רע"פ 3454/97 - מוחמד מחמוד דעייף נגד יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'
*ביטול צו הריסה מינהלי עקב אי קיום חובת התיעצות עם ראש הרשות המקומית שבתוכה נמצא המבנה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין וזועבי נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. באפריל 94 ניתן ע"י המשיב צו הריסה מינהלי בו ציווה להרוס מבנה השייך למבקש שהוקם באדמות ערערה. הצו ניתן ע"י המשיב לאחר התייעצות עם נציג שר המשפטים בוועדה המחוזית ולאחר שדרש בכתב מיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה (מנשה) ליתן צו הריסה לגבי המבנה וזה לא עשה כך תוך המועד שקצב לו. המבקש הגיש לבימ"ש השלום בקשה לביטול הצו, בקשתו נדחתה וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. עיקר הטענה היתה כי חלה על המשיב חובת התייעצות עם ראש הרשות המקומית שבתחומה נמצא המבנה נשוא הצו והוא לא התייעץ איתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט זועבי, בפס"ד מפי השופט זועבי, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופט זועבי: המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה עיקרית אם מוטלת על ראש הוועדה המחוזית חובת התייעצות עם ראש המועצה המקומית, מקום שהוא מוציא צו הריסה מינהלי. סעיף 238א לחוק קובע כי יו"ר ועדה מקומית, שהיא ועדה למרחב תכנון מקומי שבו נמצאת יותר מרשות מקומית אחת, רשאי לצוות על הריסת מבנה לאחר התייעצות עם ראש הרשות המקומית. סעיף 238 מעניק לראש הוועדה המחוזית סמכות להורות על הריסה מינהלית לאחר שהודיע על כך לשר הפנים ודרש בכתב מיו"ר הוועדה המקומית ליתן צו הריסה מינהלי ויו"ר הוועדה המקומית לא עשה כן ולאחר שהתייעץ עם נציג משרד המשפטים בוועדה המחוזית. הסמכות לראש הוועדה המחוזית היא סמכות נטילה, היינו שהוא נוטל את הסמכות שקיימת ליו"ר הוועדה המקומית. כשם שזה צריך להיוועץ עם ראש הרשות המקומית כך גם יו"ר הוועדה המחוזית.
ג. המשנה לנשיא ש. לוין הצטרף בפסק דין קצר למסקנתו של השופט זועבי.
ד. השופט טירקל (דעת מיעוט): מפירוש מילות סעיף 238א, תכלית החקיקה והדיון בכנסת, עולה שפרט לחיובים שהוטלו על יו"ר הוועדה המחוזית להודיע לשר הפנים על ההחלטה, לדרוש בכתב מיו"ר הוועדה המקומית ליתן צו הריסה ולהתייעץ עם נציג משרד המשפטים בוועדה אין מוטלת עליו חובה להתייעץ גם עם ראש הרשות המקומית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, זועבי. עו"ד עבד אבו ואסל למבקש, עו"ד ירון בשן למשיבים. 13.9.99).
בג"צ 979/99 - פבאלואיה קרלו (קטין) ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית בקשה למעמד של תושב קבע לפי תקנות הכניסה לישראל(העתירה נדחתה).
א. העותר נולד בישראל בשנת 90, בעת שהוריו, בני הדת הנוצרית ואזרחי רומניה, שהו בארץ מכח אשרות ביקור כתיירים. באותה עת שהתה בישראל סבתו של העותר, שהתאסלמה ונישאה למוסלמי אזרח ישראל. זמן קצר לאחר לידתו של העותר, יצא עם אמו (העותרת 2) לרומניה. האב (המשיב 4) נשאר בישראל, והחל בהליכי גיור. בשנת 94 התגרשו הוריו של העותר ועל פי פס"ד שניתן ברומניה הוענקה המשמורת על העותר לאם. העותר נשאר במשמורת אמו ברומניה למעלה מ-5 שנים. האב, שנותר בישראל, נישא בשנת 95 ליהודיה אזרחית ישראל. לטענת העותר, קיבל האב מכח נישואיו מעמד של תושב קבע בישראל. ביולי 98 נכנסו העותר ואמו ארצה על פי אשרת תיירים,
לצורך ביקור סבתו של העותר (אמה של העותרת) ולאחר זמן הגיש העותר בקשה לקבלת מעמד של תושב קבע בארץ, מתוקף מעמדו של אביו, ובקשתו סורבה. כנגד סירוב זה מופנית העתירה. האב הודיע למשיבים כי אין לו עניין בתוצאות העתירה וכי אין הוא מקיים כל קשר עם העותר. העתירה נדחתה.
ב. תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, שעליה סומך העותר, קובעת "ילד שנולד בישראל, ולא חל עליו סעיף 4 לחוק השבות יהיה מעמדו בישראל כמעמד הוריו... יקבל הילד את המעמד של אביו...". תקנה 12 אינה חלה בעניינו של העותר. את התקנה יש לפרש באופן התואם את דבר החקיקה הראשי מכוחו הותקנה ועולה בקנה אחד עם התכלית העומדת בבסיסה. חוק הכניסה לישראל אינו קובע זכות לישיבת קבע בישראל מ"כח לידה" בדומה להסדר הקבוע בהוראות חוק האזרחות. הנחת המוצא היא כי המחוקק אינו מכיר בזכות ישיבה בארץ "מכח לידה". תכליתה של תקנה 12 למנוע יצירת נתק או פער בין מעמדו של הורה שישיבתו בישראל היא מכח חוק הכניסה לישראל, לבין מעמדו של ילדו שנולד בישראל, ואשר עצם הלידה אינה מעניקה לו מעמד חוקי בה. בענייננו, לאחר לידתו בישראל היה העותר במשמורת המשותפת של הוריו ובהתאם לכך נקבע מעמדו בישראל באותה עת כמעמדם של הוריו שהיו אז במעמד של בעלי אשרת שהייה זמנית בישראל. השינוי במעמדו של האב בישראל, חל בעת שהעותר לא היה עוד במשמרתו. האב גם הודיע כי אין לו כל קשר עם העותר וכי אין לו עניין בתוצאות העתירה כך שאין כאן עניין שלא לפגוע במרקם המשפחתי. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ר. גדבאן לעותרים, עו"ד ח. אופק למשיב. 23.11.99).
בג"צ 4506/99 - בני צוקרמן נגד משטרת ישראל והמפכ"ל
*פיטורין מהמשטרה עקב חשד של גניבה מכספת המוצגים במשטרה(העתירה נדחתה).
