ע.א. 7019/97 - אליהו סופר נגד שושנה סופר
*תיקון הודעת ערעור ודחיית בקשה להגיש באיחור ערעור שכנגד(בקשה לתיקון הודעת ערעור - הבקשה נתקבלה; בקשת המשיבה להגיש ערעור שכנגד - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הגיש ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי שחייב אותו לשלם מזונות לבת הקטינה של הצדדים. בהודעת הערעור טוען המבקש הן נגד סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בעניין המזונות והן נגד גובה המזונות. לחילופין ביקש לבטל חיוביו ככל שהם מתייחסים לתשלום כפול עבור הוצאות טיפול שיניים של הבת. במאי 98 הגיש המבקש בקשה לתיקון הודעת הערעור ע"י הוספת פיסקה, הנוגעת לחיובו בתשלום עבור הוצאות טיפול השיניים של בתו. לטענתו יש בתיקון המבוקש כדי להבהיר את המחלוקת בין הצדדים. המשיבה אינה מתנגדת לתיקון המבוקש אך בתגובתה הודיעה כי לאחר תיקון כתב הערעור קמה לה הזכות להגיש ערעור שכנגד והיא מודיעה על כוונתה לעשות כן. הבקשה לתיקון הודעת הערעור נתקבלה והבקשה להגיש ערעור שכנגד נדחתה.
ב. אשר לתיקון הודעת הערעור - יש לבחון אם התיקון המבוקש אינו חורג ממסגרת העניינים שנפרסה בביהמ"ש קמא ואם אין בו משום עינוי דין לצדדים או לעיכוב בתהליך הטיפול בערעור. בענייננו התיקון נועד להבהיר בפני ביהמ"ש נימוק המפורש בכתב הערעור ואין בו משום הרחבת היריעה או חריגה ממסגרת העניינים שנפרשה בביהמ"ש המחוזי. על כן יש להתיר את תיקון הודעת הערעור.
ג. אשר לזכותה של המשיבה להגיש ערעור שכנגד - משיב רשאי להגיש ערעור שכנגד תוך 30 יום מיום שהומצא לו כתב הערעור. במקרה שלפנינו חלף מועד הגשת הערעור שכנגד כבר בינואר 98 והשאלה היא אם קמה למשיבה הזכות להגיש ערעור שכנגד בעקבות ההחלטה המתירה את תיקון הודעת הערעור. המשיבה מבססת את זכותה על תקנה 64 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת לאמור "הגיש בעל דין כתב טענות מתוקן, ישיב עליו בעל הדין שכנגד, או יתקן, בלי נטילת רשות, את כתב טענותיו הוא...". ברם, תקנה זו עניינה תיקון כתבי טענות ואילו הגשת ערעור מוסדרת בחלק אחר של תקנות סדר הדין האזרחי ולגביו נקבעו סדרי דין שונים מאלו הקבועים לעניין כתבי טענות. עצם הרשות לתקן הודעת ערעור אינה מצמיחה לצד שכנגד זכות להגיש ערעור שכנגד.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד שלום פוריס למערער, עו"ד שאול אהרון למשיבה. 17.10.99).
ע.פ. 5137/99 - אברהים ארשיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת שוחד והפרת אמונים ע"י יו"ר לשכת ההוצל"פ בצפון)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער כיהן כרשם בתי משפט השלום ויו"ר לשכת ההוצל"פ במחוז הצפון. בכמה וכמה מקרים, במהלך השנים 93-92, לקח המערער שוחד בעד פעולות הקשורות בתפקידו. במקרים אחרים עבר עבירות של הפרת אמונים ובמקרה אחד - עבירה של שיבוש מהלכי משפט. משנחשפו המעשים, עשה המערער פעולות של הדחה בחקירה ושידול להדחה בחקירה. במתן השוחד היו מעורבים מספר אנשים. אחד, בעל חברת גבייה, שייצג זוכים וחייבים בלשכת ההוצל"פ בצפת, קנה והעניק למערער מוצרים בני קיימא כגון מכשיר טלויזיה, מחשב ומדפסת, משחק טלויזיה, מכשיר טלפון אלחוטי, שירותי מחשב וכיוצא באלה. מאחר, חייב שהוגשו נגדו הליכים בלשכת ההוצל"פ, קיבל שוחד בכך שביקר במועדון באולינג של אותו חייב בקביעות פעמים אחדות בכל שבוע, הביא עימו את בנו והלה שיחק מבלי לשלם. כן קיבל "מתנות קטנות אחרות" מחייבים אחרים ואף יעץ לאנשים
כיצד להתחמק מתשלומים או לזכות בהטבות בהליכי הוצל"פ. על יסוד הודאתו בעובדות הורשע המערער בעבירות של קבלת שוחד, הפרת אמונים והדחה בחקירה ונגזרו לו שנתיים וחצי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. בלקיחת שוחד בידי עובד ציבור, בעד פעולות הקשורות במילוי תפקידו, יש - בכל הנסיבות - משום מעשה שחיתות חמור, הפוגע באשיות החברה ומקעקע את יסודות המשטר. יש שהתפקיד אותו ממלא עובד הציבור, דרגת האמון האישי הנדרש למילוי התפקיד, או גודל הסכנה לשלום הציבור הצפויה מן המעילה באמון על ידי עובד הציבור, משווים ללקיחת שוחד על ידו חומרה גדולה ומיוחדת. המערער, אמנם, לא מונה מעולם כשופט. אך בפועל מילא תפקיד שיפוטי, במסגרת מערכת בתי המשפט וההוצל"פ. ממלאי תפקידים כאלה נראים ומוחזקים בעיני הציבור כנציגיה הנאמנים של הרשות השופטת. מיקח שוחד בידי ממלא תפקיד כזה, מכתים את המערכת שבשמה הוא פועל, מוציא את דיבתה רעה ופוגע פגיעה קשה ומרה באמונו של הציבור בחוסנה המוסרי; ובכך אף פוגע ביכולתה המוסדית למלא את שליחותה. בחומרה גדולה ומיוחדת יש להתייחס גם לעבירות של הפרת אמונים, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה, כשהללו מבוצעות בידי ממלאי תפקידים שיפוטיים ומעין שיפוטיים.
ג. בטיעונו להקלת העונש העלה הסניגור את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער. הוא למעלה מבן 60, אב למשפחה גדולה שפרנסתה עליו, לפני שנים אחדות לקה בלבו ונזקק למספר צינתורים. אשתו של המערער חולת סרטן שעברה ניתוח כריתה של שתי השדיים ושל חלק מבלוטות הלימפה ואף מצבה מחייב השגחה ופיקוח רפואי סדיר. גם המערער ביקש רחמים על עצמו ועל אשתו. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את כל הנסיבות האמורות והטיל על המערער עונש מאוזן.
(בפני השופטים: מצא, זועבי, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד סולימאן סולימאן למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 14.10.99).
על"ע 4498/95 ואח' - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד דרור רוכברג(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו).
