ע.פ. 2791+2808/97 - חמאדה עקוב, יוסף אלוהאב וחליל עבדאללטיף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבות רכב)(ערעורים על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
א. המערערים הורשעו בעשרות רבות של עבירות שעניינן גניבת רכב, פירוקו ושינוי זיהוי של רכב והפצה. ביהמ"ש המחוזי ראה בשלשת המערערים "פגע רע" לחברה וציין את חובת ביהמ"ש להגן על החברה מפניהם ואת הקושי הרב בפניו עומד הציבור בניסיונותיו להתגונן מפני העבריינים העוסקים בהשחתת, הצתת וגניבת כלי רכב בהמוניהם באופן שיגרתי וקבוע ומבלי שדבר מרתיעם מכך. חמאדה ביצע את העבירות בהיותו בחופשה ממאסר לאחר שנגזרו עליו 6 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש דן את חמאדה ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים באופן מצטבר למאסר החדש. כך שעל חמאדה לרצות עונש מאסר של 17 וחצי שנים בפועל. השניים האחרים נדונו כל אחד ל-7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים הם על חומרת העונש והעונש הוקל במקצת.
ב. באשר לחמאדה - הוא עסק בהתמדה ולאורך זמן בביצוע מאות עבירות רכוש הקשורות בגניבת רכב ובעבירות הקשורות בכך. הוא לא נרתע ממאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, הוא לא חזר בו מסורו על אף העונש הכבד שהוטל עליו של 6 שנים מאסר בפועל והפעלה של מאסר על תנאי קודם, ומעל באמון שניתן בו והמשיך לבצע אותן עבירות בהיותו בחופשה מן המאסר, תוך שהוא היה מודע לכך שאם ייתפס צפוי הוא להיענש בכל חומר הדין. נראה כי הדרך היחידה למנוע ממנו לפגוע ברכושם ובביטחונם של אזרחים ע"י גניבת כלי רכבם היא לתיתו במאסר ממושך. כך עשה ביהמ"ש המחוזי. עם זאת אין להתעלם מכך שתקופת מאסר מצטברת של 17.5 שנות מאסר היא תקופה ארוכה בצורה יוצאת דופן וחריגה לעבירות רכוש גם אם ניתנת הדעת למספר העבירות, סוגן ותדירותן. כמו כן יש לתת את הדעת לתסקיר שירות המבחן על הנסיבות המשפחתיות הבעייתיות בהן גדל המערער. בנסיבות אלה, שנה אחת מן המאסר על תנאי בן שנתיים שהופעל במצטבר, תרוצה בחופף לעונש החדש. באשר לחליל - קופת השרצים התלויה על גבו כבדה מזו של חמאדה. עם זאת כדי לעודדו בדרך השיקום שהחל בה ינוכו 6 חודשי מאסר מעונש המאסר בפועל שנגזר עליו. כך גם לגבי המערער יוסף.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, זועבי. עו"ד חנה בולוס לחמאדה, עו"ד גב' תמי אולמן ליוסף וחליל, עו"ד אריה פטר למדינת ישראל. 16.11.99).
ע.א. 7316+7450/97 - עירית ראשון לציון נגד חברת לוינשטיין... בע"מ
*תשלומי אגרת סלילת כבישים והנחת צינורות מים(מחוזי ת"א - ת.א. 1910/91 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בשנת 90 רכשה המשיבה מגרש הגובל בשני רחובות בראשון לציון. קודם להתקשרות הרסו הבעלים בית חרושת לבלוקים שעמד על המגרש. בית החולשת חובר עוד בשנים 59-58 בצנרת פרטית למפעל המים העירוני. בשעתו שילמו בעלי המגרש לעיריה בגין סלילת הרחובות דמי השתתפות מכח חוק עזר לראשון לציון (סלילת רחובות) (להלן: החוק הישן). משביקשה החברה מהעיריה היתרי בניה, נדרשה לשלם תשלומים שונים ובכללם אגרת הנחת צינורות מים מכח חוק עזר לראשון לציון (אספקת מים) (להלן: חוק המים), והיטל כבישים על פי חוק עזר (סלילת כבישים) תשמ"ה (להלן: החוק החדש). העיריה כללה בתשלומים שחושבו גם את שטחי השירותים בבניין, כגון מחסנים
ואיזורי חניה. לאחר שקיבלה היתרי בניה הגישה החברה תובענה להחזר הסכומים ששילמה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת העיריה כי לאחר פרסום החוק החדש הורחבו הרחובות הגובלים בנכס וקבע כי לא נעשתה כל פעולת סלילה נוספת לאחר כניסת החוק החדש לתקפו ועל כן לא היתה העיריה רשאית לגבות היטל כבישים מן החברה. מנגד מצא ביהמ"ש כי הצנרת המקורית הוחלפה והונחה צנרת חדשה, וכי על כל פנים, לפי חוק המים חייב בעל הנכס שהיה מחובר למפעל המים לשלם אגרה, אם ביקש היתר בניה לצורך הרחבת הבנייה או הקמת בניין חדש. כן קבע ביהמ"ש כי העיריה היתה רשאית להתחשב גם בשטחי השירותים של הבניין לצורך קביעת שיעורי התשלום. בערעורים שהגישו הצדדים טענה החברה נגד דחיית תביעתה להחזר אגרת הנחת הצינורות ולהחזר השיעור של התשלום שנקבע על פי שטחי השירות שבבניין ואילו העיריה טענה נגד חיובה להחזיר את היטל הכבישים שגבתה. הערעורים נדחו.
ב. באשר לתשלומים לפי חוק המים - אין חולק כי הרחבת הצנרת והתקנת צנרת חדשה מחייבות תשלום אגרה לפי חוק המים ומשנקבע כי מדובר בהרחבה והתקנה חדשה, ולא כטענת החברה, בדין חוייבה החברה בתשלום.
ג. אשר לשטחי השירות - סעיף 1 לחוק החדש מגדיר את "שטח הבניין" שעל פיו מחשבים את התשלום, ע"י הפניה להגדרת מונח זה בתוספת השלישית לתקנות התכנון והבניה. על פי תוספת זו, שטחו של הבניין הוא הסכום במ"ר של שטחי כל הקומות שבו, למעט קומת מסד, עליית גג, מדרגות חוץ, מדרגות גן, מקמרות, סטיוים, קומת עמודים מפולשת, גשרים, עמודים ומעברים המהווים את הכניסה הקובעת לבנין. מחוץ לאלה כל שטחי הבנייה נכנסים לשטח הבניין כך שהחישוב של העיריה נעשה כדין.
ד. באשר לערעורה של העיריה - העיריה טענה כי להבדיל מן החוק הישן, שבו האירוע המקים את חובת התשלום (אירוע המס) היה סלילת רחוב גובל, הרי אירוע המס על פי החוק החדש איננו בהכרח סלילת רחוב גובל, אלא יכול הוא אף להיות הקמת בניין, או הרחבתו, ודי בהחלטת העיריה על הקמת תשתית כבישים כדי לקיים את הקשר הנדרש בין ההיטל לשירות. גישה זו אינה יכולה להתקבל. העיריה, אין לה סמכות זולת הסמכויות שהוקנו לה בחוק, אינה מוסמכת לגבות מבעל נכס תשלום בגין שירות, מבלי לספק לבעל הנכס את אותו שירות. בעניין זה מבחינה פקודת העיריות בין ארנונה כללית על נכסים, שהעיריה מוסמכת להטיל ללא זיקה לשירותים, לבין גביית תשלומים עבור שירותים שהיא נותנת ובכלל זה סלילת כבישים ומדרכות. משנקבע כי העיריה אינה סוללת כבישים ומדרכות ברחובות הגובלים עם המגרש לא היתה העיריה מוסמכת להטיל תשלומים לפי החוק החדש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מ. אנגלסמן לעיריה, עוה"ד עופר שפיר ואופיר ארגמן לחברה. 24.10.99).
