תקציר סביר כרך נ"ד חוברת 18

ע.פ. 749/97 - מוחי אל-דין ניג'ם ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. שלשת המערערים הואשמו בעבירת רצח והושג הסדר טיעון שלפיו נעשו שינויים בתיאור המעשה כפי שנוסח בכתב האישום המקורי וסעיף האישום הוחלף מעבירת רצח לעבירת הריגה. התביעה הסכימה שלא תבקש עונש מאסר בפועל העולה על 15 שנות מאסר והמערערים הודו בעובדות המיוחסות להם בכתב האישום. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירת הריגה וגזר לכל אחד מהם 15 שנות מאסר. על פי כתב האישום שבו הודו המערערים שהו השלשה בכלא מגידו והם, ואפשר גם עם אחרים, חשדו בפלוני כי הוא משתף פעולה עם השלטונות, ועל כן חקרו אותו במשך שלשה ימים בתא כלא תוך שהם מפליאים בו את מכותיהם. כך עשו המערערים עד שאותו פלוני נפח את נשמתו. טוענת הסניגורית כי סיכמה עם התביעה שבנוגע לעובדה שהנאשמים גרמו לו לאותו מוות, שמורה לסניגוריה זכות לטעון במסגרת הטענות לעונש, טענות לעניין חלקיהם של המערערים בהריגה. הערעור נדחה.
ב. לעת הטיעונים לעונש, עלה על דוכן העדים המערער 1 ובתחילת עדותו אמר שלא נטל חלק במעשה ההריגה אלא שהה בחדר בו היכו אחרים את המנוח. המערער 2 אף הוא הכחיש מכל וכל כי נטל חלק בהכאת המנוח. בשמעו דברים אלה החליט ביהמ"ש שדבריהם של המערערים חורגים אל מעבר לטיעונים לעונש וסירב להוסיף ולשומעם. אין ממש בטענת הסניגורית נגד החלטה זו. קריאת כתב האישום מעלה מפורשות כי המערערים נטלו חלק פעיל בהכאת המנוח. יכול אף להתקבל הרושם כי הם היו היחידים שהיכו את המנוח. משהודו המערערים בעובדות אלו, תמיהה היא כיצד הם מוסיפים וטוענים לעניין גזר הדין כי לא עשו את אשר הודו כי עשו. יתר על כן, מששמע ביהמ"ש את טיעוני המערערים כי לא נטלו חלק במכות, היפנה שאלה אל ב"כ, אם מבקשים המערערים לחזור בהם מהודאתם בעובדות והסניגורית השיבה בשלילה לשאלה זו. כך שאין ממש בטענת הסניגורית שביהמ"ש מנע שלא כדין ראיות שביקשה להביא לעניין גזר הדין.
ג. לגוף העונש - כתב האישום מעלה תמונה מחרידה של הריגת אסיר בידי אסירים השוהים עמו באותו בית כלא. משחשדו המערערים במנוח שהוא משתף פעולה עם השלטונות, נכנסו הם לתא אחד עם המנוח בכלא ובמשך שלשה ימים עינו אותו והיכו בו ללא רחם. במהלך החקירה זעק המנוח כי הוא חף מפשע ושטח תחנוניו שירפו ממנו, אך זעקותיו היו לשווא עד שביום השלישי נפח את נשמתו. קשה לצייר מעשה אכזרי ורע ממעשי המערערים בקיפוח חיי אדם והעונש שנגזר אינו חמור כלל.

(בפני השופטים: חשין, טירקל, זועבי. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' לאה צמל למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 13.12.99).

רע"פ 2558/99 - רמי בקשי נגד מדינת ישראל

*הגשת תביעה בבימ"ש לתעבורה שלא ע"י תובע ולא ע"י שוטר הרושם דו"ח בעבירת תעבורה שנעברה בפניו(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. סעיף 59 לחסד"פ מסמיך את המשטרה לערוך חקירות. סעיף 60 מטיל עליה להעביר את חומר החקירה לתובע והתובעים בלבד מוסמכים לייצג את המדינה במשפט פלילי. המוסמכים לשמש תובעים הם היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו וכן "שוטר שנתקיימו בו תנאי הכשירות שקבע שר המשפטים... ונתמנה להיות תובע בידי המפקח הכללי של המשטרה". סעיף 62 לחוק מסמיך תובע להגיש כתב אישום כאשר המעשה המיוחס לנאשם מהווה עבירה והתובע סבור כי קיים עניין לציבור בהעמדה לדין וכי קיימות
ראיות לכאורה בעוצמה המספקת להרשעת הנאשם. בעבירות לפי פקודת התעבורה או התקנות לפיה, וכן בעבירות מסויימות אחרות, רשאי שר המשפטים, באישור ועדת החוקה של הכנסת, לקבוע בתקנות סדרי אישום והמצאת מסמכים. בתקנה 38 לתקנות נאמר "בעבירה... רשאי שוטר למסור לאדם הזמנה למשפט אם היה לו יסוד סביר להניח כי הוא עבר עבירה כאמור... לעניין תקנה זו... 'שוטר' לרבות אחד מאלה... אדם שהוסמך כדין למסור הזמנה דרך כלל או לעניין מסויים... לעניין פקודת התעבורה... מי שיש בידו תעודה המעידה עליו שמשרד התחבורה מעסיקו...".
ב. בענייננו הואשם המערער בבימ"ש השלום בנתניה בעבירות תעבורה כאשר כתב האישום נערך לפי תקנה 38 לתקנות, על יסוד מזכר שנרשם ע"י קצין משטרה שהיה עד לעבירה וכן על יסוד דו"ח שבו ציין הקצין את העבירות שהוא מייחס למערער. כתב האישום נחתם ע"י שוטר שאינו תובע. המערער טען כי יש לבטל את כתב האישום משום שלשוטר לא היה יסוד להניח כי עבר עבירה וטענתו נדחתה. הוא הורשע בעבירות שיוחסו לו וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי משקבע המחוקק עבירות קלות, והניח לכל שוטר להגיש בהן כתב אישום ולמוסרו לידי הנאשם במקום העבירה, אין בכך החמרה או הרחבה של הוראת התקנה שהזמנה לדין נערכת לא במקום העבירה ואינה נמסרת לידי הנאשם מיד, אלא לאחר שיקול דעת נוסף ואפילו בידי גורם נוסף. הערעור נתקבל.
ג. הוראות החוק והתקנות משקפות את האיזון הראוי בין שיקולי יעילות לבין העיקרון בדבר הפרדה בין הרשות החוקרת והאוכפת לבין הרשות המופקדת על העמדה לדין אשר לה שיקול דעת נרחב. בעבירות תעבורה קלות, המבוצעות לעיני השוטר, החוק מסמיך אותו להגיש בו במקום את כתב האישום, וזאת בתנאי שהיה לו יסוד להניח כי נעברה עבירה. אין בהיתר זה הסמכה כללית של שוטרים להגיש כתבי אישום בעבירות תעבורה קלות, ושיקולי יעילות אף אינם מחייבים זאת. הדו"ח הפנימי שרשם השוטר שהיה עד לעבירה, אינו אלא עדות המהווה חומר חקירה. אכן, על פי הנוהל המשטרתי הדו"ח הפנימי נבדק ע"י שוטר מיומן, שעשוי אף לשלוח אותו להשלמה, וכתב אישום מוגש רק אם נמצא שהדו"ח הפנימי מגלה עבירה, אך הליך הבדיקה אינו נכנס בגדר ההליך המפורט בתקנה 38. אין לסטות מן ההסדר הכללי, בגדרו מוסמך רק בעל המקצוע, הוא התובע, לבחון את הראיות ולהגיש כתב אישום. תובע כאמור יכול להיות גם שוטר המתמנה לכך במיוחד. אך אין להרחיב זאת להגשת האישום ע"י שוטר שלא נתקיימו בו התנאים שלפי סעיף 38.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, זועבי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד שמחה ניר למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 14.12.99).