*מידת העונש בעבירות של אי מסירת דו"ח ללקוח על גביית כספים בהוצל"פ. *העברת כספים בניגוד לתנאי הנאמנות שלפיהם נמסרו לעוה"ד. *הוצאת המחאות ללא כיסוי. *האם אי כיבוד פס"ד המחייב עו"ד לשלם חוב פרטי מהווה עבירה אתיתא. באחד התיקים שנפתחו נגד המשיב הורשע המשיב באי מסירת דו"ח ללקוח על גבייה בהוצל"פ ובכך שבעת שייצג שני צדדים לעיסקת מכר עשה יד אחת עם המוכרים והעביר לידיהם את כספי התמורה שהופקדו בידיו הנאמנות בטרם הגיע המועד להעברתם וכן באי התייחסות לפניות הוועד המחוזי. בעניין זה גזר ביה"ד הארצי למשיב, לאחר שהחמיר בענשו, השעיה של שלשה חודשים. על פסק דין זה מערער הועד המחוזי בטענה שלאור חומרת העבירות יש להחמיר בעונש. בתיק אחר נתן עוה"ד המחאות שלא נפרעו במועדן וביה"ד ראה בכך אי שמירה על כבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת וגזר למשיב השעיה של שלשה חודשים בפועל. על כך מערער עוה"ד בטענה שהעונש חמור מדי. לדעת עוה"ד טעה ביה"ד בהתעלמו מן הקושי הכלכלי בו היה נתון ומן העובדה כי פרע את החוב בגינו ניתנו ההמחאות האמורות. בענין אחר לא עמד המשיב בתשלומי דמי שכירות עבור משרד ששכר יחד עם שותפתו, העניין הגיע לביהמ"ש והושג הסדר פשרה שקיבל תוקף של פס"ד. הוא לא שילם את דמי השכירות גם בעקבות הסדר פשרה שקיבל תוקף של פס"ד. הוא לא השיב גם לתביעות הוועד המחוזי. ביה"ד הארצי קבע כי ככלל יש באי כיבוד פס"ד סופי של ביהמ"ש המכוון אישית אל עוה"ד משום התנהגות בלתי הולמת, אך עם זאת מצא כי יש בנסיבות העניין, בהתחשב בקשיים הכלכליים שאליהם נקלע עוה"ד, כדי להוות נסיבות מיוחדות והחליט לזכות את עוה"ד מהעבירה של התנהגות בלתי הולמת והרשיעו רק בגין אי מתן תשובה לוועד המחוזי. על פס"ד
זה מערערים שני הצדדים. בפס"ד אחר אישר ביה"ד הארצי קביעת ביה"ד המחוזי כי עוה"ד לא העביר ללקוחו סכומים שגבה עבורו והפר בכך חובת נאמנות. בתיק זה הושעה המשיב לתשעה חודשים בפועל ותשעה חודשים על תנאי. הערעורים של שני הצדדים נדחו.
ב. ביהמ"ש העליון אינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטות בתי הדין המשמעתיים, בידיהם הופקדה השפיטה המשמעתית. לבתי הדין המשמעתיים שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו הם בוחרים להטיל במקרה פלוני, ומן הראוי שבתי הדין המשמעתיים הם אלה שיסללו את שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין. ביהמ"ש העליון אינו מתערב בשיקול דעת זה כאשר העונש שהוטל נופל בגדר מתחם הענישה הראויה. בענייננו אין המקרים מצדיקים התערבות ביהמ"ש העליון.
ג. המשיב מבקש להתערב בקביעה כי מתן המחאות ללא כיסוי, מהווה עבירה שיש בה כדי לפגום בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין. אכן, בדרך כלל יש להטיל עונשים חמורים על עו"ד המבצע עבירה זו בלא כל הסבר המתקבל על הדעת. בענייננו, לא זו בלבד שעוה"ד הורשע במתן המחאה ללא כיסוי, אלא אף התחמק מתשלום החוב במשך שלשה חודשים לאחר שנודע לו כי ההמחאה לא כובדה. אשר לערעורו של הוועד המחוזי על זיכויו של עוה"ד מן העבירה של התנהגות בלתי הולמת, בכך שלא שילם את החוב האזרחי בגין שכירת המשרד - עניין זה מעלה את השאלה אם אי כיבוד חוב פרטי, הנובע מפס"ד אזרחי, מהווה מעשה שאינו הולם את המקצוע של עריכת דין. בעבר נדרש ביה"ד הארצי לשאלה זו כאשר בעניין אחד נפסק כי ככלל, עו"ד שאינו מציית לפס"ד סופי של בימ"ש המכוון אליו אישית עובר עבירה של התנהגות שאינה הולמת ולעומת זאת במקרה אחר נאמר כי אין לראות באי פרעון של חוב פסוק עבירה של התנהגות בלתי הולמת מניה וביה. נראה כי בעניין זה אין לקבוע כלל גורף שכל אימת שנמנע עו"ד מכיבוד חיוב כספי שהוטל עליו בפס"ד אזרחי, יש משום התנהגות שאינה הולמת. יש לבחון בכל מקרה מה הן הסיבות בעטיין לא שולם החוב ואם יש באי כיבוד פסה"ד, בנסיבות העניין, כדי להצביע על חוסר הגינות וחריגה מכללי התנהגות מקובלים. בענייננו עמד ביה"ד הארצי על הקשיים הכלכליים שאליהם נקלע עוה"ד אשר, ככל הנראה, בעטיים לא פרע את חובו הפסוק ועל העובדה שפסה"ד ניתן נגד עורך הדין ושותפתו ועוה"ד סבר כי במערכת היחסים בינו לבין שותפתו היה עליה לשלם את כל סכום החוב. בנסיבות אלה אין להתערב במסקנה שאליה הגיע ביה"ד הארצי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עמוס ויצמן לוועד המחוזי, עו"ד גב' ריבה רוכברג למשיב. 26.10.99).
ע.א. 5757/97 - אליהו חברה לביטוח בע"מ וקרנית נגד זיאד עלי חמאדה ואח'
*מחפר זחלי שאין לו כשירות של משרד התחבורה אינו "רכב" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. *כאשר חברת ביטוח מוציאה פוליסת ביטוח חובה לפי החוק למחפר שאינו "רכב" היא מתחייבת מבחינה חוזית להחיל על הפוליסה את דיני ביטוח חובה לרכב(מחוזי חיפה - ת.א. 794/93 - הערעור נדחה).
א. המשיב עבד בחברת צמנטכל (להלן: החברה). באפריל 89 אירעה תאונה כאשר חלק שהיה קשור למנוף המותקן על מחפר זחלי נפל כשהמשיב עבד במקום והוא נפגע. כתוצאה מהתאונה קבע לו המוסד לביטוח לאומי נכות של %100 לצמיתות. המחפר הזחלי היה מבוטח בעת התאונה בפוליסת ביטוח חובה אצל המערערת. המשיב הגיש תביעה נגד המערערת וקרנית כשהתביעה הושתתה על החיוב לפצותו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לחילופין תבע את מנהל העבודה, את המעבידה, את המבטחת של המעבידה ואת המפעיל של המחפר. תביעתו נגד נתבעים אלה היתה בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין. בביהמ"ש המחוזי נדונה תחילה השאלה של קיום חבות המערערת וקרנית כלפי המשיב לפי חוק הפיצויים. בעת התרחשות התאונה טרם נכנס לתקפו חוק הפיצויים
לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8). בחינת תחולת חוק הפיצויים חייבת על כן להיעשות לפי ההגדרות של המונחים "תאונת דרכים" ו"רכב מנועי" במתכונתן לאחר חוק הפיצויים (תיקון מס' 4) אך לפני תיקון מספר 8.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המחפר נשוא הדיון עונה להגדרת המונח "רכב" והשימוש שנעשה בו נכנס לגדר ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי". כיוון שכך פסק כי התאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. בנוסף קבע כי המערערת מושתקת מלהתכחש לחבותה על פי הפוליסה שהוצאה על ידה כאשר היא הוציאה פוליסה לפי חוק הפיצויים. כמו כן קבע שאף אם לא היו מתקיימים יסודות טענת ההשתק במקרה דנן, ניתן היה להגיע לתוצאה זהה ע"י יישום חובת תום הלב. כמו כן, ניתן להשתית את חובתה של המערערת לפצות את המשיב על חוזה הביטוח שכרתה עם בעלת המחפר. על יסוד אלה חייב ביהמ"ש את נהג הרכב, בעלת הרכב והמערערת לפצות את המשיב ודחה את התביעה נגד יתר הנתבעים. הערעור נדחה אם כי נקבע שהרכב אינו רכב כהגדרתו בחוק.