בש"פ 4348/99 - צבי ארוך ואח' נגד מדינת ישראל
*חילוט ערבות כאשר הנאשם לא התייצב לריצוי העונש(הערר נדחה).
א. אחד אהרון חסין הואשם ברצח ונעצר עד תום ההליכים. בערר על החלטת המעצר הורה ביהמ"ש העליון על שחרורו של חסין כנגד הפקדת מזומן או ערבות בנקאית של 200,000 ש"ח והמצאת ערבות צד ג' של 500,000 ש"ח. חסין הפקיד ערבות בנקאית על סך 200,000 ש"ח וחתם על כתב ערובה (עצמית) של 500,000 ש"ח, עליו חתמו העוררים כצד ג'. בעקבות זאת שוחרר חסין מן המעצר ביולי 97. ביום 31.1.99 הרשיע ביהמ"ש המחוזי את חסין בעבירת רצח וגזר את דינו למאסר עולם. לבקשת הסניגור עיכב ביהמ"ש את תחילת ריצוי העונש עד לסוף פברואר, אך ביהמ"ש העליון
קבע כי אין לעכב את הביצוע עד המועד האמור ועיכב את הביצוע עד ליום 7.2.99. חסין לא התייצב לריצוי עונשו והמשיבה הגישה בקשה לחילוט הערבויות. ביהמ"ש המחוזי הורה על חילוט שתי הערבויות. הערר נדחה.
ב. אחת השאלות העולה בסוגייה הנדונה היא, האם כאשר ביהמ"ש מורה על שחרור בערובה ואינו קובע במפורש מה באה הערובה להבטיח, רשאי בעל התפקיד המוסמך כאמור בסעיף 49 לחוק המעצרים, שבפניו אמורים הערבים לחתום על "כתב ערובה", לכלול במסגרת "כתב הערובה" תנאים שלא פורטו באופן מפורש בהחלטת ביהמ"ש המורה על שחרור בערובה. סעיף 46(א) לחוק המעצרים קובע כי ביהמ"ש שציווה על השחרור יקבע את תנאי הערובה ומשך תוקפם. בהחלטה על השחרור לא קבע ביהמ"ש מה אמורה הערובה להבטיח. בטופס הערובה עליו חתמו חסין והעוררים מופיעה רשימה של תנאים ובכלל זה "להתייצב לנשיאת העונש שהוטל במשפט". השאלה היא אם ניתן היה לקבוע בכתב הערובה תנאי זה מבלי שהתנאי פורט באופן מפורש בהחלטת ביהמ"ש. התשובה לכך היא חיובית וזאת מכח סעיף 48(א) לחוק המעצרים הדן בתנאי השחרור בערובה. סעיף זה קובע לאמור "שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה... או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש...". כך שההתייצבות לחקירה או לנשיאת העונש היא תנאי מנדטורי שנקבע ע"י המחוקק וחל באופן אוטומטי מכח החוק על כל "כתב ערובה" הנחתם במסגרת שחרור בערובה.
ג. טענה אחרת בפי העוררים היא כי לנוכח שינוי הנסיבות בכך שחסין כבר הורשע ברצח עומדת להם הזכות לבטל את הערבות. טענה זו אינה יכולה לעמוד לא מן הצד העובדתי ולא מן הצד המשפטי. מן הצד העובדתי, חסין הואשם ברצח והאפשרות שיורשע ויקבל את העונש הקבוע בחוק היתה צפויה, ואין לראות בה שינוי בלתי צפוי שיש בו כדי לקעקע את בסיס ההתחייבות שנטלו על עצמם העוררים. הם ערבו לכך שחסין ימלא אחרי כל תנאי הערובה ובהם גם התנאי כי "יתייצב לנשיאת העונש שהוטל במשפט". כך שאין לקבל את הטענה כי הרשעתו של חסין ועיכוב ביצוע העונש יש בהם משום שינוי נסיבות המקנה להם זכות לביטול הערבות.
ד. גם מבחינה משפטית אין לטענת העוררים - לפיה בהתקיים שינוי יסודי עומדת לערב האפשרות לבטל את ערבותו - על מה לסמוך. את זכותם לבטל את הערבות בהתקיים שינוי יסודי מעגנים העוררים בסעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות. אלא שהוראת סעיף זה איננה מתאימה מעיקרה לחול על הערבות הניתנת במסגרת חוק המעצרים. תכליתה של הערבות בחוק המעצרים שונה מתכליתה של הערבות במשפט האזרחי ואין מקום להחיל באופן גורף את הוראות חוק הערבות על הערבות הניתנת במהלך שחרור בערובה. יש להחיל רק אותן הוראות מהוראות חוק הערבות, העולות בקנה אחד עם תכליתה של הערבות במסגרת דיני המעצרים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 3.11.99).
ע.א. 6978/96 - סמדר עמר (קטינה) נגד קופת חולים הכללית של ההסתדרות
*פיצויים עקב רשלנות רפואית(מחוזי באר שבע - ת.א. 284/83 - ערעור וערעור נגדי - ערעור המשיבה נדחה וערעור המערערת נתקבל בחלקו).
א. עקב רשלנות מצד רופאי המשיבה נולדה המערערת במאי 80 כשהיא נכה בשיעור %100. היא סובלת משיתוק בכל ארבעת גפיה. ביהמ"ש המחוזי קבע את סכומי הפיצויים שעל המשיבה לשלם למערערת. קודם הדיון בפרטי הנזק השונים נדרש ביהמ"ש להכריע בשלש מחלוקות עקרוניות: האם כתוצאה מנכותה עקב התאונה קוצרה תוחלת חייה של המערערת וביהמ"ש ענה על כך בחיוב וקבע שתוחלת חייה התקצרה מ-78 ל-70 שנים;
האם יש להעדיף את שהותה של המערערת בביתה ולחשב את נזקיה בהתחשב בנתון זה או שצריך לצאת מן ההנחה כי היא תשהה במוסד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובעת תשאר בבית הוריה עד הגיעה של אמה לגיל 70, היינו עד שהתובעת תהיה בת 39 וקבע לה פיצויים לפי היותה בבית עד לגיל 39; האם לשלם תשלומים עיתיים וביהמ"ש פסק כי מגיל 39 ואילך, ישולמו תשלומים עיתיים. כיוון שלא היו ראיות לגבי עלות השהות במוסד קבע ביהמ"ש כי בהגיע המערערת לגיל 39 תוכל לפנות לביהמ"ש ולהמציא ראיות לגבי עלות זו ואז יפסק גובה התשלום העיתי. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לשאלה אם המערערת תהיה בבית או במוסד - יש לפסוק למערערת פיצוי בהנחה שהיא תשאר בביתה גם לאחר הגיעה של אמה לגיל 70 והיא תסעד ע"י בני משפחתה. כיוון שכך יש גם לפסוק לה את מלוא הפיצויים המגיעים לה בתשלום אחד לא רק עד הגיעה לגיל 39 אלא עד גיל 70. בעקבות הקביעה שהמערערת תשאר בביתה ולא במוסד שונה הפיצוי בראשי הנזק השונים. באשר לנזק לא ממוני - ביהמ"ש המחוזי קבע למערערת סכום של 400,000 ש"ח והמשיבה טוענת נגד גובה הסכום. מנגד קובלת המערערת על כך שלא הוספה לסכום שנפסק לה ריבית מחושבת מיום היווצר העילה. את ערעור המשיבה יש לדחות. הסכום שנפסק אינו חורג מפיצוי הולם נוכח מגבולותיה וקשייה של המערערת עקב התאונה. מאידך יש ממש בטענת המערערת שצריך היה לפסוק לה ריבית על סכום הנזק הלא ממוני. גם התשלום עבור הסיעוד בעבר נפסק בסכום נמוך ממה שצריך היה לפסוק. בהתחשב בכל האמור הוגדל הפיצוי שעל המשיבה לשלם למערערת בסכום של כ-2,15 מליון ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ישראל וינברג למערערת, עו"ד עמיר אלמגור למשיבה. 15.11.99).