רע"א 954/99 - הרשות המוסמכת על פי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד רבקה שטיינפלד ואח'

*הגדרת "נרדף" לצורך קבלת פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המשיבים נמנו עם יהודי קהילות ברומניה אשר גורשו ממקומות מושבן למרחקים גדולים ועברו תלאות רבות. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם יש בעובדות אלו כדי לזכות את המשיבים בפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים מגדיר מי הוא נכה הזכאי לפיצויים לאמור "נכה - אדם שלקה בנכות... ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה... היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, מאת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה". החוק הגרמני מזכה בפיצויים תובעים הנכנסים למסגרת הגדרת "נרדף". בהקשר הנוגע למשיבים
מעניק החוק הגרמני זכויות לשני סוגי נרדפים: מי שסבלו נכות עקב "הגבלת חרות" שהתרחשה בשטח שהיה באותו מועד בשליטת הרייך השלישי; מי שסבלו נכות עקב "שלילת חרות" אפילו התרחשה השלילה באחת מגרורותיה דאז של גרמניה, כולל רומניה. ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים סברה שהמשיבים, שעברו את השואה ברומניה, אחת מגרורות הרייך השלישי, לא גורשו ממולדותם בדרך שהיה בה משום "שלילת החירות", כי אם "הגבלת חירות", ועל כן אינם נכנסים לגדר חוק הפיצויים לנכי רדיפות הנאצים. זאת משום שקורבנות "הגבלת חירות" יזכו בתביעתם רק אם הדבר קרה בשליטה גרמנית ישירה והשטח דנא לא היה בשליטה גרמנית ישירה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי מדובר בשלילת חירות ולא בהגבלתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. הגירושים במקרה הנדון נעשו "בליווי משמר מזויין" בהתאם לראיות ועל כן ניתן לקבוע כי בנסיבות המקרה חירותם של המשיבים נשללה מהם ולא רק הוגבלה. אדם אשר מובל ממקום למקום תוך איום על חייו, מכח כלי נשק, אין לומר עליו אלא שחירותו נשללה ממנו.

(בפני השופטים: אור, טירקל, אילן. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' נורית ישראלי למבקשת, עו"ד אליהו זיינפלד למשיבים. 21.12.99).

עש"מ 6198+7126/99 - מאג'ד הייב נגד מדינת ישראל

הרשעה ב"הריגה" בתאונת דרכים והפקרה לאחר פגיעה כ"עבירות שיש עמן קלון" בדיון משמעתי. קולת העונש בדיון משמעתי(ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. המערער, עובד מדינה המשמש כמורה, בן 29, נהג רכב בתוך שיירת כלי רכב. הוא עבר לנתיב שמשמאלו במטרה לעקוף את הרכב שלפניו, הדרך לא היתה פנויה והוא גרם לתאונה שבה נהרגו אשתו ושניים מילדיו של נהג המכונית הנפגעת, ו-4 אנשים נוספים נפצעו. המערער הואשם והורשע בסדרה של עבירות שהעיקריות שבהן היו הריגה וכן הפקרה לאחר פגיעה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי ופסל אותו מלקבל רשיון נהיגה במשך 15 שנה. ערעורו של המערער לביהמ"ש העליון נדחה ובאשר לערעורה של המדינה על קולת העונש אמר ביהמ"ש העליון כי לכאורה ערעורה של המדינה מוצדק, אך הוא נמנע מלהחמיר בענשו של המערער בהתחשב בתפקודו התקין בחברה לרבות התנדבות לשירות צבאי, נסיבות אישיות משפחתיות קשות ונסיבות נוספות.
ב. לאחר פסק דינו של ביהמ"ש העליון הוגשה נגד המערער תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד למשמעת נדרש לשאלה אם העבירות בהן הורשע המערער
הן עבירות שיש בהן קלון וקבע כי אכן יש בהן קלון. ביה"ד הסכים לטענת המערער שלא בכל מקרה עבירה של הריגה בתאונת דרכים כרוכה בקלון והדבר תלוי בנסיבות. אולם במקרה הנדון, עבירת ההריגה, במיוחד כשמצטרפת אליה העבירה של הפקרת פצועים במקום התאונה, בלי להושיט להם עזרה, יש עמה קלון. בעקבות הרשעתו גזר ביה"ד המשמעתי למערער נזיפה חמורה, הורדה בדרגה לתקופה של שנה והפקעת משכורת אחת. המערער מערער על עצם הרשעתו בעבירת משמעת והמדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ג. השאלה מה היא עבירה שיש עמה קלון נדונה לא פעם בפסיקה. לאחרונה סוכמה הפסיקה לאמור "הקלון... הוא פועל יוצא של פגם מבחינה מוסרית. השאלה היא מה מידת החומרה של הפגם המוסרי שיש בה כדי לעטות קלון על העבירה. התשובה תלויה במידה רבה, בעיקר במקרה גבול, בנסיבות המקרה...". מה הוא אם כן דין עבירה של הריגה - האם זו עבירה שיש עמה קלון? התשובה לכך היא שבדרך כלל אות קלון
מוטבע בעבירה זאת. זאת לא כל כך בשל התוצאה החמורה של ההריגה אלא בשל היסוד הנפשי הכרוך בעבירה. שכן אין עבירה של הריגה אלא אם כרוך בה יסוד נפשי של פזיזות, כלומר, שוויון נפש או נטילת סיכון בלתי סביר. אכן, לא בכל מקרה נכרך קלון בהריגה וגם בעבירה שעל פי טיבה יש עמה קלון אפשר שהנסיבות המיוחדות של המקרה יוציאו ממנו את הקלון. אך המקרה שלפנינו אינו חריג לכלל. נסיבות העבירה מלמדות שהמערער נהג באופן פרוע, תוך נטילת סיכון בלתי סביר שאכן הוביל לתאונה הנוראה. בנסיבות אלה ההריגה נושאת עמה קלון. לא למותר לציין כי לחובת המערער כ-25 הרשעות בעבירות תעבורה ומהן עבירות חמורות. קשה עוד יותר מבחינת הקלון העבירה של הפקרה אחרי פגיעה. על כן יש לדחות את הערעור נגד ההרשעה.
ד. אשר לאמצעי המשמעת שהחליט עליהם ביה"ד למשמעת - המשקל שראוי לייחס לנסיבות בהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי, שכן בדין המשמעתי אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה. המגמה היא למנוע פגיעה משמעותית בתיפקוד שירות המדינה או בתדמית של שירות זה. במקרה דנא השאלה היא מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה אם המערער יוכל להמשיך את עבודתו בשירות המדינה על אף ההרשעה בהריגה והפקרה. מדובר במורה והתפקיד של מורה מחייב מעצם מהותו סטנדרט התנהגות גבוה. המורה מוצב בדרך כלל בעמדה של מהות וניתנת לו סמכות אם ובאיזו מידה יצליח התלמיד בלימודים. אכן, העבירה בה הורשע המערער אינה קשורה באופן ישיר לתפקידו כמורה, אך עם זאת, המערער כמורה ממלא תפקיד של מחנך לבני נוער והעובדה שהורשע בעבירה של הריגה והפקרה פוגמת באופן ניכר במעמדו ויש בכך כדי להכביד על מילוי תפקידו. על כן מן הראוי לקבל את ערעור המדינה ולהורות על פיטוריו של המערער משירות המדינה. עם זאת, הסכימה המדינה כי המערער יהיה זכאי לפיצויי פיטורין כדין וכן לגמול הסתגלות למספר חודשים, וכמו כן, לאחר תקופת צינון יוכל לפנות בבקשה להתקבל לשירות המדינה ככל אזרח המתבקש להתקבל לשירות המדינה.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד מוטי לוי למערער, עו"ד חובב ארצי למדינה. 23.11.99).