ג. באשר לשאלה אם מדובר ב"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים - ייעודו של המחפר הוא ביצוע עבודות עפר כגון העמסת והרמת חול. מדובר במחפר בעל מנוע הנוסע על שרשרת זחלים. למחפר אין אישור של משרד התחבורה לנוע על הכביש והוא מועבר מאתר לאתר באמצעות משאית או גורר אחר. אין מחלוקת כי המחפר אינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "רכב", היינו, רכב הנע בכח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית. המחלוקת נסובה סביב השאלה האם המחפר נכלל באחד ממצבי הריבוי של הגדרת "רכב מנועי". לטענת המשיבים המחפר נכנס לגדר התיבה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מיכני בכביש" או המונח "טרקטור". טענה זו של המשיבים יש לדחות. כפי שנפסק לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון המונח "כשירות" שבחוק יש לפרשו לפי מבחן הכשירות הנורמטיבית. למחפר אין כשירות כללית לנוע על הכביש על פי דיני התעבורה והוא מובל ממקום למקום באמצעות כלי רכב אחר. העובדה שלעיתים ניתן לו היתר חריג לעלות על אספלט אינה משנה את אופיו של המחפר. אין גם להגדיר את המחפר הנדון כ"טרקטור". הוא לא הוגדר כ"טרקטור" ברשיון שלו וגם אינו עונה על המונח טרקטור במילון.
ד. נותרה חבות המערערת מכח ההתקשרות בפוליסת הביטוח. המחפר בוטח, כאמור, בפוליסת ביטוח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי. פוליסת הביטוח מהווה חוזה בין הצדדים. אכן, ההגדרות הנקבעות בחוזה ע"י הצדדים אינן מחייבות את ביהמ"ש בבואו לפרש חוק, והוצאת הפוליסה לביטוח המחפר אינה יכולה לשמש ראיה שהמחפר הוא "רכב מנועי" כמובנו בחוק הפיצויים. אך אין בכך כדי לפגוע ביכולתם של צדדים להסכם לאמץ, באופן רצוני, ביחסים ביניהם, את מתכונת הכיסוי הביטוחי המצוי בפקודת הביטוח, תוך הנחה כי הרכב המבוטח הוא רכב מנועי כמשמעותו בפקודה זו ובחוק הפיצויים. הוצאת הפוליסה עשוייה ללמד, כי ביחסים בין הצדדים נחשב הכלי המבוטח ל"רכב מנועי" אשר חוק הפיצויים חל עליו, גם אם אין הוא עומד באמות המידה הנדרשות לפי החוק.
ה. בענייננו הוציאה המערערת את הפוליסה אשר על גבה כתוב במפורש כי מדובר בתעודה ובפוליסת ביטוח לפי פקודת הביטוח. השאלה היא מה הוסכם בין הצדדים לגבי מצב בו יסתבר שאין הכלי המבוטח עונה על הגדרת "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים. המערערת טוענת כי הפוליסה הוצאה בתנאי שבימ"ש יכיר ברכב לפי חוק הפיצויים ואולם מדובר כאן בתנאי בעל השפעה מיוחדת על ההסכם שבכוחו לרוקן מתוכנה את הפוליסה נשוא הדיון. שיקולי מדיניות תומכים בדעה כי בנסיבות אלה
ראוי שהתנאים המשפיעים על עצם תוקפו של החוזה יבוטאו בו במפורש. צד המבקש לטעון כי תנאי כאמור הוסכם בין הצדדים למרות שלא ניתן לו ביטוי בכתובים יאלץ לספק לכך הסבר משכנע והמערערת לא עמדה בכך. היוצא מן האמור כי ההתקשרות בפוליסת הביטוח מצביעה על כך שהצדדים הסכימו לראות במחפר רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים ולהחיל עליו את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים כאילו היה רכב מנועי במובן חוק הפיצויים.
ו. לו היתה התביעה של המבוטח עצמו שנפגע בעת נהיגתו ברכב, או תביעה של נהג הרכב אשר נהג בו ברשות הבעלים - היה בפוליסה כיסוי מפורש לתביעה לפיצויים במקרה של תאונה לאחד מאלה. אולם בענייננו התביעה היא של צד שלישי. המפתח לקביעת מעמדו של המשיב ביחס לפוליסת הביטוח טמון בשאלה האם הפוליסה נשוא הדיון מהווה חוזה לטובת צד שלישי. סיווג חוזה כחוזה לטובת צד שלישי מותנה בכוונת הצדדים לחוזה ליצור זכות לטובתו וכן להקנות לו זכות לדרוש את קיום החיוב. כוונה זו אינה בהכרח משתמעת מחוזי ביטוח אחריות. השאלה היא אם כן האם מהפוליסה נשוא הדיון משתמעת הכוונה להקנות לנפגע זכות לאכוף את החיוב הכלול בהסכם ועל כך יש להשיב בחיוב. הצדדים לפוליסה החילו על ההתקשרות את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים ומכאן ניתן להסיק שהתכוונו להעניק לנפגעים בתאונות הקשורות לכלי המבוטח אותה עילת תביעה המוקנית להם מכח חוק הפיצויים.
ז. באשר לקביעה שהמערערת מנועה מלהעלות טענות שאין מדובר בתאונת דרכים - השאלה אם צד שלישי יכול להעלות טענת מניעות או השתק לא הוכרעה ואין צורך לקבוע מסמרות בענייננו בנושא זה.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור, הוסיפה הערה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יוסף מלמן למערערות, עוה"ד א. אמסלם, יצחק שפרבר ורן פינגרר למשיבים השונים. 18.11.99).
ע.פ. 2776/98 - מוג'יר אלדין מרוואן קוטינה נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לחזור בערעור מהודאה בעבירות התעללות ותקיפה של הנאשם באשתו וילדיו. *חומרת העונש(הערעור נדחה).
א. במסגרת הסדר טיעון הורשע המערער במערכת של מעשים שהיוו התעללות בקטין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בהזדמנויות שונות, וכל אלה באשתו ובילדיו. במסגרת הסדר הטיעון נמחקו מכתב האישום שלשה מתוך שמונה אישומים. המערער נדון ל-7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור סב סביב טענה שלפיה לא שותף המערער בעיסקת הטיעון שאליה הגיע סניגורו ולא היה מודע לכל ההליך המשפטי שהתנהל נגדו ועל כן יש לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. כמו כן טוען הסניגור כי צריך היה להעביר את המערער להסתכלות לפני שמיעת כל טענה אחרת ולפני שביהמ"ש איפשר את עיסקת הטיעון. הערעור הוא גם על חומרת העונש. הערעור נדחה.
ב. אשר לבקשה לחזור מן ההודאה - המערער היה מיוצג ע"י עו"ד, שאינו עוה"ד בערעור. אותו עו"ד יודע את שפתו של המערער ובישיבה בה הובאה לידיעת ביהמ"ש עיסקת הטיעון היה נוכח גם מתורגמן מטעם ביהמ"ש. הכרעת הדין ניתנה בדצמבר 97 ובפברואר נתקיימה ישיבה לעניין גזר הדין. המערער לא העלה כל טענה נגד עיסקת הטיעון. גם בעת מתן גזה"ד לא העלה המערער טענה בעניין הסדר הטיעון. הטענה הועלתה רק לאחר שהמערער נוכח בעונש שהוטל עליו. בהתחשב בכל האמור יש לדחות את הבקשה לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו.
