תקציר סביר כרך נ"ד חוברת 15

ע.א. 2510/98 - למד שין בע"מ נגד מאירה חסיד ואח'

הצורך ב"חזקה נוגדת" בטענת התיישנות כדי לשלול מבעלים רשום את זכויות הבעלים. מהותה של "חזקה נוגדת"(מחוזי ת"א - ת.א. 3921/84 - הערעור נתקבל).

א. המערערת רכשה במרץ 91 חלקת מקרקעין מהבעלים הקודמים (להלן: פוליטיס). המשיבות הן בנותיו של המנוח גולדשטיין שנרשם כבעלים של חלקת מקרקעין הגובלת בחלקה של המערערת. הוא נרשם כבעלי החלקה ביולי 62 ונפטר בשנת 71. בנותיו, המשיבות, נרשמו כבעלים של החלקות מכח ירושה. בין המערערת למשיבות נתגלעה מחלוקת לגבי הבעלות בשטח אדמה של 80 מ"ר הגובל מצד אחד עם החלקה של המערערת ומצד שני עם החלקה של המשיבות. בשנת 77, במסגרת ביצוע הליכי הסדר, הגישה המערערת תזכיר תביעה לפקיד ההסדר להירשם כבעלים של החלקה שרכשה מפוליטיס ובמסגרת זו טענה כי השטח שבמחלוקת נכלל אף הוא בחלקה שרכשה מפוליטיס. באוקטובר 77 הגישו המשיבות תזכיר תביעה להירשם כבעלים של החלקה שרכש גולדשטיין ולטענתן גם השטח שבמחלוקת שייך להן.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, עובדתית, כי המערערת לא החזיקה בשטח, אך מעיון בתרשים ובנסחי רישום קבע כי השטח הוא חלק מהחלקה המקורית של המערערת. משכך, פנה השופט לברר האם המשיבות החזיקו בשטח החזקה אשר תקופתה ותנאיה מאפשרות לרושמן כבעלות החלקה חלף הבעלים הרשום. חזקתן הנטענת של המשיבות בחלקה התבטאה בנטיעת עץ אקליפטוס בגבולה המזרחי ובגידור השטח. השופט הביע ספק אם ניתן לראות בפעולות אלה משום חזקה נוגדת. אך כיון שבקרקע לא מסודרת מסוג מולק עסקינן, סבר השופט כי אין צורך להוכיח חזקה נוגדת, וכי די בכך שהמשיבות יוכיחו שהחזיקו בקרקע משך תקופת ההתיישנות הקבועה בהוראת החוק הרלבנטית, אפילו חזקתן אינה נוגדת. תקופת ההתיישנות בקרקע מולק היא 15 שנה והשופט חישב תקופה זו מהתאריך הנקוב בנסח הרישום שצרפו המשיבות לתזכיר תביעתן ומאז לא עברה תקופת התיישנות. המשיבות ערערו לביהמ"ש העליון וביהמ"ש החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהמשיבות יוכלו להגיש ראיה נוספת. לפי הראיה הנוספת רכש גולדשטיין את הזכות כבר בשנת 56. על יסוד כך קבע ביהמ"ש כי עברה תקופת ההתיישנות. ביהמ"ש הוסיף וקבע שגם אם נדרשת הוכחה של חזקה נוגדת, הרי שהמשיבות עמדו בנטל ההוכחה הנדרש. הערעור נתקבל.
ג. תביעה לרישום בעלות מכח סעיף 51 לפקודת ההסדר מתייחדת בכך שבתביעה זו אין המחזיק סומך על טענת התיישנות כנשק הגנה בלבד, אלא הוא עובר בה להתקפה ומבקש לשלול מן הבעלים את זכותו. לפי סעיף 51 נדרשים שני תנאים מצטברים כדי לבסס טענת בעלות מכח חזקת שנים: האחד, אורך תקופת ההחזקה, והשני, אופיה ו"תנאיה" של ההחזקה. אשר לתקופה הנדרשת - על קרקע מולק חלה הוראה הקובעת אורך תקופה של 15 שנה. באשר לתנאי החזקה המצב המשפטי מורכב. לפני כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות, מחזיק במקרקעין מסוג מולק אשר ביקש להירשם כבעלים על פני הבעלים הרשום, נדרש להוכיח "טענת זכות" ו"החזקה נוגדת". לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות נקבע שלאור הוראת סעיף 9 לחוק, אין טענת ההתיישנות בקרקע מולק חייבת להיות מלווה בטענת קניין מטעם המחזיק. בתחילה הובנה הלכה זו כמבטלת את הדרישה ליסוד "החזקה הנוגדת" אך בשלב מאוחר יותר הושבה אל מכונה ההלכה לפיה נדרשת חזקה נוגדת על מנת לבסס טענת התיישנות מכח החזקה בקרקע.
ד. אימתי תחשב החזקה להחזקה נוגדת? התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בהתחשב בהתנהגות המחזיק בקרקע והבעלים הרשום, בטיב מערכת היחסים ביניהם וביתר הנסיבות הרלבנטיות. לא תמיד מדובר בעניין קל להכרעה. בענייננו, הפעולות עליהן ביקשו המשיבות לבסס את יסוד החזקה הנוגדת הן כאמור גידור החלקה
ונטיעת עץ האקליפטוס. בשני אלה אין לראות חזקה נוגדת. עץ האקליפטוס והגדר ניצבו בשטח עוד לפני שגולדשטיין רכש את החלקה. כשרכשה המערערת את החלקה בשנת 61 העץ והגדר כבר עמדו במקומם "מקדמת דנא" מכח הסכמתו של הבעלים הקודם. אלה לא היוו התרסה מצד גולדשטיין כלפי בעלות המערערת. באותה תקופה לא ראתה המערערת אפשרות כלכלית לניצול החלקה שרכשה ע"י השקעה בה ופיתוחה. בנסיבות אלה קיומה של הגדר לא הפריע לה ועל כן ניתן לפרש את התנהגות המערערת כהמשך לקו התנהגות הבעלים הקודם, דהיינו הסכמה מכללא לשימוש שעשה גולדשטיין למעבר בשטח אל מבנהו. משלא נעשו כל פעולות נוספות בשטח ע"י גולדשטיין, העשויות להעיד על שינוי בחלקה, אין לומר שהחזקת גולדשטיין היתה בעלת אופי של חזקה נוגדת. על כן לא בדין הוא שירשם השטח על שם המשיבות.

(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עוה"ד עמוס גורן ואמיר גל למערערת, עו"ד בצלאל גרוס למשיבות. 15.11.99).

ע.א. 3076/98 - הפניקס הישראלי... בע"מ נגד רמאח סמחי

פיצויים בתאונת דרכים. קיצור תוחלת החיים. *ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי(מחוזי חיפה - ת.א. 852/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל באופן חלקי והערעור הנגדי נדחה).

א. המשיב, יליד נובמבר 67, נפגע בתאונת דרכים ביולי 93. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. נכותו של המשיב נקבעה בשיעור של %100 לצמיתות לאחר שנשאר משותק בשתי גפיו התחתונות, ואין הוא שולט בסוגריו. ביהמ"ש המחוזי פסק לו פיצויים בפרטי נזק שונים, הכוללים הפסד כושר השתכרות, סיעוד, ניידות, התאמת דיור, והוצאות אחרות, כאשר סכום הפיצוי מגיע לכדי 4,950 מליון ש"ח. חלק מגימלאות המוסד הורה ביהמ"ש שלא לנכות. הוגשו ערעור וערעור נגדי. הערעור נתקבל חלקי והערעור הנגדי נדחה.