בג"צ 7428/98 - ג'מעה סלאם אלחאמדה ואח' נגד שר הפנים ואח'

*הפסקת כהונתם כחברים במועצה מקומית של מי שנתמנו על ידי השר משיקולים פוליטיים(העתירה נתקבלה).

א. שר הפנים סויסה מינה באוגוסט 96 חברים במועצה המקומית שגב שלום. לראש המועצה מונה יצחק מזרחי וכסגנו מונה אליעזר קיין. העתירה מכוונת נגד מינויים אלה כאשר הטענה היא כי השניים מונו בשל קרבתם הפוליטית או האישית לשר. בתשובת המדינה נאמר כי העניין נבדק ע"י מנכ"ל משרד הפנים ומצא כי להיכרות אישית או פוליטית של השניים למי שהיה שר הפנים היתה ככל הנראה זיקה למינויים. עם זאת סבר מנכ"ל משרד הפנים כי אין זה ראוי להחליפם בשלב זה, שכן השניים מכהנים כבר 3 שנים וחצי בתפקיד ובעוד כחצי שנה יערכו בחירות במקום. תפקודה של המועצה מניח את הדעת והחלפת נושאי המשרה בשלב זה תקשה על הניהול. העתירה נתקבלה.
ב. מינויים של מזרחי וקיין יפסק בתום 30 יום מיום מתן פסה"ד. לפנינו מקרה ברור של מינוי פוליטי ללא כל בסיס בחוק. ביהמ"ש העליון פסל מינויים מסוג זה באפריל 98 בבג"צ 6458+8160/96 (תקליטור סביר כרך נ"א). המינויים באותה פרשה התייחסו לאותה קבוצה של מועצות מקומיות בדואיות שהמועצה דנן מתייחסת אליהן. מינהל תקין חייב שהמינויים שלפנינו יבוטלו מיד לאחר אותו פס"ד ודבר
זה לא נעשה. העתירה דנא הוגשה לפני כשנה, ואף הזדמנות זו לא נוצלה. עתה אין מנוס מהסקת מלוא המשמעויות המשפטיות ממינוי פסול ובלתי חוקי זה. מינויים ומשרות שלטוניות צריכות להיות לפי כישורי האדם ולא קשרי האדם הפוליטיים או המפלגתיים. כך דורש מינהל תקין. גישה זו יש להשליט הלכה למעשה, גם אם הדבר עשוי לגרום לפגיעת מה במועצה המקומית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד רמי יובל לעותרים, עוה"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס, רוני יצחקי, דניאל גרטנר ושחדה אבן ברי למשיבים. 17.11.99).

בש"פ 7841/99 - משה גרינברג נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם כי יחד עם אחיו קשר קשר לייבוא סמים מלבנון ומכירתו בישראל. העורר יצר קשר עם אחד מישל ישראל (להלן: מישל) והציע לו לרכוש את הסם תוך שהוא מציג בפניו דוגמא מהסם. הסם הועבר לישראל על ידי אחיו של העורר. האח הודה באשמה, הורשע ונדון למאסר ואילו העורר ומישל לא הודו באשמה. עם הגשת כתב האישום נגד מישל הורה ביהמ"ש המחוזי על שחרורו בחלופת מעצר וביהמ"ש העליון דחה את עררה של המדינה. בעניינו של העורר הורה ביהמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים. העורר טוען כי אין תשתית ראייתית מספקת לאישום וכן כי בכך שהוא נשלח למעצר בעוד שמישל שוחרר בערובה יש משום אפליה. הערר נדחה.
ב. קיימות ראיות לכאורה המספיקות להוכחת העבירות המיוחסות לעורר כך שקמה עילת מעצר. אשר לטענת האפליה - העורר היה היוזם של עיסקת הסמים. העורר הסתבך בעיסקה זמן קצר יחסית לאחר ששוחרר ממאסר שריצה בגין עבירות דומות, ואילו אצל מישל עברו יותר משנתיים בין השחרור מן המאסר לבין הסתבכותו בעיסקה.
ג. לגוף העניין - על יסוד המדיניות של ביהמ"ש העליון, אין מקום לשחרר את העורר ממעצר בשל המסוכנות שלו. המסוכנות שלו נלמדת לא רק מעצם העבירה בה הואשם, אלא גם מן העבר הפלילי שלו, בעבירות מאותו סוג. העבירה המיוחסת לעורר בוצעה זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר, בהיותו אסיר ברשיון, ומעל ראשו מרחף מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים וחצי. בכל אלה לא היה כדי להרתיעו. העובדה שהוא הופלה לעומת מישל, אפילו היתה כאן אפליה, הרי טענת השוויון אף שיש לה משקל אין לה אלא משקל מוגבל. כאשר ברור כי העצור מסוכן לציבור אין ביהמ"ש יכול לשחררו רק משום שמאן דהוא אחר שוחרר.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד שרון אפשטיין לעורר, עו"ד ענבר פלש למשיבה. 24.11.99).

בג"צ 8242/99 - אילון אורון, עו"ד נגד ועד מחוז תל אביב - לשכת עוה"ד בישראל ואח'

*דחיית בקשה לצו ביניים נגד דיון בבי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד(בקשה לצו ביניים - הבקשה נדחתה).