ג. אשר לעונש - בגזר הדין מתוארת תמונה טראגית וקשה של התעללות המערער בבניו הפעוטים ובאשתו, שנמשכה תקופה ארוכה ושגרמה להם חבלות של ממש. המעשים אכזריים ומסכנים את גופם, נפשם וחייהם של הילדים הקטינים. בתסקירי המבחן צויין כי המערער מהווה סיכון לבני משפחתו ויש להרחיקו מהם. תקיפת פעוטות חסרי ישע היא מן החמורות והאכזריות שבהתנהגות אנוש, מה עוד שפעוטות אלה הם ילדיו של התוקף הפוגע בהם חזור ופגוע ללא עוול בכפם. עונש של 7 שנות מאסר בפועל איננו חמור כלל ועיקר. התופעה של אלימות במשפחה פשתה במקומותינו ועל החברה להוקיע ולהביע סלידתה בכל דרך מתופעה זו שיש לעקור מן השורש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. עוה"ד מוגרבי, זועבי וגאנם למערער, עו"ד פטר אריה למשיבה. 26.10.99).
בש"פ 6917/99 - מדינת ישראל נגד אידה (אסתר) מירוב
*דחיית בקשה להארכה שלישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירת רצח(בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נדחתה).
א. המשיבה עומדת לדין באשמת רצח. לפי המתואר סברה המשיבה כי גיסתה, אשת אחיה, אינה מטפלת כראוי בילדיה - הם ילדי אחיה - ולפיכך תקפה את גיסתה בסכין וקיפחה את חייה ב-55 דקירות. ביהמ"ש הורה על מעצר המשיבה עד תום ההליכים ומשחלפו 9 חודשים הורה ביהמ"ש העליון, בהסכמת הסניגור, על הארכת המעצר ב-90 ימים. גם 90 ימים אלה חלפו-עברו ולבקשת המדינה הורה ביהמ"ש העליון על הארכת המעצר ב-90 ימים נוספים. עתה מתבקשת הארכה נוספת של 90 יום והבקשה נדחתה.
ב. בהחלטה להאריך בשנית את מעצרה של המשיבה, אמר שופט ביהמ"ש העליון כי המשפט מתנהל בעצלתיים, כי ימי השיפוט אינם מנוצלים וכי אי אפשר לשער מראש מתי יסתיים המשפט. ביהמ"ש הבהיר כי העומס המוטל על שכמם של בתי המשפט המחוזיים הוא מהמפורסמות והמעשה המיוחס למשיבה הוא כה חמור שאין להעניש את הציבור ולסכן אותו ע"י שחרורה. "אולם, בסופו של דבר, יגיע המועד שאי אפשר יהיה יותר להאריך את המעצר חרף השיקול שאמרתי...". במהלך הארכה אחרונה זו לא נשמע המשפט אלא ב-4 ישיבות בלבד. השאלה היא אם טרם הגיע הזמן שבו "אי אפשר... יותר להאריך את המעצר", והתשובה היא ששעה זו כבר הגיעה. המשך המשפט קבוע ל-4 מועדים בלבד וספק אם מועדים אלה יהיה די בהם להביא לסיום המשפט. בשל משקלם המצטבר של שני גורמים יש להורות על שחרור המשיבה ממעצרה: האחד - משפטה של המשיבה נמשך והלך עד עתה למעלה מן המידה הראוייה ובמרחק רב מן המידה הראוייה; והשני - כי המשיבה אמנם עומדת לדין באשמת רצח אך קשה להתעלם מכך שמעשה הרצח היה בנסיבות מיוחדות במינן ועל רקע מיוחד במינו. לפיכך יוארך המעצר עד להחלטה אחרת והסניגור יציע לביהמ"ש חלופת מעצר ואם תראה חלופת מעצר זו ראוייה כי אז תשוחרר המשיבה ממעצרה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד ישראל קליין למשיבה. 1.11.99).
בש"פ 7529/99 - אילן בן עמי נגד מס ערך מוסף - מחלקת תביעות
*הנסיבות שבהן ניתן להורות על עיכוב יציאה מהארץ(הערר נתקבל בחלקו).
א. העורר נחשד בביצוע עבירות מע"מ שונות ובפברואר 99 הורה בימ"ש השלום בירושלים על מעצרו ל-5 ימים בעילה של חשש לשיבוש הליכי משפט. לאחר מכן ביקשה המדינה
לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מגבילים כדי להבטיח את התייצבותו לחקירה ולכל הליך אחר שיידרש. ביהמ"ש נעתר לבקשה ושיחרר את המשיב ממעצר בתנאים מסויימים ובכללם צו עיכוב יציאה מן הארץ למשך 180 יום. בתום תקופה זו ביקשה המדינה הארכת תוקף צו עיכוב היציאה מן הארץ והערבויות השונות שהושתו על המשיב ובימ"ש השלום נעתר לבקשת המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של המבקש. טענתו של המבקש היא כי לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) מוסמך בימ"ש לצוות על מעצרו של אדם לפני הגשת כתב אישום, אם שוכנע כי "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי מעצרו יביא... להתחמקות מהליכי שפיטה...". טענת הסניגור היא כי אין לתביעה עילה למעצרו של המשיב, שכן לא נתקיים יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא להתחמקות מחקירה או מהליכי שפיטה ומשלא נתקיימה עילת מעצר, ממילא אין להשית על העורר תנאים לשחרורו בערובה. הערר נתקבל בחלקו.
ב. השאלה היא האם "נסיבות העניין" לרבות "מהותה של העבירה שבה הואשם" המשיב עשויות ללמד על קיומו של חשש להתחמקות מחקירה או מהליכי שפיטה. לעניין זה הצביע ב"כ המדינה על נסיבות אחדות המצדיקות את החלטת ביהמ"ש קמא וביניהן הסכום הגבוה מאוד שהעורר לא שילם לרשויות המס, העובדה כי בפרשיה קודמת משנת 93 התחייב העורר לשלם חוב בתשלומים ובתחילת הפרשיה הנוכחית הפסיק את התשלומים שהתחייב לשלם, העובדה שאם יורשע בדינו תבקש המדינה לשולחו למאסר וכי יש לו "בסיס" בחו"ל בהיות אשתו צרפתיה והוריה גרים דרך קבע בחו"ל. ההחלטה לעצור אדם או לשחררו בערובה וכן קביעת תנאים לשחרור בערובה, כל אחת מהחלטות אלו הינה תוצר של שיקלול גורמים ואינטרסים המושכים לצדדים. מן העבר האחד עוצמתה של העילה למעצר ומן העבר האחר משך הזמן שעבר מאז נתקיימה ונתייצבה העילה ועד ליום הדיון. הימשכות ההליך מביאה להגברת כוחו של גורם הזמן לטובתו של חשוד ובה במידה נחלשת עוצמתם של עילת המעצר או של תנאים מכבידים לשחרור ממעצר. בענייננו, הארכת תנאי שחרור בערובה ב-180 יום מהווה תקופה ארוכה מדי. גם ב"כ המדינה היה ער לכך והודיע כי המדינה אינה עומדת עוד על 180 ימים ומסתפקת ב-45 יום בלבד. לפיכך יידחה הערר בכפוף לכך שבמקום 180 הימים יבואו 45 ימים בלבד.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מאיר אלזם לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 3.11.99).
בש"פ 7683/99 - רומן חנניב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ו-2 אחרים (אזיז וולרי) הואשמו בעבירות של סחיטה באיומים. לפי הנטען בכתב האישום פנה ולרי לאזיז ולעורר על מנת שיגבו עבורו מהמתלוננים החזר כספי שלטענתו הגיע לו מהם. למטרה זאת נפגש אזיז עם המתלוננים והשמיע באוזניהם דברי אזהרה ואיומים וכן התקשר אתם פעמים רבות באמצעות הטלפון. בפגישה השתתף גם העורר, שהוסיף דברי אזהרה מצידו. מאוחר יותר נפגש העורר עם המתלוננים וכן התקשר אתם באמצעות הטלפון. גם במהלך מגעים אלה השמיע העורר דברים שמהם השתמע כי יבולע להם אם לא ישלמו. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר ואת אזיז עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר. בערר טוען הסניגור כי מדובר בויכוח לגיטימי על חוב וכי העורר הצטרף לפגישה בין אזיז לבין המתלוננים לפי הזמנתו של אזיז, הוא לא השתתף בשיחה אלא "רק בא וישב", בשום שלב לא איים על המתלוננים אלא ניסה להשפיע עליהם לפתור את הבעיה. הערר נדחה.