א. העותר מכהן במשטרה משנת 87. הוא נחשד ע"י המשטרה בהתפרצות לחדר המוצגים של תחנת המשטרה בלוד, בה שירת, וגניבת סכום של 50,000 דולר מתוך כספת המוצגים. נפתחה נגדו חקירה בנובמבר 96. החקירה הסתיימה במאי 97 והמחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים העבירה את תיק החקירה אל הפרקליטות בהמלצה להעמיד את העותר לדין פלילי. ביוני 97 החליטה המשטרה להשעות את העותר מעבודתו במשטרה. תיק החקירה נבדק בפרקליטות המחוז והוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות, לאמר: "הגם שתחושת הבטן מפנה אצבע מאשימה חד משמעית כלפי החשוד... הרי שהסך הכולל של הראיות אינו מוביל בהכרח להרשעה". העותר הוחזר לשירות וזמן קצר לאחר מכן בדקו קצינים הממונים על העותר את החשדות ועל יסוד בדיקה זו נתקבלה המלצה בפברואר 98 לשקול את פיטורי העותר מן המשטרה. מאז נשקלה ההמלצה פעמים אחדות בדרגים שונים ובין היתר נערך לעותר שימוע בהשתתפות ב"כ. העותר וב"כ נמנעו מלהתייחס לפרטי החשדות ומנסיון להפריך את החשדות. כיוון שכך הוחלט לפטר את העותר מן המשטרה. העתירה נדחתה.
ב. טענתו העיקרית של העותר היא כי הוחלט לפטרו כיוון שסירב לעמוד בבדיקת פוליגרף. לטענתו אין זו עילה לפיטורין. מבלי להיזקק ולהכריע בטענה זו, הרי מן החומר עולה כי הפיטורין מתבססים על חשדות, שעלו בחקירה שנערכה, שהעותר לא הפריך. יתירה מזאת, בתגובתו לחשדות רק חיזק את החשדות. על אף החשדות וההנחה שיש בהם כדי להצדיק את פיטוריו הוצע לו להיבדק בפוליגרף שמא יהיה בכך להחליש
או לסלק את החשדות אך הוא סירב להיבדק, כך שהחשדות נותרו בעינם והם הבסיס להחלטת הפיטורין.
ג. השאלה היחידה היא אם החשדות נגד העותר עומדים במבחן הראייה המינהלי, באופן שניתן לבסס עליהם החלטת פיטורין. התשובה היא חיובית.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, ריבלין. עו"ד אורי פלד לעותר, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבה. 18.11.99).
ע.פ. 5090+5942/99+5207 - אליהו שמשונוב וויקטור מושייב נגד מדינת ישראל - מדינת ישראל נגד פלוני קטין
*מידת העונש (עבירות שוד)(ערעורים על חומרת העונש וערעור המדינה על קולת העונש - הערעורים על חומרת העונש נדחו והערעור על קולת העונש נתקבל).
א. המתלונן, תושב קריית ים כבן 70, נהג לשאת את כספו בחגורת בטנו. שמשונוב ומושייב ושותף שלהם שהוא הקטין חשפו את סודו של המתלונן וביוני 98, קרוב לחצות הלילה, עקבו השלושה אחר המתלונן. שמשונוב אבטח את מושייב והקטין שתקפו את המתלונן, סתמו את פיו, פצעו אותו קשה ושדדו את כספו. בחגורה שנטלו היו 500 דולר ו-1,800 ש"ח. השלשה הועמדו לדין ובמסגרת הסדר טיעון הודו בעבירות שיוחסו להם והורשעו. על פי ההסדר ביקשה התביעה לגזור למושייב מאסר בפועל של 3 שנים ולהפעיל מאסר על תנאי של 10 חודשים כשמחצית התקופה חופפת, על שמשונוב ביקשה לגזור שנתיים מאסר בפועל ועל הקטין שבביצוע הפשע נטל חלק יותר פעיל משל שמשונוב ביקשה לגזור 31 חודשי מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי קיבל תסקירי מבחן ביחס לשלשת הנאשמים והחליט לגזור למושייב, שלחובתו 5 הרשעות קודמות, 32 חודשים מאסר בפועל ו-28 חודשים מאסר על תנאי כש-10 החודשים של המאסר המותנה יופעלו 4 במצטבר ו-8 חופף; על שמשונוב, שלחובתו הרשעה אחת, גזר ביהמ"ש 20 חודשים מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי. על הקטין החליט שלא להשית מאסר שיש עמו כליאה וגזר לו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים של מושייב ושל שמשונוב נדחו וערעור המדינה על קולת עונשו של הקטין נתקבל.
ב. באשר לערעורים על חומרת העונש - מעשי שוד אלימים של ישישים בודדים וחסרי ישע מהווים תופעה עבריינית בלתי נסבלת. צרכי ההגנה על הציבור מפני שודדים כאלה אינם יכולים לבוא על סיפוקם אלא בכליאת העבריינים לתקופות ארוכות. מדובר כאן בנסיבות חמורות של ביצוע שוד כאשר תקפו את המתלונן, ישיש שהלך בגפו בשעת לילה מאוחרת, הסבו לו חבלה גופנית חמורה ונטלו את כספו. העונשים שנגזרו על שני המערערים רחוקים מלהיות חמורים. על כן יש לדחות את הערעורים על חומרת העונש.
ג. באשר לערעור המדינה על קולת העונש - בהחלטתה להימנע מהענשת הקטין במאסר ממשי שיש עמו כליאה, אימצה השופטת את המלצת שירות המבחן לנוער, כי הקטין הוא בדרך להשתקמות ומאסר עלול להסיט את הקטין ממסלול התפקוד החיובי בו הוא מצוי עתה. חרף מאמצי הסניגור לשכנע כי העדפת דרך השיקום עולה בקנה אחד עם טובת הציבור אין גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי יכול להשאר על כנו. על חלקו בביצוע פשע חמור אין הקטין יכול לצאת פטור ב-6 חודשי מאסר בעבודת שירות. קטינות אינה מעניקה חסינות מפני ענישה ראוייה כשמדובר במי שביצע פשע חמור. אכן, יש לייחס חשיבות גם לגילו הצעיר או לסיכוייו הטובים של הקטין להשתקם, אך קביעת ענשו חייבת לשקף גם את חומרת ההתנהגות שעליה הוא נדרש לתת את הדין
וכן את שיקולי ההרתעה. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש של הערעור ממצה את הדין בשלב הערעור, יועמד ענשו של הקטין על 18 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, ריבלין. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' תמי אולמן לשמשונוב, עו"ד יוסי זילברברג למושייב, עו"ד זכי כמאל לקטין, עו"ד עודד שחם למדינה. 30.11.99).