א. העותר ביקש צו ביניים שימנע דיון, שהיה קבוע ביום שמיעת הבקשה, בפני ביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי הדין בקובלנה שהוגשה נגד העותר. הבקשה נדחתה.
ב. צו ביניים המקפיא מצב עד הדיון בעתירה, אינו ניתן כלאחר יד. בוודאי שאין זכות קנויה בידי עותר לקבל צו ביניים רק בשל כך שהגיש עתירה או רק על יסוד טענה שעד הדיון בעתירה עשוי לחול שינוי במצב. הנטל המוטל על מי שמבקש צו ביניים הוא כפול. ראשית, עליו להצביע על נזק משמעותי שייגרם לו כתוצאה מאי
מתן הצו. שנית, עליו להראות כי הנזק, בהנחה שייגרם, אינו ניתן לתיקון. צו ביניים, שלא בנסיבות כאלה, ניתן רק בעתירה נגד החלטה מינהלית הנראית "על פניה פגומה עד כדי כך שניתן להניח כי ביהמ"ש יבטל אותה". במקרה הנדון לא הצביע העותר על התקיימות אף אחד מן התנאים למתן צו ביניים.
ג. כיוון שהמהות והחומרה של הנזק שהעותר טוען לו אינן מצדיקות, כשלעצמן, הוצאת צו ביניים, נשאלת השאלה האם העתירה היא בעלת סיכויים המצדיקים, לאור האינטרס של קידום שלטון החוק ותקינות המינהל, הקפאת המצב עד הדיון בעתירה? התשובה היא שלילית. הכלל הרחב שולל התערבות שיפוטית בהחלטה מינהלית להעמיד אדם לדין. כלל זה חל, אפשר ביתר שאת, גם על החלטה של לשכת עורכי הדין להעמיד את חבר הלשכה לדין משמעתי. אמנם, כלל זה, כמו כל כלל, כפוף לחריגים: ביהמ"ש מוכן לבטל החלטה על העמדה לדין שנתקבלה בחוסר תום לב, על יסוד שיקולים פסולים או בחוסר סבירות קיצוני. אולם, גם על פי העתירה עצמה קשה לגלות בהחלטה נשוא העתירה פגמים מן הסוג הזה: ההחלטה נתקבלה על יסוד פנייה של בימ"ש השלום בפתח תקוה אל לשכת עורכי הדין. ביהמ"ש העלה בפנייתו טענות חמורות כלפי העותר. יתכן, כמובן, שבסיום הבירור המשמעתי יתברר, כטענת העותר, כי לא היה יסוד לטענות שהעלה נגדו ביהמ"ש. אולם, מכאן ועד לתיאור נקיטת ההליך המשמעתי נגד העותר כשרירות וכחוסר תום לב, רחוקה הדרך.

(בפני: השופט זמיר. 29.11.99).

ע.פ. 5729/98 - נואף חסן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים, הפרעה לשוטר ונהיגה תוך סיכון חיי אדם וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער נהג ברכב באזור סאסא בצפון ובמקום מסויים עצר לפלוני שעלה על רכבו והשניים המשיכו בנסיעה. המשטרה תצפתה על המקום והחלה רודפת אחרי הרכב תוך קריאות ברמקול למערער "משטרה, עצור". המערער הגביר את מהירות נסיעתו תוך שהוא מסכן את רכב המשטרה ואף נגח בחוזקה ברכב המשטרה. במהלך המרדף נזרקה חבילה מרכבו של המערער והסתבר שזו הכילה כחצי ק"ג הירואין. בסופו של דבר עלה בידי המשטרה לעצור את רכבו של המערער. האדם השני שהיה ברכב הצליח לברוח מן המקום וגם המערער ניסה לברוח אך נעצר ע"י השוטרים. טענת המערער היתה כי האיש שאסף אל רכבו אינו מוכר לו כלל ובסמוך לאחר שהלה עלה על הרכב שלף סכין, הצמידו לגופו של המערער והורה לו לנסוע מהר. לטענתו לא ידע כי מדובר בכלי רכב של משטרה שרודפים אחריו. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער והרשיעו בעבירות של החזקת סמים, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בלתי זהירה ונהיגה הגורמת נזק לרכוש. ביהמ"ש גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עלה בידי התביעה להוכיח את גירסתה במלואה. ביהמ"ש לא האמין לעדותו של המערער והאמין לעדי ההגנה ובכך אין להתערב. טוען המערער כי הרשעתו בטעות יסודה הואיל ולא הוכח כי ידע על שקית ההירואין שאותו פלוני החזיק בה, לטענתו, ואשר אותו פלוני אף השליך מן הרכב. יאמר אשר יאמר על נושא ההחזקה בהירואין כשפלוני עלה לרכב, הרי אין ספק כי האירועים שאירעו לאחר מכן: נסיונו של המערער להימלט עם רכבו מן המשטרה, ניגוח רכב המשטרה, נסיונו להימלט לאחר מכן ושקריו הרבים בעדותו מלמדים באורח ברור כי המערער ואותו פלוני הכירו אחד את השני והיו בעצה אחת לעניין החזקת ההירואין. המערער החזיק איפוא בסם בין בהחזקה ממש בין בהחזקה קונסטרוקטיבית, ועל כן בדין הורשע.
ג. אשר לעונש - בשים לב לכמות ההירואין שנתפשה אין לומר כי העונש חמור הוא. מה גם שהמערער עבר את העבירה כחודש וחצי לאחר שזכה לקבל שחרור ברשיון משתי עבירות של שוד מזוין עליהן נידון ל-9 שנות מאסר. הוא הוכיח עצמו כאדם מסוכן לציבור, ועל כן יש לדחות את הערעור על גזר הדין.

(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ששון ואורי בר עוז למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 22.11.99).

ע.א. 4660+5056/94 - היועץ המשפטי לממשלה נגד משה לישיצקי

*פסילת צוואה שאינה עומדת בדרישות חוק הירושה. *מתן תוקף להדרה בצוואה שנפסלה משום שניתן לראות ב"צוואה" מסמך מחייב מכח חוק "הנאמנות"(מחוזי ת"א - עזבונות 8171/90 - הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט חשין בפס"ד מפי השופט חשין נגד דעתו החולקת של השופט מצא).
א. המנוחה בטי לישיצקי נפטרה באפריל 90. 3 שנים וחצי לפני פטירתה עשתה צוואה בפני עדים וזו לשונה "אני... מצווה בזה לתרום כל רכושי... לחייל טוב, בן אדם, שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות, לסייע לו ללמוד, לרכוש עבורו דירה ולקדמו בחיים... החייל יגיד קדיש לזכרי... אני מדגישה כי שום דבר מחלקי לא יושאר לבעלי... או לבני המאומץ... זו בקשתי ואני חותמת עליה בהכרה מלאה וצלולה...". לאחר פטירת המנוחה ביקש היועץ המשפטי לממשלה לקיים את הצוואה ואילו המשיב, בעלה של המנוחה, ביקש להכריז על ירושת המנוחה לפי הדין והתנגד לקיום הצוואה. טעמי התנגדותו כללו, בין השאר, השגות על כושרה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה ועוד כאלה טענות כטענת סף משפטית טען המשיב כי צוואת המנוחה אינה עומדת בדרישת הסף לתקיפות צוואה שאינה כוללת הוראה בדבר זהות היורש, הקבועה בסעיף 29 לחוק הירושה ועל כן יש להכריז עליה כבטלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן אין הצוואה עומדת בדרישות סעיף 29 לחוק הירושה. ביהמ"ש דחה טענה חילופית של היועץ המשפטי שיש להתייחס לצוואה כיצירת נאמנות. אשר להוראה השלילית של הצוואה קבע ביהמ"ש משהגיע למסקנה שההוראה המקנה שבצוואה בטלה, הרי גם ההוראה השלילית שכללה המנוחה בצוואתה, להדיר את בעלה מן הירושה אינה יכולה לעמוד. מכאן כי יש להכריז על ירושתה של המנוחה כעתירת המשיב. הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט חשין, בפס"ד מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של השופט מצא.
ב. השופט מצא (דעת מיעוט): אין הצוואה עומדת בדרישת סעיף 29 לחוק הירושה ואין גם להחיל עליה את חוק הנאמנות ומכאן שאין היא צוואה. כיוון שהמסמך לאו צוואה הוא הרי ההוראה השלילית שבצוואה דינה להיבטל. ביהמ"ש המחוזי גם לא חייב את היועץ המשפטי בהוצאות לטובת המשיב בקבעו כי עצם התייצבות היועץ המשפטי בהליך היתה דרושה. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לחייב את היועץ המשפטי בהוצאות.
ג. השופט חשין: מסכים לכך כי הצוואה אינה עונה על דרישת סעיף 29 לחוק הירושה אך לדעתו ניתן לראות בצוואה מסמך תקף לפי חוק הנאמנות ולפעול לפיו. קביעה זו מייתרת את השאלה אם יכולה צוואה להיות נגיטיבית בלבד, היינו לקבוע מי לא יירש מבלי לקבוע מי כן יירש. לעניין זה סבור השופט חשין שיש לסטות מן ההלכה שלפיה בצוואה שאין בה הוראה חיובית בדבר מי יירש את המנחיל אין לתת תוקף להוראה מדירה שהיא הוראה יחידה בצוואה. לדעת השופט חשין יכול אדם להורות בצוואה מי לא יירש אותו ויש לקבל הוראה כזו בצוואה.
ד. המשנה לנשיא ש. לוין: הצטרף לדעתו של השופט חשין שניתן לראות במסמך מסמך מחייב לפי חוק הנאמנות ועל כן אין צורך להחליט בשאלה מה דינה של הוראת הדרה
בצוואה שהיא הוראה יחידה. אך גם בעניין זה, אילו נדרש להכריע בו, היה נוטה להסכים עם השופט חשין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, חשין. עו"ד יוסף זילביגר למערער, עוה"ד אריה קורץ וצבי קורץ למשיב. 7.12.99).

