בג"צ 4365/97 - עודד טור סיני נגד שר החוץ ואח'
*חטיפת ילדה לחו"ל. *סמכות בג"צ להוציא צו האביאס קורפוס כאשר תלויים הליכים לפי אמנת האג(העתירה נדחתה).
א. העותר ואשתו נישאו בישראל בדצמבר 92 ובנובמבר נולדה להם בתם אור. היחסים בין בני הזוג נתערערו, האשה הגישה תביעה למזונות והבעל הגיש תביעה לגירושין. ביה"ד קבע כי המשמורת על הילדה תהיה בידי האם ולאב נקבעו זכויות ביקורים. בעוד ההליכים תלויים ועומדים בפני ביה"ד הרבני, עזבה האשה את הארץ לספרד יחד עם הבת. הבעל הגיש תביעה לפי אמנת האג להחזרת הילדה לישראל והאשה התנגדה לכך. בינתיים הוצאה בישראל ע"י ביה"ד הרבני החלטה כי האשה היא מורדת וזאת במעמד הבעל לבד. לביהמ"ש בפורטוגל, בו התקיימה תובענת הבעל לפי אמנת האג, הגישה האם חוות דעת משפטית של קונסול הכבוד בישראל מר מלול, דודה של האשה, שלפיה משמעות הכרזת האשה כמורדת היא כי היא מאבדת את כל זכויותיה כלפי הבת והבת מתנתקת ממנה לנצח. ביהמ"ש המחוזי בספרד דחה את התביעה להחזרת הילדה לפי אמנת האג בהסתמכו על החריגים באמנה וביהמ"ש העליון בספרד, אישר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. כך נקפו השנים ובינתיים הגיש האב עתירה לבג"צ שרשויות המדינה יעשו הכל כדי להפעיל את אמנת האג וכיוצא באלה דרישות. העתירה נדחתה.
ב. באשר לרשויות המדינה, הרי אלה עשו כל שביכולתם, פנו לרשויות בספרד להחזרת הבת לפי אמנת האג ולאחר מכן להסדר ביקורי האב אצל הבת לפי אמנת האג. אשר לפסקי הדין של ביהמ"ש בספרד, שהתבססו על חוות הדעת של מלול, שאינה אמת, באשר נשללה לחלוטין ע"י הרב הראשי לישראל - הרי אין בג"צ יכול להתערב במסקנותיו של בימ"ש במדינה זרה.
ג. אשר לבקשה שבג"צ יוציא צו הביאס קורפוס להחזרת הילדה - אכן, במקרה של חטיפת ילדים מוסמך בג"צ להידרש להליך של הביאס קורפוס ובהלכה זו לא חל שינוי גם במקום בו תלויים ועומדים הליכים על פי אמנת האג. השאלה אינה אלא אם בנסיבות דנא, ולאחר שנים שנקפו, ראוי שבג"צ ישתמש בשיקול דעתו ויוציא צו מעין זה והתשובה היא שלילית. מלכתחילה, בסמוך לאחר שביה"ד הרבני החליט להעביר לאב משמורת זמנית על אור, אפשר ובג"צ יכול היה לשקול בזהירות מתן הצו הביאס קורפוס. ואולם, משבחר העותר לעלות על דרך האמנה, לא יהא זה ראוי שלאחר שנים ולאחר כל ההליכים הרבים והמייגעים שהיו בספרד, יעשה העותר תפנית לאחור ויבקש ללכת בדרך של הביאס קורפוס. לפיכך גם סעד זה לא יוענק לו.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חשין. עו"ד שמואל מורן לעותר, עו"ד גב' עירית קאהן למשיבים. 1.7.99).
ע.פ. 6053/97 - חאלד דגש ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של יבוא הרואין מלבנון וחומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 200/96 - הערעורים נדחו פרט לערעור על חומרת העונש של המערער 1).
א. ארבעת המערערים הורשעו בעבירות של עשיית עיסקה שעניינה יבוא כ-933 גרם הירואין מעבר לגדר המערכת בגבול לבנון. המערער 1 נדון ל-10 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והופעל במצטבר מאסר על תנאי של 15 חודשים, המערער השני נדון ל-7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והמערערים 3 ו-4 נדונו ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. המערערים 1 ו-2 מערערים על מידת
העונש והמערערים 3 ו-4 על ההרשעה. כל הערעורים נדחו פרט לערעורו של המערער 1 על חומרת העונש שנתקבל מן הסיבה של אחידות הענישה.
ב. ארבעת המערערים נסעו ברכב שבו נהג המערער 2 כשלידו יושב המערער 1 וכשהם נתקלו בדרכם ליד כפר גלעדי במחסום משטרתי פרצו את המחסום בנסיון להימלט. בשלב זה זרק המערער 1 תיק ובו כ-933 גרם הירואין. המכונית נעצרה מן הנקבים שנקבו דוקרני המחסום בצמיגיה והמערער 2 ניסה לברוח. המערער 3 שישב במושב האחורי עם המערער 4 נמלט.
ג. המערערים 3 ו-4 מערערים נגד ההרשעה בטענה כי לא הובאו ראיות מספיקות לביסוס קשר כלשהו בינם לבין ההירואין. ברם, הלכה פסוקה היא שנוסעי מכונית פרטית בה נמצא סם מוחזקים כ"מחזיקים" בסם ועליהם לסתור חזקה זו. המערערים 3 ו-4 לא עמדו בנטל סתירת החזקה. ביהמ"ש לא נתן אמון בהסבר שנתנו להימצאותם במכונית באישון לילה והיה רשאי ללמוד מהתנהגותם בעת פריצת המחסום כי היו שותפים להחזקת הסם. המערער 3 ברח וניסה להסתתר והמערער 4 שהוא היה המחזיק במכונית לא מחה על פריצת המחסום ע"י הנהג, המערער 2. זאת ועוד, הקלטה סמויה של השיחות שניהלו שני המערערים ביניהם לאחר מעצרם מלמדת בעליל על מאמץ של תיאום גרסאות "תמימות" ועל ידיעה מלאה של אופי פעילות המערער 1 בליל המקרה. המסקנה היא שהיה בסיס מספיק להרשעת המערערים 3 ו-4.
ד. אשר לערעורי המערערים 1 ו-2 על גזר הדין - תרומתו של המערער 2 להצלחת המשימה של הברחת ההירואין גדולה מזו של המערערים 3 ו-4 שהרי הוא נהג במכונית ובידיו הופקד גורל המשימה. נוסף לכך יש לו עבר פלילי בעוד שלמערערים 3 ו-4 אין עבר פלילי. על כן היתה הצדקה להחמרת ענשו לעומת המערערים 3 ו-4. מאידך, קיים פער רחב מדי בין העונש שנגזר על המערערים 3 ו-4 לבין העונש שנגזר על המערער 1. במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי הצהיר ב"כ התביעה כי ארבעת המערערים נושאים באותה מידה של אחריות ליבוא הסם והחזקתו ועל מידת העונש של המערערים 3 ו-4 לא הוגש ערעור. עם זאת, אופי התפקיד שממלא נאשם בביצועה של עבירה רבת משתתפים, עשוי להצדיק הבחנה בין המבצעים. במקרה דנא הצדיק אופי התפקיד הבחנה בין המערער 2 למערערים 3 ו-4 ועל פי אותו קו מחשבה יש הצדקה להבחנה דומה בין המערער 1 שביצע בפועל את פעילות ההברחה לבין שני המערערים 3 ו-4. המערער 1 ראוי לעונש כבד יותר מן המערער 2 שכן הוא היה זה שעמד ליד גדר המערכת וקיבל את הסם וכן יש לו עבר פלילי יותר מכביד מהעבר של המערער 2. לפיכך יועמד ענשו על 8 שנים מאסר בפועל ויתר פרטי העונש ישארו על כנם.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, אילן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דוד יפתח למערערים 1 ו-2, עו"ד חיים אוחנה למערערים 3 ו-4, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 18.7.99).