בש"א 8035/99 + רע"א 8473/99 - כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נגד אילן שגב ואח'
*רע"א 8473/99 - סעד זמני. *חקירת מצהיר על תצהירו. *זכות דירקטורים בחברה לעיין במסמכי החברה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת היא חברה שבעלי מניותיה הם בנק לאומי ובנק דיסקונט. המשיבים 4-1 הם דירקטורים במבקשת מטעם בנק דיסקונט. המשיבים הפורמליים 8-5 הם דירקטורים במבקשת מטעם בנק לאומי. המשיב 5 מכהן כיו"ר הדירקטוריון של המבקשת. ביום 9.2.99 חתמו המבקשת ובנק לאומי, יחד עם צדדים נוספים, על הסכם שמטרתו "לשתף פעולה במטרה ליצור ערך מוסף גבוה ללקוחותיהם המשותפים" ע"י הפעלת כרטיס אשראי חדש. אחדים מן המשיבים הפורמליים היו מעורבים כנראה בפעילות המשותפת של המבקשת ושל בנק לאומי לקראת החתימה על ההסכם. המבקשת לא דיווחה למשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) על המו"מ שבעקבותיו נחתם ההסכם ואף לא על תוכנו ורק ביום 2.9.99 קיבלו מידע חלקי. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה בה ביקשו להצהיר כי טיפולם של המשיבים הפורמליים בעניין ההסכם מהווה הפרה של חובת האמונים שלהם כלפי המבקשת; כי להסכם אין תוקף; כי הם זכאים כדירקטורים במבקשת לעיין בכל המידע שברשות המבקשת בקשר להסכם. במסגרת התובענה הגישו בקשה לסעדים זמניים בה עתרו כי ביהמ"ש יצווה על המבקשת למסור להם את כל המידע שברשותה בקשר להסכם. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתם של המשיבים. בבקשה לרשות ערעור טוענת המבקשת כי היה על ביהמ"ש לאפשר למבקשת לחקור את המצהיר מטעם המשיבים בחקירה שכנגד וכן כי המשיבים אינם זכאים ואף לא לכאורה לקבל את הסעד שקיבלו וכי מאזן הנוחות נוטה נגד הענקת הסעד הזמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן, מקום שהגירסה העובדתית הבסיסית שנוייה במחלוקת אין לשלול מבעל דין את זכותו לחקור את המצהירים מטעם יריבו בחקירה שכנגד. עם זאת, במקרים שבהם אין התשתית העובדתית שנוייה במחלוקת, יכול שביהמ"ש יחליט בעניין בלי חקירה שכנגד של מצהירים. במקרה הנדון לא היו העובדות העיקריות שהיו דרושות להכרעה שנויות במחלוקת ומכאן שלא היה צורך בחקירה שכנגד של המצהיר.
ג. אשר לשאלה אם יש למשיבים זכות לכאורה לעיין במסמכים הקשורים להסכם - זכותם נובעת משני מקורות. האחד, שהוא "מעין אקסיומה", היא זכותו הכללית של דירקטור לעיין במסמכיה של החברה שבה הוא מכהן כדירקטור. אחיזה לכך ניתן למצוא בהוראת סעיף 202(ב) לפקודת החברות. ניתן גם לומר כי זכותו של הדירקטור היא פן של חובת הזהירות המוטלת עליו - כנושא משרה - כלפי החברה לפי פקודת החברות. המקור השני הוא זכות העיון במסמכים הנוגעים לעניין הנדון בביהמ"ש, העומדת בדרך כלל לבעל דין בהליך העיקרי. זכות זאת נגזרת מזכות היסוד של הגישה למערכת השיפוטית.
ד. המבקשת טוענת כי הזכות לעיין במסמכים אינה עומדת למשיבים מן הטעם שהחברה רשאית למנוע מדירקטור עיון במסמך כאשר הדירקטור פועל שלא בתום לב, או כאשר העיון עלול לפגוע בטובת החברה. לטענת המבקשת, המשיבים מבקשים לעיין במסמכים כדי לעשות בהם שימוש שלא בתום לב, לטובת בנק דיסקונט, באופן שיפגע במבקשת.
הנחת היסוד במצבי מחלוקת כאלה חייבת להיות שיש להעדיף את זכות העיון על פני מניעתה וכי אין להגביל את הזכות אלא במקרים קיצוניים ונדירים שבהם יש טעמים של ממש המצדיקים את ההגבלה. אם סברה המבקשת כי במקרים סבירים אין להתיר עיון לדירקטורים, היה עליה "לשריין" בפירוש את האפשרות לשלול את הזכות הזו. אשר למאזן הנוחות - גם לעניין זה די בתשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת כדי לקבוע שצדק ביהמ"ש בהחלטתו.
ה. גם את טענת המבקשת כי היה על המשיבים לצרף כבעלי דין את הצדדים הנוספים שהתקשרו איתה בהסכם יש לדחות. מדובר בבקשתם של המשיבים לצוות על המבקשת למסור להם את כל המידע שברשותה בהקשר להסכם ע"י עיון במסמכים. אין בסיס לטענה כי עיון זה עלול לפגוע באותם צדדים. מכל מקום, המבקשת יכלה לבקש את צירופם, אם סברה שיש בכך צורך.
(בפני: השופט טירקל. 7.12.99).
בש"פ 5272/99 - מדינת ישראל נגד חוסני חווג'ה ופייסל שורפי
*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיבים הואשמו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא למטרה כשרה והתפרצות. השניים נעצרו עד תום ההליכים. מספר ישיבות של ביהמ"ש נדחו מסיבות שונות ו-4 ישיבות שהתקיימו התפרסו על פני תקופה של כמעט תשעה חודשים, ואף אז נשמעו בהם חמישה עדי תביעה בלבד. עתה עומדים לחלוף תשעה חודשים, מיום מעצר המשיבים והמדינה ביקשה הארכת המעצר. הבקשה נתקבלה בחלקה לגבי חווג'ה ונדחתה לגבי שורפי.
הכלל הוא כי במקרים רגילים תקופה של 9 חודשים מספקת לבירור משפט של נאשם הנתון במעצר ואין להאריך את המעצר אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. במקרה דנן, המשפט אינו מורכב ועל פני הדברים לא היה קושי אובייקטיבי לסיימו בתקופה הקצובה בחוק המעצרים. התמשכות ההליכים מקורה באילוצי המערכת, אך הארכת מעצר על דרך השיגרה בשל אילוצי מערכת מתמידים, חותרת תחת תכליתו של חוק המעצרים. עם זאת, האיזון הראוי בין ההגנה על שלום הציבור לבין ההגנה על זכות האדם לחירותו מחייב להתחשב במידת המסוכנות של הנאשם. יש וניתן ע"י חלופת מעצר להסיר חשש מפני מסוכנות. לנוכח עברו הפלילי המכביד של חווג'ה ולאור מסוכנותו הרבה יש להאריך את מעצרו ב-60 ימים. מאידך, שורפי, שהוא בן 18 בלבד, יושב זו הפעם הראשונה בבית הסוהר וכליאתו הממושכת עד עתה בצירוף תנאים מגבילים מתאימים לשחרורו עשויים להבטיח כי לא יחזור לסורו ועל כן יש לשחררו למעצר בית.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אהוד בן יהודה לחווג'ה, עו"ד רמי דיין לשורפי, עוה"ד גב' תמר פרוש למדינה. 23.8.99).
בש"פ 7914/99 - מדינת ישראל נגד אלי רז
*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים (אינוס) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בכליאת שווא ואינוס בנסיבות מחמירות כאשר לפי כתב האישום נעשו הדברים תוך כדי הכאת המתלוננת, התעללות בה, ביזויה והשפלתה. תחילתה של הפרשה בכך שהמתלוננת, צעירה ילידת 78, הגיעה לקיוסק שבו עבד המשיב כדי לרכוש סיגריות. היא סבלה מכאבים ברגלה ונענתה להצעתו להסיע אותה לביתה על אופנועו. המשיב הסיע את המתלוננת
לביתו ושם עשה בה מה שעשה. בפברואר 99 הוגש כתב אישום נגד המשיב וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עם מלאות 9 חודשים למעצר מבקשת המדינה הארכת המעצר ב-90 יום. הבקשה נתקבלה.