ע.א. 3592/98 - מוניב נסר אל דין ואטליז ויסאם בע"מ נגד מרבק בית מטבחיים בע"מ
*פירוש מכתב הנוגע להצעת שיווק האם הוא מהווה הסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 1133/93 - הערעור נדחה).
א. המערער, מנהלה של המערערת, עוסק בשיווק מוצרי בשר. המשיבה עוסקת בשיווק סיטונאי של בשר ומוצריו. בשנת 85 החל המערער לשווק חלקי בשר שאינם כשרים מתוצרת המשיבה ולאחר מספר שנים של קשרי מסחר בין הצדדים הודיע המערער למשיבה כי הוא מתכוון להקים לעצמו מחסן חדש לאחסון בשר טרי וביקש לשמש כסוכנה הבלעדי של המשיבה לשיווק בשר שאינו כשר באזור הצפון. ביום 24.4.88 שיגרה המשיבה למערער מכתב שנחתם בידי מנהל המכירות של המשיבה בו נאמר "היות ואתה עומד לפתוח מחסן חדש כולל קירור גדול לאחסנת בשר טרי, הננו מאשרים בזה שהנך מקבל ממרבק בלעדיות למכור בשר טרי לכל אזור הצפון כולל המשולש, בתנאים המקובלים אצלנו %5 הנחה עבור כל קניה...". המערער רואה במכתב זה "הסכם בלעדיות" בר תוקף וטוען שהצדדים נהגו על פיו לאורך שנים, ואילו המשיבה טוענת כי מדובר במסמך כוונות גרידא שמעולם לא השתכלל לכלל הסכם מחייב. לדעת המערערים הפרה המשיבה את המוסכם והם עתרו לביהמ"ש המחוזי ליתן צו לאכיפת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המכתב אינו אלא הצהרה כללית על כוונות וכי הצהרה זו לא הבשילה לכלל הסכם ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. המכתב ששיגרה המשיבה למערערים מבטא מפגש של אינטרסים בין המערערים למשיבה. באותה עת הגבירה המשיבה את קצב שחיטת הבשר, וכתוצאה מכך נצטברו ברשותה עודפים של חלקי בשר שאינם כשרים. היא נדרשה ע"י הרבנות לשווק מוצרים אלה לשוק הלא
יהודי. באותה עת עצמה התעתד המערער להרחיב את עסקיו ולהקים מחסן חדש ובו בית קירור לאחסנת בשר טרי. לשני הצדדים היה זה אינטרס משותף להרחיב את המכירות כאשר הכוונה היתה לראות במערער סוכן עיקרי בלעדי, אלא שהכוונה לא הבשילה לכלל הסכם להפצה בלעדית. המכתב אינו נוקט במועד לתחילת ההתקשרות הבלעדית, אינו נוקב במועד לסיומה, אין בו התייחסות מפורשת להתחייבויות המערערים ואין בו תיאור ברור של אזורי ההפצה. אכן, יש ומהתנהגות הצדדים לחוזה, ניתן ללמוד על התחייבות חוזית משלימה המתווספת להסכמות שהועלו מפורשות על הכתב, אלא שבמקרה זה לא היה אף בהתנהגות הצדדים כדי להשלים את החסר.
ג. במכתב עצמו לא היה די כדי לשמש מסגרת כתובה שלתוכה ניתן ליצוק תוכן משלים הנלמד מהתנהגות הצדדים. גם התנהגות הצדדים אינה מבטאת כוונה ברורה לקיים את המתחייב מן ההתקשרות שהם טוענים לה. ברגיל, חזקה על גופים העוסקים במסחר רב היקף כי יתנו ביטוי משפטי נאות לכוונה לקיים ביניהם התקשרות עיסקית מחייבת. הימנעות ממתן ביטוי מפורש לכוונה כזו, עשוייה לתמוך במסקנה כי הצדדים בחרו דווקא בהתקשרות "פתוחה" שאינה מצדיקה את הסעדים שהמערערים עתרו להם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד א. זר למערערים, עו"ד א. עמיקם למשיבה. 18.11.99).
בש"פ 7062/99 - בנימין ובועז זאבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. נגד העוררים, שני אחים, ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם פעילות חובקת עולם של עסקאות סמים בסכומי כסף גדולים ובכמויות של אלפי ק"ג קוקאין. לפי הנטען ביצעו העוררים, בתקופה שבין תחילת שנת 97 לבין תחילת 99, יחד עם אח נוסף ואחרים, עסקאות בסמים, ייצאו וייבאו בכל רחבי העולם קוקאין. כמו כן מייחס כתב האישום לעוררים עשיית עסקאות בהרואין. ביולי 99 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של העוררים וכל יתר הנאשמים עד תום ההליכים. אחד הנאשמים, אלי רובין, הגיש ערר על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש העליון קבע כי בנסיבות העניין, כשמדובר באדם ללא עבר פלילי, המעלה גירסה שאם תתקבל, "ככל שהיא נראית דמיונית" תביא לזיכויו, יש מקום להורות על חלופת מעצר. ביהמ"ש ציין כי "לא בלב קל" הוא מורה כך. בעקבות החלטה זו ביקשו העוררים עיון חוזר בהחלטה בדבר מעצרם וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הטענה המרכזית בערר היא טענת אפליה, לפיה אין מקום לאבחנה בין רובין לבין העוררים. הערר נדחה.
ב. אכן, שוויון בפני החוק הוא עקרון על בשיטתנו המשפטית ומופעל גם בדיני המעצרים. יש למנוע מצב בו יחוש מאן דהוא כי החלטות ביהמ"ש בדבר הפגיעה בחרותם של נאשמים מתקבלות בצורה שרירותית ובאופן מקרי. אלא שדברים אלו יפים מקום בו אין הבדל משמעותי בין הנאשמים השונים העומדים לדין. לא כך הם פני הדברים בענייננו. לפי כתב האישום קיים שוני מהותי בין חלקם של העוררים בעסקאות הסמים לבין התפקיד אותו מילא רובין בפרשה. העורר 1 היה האדריכל והרוח החיה מאחורי הפעילות האסורה, הוא אשר יזם, תכנן והוציא לפועל את עסקאות הסמים השונות. אחיו, העורר 2, שימש כיד ימינו. השניים פעלו יחד לעריכת עסקאות חובקות עולם בקוקאין ובהרואין בכמויות אדירות. רובין נטל אף הוא חלק בפעילות האסורה, אלא שחלקו נופל במידה לא מועטה מזה של העוררים. העורר 1 הוא שזה שפנה אל רובין - יהלומן וחבר הבורסה - בהצעה כי הלה יעביר, יחד עם אחר, כספים שונים,
ויסייע בהלבנתם, בתמורה לנתח מכלל הכספים אותם התחייבו להעביר. רובין אף טוען כי לא ידע שמדובר בעסקאות סמים. די באמור כדי לקבוע כי קיים שוני בין העוררים לבין רובין.