בש"פ 4350/99 - אבי חדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה והצתה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. בינואר 99 אירעה תיגרה כאשר לפי הטענה קשר העורר עם שניים אחרים לפגוע בקטין אחר. העורר אכן דקר את הקטין ובעקבות המקרה הוגשו נגד השלשה כתבי אישום. נגד אחד מהם, להלן אבי, הוגש כתב אישום נפרד על מנת שיעיד נגד העורר במשפטו. על פי הטענה, קשר העורר קשר עם אחר במטרה למנוע מאבי להעיד נגדו והקשר הוצא לפועל בכך שהעורר וחברו הכינו בקבוק תבערה וזרקו אותו בשעות בוקר מוקדמות במאי 99 לעבר ביתו של אבי בעוד בני הבית ישנים במקום. הבקבוק התלקח, פרצה דליקה ונגרם נזק לרכוש אך לא לנפש שכן הדליקה כובתה. ביהמ"ש המחוזי התחשב
בעובדה שמדובר בהפרת תנאי מעצר בית שהוטלו על המערער כששוחרר בערבות בגין דקירת הקטין וכן בחומרת המעשה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. חברו של העורר שהיה שותף למעשי ההצתה שוחרר ע"י ביהמ"ש בערבות למעצר בית מלא והסניגור טוען שאין להפלות את העורר לעומת שותפו למעשה. כן מציין הסניגור כי השותף היה בגיר בשנה מן העורר שהיה כבן 17 בעת ביצוע המעשה. כמו כן ציין את נתוניו האישיים של העורר. אכן, יש לעניין דנא פנים לכאן ולכאן. מחד, נער צעיר, בתחילת דרכו בחיים, המגלה דפוסי התנהגות אסוציאליים ללא יחס לזולת וללא מעצרים מוסריים ואחרים, ומאידך היעדר הזדמנות לבנות מערכת נורמות וערכים, על רקע קשריו המשפחתיים והמערכת המשפחתית הבעייתית הקשה בה גדל העורר, כשהאב ריצה שנות מאסר מרובות בעבר. בסופו של דבר המסקנה היא שאין להתערב בהחלטת המעצר. קיים שוני מהותי בין שותפו של העורר לעבירת ההצתה לבין העורר. על אף שהשותף בוגר והעורר קטין הרי הבדל הגילאים ביניהם כשנה ואינו משמעותי. לשותף היתה זו עבירתו הראשונה והוא לא היה שותף לעבירה שבוצעה בינואר. בעבירה דנא היה העורר הדומיננטי מבין השניים משום שהאינטרס למנוע את עדות אבי היה שלו ולא של השותף. העורר היה נתון במעצר בית חלקי וביצע את העבירות המיוחסות לו תוך הפרת תנאי המעצר ואין זו הפרה גרידא אלא הפרה לשם ביצוע עבירה אלימה. בכל הנסיבות אין להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שלמה בן ארי לעורר, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 7.7.99).
בג"צ 7152/97 - עמותת נפגעי מס רכוש נגד שר האוצר ואח'
*ניגוד עניינים של חברי ועדת ערר לענייני מס רכוש העוסקים גם בייצוג לקוחות בפני מס רכוש(העתירה נמחקה).
א. עניינה של העתירה בטענות שיש לעותרת נגד דרך פעולתן של ועדות הערר שהוקמו לפי חוק מס רכוש. בעקבות העתירה נתבקשו המשיבים ע"י ביהמ"ש לבחון שלשה נושאים: מיקום ועדת ערר באיזור תל אביב באותו בניין בו ממוקמים משרדי האוצר בענייני מס רכוש; לבחון את נושא היות המינהל המטפל בענייני ועדות הערר מאוייש ע"י עובדים של משרד האוצר; לבחון אם חברי ועדות הערר אינם מקיימים קשר מקצועי תדיר עם האוצר בעניין מס שבח מקרקעין כך שיש ניגוד עניינים. בשתי השאלות הראשונות הבטיחו המשיבים לבדוק את הנושא. הטענה המרכזית של העותרת מתייחסת למצב של ניגוד עניינים של חברי ועדת ערר בין תפקידם כחברי הוועדה לבין עיסוקיהם הפרטיים המביאים אותם בקשרים עם רשויות המס. ההתייחסות היא במיוחד לעורכי דין ולאחרים המטפלים בענייני מקרקעין ונדרשים בעבודתם לענייני מס רכוש ולרשויות מס רכוש. לאחר שהמשיבים הביעו נכונות לבדוק אפשרות של הכנת קריטריונים ברורים בעניין זה הוחלט למחוק את העתירה.
ב. חוק בתי דין מינהליים, שעניינו ניגוד עניינים במינוי, קובע כי "לא יתמנה ולא יכהן כחבר בי"ד מי שעלול להימצא... באופן תדיר, במצב של ניגוד עניינים, בין תפקידו כחבר בי"ד לבין עניין אחר שלו... לא יתמנה כחבר בי"ד מי שנמצא באופן תדיר בקשר עיסקי או אחר עם הרשות המינהלית...". על כל מועמד לכהונת חבר בוועדה למלא שאלון ובו פרק שעניינו "ניגוד עניינים". אחת השאלות היא אם מתקיים לגביו האמור בסעיף 9 לחוק בתי דין מנהליים. המועמד מתחייב שאם יתמנה לוועדה לא ייצג באופן תדיר לקוחות בענייני מס רכוש במחוז מינויו. לדעת המשיבים די בכך כדי למלא את דרישות החוק.
ג. ברם, נוסח החוק כשלעצמו, אינו מבטיח מפני המצאות המועמד במצב של ניגוד עניינים. הביטוי "תדיר" שבסעיף 9 לחוק, הוא ביטוי כללי ומעורפל ואינו דורש מהמועמד ליתן תמונה מלאה ונאמנה מקשריו הישירים והעקיפים עם רשויות המס. הביטוי "תדיר" מגלם לכאורה גורם של תכיפות אך לא ברור מה היא תכיפות פסולה ומהי תדירות מותרת. נראה כי אין מקום לפירוש מילולי דווקני של הביטוי "תדיר" ויש לדרוש שהקשר שבין המועמד לבין הרשות המינהלית, אם בכלל, לא יהיה קשר מהותי, משמעותי ותכוף. לשם כך דרושים קריטריונים ברורים שיענו על דרישות החוק כרוחו ולא רק כלשונו ועל פי המבחנים שבפסיקה המתייחסים למצבים של ניגוד עניינים. לאור הערות בג"צ גילה ב"כ המשיבים נכונות לבדוק אפשרות של הכנת קריטריונים ובעקבות כך הוחלט למחוק את העתירה ואם דעתה של העותרת לא תנוח מתוצאות הטיפול היא תוכל לעתור לבג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד שבתאי עזריאל לעותרת, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 30.6.99).