קשה למצוא את הדרך הנכונה ללכת בה בין שני הקטבים המושכים כל אחד לעברו: מחד גיסא, השתהות שמיעת ההוכחות יתר על המידה ומאידך גיסא על ביהמ"ש להגן על הציבור מפני רוע מעלליו של המשיב שהמעשים המיוחסים לו מעידים עליו שאם יהלך חופשי הוא עלול לפגוע בקרבנות נוספים. בענייננו, ישיבת ההוכחות הראשונה התקיימה אחרי שחלפו שמונה חודשים ממעצרו של המשיב ושיהוי כזה ראוי לביקורת. אולם הוא אינו מצדיק את חשיפת בני הציבור לסכנת המשיב. על כן הוארך המעצר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מ. חדד למבקשת, עו"ד א. שמחוני למשיב. 18.11.99).
בש"פ 7797/99 - זידאן כרים נגד מדינת ישראל
*בבקשה לעיון חוזר יש לזמן את הצדדים לדיון ולא לדון בהיעדר הצדדים (ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר - הערר נתקבל).
העורר עומד לדין בעבירה של אחזקת סמים ומשהורה ביהמ"ש לעצרו עד תום ההליכים הגיש ערר לביהמ"ש העליון ועררו נדחה ביום 8.9.99. לפני דחיית הערר הגישה הסניגורית בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר בהחלטת המעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי העביר את הבקשה לתגובה של הפרקליטות ומשקיבל את התגובה החליט, ביום 1.9.99, בלי לשמוע את העורר או את סניגורו, לדחות את הבקשה. הסניגורית טוענת כי על פי סעיף 57 לחסד"פ, דיון בבקשה לעיון חוזר יהיה בפני העצור ומכיוון שההחלטה לדחות את הבקשה נתקבלה ללא דיון בפני העצור יש לבטל את ההחלטה. הערר נתקבל.
על פני הבקשה לעיון חוזר, כפי שהוגשה לביהמ"ש המחוזי, נראה כי אין בה ממש. אעפ"כ היה זה מן הראוי לזמן את העורר, כמצוות החוק, לדיון בבקשה, שיכול היה להיות קצר בתכלית. משלא הוזמן העורר לדיון בבקשה יש לבטל את ההחלטה ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בבקשה לעיון חוזר. בינתיים תקפה ההחלטה הקודמת לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד סוהייר זיידאן לעורר, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 22.11.99).
ע.פ. 6864/99 - עאמר מחמוד טאטור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הדיון נדחה למועד מאוחר בנסיבות המקרה).
המערער נהג ברכב ובהיותו בעקומת כביש המגבילה את שדה הראייה, עקף רכב שנסע לפניו תוך שהוא עובר קו לבן רצוף. אל מולו באה משאית ובהתנגשות נהרג אחיו של המערער והוא עצמו נפצע קשה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-9 חודשים מאסר בפועל וכן פסל את המערער מלהחזיק רשיון נהיגה לצמיתות. הערעור הוא על חומרת העונש והוחלט לדחות את הדיון בו בהתחשב בנסיבות המקרה.
קשה להתעלם מן הנכות הקשה שהמערער נושא בה מאז התאונה - נכות פיזית ונכות נוירולוגית - כשהוא נדרש למטפל צמוד במשך 10 שעות ביממה. מאסרו של אדם בנסיבות מעין אלו אינו דבר רגיל. על יסוד נסיבות אלה הוחלט שלא להכריע בינתיים בערעור. סעיף 49(ד) לחוק העונשין מסמיך את שר המשטרה, על פי המלצת ועדת השחרורים, "לצוות על שחרור אסיר בכל עת בשל טעמים מיוחדים כגון חולניותו המתמדת" של האסיר. המושג "אסיר" תופש במערער למרות שבינתיים נדחה ביצוע עונש המאסר ומכאן שוועדת השחרורים מוסמכת להידרש לעניינו. מה טעם יישלח המערער לבית האסורים,
אם בסמוך לאחר מכן אפשר שוועדת השחרורים תמליץ על שחרורו ממאסר בשל "חולניות מתמדת". לפיכך יש להביא את המערער בפני ועדת השחרורים ולאחר שזו תחליט את אשר תחליט יוחלט על דבר המשך ההליכים בערעור.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עוה"ד סאמי דקה ועבאס עאסי למערער, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 16.11.99).
רע"פ 6387/99 - חיון סאסי כלפו נגד יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "לודים"*עו"ד המאשר תצהיר די בכך שיחתום על התצהיר ואינו חייב לכתוב את שמו (הבקשה נדחתה). נגד מבנה שבנה המבקש הוצא צו הריסה מנהלי לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה. סעיף זה מתיר ליו"ר הוועדה המקומית לחתום על צו הריסה מנהלי ובלבד שהוגש לו תצהיר חתום מאת מהנדס. במקרה דנן הוצא צו מנהלי לאחר שהוגש תצהיר כאמור, אלא שבאזהרה המצויה בשולי התצהיר לא נכתב שמו של עוה"ד המזהיר ומצוייה שם רק חתימתו. המבקש טוען כי היעדר שמו של עוה"ד מהתצהיר הוא פגם היורד לשורשו של תצהיר ופוגם בתקפו וממילא צו ההריסה המנהלי אין לו תוקף שכן אינו נתמך בתצהיר שהוא תנאי לקיומו. בימ"ש השלום דחה את טענות המבקש בקבעו כי מדובר בפגם טכני שאינו פוגע במהות ואינו מאיין את התצהיר. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הדרישות לתצהיר על פי סעיף 15 לפקודת הראיות הן שהתצהיר ינתן בכתב, לאחר שהמצהיר הוזהר ודבר מתן האזהרה אושר ע"י נותנה. בענייננו אין מחלוקת עובדתית שעו"ד הזהיר את המצהיר והוא זה שחתם על התצהיר. על כן דין הבקשה להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה לין למבקש, עו"ד גב' מאיה חדד למשיב. 24.11.99).