ב. בפני ביהמ"ש היתה עדות בנושא קיצור תוחלת החיים של המשיב. עדות זו של פרופ' שאקו היתה כי תוחלת החיים של המשיב קוצרה ב-%10. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את דעתו בקבעו שפרופ' שאקו ציין את האפשרות לקיצור תוחלת החיים "בשפה רפה" וניתן להבין כי בטיפול נאות לא יהא קיצור כזה. לעניין זה יש לקבל את הערעור. עמדתו החד משמעית של פרופ' שאקו הינה שחל קיצור תוחלת החיים אצל המשיב. קיצור זה נלמד מנתונים סטטיסטיים במחקרים שנערכו לגבי נכים כדוגמת המשיב. על כן יש לקבוע קיצור תוחלת חיים של 5 שנים כאשר אורך החיים של המשיב לולא התאונה היה עד גיל 77 שנים.

ג. בשני פרטי נזק, פיצוי בגין עזרת צד שלישי בעתיד וכך ביחס לתשלום בגין הוצאות ניידות בעתיד, קבע ביהמ"ש כי שיעור הפיצוי יהיה בנוסף לגימלה שמקבל המשיב ועתיד לקבל מהמוסד באותם פרטי נזק. הדרך בה הלך ביהמ"ש סותרת את אשר נקבע בפסיקה לעניין חובת ניכוי גימלאות המוסד. יש לקבוע את שיעור הפיצויים הכולל המגיע לתובע בגין התאונה, ורק לאחר מכן לנכות מהסכום המתקבל את כלל גימלאות המוסד אותן מקבל ועתיד לקבל התובע עקב אותה תאונה. אין ללכת בדרכו של ביהמ"ש המחוזי שקבע את שיעורי הפיצוי תוך התחשבות מלכתחילה בתשלומי המוסד. על כן יש לנכות מסכום הפיצויים בשני פרטים אלה את התשלומים שמשלם המוסד למשיב.
ד. לגופם של התשלומים שיש לפסוק למשיב מלכתחילה בשני פרטים אלה, ללא התחשבות בתשלומי המוסד, הרי גם כך נקבעו בשיעור העולה על מה שצריך היה לפסוק. סכום הפיצוי בגין סיעוד הוערך ע"י ביהמ"ש בשיעור גבוה ויש להפחית מליון ש"ח מהסכום
שנפסק ובנוסף לכך את הקיצבה המיוחדת של המוסד. באשר לעניין הניידות גם כאן נפסק סכום גבוה משצריך היה לפסוק הן בחישוב עצמו והן בכך שביהמ"ש לא הפחית מחשבון עלות החזקתו של רכב ע"י הנכה סכום מתאים בהתחשב בכך שגם לולא התאונה היו לו הוצאות על ניידות. גם בחישוב הפיצוי בגין הפסד פנסיה קבע ביהמ"ש סכום גבוה מכפי שצריך היה לקבוע. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור גם בסעיף זה, ובסופו של דבר להפחית מסכום הפיצויים כ- 1,134,000 ש"ח ובנוסף לכך כמיליון ש"ח תשלומי המוסד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, ריבלין. החלטה - השופט אור. עו"ד יצחק שפרבר למערערת, עו"ד ארן אמיר למשיב. 11.11.99).

ע.א. 1339/97 - שם טוב שמואל נגד עזבון המנוח שדלז מנחם

*דרך חישוב פיצויים בגין נזק שגרם קבלן ליזם(מחוזי י-ם - ת.א. 187/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. המנוח מנחם שדלז (להלן: היזם) רכש ב-88 יחד עם אחרים מגרש לבניה. בין היזם לבין המערער (להלן: הקבלן) נערך הסכם שלמעשה היווה הסכם קומבינציה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על פי ההסכם התחייב היזם להעמיד לרשות הקבלן אחת מדירות הבית, אך הקבלן גרם ליזם נזקים שונים עקב איחורים בבניה, במסירת הדירות וכיוצא באלה. ביהמ"ש המחוזי לא קבע את מידת הנזק שגרם הקבלן ליזם, אך ייחס את שיעור האחריות לנזקים בשיעור של %75 לקבלן ו-%25 ליזם. בכך לא התערב ביהמ"ש העליון. אלא שביהמ"ש המחוזי התקשה להתחקות אחר הנזקים שנגרמו ובעקבות זאת הגיע למסקנה שלאור חלוקת האחריות יקבל הקבלן רבע מהדירה שהיתה מגיעה לו לפי הסכם הקומבינציה והיזם שלושה רבעים. הערעורים נתקבלו.
ב. מצד אחד, אין שום קורלציה בין הדירה ושוויה לבין הנזקים שנגרמו וכל אחד עומד לעצמו. הקבלן אמור היה לקבל תמורת העבודה, כסף ודירה. הדירה היתה עיקר התמורה שהגיעה לקבלן. ביהמ"ש לא קבע כי ההסכם בטל עקב הפרות מצד הקבלן, ויש להתייחס אל ההתחייבות להעביר לידי הקבלן את הדירה או את תמורתה כשרירה וקיימת. מצד שני, נגרמו נזקים ליזם, אך בית המשפט המחוזי לא קבע מה הם הנזקים. ביהמ"ש העליון התלבט אם להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לקבוע את שיעור הנזקים או לקבוע כבר בערעור את שיעור הנזקים, ומכיון שמדובר בהליכים שנמשכו שנים רבות ובכללם בוררות וסכסוכים שהגיעו לבתי המשפט השונים, החליט ביהמ"ש, על יסוד חומר הראיות, לקבוע את שיעור הנזקים שעל הקבלן לשלם ליזם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ויטנברג למערער, עו"ד פודים למשיב. 15.9.99).

ע.א. 5639/97 - ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נגד אורי תדמור ואח'

*דחיית תביעה לפיצוי על נזק שנגרם עקב הטלת עיקול זמני כאשר הנזק לא הוכח(מחוזי ת"א - ת.א. 891/92 - הערעור נדחה).

א. המשיב הגיש במרץ 92 לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המערערת וחברות הקשורות עמה על כספים שהגיעו למשיב, על פי טענתו, בעת סיום יחסי העבודה ביניהם. במסגרת התביעה הוטל, לבקשתו, עיקול זמני על נכסי המערערת ועל נכסי חברת הבת שלה. בעת הטלת העיקול חתם המשיב על כתב התחייבות לפיצוי המערערת בגין כל נזק שייגרם לה ע"י העיקול, אם תדחה התביעה נגדה או אם יפקע צו העיקול מסיבה אחרת. באפריל 92 הועבר הדיון בתובענה לביה"ד האיזורי לעבודה. בו ביום פנתה המערערת לביה"ד לעבודה בבקשה להורות על ביטול העיקול וביה"ד קיבל את בקשתה. סמוך לאחר מכן
נמסרו למחזיקים הודעות על ביטול העיקול. התביעה עצמה נגד המערערת המשיכה להתברר בביה"ד לעבודה. המערערת תבעה מהמשיב נזקים שלטענתה נגרמו לה כתוצאה מהטלת העיקול. לטענתה פגע העיקול בשמה הטוב ובמוניטין והסב לה הפסדים כספיים. ביהמ"ש קבע כי אמנם אחראי המשיב לנזקי המערערת, אך המערערת לא הוכיחה את הנזקים שנטענו על ידה ועל כן דין תביעתה להידחות. הערעור נדחה.
ב. גם בהנחה כי עיקול המוטל על רכושו של אדם להבטחת תביעה שהוגשה נגדו, מכביד מאוד ופוגע בחייב בטרם נקבע כי חייב הוא, הרי לא די בהנחה כללית זו ובאמירות כלליות כדי לזכות בתביעת פיצויים נגד המעקל לאחר שהעיקול בוטל. יש להוכיח את הפגיעה ואת הנזק שנגרם במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, דבר שלפי קביעת ביהמ"ש קמא, המערערת לא עמדה בו. ביהמ"ש המחוזי בחן את טענות המערערת אחת לאחת ומצא כי לא השכילה להוכיח את התביעה ובכך אין להתערב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד גד שילר למערערת, עו"ד פנחס זלצר למשיבים. 14.11.99).