רע"פ 3747/99 - רפי פרידן נגד מדינת ישראל
*טענת "הגנה מן הצדק" כנימוק בבקשה לרשות ערעור(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בבימ"ש השלום ב-50 אישומים של עבירות לפי חוק האזנת סתר, הורשע, ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של 50,000 ש"ח. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו התבסס על טענת הגנה מן הצדק, בטענה כי המדינה פעלה באמצעים פסולים ופגעה בזכויות יסוד של המבקש לרבות בחסיון עורך דין - לקוח. עיקרה של טענה זו נסוב על כך שמי שהיה שותפו של המבקש, יעקב צור, שהיה עד מדינה, הופעל ע"י המדינה ונשלח להקליט שיחות בין המבקש ועו"ד מרדכי כץ, שהיה אז חשוד נוסף בפרשה, וזאת במסווה של היותו נאשם, שכן רק בשלב מאוחר יותר נודע למבקש מעמדו של צור כעד מדינה. טענה מרכזית נוספת היתה כי התיקון משנת 95 לחוק האזנת סתר, ובפרט לעניין הוספת "רדיו, טלפון נייד" ו"פקסימליה" להגדרת "שיחה" הוחל על המבקש רטרואקטיבית, מכיוון שהמעשים שביצע, הנוגעים למכשירים אלה, ארעו עובר לתיקון זה. ביהמ"ש דחה את הטענה של הגנה מן הצדק בקבעו כי זו מופעלת רק לעיתים נדירות ובמקרים קיצוניים, ובאשר להחלה רטרואקטיביות קבע ביהמ"ש כי הפרשנות שלפיה גם האזנה למכשירי טלפון נייד ולפקסימליה אסורה על פי חוק האזנות סתר היתה פרשנות לגיטימית גם עובר לתיקון החוק, והתיקון לא נועד לשלול פרשנות זו. כן דחה ביהמ"ש את הערעור על חומרת העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. באשר לטענה של הגנה מן הצדק - הגנה זו הוכרה כבר בפסיקתו של ביהמ"ש העליון כהגנה אפשרית בנסיבות מסויימות קיצוניות. המבקש טוען כי הנסיבות דנא נכללות בד' אמותיה של הגנה זו. גם אם בכך טעה ביהמ"ש המחוזי, ומבלי להכריע בעניין זה לגופו, הרי שטענה זו אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור על פי הכללים שנקבעו בפסיקתו של ביהמ"ש העליון ובראשה בפרשת חניון חיפה (ר"ע 103/82, פד"י ל"ו(3) 123). הטענה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגת מעניינו של המבקש בהליך הספציפי. כך גם לעניין טענת הרטרואקטיביות. חוק האזנת סתר תוקן בשנת 95 ומאז ברור כי האזנה לטלפון נייד ולפקסימיליה נכללות בגדרי החוק. משכך, עניין זה אינו מעלה עוד שאלה רחבה המצדיקה מתן רשות ערעור, אף אם קיימות בעניין זה הלכות סותרות. נותרה בקשת רשות הערעור על חומרת העונש,
והלכה היא שרשות ערעור על העונש תינתן רק במקרים חריגים ומיוחדים בלבד ואין זה המצב בענייננו.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד גב' סמדר בן נתן ואביגדור פלדמן למבקש, עו"ד רפי לוי למשיבה. 29.7.99).
ע.א. 92+4548/91/767/93+1621 - משקי עמק הירדן... בע"מ נגד הספקה חברה מרכזית *קיזוז חוב שהומחה לחייב כנגד חוב שחייב החייב לנושה הנמצא בפירוקלחקלאים בע"מ בפירוק - הספקה... בע"מ נגד משקי עמד יזרעאל ונגד משקי עמק בית שאן
(ערעורים על שלשה פסקי דין של בתי משפט מחוזיים שונים - הערעור של משקי עמק הירדן נתקבל והערעורים של הספקה נדחו).
א. בשלשת התיקים נשוא הערעורים שלפנינו תבעה "הספקה", באמצעות המפרק, מן הנתבעות סכומי כסף שהגיעו לה. באחד התיקים תבעה ממשקי עמק הירדן סכומי כסף ובאחרים ממשקי עמק יזרעאל וממשקי עמק בית שאן. (כל המשקים - להלן: האגודות). ביום 31.1.86 הוגשה בקשה לפירוקה של הספקה. ביום 8.5.86 ניתן צו לפירוקה של הספקה. האגודות שימשו כארגוני גג ליישובים וקיבוצים שבתחומי פעילותם הגיאוגרפית. האגודות רכשו מהספקה תוצרת חקלאית עבור חבריהן ומכאן חובן להספקה. מנגד היתה הספקה חייבת כספים לישובים וקיבוצים המאורגנים באגודות הנ"ל. אלה הימחו את חובות הספקה לאגודות, כדי שהאגודות יוכלו, אם יינתן צו פירוק נגד הספקה, לקזז את החובות שהומחו לאגודות על ידי הישובים והקיבוצים כנגד חובן להספקה. אותה שעה ידעו שהספקה מצויה בקשיים כלכליים. השאלות שהתעוררו היו אם רשאיות האגודות לקזז את החוב שהומחה להן כנגד תביעת הספקה נגד האגודות, ואם תמצא לומר שכן, מה המועד הקובע להכרה בזכות הקיזוז, האם מועד בקשת הפירוק או צו הפירוק או שמא מועד אחר. בשני מקרים פסק ביהמ"ש המחוזי שהאגודות יכולות לקזז את החובות שהומחו להן כנגד החובות שלהן להספקה, ובמקרה אחד פסק ביהמ"ש המחוזי, בהרכב אחר, שאין הן יכולות לקזז את חובו. במקרה הזה נתקבל הערעור של האגודה ואילו בשני המקרים האחרים נדחו הערעורים של ההספקה.
ב. ביהמ"ש העליון דן בהרחבה בשאלות שונות ובכללן אם היה מקום לצרף את הנושים של הספקה שהימחו את חובותיהם כבעלי דין בתובענה; האם ההמחאות פסולות משום שהרעו את מצבה של הספקה כלפי האגודות לעומת מצבה כלפי נושיה המקוריים; מה הדין החל על הקיזוז - סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל או סעיף 53 לחוק החוזים. לאחר ניתוח העובדות והמצב המשפטי הגיע ביהמ"ש העליון למסקנתו כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין, הוסיפה הגב' בייניש. עו"ד מ. בלטר למשקי עמק הירדן, עו"ד ר. רוזנזפט למשקי עמק יזרעאל ולמשקי עמק בית שאן, עוה"ד מ. וייצמן וע. וינברג להספקה. 28.7.99).
ע.א. 6953/94 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ פתוח או סגור ואימתי יתן ביהמ"ש החלטה בעניין סוג האימוץ(מחוזי באר שבע - תיק אימוץ 54/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. באוקטובר 93 הוגשה ע"י היועץ המשפטי לממשלה בקשה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע להכריז ששלשת הקטינים בני המערער הינם בני אימוץ. אשת המערער היא חולת נפש ומאושפזת. לאחר הליכים שונים הכריז ביהמ"ש על הקטינים כבני אימוץ. במהלך הדיונים מונו מומחים שונים ובאחת ההזדמנויות הסכימו הצדדים על מינוי פורום
מומחים מטעם ביהמ"ש והצדדים הסכימו שהמלצת הפורום תחייב אותם מבלי להביא ראיות נוספות. הפורום הביע את דעתו בשאלת מסוגלותו ההורית של המערער ובשאלת האימוץ הפתוח. לפני שניתן פסה"ד הביאו ב"כ הצדדים לידיעת ביהמ"ש כי הושגה פשרה שלפיה יוכרזו הקטינים כבני אימוץ בכפוף לאימוצם של שניים מהם, הנמצאים במשפחה לצרכי אימוץ, שיהיו במסגרת אימוץ פתוח. פשרה זו לא היתה מקובלת על המיועדים לאמץ את הקטינים ולאחר שנסיונות לשכנעם לא הצליחו החליט ביהמ"ש להכריז כי למערער אין מסוגלות הורית, כי הילדים הם בני אימוץ, ובאשר לאימוץ הפתוח של שני הקטינים האמורים החליט ביהמ"ש כי האימוץ יהיה אימוץ "סגור" אך הערכאה שתדון במתן צו האימוץ תוכל לחזור ולדון בשאלה אם האימוץ יהיה סגור או פתוח. על הקביעה כי הילדים בני אימוץ וכי למערער אין מסוגלות הורית ערער המערער ועל הקביעה כי ביהמ"ש שיתן את צו האימוץ יחזור וידון אם יהיה זה אימוץ פתוח או סגור ערער היועץ המשפטי. הערעורים נדחו.