בש"פ 5883/99 - חסן אוסרוף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר מכור לסמים. הוא הואשם בעבירת שוד בשל גניבת ארנק תוך שימוש באלימות כלפי המתלונן. בקשת המדינה לעצרו עד תום ההליכים נדחתה בבימ"ש השלום ועררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש ציין כי חרף המאסר שנשא העורר לא חשש לחזור לסורו ונראה שהדחף המניע אותו להשיג את המימון לסם, גובר על ההרתעה שהיתה אמורה להיות מושגת בהליכים המשפטיים. שירות המבחן בחן אפשרות לגמילת העורר במסגרת חלופת מעצר והגיע למסקנה כי ההליך המשפטי הנוכחי מדרבן את העורר לעבור תהליכי גמילה ועל כן קיים סיכוי סביר שהגמילה תעלה יפה. השירות המליץ כי העורר יהיה במוסד בתנאי מעצר בית מלא ובתנאי טיפול גמילה. המדינה מתנגדת לשחרור העורר בתנאי מעצר בית ולדעתה הסיכוי לגמילתו אינו ממשי ועל כל פנים עבירה של שוד מחייבת מעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ככלל, גם בהתקיים עילת מעצר על ביהמ"ש להעדיף חלופת מעצר, אם אמנם יש בחלופה כדי להסיר את החשש למסוכנות המהווה את העילה למעצר. במקרה שלפנינו, לחלופת המעצר יש יתרון והוא גמילת העורר, המהווה גם אינטרס ציבורי. זאת ועוד, תנאי חלופת המעצר ופיקוח שירות המבחן מסירים את החשש למסוכנות. על כן ישוחרר העורר בתנאי מעצר בית במוסד וקבלת טיפול גמילה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שחר מנדלמן לעורר, עו"ד גב' מאיה חדד למשיבה. 30.11.99).
ע.פ. 5016/99 - אילן אביוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטת שירותי מין ללא תשלום) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג לבוא ל"מכון עיסוי", המספק שירותי מין, לאיים על עובדות המכון, להשתולל ולגרום נזק לרכוש על מנת לזכות בשירותי מין ללא תמורה. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער מאסר של שנה בפועל והפעיל מאסר על תנאי של 12 חודשים שמהם 3 חודשים במצטבר. טענת הסניגור הינה כי המערער צעיר לימים, חדל להשתמש בסמים כפי שעשה בעבר, ועתה הוא בתהליך של גמילה מסמים או אלכוהול. הערעור נדחה.
לא מדובר במעשה חד פעמי אלא בפרשה שנמשכה כ-4 חודשים. במספר רב של מקרים נהג המערער באלימות פיזית חמורה כלפי עובדות המכון ולקוח שהיה במקום, היכה, השתולל, איים ושבר חפצים וגרם להרס. למערער, שהוא כבן 23, רשימה ארוכה של עבירות דומות ועונש המאסר המותנה שהיה תלוי עליו לא היה בו כדי להרתיעו מלחזור ולעבור אותן עבירות. במצב דברים זה לא די באותו הבהוב קלוש של תקווה, שתסקיר שירות המבחן מצביע עליו, כדי להטות את הכף לזכותו של המערער. הציבור זכאי שיגנו עליו מפני מעשי בריונות כאלה ויש להרתיע את המערער ועוברי עבירה בכוח ע"י הטלת עונשים מחמירים.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 16.11.99).
ע.פ. 4259/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלונן, יליד דצמבר 80, גילה באוקטובר 97 לאביו, תוך בכי היסטרי והתרגשות רבה, כי בהיותו כבן 11-10 עשה בו המערער, אחיו הצעיר של קבלן מסוים, שעמו היה האב מיודד, מעשי סדום ומעשים מגונים. המערער הועמד לדין ועל יסוד ראיות שבאו בפני ביהמ"ש, כולל זיהויו ע"י המתלונן במסדר זיהוי, הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירות של מעשי סדום ומעשים מגונים וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באשר להרשעה - היו די ראיות בפני ביהמ"ש לצורך ההרשעה. אשר לטענה כי מסדר הזיהוי היה פגום - טענה כזו לא נטענה בביהמ"ש המחוזי ומעדות השוטר שערך אותו עולה כי מסדר הזיהוי נערך בהגינות ולא היה בו רמז לזהות החשוד. מסדר הזיהוי אף אינו עומד כשלעצמו והוא נתמך בשורה של ראיות. אשר לעונש - עונש המאסר שהוטל על המערער הוא קל, ואינו משקף את חומרת המעשים המיניים שעשה המערער בילד קטן. בהטילו עונש זה התחשב כבר ביהמ"ש המחוזי בזמן שחלף מאז ביצוע העבירות.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 29.11.99).
ע.פ. 5133/98 - עבד חואג'ה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בסכסוך שפרץ בין המערער לבין אחר בשוק שביפו, התערב המנוח, בן דודו של אחד הנצים, בניסיון להפריד בין השניים. הנצים והמנוח פנו לדרכם כשהמנוח הלך בעקבות המערער. על פי הטענה אחז המנוח קרש בידו ואיים להכות את המערער ואז נכנס המערער לביתו וחזר כשסכין שלופה בידו. הוא דקר את המנוח מספר דקירות וגרם למותו. המערער הואשם ברצח אך בהסכמה הוחלף האישום להריגה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בהריגה וגזר לו 12 שנות מאסר
לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין מחלוקת שלמערער אינה עומדת טענה של הגנה עצמית, אך הסניגוריה ביקשה להתחשב בכך שהמערער נפגע במהלך הקטטה אם כי לא ברור באיזה שלב. ביהמ"ש המחוזי הדגיש את חומרת המעשה שהביא לקיפוח חיי אדם בשל עניין של מה בכך והתייחס גם לנסיבות המקילות. ביהמ"ש הטיל עונש שאינו חמור כלל ועיקר ומשקף כראוי את מדיניות הענישה של ביהמ"ש העליון. על ביהמ"ש לסייע בעקירת תת תרבות הסכין המביאה לקטילת חיי אדם בקלות בלתי נסבלת כדרך ליישוב סכסוכים. יש לציין גם שלמערער שורה של הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גיל אדלמן למערער, עו"ד גב' דפנה בינוויל למשיב. 25.11.99).
ע.פ. 3482/99 - אריה פסי נגד מדינת ישראל
*הסמכות לדון בתביעה לביטול קנסות תעבורה עקב התיישנות היא לביהמ"ש המוסמך ולא ביהמ"ש לתעבורה או בג"צ (הערעור נדחה).
המערער עבר עבירות תעבורה מסוג ברירת משפט. הוא לא שילם את הקנסות ובשל כך סירבה רשות הרישוי לחדש את רשיון הנהיגה שלו. הוא פנה לביהמ"ש לתעבורה בבקשה לביטול הקנסות מפאת התיישנותם וביהמ"ש קבע כי אין הוא מוסמך לדון בבקשה. על כך הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי העניין יובא בפני ביהמ"ש המוסמך, שהוא - בהתחשב בסעד המתבקש - בימ"ש השלום. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון קבע כי אכן אין ביהמ"ש לתעבורה מוסמך לדון בבקשה לקבוע כי הקנס התיישן. באשר לשאלה אם בג"צ מוסמך לדון בנושא - המערער למעשה מבקש כי רשות הרישוי תעניק לו רשיון נהיגה, ואולם לא זו היתה עתירתו לביהמ"ש לתעבורה אלא לקבוע כי חלה התיישנות לעניין גביית הקנס. כך שאין זה נושא לבג"צ. אך גם אילו היה מדובר בעניין מינהלי הרי הנושא טעון בירור עובדתי ועל כן ראוי ששאלת ההתיישנות של הקנס תידון בפני הערכאה שלה הכלים והאמצעים הדרושים לשם קביעת התשתית העובדתית לצורך הכרעה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הנושא נתון לסמכות בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מוטי לוי למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 16.12.99).