ג. בכל מקרה, בנסיבות העניין, גם אילו היתה אפליה מסויימת לא היה מקום להורות על שחרור העוררים בחלופת מעצר. הם עשו עסקאות בסמים בכמויות עצומות והלכה פסוקה היא כי בהיעדר נסיבות יוצאות דופן יורה ביהמ"ש על מעצרם של עוסקים בסמים ולא יסתפק בחלופת מעצר, קל וחומר כשעסקינן בפעילות עניפה להפצת סמים מסוכנים בהיקפים כה נרחבים. במצב דברים זה, לא היה מקום להורות על שחרור העוררים לחלופת מעצר, רק בשל הטעם של אפליה. אכן, הצורך להימנע מאפליה הוא שיקול בעל חשיבות רבה, אולם אין הוא מאפיל על כל יתר השיקולים ויתכן שיסוג מפני הצורך להגן על שלום הציבור ויחידיו מפני פורעי חוק.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן, עו"ד אורי רון לעוררים, עו"ד גב' עירית אברמוב למשיבה. 27.10.99).
בש"א 6732/99 - שמעוני יעקב נגד שמעוני יפה ואח'
*העברת מקום דיון מירושלים כאשר אחד המתדיינים הוא אחיו של שופט ביהמ"ש בירושלים(בקשה להעברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט - הבקשה נתקבלה).
א. בין הצדדים, שהם בני משפחה, (בעל, אשה ואם האשה), מתנהלים זה זמן הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. לא מכבר הסתבר לשופטת כי הבעל הוא אחיו של שופט משופטי בימ"ש השלום בירושלים ובעקבות זאת הודיעה לצדדים כי לא תמשיך לשמוע את ההליכים המתנהלים בפניה. היא העבירה את התיק לנשיא בימ"ש השלום שישקול את העברתו לשופט אחר לפי מיטב שיקול דעתו. בעקבות החלטה זו הביא נשיא בימ"ש השלום את התיקים בפני נשיא ביהמ"ש העליון שיקבע היכן יידונו התיקים שבין בני המשפחה. הצדדים ביקשו כי התיקים ימשיכו להתנהל בפני אותה שופטת ולחילופין בפני שופט אחר של בימ"ש השלום בירושלים, באשר העברת הדיון לבימ"ש מחוץ לירושלים תסב להם הוצאות וטרחה ותאריך שלא לצורך את הדיון. הוחלט להעביר את התיק לביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב.
ב. אין עוררין כי שופט אינו רשאי לדון בענייננו הוא או בעניינו של קרובו. אין גם מי שיחלוק על הקביעה, כי אין מקום לכך שעניינו האישי של שופט יידון בערכאה בה הוא מכהן - ומטעם זה קיים סעיף 24 לחוק בתי המשפט. מן הראוי הוא, כי רציונלים אלו יחולו גם שעה שבית משפט מתבקש לדון בעניינו של קרובו (מדרגה ראשונה) של שופט המכהן בו. נקל להבין, כי הסיטואציה בה נדון עניינו של קרוב כאמור בבית משפט בו מכהן השופט, תקשה על השופט היושב בדין, תקשה על השופט שהוא קרובו של המתדיין ואפשר שתקשה גם על בעלי הדין עצמם. יתירה מזו, היא עלולה לפגום בתדמיתה ובמעמדה של המערכת השיפוטית.
ג. אכן, במקרה שלפנינו, אין הצדדים מתנגדים להמשך קיומו של הדיון בפני השופטת שהחלה בדיון, הם אף טוענים, כי העברת הדיון תקשה עליהם ותגרום להם הוצאות וטרחה שלא לצורך. אולם, הסכמת הצדדים (וכך גם אי הנוחות שתיגרם להם) אינה יכולה לרפא את הבעייתיות שמצמיחה הסיטואציה. כשם שחששו הסובייקטיבי של בעל דין באשר למשוא פנים שמגלה בית המשפט אינו יכול, כשהוא לעצמו, להביא לפסילת בית המשפט, כך אין בעלי הדין יכולים להכשיר כל חשש אובייקטיבי לפגיעה במראית פני הצדק. אי לכך יועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רון וינשטוק למבקש, עו"ד שמעון יעקובי למשיבות. 25.10.99).
בש"פ 6982/99 - אירינה רטיאני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת, בעלת רשיון עיסוק ברפואה באוקראינה, עלתה ארצה בשנת 92 עם בעלה ועם בתה שהיא כיום בת 17 שנים והתגוררה בבית הוריה בדימונה. היא נקלטה בעבודה כאחות ועד שנת 92 חיה חיים נורמטיביים ותיפקדה בעבודה ובבית. בתחילת שנת 92 נפטר בעלה מדום לב והעוררת נכנסה למשבר נפשי קשה, עזבה את בית הוריה, שם נשארה בתה, ועברה להתגורר בבית אישה קשישה בה טיפלה. בתקופה זו ביצעה עבירות חמורות בכך שהזמינה גברים לדירה בתואנות שונות, הרדימה אותם בכדורי שינה ושדדה את כספם, כרטיסי אשראי ועוד. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים כשהשופט קובע שהתלבט ארוכות אם אכן להורות על מעצר העוררת עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין חולק כי המעשים המיוחסים לעוררת חמורים וקשים ומעידים על המסוכנות של עושיהם. ככל שהדבר נוגע לסוג המעשים וחומרת העבירות ראוי שהעוררת תהיה נתונה במעצר עד תום ההליכים. עם זאת, שומה על ביהמ"ש לבדוק אם קיימת חלופת מעצר הולמת שיש בכוחה להשיג את תכלית המעצר. בענייננו התשובה היא חיובית. ראשית, נסיבותיה האישיות של העוררת שנכנסה למשבר נפשי כאמור, ושנית, העבירות כולן נעברו בתוך תקופה קצרה מאוד לאחר מות בעלה. לטענתה, לא היא היתה היוזמת של האירועים אלא היוזמה באה מצד בחורה אחרת. שירות המבחן הגיש תסקיר מעצר ואף השופט עצמו אמר כי התלבט ארוכות אם להורות על מעצר עד תום ההליכים. בכל הנסיבות המסקנה היא שחלופת מעצר יש בה כדי לענות על הצורך להגן על הציבור תוך איזון צורך זה אל מול האדם העומד בפני ביהמ"ש.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אורית חיון לעוררת, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 24.10.99).
ע.פ. 2052/98 - דוד יפת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה, והפקרה אחרי תאונה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ושלשה אחרים הגיעו בשעות הלילה המאוחרות לתחנת דלק בשכונת שיח'-ג'ראח בירושלים כדי לגנוב דלק. כשהגיעו למקום פגשו במתדלק מחמוד עבדאללה בן 67. הלה ניגש אליהם כאשר הבחין כי הם מנסים ללא הצלחה לשאוב דלק מאחת המשאבות והמערער שהיה נהג המכונית ביקש מהמתדלק למלא בדלק את מיכל המכונית. לאחר שמילא את המיכל דרש המתדלק 140 ש"ח עבור הדלק ואז ביקש המערער להימלט והחל בנסיעה. המתדלק נתלה על אדן חלון המכונית ואחז בידיתה. המערער הגביר את מהירות נסיעתו ותוך נסיעה במהירות גבוהה התקרב למכונית שחנתה בימין הכביש עד כדי מרחק סנטימטרים בודדים ממנה וכך מחץ את המתדלק שנשמט מן המכונית כשהוא פגוע אנושות. המערער המשיך בנסיעתו כשהוא משאיר אחריו את המתדלק שרוע על הכביש. המערער, צעיר בן 20, הורשע בעבירות הריגה, גניבה והפקרה אחרי פגיעה ונדון ל-7 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, וכן חוייב בתשלום פיצויים למשפחת האיש שהרג בסכום של 50,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המעשים האכזריים האמורים נעשו ע"י המערער ללא תכנון מוקדם, במצב של בהלה ומתוך כוונה להימלט מעונש. אולם הבהלה והכוונה להימלט אינם מפחיתים במאומה מחומרת המעשים. בנסיבות חמורות אלה, העונש שהוטל על המערער חורג בקולתו באופן משמעותי מן העונשים שראוי להטיל על מבצע עבירה של הריגה
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 25.10.99).