ב. לעניין מסוגלותו ההורית של המערער - היו ראיות מספיקות בפני ביהמ"ש לקבוע כי אין לו מסוגלות הורית. באשר לשאלה אם האימוץ יהיה פתוח או סגור - אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש בשלב הנוכחי שהכריז על אימוץ סגור.
ג. אשר לערעורו של המשיב - ככלל על ביהמ"ש הדן בהכרזה על קטינים כבני אימוץ להכריע בשאלה אם האימוץ יהיה פתוח או סגור. אולם, במקרים נדירים אין מניעה לכך שביהמ"ש הדן בהוצאת צו אימוץ יחזור וידון בשאלה אם יהיה זה אימוץ פתוח או סגור. בענייננו, על יסוד הנתונים האמורים והנסיבות אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש כי בעת מתן צו האימוץ יחזור ביהמ"ש וידון בשאלה אם יהיה זה אימוץ פתוח או סגור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ריש למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 18.7.99).
ע.פ. 472+378/99 - חי (חיים) שמעוני נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על הרשעה באינוס(מחוזי באר שבע - ת.פ. 546/96 - ערעור על ההרשעה - הערעור נתקבל).
א. המערער פרסם מודעה בעיתון מקומי על פיה ביקש ליצור קשר רציני עם אשה. המתלוננת נענתה למודעה ובין השניים נוצר קשר שהוביל למספר פגישות ביניהם. המתלוננת טרם התגרשה אז מבעלה. השניים היו נוסעים לטיולים שונים במכוניתו של המערער. יום לפני האירוע ניסה המערער לחבק ולנשק את המתלוננת והיא אמרה לו "לא בפורום הזה". לאחר מכן נסעו לחוף הים, בניגוד לרצונה, ובהיותם במכונית התחבקו והתנשקו השניים עד שהמתלוננת ביקשה להפסיק והם נסעו הביתה. למחרת היום אסף המערער את המתלוננת ממקום עבודתה, והפעם אמר כי ברצונו להראות לה את מקום עבודתו. משהגיעו למוסך בו עבד כצבעי, חיבק המערער את המתלוננת ונישקה עד שהיא ביקשה כי יפסיק. החל משלב זה קמה מחלוקת בין גירסאות המערער והמתלוננת. המתלוננת העידה כי המערער גרר אותה בכח למשרד ושם הוריד את מכנסיה ואנס אותה ואילו המערער טען כי היא לא התנגדה למעשיו, שיתפה איתו פעולה והיא פשטה את בגדיה והוא בעל אותה. ביהמ"ש נמנע מלציין איזו גירסה מבין השתיים מהימנה עליו, אך בהכרעת הדין קבע כי מעשה הבעילה לא היה בהסכמת המתלוננת וביסס את מסקנתו על נתונים שונים. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש נמנע כמעט כליל מלהתייחס לגירסת המתלוננת ביחס לעובדות שבמחלוקת מלבד לעניין הסרת הבגדים שקיבל את גירסתה. ביהמ"ש לא קבע בפסק דינו ביחס לגירסת המתלוננת אם שיתפה פעולה עם המערער עת חיבק ונישק אותה במוסך. המתלוננת
העידה בחקירה ראשית כי הנאשם חיבק אותה ומשך אותה בכח אך בחקירתה הנגדית הציגה גירסה מבולבלת. זאת גם באשר לתנוחת הבעילה שלעניינה נתנה גירסאות שונות. הרשעת המערער מבוססת כולה על ראיות נסיבתיות שמהן למד ביהמ"ש על חוסר הסכמה מצד המתלוננת. אכן, אף אם בנסיבות העניין לא הוסר החשד כי הנאשם בעל את המתלוננת בניגוד לרצונה, הרי אין די בראיות הנסיבתיות, במקרה דנן, כדי לבסס הרשעה.
ג. המערער הורשע גם בעבירה של הדחה בחקירה. בעניין זה בחן ביהמ"ש את הודעת בעלה לשעבר של המתלוננת במשטרה (להלן: העד) וקבע כי המערער ביקש מהעד לפנות למתלוננת ולנסות להשפיע עליה שתבטל את התלונה. אין עילה להתערב בקביעה זו של ביהמ"ש. עם זאת, לאור זיכויו של המערער מן העבירה העיקרית שיוחסה לו, נותר ספק אם נתגבשה בלבו הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה לפי סעיף 245(א) לחוק. לפיכך יש לקבל את הערעור גם בעניין זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, זועבי. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אלון איינפלד למערערת, עו"ד אלי ביתן למשיב. 20.7.99).
ע.א. 1824/97 + רע"א 1498/97 - גרפי ארנון וחנה נגד פלא-פון תקשורת בע"מ(הערעור נדחה).
*דחיית בקשה לתביעה ייצוגית נגד פלאפוןא. המערער ארנון גרפי הינו לקוח של חברת פלא-פון. במסגרת ההסכם בין הצדדים התחייב המערער לשלם למשיבה דמי שירות ובהם תשלום בגין שימוש ב"זמן אוויר". לטענתו הטעתה אותו פלא-פון ע"י התנהגותה והמצגים שיצרה לחשוב שהתשלום עבור "זמן אוויר" מחושב על פי משך הזמן המדוייק של שיחותיו במכשיר הפלאפון, בעוד שבפועל נמדד "זמן האוויר" ביחידות מניה בנות מחצית הדקה כל אחת ושארית הזמן העולה על מחצית הדקה גם אם היא נופלת ממחצית הדקה "מעוגלת" ליחידת מניה אחת. המערערת חנה גרפי טוענת כי הוטעתה ע"י פלאפון למרות שאינה מנוייה ברשת פלאפון. זאת משום שכשהיא מחייגת מטלפון של בזק לפלאפון מחוייבת היא ע"י בזק בתשלום בגין "זמן אוויר" וגם כאן החישוב נעשה לפי יחידת מניה כשזמן אוויר מעוגל כלפי מעלה. יחד עם הגשת התביעה הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה ייצוגית על פי פרק ו' 1 לחוק הגנת הצרכן. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, והבקשה לרשות ערעור והערעור נדחו.
ב. באשר לארנון - אין בחומר הראיות כדי לבסס, ברמה הראייתית הלכאורית הנדרשת בשלב זה, את טענתו לפיה מצגיה של פלאפון והתנהגותה, גרמו לו לחשוב כי חיובו בגין "זמן אוויר" ישקף באופן מדוייק את משך שיחותיו. בהתנהגות פלאפון ובמצגיה לא היה דבר שעלול להטעות את הצרכנים כמשמעות הדיבור "הטעיה" בחוק הגנת הצרכן. מסקנה זו מתבקשת הן מן ההסכם שנכרת בין ארנון לפלאפון ומהמחירון אליו מפנה ההסכם, הן מפרסומי פלאפון המופצים למנוייה והן ממהותה של שיטת החישוב לפי יחידות מניה ומהיותה שיטה נהוגה בטלפוניה. ממסמכים אלו עולה בבירור כי אופן חישוב התשלום נעשה באמצעות יחידות מניה ואין בהתנהגות החברה או במצגיה דבר העלול להטעות את ציבור הלקוחות. יצויין עוד כי שיטת חישוב כזו איננה נחלתה של פלאפון בלבד, וחברות טלפונים אחרות, בארץ ובעולם, נוהגות אף הן לחייב את מנוייהן על פי שיטת חישוב דומה על בסיס יחידות מניה.