בש"פ 8281/99 - מאג'ד אבו עלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, תושב השטחים, עומד לדין בחמישה אישומים של גניבת רכב ושימוש במסמך מזוייף כאשר החליף את לוחיות הזיהוי בכלי הרכב. כן הואשם בזיוף מסמכים, תעודות זיהוי ויפויי כח. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים. בדיון נתברר כי העורר הואשם כבר בעבירות של זיוף תעודות זהות, כניסה לישראל שלא כדין, זיוף רשיונות רכב וכיוצא באלה עבירות, שוחרר בערובה ולא התייצב להתחלת הדיונים במשפטו והערבות שניתנה חולטה. כיוון שלא התייצב הוחלט להתלות את ההליכים נגד העורר. מספר ימים לאחר מכן נעצר העורר ברכב גנוב כשהוא מציג זהות בדויה. הוגש נגדו כתב אישום נוסף וביהמ"ש החליט לשחררו בערובה. המשיבה הגישה בקשה לעיון מחדש וביהמ"ש החליט לעצרו עד תום ההליכים. בעת ששהה העורר במעצר הגיע להסדר טיעון עם המשטרה, הפר את ההסדר והגיע להסדר טיעון נוסף ועתה הוא טוען כי על יסוד הסדרי הטיעון אסור היה להעמידו לדין בגין העבירות נשוא כתב האישום הנדון. ביהמ"ש המחוזי החליט
לעצור את העורר עד תום ההליכים בקבעו כי בהודעה שמסר העורר יש ראיות לכאורה לביסוס האישום וכן כי בהודעה הנדונה האחרונה הפר העורר את ההסכם שנחתם עמו. הערר נדחה.
גם אם מניחים, לצורך הדיון, כי הסניגור צודק כשהוא טוען כי העורר קיים את חלקו בהסכם ועל פי ההסכם אסור היה להעמידו לדין, עדיין אין צריך לשחרר את העורר מן המעצר. טענת הסניגור בדבר ההסכם מתייחסת לשאלה אם מותר או ראוי היה להגיש כתב אישום נגד העורר. אולם כתב האישום הוגש והעורר היה רשאי לתקוף את ההחלטה להגיש את כתב האישום או אף את תוקף כתב האישום אך הוא לא עשה כן. לכן, חזקת החוקיות עדיין מגינה על כתב האישום ויש להניח כי כתב האישום חוקי ותקף. כתב האישום נתמך בראיות לכאורה, כי קיימת עילת מעצר, ובהתחשב בכל הנסיבות אין מקום לחלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריאל עטרי לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.12.99).
בש"פ 7621/99 - מדינת ישראל נגד משה שושני
*הארכת מעצר בשלישית מעבר ל - 9 חודשים (סחר בינלאומי בקוקאין) (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב עומד לדין בעבירות שעניינן סחר בינלאומי מתוחכם בקוקאין והברחתו ממדינה למדינה בכמויות של מאות ק"ג. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים ובתום 9 חודשי מאסר הורתה שופטת ביהמ"ש העליון, בהסכמת המשיב, להאריך את מעצרו ב-90 ימים. בתום 90 הימים לא נסתיים המשפט וביהמ"ש העליון החליט להאריך בשנית את המעצר אך גם בתקופת ההארכה השניה לא נסתיים המשפט והמדינה מבקשת הארכת המעצר ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
אין חולקין על חומרתן היתירה של העבירות שעליהן עומד המשיב לדין, כאשר מדובר בסחר בינלאומי מתוחכם במאות ק"ג של קוקאין. מאידך, מדובר פה בהארכת מעצר שלישית כאשר החוק קובע מעצר של 9 חודשים עד לסיומו של המשפט ואם כי סמכות נתונה לביהמ"ש העליון להאריך את המעצר מפעם לפעם הרי השאלה היא: עד אנה, עד מתי? שמיעת המשפט עד כה לא התנהלה בקצב כנדרש אך בתקופת המעצר האחרון השתפרו פני הדברים וניתן לקוות כי יוסיפו וישתפרו. להערכת התביעה אמורה פרשת התביעה להסתיים בישיבה הקרובה וקבועות עוד 6 ישיבות לשמיעת ראיות ההגנה בתוך תקופת ההארכה. בנסיבות אלה יש להיעתר לבקשת המדינה. לכך יש להוסיף את השיקול כי יש חשש להימלטותו של המשיב מאימת הדין. על פי המתוכנן הוא אמור להעיד נגד שותפיו לביצוע העבירות ודבר זה כשהוא לעצמו יגביר את המוטיבציה לבריחה מן הארץ ולו לתקופה שעד לסיום משפטם של חבריו.
(בפני: השופט חשין. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 30.11.99).
דנג"צ 8185/99 - ישראל ומרים גולדשטיין נגד אלוף פיקוד המרכז ואח'
*הריסת מצבת זכרון לד"ר ברוך גולדשטיין בקרית ארבע (העתירה נדחתה).
הוריו של ד"ר ברוך גולדשטיין עתרו נגד החלטת המשיב להרוס רכיבים מסויימים באחוזת הקבר שהוקמה סביב קברו של גולדשטיין בקרית ארבע. זאת בהתאם להוראותיו של חוק איסור הקמת מצבות זכרון לזכר מבצעי מעשי טרור. בג"צ דחה את עתירת העותרים (סביר נ"ד 258) ועתה מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף בהחלטת בג"צ. טענתם היא כי פסה"ד מעורר סוגיות שנדונו לראשונה, דוגמת פרשנותו של החוק והחלה רטרואקטיביות של הוראותיו על ידי ביטול רשיון שקיבלו
העותרים כדין להקים מבנים שונים ברחבת הקבר. עוד הם טוענים נגד קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש ונגד האופן בו פירש את החוק. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
סעיף 30 לחוק בתי המשפט קובע כי נשיא ביהמ"ש העליון יורה על קיום דיון נוסף אם ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש מקום לדיון נוסף. פסה"ד נשוא העתירה מעורר אמנם, בחלקו, סוגיות הנדונות לראשונה בבג"צ, ראשוניות הנובעת מאופיין הייחודי של הסוגיות ומהסדרתן בחוק שנחקק זה לא מכבר, אך בכך בלבד אין עילה לקיומו של דיון נוסף. אפילו ההלכה שנקבעה חדשנית, קשה או חשובה, עדיין מסורה לביהמ"ש שיקול דעת בהחליטו לקיים או לא לקיים דיון נוסף באותו עניין. אין בענייננו מקום לדיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נ. ורצברגר לעותרים. 24.11.99).
מ"ח 8188/99 - שאול בר-נוי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה למשפט חוזר מטעמים דיוניים ולגופם של דברים (הבקשה נדחתה).