ב. פנים רבות לעבירה של סחיטה באיומים, שהוגדרה בסעיף 428 לחוק העונשין. האיום אינו חייב להיות גלוי ומפורש ואינו חייב להיות איום בפגיעה פיזית ישירה בגוף, או פגיעה ישירה אחרת במאויים. יכול שהאיום יהיה בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות, יהיה מוסווה בדברים תמימים, או בדברי חלקות ונועם - שאין להם, לכאורה, משמעות מאיימת. לטענתו של העורר הצטרף לפגישה של אזיז עם המתלוננים לפי הזמנת אזיז. לא קדמה לפגישה זו היכרות קודמת של העורר והמתלוננים ונראה שצירופו לפגישה לא היה תמים ומקרי. לפי הראיות דרש אזיז מהמתלוננים לשלם לולרי והציג את העורר כאחראי על הפעילות העבריינית בנתניה. גם העורר אמר למתלוננים שעליהם לשלם לולרי. לכך יש להוסיף כי לעורר הרשעה קודמת בעבירה של הריגה שבגינה נדון ל-5 שנות מאסר והעיון בפרוטוקול הדיון שם מראה כי המעשה נבע מ"סכסוך בין מישהו אחר על משהו של כסף... לא שלו [של העורר] אלא של מישהו אחר...". המקרה דנא איננו, איפוא, הפעם הראשונה שבה מנסה העורר לסייע לאחרים "לפתור" מחלוקות כספיות בדרכים פסולות. בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, אע"פ שהמחוקק לא מנה אותה בין העבירות שחזקה כי מתקיימת לגביהן עילת המסוכנות. בענייננו עולה המסוכנות לא רק מן העבירה ומנסיבותיה אלא גם מתוך נסיבותיו האישיות של העורר כאמור.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אמיר ציון לעורר, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 14.11.99).
ע.א. 8789/96 - מריאנה פולק נגד סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק)
*תוקף העברת בעלות בדירה של הבעל לאשתו לענין תביעה כספית נגד הבעל שלא לפי פקודת פשיטת הרגל. *חובת תום לב של חייב כלפי נושיו(מחוזי חיפה - המרצה 564/92 - הערעור נתקבל).
א. המשיבה היא חברה ציבורית שגייסה בשנת 83 הון מהציבור לעריכת חיפושי נפט. ביום 10.4.86 ציווה ביהמ"ש המחוזי לפרק את המשיבה. מר אדם פולק (להלן: פולק) כיהן כיו"ר משותף של דירקטוריון המשיבה והיה בעל המניות העיקרי בה. במסגרת הליכי הפירוק הגישה המשיבה תביעה נגד פולק בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בעילות שכללו, בין היתר, מרמה, הפרת חובת אמונים והפרת חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד. במאי 92 נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד, בהיעדר הגנה, שחייב את פולק לשלם למשיבה סכום השווה לכ-8.45 מליון דולר. המערערת, אשתו של פולק, רשומה כבעלים של דירה בחיפה שנרכשה ע"י המערערת ופולק בשנת 78 ונרשמה על שם שניהם. במאי 89 העביר פולק את מחצית הבעלות שלו בדירה למערערת ללא תמורה וזו נרשמה על שמה. ביולי 92 הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בחיפה תובענה נגד המערערת ופולק בה ביקשה להצהיר כי מחצית הבעלות בדירה היא של פולק וכן לצוות לעקל אותה מחצית של הדירה לטובתה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתובענה והצהיר כי פולק הוא הבעלים של מחצית הדירה. הערעור נתקבל.
ב. באשר לתוקף פעולת העברת מחצית הבעלות בדירה למערערת - ביהמ"ש המחוזי קבע כי "דין פעולות ההעברה והרישום דנן הוא כדין חוזה אשר נכרת על מנת להגשים תכלית לא כשרה" ומטעם זה אין לו תוקף. ביהמ"ש לא סמך את מסקנתו על סעיף 30 לחוק החוזים, אך המשיבה טוענת כי עילת הבטלות מעוגנת בהוראת סעיף זה כי "חוזה שכריתתו, תוכנו ומטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים... בטל". המשיבה טוענת כי חוזה העברת הזכויות למערערת הוא בלתי חוקי משום שהעברת נכס ע"י חייב מתוך כוונה להונות נושה היא עבירה פלילית לפי סעיף 439 לחוק העונשין. טענה זו אין לקבלה. אין בפסה"ד אמירה מפורשת לפיה הוכחה אחת מעילות הבטלות שבסעיף 30 לחוק החוזים. כמו כן, אפילו נראה את דברי השופט שהחוזה נכרת "לתכלית לא
כשרה" כאילו כוונתו לומר "למטרה בלתי חוקית" הרי שעילה זו לא הוכחה. על שכמו של בעל דין הבא לטעון טענת אי חוקיות מוטל נטל מוגבר של הוכחה. בענייננו לא העלתה המשיבה את טענת אי החוקיות בכתבי טענותיה או בסיכומיה ודי בכך כדי לדחותה. אולם, גם מקביעות ביהמ"ש המחוזי לא עולה כי המשיבה הוכיחה, במידה המוגברת הנדרשת, או במידה כלשהי, שהעברת הזכויות בדירה למערערת היתה בלתי חוקית מטעם כלשהו. גם לא הובאה ראיה כלשהי כדי להוכיח שההעברה באה, כלשון סעיף 439 לחוק העונשין "בכוונה להונות נושה מנושיו".
ג. ביסוד מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי עמדה, ככל הנראה, הנחה - או "מעין חזקה" - שהעברת בעלות בדירה בין בני זוג נשואים שלא נפרדו, היא "לתכלית לא כשרה" אלא אם כן מוכיחים בני הזוג שנעשתה "בתום לב ושלא מתוך כוונה להבריח אותה מחצית דירה לידי הנושים". להנחה או ל"מעין חזקה" שכזאת אין יסוד בדין. נטל הראיה לא עבר משכמו של הטוען לבטלות חוזה ההעברה אל שכמו של הטוען לכשרותו. מכאן שבהיעדר ראיות מספיקות מצד המשיבה לא היה די בכך שביהמ"ש לא נתן אמון בגירסת המערערת כדי לפסוק לחובתה.
ד. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העברת הבעלות במחצית הדירה למערערת היתה בניגוד לחובת תום הלב המוטלת, לדעתה, על חייב כלפי נושיו ולפיכך יש לבטלה גם מטעם זה. גם טענה זו אין לקבל. פולק העביר את מחצית הבעלות בדירה למערערת כבר במאי 89, ואילו פסה"ד נגדו, שבעקבותיו הגישה המשיבה את התובענה, ניתן כ-3 שנים לאחר מכן. מן הטעמים האמורים יש גם לדחות את הטענה של המשיבה כי החוזה בדבר העברת מחצית הבעלות בדירה למערערת היה חוזה למראית עין.
ה. כידוע ניתן לבטל הענקת רכוש ע"י חייב בהליכים לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. ברם, התובענה שהגישה המשיבה נגד פולק לא היתה הליך לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. בכתבי הטענות ובסיכומים שהגישה לביהמ"ש גם לא הראתה המשיבה שהיא זכאית לתבוע הצהרה על בטלות העברתה של מחצית הבעלות בדירה למערערת על פי עילה שאינה מושתתת על פקודת פשיטת הרגל. על כן אין להיזקק לטענותיה החדשות בדבר נסיבות המזכות אותה לקבל הצהרה על בטלות ההעברה. ברם אפילו היה מקום להיזקק לטענות אלה, הרי אין בידי המשיבה עילה, זולת זו המושתתת על פקודת פשיטת הרגל, שמכוחה זכאית היא לתבוע הצהרה על בטלות ההעברה. בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל אין כל הוראת דין המאפשרת ביטול הענקות רכוש של חייבים.
