו"ד יצחק עידן למשיבה. 19.10.99).
בש"פ 5335/99 - ישראל פרי נגד פקיד שומה ומשטרת ישראל
*החזקתה של המשטרה במסמכים שנתפסו על ידה מעבר ל - 6 חדשים (הבקשה נדחתה).
נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד לביצוע עבירות מרמה, עושק, גניבה בידי מורשה ועבירות נוספות. במהלך חיפוש בביתו ובמשרדו של המבקש נתפסו מסמכים רבים. בימ"ש השלום הורה מפעם לפעם על הארכת תקופת החזקת המסמכים התפוסים. במאי 99 הורה על הארכת תקופת החזקת המסמכים ב-180 יום. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההחלטה על הארכת תקופת החזקת חפצים, מעבר לתקופה של 6 חודשים, נתונה לבימ"ש השלום. ביהמ"ש האריך את התקופה ל-180 יום נוספים נוכח היקף החומר הנבדק ומורכבות החקירה וביהמ"ש המחוזי סבר אף הוא כי הארכת התקופה מוצדקת. הטענות שהעלה העורר אינן מעוררות שאלות המצדיקות דיון שלישי.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. קירש למבקש, עו"ד ש. דולן למשיבים. 8.11.99).