ע.א. 1822/97 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד יאיר ש. שיווק בע"מ

פירוש הסכם בין בנק ללקוח על דרך חישובי ריבית חריגה. הבטחה בע"פ ללקוח של הבנק כי יתייחסו אליו כ"לקוח מועדף"(מחוזי ת"א - ת.א. 68/93 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה ניהלה חשבון בבנק המערער. החשבון נפתח במרץ 81. בשנת 92 פנתה החברה לגוף המתמחה בחישובי ריבית ויעוץ כלכלי (להלן: המומחה) לשם בדיקת חשבון הבנק בתקופה שבין פברואר 84 לבין יוני 92. בהתבסס על ממצאי המומחה הגישה החברה בינואר 93 תביעה נגד הבנק שכללה שורה של טענות ותביעות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת החברה בשלשה עניינים שעל שניים מהם מערער הבנק. הטענה הראשונה והמרכזית שנתקבלה ע"י ביהמ"ש עוסקת באופן חישוב הריבית בה חוייב חשבונה של החברה בשל יתרות חובה בחשבון. באופן כללי גובה הריבית מורכב משלשה רכיבים: ריבית בסיסית שהיא זהה ואחידה לכל לקוחות הבנק; תוספת סיכון לריבית הבסיסית ששיעורה משתנה מלקוח ללקוח; ריבית חריגה. המחלוקת נוגעת לתוספת סיכון לריבית הבסיסית. שיעור התוספת עמד באפריל 1984 על כ-%1.6. מעת לעת שינה הבנק את שיעור התוספת וזו הגיעה לשיאה בינואר 86 כאשר שיעורה עמד על %3.5. מאפריל 86 החל שיעור תוספת הסיכון לקטון. החברה טענה שהשינויים בתוספת הסיכון לריבית הבסיסית נעשו שלא בהסכמתה. עוד טענה החברה כי מנהל סניף הבנק הבטיח למנהל החברה כי החברה זוכה בתנאי ריבית מועדפים ולטענת החברה חייב היה הבנק להתייחס אליה כאל "לקוח מועדף" ולגבות תוספת סיכון מופחתת. ביהמ"ש המחוזי קבע תחילה כי אין בסיס לטענות החברה בדבר אי מתן הודעה על עצם השינויים בשיעור הכולל של הריבית וזאת על יסוד ההסכמים שבין הבנק לבין החברה. עם זאת קבע ביהמ"ש כי הבנק גבה ריבית שלא כדין משום שלא פירט את השיעורים המשתנים של תוספת הסיכון, ובניגוד להבטחתו לא העניק לחברה שיעור תוספת סיכון המגיע ל"לקוח מועדף". הערעור נתקבל.
ב. בהסכם בין הבנק לבין החברה נאמר כי "הבנק יהיה רשאי בכל עת להעלות את שיעור הריבית ע"י... פרסום מודעה בשני עיתונים ובסניפי הבנק...". בכך ניתנה הסכמת הלקוח להגדלת שיעור הריבית בכפוף לכך כי תינתן הודעה מתאימה. אין בהסכם כל תנייה לפיה הבנק חייב לפרט בהודעתו על הגדלת שיעורי הריבית את הרכיבים היחידים המרכיבים שיעור זה. הנחת ביהמ"ש המחוזי כי עובדת היות החברה "לקוח מועדף" מחייבת את המסקנה כי דרושה הסכמה מיוחדת להגדלת תוספת הסיכון בתוך
השיעור הכולל של הריבית, נעדרת בסיס הסכמי כלשהו. השאלה היחידה היא אם נמסרה הודעה מתאימה ע"י הבנק על הגדלת שיעור הריבית ועל כך השיב ביהמ"ש המחוזי בחיוב.
ג. באשר למעמד החברה כ"לקוח מועדף" - ההבטחה כי ללקוח יוענק מעמד של "לקוח מועדף" אין בכוחה לשנות את התניות בהסכם בין הצדדים. לא ניתן לטעון על יסוד הבטחת סתמית וכללית למעמד של "לקוח מועדף", כי יוענקו הטבות ספציפיות כלשהן ע"י הבנק.
ד. ביהמ"ש המחוזי קיבל תביעה נוספת של החברה המתייחסת להתנהגות הבנק בתקופה שלאחר הגשת התביעה. בתקופה זו המשיכה החברה לנהל את החשבון הנדון בבנק. מסגרת האשראי המאושרת היתה 400,000 ש"ח ומדי פעם אושרה לחברה חריגה משמעותית למשך יומיים. ביוני 93 ביקשה החברה מהבנק אישור למשיכת חריגה של 400,000 ש"ח למשך חמישה ימים כדי לשלם חוב למועצת הלול והבנק סירב לאשר את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי כיוון שהחברה קיבלה אישור לחריגות מקיפות במשך תקופה של כ-6 חודשים, היא לא היתה יכולה לקחת בחשבון שהפעם זה יהיה שונה והסירוב גרם לה נזקים ועל כן חייב את הבנק לשלם לחברה את נזקיה. גם בעניין זה יש לקבל את הערעור. אין לבנק חובה להעניק אשראי או לחדשו, כל עוד הבנק אינו מפר הסכמים בינו לבין הלקוח. מכאן, כי עצם מתן אשראי חריג בעבר, אינו יכול להטיל חובה על הבנק להעניק אשראי חדש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, אילן. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד יצחק גולדשטיין ודורון עצמון למערער, עו"ד רם דקל למשיב. 11.11.99).

רע"א 7079/99 - פרופ' לביא סמדר נגד ד"ר ראוס ר' פורסט

*הזמנת חוות דעת נוספת של פסיכולוג לצורך החלטה בדבר העברת קטין מאמו בישראל לאביו בארה"ב(הבקשה נדחתה).

א. המבקשת והמשיב היו נשואים בעבר. המבקשת מתגוררת בישראל עם בנה מנישואיה למשיב. המשיב, תושב ארה"ב, הגיש בקשה להשבת הבן לארה"ב בטענה כי הורחק שלא כדין ממשמורתו. הבקשה נדונה בבית משפט לענייני משפחה. המבקשת טענה כי החזרת הבן לארה"ב תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי, או תעמיד את הילד בדרך אחרת, במצב בלתי נסבל כלשון סעיף 13(ב) לאמנת האג. ביהמ"ש מינה מומחית וזו הגישה חוות דעת ונחקרה עליה. ביום 3.10.99 החליט ביהמ"ש לענייני משפחה כי נוכח חסרים שעלו בחקירת המומחית, קיים צורך בקבלת חוות דעת נוספת של מומחה. שני הצדדים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו. לשיטתם, אין מקום להארכת ההליך שלא לצורך ולדעתם חוות הדעת שהוגשה מספיקה. אלא שכל אחד טוען שחוות הדעת תומכת בעמדתו. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשות רשות ערעור של שני הצדדים, וציין כי חרף העובדה שהצדדים תמימי דעים שאין צורך בחוות דעת נוספת, אין מקום לפסול את גישת ביהמ"ש ודאגתו, נוכח הטענה שהושמעה בפניו, שלפיה עלול הילד להתאבד אם יוחזר לארה"ב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מטבע הדברים קיים קושי בדיון שעניינו ביישום אמנת האג לעניין החזרת ילדים ובוודאי שכך הם הדברים כאשר מול תביעת הורה להחזיר את הילד עומדת טענה בדבר פגיעה אפשרית קשה בילד אם יושב לארץ ממנה הובא. השופט מצווה לפסוק גם בנושא קשה לפסיקה כמו החזרת ילדים ועליו לפסוק על סמך הראיות והטענות שהועלו בפניו. החובה לפסוק גוררת עמה גם את הסמכות לניהול ההליך. החלטת ביהמ"ש לענייני
משפחה בענייננו באה בגדרה של סמכות זו. היא התקבלה תוך מודעות לדחיפות הראוייה בהליכים מסוג זה, כמו גם מתוך הכרה בכובד משקלה של ההכרעה המבוקשת ותוך שקילת נסיבותיו הספציפיות של המקרה. בנסיבות אלה אין מקום לאפשר רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב מ. חצרוני למבקשת. 21.10.99).