ג. באשר לחנה - בין פלאפון לבינה לא מתקיים קשר של עוסק - צרכן ולפיכך לא קמה לה עילת תביעה לפי חוק הגנת הצרכן. חנה היא לקוחה של בזק. אמנם, בין בזק לפלאפון קיים הסכם שלפיו מספקת פלאפון לחברת בזק שירותי תקשורת סלולרית
תמורת תשלום, אולם אין בכך כדי ליצור קשר צרכני ישיר בין לקוחות חברת בזק לפלאפון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ארנון גרפי למבקשים, עוה"ד רון ברקמן ועופר פירט למשיבה. 18.7.99).
בש"פ 4780/99 - מחמוד עבד אל האדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפת עובדים זרים ושוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, אחד מבעלי חברת אבטחה, קשר קשר, על פי כתב האישום, יחד עם ארבעה אחרים, שניים מהם שכיריו של העורר, לחטוף עובדים סיניים השוהים במקומות שונים בארץ, לכלוא אותם בדירות ששכרו העורר וחבריו, ולשדוד את רכושם, כספם ומסמכיהם ואחר כך לשחררם מחוסרי כל. במסגרת הקשר בוצעו המעשים האמורים כאשר בכל פעם באו המערער וחבריו בהרכב שונה, פרצו למקום מגורים בכח תוך שהעורר צועק "משטרה, משטרה". עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר העורר וארבעת חבריו עד לתום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי יש ראיות המספיקות לכאורה להרשעת הנאשמים בעבירות המיוחסות להם, אך איבחן בין העורר ושניים אחרים לבין שני עובדיו של העורר שהיו שכירים אצלו ואשר חלקם במעשים היה משני. שניים אלה שוחררו בערבות. באשר לעורר קבע ביהמ"ש כי הוא מסוכן לציבור נוכח התנהגותו האלימה ועברו, וכן כי קיים חשש להשפעה על עדים מצידו. על כן הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. בידי התביעה קיימות ראיות מספיקות, לכאורה, למעצר העורר עד תום ההליכים. ראיות אלה כוללות הן את הודעות העובדים הסיניים, הן את הודעות שותפיו למעשה והן מסדרי זיהוי שנערכו. טענות הסניגור לעניין מסדר הזיהוי וטענות אחרות נגד הראיות אין בהן כדי לערער את בסיס הראיות לכאורה הנדרשות בשלב זה. שאלת המשקל הראוי שיש לייחס לכל ראיה וראיה תתברר בפני ביהמ"ש הדן בתיק הפלילי גופו. המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על המסוכנות הטמונה בו כמו חשש אמיתי לשיבוש הליכי משפט. גם טענת האפליה של העורר אינה יכולה להתקבל לנוכח האבחנה שעשה ביהמ"ש בינו לבין הנאשמים האחרים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אורי רון לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 20.7.99).
ע"ב 2573/99 - הרב יוסף בא-גד נגד ועדת הבחירות לכנסת
*פסילת רשימה לבחירות לכנסת ולראשות הממשלה כאשר החתימות התומכות ברשימה היו מזוייפות(הערעור נדחה).
א. ביום 11.4.99 החליטה ועדת הבחירות המרכזית לכנסת (להלן: הוועדה) שלא לאשר את רשימת "מורשת אבות" בדבר מועמדות הרב יוסף בא-גד (להלן: המערער) בבחירות לראש הממשלה, בשל אי עמידתה בתנאי חוק יסוד: הממשלה. הוועדה החליטה זאת לאחר שהתברר כי מתוך למעלה מ-61,000 חתימות הנחזות כחתימות של תומכים במועמדות המערער לבחירות ראש הממשלה, חשודות כ-23,000 מהחתימות כמזוייפות, על פי בדיקת המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה. המערער ביקש כי תינתן לו ארכה להמצאת תמיכה במועמדותו של סיעות בכנסת היוצאת המיוצגות ע"י עשרה חברי כנסת, אך בקשתו סורבה והוועדה החליטה שלא לאשר את מועמדות המערער. הוועדה קבעה כי אין בידה סמכות להאריך למערער את המועד החוקי להגיש רשימת תומכים. הערעור נדחה.
ב. טענת המערער לפיה הוא רומה על ידי מחתימים וכי ידו לא היתה במעל של הגשת חתימות מזוייפות, אינה מעלה ואינה מורידה. לפי חוק יסוד הממשלה, כדי שתאושר מועמדות אדם לראש הממשלה עליו להמציא 50,000 חתימות של בעלי זכות בחירה התומכים בו. חתימות שאינן אמיתיות או שכשרותן מוטלת בספק אינן בגדר חתימות כלל ואין להביאן בחשבון במניין חתימות התומכים במועמד. כך שהליקוי הוא ליקוי בין אם ידע המערער ובין אם לא ידע על דבר הזיופים.
ג. גם טענתו של המערער כי בנסיבות העניין מן הדין היה להאריך את המועד הקבוע בחוק להגשת הצעות למועמדים לראש הממשלה ולאפשר לו לתקן את הליקויים דינה להדחות. סעיף 142 לחוק הבחירות קובע כי "כל מקום שחוק זה קובע שפעולה מסויימת תיעשה מספר מסויים של ימים לפני יום הבחירות, רשאית הוועדה המרכזית, אם ראתה סיבה מספקת לכך... להאריך את המועד... עד לחמישה ימים נוספים". לטענת המשיבה הסמכות היא רק כשמדובר בהארכה כללית ושווה לכולם ולא בהארכה אינדיבידואלית לרשימה פלונית או למועמד אלמוני. אין צורך לקבוע מסמרות בשאלת סמכות הוועדה, שכן אין המקרה מצדיק החזרת העניין לוועדה לשם הפעלת סמכות כזו גם אם ניתן הדבר לעשותו. המחוקק ראה לקבוע לוח זמנים דקדקני לשלבים השונים בהליך הבחירות וקבע מועדים רבים קצובים צמודים הכרוכים זה בזה. הכלל הוא שיש להקפיד על לוח הזמנים שקבע המחוקק באופן דווקני ונוקשה. את הסמכות להארכה יש להפעיל במקרים נדירים. נסיבות המקרה דנן, בו החתימות שהוגשו לקויות מחמת חשש ממשי לזיופן, אינן נכנסות בגדר חריגים אלו.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופטת שטרסברג - כהן והשופט קדמי הוסיף מספר הערות, ובכללן כי אילו סבר שיש למערער סיכוי לזכות בהארכה ע"י הוועדה, אם המסקנה תהיה שלוועדה סמכות הארכה פרטנית, לא היה רואה מנוס מהחזרת הדיון לוועדה. ברם, מאחר שאין שום סיכוי שבקשת הארכה תיענה אם הוועדה תדון בה, אין צורך להכריע בדבר היקף סמכות הוועדה.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. המערער לעצמו, עוה"ד גב' טליה ששון ואיל ינון למשיבה. 29.4.99).