רע"א 7801/99 - INETRNATIONAL SABANואח' נגד בת שבע עמר ג'סמין ואח'

*צירוף נתבעים שונים שאינם קשורים זה בזה לתובענה אחת(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשות הן חברות זרות שלטענתן הן בעלות זכויות יוצרים וסימני מסחר רשומים בדמויות משחק הידועות בכינוי "פאואר ריינג'רס". 13 המשיבים הם בעלי חנויות לממכר צעצועים ומוצרים אחרים, במקומות שונים ברחבי הארץ. בתובענה שהגישו המבקשות נגד כל המשיבים, בצוותא חדא, נטען כי כל אחד מהמשיבים מוכר בחנותו, ללא היתר מן המבקשות, מוצרים וצעצועים הנושאים דמויות "פאואר ריינג'רס" המהווים חיקויים זולים למוצרי ולצעצועי "פאואר ריינג'רס" האמיתיים. עם הגשת התובענה עתרו המבקשות למתן צווי מניעה זמניים נגד המשיבים וסעדים נוספים אחרים. ביהמ"ש המחוזי שנזקק לבקשה במעמד המבקשות בלבד, סבר כי צירוף 13 המשיבים בכתב תביעה אחד אינו כדין ועל כן נמנע מלהידרש לסעדים המבוקשים לגופם והינחה את המבקשות להגיש כתב תביעה מתוקן שלא יכלול צירופים בלתי מותרים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תקנה 22(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "מותר לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת את כל הנתבעים למתן סעד... בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות... ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי בתובענה צורפו נתבעים אחדים, שכל אחד מהם פעל בנושא ההפרה הנטענת בנפרד מן האחרים, ובהיעדר זיקה בין הנתבעים לא מתקיים התנאי להכשרת הצירוף, בדבר "סדרה אחת של מעשים או עסקאות". קביעה זו אין לקבלה. הפרת זכותו של תובע, ומעשיהם הזהים (או הדומים) של נתבעים שונים, שכל אחד מהם פועל בנפרד וללא קשר עם האחרים, עשוייה להיחשב כ"סדרה אחת של מעשים או עסקאות" שבכוחה להכשיר צירוף הנתבעים בתובענה אחת.

(בפני: השופט מצא. עו"ד שי נידרמן למבקשות. 21.11.99).

ע.פ. 2502/98 - דלאל גאנם נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).

א. המנוחה ברטה קליין, ילידת שנת 1912, התגוררה בבית האבות "משען" ברמת אפעל. באחד הימים, ביולי 97, בשעות אחר הצהריים נמצאה גופתה על רצפת חדר האמבטיה בדירתה בבית האבות. בחקירת המשטרה נתגלתה על חולצת המערערת שלבשה בבוקר יום האירוע סימני דם. בכתמי דם שהיו על אריחים נמצאו טביעות אצבע של המערערת וכיוצא באלה ראיות נסיבתיות. המערערת לא ידעה לתת הסברים סבירים באשר לדם שנמצא על חולצתה או על טביעת כף היד שנתגלתה על האריחים ועוד טביעות אצבע על מוט שבו הוכתה המנוחה. ביהמ"ש הרשיע את המערערת בעבירת רצח. הערעור נדחה.
ב. כתמי דמה של המנוחה שנמצאו על חולצת המערערת הם עדים אילמים המצביעים על המערערת כמבצעת הרצח. נכון כי הכתמים אינם אלא ראייה נסיבתית לחובתה, אך בהיעדר הסבר שבכוחו לעורר ספק סביר בדבר משמעות הכתמים, המסקנה הסבירה האחת והיחידה היא כי חולצת המערערת הוכתמה בדמה של המנוחה בשעת ביצוע מעשה ההמתה. הוא הדין באשר לטביעת כף יד המערערת על גבי אריח הקיר ובטביעת אצבע של המערערת על גבי המוט של חדר האמבטיה שבו בוצע הרצח.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט מצא. עו"ד רמי דיין למערערת, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 29.7.99).

בג"צ 6977/98 - השכלה ותואר בע"מ ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'

*סמכויות הוועדה הבודקת תארים אקדמיים של מוסדות פרטיים ושקילותם לתארים של מוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ(העתירה נדחתה).

א. עם הפרטת ההשכלה הגבוהה והפצתה המסחרית הבינלאומית התעוררו בעיות מורכבות של פיקוח ושל הכרה. קניית השכלה גבוהה דרך מוסדות בעלי אופי מסחרי, מצריכה פיקוח מנהלי בשל ההשלכות המהותיות הנובעות מן ההכרה בתארים האקדמיים והמקצועיים המוענקים על ידי מוסדות פרטיים אלה. עובדי המדינה בעלי השכלה אקדמית או הכשרה מקצועית מקבלים תמריצים בתנאי שכר ותנאי קידום ובכך עידוד לרכישת השכלה אקדמית. העותרים 14-2 למדו לקראת תואר אקדמי באוניברסיטאות אנגליות והתעוררה השאלה אם יש להכיר בתארים אלה. המשיבה 2 (הוועדה להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל במשרד החינוך) בודקת את טיב התארים ואת שקילותם לתארים שהוענקו במוסדות השכלה גבוהה בארץ. היא דרשה מהעותרים השלמה בלימודים ובקורסים שונים ועתירת העותרים מכוונת נגד סמכות הוועדה ונגד הדרישות של הוועדה. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ בדק את סמכות הוועדה וקבע שיש לה סמכות, במסגרת התפקיד שהוטל עליה, לבקש את ההשלמות הנדרשות. כן בדק את הדרישות אחת לאחת והגיע למסקנה כי הוועדה יכלה להעמיד דרישות אלה בפני העותרים.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד א. רוזן וי. רסלר לעותרים, עו"ד א. מנדל למשיבים. 1.12.99).

רע"א 5847/99 - מועלם מרדכי נגד אבינועם ניסתני ואח'

*דחיית טענה של מעשה בית דין(הבקשה נדחתה).