רע"פ 6338/99 - ראובן בוחניק נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בתאונת דרכים(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים שאירעה כאשר המבקש נכנס לצומת ללא ציות לתמרור ב-36 (תמרור מתן זכות קדימה) שהיה מוצב מימין בכוון נסיעתו, פגע ברכב שבא משמאלו שנדחף ופגע בהולך רגל שעמד על אי תנועה מימין לצומת וגרם למותו. ביהמ"ש לתעבורה קבע כי הצבת התמרור היתה בלתי חוקית. כנגזרת מקביעה זו קבע ביהמ"ש כי חלה תקנה 64 לתקנות התעבורה כי כאשר מתקרבים לצומת מספר כלי רכב מצדדים שונים יתן נוהג הרכב את זכות הקדימה לכלי הרכב שבאים בימין, היינו זכות הקדימה היתה לרכב המבקש. בנוסף נקבע כי מהירות רכבו של המבקש היתה כ-40 קמ"ש ומהירות רכבו של הרכב האחר המעורב לא עלתה על 60 קמ"ש. למרות הממצאים האמורים הרשיע ביהמ"ש את המבקש בגרימת מוות ברשלנות, שכן מהירות הנסיעה שלו לא היתה סבירה לתוואי הדרך בה נסע (כניסה לצומת) ולתנאי הראות בה - שדה הראיה היה חסום ע"י מבנה גדר צמחיה. ביהמ"ש אף דחה את הטענה כי רשלנותו של הנהג המעורב ניתק את הקשר הנסיבתי בין רשלנותו של המבקש לגרימת המוות של הולך הרגל, שכן התנהגות המבקש היתה גורם בלעדיו אין לתאונה, וכנהג סביר היה עליו לצפות שרכב יחצה את דרכו והנוסעים עלולים להפגע. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הכרעת הדין בשתי הערכאות מושתתת על כך כי המבקש לא נהג במהירות סבירה בנסיבות העניין ובכך התרשל. נהיגה במהירות סבירה היא כלל העובר כחוט השני בתקנות התעבורה. המהירות הסבירה אינה ניתנת להגדרה מראש והיא נגזרת מתנאי השטח, תנאי הראות, מזג האויר וכו'. בענייננו קבע ביהמ"ש קמא כממצא עובדתי כי לאור שדה הראיה הקיים בצומת, מהירות נסיעתו של המבקש לא היתה סבירה וזה ממצא עובדתי שערכאת ערעור שלישית אינה צריכה לדון בו. אשר לסוגיית ניתוק הקשר הסיבתי - סוגייה זו אינה מעוררת שאלות משפטיות חדשות לדיון בערכאת ערעור שלישית. ביהמ"ש העליון קבע בעבר כי משחברו שני גורמים לתאונה, אין זה משנה שהתנהגותו של אחד מהם היתה רק אחד הגורמים לתאונה, כל עוד היה זה גורם הכרחי, בלעדיו התאונה לא היתה מתרחשת. בשולי הדברים יצויין כי הנהג השני המעורב לא עמד לדין, ועובדה זו מעוררת תחושת אי נוחות, שכן הממצאים העובדתיים מצביעים, לכאורה, גם על רשלנות מצידו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד גולן למבקש, עו"ד מאיר חדד למשיבה. 25.10.99).

ע.א. 4402/98 - יצחק מלמד נגד אשכנזי סולומון

פירוש צוואה הדדית והאפשרות שהנותר בחיים ישנה את צוואתו. פירוש צוואה כ"יורש אחר יורש", או "יורש במקום יורש"(מחוזי ת"א - ת.ע. 2640/93 - הערעור נדחה).

א. המנוח ישראל מלמד והמנוחה ויקטוריה מלמד ערכו בנובמבר 91 צוואות הדדיות. בצוואתו של ישראל מלמד נאמר כי עם מותו יעבור כל רכושו לאשתו ויקטוריה ואם ימות לאחר מות אשתו יחולק כל רכושו בין יצחק מלמד ובנו שמואל מלמד. ויקטוריה
כתבה בצוואתה כי אם היא תמות יעבור רכושה לבעלה ואם בעלה ימות לפניה, יעבור רכושה עם מותה ליצחק מלמד ובנה שמואל מלמד. ישראל מלמד נפטר ביוני 92 ולאחר מותו סבלה ויקטוריה מסרטן והחל להתגורר עמה המשיב שהוא קרוב משפחה שלה. כשלשה שבועות לאחר מות הבעל ערכה ויקטוריה צוואה בה ביטלה את הצוואה הראשונה וקבעה כי כל רכושה יעבור ליורשיה על פי חוק. המשיב הוא בין היורשים על פי חוק של ויקטוריה. ויקטוריה נפטרה בפברואר 93. המערער הגיש בקשה לקיים את הצוואה הראשונה של ויקטוריה ואילו המשיב ביקש לקיים את הצוואה השניה.
ב. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי הצוואה השניה לא נחתמה ע"י עדים כנדרש וכן כי היה פגם ברצונה של המנוחה באשר ויקטוריה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה, לא הבינה על מה היא חותמת והצוואה לא תורגמה לה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היו עדי קיום לצוואה כנדרש, וכן כי המנוחה ידעה בטיבה של הצוואה ועל כן קיים את הצוואה השניה. בנושאים אלה אושרה החלטת ביהמ"ש המחוזי ע"י ביהמ"ש העליון. אלא שביהמ"ש העליון העלה בפני הצדדים שתי שאלות משפטיות: האחת, האם במצב הדברים בו ויקטוריה ובעלה ערכו צוואות משותפות והדדיות רשאי היה המצווה שנותר בחיים (ויקטוריה) לשנות את הצוואה; והשאלה השניה, אם אין לראות בויקטוריה יורשת ראשונה וביצחק מלמד ובנו יורש שני בצוואה של ישראל מלמד כך שיחול הדין של "יורש אחר יורש" כאמור בסעיף 42 לחוק הירושה. לאחר בירור שני נושאים אלה נדחה הערעור.
ג. באשר לשאלה אם רשאי מצווה שנותר בחיים לכתוב צוואה המשנה את הצוואה ההדדית - כלל יסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה. הוראה השוללת או מגבילה את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה בטלה. החלתו של דין זה בצוואה משותפת והדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות עליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה הצוואה המשותפת וההדדית מצוואה "רגילה". השאלה היא אם אין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית. אלא שלמעשה עיון בצוואה מגלה כי המקרה דנא אינו מצדיק דיון בנושא זה. זאת משום שבצוואה כתוב במפורש "הנני קובעת במפורש כי אני רשאית בכל עת שארצה, לבטל... את צוואתי זו...". הוראה זו קובעת במפורש כי כל מצווה שומר לעצמו את הכח לבטל או לשנות בכל עת את צוואתו. הדיבור "בכל עת" משתרע על פרק הזמן שמעת עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה ואין הוא מוגבל אך ל"עת" אשר ממועד עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה המשותף וההדדי.
ד. אשר לשאלה אם אין כאן מקרה של "יורש אחר יורש" - התשובה היא כי אין מדובר כאן ב"יורש אחר יורש" אלא ב"יורש במקום יורש". במקרה כזה יכול היורש הראשון לשנות מהוראות המצווה ולקבוע בצוואה ככל שהוא חפץ.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, אילן. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד אבירם עופר למערער, עו"ד משה אברמוב למשיב. 17.11.99).

בג"צ 6194/97 - שלמה נקש נגד ביה"ד הארצי לעבודה ורשות הדואר

מעמד דוור עובד רשות הדאר כ"עובד" או "קבלן עצמאי". התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(העתירה נתקבלה).