ע.א. 3130/99 - שובל הנדסה ובנין נגד י.ש.מ.פ. חברה קבלנית לבניין בע"מ ואח'(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"דא. המשיבה הסבה למבקשת זכויות בחלקת מקרקעין מסויימת. להבטחת זכויות המשיבה נתנה לה המבקשת ערבויות בנקאיות שהוצאו ע"י בנק הפועלים. הערבויות נמסרו ע"י המשיבה לבנק דיסקונט (המשיב 2) לשמש כבטוחות להלוואה שלקחה, ללא קשר לעיסקה שבינה לבין המבקשת. כשנתיים לאחר עריכת העיסקה בין המבקשת והמשיבה ביטלו השתיים את העיסקה והוסכם כי כל צד פטור מחיוביו כלפי הצד השני. המשיבה לא החזירה את ההלוואה לבנק דיסקונט והבנק ביקש לממש את הערבויות של בנק הפועלים (המשיב 4). המבקשת הגישה תובענה לצו מניעה שיאסור על בנק דיסקונט לדרוש את מימוש הערבויות. היא טענה כי המשיבה פעלה כלפיה בחוסר תום לב והציגה בפניה מצגי שווא, אם בזדון ואם ברשלנות, ובכך קיימה את "חריג המרמה" המאפשר הימנעות מפרעון ערבות בנקאית אוטונומית. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה וקבע כי הערבויות הבנקאיות הן אוטונומיות, וכי חריג המרמה אינו מתקיים כאן, שכן גם אם המשיבה
עשתה דבר במרמה הרי בנק דיסקונט לא נטל חלק במרמה. המבקשת הגישה ערעור ובמקביל ביקשה את עיכוב ביצוע פסה"ד. היא טוענת כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתה. הבקשה נדחתה.
ב. כשביהמ"ש מתבקש לעכב ביצוע פס"ד, עליו לערוך איזון בין האינטרס של הצד שלטובתו ניתן פסה"ד, ובין זה של הצד המבקש לערער על קביעות הערכאה הראשונה. כעקרון גובר האינטרס של הצד שפסה"ד ניתן לטובתו ורק במקרים חריגים יפעיל ביהמ"ש את סמכותו לעיכוב ביצוע פסה"ד. זאת, בהתקיימות שני תנאים מצטברים: סיכויי המערער להוכיח טענותיו בערעור הם גבוהים; אי עיכוב ביצוע פסה"ד יגרום למערער נזק כבד שלא ניתן יהיה להשיבו. בענייננו, נראה כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מבוסס היטב בחומר הראיות ובהלכה הפסוקה ולכאורה סיכויי הערעור אינם גבוהים. אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו של בנק דיסקונט. המבקשת והבנק נתבקשו לפרט טענותיהם בתצהיר ביחס לנזק העלול להיגרם להם, ומתברר כי המבקשת כלל לא התייחסה לנזק הצפוי להיגרם לה, והיא בחרה בתצהיר להתמקד בהתנהגותו של בנק דיסקונט, היינו בסיכויי הצלחת הערעור ולא בנזקים הצפויים לה. כיוון שהמבקשת לא הראתה כי הנזק שלה במימוש הערבויות עולה על הנזק שייגרם לבנק אין עילה לעכב את ביצוע פסה"ד.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד שמעון שר למבקשת, עו"ד יונתן מילר למשיבה, עו"ד גב' יעל יגיל שריה לבנק דיסקונט, עו"ד יעקב מ. ברויאר לבנק הפועלים. 20.7.99).
בש"פ 4461/99 - שלומי דבורה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה וחבלה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בבימ"ש השלום בשלשה אישומים: על פי האישום האחד הגיע העורר בפברואר 99 לבית אמו, בניגוד לצו שהוציא נגדו בימ"ש לענייני משפחה, לקח מפתחות רכב וביקש לעזוב את הבית. בן זוגה של האם (להלן: המתלונן) ביקש מן העורר כי יחזיר את המפתחות ובתגובה תקף אותו העורר, וכן תקף את אמו. בעקבות מעשה זה הגיש המתלונן ביום 29.2.99 תלונה במשטרה נגד העורר ועל פי הנטען באישום השני, כשחזר המתלונן לביתו הפתיע אותו העורר, עם שלשה אחרים, בחדר המדרגות, דקר אותו עם מברג מספר פעמים, בעט בו והיכה אותו באגרופים. על פי האישום השלישי, ביום 14.5.99, הורה בימ"ש השלום לעורר להתרחק מבית אמו ו-10 ימים לאחר מכן הגיע לבית האם ואיים עליה כי ירצח אותה ובעקבות איומים אלה פרץ ויכוח בין העורר למתלונן והעורר היכה את המתלונן. עם הגשת כתב האישום לבימ"ש השלום ביקשה המשטרה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש קבע כי קיימת תשתית עובדתית ראייתית לכל שלשת האישומים, כי העורר אכן ביצע, לפי הראיות לכאורה, מעשי תקיפה חמורים, אך אעפ"כ ניתן לשמור על בטחון המתלוננת והמתלונן כשהעורר יהיה מצוי בחלופת מעצר מחוץ לעיר בת ים בתנאי מעצר בית מלא. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי גם אם נתעלם מן האישום השני, שלגביו טוען הסניגור שאין ראיות לכאורה, הרי די באישומים הראשון והשלישי כדי להצביע על מסוכנותו של העורר. לפיכך הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. בלי להיכנס לשאלת קיומה של תשתית ראייתית, לכאורה, להוכחת האישום השני, אין מחלוקת כי קיימת תשתית לכאורה המספקת להוכחת האישומים הראשון והשלישי, המתארים סכסוך משפחתי אלים. המעשים המתוארים באישומים מלמדים על מסוכנותו של העורר. עוד עולה כי העורר אינו שועה לצווים המוצאים נגדו ע"י בתי המשפט והתנהגותו זו אינה מאפשרת לביהמ"ש לתת בו את האמון המהווה את הבסיס לשחרור
לחלופת מעצר. יתירה מזו, על אף גילו הצעיר באופן יחסי, לעורר עבר פלילי מכביד בעבירות רכוש ואלימות.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גד זילברשלג לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 20.7.99).
בג"צ 4622/99 - לשם הפקות בע"מ נגד הנהלת בתי המשפט ואח'
*דחיית עתירה כאשר הנושא נמצא בדיון בבימ"ש אזרחי והערכאה המתאימה היא אכן ביהמ"ש האזרחי(העתירה נדחתה).
א. טענות העותרים מכוונות נגד השכרת חלק מבנין משרדים ומסחר בירושלים להנהלת בתי המשפט, המבקשת לשכן שם את ביהמ"ש לענייני משפחה וביהמ"ש לתעבורה בירושלים. העותרים פנו בעניין זה אל בימ"ש השלום בירושלים בתביעה נגד בעלי השטח המושכר ונגד הנהלת בתי המשפט. הם גם ביקשו שביהמ"ש יוציא צו זמני עד להכרעה בתביעה וביהמ"ש דחה את הבקשה לסעד זמני. על החלטה זו הגישו העותרים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי והצמידו בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור האוסר על ביצוע עבודות בנייה שונות. במהלך הדיון בבקשה לסעד זמני, שהתקיים במעמד ב"כ העותרים בלבד, חזר בו ב"כ העותרים מן הבקשה לסעד זמני והוא מסביר זאת בתצהירו המצורף לעתירה כי עשה כן לאחר שביהמ"ש הבהיר לו שאם תנתן החלטה להפסקת עבודות הבניה עשויים המבקשים להתחייב בהוצאות גבוהות אם בסופו של דבר לא יזכו בדין. לאחר שחלפו מספר ימים והדיון במעמד הצדדים לא נקבע פנה ב"כ העותרים לביהמ"ש המחוזי וביקש להחיש את הדיון בבקשת רשות הערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. העותרים הגישו עתירה לבג"צ בה הם מבקשים כי בג"צ יאסור על הנהלת בתי המשפט להעביר את בתי המשפט לבנין ולהמשיך בעבודות בנייה במקום. הם מבקשים גם שביהמ"ש יצווה על בימ"ש השלום ועל ביהמ"ש המחוזי לזרז את הדיון בבקשות ובתביעות של העותרים. העתירה נדחתה על הסף.
