ע.א. 653/97 - חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נגד עירית תל אביב ואח'
*אחריות רשויות התכנון ברשלנות כאשר עיכבו אישור תכנית בנין עיר(מחוזי ת"א - ת.א. 1658/94 - הערעור נתקבל).
א. התובעת הינה בעלים של חלקת קרקע בכיכר המדינה בתל אביב. באוקטובר 69 פורסמה תוכנית בנין ערים שהסדירה את הבניה בכיכר וזו כללה שלשה שלבים. השלב השני התייחס לבניה במעגל הפנימי של הכיכר בו מצויים המקרקעין של התובעת. החלק החיצוני של הכיכר נבנה בהתאם לשלב הראשון המפורט בתב"ע ובאפריל 74 הופקדה תכנית המתייחסת לבינוי רבע מהשטח הפנימי. תכנית זו לא אושרה מעולם כיוון שזמן מה לאחר הפקדתה החלה הוועדה המקומית לגבש תוכנית חדשה שעל פיה יופקע שטח הכיכר תוך מתן פיצוי לבעלים. בסופו של דבר סירב שמשרד הפנים לאשר את התכנית החדשה שכן אין אפשרות מעשית לממן את תשלום הפיצויים הרבים המתחייבים מהפקעת השטח. כך נותרה הכיכר ללא חלופה תכנונית. בעתירה לבג"צ נצטוותה הוועדה המקומית לאמץ תוך 4 חודשים חלופה תכנונית לכיכר. החלטה זו ניתנה בדצמבר 83. בעקבות זאת החלה הוועדה המקומית בגיבוש תכנית חדשה.
ב. בשנת 84 הוגשה נגד העיריה תביעה ע"י האדריכל שהכין את התב"ע לכיכר ושעל פי תכניותיו נבנה המעגל החיצוני של הכיכר והוא טען שעל העיריה להשתמש בתכנית שהוא הכין. במסגרת הדיונים בתביעה זו התחייב ב"כ העיריה לא להביא כל תכנית בינוי חדשה. פס"ד שניתן ב-87 דחה את התביעה. כך שתכנית נוספת לבניית הכיכר נדונה ואושרה בוועדה המקומית רק בשנת 87 והועברה לוועדה המחוזית. בשל בעיות בטבלת האיזון התעכב אישור התכניות. המערערת הגישה תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב התרשלות המשיבות בכך שלא סיימו את הליכי התכנון במקרקעין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שיקולי מדיניות משפטית, מצדיקים אי הכרה בקיומה של חובת זהירות בין רשויות התכנון והבניה לבין בעלי המקרקעין ביחס להתארכות תקופת התכנון ועל כן דחה את התביעה בלי לבדוק את מידת הנזק שנגרם למערערת. הערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש העליון, בפסקי דין מפי השופט אריאל והשופט אנגלרד, סקר באריכות את שאלת האחריות שניתן להטיל על רשויות התכנון בשל רשלנות בתכנון שטחים כדי שאפשר יהיה לבנות עליהם. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיכריע בין הגרסאות המנוגדות של בעלי הדין בשאלה אם היתה כאן רשלנות של גורמי התכנון שגרמו לעיכובים במימוש הפרוייקט.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אנגלרד, אריאל. החלטות - השופטים אנגלרד ואריאל. עו"ד יוסף מ. גולדשטיין למערערת, עו"ד שמואל אורן למשיבות. 28.11.99).