ע.א. 2909/98 - תערובות הצפון בע"מ נגד הזרע (1939) בע"מ
*צירוף מוצגים חדשים בתשובה לסיכומים של הצד השני (בקשת המשיבה נדחתה).
המערערים הגישו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בו ניתן צו מניעה האוסר על המערערת לעשות שימוש בשני זני חיטה מסויימים לגביהם הפרה את זכויות המשיבה. על פי צו בדבר סיכומים הגישו בעלי הדין את סיכום טענותיהם. לסיכום טענותיה צירפה המערערת חלק קטן מהעתקי המוצגים שבכוונתה להסתמך עליהם בערעור ולאחר הגשת סיכומי המשיבה, שאליהם צורף תיק מוצגים מטעם המשיבה, הגישה המערערת סיכומי תשובה שאליהם צירפה מוצגים נוספים מטעמה. בבקשה דנא מבקשת המשיבה להורות על הוצאת המוצגים שצירפה המערערת לסיכומי התשובה ושלא צירפה לסיכומים העיקריים. הבקשה נדחתה אם כי המערערת חוייבה בתשלום הוצאות למשיבה.
אכן, היה על המערערת להגיש את כל המוצגים כבר בהגשת הסיכומים, אלא שלרשמת סמכות להתיר לבעל דין להגיש תיק מוצגים לאחר שעבר המועד לכך וכן להתיר לו להגיש תיק מוצגים נוסף. בנסיבות העניין הגישה המערערת בדיעבד בקשה להארכת מועד להגשת המוצגים מטעמה, בעקבות הגשת בקשת המשיבה. נוכח העובדה שמסמכים אלו הוגשו לביהמ"ש קמא, ומאחר שטרם נקבע מועד לדיון בערעור, אין בהגשת תיק המוצגים באיחור כדי לגרום נזק של ממש למשיבה ועל כן הוארך המועד למערערת להגשת המוצגים. עם זאת, בהתחשב בכך שהמערערת צירפה את המוצגים רק לסיכומי תשובתה יש לחייבה בתשלום הוצאות המשפט.
(בפני: הרשמת מאק - קלמנוביץ. עו"ד גב' תמי לוטם למערערת. 16.11.99).
רע"א 6322/99 - חיים קרן ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו"
*דחיית ערעור על פסיקת הוצאות (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה למבקשים דרישת תשלום היטל השבחה והמבקשים הגישו למשיבה שומה מטעמם לפיה היטל ההשבחה נמוך בהרבה מן הסכום שדרשה המשיבה. שמאי מכריע קבע את היטל ההשבחה. המבקשים הגישו ערעור לבימ"ש השלום על קביעתו של השמאי המכריע וביהמ"ש קיבל את ערעורם של המבקשים ופסק כי היטל ההשבחה ייקבע על פי הכרעת שמאי המבקשים. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערעורה, והעניין הוחזר לשמאי המכריע שיקבע את שווי המגרש לפני אישור התכנית בהתאם להנחיות שניתנו בפסק הדין. ביהמ"ש השית על המבקשים הוצאות של 10,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור מתייחסת לפסיקת הוצאות נגד המבקשים. לטענתם, נוכח אופן ניהול הדיון מחד גיסא ותוצאתו מאידך גיסא לא היה מקום לחייבם בהוצאות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש בפסיקת הוצאות. קל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר ההתערבות נדרשת במסגרת רשות ערעור. המקרה אינו נופל לגדר אותם מקרים בהם יש מקום להתערבות של ערכאת ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. 15.11.99).
ע.פ. 2995/98 - אלכסנדר פיסקונוב נגד מדינת ישראל
*טענה כי הודייה בעבירות היתה מוטעית וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בשתי עבירות של התפרצות, אינוס ומעשה סדום כלפי שתי מתלוננות בשתי הזדמנויות שונות. כמו כן יוחסו לו בכתב האישום 5 עבירות של ניסיון לבצע מעשה מגונה כלפי 5 מתלוננות אחרות. ביהמ"ש הרשיע את המערער על פי הודייתו וגזר עליו מאסר בפועל של 22 שנים. הערעור נדחה.
המערער טוען נגד הרשעתו ב-5 העבירות האחרונות כאשר לפי טענתו עורכת דין שייצגה אותו לא תרגמה לו לשפה הרוסית את כתב האישום במלואו והבין שמיוחסות לו רק עבירות בקשר לשתי הפרשיות הראשונות שבהן הודה. טענה זו יש לדחות. המערער הודה בכל עובדות כתב האישום במעמד עורכת הדין שייצגה אותו שהיא דוברת רוסית. בשתי ישיבות נוספות של ביהמ"ש שנקבעו לטיעונים לעונש היתה נוכחת גם מתורגמנית לרוסית שתרגמה לו את הדברים שנאמרו. בטיעוניה לעונש פירטה התובעת לא רק את פרטי שני מעשי האינוס אלא גם 5 הפרשיות הנוספות והמערער שדיבר לפני גזירת הדין לא הסתייג מדברי התובעת על כל הפרשיות. אשר לעונש - המערער הוא צעיר לימים, כבן 30, אך מדובר ב-7 פרשיות שונות שבהן נהג באכזריות חסרת רסן ובשפלות כלפי קורבנותיו. הגיל הצעיר, ונסיבות אישיות מקלות, אין בהן כדי לעמוד למי שעשה מעשים שכאלה ויש להגן על הציבור מפניו ע"י כליאתו לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. עו"ד ליאון טוניס למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 26.10.99).
ע.פ. 2132/99 - מדינת ישראל נגד פיני מזרחי
*קולת העונש (הריגה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, צעיר כבן 21, הורשע בהריגתו של צעיר אחר כבן 22 בשל סכסוך של מה בכך, בדוקרו את המנוח דקירה קטלנית באולר שהיה ברשותו. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המדינה מערערת על קולת העונש והטענה היא כי אין בעונש שנגזר, כדי לבטא את סלידת החברה מן המעשה הנפשע שהביא לקיפוח חיי אדם. הסניגור טוען כי המשיב לא חשב שעלולה לקרות תוצאה קטלנית כפי שקרתה ושליפת האולר היתה מקרית ורגעית בלהט הויכוח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
הקלות הבלתי נסבלת של יישוב סכסוכים - בעיקר בין צעירים - באלימות ובדקירות סכינים, המסתיימת לא אחת במוות, מחייבת גיוס כל משאבי החברה כדי לעקור את התופעה מן השורש. על בתי המשפט לתרום תרומתם ע"י ענישה חמורה ומרתיעה. על הריגת אדם יש להעניש בכל חומרת הדין. העונש המירבי על עבירה זו הוא 20 שנות מאסר בפועל. בהשיתו על המשיב 8 שנות מאסר בפועל התחשב ביהמ"ש בנסיבות המקילות אל מול חומרת העבירה ונתן משקל יתר לנסיבות של המשיב. לפיכך יש לקבל את הערעור על קולת העונש. מאחר ואין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם מי שהורשע בדינו, יועמד עונש המאסר בפועל של המשיב על 10 שנים ועוד שנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, זועבי. עו"ד אלון אינפלד למערערת, עו"ד אהוד בן יהודה למשיב. 2.11.99).