ב. מבלי להביע דעה על טענות העותרים, הרי אין מקום לערב את בג"צ בסכסוך התלוי ועומד במקום אחר בין העותרים לבין הנהלת בתי המשפט. צדקו העותרים כשהפנו מלכתחילה את תביעותיהם ובקשותיהם לבימ"ש השלום. הטענות של העותרים הינן כולן בעלות אופי אזרחי וראויות לידון ע"י בימ"ש אזרחי. הסיווג של הסכסוך לא השתנה בעקבות הכשלון שהעותרים נחלו בבימ"ש השלום. העובדה שביהמ"ש המחוזי אינו שומע את הבקשה בקצב הנראה לעותרים או אינו מקבל החלטות הנראות לעותרים, אינה סיבה טובה לשנות את האופי של הסכסוך ואין היא מצדיקה להעסיק את בג"צ במקביל לביהמ"ש המחוזי ולבקש בשני בתי המשפט אותם סעדים על יסוד אותן עילות.
ג. טענות העותרים נגד הקצב בו בתי המשפט דלמטה מבררים את הסכסוך הנדון אינן יכולות לבוא כעתירה לבג"צ. כידוע אין בג"צ יושב בערעור על בתי המשפט הכלליים והוא מוכן לשמוע לעיתים נדירות טענות בדבר חוסר סמכות או ליקויים מינהליים חמורים המתגלים במהלך עבודת בתי המשפט. סירוב של שופט להחיש שמיעה של משפט אינה עולה כדי ליקוי כזה. ביהמ"ש לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים בפני בתי המשפט הרגילים ובוודאי לא כאשר עומדת לבעל דין שנפגע אפשרות לערער עליה ברשות בפני ערכאת ערעור. העותרים יכלו להשיג על הסירוב של ביהמ"ש המחוזי לזרז את ההליכים התלויים בפניו, בדרך של בקשת רשות ערעור בביהמ"ש העליון, ואין לאפשר להם לעקוף את דרך המלך באמצעות עתירה לבג"צ.
(בפני השופטים: זמיר, אנגלרד, אילן. עו"ד אילן אשד לעותרים. 19.7.99).
ע.פ. 4280/99 - מדינת ישראל נגד אחמד חמזה
*קולת העונש (חבלה בדקירות סכין ע"י נער בן 18)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיע באחד הימים לחצר בית הספר בו למד המתלונן, שהיה תלמיד כיתה י"א. המשיב אינו תלמיד בבית הספר והמתלונן מנע ממנו את הכניסה למקום. בעקבות הויכוח שהתפתח היכה המשיב את המתלונן בשערי בית הספר, התנפל עליו ודקרו בסכין בפניו ובידו. צעיר אחר תפס במשיב וניסה להפריד בינו לבין המתלונן, אולם המשיב השתחרר מאחיזתו, רדף אחרי המתלונן ודקר אותו בסכין בצד הימני של גבו וגרם לו לחבלה חמורה. ביהמ"ש הרשיע את המשיב, על פי הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה וגזר לו 6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מדובר בעבירה חמורה וכי השימוש בסכין היא רעה חולה ובתי המשפט מצווים לנקוט יד קשה במשתמשים כאלה, ואעפ"כ גזר לו את העונש הקל כאמור בנימוק עיקרי שהמשיב ביצע את העבירות כ-3 שבועות בלבד לאחר שמלאו לו 18 שנים, והיה קרוב ביותר לגיל שבו היה עשוי לתת את הדין על פי חוק הנוער. ביהמ"ש גם ציין את הרקע האישי של המשיב ועברו הנקי וכן שנערכה סולחה בין המשפחות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. תופעות של אלימות קשה שיש בהן כדי לסכן חיי אדם, הפכו למעשי יום יום בקרבנו, והם מאיימים על בטחונם ושלומם של אנשים תמימי דרך באשר הם. גילויי האלימות באים לידי ביטוי פעמים רבות בשימוש בסכינים ותופעת הסכינאות נפוצה במיוחד בקרב אנשים צעירים, ולמרבה החרדה הגיע לכתלי מוסדות החינוך בבתי הספר. בתי המשפט מצווים לתרום את חלקם לעקירת התופעה מן השורש, ובבואם להטיל את העונש עליהם לשוות לנגד עיניהם את הצורך להגן על הקורבנות בכח, החשופים לסכנות עקב אותה רעה חולה של סכינאות. גילם הצעיר של העבריינים הדוקרים בסכינים אינו יכול לשמש נימוק מספיק להקלה בעונש, נוכח העובדה שעבריינות זו נפוצה דווקא בקרב הצעירים. על כן, ובהתחשב בכך שאין ממצים את הדין כשמקבלים את הערעור על קולת העונש, הוחלט להטיל על המשיב מאסר של שנה בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אילן. עו"ד טובבין למערערת, עו"ד חליחל למשיב. 18.7.99).
בש"פ 4706/99 - ישראל עבדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין בקטינים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של מעשה סדום בכח בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה וכן מעשה מגונה בכח בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה, תקיפה ומעשה מגונה בפומבי. על פי כתב האישום ביצע העורר את המעשים בשלשה קטינים, במכוניתו, במקלט של בית כנסת ובמקווה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגור טוען כי אין תשתית ראייתית מספקת לאישומים ואולם בבדיקת חומר הראיות עולה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת. עיקר טענות הסניגור הוא מידת האמון שיתן ביהמ"ש לעדויות השונות ואולם לשאלה זו אין ביהמ"ש נדרש במסגרת דיון במעצר עד תום ההליכים, ודי בכך שקיימת תשתית ראייתית לכאורה. אשר לחלופת מעצר - המעשים המיוחסים לעורר כוללים התעללות פיזית ומינית בקטינים ומקימים חזקת מסוכנות מכח סעיף 21(א) לחסד"פ. חזקה זו לא הופרכה. בהתחשב בטיב המעשים לא ניתן להבטיח שהעורר לא ישוב ויפגע בילדים אחרים במקום שהייתו, אם תתקבל בקשתו לחלופת מעצר.
(בפני: השופט אנלגרד. עו"ד ניר רוטנברג לעורר, עו"ד דוד פורר למשיבה. 21.7.99).
ע.א. 3306/99 - דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נגד תחנת דלק נמל אשדוד בע"מ ואח'
*היתר זמני להסדר כובל והארכתו (הערעור נדחה).
בהחלטת ביה"ד להגבלים עסקיים מאוקטובר 98 ניתנו למבקשת היתרים זמניים לנהוג על פי הסכמים שהיו לה עם מספר ניכר של תחנות דלק, הסכמים שלגביהם הוחלט שהם בגדר הסדרים כובלים. ההיתרים הזמניים היו לתקופה של שנה החל ביום 4.5.98 ומשחלפה שנה ולא ניתן פס"ד ע"י ביה"ד להגבלים עסקיים אם לאשר את ההסדרים הכובלים, הגישה המבקשת בקשה להיתר זמני נוסף או לחילופין להאריך את תוקפו של ההיתר הזמני הקיים. ביה"ד החליט שאין הוא מוסמך לתת היתר זמני נוסף לאחר שניתן היתר זמני לשנה, אך מאידך יש לו סמכות להאריך את תוקפו של ההיתר הזמני הקיים. ברם, לצורך הארכה זו צריך שיתקיימו תנאים מיוחדים ובענייננו לא נתקיימו תנאים מיוחדים כאלה. העתירה נדחתה. ביהמ"ש העליון קיבל את דעת ביה"ד להגבלים עסקיים כי אינו מוסמך לתת היתר חדש לאחר שנתן היתר זמני לשנה, כן קיבל את עמדתו שהוא מוסמך להאריך היתר אך צריך טעמים מיוחדים לכך ובענייננו אין טעמים מיוחדים לכך.