העותר הורשע ב-5 הליכים נפרדים בשבעה כתבי אישום שהוגשו נגדו שעניינם הטרדה של המתלוננת ששימשה פקידת סעד בעיריית חיפה ועסקה בנושאים הנוגעים לגירושי המבקש ולטיפול בבנותיו. בימ"ש השלום הרשיע את העותר כאמור וגזר לו קנס ומאסר על תנאי. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה ובקשתו לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר ובקשתו נדחתה. עתה הוא שוב והגיש בקשה למשפט חוזר. עתירתו נדחתה.
ניתן לדחות את הבקשה על הסף, שכן העותר כבר ביקש לקיים משפט חוזר ובקשתו נדחתה. ייתכנו מקרים בהם שינוי בדין, גילוי עובדות חדשות, או התפתחויות דיוניות או עובדתיות אחרות יצדיקו דיון חוזר ונשנה בבקשה לקיום משפט חוזר. עם זאת, הכלל הוא כי בקשה למשפט חוזר, שהוא כשלעצמו הליך חריג ויוצא מן הכלל, אינה הליך העומד לרשות הנדון כל אימת שיחפוץ עד שתיענה בקשתו. כך שניתן לדחות את הבקשה על הסף. כמו כן ניתן לדחותה על הסף באשר הוגשה למעלה מ-6 שנים לאחר שפסה"ד בעניינו של המבקש הפך סופי וחלוט מבלי שעלה בידי המבקש להצביע על הסבר ממשי לשיהוי זה. אך עם זאת ניתן לדחות את הבקשה גם לגופם של דברים. המבקש אינו משלים עם פסה"ד שניתן בשעתו ע"י בימ"ש השלום, הוא מיצה את זכות הערעור לאחר ששתי הערכאות שאליהן פנה דחו את הערעור, הוא ניסה כוחו גם בהגשת בקשה למשפט חוזר ואין מקום לדיון נוסף בבקשתו. כל טענותיו הן טענות שמקומן בערכאה הראשונה ולכל היותר בערכאת ערעור ולא במשפט חוזר.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, היועהמ"ש אליקים רובינשטיין למשיבה. 24.11.99).
בש"פ 7065/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אלימות במשפחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים בגין עבירת תקיפה על רקע אלימות במשפחה כלפי אשתו, בתו התינוקת ואחות אשתו. מכתב האישום עולה כי גם קודם לאותו אירוע בה הופנתה האלימות כלפי האשה, אחותה והתינוקת, נהג העורר להכות את אשתו, אם כי היא לא התלוננה על כך בזמנו. מאחר והעורר עשה את המעשים המיוחסים לו בהיותו קטין, בא עניינו בפני ביהמ"ש לנוער, שהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש בחן אפשרות של חלופת מעצר והגיע
למסקנה כי אין להורות על חלופה בגלל הדאגה לשלומן של המתלוננת ובתה הקטינה. הערר נדחה.
הסניגור הדגיש את גילו הצעיר של העורר והעובדה שמאז המעשה במאי 99 ועד שהתייצב במשטרה בספטמבר 99, היה העורר חופשי ולא הטריד כלל את אשתו ולא בא עמה במגע כלשהו. אכן, האמור מצביע על אפשרות לחלופת מעצר אך מנגד עומדים שיקולים כבדי משקל. ראשית, סוג העבירה - אלימות כנגד אשה ואלימות במשפחה שפשתה במקומותינו ומסתיימת לא אחת בתוצאה קטלנית. התנהגות אלימה זו היא בדרך כלל בלתי רציונלית, אינה ניתנת לשליטה ומסכנת סיכון של ממש את האשה המותקפת. שנית, אישיותו של העורר מצטיירת בתסקירים כאישיות אלימה ועל אף גילו הצעיר הספיק לצבור עבירות כנגד רכוש, עבירות סמים, פריצה, ואלימות בתנאים מחמירים. בתנאים אלה קשה לסמוך על העורר שיקיים את תנאי השחרור ממעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אבי כהן לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 1.11.99).
בש"א 2058/99 - הליכוד תנועה ליברלית לאומית ואח' נגד חברת גוש... בע"מ ואח'*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה). פסה"ד נשוא הבקשה הומצא למבקשים ביום 22.1.99 ובהתחשב בתקופת השביתה שחלה בחודש פברואר, היה על המבקשים להגיש את הערעור עד יום 25.3.99. רק ביום 28.3.99 הוגשה בקשה להארכת מועד. בבקשתם טוענים המבקשים כי האיחור בהגשת הערעור נבע מאי הוודאות ששררה בנוגע לימי השביתה והעיצומים במהלך החודשים פברואר - מרץ 1999. עוד טוענים המבקשים כי מדובר באיחור קל בלבד וזה בהצטרף לחוסר הוודאות מהווים יחד טעם מיוחד להארכת המועד. הבקשה נדחתה.
המבקשים לא תמכו את בקשתם בתצהיר, אעפ"י שהיא נסמכת על טענות עובדתיות ודי בעובדה זו בלבד כדי לדחות את הבקשה. אך גם לגופו של עניין אין הבקשה מגלה עילה להארכת המועד. המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק וככזה דרושים טעמים מיוחדים כדי להאריכו. אין לומר כי במהלך חודש מרץ היה חוסר ודאות בעניין קיום השביתה שיש בו כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד. אשר לטענה כי מדובר באיחור של ימים ספורים בלבד, לפי ההלכה גם איחור קטן ביותר אין בו כשלעצמו להצדיק הארכת מועד.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד א. רולוף למבקשים, עוה"ד צבי צימרמן וגב' שרון בן חיים למשיבים. 25.11.99).
בש"פ 3124/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס במשפחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי במשך ארבע שנים וחצי ביצע מעשי אונס ומעשים מגונים בבתו החורגת (להלן: המתלוננת) שכיום היא בת 16. כשנה לפני הגשת התלונה סיפרה המתלוננת לחברתה הקרובה כיצד העורר מנצל אותה מינית וביומנה של המתלוננת אף מופיע איזכור לסוד שהיא מבקשת לספר אך חוששת להעלותו על הכתב. במשטרה אמרה המתלוננת כי נמנעה מלהתלונן משום שפחדה מן העורר ומתגובת אמה. העורר שהיה משוחרר בערובה לפני הגשת כתב האישום, נעצר
עם פתיחת משפטו עד תום ההליכים לאחר שביהמ"ש קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר שמקורה בעדותה העקבית של המתלוננת, על אף שזו נכבשה במשך זמן רב. ביהמ"ש דחה את טענת העורר כי המתלוננת מעלילה עליו. הערר נדחה.