בש"פ 7922/99 - אודי בן דוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. המתלוננת מאושפזת במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי ושוחררה לשבת לביתה. לפי כתב האישום בא אליה העורר וביקש ממנה להתלוות אליו לטיול. כשעלתה להתלבש בחדרה הכניס לתיקה של המתלוננת סכין מטבח. הם יצאו מהבית והלכו לכיוון אזור התעשייה בקרית מלאכי ובהגיעם למקום ביקש העורר מן המתלוננת לקיים עמו יחסי מין. משסירבה הוציא את הסכין מתיקה של המתלוננת ודקר אותה בבטנה 9 פעמים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה ובכללן עדותה המפורטת של המתלוננת שהאשימה את העורר מן הרגע הראשון בו נמצאה ע"י עוברי אורח כשהיא מוטלת פצועה בבטנה, חוות הדעת של הפסיכיאטר המטפל במתלוננת שערב שחרורה לחופשה היתה
כשרה להעיד, המספר הרב של הדקירות המלמד שלא יתכן כי המתלוננת דקרה עצמה וסתירות בין גרסת האליבי של העורר לבין גרסאות חבריו אשר בהתאם לטענת האליבי היו עמו בשעות הרלבנטיות. משקבע כי קיימות ראיות לכאורה החליט ביהמ"ש שהמעשים המיוחסים לעורר, כמו גם עברו הפלילי, יוצרים חזקת מסוכנות שלא נסתרה. עילה נוספת למעצר היא החשש לשיבוש הליכי משפט. בהתחשב בכל אלה החליט ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העורר מעלה טענות שונות נגד קבילות הודעתה של המתלוננת וטוען כי אין ראיות לכאורה מספיקות. אכן, מקריאת הודעות המתלוננת עולה כי קיימות סתירות בפרטים שונים בין ההודעות גופן, אולם עיקר עדותה לעניין פרטי האירוע וזהותו של העורר הינה עקבית, ואת הסתירות בהודעות ניתן להסביר הן במצב של סערת רגשות בו נמצאה לאחר האירוע והן בחששה של המתלוננת מפני העורר.
ג. אשר למצב הנפשי של המתלוננת ולכשירותה להעיד בעת שמסרה את הודעותיה - קיימת חוות דעתו של הפסיכיאטר המטפל כי בעת שיצאה לחופשת סוף שבוע היתה כשירה להעיד ואין יסוד להניח כי המתלוננת נמנעה לאחר מכן לקחת את התרופות הדרושות ועל כן לא היתה מסוגלת למסור הודעה נכונה. זאת ועוד, תמיכה בגירסת המתלוננת מצוייה במספר רב של הדקירות, שנראה כי אין הן מתיישבות עם האפשרות שהמתלוננת דקרה עצמה כטענת העורר, נסיונו של העורר לשבש הליכי חקירה כפי שעולה מחקירת חברתה של המתלוננת, שתיקתו של העורר בחקירתו האחרונה במשטרה, שתיקה זאת, לפי סעיף 162 לחסד"פ יכולה לשמש כחיזוק לראיות התביעה. העבירה המיוחסת לעורר היא עבירה של אלימות חמורה היוצרת חזקת מסוכנות וזו לא נסתרה ואף נתחזקה נוכח עברו הפלילי של העורר. בנסיבות אלה, ובהתחשב בחשש של נסיון לשבש הליכי משפט יש הצדקה למעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד מיכאל גבאי וליאור רונן לעורר, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 21.11.99).
בש"פ 7162/99 - מדינת ישראל נגד בנימין רפאלוב
*ביטול שחרור בערובה (התעללות בעל באשתו)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם במסכת קשה וחמורה של התעללות מילולית, גופנית ומינית באשתו, המתלוננת, במהלך שתי שנות נישואיהם. לבני הזוג תינוק בן כמה חודשים. תחילה ניתנה ביום 6.9.99 החלטה בה תיאר ביהמ"ש את התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת להוכחת האשמות המיוחסות למשיב והורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. בהמשך דחה בקשה לעיון חוזר. בשתי בקשות נוספות דן בחלופת מעצר והורה על חלופה כזו. ביהמ"ש המחוזי נכנס לפני ולפנים של החומר הראייתי, אף למעלה מן הדרוש בשלב של מעצר עד תום ההליכים, ותחילה הגיע למסקנה כי קיימות ראיות. באחת ההחלטות אמר ביהמ"ש שיהיה מקום להגיש בקשה לעיון חוזר אם תובא ראייה מחברות הטלפונים, שהמבקש לא התקשר אל בית הורי המתלוננת ביום מסויים ולכן גם לא איים על המתלוננת ברצח כפי שהעידה אחותה. בעקבות זאת נעשתה פניה למספר חברות טלפונים לבירור ושתי חברות הודיעו כי אין ביכולתן הטכנית למסור את המידע המבוקש ואילו 3 חברות אחרות לא נמצאה אצלן אינדיקציה לשיחה שנכנסה בשעה מסויימת למשפחת המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אף שהמידע אינו שלם עומד הוא יחד עם תצהירים שהוגשו בניגוד לעדות אחות האשה והחליט לשחרר את המשיב בתנאים. הערר נתקבל.