ו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי היא זכאית לביטול ההעברה למערערת מכח עיקרי המשפט המקובל, שנקלטו באמצעות סימן 46 לדבר המלך ובמועצה, לפיהם ניתן לבטל מתנות תרמית ללא הגבלת זמן. ברם, המשיבה לא הוכיחה את קיומה של כוונת תרמית כנדרש. יתר על כן, בתי המשפט בישראל לא הכירו באפיק משפטי זה עד היום, ולפיכך, ובמיוחד מאז ביטולו של סעיף 46 לדבר המלך ע"י סעיף 2 לחוק יסודות המשפט, אין להכיר בו עוד.
ז. אין גם מקום לראות את המצב כלוקה בחסר ("לקונה") שלפי חוק יסודות המשפט יש להשלימו על דרך של היקש מהסדרים אחרים. חסר כזה קיים רק כאשר אין בדבר חקיקה ובהלכה פסוקה תשובה לשאלה. בסוגייה שלפנינו, עניין לנו בחייב שלפי הטענה העניק נכס על מנת להבריחו מידי נושיו ופתרון הקשיים שמוליד מצב כזה הוסדר באופן מקיף וממצה במסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.
ח. המשנה לנשיא ש. לוין: הסכים לקבלת הערעור מן הטעם שהמשיבה לא הוכיחה שהעברת חלקו בדירה של פולק לאשתו היתה מתוך כוונה להבריח נכסים מנושיו. משום כך אין צורך לחוות דעה לגבי ההיבטים המשפטיים של הסוגייה. גם השופט אנגלרד הסכים
לקבל את הערעור מן הטעם שלא הוכח שהעברת חלקו של החייב בדירה לאשתו היתה מתוך כוונה להבריח נכסים מנושיו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד ע. קפלן ול. הילל למערערת, עו"ד א. רוזנברג למשיבה. 16.11.99).
ע.א. 3053/98 - יפת געדי נגד צור שמיר חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת עבודה. *ניכויי תשלומי המוסד לביטוח לאומי. *תשלום 25 אחוז מסכום הפיצויים לאחר הניכויים. *החלטת "הבהרה" של פס"ד אינה מאריכה את המועד להגשת ערעור על פסה"ד אם כי ניתן לערער על "החלטת ההבהרה"(הערעור נדחה בעיקרו).
א. בפברואר 90 נפגע המערער, יליד 41, ע"י רכב שהיה מבוטח אצל המשיבה. התאונה אירעה בזמן עבודתו של המערער ועקב כך הוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כנפגע בעבודה. המערער הגיש תביעת פיצויים נגד המשיבה לתשלום נזקיו. ביום 13.4.95, פסק ביהמ"ש המחוזי את סכום הפיצוי שעל המשיבה לשלם. ביום מתן פסה"ד ניתנה גם פסיקתא ע"י ביהמ"ש המחוזי בה נאמר כי מסכום הפיצויים שנפסק יש לנכות את שווי הקיצבה מהמוסד לביטוח הלאומי ואת שווי הפנסיה. כן נקבע בפסיקתא כי אם לאחר הניכויים הנ"ל יהיה המערער זכאי לסכום הנמוך מ%25 מ"סך הפיצויים" תשלם לו המשיבה לפחות %25 מ"סך הפיצויים". כשנתיים לאחר מכן, ביולי 97, פנתה ראש ההוצל"פ לביהמ"ש בבקשה להבהרת הפסיקתא. ההבהרה נתבקשה לגבי השאלה האם הכוונה במילים "סך הפיצויים" (לעניין חישוב %25 מהם) לסכום גובה הנזק לאחר הפחתת תשלומי הפנסיה ושווי הקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי, או הכוונה לסכום גובה הנזק לפני הפחתת הניכויים. באפריל 98 נתן ביהמ"ש החלטת הבהרה לאמור "אותו חישוב של %25 יבוא בסיומם של כל החישובים ולפני ניכוי שווי הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי...". במאי 98 הגיש המערער לביהמ"ש העליון ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מיום 13.4.95, וכן ערעור על החלטת ההבהרה. הערעור נדחה.
ב. בערעור על החלטת ההבהרה אין ממש. בהחלטת ההבהרה נדחתה טענת המערער כי יש לחשב את "סך כל הפיצויים" ממנו המערער יקבל %25 לפני ניכוי שווי הפנסיה, ונקבע כי החישוב של %25 יבוא בסיומם של כל החישובים, דהיינו לאחר ניכוי שווי הפנסיה ולפני ניכוי שווי הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. קביעה זו תואמת את פסיקת ביהמ"ש העליון שסך כל הפיצויים יש לחשב לאחר ניכוי תשלומי פנסיה המשתלמים לניזוק אשר הם בני ניכוי מסכום הנזק.
ג. אשר לערעור על פסה"ד - המערער איחר את המועד להגשת הערעור. פסה"ד ניתן באפריל 95 והערעור הוגש במאי 98. לטענת המערער, מאחר וההחלטה בבקשת ההבהרה ניתנה רק באפריל 98 הוא רשאי להגיש את הערעור על כל פרטי פסה"ד בתוך פרק זמן של 45 יום ממועד זה. גישה זו אין לקבל. על פי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של ביהמ"ש הוא 45 ימים מיום מתן ההחלטה. על פי סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט, לאחר תיקון פס"ד או החלטה אחרת יראו לעניין ערעור את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסה"ד או ההחלטה האחרת. הוראה כזו אין לגבי הבהרה של פס"ד. על החלטת ההבהרה ניתן לערער, אך אין כל הוראה בדין הקובעת שלאחר החלטת הבהרה מוארך המועד להגשת ערעור על פסה"ד כולו, כפי שקיימת הוראה לגבי תיקון פס"ד. בשני עניינים נתקבל ערעורו של המערער והוא לעניין הנזק הלא ממוני שצריך להיות כלול במסגרת סכום הפיצויים ממנו יחושבו %25 ועניין אחר הנוגע לריבית עבור הפסד השתכרות בעבר שלא נקבעה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק. המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. זאגא למערער, עו"ד פלד למשיבה. 17.11.99).
בש"פ 7741/99 - מדינת ישראל נגד יחיא אבו לאשין
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (עבירות מין בקטינה) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
בפברואר 99 הוגש כתב אישום נגד המשיב בביהמ"ש המחוזי בנצרת בגין עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה והדחה בחקירה, כאשר לפי הנטען נעשו המעשים בקטינה ילידת 84 שאמה היא ידידתו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה בשעתו את הבקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ובערר הורה ביהמ"ש העליון על מעצר המשיב עד תום ההליכים. בקשת המשיב לעיון חוזר נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועררו על ההחלטה נדחה בהחלטת ביהמ"ש העליון. נשמעו כבר עדי התביעה ותמה פרשת התביעה ואף נפתחה פרשת ההגנה ונשמעה עדותו של המשיב. עם תום תשעת חודשי המעצר מבקשת המדינה להאריך את התקופה ב-90 ימים לפי סעיף 62 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
המעשים שלפי הטענה עשה המשיב בקטינה, מעצם טיבם ואופיים, עונים במשיב ומעידים על כך שהוא מסוכן לקטינה ולאמה, בין לפני מתן עדויותיהן ובין לאחר מכן. אשר לטענה כי העדויות של התביעה החלישו את הראיות נגד המשיב וכרסמו בהן - טענה זו אין לקבלה. באשר להתמשכות ההליכים - מסתבר שבמהלך התקופה הביע הסניגור כוונה להגיע להסדר טיעון וכנראה היטה הדבר את ליבם של באי כח המדינה ושל ביהמ"ש להאמין כי לא יהיה צורך לשמוע את כל הראיות. אכן, זהו "פיתוי" שקשה לביהמ"ש לעמוד נגדו ובמיוחד כשהוא עמוס לעייפה בדיונים, אך עליו להתגבר על יצרו ואם לא הושג הסדר טיעון תוך זמן סביר אין לשעות עוד לדברי הסניגור ויש לקבוע את המועדים לשמיעת המשפט בהקדם האפשרי.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עו"ד ראפי מסאלחה למשיב. 12.11.99).