(בפני: השופט אילן. עוה"ד גב' תמי בזק - רפפורט וגב' אילת גולומב-פלנר למערערת, עוה"ד דורון רדעי וגב' דנה רוטמן למשיבים. 29.6.99).
רע"א 2843/99 - החברה הכלכלית לפיתוח באר שבע בע"מ נגד אבו ג'עפר... בע"מ*פנייה לערכאה שיפוטית לבטל החלטת "מפקח" שלפי הסכם בין הצדדים הוא שיקבע את סכום החיוב של האחד למשנהו (הבקשה נדחתה). המבקשת התקשרה עם המשיבה (הקבלן) בחוזה לביצוע עבודות סלילה בבאר שבע. כחצי שנה לאחר ההסכם נחתם הסכם נוסף (להלן: חוזה ב') שלפיו יבוטל החוזה הראשון בהסכמה הדדית. לפי חוזה ב' המבקשת תשלם למשיבה את היתרה המגיעה לה עבור העבודות שביצעה עד יום הביטול ו"הסכום המגיע לקבלן יקבע ע"י המפקח מטעם החברה". עוד נקבע בחוזה ב' כי עם חתימתו והתשלום על פיו לא תהיינה לקבלן כל תביעות או טענות מכל סוג שהוא נגד החברה. כשנתיים לאחר חתימת חוזה ב' הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש נגד המבקשת לתשלום סכום המתקרב למליון ש"ח, עבור עבודות נשוא חוזה א'. המבקשת טענה כי כל מה שמגיע למשיבה הוא מה שאושר ע"י המפקח והמשיבה אינה זכאית לתשלום מעבר למה שאושר. בימ"ש השלום קבע כי קביעתו של המפקח היא סופית וקונקלוסיבית במובן שלא ניתן לתקוף את החלטת המפקח ע"י פנייה לערכאות שיפוטיות. ביהמ"ש המחוזי, שבפניו ערערה המשיבה, קבע כי לא נשללה זכותה של המשיבה לפנות לערכאות כנגד קביעת המפקח. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לא היה מקום לשלול מן המשיבה את זכות ההתדיינות עם המבקשת ואת זכותה לשכנע את ביהמ"ש כי יש לסטות מקביעת המפקח. עם זאת, יקבע ביהמ"ש באילו נסיבות ניתן לסטות מקביעתו של המפקח לאור הראיות שיבואו בפניו, ובכללן חקירתו של המפקח.
(בפני: השופט אור. עו"ד חן אביטן למבקשת. 28.7.99).
בש"פ 4521/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס קטינה ע"י אביה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בינואר 99 הוגש נגד העורר כתב אישום בו מיוחסות לו עבירות אינוס של בתו הקטינה וביצוע מעשים מגונים בה בשנים 95 ו-96 כאשר היתה בת 13 שנים. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי
על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה. באשר לעילת מעצר קבע ביהמ"ש כי מעשה אינוס, וקל וחומר מעשה המבוצע ע"י אב לבתו, הינו מעשה של אלימות חמורה המקים עילת מעצר עצמאית לפי סעיף 21 לחסד"פ. השופט בחן אפשרות לחלופת מעצר אך בהתחשב בחומרת העבירות והאופי האלים של היחסים בין העורר לבין אשתו ובתו, יש להימנע מחלופת מעצר. ביוני 99 הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר בנימוק שחלף זמן מאז נעצר העורר בינואר 99 והמשפט נקבע רק לספטמבר 99 כאשר יעברו 9 חודשים מבלי שהחלה שמיעת הראיות. ביהמ"ש קבע כי הנסיבה החדשה של חלוף הזמן היא צרה צרורה במערכת המשפט שלנו, אך אין זה נימוק מספיק כדי לשנות את ההחלטה בדבר המעצר. הערר נדחה.
קיימות ראיות מספיקות המקימות תשתית עובדתית לכאורה להרשעת העורר. מעשים של אינוס בתוך המשפחה מקימים חזקת מסוכנות שלא נסתרה בנסיבות מקרה זה. כן קמה עילת מעצר בשל איומי העורר על המתלוננת וחשש לשיבוש הליכי משפט. בנסיבות דנא אין בחלוף הזמן כדי להמעיט ממסוכנותו של העורר או מהחשש כי ישבש הליכי משפט. לאחר עדות המתלוננת ניתן יהיה לשוב ולשקול אפשרות של חלופת מעצר אם תוגש בקשה כזו.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' יפית וייסבוך לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 20.7.99).
בש"פ 4799/99 - מדינת ישראל נגד סאלם אבו רקייק
*שחרור בערובה (חטיפה) (ערר על החלטה לשחרר בערובה - הערר נתקבל).
לפי גירסת המתלוננת, המשתקפת בכתב אישום שהוגש נגד המשיב, חטף המשיב, בעזרת אדם נוסף, את המתלוננת, בת 15, בצאתה מבית ספרה, למכונית בה נהגו. האישום מבוסס על עדות המתלוננת ועל חברה שהיתה נוכחת בזמן החטיפה. המשיב מאשר שהמתלוננת היתה ברכבו, אבל טוען שהכל היה בהסכמה וברצון. המתלוננת טענה כי אין היכרות קודמת בינה לבין המשיב וכן טענה כי המשיב עקב אחריה במשך שבוע לפני המעשה. אין מחלוקת שהמשיב התכוון לגרום ע"י מעשהו לכך שמשפחת המתלוננת תאלץ להשיאה לו. המחלוקת היא לגבי הנסיבות ומידת שיתוף הפעולה של המתלוננת עצמה. לפי גירסת המתלוננת, המשיב גם הראה לה כלי נשק שהיה עימו במכונית ואיים שבנשק זה יחסל את כל משפחתה אם מבוקשו לא יינתן לו. ביהמ"ש המחוזי השתכנע שיש עילת מעצר, אך לא השתכנע ממידת מסוכנותו של המשיב בקבעו שיש כאן מקרה על רקע רומנטי שאינו מעיד על מסוכנות. באשר לנשק שהמתלוננת טוענת שהיה מעורב, הטיל ביהמ"ש ספק בדברי המתלוננת, מפני שהמתלוננת לא ידעה לאמור מה הוא סוג הכלי אלא אמרה שהיה לו קנה ארוך ושהיה גדול מאקדח. לפיכך החליט ביהמ"ש לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים. הערר נתקבל.
מעשה של חטיפת נערה בת 15, גם אם הכוונה היא לצורך נישואין, וגם אם קיימת מסורת עתיקה כזאת אצל הבדווים, מעיד, בשלהי המאה ה-20, על ההתנהגות שאינה נורמטיבית היום. אם המעשה הזה נעשה עוד בלוויית איום בנשק, הרי שהוא מצביע על מסוכנות של המבצע. העובדה שילדה בת 15 אינה יודעת לאמר בדיוק מהו הנשק אינה מצביעה על כך שהמשיב לא החזיק נשק. יש אנשים מבוגרים שאינם מבדילים בין "עוזי" ל"קלצ'ניקוב", ודי בכך שהמתלוננת אומרת שזהו נשק ארוך קנה ולא אקדח. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אילן. עו"ד גב' נעמי כץ לעוררת, עו"ד כתאנה איהב למשיב. 21.7.99).