א. בין המבקש (המוכר) ובין המשיבים (הקונים) נערך הסכם למכירת דירה. לאחר שהקונים נמנעו מתשלום שיעור מהתמורה הודיע להם המוכר על ביטול ההסכם. הקונים תבעו את המוכר בבימ"ש השלום לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל הפרת הסכם המכר. בימ"ש השלום דחה את תביעת המשיבים, ולצורך ההכרעה קבע, אגב אורחא, כי הסכם המכר בוטל ע"י המוכר כדין. הקונים ערערו על פסה"ד לביהמ"ש המחוזי וזה דחה את ערעורם. בנימוקי הדחייה הפך ביהמ"ש המחוזי את הקביעה של בימ"ש השלום בעניין תקפו של הסכם המכר, בקבעו כי ביטול ההסכם ע"י המוכר נעשה שלא כדין. הקונים הגישו תביעה חדשה לביהמ"ש המחוזי לאכיפת הסכם המכר והמוכר טען לדחיית התביעה על הסף, שכן, לטענתו, קביעת בימ"ש השלום כי ההסכם בוטל כדין, יוצרת מעשה בית דין המשתיק את הקונים מלתבוע את אכיפת ההסכם. לטענתו, דחיית הערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי מותירה את פסה"ד של בימ"ש השלום על כנו, על כל ממצאיו או קביעותיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לדחייה על הסף בקבעו
כי קביעת בימ"ש השלום אינה מהווה מעשה בי"ד שכן ביהמ"ש המחוזי הפך אותה בערעור ובכך איין אותה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. קביעותיו של בימ"ש של ערעור מבטלות מניה וביה את קביעות הערכאה הראשונה באותו עניין, בין אם נתקבל הערעור ובין אם נדחה. לקביעת בימ"ש השלום בעניין תוקף ההסכם, שבוטלה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, אין עוד קיום, ובוודאי שאין היא יכולה להוות מעשה בית דין.
ג. זאת ועוד, קביעת בימ"ש השלום נעשתה ב"דרך אגב" בלבד מכח סעיף 76 לחוק בתי המשפט. סעיף זה מתיר לביהמ"ש להכריע בשאלה שהתעוררה בדרך אגב, כאשר ההכרעה דרושה לצורך בירור העניין שבפניו, אף אם השאלה נמצאת בסמכות ייחודית של בימ"ש אחר. אולם במקרה כזה תהיה הקביעה לצורך אותו עניין שמתברר, ולצורך עניין זה בלבד. כאשר יחזור ויעלה העניין שבשאלה בפני בימ"ש שיש לו סמכות ייחודית לדון בו, כעניין שהובא לפניו במישרין, לא יהיה ביהמ"ש קשור בהכרעה שניתנה בדרך אגב. מכאן, שקביעת בימ"ש השלום אף אם לא היתה נהפכת בביהמ"ש המחוזי, לא יכולה היתה ליצור מעשה בית דין בין הצדדים.

(בפני: השופטת דורנר. 18.11.99).

ע.פ. 5008/98 - ליאור שוקר נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות אינוס. חומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 3094/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער והמתלוננת הכירו במהלכה של עבודה משותפת. בין השניים נקשר קשר של קירבה. המערער טוען שהיתה זו קירבה רומנטית אינטימית והמתלוננת טוענת שהיתה זו ידידות בלבד. במסגרת הקשר שנוצר בין השניים סייע המערער למתלוננת, שהחלה אז לחיות בנפרד מבעלה, לשכור דירת מגורים בסמוך לדירת הוריו. לגירסת המתלוננת ביצע המערער בגופה, באחת מן ההזדמנויות שהמערער שהה בדירתה, מעשה מגונה ובאירוע שני הסיע אותה לאזור חשוך ליד חוף הים, אילץ אותה לעשן סיגריה שהיה בה סם ולאחר שהתערפלה הכרתה בעל אותה למרות מחאותיה הנמרצות. למחרת היום איים על המתלוננת שאם תתלונן נגדו במשטרה רע ומר יהיה גורלה. בימים שלאחר מכן המשיך להטרידה בהקשר זה בשיחות טלפוניות. בסיכומו של דבר התלוננה המתלוננת במשטרה לאחר שסיפרה את דבר האונס לבני משפחתה. המערער הועמד לדין והורשע בעבירות של אונס, עשיית מעשה מגונה, איומים והדחה בחקירה, ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לאינוס - טוען הסניגור כי קיימות שתי גירסאות סותרות בדבר נסיבות האונס בין העדות הראשית של המתלוננת לבין עדותה בחקירה הנגדית. ברם, אין להציג את תשובת המתלוננת בחקירה הנגדית כ"סותרת" את התיאור שמסרה באותו עניין בחקירה הראשית. אם על אף ההסבר שאפשר לתת למה שרואה הסניגור כ"סתירה" סבר הוא כי בדבריה בחקירה הנגדית סתרה המתלוננת את התיאור שמסרה בחקירה הראשית, היה עליו להעמידה על כך ולאפשר לה להסביר את דבריה. ככלל, אין "לחטוף" תשובה "מקוטעת" מפיו של עד בחקירה נגדית, כאשר זו עומדת לכאורה בסתירה לדברים שאמר בחקירה הראשית. מקום שניתנה בחקירה שכנגד תשובה "מקוטעת" - היוצרת עמימות, מן הדין ליתן לעד הזדמנות להבהירה. משלא ניתנה הזדמנות כזו, מאבדת התשובה העמומה את כוחה להטיל צל על מהימנותו של העד. ביהמ"ש האמין לעדויות המרשיעות את המערער ולא האמין לעדותו של המערער ובאמינות זו אין להתערב.
ג. אשר לעונש - הסניגור מבהיר כי אין מדובר באנס מובהק התוקף נשים במחשכים, אלא בכישלון של חבר ואוהב במסגרת קיומה של מערכת יחסים עם בת הזוג. הסניגור העלה גם נסיבות מיוחדות אישיות של המערער. על אף כל אלה אין מקום להתערבות בעונש. המערער כפה על המתלוננת עישון סם מסוכן ובעל אותה כשהוא מודע לכך שהיא אינה מסכימה לבעילתה. אין צורך להכביר מלים הרבה על מנת להציג את ההשפלה והפגיעה הנפשית הכרוכה בבעילתה של אישה שלא מרצונה ועל גזר הדין ליתן לכך ביטוי הולם שיהיה בכוחו להרתיע עבריינים בכח.

(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דוד ירון למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 29.12.99).