ב. בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים בודק ביהמ"ש את הפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה וקובע אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם. בשלב זה יכול וגרסאות העדים אינן תואמות זו את זו ויכול ותתגלינה סתירות בדברי המתלוננת עצמה ואין בכך כדי לשלול את ערכן של אותן ראיות כראיות לכאורה. באשמות בהן מדובר, התעללות בעל באשתו מהסוג הנדון במקרה זה, העדות המרכזית היא של האשה, המתלוננת, ועל בית המשפט במשפט עצמו, יהיה להתרשם מעדות זו, לשקול ולהעריך את משקלה אל מול ראיות אחרות. קיומן של ראיות לכאורה בתיק זה אינו קם או נופל על שיחות הטלפון. מאחר וקיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, ובהתחשב בזוועת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ומסוכנותו העולה מן המעשים נשוא העבירות, אין מקום לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד בת אור כהנוביץ לעוררת, עו"ד אחמד מסאלחה למשיב. 22.10.99).
בש"פ 7964/99 - אדינייב גיורה נגד מדינת ישראל
*אימתי מסתיימים 9 חודשים שבהם יכול בימ"ש קמא לעצור נאשם עד תום ההליכים, כאשר באמצע התקופה הורשע הנאשם ונדון למאסר ופסה"ד בוטל בערעור(הערר נתקבל).
א. העורר הורשע במאי 98 באינוס ובמעשה סדום ונדון לתקופת מאסר ממושכת. ב-26.8.99 החליט ביהמ"ש העליון לבטל את הכרעת הדין ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי להשלמת הדיון ומתן פס"ד חדש. פסה"ד בערעור הורה כי העורר יישאר במעצר עד לקבלת החלטה בביהמ"ש המחוזי בדבר המשך מעצרו. לפיכך הגישה המדינה לביהמ"ש המחוזי בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קבע שבנסיבות המקרה הנדון, כאשר העורר הורשע כבר בעבר בעבירות אינוס והדחה בחקירה וביצע את העבירות המיוחסות לו כשהיה אסיר ברשיון, יש בכך כדי להצביע על מסוכנותו בתחום עבירות המין ועל כן הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר משיג על ההחלטה ומעלה בערר טענות בשני מישורים: המישור הדיוני, כי לא היתה לביהמ"ש המחוזי סמכות לעצרו כאשר כבר היה נתון במעצר ובמאסר מעל שנתיים. לפי הטענה, נתונה סמכות המעצר במקרה כזה בידי שופט ביהמ"ש העליון לפי סעיף 62 לחסד"פ והיא מוגבלת ל-90 ימים כל פעם; המישור המהותי, כי ביהמ"ש המחוזי לא העריך נכונה את עוצמת הראיות, את עניין המסוכנות ואת חלופת המעצר שהציע העורר. הערר נתקבל באשר לטענה הדיונית אך נדחה לעניין המהותי והוחלט להאריך את המעצר בשבועיים כדי שהמדינה תוכל לפנות לביהמ"ש העליון להארכת המעצר.
ב. על פי ההלכה החדשה, שנקבעה בבש"פ 5142/99 (סביר נ"ד 262), הארכת מעצר של מורשע בדין, שהיה עצור מעל תשעה חודשים עד להכרעת דינו, ועניינו הוחזר אל הערכאה הדיונית, מסורה רק בידי שופט ביהמ"ש העליון לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. אם הוחזק הנאשם במעצר מאז הגשת כתב האישום ועד הכרעת הדין פחות מתשעה חודשים, יש בידי הערכאה הדיונית סמכות להאריך את מעצרו, לאחר ביטול הכרעת הדין, לתקופה המשלימה את תקופת המעצר הקודמת לכדי תשעה חודשים.