בש"פ 7033/99 - מדינת ישראל נגד מיכאל חימי
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (תקיפה ואינוס במתלוננת שהיתה בעבר חברה של הנאשם) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ב-12 אישומים של תקיפה, איומים, חבלה חמורה, אינוס וכיוצא באלה עבירות, במתלוננת. בין המשיב למתלוננת התקיימה מערכת יחסים רומנטית כשכל אחד מהם נשוי והורה לילדים. לימים ביקשה המתלוננת להפסיק קשר זה אך המשיב לא השלים עם זאת והחלה מערכת של איומים, תקיפות, אינוס וגרימת חבלות מצד המשיב כלפי המתלוננת. התמונה המתקבלת מכתב האישום היא של אובססיה של המשיב שאינו בוחל בכל אמצעי תוך פגיעה בגופה ובנפשה של המתלוננת. המשיב נעצר עד תום ההליכים והבקשה היא להארכת מעצרו מעבר ל-9 חודשים. הבקשה נתקבלה.
על פי המיוחס למשיב הוא מהווה סיכון של ממש לביטחונה הגופני והנפשי של המתלוננת. אין הוא פועל באופן רציונלי אלא כאחוז תזזית, אין הוא מוכן לוותר על הקשר עם המתלוננת והתנהגותו המיועדת למנוע זאת אינה יודעת גבולות ומגבלות. בהיבט זה יש להיענות לבקשה. שאלה אחרת היא התמשכות המשפט. שיקולים להארכת מעצר אחרי 9 חודשים אינם זהים לאלה שבשלב מעצר עד תום ההליכים. התמשכות המשפט הוא אחד השיקולים החשובים שיש להביא בחשבון כשדנים בהארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים. יש להשתמש בסמכות להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים במשורה ובמקרים המתאימים. בענייננו התקיימו מאז הגשת כתב האישום שתי ישיבות בלבד בהן נשמעה עדות המתלוננת. לא נקבעו תאריכים נוספים. עם זאת, באשר לאיזון בין מסוכנותו של המשיב למתלוננת לבין שלילת חירותו של המשיב שטרם הורשע, הרי בשלב זה מסוכנותו של המשיב למתלוננת
מטה את הכף לחובתו ויש לאפשר לביהמ"ש לקבוע את המשך המשפט במהלך שלשת החודשים הקרובים ולסיימו בתקופה זו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אלון אינפלד למבקשת, עו"ד אריה שרעבי למשיב. 25.10.99).
רע"ב 4251/99 - אחמד שוכרי נגד שירות בתי הסוהר
*דחיית בקשה של אסיר בטחוני להכניס לתאו בכלא מחשב אישי ומכשיר וידיאו (הבקשה נדחתה).
המבקש הוא אסיר בטחוני השפוט למאסר עולם ול-25 שנות מאסר נוספות במצטבר, לאחר שהורשע בעבירת רצח ועבירה של חבלה גופנית חמורה שביצע על רקע לאומני תוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה ובשלום תושביה. הוא ביקש כי יותר לו להכניס לתאו מחשב אישי ומכשיר וידאו וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש. ביהמ"ש קבע באשר למחשב כי מתן היתר לשימוש במחשב עשוי להוות סיכון ביטחוני, תוך שהוא נסמך על חוות הדעת של גורמי הביטחון. לעניין מכשיר הוידאו קבע כי המכשיר כשלעצמו אינו מסוכן אך ניתן באמצעות קלטות הוידאו להעביר חומר תעמולה מסוכן או הוראות הפעלה למבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תפקידו של ביהמ"ש בבקשת רשות ערעור אינה להחליף את שיקול דעתו של הגורם המקצועי בשיקול דעתו שלו, ולכן כל עוד ההחלטה סבירה, כפי שהדבר במקרה דנן, לא יתערב ביהמ"ש. אשר לטענת המבקש כי קיימת אפלייה בינו כאסיר ביטחוני לבין אסירים פליליים אחרים - קיים סיווג בין אסיר פלילי לאסיר ביטחוני, סיווג אשר גורם לשוני בתנאי המעצר שלהם. ההבדלים ככל שהם מתבססים על שיקולים ענייניים ומתבצעים באופן סביר כשרים הם.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' דינה זילבר למשיב. 1.11.99).
בש"פ 7160/99 - אורי גרשוני נגד מדינת ישראל
*בדיקה פסיכיאטרית "פרטית" של נאשם ברצח תבוצע אחרי "הסתכלות" הפסיכיאטר המחוזי (הערר נדחה).
המבקש חשוד ברצח אשתו. הוא נעצר למטרת חקירה ובמסגרת בקשה להמשך מעצרו ביקש הסניגור שפסיכיאטר מטעם המבקש יבדוק אותו ויתן חוות דעת. המשטרה התנגדה בטענה כי יש נוהל תקין לשלוח להסתכלות, עפ"י החוק לטיפול בחולי נפש לצורך איבחון, והמשטרה מוכנה לשלוח את החשוד להסתכלות. בימ"ש השלום החליט להיענות לבקשה כי פסיכיאטר מטעם הסניגוריה יבקר את העצור. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש קבע שהבדיקה הפסיכיאטרית תתבצע על פי החוק לטיפול בחולי נפש, כאשר לחשוד זכות לבדיקה ע"י מומחה מטעמו לאחר בדיקת הפסיכיאטר המחוזי. הערר נדחה.
מרגע מעצרו של החשוד ע"י ביהמ"ש, נכנס הוא לעניין עריכת בדיקות פסיכיאטריות לגדר סעיפים 16 ו-17 לחוק לטיפול בחולי נפש. עריכת בדיקה פסיכיאטרית לאדם שביהמ"ש ציווה על מעצרו יכול שתיערך על בסיס ראיות שהובאו מטעם העצור או מטעם התובע או ביוזמת ביהמ"ש. בכל המקרים האלו הבדיקה המתבקשת נעשית ע"י הפסיכיאטר המחוזי. אין לחשוד זכות קנויה לדרוש שבדיקתו ע"י פסיכיאטר פרטי תיערך ראשונה, ואין לומר שנפגעות זכויותיו ע"י כך שקודם לבדיקה זו תיערך בדיקה במסגרת החוק ע"י הפסיכיאטר המחוזי או בידי פסיכיאטר אחר שמונה על ידו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אבי חימי לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 22.10.99).