בש"א 4474/99 - עו"ד דן שריזלי ואח' נגד שמואל בלנק

*העברת מקום דיון(בקשה להעברת מקום דיון מת"א לפ"ת - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב, תושב הישוב מיתר הסמוך לבאר שבע, הגיש בדצמבר 98 תביעה נגד המבקשים בביהמ"ש לתביעות קטנות בבאר שבע. הדיון נקבע לפברואר 99. בינואר 99 הגישו המבקשים בקשה להעברת הדיון "לבית המשפט המוסמך באיזור המרכז" בנימוק שעילת הבקשה היא בהליכי הוצל"פ המתנהלים בהרצליה, שמקום משרד המבקשים בתל אביב ושמקום מושבו של הזוכה בתיק ההוצל"פ בתל אביב. ביהמ"ש נעתר לבקשה והורה על העברת הדיון לביהמ"ש לתביעות קטנות בתל אביב. עוד ביום 14.1.99 נשלחה לצדדים הזמנה לדיון שאמור היה להיערך ביולי 99. מספר שבועות לפני מועד הדיון הגישו המבקשים את הבקשה דנא, שנשיא ביהמ"ש העליון יורה על העברת הדיון לביהמ"ש לתביעות קטנות בפתח תקוה או בכפר סבא שהינם באיזור המרכז. הם מתרעמים על העברת הדיון ע"י ביהמ"ש בבאר שבע לביהמ"ש בתל אביב שבו מכהנת אשת המבקש 1 כשופטת. הבקשה להעברת הדיון מתל אביב נתקבלה אך לא לפתח תקוה או כפר סבא אלא לרחובות שהיא קרובה יותר למקום מגורי המשיב.
ב. אין מנוס מהעברת הדיון מביהמ"ש בתל אביב שם יושבת בדין רעייתו של המבקש. עם זאת, אין סיבה עניינית להעדפת בתי המשפט בשמם נקטו המבקשים. בהתחשב בכך שמקום מגורי המשיב סמוך לבאר שבע יועבר הדיון לביהמ"ש ברחובות הקרוב יותר למקום מגוריו. בנסיבות העניין גם הוחלט לחייב את המבקשים בהוצאות הבקשה. זאת משום שבבקשתם הראשונית ביקשו העברת הדיון לבימ"ש באיזור המרכז וציינו את זיקתם לתל אביב. אין בבקשה כל התייחסות להיותה של אשת המבקש שופטת בתל אביב, כך שמבחינת ביהמ"ש בבאר שבע לא היתה כל מניעה להעברת התיק לתל אביב. המבקשים אף לא הזדרזו להעיר את תשומת לב ביהמ"ש על הצורך להעביר את התיק מתל אביב והמתינו כ-6 חודשים. עקב אירועים אלה מצוי המשיב כיום, 10 חודשים מאז הגיש תביעתו, בנקודת ההתחלה.

(בפני: הנשיא ברק. המבקשים לעצמם. 2.11.99).

ע.א. 2000/97 + רע"א 4196+4324/98+4247 - ניקול לינדורן נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - יו.פי.אס ואח' נגד מירי לביא ואח'

*רע"א 4196+4324/98+4247 - פיצויים לידועה בציבור כ"תלוייה" של מי שנהרג בתאונה(הערעור של ניקול לינדורן נתקבל והערעור של יו.פי.אס נדחה).

א. בעניינה של ניקול לינדורן קיפח את חייו המנוח שהמערערת היתה ידועה בציבור שלו. בתביעה שהוגשה נגד קרנית תבעה המערערת פיצויים כתלויה. ביהמ"ש קבע כי סעיף 38 לפקודת הנזיקין הקובע כי עוולה שגרמה למותו של אדם ואותו אדם היה,
אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי הפקודה "יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה", אינו כולל במשמעות "בן זוגו" גם ידוע או ידועה בציבור ועל כן גם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו חל והמערערת אינה זכאית לפיצויים מקרנית. בעניין של יו.פי.אס נגרם מותו של המנוח בשעה שביצע חפירה בתעלה תת קרקעית והמשיבה הגישה תביעת פיצויים נגד יו.פי.אס כתלויה במנוח. לטענתה היתה ידועה בציבור של המנוח ועל כן היא זכאית לפיצוי לפי סעיף 38. בימ"ש השלום קבע שהידועה בציבור אינה זכאית כ"בן זוג" לפיצוי לפי סעיף 38 ועל כן לא דנה בשאלה אם אכן היתה ידועה בציבור של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המונח "בן זוג" כולל גם ידועה בציבור והחזיר את התיק לבימ"ש השלום להמשך הדיון. הערעור של ניקול לינדורן נתקבל והערעור של יו.פי.אס נדחה.
ב. הנשיא ברק, שכתב את פסק הדין העיקרי, התייחס לתולדות החקיקה של פקודת הנזיקין, הלשון בחוקים שקדמו לפקודת הנזיקין במתכונתה העברית שדיברו על "בעל" ו"אשה" כזכאים לפיצוי כתלויים לעומת המונח "בן זוג" בפקודת הנזיקין נוסח חדש, בחן את דרכי הפרשנות השונים והגיע למסקנה שהדיבור "בן זוגו" בנוסח החדש כולל גם ידועים בציבור. הנשיא ברק התייחס גם לטעמים העומדים בבסיס ההחלטות של אלה הסבורים שהסעיף אינו חל על הידועים בציבור, והסביר מדוע אין טעמים אלה יכולים, לדעתו, להכריע את הכף לטובת הגישה שאינה מכירה בידועים בציבור כתלוים לצורך סעיף 38. הנשיא ברק גם התייחס לטענה שעל פי הפסיקה הקיימת אין סעיף 38 כולל גם ידועה בציבור, ועל שום מה יש לסטות מן ההלכה המקובלת. השופטים טירקל ואילן כתבו אף הם פסקי דין קצרים והבהירו נושאים שונים שעלו בפסק דינו של הנשיא ברק אך בסופו של דבר הצטרפו למסקנתו של הנשיא ברק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד, אילן. 19.12.99).

רע"א 8733/96 - רוברט לנגברט ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל

*ביטול מחיקה על הסף של תביעה מכח חוק הגנת הצרכן להחזרת תשלומים של המינהל לדיירים שהיוונו את דירותיהם כאשר המידע של המינהל על גובה הריביות היה מוטעה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בשנת 96 ערך המינהל מבצעי היוון בהם הציע לחוכרי דירות של המינהל לשלם מראש את דמי החכירה ע"י היוונם. במקביל החליט המינהל כי במקרים שבהם הוונו דמי החכירה מראש יהיו החוכרים פטורים גם מתשלום דמי הסכמה. במסגרת המבצע שלח המינהל לעשרות אלפי החוכרים חוברות מידע שבהם הוסבר כי ההיוון משחרר מתשלום דמי הסכמה ודמי חכירה. לחוכרים ניתנה בחירה בין מסלולי תשלום שונים, שבגדרם נקבע כי מחיר היוון במסלול של תשלומים גבוה יותר מן המחיר של היוון ע"י תשלום במזומן. מחיר ההיוון ע"י תשלום במזומן כונה בחוברת "מחיר לאחר הנחה". הריבית שנדרשו החוכרים לשלם במסלולי תשלום מסויימים תמורת ההיוון חושבה על בסיס מחיר ההיוון בתשלומים, הוא המחיר "לפני ההנחה". לנוכח כינוי המחיר במזומן "מחיר לאחר הנחה", לא שיקף המידע שנמסר לחוכרים את התוספת שהוספה בפועל למחיר במזומן, כאשר בחר החוכר לשלם במסלולים מסויימים של היוון בתשלומים. כך, למשל, נמסר בחוברת כי חוכרים שיבחרו לשלם את התמורה ב - 3 תשלומים לא יחוייבו כלל בריבית, אך בפועל התוספת למחיר במזומן במסלול זה הגיעה לשיעור של כ-%30. בדומה, במסלול של 12 תשלומים חודשיים נכתב כי הריבית האפקטיבית השנתית תהיה בשיעור של כ-%14 בעוד שבפועל התוספת למחיר במזומן הגיעה לשיעור של כ-%23. המבקשים, ששילמו דמי היוון על יסוד המידע שקיבלו מהמינהל, הגישו שתי תובענות נפרדות שבגידרן תבעו את החזר ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שעליו הוצהר בחוברת המידע. זאת מכח חוק הגנת הצרכן האוסר על הטעייה,
בין השאר, במחיר, בתנאי האשראי ובשיעור הריבית וכן בהסתמך על סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ועל תקנות הגנת הצרכן אשר מחייבות לחשב ריבית על בסיס המחיר במזומן. המבקשים ביקשו לאשר תובענות אלו כתובענות ייצוגיות. בית המשפט המחוזי מחק את התביעות על הסף בהיעדר עילה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, סעיף 10 סיפא לחוק הגנת הצרכן מאפשר לעוסק להתגונן ע"י שיוכיח, כי מקור אי ההתאמה היה בטעות בתום לב, שהצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העיסקה, כטענת המינהל, אלא שטענת הגנה זו אינה מקימה בנסיבות המקרה שבפנינו עילה לדחיית תובענות המבקשים על הסף: ראשית, המינהל כיוון את פנייתו לעשרות אלפי חוכרים מכל שכבות האוכלוסייה, ולכאורה היו החוכרים רשאים לסמוך על כך, שהמידע שהתקבל מן הרשות הציבורית הוא מידע מדויק; שנית, הסתמכות המינהל על סעיף 10 סיפא לחוק הגנת הצרכן הינה אך טענת הגנה, אשר עול הוכחתה יהא מוטל על המינהל במהלך בירור תובענת המבקשים. יוצא איפוא כי העובדות הנטענות בתובענות המבקשים הקימו עילות תביעה, ולא היה מקום למחוק אותן על הסף.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד דורון לוי למבקשים, עוה"ד גב' רחל זכאי-נוימן וגב' מיכל שטיין למשיבה. 16.12.99).