בש"פ 7971/99 - קופטן ומאלק אסלאן נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר לאחר מתן פס"ד ולפני גז"ד ע"י שופט דן יחיד שלא ישב במותב ששמע את המשפט (הערר נדחה).
ביהמ"ש המחוזי בנצרת הרשיע ב-31.10.99 את העוררים בעבירות של רצח ובעבירות אחרות ודחה את מועד שמיעת הטיעונים לעונש ליום 14.11.99. מועד זה נדחה בינתיים ליום 19.12.99. בהחלטה מיום 4.11.99 החליט השופט טירקל לדחות את בקשת המדינה להאריך בפעם הרביעית את מעצרם של העוררים לפי סעיף 62 לחסד"פ משום שבתקופה שבין נתינת ההכרעה המרשיעה לבין נתינת גזר הדין קמה מחדש סמכות הערכאה הדיונית לצוות על מעצרו של הנאשם, גם אחרי שחלפה התקופה
של 9 חודשים מיום מעצרו. ביהמ"ש המחוזי בנצרת, שופט דן יחיד שלא ישב בהרכב שדן את העוררים, הורה ביום 9.11.99 על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
באשר לטענת העוררים כי הסמכות לצוות על מעצרם היתה נתונה למותב שהרשיע אותם ולא לשופט דן יחיד שלא נמנה על חברי המותב - ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לדון בבקשת המעצר בדן יחיד מכח הוראת סעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט. בהיעדר הוראה מפורשת בדין גם לא היה ביהמ"ש המחוזי חייב לדון בבקשת המעצר באותו מותב שהרשיע את העוררים. טענה אחרת בפי העוררים כי המותב שהרשיע אותם דחה את הבקשה לעצור אותם ועל כן נשללה מביהמ"ש המחוזי הסמכות לחזור ולדון בבקשה. גם טענה זו אינה יכולה לעמוד. זאת מן הטעם שאותו מותב סבר שאינו מוסמך לדון בבקשת המעצר וכי הסמכות נתונה לשופט של ביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מאיר זיו לעוררים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 14.11.99).
רע"א 5669/99 - מדלין ויוסף אזולאי נגד דולב חברה לביטוח בע"מ
*איחוד תיקים כאשר מדובר בתביעות שיסודן בתאונת דרכים אחת (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הינם אם ובנה אשר נפגעו בתאונת דרכים. בתאונה נפגעו עוד שלושה נוסעים שנסעו במכונית. כל אחד מהם הגיש תביעה נפרדת באמצעות אותו ב"כ נגד חברת הביטוח. תביעות המבקשים מתבררות בביהמ"ש המחוזי והתביעות האחרות בפני בימ"ש השלום. בכל התובענות טענה המשיבה כי הנהגת (האם) נהגה ללא רשיון. בתביעת האם נקבע כי היה לה רשיון בר תוקף. ביהמ"ש נתבקש לאחד את הדיון בתיקים של המבקשים. המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי פיצול הדיון נעשה מטעמים של רצון לבחור שופט המצדד בתביעתם של המבקשים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נתקבל. תקנה 520 לתקנות סדר הדין בדבר איחוד תיקים מטרתה לייעל את הדיון ולמנוע כפל דיון, מקום שמתעוררות שאלות דומות של משפט ועובדה. אפילו לא היה מקום מלכתחילה לפיצול התביעות באופן שננקט, עדיין אין בכך להצדיק בירור חוזר ונשנה של אותה סוגייה עצמה בפני שופטים שונים, מה גם שממילא יוכלו הצדדים לערער לביהמ"ש העליון על ההכרעות שייקבעו בעניינם.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד רן פינגרר למבקשים. 15.11.99).
רע"א 3388/99 - אבנר שלום נגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לסעד זמני (הבקשה נדחתה).
המשיב (להלן: הבנק), פתח בהליכי הוצל"פ למימוש משכנתא על זכויותיו של המבקש בדירה מסויימת. לאחר שהוגשה הבקשה למימוש המשכנתא הגיש הבנק נגד המבקש בבימ"ש השלום כתב תביעה בסדר דין מקוצר לשם גבייתו של החוב שעליו נסבים הליכי ההוצל"פ למימוש המשכנתא. ב"כ הבנק שהתמנה בלשכת ההוצל"פ ככונס נכסים למימוש המשכנתא הודיע למבקש כי עליו לפנות את הדירה לשם מכירתה. בעקבות זאת הגיש המבקש לבימ"ש השלום, במסגרת התיק שבגדרו הוגש כתב התביעה, בקשה למתן צו מניעה זמני שבגדרו יצטוו הבנק וכונס הנכסים להמנע מלהמשיך במימוש הליכי המשכנתא עד למתן החלטה אחרת. לאחר הליכים שונים קבע בימ"ש השלום כי נתונה לו הסמכות העניינית לדון בבקשה למתן צו מניעה ונתן צו מניעה זמני כמבוקש. על ההחלטה הגיש הבנק ערעור, לאחר קבלת רשות, לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי המבקש לא עמד בתנאים הנדרשים כדי לקבל צו מניעה זמני. ביהמ"ש המחוזי מנה את התנאים הנדרשים להענקת הסעד ובכללם התנאי העיקרי שנתבע יוכל לקבל צו מניעה
זמני נגד תובע, רק אם לא היתה בידו האפשרות להגיש תובענה שבמסגרתה יכול היה לבקש את הסעד הזמני לפני שיגרם נזק של ממש ובלתי הפיך. לדעת ביהמ"ש המחוזי לא נתן המבקש הסבר מניח את הדעת מדוע לא בחר להגיש תובענה נפרדת מטעמו, בדבר הצהרה על בטלות המשכנתא, במסגרתה היה צריך לבקש את הסעד הזמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אין בהחלטה זו כדי לסגור את הדלת בפני המבקש לבקש, במסגרת הליכי מימוש המשכנתא, את עיכוב המימוש, אם זכאי הוא לסעד כזה.
(בפני: השופט אור. עוה"ד שי שנהר ואורי מקובסקי למבקש, עו"ד גיל גרנות למשיב. 3.11.99).
רע"א 5357/99 - אריה נדיב נגד סלון מרכזי למכונות כביסה... בע"מ ואח'
*השיקולים לביטול פס"ד שניתן מחמת היעדר התייצבות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
עקב אי התייצבות המבקש (התובע) לדיון נדחתה תביעתו, ובקשתו לביטול פסה"ד נדחתה. הערעור נתקבל. בדונו בבקשה לביטול פסק דין לדחיית תביעה, שניתן מחמת היעדר התייצבות, על ביהמ"ש לבחון מהם הטעמים בעטיים לא התייצב התובע לדיון ומהם סיכוייה של התביעה במידה ויחליט בית המשפט על ביטול פסק הדין והתובע יורשה להמשיך בתביעתו. בחינת סיכויי התביעה היא העיקר ואילו לסיבה לאי ההתייצבות נודעת חשיבות פחותה. לא על נקלה ידחה בית המשפט בקשה לבטל פסק דין שניתן מחמת אי התייצבות, וזאת גם כאשר התנהגות בעל הדין לוקה ברשלנות מסויימת או מגלה זלזול. במצב דברים בו אי ההתייצבות אינו נובע מזלזול זדוני או רשלנות רבתי ויחד עם זאת יש למבקש סיכויי הצלחה סבירים לגופו של עניין, יעדיף בית המשפט לקדם את התכלית של עשיית משפט צדק על פני שמירה בלתי מתפשרת על כללי הפרוצדורה. מהחלטת בית המשפט בענייננו לא עולה כי השיקולים האמורים נשקלו ואם נשקלו לא מוצא הדבר ביטוי בהחלטה. לפיכך, התיק מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישקול את השיקולים הרלבנטיים ויתן החלטה חדשה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 7.11.99).