א. העותר התקבל לעבודה במשרד התקשורת בשנת 82 כמחלק דואר. ביום 1 באפריל 87 החלה בפעולה רשות הדואר שהוקמה בחוק רשות הדואר. כשנה לאחר תחילת עבודתו במשרד התקשורת הוחתם העותר על חוזה בו נקבע כי העסקתו תהא במעמד של קבלן
עצמאי לחלוקת דואר. הוא לא השלים עם הגדרתו כקבלן עצמאי, פנה לביה"ד לעבודה וביה"ד קבע כי העותר הוא עובד של משרד התקשורת, להבדיל מקבלן עצמאי, והחוזה שחתם עליו לא היה בו כדי להעלות או להוריד לעניין זה. כך שמאז 82 ועד ליום 1.4.87, כאשר הוקמה רשות השידור לפי חוק רשות השידור היה העותר "עובד" של משרד התקשורת. בשנת 87 עברה האחריות לחלוקת הדואר ממשרד התקשורת לרשות הדואר. לעניין תקופת השנים מ-87 ועד ינואר 94 כאשר חוק רשות הדואר תוקן, הגיש העותר תביעה לביה"ד האזורי לעבודה להצהרה להיותו "עובד" של רשות הדואר וזכאי לזכויותיו של "עובד". ביה"ד לעבודה דחה תביעה זו. בעתירתו תוקף העותר את החלטת ביה"ד לעבודה ובקשתו היא כי יוכר כמי שהיה "עובד" של רשות הדואר גם בתקופה שבין אפריל 87 ועד ינואר 94. מתקופה זו ואילך אין חולקין כי הוא היה "עובד" של רשות הדואר. עתירת העותר נתקבלה.
ב. גדר המחלוקת, בהוראות חוק רשות הדואר באשר להעסקת סוכני דואר או מחלקי דואר. המשיבים, ובעקבותם ביה"ד לעבודה, סברו כי החוק מסמיך את רשות הדואר לכרות הסכמים מיוחדים עם "מחלקי דואר" ולפיהם ישלל מאותם "מחלקי דואר" מעמד של "עובדים". לדעתם, באו הוראות החוק והתירו לרשות הדואר - באורח חלוט - לשלול יחסי עובד-מעביד ממחלקי הדואר ולהפוך "עובד" ל"לא עובד". גישה זו אין לקבלה. יש לפרש את החוק כך שרשות הדואר מוסמכת לעשות הסכמים שמחלקי דואר יהיו קבלנים עצמאיים, אך אין הרשות מוסמכת להפוך עובדים של רשות הדואר העובדים כמחלקים ל"לא עובדים". התיקון בחוק משנת 94 שקבע כי מחלקי דואר בהיקף של למעלה מחצי משרה מעמדם יהיה מעמד של עובדים, לא בא להבהיר כי עד אותה עת הם לא היו עובדים ואין להשליך מכאן על פירושו של החוק מ-86.
ג. אשר להתערבות בג"צ בהחלטות ביה"ד לעבודה - ההלכה המקובלת היא שאין בג"צ מתערב בהכרעות ביה"ד לעבודה אלא בהתקיים שני תנאים במצטבר: בפסה"ד של ביה"ד נתגלתה טעות משפטית מהותית; הצדק מחייב התערבות בג"צ לאור נסיבות העניין. שני תנאים אלה נתקיימו במלואם בעניינו של העותר.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עוה"ד אלכסנדר ספינרד וגב' קריסטינה פוליצר לעותר, עוה"ד נחום פינברג וגב' דינה אפרתי לרשות הדואר, עו"ד גב' אופירה דגן לשר התקשורת. 25.10.99).

ע.פ. 3941/99 - ישראל גוטליב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לשוד)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' דורנר וזועבי נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).

א. המערער הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע שוד של קשיש בדירתו. השוד סוכל על ידי המשטרה שהמתינה למערער ולקושרים האחרים בדירת הקשיש. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי בהתחשב בעברו הנקי של המערער, במאמצי השיקום שעשה, ובכך שנתקבל ללימודים בישיבה מן הראוי היה לאמץ את עמדתה המקורית של התביעה ולגזור עליו ששה חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות. כן הוא טוען כי ביהמ"ש לא שמר על עקרון אחידות הענישה. מאמצי השיקום האמורים נעשו במשך 4 חודשים שבהם שהה העורר במעצר בית במרכז לבני משפחות חרדיות. במהלך התקופה שיתף פעולה עם המטפלים ועל רקע זה המליץ שירות המבחן על העמדתו במבחן. המדינה היתה מוכנה להמליץ על מאסר לריצוי בעבודות שירות. דא עקא, שלקראת מועד גזר הדין עזב המערער את המוסד וחזר אל בית הוריו תוך הפרת תנאי השחרור בערובה. במצב דברים זה ביקשה המדינה להחמיר
עם הנאשם כמתחייב מאופייה של העבירה. הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים גב' דורנר וזועבי נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ב. השופט קדמי (דעת מיעוט): אין להתעלם מן העובדה ששני שותפיו של המערער שלא הודו באשמה, נמצאו אשמים בעבירה של ניסיון לגניבה במקום בניסיון לשוד שיוחס להם בכתב האישום, ונדונו, האחד ל-6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות והשני ל-15 חודשים לריצוי בפועל בהתחשב בהרשעותיו הקודמות. לטענת הסניגור עניינו של המערער זהה לזה של השותף שנדון ל-6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. ב"כ המדינה טוען כי המערער הודה בניסיון לשוד בנסיבות מחמירות כמפורט בכתב האישום ויש לגזור עליו את העונש המתחייב מן העובדות שבהן הודה, כאשר להרשעת שותפיו בעבירה קלה יותר ולעונשים שנגזרו עליהם על פי העובדות שהוכחו אין השלכה לעניינו של המערער. פורמלית הדין עם ב"כ המדינה. ברם, עניינית, צודק הסניגור כי מן הראוי לראות את השלשה כאילו הואשמו יחד בכתב אישום אחד על בסיס תשתית עובדתית משותפת, ולעניין העונש, לפחות, יש לראותם כאילו הורשעו על פי אותה תשתית עובדתית. כדי למנוע עיוות דין יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שישקול מחדש את העונש הראוי למערער על רקע העונשים שנגזרו לשני שותפיו.
ג. השופטת דורנר: המערער, יליד 80, הודה כי תכנן ביחד עם אחרים לשדוד את שמעון חלמיש בן ה-70 בביתו של האחרון בירושלים, בידיעה כי חלמיש מחזיק בביתו סכומי כסף העולים על חצי מליון ש"ח. הוגשו שני כתבי אישום. שניים כפרו באשמה וביהמ"ש קבע כי לא הוכח שהיו שותפים לקשר לשדוד את הכסף וכי כוונתם היתה שהכסף יילקח על ידי תחבולה בלבד. לפיכך הורשעו בעבירה של ניסיון לגניבה. המערער הודה בכל עובדות כתב האישום שהוגש נגדו. טענת המערער מתבססת על עקרון אחידות הענישה ואולם האחרים הורשעו בעבירות קלות לאין ערוך מן העבירות שבהן הודה המערער. בנוסף לכך, הגם שחלוקת התפקידים בין מבצעים בצוותא אינה משפיעה על אחריותם הפלילית, עשוייה היא להשפיע על מידת עונשיהם. בענייננו, החלק שיועד לאחרים היה משני לעומת חלקו של המערער שהיה בין השניים שנכנסו לתוך הדירה בעוד שהשניים האחרים נשארו בחוץ. בנסיבות אלה, ולנוכח הכשלון המוחלט של ההליך השיקומי שעבר המערער, אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, זועבי. עו"ד דן כרמון למערער, עו"ד משה שילה למשיבה. 3.10.99).

ע.א. 5931/95 - הנרי צבי רוזן נגד בנק המזרחי

*מתן רשות להתגונן בתביעת בנק נגד לקוח(מחוזי ת"א - ת.א. 395/93 - הערעור נתקבל).