עדויות המתלוננת וחברתה, לפיהן כבר לפני שנה סיפרה המתלוננת שהעורר מנצל אותה מינית אינה מתיישבת עם גירסת העורר בדבר עלילה נגדו. גירסת המתלוננת מתחזקת ע"י איזכור הסוד ביומנה, שהוא מסוג הסודות שהמתלוננת מסרבת אפילו להעלות על הכתב פן יתגלה. כך שיש תשתית ראייתית למעשים. אשר לחלופת מעצר - אל מול זכות העורר לחירות ניצב החשש לשלום הציבור ולבטחונו. החשש משתרע אף על פגיעה נפשית בקרבן העבירה וקיים בעיקר לגבי קרבן עבירה מינית. חשש זה מתחזק בהתחשב בגילה הצעיר של המתלוננת והוא עולה כדי ודאות כשמדובר בקרבן עבירת מין בתוך המשפחה. בנוסף קיים חשש שהעורר ינסה להשפיע על המתלוננת לחזור בה מעדותה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד חיים משגב לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 24.5.99).
בש"פ 6834/99 - מדינת ישראל נגד אילן כדר
*הארכת מעצר מעבר ל- 9 חודשים (יבוא קוקאין) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב עומד לדין בחמישה אישומים שעניינם יבוא של כ-30 ק"ג קוקאין מקולומביה לישראל. עבור חלק מהמשלוחים קיבל סכום של 200,000 דולר ועבור המשלוח האחרון של 14 ק"ג אמור היה לקבל כ-520,000 דולר. עברו תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום והמדינה מבקשת הארכת המעצר ב-90 ימים נוספים. ניהול המשפט התעכב עקב לחץ העבודה הכבד שביהמ"ש עומד בו וב"כ המדינה העריך כי המשפט יסתיים בתוך תקופת ההארכה. מאידך טוען הסניגור כי המשפט לא יסתיים בתוך תקופת ההארכה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
העבירות המיוחסות למשיב חמורות עד למאוד. הנחת היסוד היא כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה ואם להוסיף לכך את העובדה שהמשיב כבר נדון בעבר למאסר של ששה חודשים בעבודות שירות בעבירה של יבוא סמים וכי מקום מגוריו בקולומביה הרי סיכון הימלטותו מהדין הינו סיכון ממשי. בנסיבות אלה יש להאריך את המעצר ב-90 יום. אם לא יסתיים המשפט בתוך תקופה זו, יוטל על המדינה נטל להוכיח כי המשפט התקדם בצעדים נמרצים לקראת סיומו ולא אך הזדחל וגרר רגליו, כדי לקבל הארכה נוספת.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ארצי חובב למבקשת, עו"ד משה סוחמי למשיב. 14.10.99).
רע"א 4188/99 - אמיר ואסתר רוזיליו נגד יהודה מוגרבי
*ביטול החלטה המבטלת פסק דין של בורר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בורר אליו הופנו הצדדים ע"י ביה"ד הרבני הוסמך לדון בכל הסכסוך הנוגע לרכישת דירה ע"י המשיב (להלן: הקונה) מן המבקשים (להלן: המוכרים). בפסק דין ממרץ 98 הורה הבורר לקונה להפקיד את יתרת המחיר שטרם שולמה, קודם שיתן הבורר את החלטותיו בנושאים שכבר נדונו וייקבע מועד להמשך הדיון בסכסוך לגופו. הקונה לא הפקיד את הסכום והבורר הצהיר על ביטול חוזה המכירה והורה למוכרים להחזיר לקונה את הסכום שקיבלו על חשבון
הדירה. המוכרים ביקשו מביהמ"ש המחוזי את אישור הפסק והקונה ביקש את ביטולו, כשלטענתו הבורר לא היה מוסמך לקבוע את התנאי של הפקדת יתרת הסכום. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת הקונה וביטל את הפסק. הערעור על כך נתקבל.
הבורר לא היה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בדין אחר והחלטתו בדבר ההפקדה, נועדה, כנראה, לבחון את נכונות ורצינות הקונה לעמוד בעסקה. אין בכך פגם משפטי או אחר. הקונה לא עמד בתנאי שנקבע ועל כן בוטלה העסקה ע"י הבורר ואין למצוא בכך פגם מסוג הפגמים המצדיקים ביטול פסק בורר. לא היה מקום להתערב בשיקולי הבורר והחלטתו אינה נגועה בחוסר סמכות. על כן יש לאשר את הפסק של הבורר.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן. 11.10.99).
רע"ב 5318/99 - קוסטיקה יצחק נגד הוועדה למניעת אלימות במשפחה ואח'
*החלטת בימ"ש להטיל הגבלות על חופשות אסיר ותנועותיו מחוץ לכלא (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה מאסר עולם בעקבות רצח אשתו. הוא הגיש שתי עתירות באשר לתנאי חופשותיו ובין היתר התייחסו העתירות לאיסור המונע ממנו כניסה לתחום גוש דן, להגבלת משך החופשות, להתניית יציאתו לתל אביב בליווי ערב צמוד ועוד. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתו בציינו כי לא מצא מקום להתערב בשיקולי הוועדה למניעת אלימות במשפחה, וכי אין למבקש זכות מוקנית לצאת לחופשה וכי המגבלות שהוטלו עליו סבירות ומידתיות בהתחשב בנסיבות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא שתפקידו של שופט ביהמ"ש המחוזי הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטת הרשות המבצעת. ביסוד הביקורת עומדת השאלה אם רשות ציבורית סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיעה ואין על השופט לשאול עצמו כיצד היה הוא נוהג אילו עטה איצטלה של איש ביצוע. בענייננו, הורשע המבקש ברצח אשתו. ילדיו, ילדי אשתו המנוחה, מתגוררים בגוש דן. המבקש חילל את מצבת אשתו המנוחה ועקב נסיבות אלו מצאה הוועדה למניעת אלימות במשפחה להמליץ את המלצותיה באשר לחופשותיו של המבקש. ביהמ"ש המחוזי בחן את שיקולי המשיבים ואת האיזון בו בחרו ולא מצא בהם פסול וביהמ"ש העליון לא יעניק רשות ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי בעתירת אסירים, אלא כאשר הדיון מעורר סוגיות החורגות מעניינו של המבקש ומערבות נושאים בעלי השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות נרחבות. אין זה המצב בענייננו.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד גב' חני אופק למשיבה. 19.10.99).
בג"צ 5429/99 - יעקב ברגר נגד שר הפנים ואח'
*ענייני תכנון ובנייה יש להפנות לביהמ"ש המחוזי (העתירה נדחתה).
העותר מבקש צו על תנאי נגד המשיבים לנמק מדוע לא תבוטל תכנית מתאר של כפר אוריה אשר במסגרתה נגזל, על פי טענת העותר, שטח מנחלתו וצורף לנחלתו של אחר. העתירה נדחתה. לפי הוראת סעיף 255א לחוק התכנון והבניה מצוייה העתירה בסמכות ביהמ"ש המחוזי. אע"פ ששר הפנים צורף כמשיב, הרי הצו על תנאי שמבקש העותר מכוון לפסול את החלטת "הוועדה המקומית". ככל שהעתירה מכוונת כנגד אישור שנתן שר הפנים לתכנית המתאר, לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, יש לדון בה בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. העותר לעצמו, עוה"ד פ. קובן וד. בריסקמן למשיבים. 18.11.99).