בג"צ 6062/99 - נחום מגד נגד רשם האגודות השיתופיות
*עיון במסמכים של אגודה שיתופית בפירוק ע"י נושה של האגודה (העתירה נדחתה).
העותר, רואה חשבון במקצועו, הועסק מיום 1.11.68 עד יום 25.1.99 על ידי אגודה שיתופית (להלן: האגודה). ביום 10.11.94 הוציא המשיב צו לפירוק האגודה ומינה לה מפרק. העותר, כנושה האגודה, פנה בדרישה למשיב כי יספק לו "את כל הדוח"ות הכספיים והאחרים", שהוגשו לו על ידי המפרק או מי מטעמו, מאז מינויו של המפרק. המשיב השיב לעותר כי עליו לפנות למפרק בבקשה לעיין בדו"ח עסקי האגודה, אשר הוגש בהתאם לתקנה 10 לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק) (להלן: תקנות הפירוק). בעקבות זאת פנה העותר למפרק, שבתגובה המציא לו חומר מסויים. החומר לא הניח את דעתו של העותר והוא חזר על דרישתו מהמשיב לקבל את הדוח"ות האמורים. משלא נענה, הגיש את העתירה. העתירה נדחתה.
על אף שהאגודה נמצאת בפירוק הרי היא מופעלת עדיין כעסק חי וככזו מהווים דוחותיה הכספיים מידע מסחרי חסוי שגילויו עלול לפגוע ביכולת התחרות של האגודה. זכות העיון של העותר במסמכי האגודה מוסדרת בתקנות האגודות השיתופיות (פירוק) ומלשון התקנות עולה, כי ההסדר הקבוע בהן הוא הסדר ממצה. לפי התקנות, כל נושה של אגודה וכל חבר בה, רשאי לעיין בדין וחשבון על מצב עסקי האגודה שהוגש למפרק,
אך אין לו זכות לעיין במסמכים ובפנקסים של האגודה. הנושה יכול לבקש מהרשם כי יעשה זאת עבורו, אך הסעיף מקנה לרשם שיקול דעת לסרב לבקשה. כך שהעתירה אינה מגלה עילה להוצאת צו על תנאי.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. העותר לעצמו, עו"ד ש. רוטשנקר למשיב. 14.10.99).
ע.א. 6161/99 - עירית אשקלון נגד סויסה שגיב (קטין) ואח'
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המשיב נפגע ב-1989 כאשר נפל ממתקן כדור סל במגרש הצמוד לבית ספר בו למד. הוא תבע את המערערת ואת המשיבות 3 ו-4 (מדינת ישראל ואח') על נזקיו. הדיון בתביעתו מתנהל זה זמן. בינואר 98 נסתיימה הבאת הראיות והוגשו סיכומי הצדדים. באפריל 99 זומנו הצדדים לדיון וביהמ"ש העלה בפני הצדדים התרשמותו, שלא ניתן ללמוד מטיעוני הצדדים מי הוא האחראי להקמת מגרש כדורסל ומי הוא האחראי לפעילות שהתנהלה במגרש. למשמע דברים אלה ביקש ב"כ התובעים (הקטין ואמו) כי תינתן לו אפשרות לקיים ישיבת הוכחות. ביהמ"ש קבע ישיבת תזכורת ולפני קיום ישיבת התזכורת הגישה המערערת בקשה לפסילת ביהמ"ש בטענה כי ביהמ"ש חרג מן המתכונת האדברסרית ונקט עמדה המזדהה עם התובעים. לטענת המערערת, היה על ביהמ"ש לפסוק על סמך החומר שבפניו ולא לעודד את התובעים להוסיף ולהביא ראיות לחיזוק תביעתם. ביהמ"ש דחה את הבקשה לפסילתו וקבע כי אכן נקט צעד חריג אך עשה זאת "כאפוטרופוס של קטינים... שיש לסייע לקטין במובן זה שאפשר יהיה להביא ראיות כאלה... לא הבעתי בדיון הנ"ל... מי האחראי לתאונה שאירעה לתובע...". הערעור נדחה.
חלפו למעלה מ-10 שנים מאז נפגע הקטין. כתב התביעה הוגש ב-91 והצדדים סיימו להביא ראיותיהם לפני כשנתיים. העברת הדיון בשלב זה לשופט אחר עלולה לגרום עיכוב ממשי ומשמעותי בבירור התביעה ולהכביד על כל הנוגעים בדבר. לפיכך, מוטב אם ביהמ"ש המחוזי ישלים את מלאכת שמיעת התיק. אם וכאשר יינתן פס"ד בתיק שלא יניח דעת מי מן הצדדים, ניתן יהיה, במסגרת הערעור על פסה"ד, להעלות גם את הטענות שנכללו בערעור זה על סירוב הפסילה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אילן ירון למערערת. 9.11.99).
בש"פ 6963/99 - מדינת ישראל נגד אריה שלי
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חדשים (עבירות מין) (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב עומד לדין בעבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה ונעצר עד תום ההליכים. לאחר תום תשעה חודשי מעצר הוארך המעצר ב-75 ימים נוספים כאשר השופטת דורנר הבהירה כי לא היתה נענית לבקשת ההארכה, אלא משום שמדובר בטעמי שיהוי שלא היו תלויים בביהמ"ש או ברשויות התביעה. בתום 75 ימים ביקשה המדינה הארכת מעצר ב-90 ימים והשופט אנגלרד האריך את המעצר בקבעו כי התארכות המשפט נגרמה בעיקרה מאילוצים של הסניגוריה ושנראה כי המשפט יסתיים במהלך 90 הימים המקורבים. התחזית לא נתממשה ושוב מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 ימים. הבקשה נתקבלה.
שוב היו עיכובים בהנהלת המשפט וגם הפעם חטא העיכוב רובץ, בעיקרו, לפתחה של הסניגוריה. השאלה היא אם נוכח זאת תשמע הסניגוריה בהתנגדות להארכת המעצר. הנחת יסוד היא שיש ראיות לכאורה למעשהו של המשיב והמעשה הוא מעשה חמור ואכזרי.
עם זאת, ככל שמעצר הנאשם נמשך והולך, כך קטנה - באורח יחסי - עוצמת המשקל שיש ליתן לשיקול המסוכנות הנובעת מאופיו של הנאשם. ענייננו עתה בהארכה שלישית מעבר ל-9 חודשים ויש לאמוד את מסוכנות המשיב לפי זה. יחד עם זאת, העיקר הוא בשאלה כיצד נוצלו שלשת חודשי המעצר האחרונים. אכן, עיקרי הדחיות רובצים לפתחה של הסניגוריה. עם זאת אין להתעלם מכך שביהמ"ש לא קיים ולו ישיבת הוכחות אחת בפגרה. אעפ"כ הוחלט להיעתר לבקשה ומשני טעמים עיקריים: האחד הוא שעיקר ההשהייה בשמיעת המשפט בשלשת החודשים האחרונים יש לזקפו לחובת הסניגוריה; והשני - שבינתיים נסתיימו סיכומי הסניגוריה וביהמ"ש קבע את יום ה-19.12.99 כמועד להכרעת הדין.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד גלאון קפלנסקי למשיב. 20.10.99).