א. בשנים 94-89 ניהל המשיב שוק פרטי למסחר במכשירים פיננסיים עתידיים מסוג "עתידית" ומסוג "אופציה". המערער, מנהל סניף בנק בעברו, פנה בפברואר 92 אל סניף המשיב וביקש לקבל מידע על המסחר האמור. בעקבות חילופי דברים בינו לבין נציגי הבנק השקיע המערער בפעילות המסחרית 10,000 ש"ח וכעבור כמחצית השנה תפח חובו למשיב ליותר מחצי מליון ש"ח. טענתו המרכזית של המערער היתה כי פעולות המשיב בהקמת השוק למסחר במכשירים עתידיים וניהולו היו בלתי חוקיות. לטענת אי החוקיות שלשה ראשים: כי חוק ניירות ערך חל על מכשירים עתידיים וניהול מסחר כאמור טעון רשיון לבורסה; כי פעולות הבנק לא היו חוקיות לאור החקיקה הבנקאית; חוק העונשין האוסר הגרלות, הימורים ומשחקים אסורים ולטענתו המסחר
שניהל המשיב מהווה הימור, משחק או הגרלה האסורים על פי החוק. נוסף לכך טען המערער כי המשיב הציג כלפיו מצגים מטעים ופעל ברשלנות ובניגוד עניינים. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל טענותיו של המערער. הוא דחה את הבקשה לדחות את התביעה על הסף, הוא דחה את הבקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" ודחה את בקשת המערער להתגונן. הערעור נתקבל והוחלט לתת למערער רשות להתגונן.
ב. אכן, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא לדחות את התביעה על הסף ואין גם מקום להתערב בהחלטה שלא למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" שכן התביעה עומדת בכל התנאים הנדרשים לסדר דין זה. לא כך הוא בכל הנוגע לבקשה לרשות להתגונן. סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיון בתובענה רק כאשר נעלה מספק הוא שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. די לנתבע שיראה כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק, וביהמ"ש חייב לתת לו רשות להתגונן. ביהמ"ש קבע בענייננו כי הגנת המערער היא הגנת בדים, אך בחינת התוכן העומד מאחורי כינוי זה חושפת קביעה מסוג אחר של ביהמ"ש, לפיה מנוע המערער, בשל המצגים שהציג ובשל כישוריו ותחומי מומחיותו בשדה הבנקאות, לטעון כלפי המשיב כל טענה הנוגעת למסחר שניהל.
ג. דחיית הסבריו של המערער בכל הנוגע לנסיבות שאילצוהו להמשיך את פעולותיו המסחרית עם המשיב, כמו גם דחיית טענותיו בעניין המצגים שהציג המשיב כלפיו לפני שנטל חלק במסחר זה ולאחר מכן, מהווה למעשה הכרעה בפלוגתאות עובדתיות, הכרעה שלא היה לה מקום בשלב זה של הדיון. גירסתו של המערער לא התמוטטה בחקירתו ולא היה מקום לקבוע כי הגנתו היא הגנת בדים. אשר לטענת אי החוקיות: מדובר אמנם בטענה משפטית בעיקרה שמותר להכריע בה בגדר בקשת רשות להתגונן, אך בנסיבות בהן ניתנת למערער רשות להתגונן בטענותיו האחרות, ובנסיבות בהן השאלה המשפטית בה מדובר אינה נקייה מספקות, לא יהיה זה מן הדין להגביל את מתן הרשות להתגונן לטענותיו האחרות של המערער. לפיכך יש לתת למערער רשות להתגונן נגד תביעת המשיב בכל הטענות שהעלה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, טירקל. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד דורון צברי למערער, עוה"ד אהוד ארצי וניר קהת למשיב. 14.11.99).

בש"פ 6836/99 - טלעת אלרואג'י נגד מדינת ישראל

*סמכות בימ"ש להורות על מעצר חשוד שהובא לשופט להארכת מעצר לאחר שכבר חלפה תקופת המעצר הקודמת שעליה הורה השופט. *סמכות בימ"ש מחוזי לדון בערר על החלטה לשחרור חשוד גם אם לא עברו 24 שעות מיום ההחלטה(הערר נדחה).
א. ביום 7.10.99 בשעות אחר הצהרים עצרה המשטרה את העורר (החשוד) בחשד לביצוע עבירות של כניסה לישראל שלא כדין והתחזות לאחר. למחרת היום, הובא החשוד לפני בימ"ש השלום בבאר שבע והשופט הורה על הארכת המעצר עד ליום 11.10.99 בשעה 10 בבוקר. ביום 11.10.99 הובא החשוד שוב לבימ"ש השלום והמשטרה ביקשה להאריך את מעצרו ביומיים נוספים בשני טעמים: חשש כי החשוד יימלט מאימת הדין שכן הוא תושב השטחים; העובדה כי "זהותו טרם ידועה". הדיון החל בשעה 25:10 והשופט קבע כי אין בפניו מעצר תקף שניתן להאריכו ועל כן הוא מורה על שחרורו של החשוד. משניתנה ההחלטה ביקש השוטר שהגיש את הבקשה, להשהות את ביצועה עד להגשתו של ערר וביהמ"ש נעתר לבקשה, החליט על השהיית ביצועה של ההחלטה עד ליום המחרת 12.10.99 בשעה 00:12 והורה על מעצר החשוד לתקופת ההשהייה. על החלטת ההשהייה הגיש החשוד ערר לביהמ"ש המחוזי באופן מיידי וביהמ"ש קבע כי אין כלל להידרש לערר באשר "בהתאם לסעיף 57 לחוק המעצרים יש ליתן הודעה למשיבה 24 שעות לפני הדיון... כך שלכל המוקדם ניתן לקבוע את הערר לדיון מחר... שכן יש להזמין את המשיבה (המשטרה) לדיון בערר...". על החלטה זו הוגש ערר ביום 11.10.99
הערר נקבע לשמיעה בשעות הערב באותו יום ומשלא נסתייע הדבר בידי בעלי הדין נקבע הדיון ליום המחרת, בשעה 7 בבוקר. למחרת הוחלט לקבל את עררו של החשוד על החלטת ביהמ"ש המחוזי, החלטה שלפיה נמחק הערר, ולגוף העניין נקבע "בנסיבות עובדתיות אחרות, הייתי מורה על שחרורו של העותר לאלתר ממעצרו. אלא שהעורר שוהה בארץ שלא כדין ושחרורו ממעצרו עתה פירושו יהיה כי אתיר את שהותו בארץ בלא שניתנה לי סמכות לדבר". על כן הוחלט כי על ביהמ"ש המחוזי לדון מיד בערר, כפי שהוגש, אך עררו של החשוד לביהמ"ש העליון נדחה כאמור.
ב. ביהמ"ש המחוזי שגה במחקו את עררו של החשוד בשל כך שצריך בין כה וכה לחכות 24 שעות. סעיף 57 שעליו סמך ביהמ"ש המחוזי קובע כי אם יוגש ערר צריך הדיון להיות בפני המשוחרר בערובה או סניגורו, בפני עצור ובפני תובע "ואולם מותר לדון בבקשת העצור שלא בפני תובע אם ניתנה לתובע הודעה על הדיון 24 שעות מראש...". הוראת חוק זו נועדה להטיב עם חשוד שלא ישאר במעצר משום שנציג המדינה לא התייצב לדיון, ועל כן יכול בימ"ש לדון שלא בפני נציג התביעה. והנה, על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי, אותה הוראת חוק הפכה את ראשה והיתה לחשוד לרועץ. סעיף 57 לא נועד לזכות את התביעה מעשה מוכני בארכה של 24 שעות קודם הדיון ואין בה כדי לקצץ בסמכות ביהמ"ש, בתיתו דעתו לנסיבות העניין ולדחיפותו, להורות על עריכת דיון בכל עת שימצא לנכון להורות עליו.
ג. אשר לשאלה אם בימ"ש השלום היה מוסמך להשהות את ביצוע החלטתו ולהורות על המשך מאסרו של החשוד כדי לאפשר לתביעה לערור על החלטת השחרור בעוד החשוד במעצר - סעיף 55 לחוק המעצרים קובע כי אם החליט ביהמ"ש על שחרור בערובה או ללא ערובה של אדם שהיה במעצר בעת מתן ההחלטה "והודיע היועץ המשפטי לממשלה או תובע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערור עליה, רשאי ביהמ"ש... לצוות על השהייה ביצוע השחרור...". אחד התנאים לסמכות ביהמ"ש להורות על השהיית השחרור הינו כי הוגשה בקשה ע"י "היועץ המשפטי לממשלה או תובע" והשוטר שביקש את ההשהייה האמורה אינו נכנס לגדר "תובע" ועל כן לא היה מוסמך לבקש את השהיית השחרור.
ד. אף על פי שלשוטר לא היתה סמכות לבקש השהייה, וממילא לא היה ביהמ"ש מוסמך להשהות את השחרור, הוחלט בביהמ"ש העליון כאמור להשהות את השחרור. זאת, ראשית, משום שהחשוד שהה בארץ שלא כדין וזהותו לא נקבעה בבירור, ואילו הורה ביהמ"ש על שחרורו ממעצר, כמו הוסיף והותיר לו לשהות בארץ שלא כדין וסמכות זו אין לביהמ"ש. שנית, ובמצטבר, בימ"ש השלום שגה מלכתחילה כשסירב להידרש לבקשת המדינה להאריך את מעצר החשוד ומכיוון שביני לביני הגישה המדינה ערר על החלטת השחרור, החליט ביהמ"ש העליון כי ראוי שכל השאלות כולן תפתרנה בערר בביהמ"ש המחוזי שאמור היה להישמע תוך מספר שעות לאחר הדיון בביהמ"ש העליון.
ה. שופט בימ"ש השלום סבר כי אין בכוחו להאריך את מעצרו של החשוד מן הטעם שצו המעצר פקע קודם הדיון לפניו וכי לא היה עוד צו שניתן "להאריכו". בכך שגה. אכן, בשעה 10 ביום 11.10.99 פקע צו המעצר ואולם משהובא החשוד להארכת המעצר, עמדה לו לשופט ביהמ"ש סמכותו לעצרו ולו כסמכות מקורית למעצר או כסמכות להאריך מעצר. ביהמ"ש מוסמך היו לעצור את החשוד מאותם טעמים עצמם שהיו ביסוד החלטת המעצר הראשונה, אם אך ראה הצדק לדבר. אשר לסמכות הקבועה בסעיף 17 לחוק המעצרים "להאריך, מעת לעת, את המעצר" - אין לפרש את סמכות "ההארכה" אלא כסמכות להוסיף ולעצור לאחר מעצר קודם. בין כך ובין אחרת, סמכות מקורית למעצר היתה
לו לבימ"ש השלום. גם אם אירעה תקלה והחשוד הובא להארכת מעצר לאחר עבור המועד, היה על ביהמ"ש לדון בבקשת המעצר לגופה ולהחליט בה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד איהאב כתאנה לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 17.10.99).