בש"פ 7533/99 - מדינת ישראל נגד נור אלדין עראר
*ביטול שחרור בערובה (ירי ופציעת איש המשמר האזרחי) (החלטה על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
כתב האישום נגד המשיב מתייחס לשני אירועים. במקרה הראשון מיוחס למשיב ירי לכל עבר, פגיעה במכונית ובנגריה אליה הגיע כשהוא רעול פנים. בעקבות אירוע זה שוחרר המשיב בערובה ובתנאים. כשלשה חודשים לאחר מכן מיוחס למשיב אירוע שני, בו ירה לעבר רכב בו שהו מתנדבי המשמר האזרחי ופצע את אחד המתנדבים שישבו ברכב. אין בחומר הראיות ראיה לפיה נראה המשיב בעת הירי או זוהה ע"י מאן דהוא, אלא מדובר בראיות נסיבתיות שלאחר האירוע. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין ראיות מספיקות שעל יסודן ניתן להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים וערר על כך נתקבל. אכן, אין מערכת ראיות לכאוריות ישירות להוכחת האשמות המיוחסות למשיב, אך לפנינו הוכחות נסיבתיות שנותרו ללא הסבר, המסבכות את המשיב בירי שבוצע. המשיב לא נתן הסבר לנסיבות מסויימות המהוות הוכחות נגדו וההסבר שהעלה בערר הוא הסבר תמוה. על כן די בראיות הלכאוריות כדי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. אין גם להורות על חלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד בן בן יהודה למשיב. 24.10.99).
בש"פ 7619/99 - מדינת ישראל נגד מרדכי שושני ואח'
*הארכה שלישית של מעצר מעבר ל-9 חדשים (סמים) (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים עומדים לדין לפני ביהמ"ש המחוזי בנצרת בעבירות סמים. עם הגשת כתב האישום הוארך מעצרם עד תום ההליכים, בתום תשעה חודשים הורה ביהמ"ש העליון שתי פעמים על הארכת המעצר ועתה מתבקשת הארכת מעצר שלישית. הבקשה נתקבלה.
משפטם של המשיבים הינו משפט סמים גדול, גדול מאד. אין מדובר רק בהחזקת סם אלא בסחר בסם ולא בסחר בארץ בלבד אלא בסחר בינלאומי, ולא בכמויות זעירות או אף בינוניות אלא בסחר בקוקאין במאות קילוגרמים. אמורים להעיד כ-280 עדים, עדים מן הארץ ועדים מחו"ל וכגודלו של המשפט, כך ימי הדיון שהוקדשו לו. עד עתה הוקדשו למשפט עשרות ישיבות של הוכחות ובעת הגשת הבקשה היו קבועים להמשך השמיעה 41 מועדים בתוך תקופת ההארכה ולאחריה 11 מועדים נוספים. אין חולקין כי המשפט מתנהל בקצב הראוי וכי על פי לוח המועדים הקבוע להמשכו, יתנהל בקצב ראוי. ואולם, טענת הסניגור היא כי כך יתמשך המשפט הרבה הרבה מעבר ל-9 חודשים הקבועים בחוק למעצר ולטענת הפרקליטים היה על התביעה לחשב צעדיה מראש ולא לצרף את כל הנאשמים בכתב אישום אחד. מנגד טוענת המדינה כי המשיבים כולם קשורים ברשת סבוכה של הברחות סמים ולא היה מקום לפצל את המשפט. צודק ב"כ המדינה כי צירוף המשיבים כולם באישום אחד היה ראוי ורצוי ולעת הזו טרם הגענו למועד בו ניתן יהיה לומר כי אין לשפוט נאשם "למעצר עולם". משפט המשיבים לא יסתיים במהלך 90 הימים הקרובים, ואף לא במהלך 90 ימים הנוספים, אך בהתחשב במהות העבירות וסיכון הימלטות המשיבים אין אף ספק קל כי יש להיעתר לבקשת המדינה.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד חובב ארצי, שלוה לוין ושילה ענבר למדינה, עוה"ד גב' פנינה דבורין, דן קואל, בנימין נהרי, אביגדור פלדמן, מנחם רובינשטיין, יורם חכם ואריה ליכט למשיבים השונים. 12.11.99).
ע.פ. 4744/99 - סארי שיבלי נגד הוועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי
*סירוב פסילה כאשר הנאשם האשים את השופט בשקרים בתיק אחר שנדון בפניו (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער ביקש שביהמ"ש יפסול עצמו בתיק פלילי שהוגש נגדו "מפני שבתיק אחר נקט השופט בשקרים מכוונים כנגדי ויש חשש למשוא פנים". ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו שאין בה ממש. בערעורו טען המערער כי "בין המערער והשופט הנ"ל קיים סכסוך ממושך שהיה בכמה תיקים שנדונו בפניו". בהקשר זה כינה המערער את השופט בכינויים מכינויים שונים שהכינוי "שקרן כרוני" הוא מן המעודנים שבהם. בתיק אחר שבו ביקש המערער שהשופט יפסול עצמו, כשהוא נוקט בלשון גידופים כמו בתיק הזה, דחה ביהמ"ש את בקשת הפסילה ובסיפא להחלטה ציין "המזכירות תעביר העתק בקשה לרמ"ח (משטרת) טבריה על מנת שישקול האם מן הראוי לפתוח בחקירה בקשר לחשד לביצוע עבירה". המערער טוען כי התנהגות השופט כלפיו מצדיקה את פסילתו. הערעור נדחה.
הסיטואציה אליה קלע המערער עצמו היא חריגה. בימ"ש נדרש לא אחת להתנהגות הצדדים המופיעים בפניו ולהתנהגות באי כוחם וזכותו וחובתו לעשות כן. התייחסותו להתנהגויות מעין אלו יכול שתמצא ביטוי בהערות שיושמעו באולם המשפט, בהחלטות שיפוטיות וגם בנקיטת סנקציות שיפוטיות ואין בה כדי לפסול את השופט. משנדרש ביהמ"ש העליון לסיטואציה בה ביקש בעל דין את פסילת השופטים שכנגדם התלונן, נפסק כי אין מקום להכיר בטענת פסלות מעין זו "שאם לא תאמר כן יוכל כל בעל דין לפסול שופטים מלדון בענייניו באמצעות הפרחת תלונות כנגדם". ראוי כי רציונל זה יחול גם במקרה דוגמת המקרה שבפנינו. שאם לא כן, יוכל בעל דין בכלל ונאשם בפרט לפטור עצמו מעולו של שופט שבפניו אין הוא רוצה להתדיין, על ידי נקיטת פרובוקציה כזו או אחרת שתגרום לשופט להורות על נקיטת הליכים כנגדו.
(בפני: הנשיא ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 15.11.99).
בש"פ 7696/99 - מדינת ישראל נגד אילן כהן
*ביטול שחרור בערובה (אינוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, החזקת סמים והדחה בחקירה, כאשר לפי הנטען אנס את המתלוננת בביתו, אחרי שהוא, יחד עם אחרים, עודדו אותה לשתות יין ולבלוע טבליות סמים. כן ניסה המשיב להניא את המתלוננת לחזור בה מההודעה שמסרה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה בשעתו לשחרר את המשיב בערובה והשופטת בייניש בביהמ"ש העליון קיבלה את ערר המדינה והורתה כי המשיב ישאר במעצר עד תום ההליכים. בעקבות בקשת המשיב לעיון חוזר, לאחר שהמתלוננת העידה, חזר ביהמ"ש המחוזי, בהרכב אחר, ודן בעניין
והחליט לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים. עררה של המדינה נתקבל.
בהחלטתה הקודמת עמדה השופטת בייניש על הראיות לכאורה המקימות עילת מעצר והבהירה כי בנסיבות המקרה לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בנסיבות העניין, לאחר שמיעת עדות המתלוננת, ניתן להסתפק בחלופת למעצר. צודקת ב"כ המדינה כי עובדה זו כשלעצמה אינה מצדיקה את שחרורו של המשיב. אכן, במוקד החלטתה של השופטת בייניש עמד החשש שהמשיב ישפיע על המתלוננת לשנות את עדותה, אך לא היה זה השיקול היחיד. בצידו מנתה השופטת גם שיקולים נוספים, כמו אופיה של העבירה ומצבה של המתלוננת ואלה לא השתנו. לפיכך יש להורות על החזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' ענבר פלש לעוררת, עו"ד מאיר מורגנשטרן למשיב. 4.11.99).