רע"א 7752/99 - ש.ו.ש. פחטר... בע"מ נגד עירית תל אביב ואח'
*סעד זמני. *קביעת מועד מאוחר לשמיעת משפט (בקשה לסעד זמני במסגרת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני ביום 11.8.99. ביהמ"ש המחוזי סירב ליתן צו זמני במעמד צד אחד וביהמ"ש העליון צידד בעמדתו והעיר כי יש לכאורה צידוק לשמוע את הבקשה במעמד שני הצדדים. מאז אוגוסט ועד היום לא קיים ביהמ"ש המחוזי דיון בנושא הסעד הזמני המבוקש והמועד שנקבע הוא 28.11.99. הבקשה לרשות ערעור על קביעת מועד מאוחר והבקשה לסעד זמני בערעור נדחו.
אכן, סעד זמני הוא בדרך כלל סעד דחוף מסוג הסעדים שיש לטפל בהם מיד בין אם במעמד צד אחד ובין אם ביהמ"ש מבקש לעשות כן במעמד שני הצדדים. על הדיון בבקשה לסעד זמני להיות בדרך כלל קצר וענייני ואין להפוך דיון זה לדיון בתביעה עצמה ולאפשר ע"י כך ממי שמבקש למנוע מתן סעד זמני נגדו, "למשוך" זמן. ברם, אין בעובדה שהבקשה נקבעה לדיון במועד מאוחר כדי לאפשר קפיצת מדרגה ולבקש דיון בבקשה בביהמ"ש העליון. גם בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש שקבע מועד לשמיעת בקשה, הנראה מועד מאוחר מדי, אינה מסוג ההחלטות שיש מקום לתת עליהן רשות ערעור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 4.11.99).
בש"פ 7864/99 - מדינת ישראל נגד משה שטרית
*שחרור בערובה (סמים - קנבוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת למעלה מ-9 ק"ג סם מסוג קנבוס שנתפס במכוניתו. בימ"ש השלום הורה לשחרר את המשיב ממעצרו בערבות עצמית וערבויות של שני ערבים על סך 20,000 ש"ח וכן בתנאי מעצר בית. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררה של המדינה והערר על כך נתקבל. קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום וכן קיימת עילת מעצר. המשיב, כבן 35 שנים, הורשע, מאז היותו כבן 13 ועד היותו כבן 15, 4 פעמים בעבירות פריצה, גניבה ומשיכת שיק ללא כיסוי ובשנים שלאחר מכן הורשע 3 פעמים בעבירות סמים ובשנת 91 נדון ל-4 שנות מאסר בשל החזקת סמים. באוגוסט 93 שוחרר מן המאסר ועד עתה לא הסתבך בעבירות. בינתיים אף התחתן ונולדו לו 3 ילדים, הקים עסק שמאז מעצרו מנוהל ע"י אשתו ואחיו. השינויים שחלו במצבו המשפחתי של המשיב ונכונות אביו ואחיו להיחלץ לעזרתו מניחים אכן תשתית לתקווה כי המשיב התחיל ללכת בדרך חדשה ויש לראות את הפרשה הנדונה ככשלון בודד ומקרי. אולם, נגד התקווה האמורה מונחת על הכף הסכנה החמורה
כי המשיב לא יעמוד בפני הפיתוי ויחזור לדרכו הרעה כפי שעשה 4 פעמים בעבר. אכן, תיקונו של עבריין הוא נעלה וחשוב, אולם תקנתו של הציבור נעלה וחשובה לא פחות ממנו. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ז'ק חן לעוררת, עו"ד גב' אסתר בר ציון למשיב. 7.11.99).
ע.פ. 4697+5608/98 - עמוס אבוקסיס נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (תקיפת ופציעת שוטרים צבאיים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה נתקבל).
אחיו הצעיר של המערער (ניסים) הוכרז כעריק מצה"ל. ארבעה שוטרים צבאיים הגיעו לבית הוריהם של האחים וביקשו מניסים להתלוות אליהם. ניסים ניסה לברוח ולאחר שהצליחו לתפסו החל המערער להשתולל, דקר שלשה מארבעת השוטרים, וגרם להם לפציעות חמורות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גרימת חבלה חמורה, איומים וסיוע לבריחה ממשמורת חוקית, וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. המערער פגע פגיעה אלימה בנסיבות חמורות בשוטרים צבאיים שבאו לבית הוריו במסגרת מילוי תפקידם בצבא. התפרצותו של המערער כלפיהם, תוך שימוש בסכין ללא אבחנה וגרימת פציעות ממשיות, וכן האופן בו התנהג כאשר פגע ברכב צבאי תוך ניפוץ שמשותיו, מעידים על המערער שהוא בריון אלים. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי מעשים מסוג זה מחייבים ענישה שתהא הולמת את חומרת המעשה ויהיה בה מסר ואזהרה לאחרים, אך תקופת המאסר שנגזרה למערער אינה נותנת ביטוי מספיק למגמה העונשית האמורה. היה מקום להחמיר בענשו של המערער במידה ניכרת ולהעמיד את המאסר על 7 שנים, גם בהתחשב בגישת ביהמ"ש שלערעור שלא למצות את הדין עם נאשם בשלב הערעור, אך בסופו של דבר הוחלט להסתפק בהחמרה קלה יותר, ולהעמיד את המאסר בפועל על 5 שנים בהתחשב בכך שבתו של המערער, ילדה כבת 4, אובחנה כחולת שחפת ונזקקת עקב כך לטיפול רפואי המטיל גם על הוריה חובות לא קלות.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זועבי. החלטה - השופט מצא. עו"ד חיים אוחנה למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 21.10.99).
ע.א. 7974/98 - רפאל עזו ואח' נגד כלל חברה לביטוח בע"מ
*תיקון הודעת ערעור ל (בקשה לתיקון הודעת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמה להם בתאונת דרכים וביהמ"ש פסק להם פיצויים ושכ"ט עו"ד אך לא פסק לזכותם הוצאות משפט. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין אך בהודעת הערעור לא טענו דבר לעניין אי פסיקת הוצאות המשפט. עתה מבקשים הם לתקן את הודעת הערעור ולהוסיף נימוק הנוגע לאי פסיקת ההוצאות. הבקשה נתקבלה. התיק נמצא בשלב מקדמי לפני תחילת הדיון בערעור ואין בתיקון המבוקש כדי להפתיע או לפגוע בצד או בהתקדמות הדיון בערעור. לביהמ"ש סמכות לתקן הודעת ערעור וככל שמדובר בתיקון הנעשה לפני שהחל הדיון בערעור הגישה היא ליברלית. הסמכות משתרעת על תיקון נימוק קיים, על תיקון או הוספת פריט סעד או כל תיקון דרוש אחר. עם זאת, יש לבחון תמיד אם התיקון המבוקש אינו חורג ממסגרת העניינים שנפרשה בבימ"ש קמא ואם אין בו משום עינוי דין לצדדים או עיכוב בתהליך הטיפול בערעור. בענייננו, בהתחשב בכל האמור אין מניעה לתיקון הודעת הערעור.
(בפני: הרשמת קלמנוביץ. 4.11.99).