ע.פ. 767+1338/98+1309 - פיודור מוסטבוי, דמיטרי רזניק ואמירוב סרגי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשוד וחומרת העונש(העררים נדחו).

א. שלשת המערערים הורשעו בשוד בנסיבות מחמירות ונדונו ל-10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. דמיטרי ופיודור מערערים על הכרעת הדין וגזר הדין וסרגי מערער על גזר הדין. הערעורים נדחו.
ב. שלשת המערערים פרצו למשרד כשהם רעולי פנים, כפפות על ידיהם ואלות בידיהם וללא כל התראה תקפו את הפקידה ומנהל המשרד שבא לעזרתה, היכו בהם באכזריות באלות ברזל והמשיכו בכך למרות זעקותיהם. לשניים נגרמו חבלות של ממש. הפקידה עברה מספר ניתוחים והנזק הגופני והנפשי נותר בה לצמיתות. המנהל סבל משבר בגולגולת והיה צורך להרכיב פלטינה סביב ארובת עינו ומחצית פניו נותרה משותקת. לאחר מכן ברחו השלשה עם קופת מתכת שהכילה כסף מזומן.
ג. היו ראיות מספיקות לביסוס הרשעתם של דמיטרי ופיודור ואין להתערב בהכרעת הדין. אשר לעונש - העונש שהושת על המערערים אינו חמור כלל ועיקר. על מעשה התעללות והתאכזרות כאלו, לרבות השוד שבמסגרתו נעשו אותם מעשים, יש להעניש בכל חומרת הדין. התנהגות זו מצביעה על בריונות לשמה, על הריסת כל ערך וכל נורמה עונשית, על אטימות לרווחתו, כבודו ושלמותו הגופנית והנפשית של הזולת. מאידך אין כל נסיבות אישיות היכולות לעמוד לזכות המערערים כדי להפחית מן העונש.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד משה לוי, שחדה אבן ברי ויוסף לילוף למערערים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 9.11.99).

ע.א. 3643/97 - כהן עיצובים בע"מ נגד מדינת ישראל

קבלת הצעה במכרז כהסכם מחייב. קבלה מסוייגת של הצעה במכרז. *התרופות שזכאי להן מגיש המכרז כשחל שינוי בתנאים ויש צורך במכרז חדש(מחוזי י-ם - ה.פ. 423/97 - הערעור נדחה).

א. במאי 94 פירסמה המשיבה, באמצעות משרד התיירות, מכרז להקמת "כ-15 ביתני ירידים", בעיקר באירופה, במשך "שלוש עד חמש שנים". המערערת ניגשה למכרז. ועדת המכרזים שהתכנסה בינואר 95 בחנה חלופות אחדות וקיבלה את הצעת המערערת בצורה מסוייגת לאמור "יוכן הסכם... לשלשה ירידים לפחות לניסיון ... יש לפתוח במו"מ... לגבי הקמת ירידים נוספים...". עם קבלת ההחלטה נשלח מכתב למערערת לאמור "ועדת המכרזים... בדקה את כל ההצעות... לכאורה, הצעתך נראית לנו סבירה ואנו מבקשים לבחון עימך את כל הדברים הקשורים להקמת חלק מהביתנים כניסיון להתקשרות רחבה יותר...". חרף החלטת ועדת המכרזים כי יוכן הסכם עם המערערת לא נחתם בפועל הסכם. בינתיים התברר כי קמה מניעה לעשות שימוש בחלק מרכיבי העיצוב שהיו אמורים לשמש את הבוחנים, בשל טענה של זכות יוצרים. מכיוון שכך החליט משרד התיירות לשנות מעיצוב הביתנים, ולצאת במכרז חדש שבמסגרתו תופרד עבודת ההקמה של הביתנים מעבודות העיצוב. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי לא נכרת בין המדינה לבין המערערת הסכם על פי תנאי המכרז, אך יחד עם זאת קבע כי נוצרה למערערת זכות לכרות הסכם עם המשיבה באשר להקמת שלשה ביתנים שעליהם החליטה ועדת המכרזים. המדינה לא ערערה על ההחלטה שקמה התחייבות לגבי
שלשת הביתנים ואילו המערערת טוענת כי זכתה במכרז לגבי כל הביתנים שעליהם דובר במכרז וכי נכרת הסכם בינה לבין המדינה. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל טענת המדינה כי אין בה בזכייה במכרז אלא כדי להעניק לזוכה את "הזכות להיכנס לחילופי דברים עם המשיבה". אולם משנבחר המציע, ואם קובלה הצעתו, קמה לו הזכות להתקשר בחוזה עם עורך המכרז. אלא שבכך אין לומר כי אכן השתכלל חוזה בין המדינה לבין המערערת. ההתקשרות החוזית היא פועל יוצא של מפגש רצונות בין הצעה נבחרת לבין הקיבול בידי עורך המכרז. כאן הקיבול היה חלקי בלבד לגבי חלק מהביתנים כך שאין לומר שקיים הסכם בין המדינה לבין המערערת.
ג. מאידך, המכרז הוא הזמנה להציע הצעות ומבחינה זו הוא מצוי בשלב הקדם חוזי. אלא שכבר בשלב זה יש בפרסומו ובהיענות לו משום כניסה למערכת של כללים מחייבים. מציע הנענה למכרז צריך שלהצעתו תבוא תשובה רלבנטית. עורך המכרז יכול לשריין לעצמו במכרז את הזכות לקבל הצעה מסויימת רק בחלקה. בחירה זו עליו לשריין בין תנאי המכרז. האפשרות הפיזית לפיצול אינה תנאי מספיק לקיומו של היתר לפיצול. בענייננו אין הוראה במכרז שהמשרד שומר לעצמו את הזכות לפצל את העבודות ולהתקשר עם המציע רק לגבי מקצת העבודות.
ד. השאלה היא מהן התרופות העומדות למערערת בגין הפרת התחייבות זו. ההתקשרות בין המערערת למשיבה נדונה לכישלון לא רק מחמת שלא מומשו התנאים הדרושים במסגרת דיני החוזים לשכלול ההתקשרות, כי אם גם בשל המניעה שמקימים כללי המשפט הציבורי כנגד ההתקשרות שהמערערת טוענת לה. בשל התפתחות מאוחרת שחלה לאחר פרסום המכרז, בוטלה האפשרות לעשות שימוש בחלק מן הרכיבים ושוני זה עשוי ליתן אותותיו בעלות ההקמה של הביתנים. שוני זה מחייב שלא להמשיך בהצעות חדשות במסגרת המכרז המקורי. כיוון שכך יוצאת התרופה של אכיפה מכלל התרופות שהמערערת זכאית לה. עם זאת, כיוון שבהחלטת המשיבה ניתן לראות הפרת התחייבות כלפי מצטמצמת תרופתה של המערערת - אם בכלל - לתביעת פיצויים בגין נזקיה והיא תוכל להגיש תביעה בגין נזקים אלה.