ע.א. 8148/98 - דוד ויוכבד קנטור נגד חבצלת מוסדות תרבות וחינוך

*החלטה אחרת" לצורך קבלת רשות ערעור(בקשת המשיבה למחיקת הערעור - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה בה ביקשה להצהיר על ביטולו של הסכם למכירת מקרקעין שנעשה בינה לבין המערערים ולהורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו על המקרקעין לטובת המערערים. בהחלטתו (להלן: ההחלטה הראשונה) קיבל ביהמ"ש המחוזי את התובענה של המשיבה והצהיר על ביטול עיסקת המכר בין הצדדים. יחד עם זאת קבע כי פסה"ד לא ייכנס לתוקפו אם בתוך 60 יום המערערים יקיימו שני תנאים מצטברים: ישלמו את יתרת חובם למשיבה ויסדירו את נושא העברת הזכויות במינהל ותשלום דמי היתר למינהל. ביהמ"ש קבע כי הארכה למילוי התנאים תפוג בתום 60 יום ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת. המערערים ביצעו את התנאי של תשלום יתרת החוב למשיבה אך לא את התנאי השני ובתום 60 הימים הודיעה המשיבה למערערים כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נכנס לתוקפו וכי עיסקת המכר בטלה. על יסוד כך הורה רשם המקרקעין על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת המערערים.
ב. כעבור מספר חודשים גילתה המשיבה כי מספר ימים לאחר מחיקת הערות האזהרה רשמו המערערים מחדש הערות אזהרה על המקרקעין מכח אותו הסכם שכבר בוטל בפסק הדין. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן צו למחיקת הערות האזהרה. בהחלטתו החדשה (להלן: ההחלטה השניה) קבע ביהמ"ש המחוזי כי מאחר שפסק דינו הראשון נכנס לתוקפו ומכוחו בוטלה עיסקת המכר בין הצדדים, דין הערות האזהרה שנרשמו לאחר ביטול העיסקה להימחק. על החלטה זו הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש העליון. המשיבה טוענת כי יש למחוק את הערעור על הסף משום שההחלטה השניה היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון קבלת רשות. בקשת המשיבה נתקבלה והערעור נמחק.
ג. אין לקבל טענת המשיבים כי ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש המחוזי אינה בגדר פס"ד. בהחלטתו הראשונה הכריע ביהמ"ש המחוזי בזכויות הצדדים והעובדה כי התלה את תוקפו של פסה"ד למשך 60 יום אין בה כדי לגרוע מהיות ההחלטה פס"ד המכריע בזכויות הצדדים. משנקבע כי ההחלטה הראשונה מהווה פס"ד הרי שההחלטה השניה
היא החלטה שניתנה לאחר מתן פסה"ד, ולפיכך היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו. מכיוון שלא נתבקשה רשות ערעור דין הערעור להימחק.

(בפני: הרשמת אגמון. 17.12.99).

ע.פ. 3049/98 - חיים לוזון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער דקר את המנוח בסכין קפיצית שהוציא מכיסו, דקירה אחת עמוקה בבית החזה בסמוך ללב, דקירה קטלנית. קדמה לדקירה התגרות קשה מצד המנוח, שגער במערער שישב במכוניתו וצפר ואף נתן לו מכת אגרוף בפניו שגרמה לו בשבר באפו. אין ספק שהתנהגות המנוח עובר לדקירה הקטלנית היתה אלימה ופוגענית, אך תגובתו של המערער היתה נמהרת ובלתי פרופורציונית, וגרמה לתוצאה הטראגית של קיפוח חיי אדם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הוא בחור צעיר שאין לו רקע עברייני וכל הפרטים שהובאו ביחס לאישיותו מצביעים כי הוא אדם נורמטיבי. לאחר מעשה התחרט חרטה כנה ועושה מאמץ רציני להתמודד עם התוצאות הקשות של התנהגותו שהביאה לאובדן חיי אדם ופגיעה במהלך חייו התקין. ברם, ביהמ"ש המחוזי נתן ביטוי הולם לנסיבות האישיות של המערער, לעברו הנקי ולחרטתו ומאידך לחומרה הרבה בה יש לראות כל מעשה אלימות הגורם למותו של אדם אחר. בבואם לגזור את העונש בגין עבירת הריגה, על בתי המשפט לתרום את חלקם למאבק במעשי האלימות שהיו לנגע בחברתנו ולתת ביטוי לצורך להגן על חיי אדם. על כן אין להקל עם המערער מעבר להקלה שביהמ"ש המחוזי העניק לו.

(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, ריבלין. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד א. כרמל למשיבה. 12.10.99).

רע"פ 5039/99 - עאדל נצר חמודה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירות הקשורות לגניבת רכב ובימ"ש השלום גזר לו מאסר של ששה חודשים בפועל שירוצו בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וגזר למערער 9 חודשים מאסר בפועל. בערעור טוען המערער כי היה נתון במעצר בית חלקי, מן הערב ועד הבוקר, במשך 30 חודשים ותקופה ארוכה זו לא נלקחה בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אכן, היה מקום להתחשב בתקופת מעצר הבית הארוכה שהיא ללא ספק קשה ומכבידה ומגבילה את חירותו של האדם. עם זאת, עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שנפסק ע"י בימ"ש השלום, אינו הולם את חומרת העבירות הקשורות לגניבת רכב שהפך לחזיון נפרץ במקומותינו. יש להרתיע את העבריין עצמו ועבריינים פוטנציאליים אחרים, ע"י הטלת עונשים שיהפכו עבירות כאלה לבלתי משתלמות. העונש ההולם הוא מאסר בפועל, אך לאור העובדה כי מי שהיה הרוח החיה בפריצה נדון לשנה מאסר ואחר שהשתתף באותה פרשה נדון ל-6 חודשים מאסר, יועמד ענשו של המערער על ששה חודשים מאסר בפועל אך הוא לא יבוצע בעבודות שירות.