(בפני השופטים: טירקל, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד יוסף בנקל למערערת, עו"ד ירון בשן למשיבה. 21.11.99).

ע.א. 2555/98 - הרב אליהו אברג'ל נגד עזבון המנוח משה בן יאיר ואח'

*פירוש "שטר מתנה" כצוואה ופסילת הצוואה באשר הנהנה נטל חלק בהכנתה. *מהותו של שטר מתנה שנאמר בו "מהיום ושעה אחת קודם מותי"(מחוזי י-ם - ת.א. 1568/98 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המנוח משה בן יאיר, איש הולך ערירי, היה בעל דירת מגורים בירושלים. המערער היה בן בית אצל המנוח ובאפריל 94 ערך המנוח שטר מתנה בפני נוטריון. בשטר נאמר לאמור "אני הח"מ, משה בן יאיר... מעניק בזה מתנה בחיים מעתה ושעה אחת לפני מותי לרב אליהו אברג'ל... את הדירה אשר לי... מתנה זו מוחלטת וסופית ובלתי הדירה ואני עושה אותה לפי כל כללי הדין וההלכה בפני עדים ובפני הנוטריון". יחד עם זאת העניק למערער יפו"כ בלתי חוזר. לאחר מות המנוח העביר המערער, על יסוד יפוי הכח, את הדירה על שמו. ביני לביני קיבלו המשיבים, קרוביו של המנוח, צו ירושה שהם יורשי המנוח והם הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי לבטל את רישום הזכויות בדירה על שמו של המערער ולהורות על החזרת הרישום המקורי ע"ש המנוח. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי הצדדים הבינו כי עיסקתם נתונה לשלטונו של המשפט האזרחי החל בישראל וכתוצאה מכך השתדלו לערוך את עיסקת המתנה כך שתהיה תקפה הן לפי ההלכה והן לפי הדין האזרחי. לפי דעת ביהמ"ש המחוזי הצדדים לעיסקה
לא יצאו לא ידי חובה ההלכה היהודית ולא ידי חובת הדין האזרחי ועל כן שטר המתנה אין לו ערך. עם זאת לא נעתר ביהמ"ש לבקשת המשיבים לתת צו פינוי נגד המערער בקבעו כי המשיבים לא ביקשו צו פינוי. ערעורו של המערער על הקביעה כי שטר המתנה אין לו ערך נדחה וערעור המשיבים על כך שלא ניתן צו פינוי נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון התייחס הן לדין והן להלכה וסקר את נושא שטר המתנה בו נאמר "מהיום ולאחר מותי" או "מעתה ושעה אחת לפני מותי". הקונסטרוקציה המשפטית בהלכה שלפיה אין אפשרות להוריש לזר והורשה לזר נעשית בדרך של שטר מתנה. במקרה הנדון, הבהיר ביהמ"ש העליון, השאלה אינה שאלת תקפות שטר מתנה לפי ההלכה היהודית, אלא מבחינת ביהמ"ש האזרחי שלגביו קובע דין המדינה. אמנם, המתקשרים חופשיים לעצב את יחסיהם המשפטיים כרצונם כל עוד אין בהם משום סתירה לחוק, למוסר, או לתקנת הציבור, ואם המתקשרים מכפיפים יחסיהם להלכה היהודית, אין מניעה כי ביהמ"ש יבחן את תוקף העיסקה על פי ההלכה. בענייננו, אומר המנוח "אני עושה אותה לפי כל כללי הדין וההלכה" כך שאין כאן קביעה חד משמעית שהיא לפי ההלכה שכן לפי "כללי הדין" הכוונה היא לדין האזרחי.
ג. בסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי המתנה הנדונה נתפסת על ידי הוראה קוגנטית שבסעיף 8 (ב) לחוק הירושה, כי מדובר בצוואה והוראות חוק הירושה חלות במישרין על "מתנות אלה". מקבלי מתנות מסוג כזה הם יורשים הזוכים על פי צוואה במובן סעיף 2 לחוק הירושה, ובבחינת הנסיבות על פי חוק הירושה עולה כי הצוואה בטלה משום שהמערער נטל חלק בעריכת הצוואה, הוא שהביא את המנוח לנוטריון, הוא שניסח את שטר המתנה וכיוצא באלה פעולות הפוסלות אותו מלהיות יורש על פי הצוואה.

(בפני השופטים: אור, חשין, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד, הוסיפו השופטים חשין ואור. עוה"ד מיכאל קורינלדי, גב' צפורה ממן וי. טישלר למערער, עוה"ד עובדיה גבאי וגב' אורית מלמד למשיבים. 16.11.99).

בג"צ 5439+5526/98 - הוצאת עיתון הארץ והתאחדות ענף הקולנוע בישראל ואח' נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח'

*מענקים של הרשות השניה לרדיו ולטלביזיה, לעיתונים ולבתי קולנוע בשל הפסדים בפרסומות (העתירות נדחו).

חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו והתקנות שלפי החוק קבעו מענק שהרשות תשלם לעיתונים ולבתי הקולנוע בעקבות הקמת הערוץ השני שבו מתפרסמת פרסומת מסחרית כאשר הפרסומת בטלויזיה פגעה בפרסומות שפורסמו בעיתונים ובבתי הקולנוע. התשלומים נקבעו למשך שלש שנים. המענק שולם מהתגמולים ששולמו ע"י בעלי הזכיונות בערוץ השני לרשות השניה לטלויזיה והרדיו. תשלום המענקים על פי הוראות החוק יועד לשלש שנים בלבד, והתשלומים אמורים היו להיעשות מדי שנה בשנה. השאלה שעלתה בעתירות הינה האם מענק שנקבע לשנה שלישית מבין אותן שלש שנים יכול שיכסה "הפסד" שנגרם בשתי השנים הראשונות לעיתונים ולבתי הקולנוע ואשר לא שולמו מחמת שהסכומים שהצטברו לא הספיקו לכסות את "ההפסדים" באותן שנים. לענייננו, בשנה השלישית הסכום שהצטבר היה בו כדי לכסות גם את ההפסדים בשנים הקודמות. העותרות סברו כי המענק בשנה השלישית צריך לכסות את ההפסדים מהשנים הקודמות והרשות התנגדה לכך וסברה כי אין במענקי השנה השלישית כדי לכסות את ההפסדים שנגרמו בשנים הקודמות. העתירות נדחו, לאחר שבג"צ בחן את דברי החקיקה הנוגעים למענקים אלה והגיע למסקנה כי הדין עם המשיבים.