ג. העורר היה נתון במעצר מאז שהוגש נגדו כתב אישום ועד שהוכרע דינו כשבעה חודשים. לפיכך רשאי היה ביהמ"ש המחוזי, לאחר ביטול ההרשעה, להאריך את מעצר העורר למשך כחודשיים. אך ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ברור שעל רקע המצב המשפטי החדש החלטת ביהמ"ש המחוזי כפי שהיא אינה יכולה לעמוד. עדיין נותר לברר מה היא תקופת המאסר שעליה היה ביהמ"ש המחוזי מוסמך להורות. האם תקופה זאת החלה רק ביום בו ניתנה החלטת המעצר הנוכחית של ביהמ"ש המחוזי, כלומר ביום 14.10.99, או שמא, כיוון שהעורר היה כבר עצור,
מאז שהרשעתו בוטלה ועד שניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי, תקופה המשלימה את תשעת החודשים, לא נותרה תקופה כלשהי למעצר העורר שהיה בידי ביהמ"ש המחוזי להורות. התשובה לשאלה זאת אינה פשוטה ויש בה פנים לכאן ולכאן. ניתן להשאיר אותה בצריך עיון שכן בנסיבות המקרה גם אם נניח לטובת העורר שבהתאם למצב המשפטי החדש לא היתה לביהמ"ש המחוזי סמכות להורות על מעצרו, ולו לתקופה קצרה, עדיין יש להימנע מביטול מיידי של החלטת ביהמ"ש.
ד. מצד אחד, המשך המעצר של העורר מותנה כבר היום, או יהיה מותנה בעוד מספר ימים, בהחלטת שופט בימ"ש העליון. מצד שני, אין למצוא דופי בבקשת המדינה מביהמ"ש המחוזי להאריך את המעצר כמו גם בנכונות ביהמ"ש להכריע בבקשה זאת. הבקשה והדיון תאמו את ההלכה. גם בהוראה מפורשת בפסה"ד של ביהמ"ש העליון בענייננו של העורר נקבע כי יהיה עצור עד להחלטת ביהמ"ש המחוזי. בנסיבות אלה, ונוכח מסוכנותו של העורר, אפילו אין היום לביהמ"ש המחוזי סמכות לעצור את העורר, יש להימנע משחרורו המיידי, כדי לאפשר למדינה להגיש בקשת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ. על כן יוארך המעצר בשבועיים כדי שהמדינה תוכל לפנות לביהמ"ש העליון בבקשה להארכת המעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד יורם חכם לעורר, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 25.11.99).
בש"פ 8362/99 - מדינת ישראל נגד עו"ד דרור חוטר-ישי
*סירוב להוציא צו מעצר לצורך חקירה(בקשה לצו מעצר - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הוזמן להתייצב לחקירה במשטרה ביום 24.11.99 בשעה 10 בבוקר ומשלא התייצב לחקירה, הגיעו חוקרי המשטרה למשרדו, ביקשוהו להתלוות אליהם למשטרה לצורך חקירה והוא סירב. כיוון שכך הודיעו לו חוקרי המשטרה כי הוא מעוכב לצורך חקירה וביקשו ממנו, במעמדו כמעוכב, שיתלווה אליהם למשטרה לצורך החקירה והמשיב סירב. בשלב זה הודיעו חוקרי המשטרה למשיב כי הוא עצור אך גם אז סירב להתלוות אליהם למשטרה. חוקרי המשטרה החליטו שלא להשתמש בכח אלא לבקש צו מעצר מבימ"ש. הם פנו לבימ"ש השלום וביהמ"ש החליט כי הבקשה תידון למחרת היום בשעה 30:7 בבוקר. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי המשיב יהיה משוחרר עד הדיון למחרת היום בתנאים של ערבות כספית, מעצר בית ואיסור ליצור קשר כלשהו עם מי מן המעורבים בפרשה בה הוא נחשד. המשטרה סברה כי צרכי החקירה מחייבים מעצר מיידי של המשיב ובשעות אחרי הצהריים ניסתה להגיש ערר לביהמ"ש המחוזי. בביהמ"ש לא היה מי שיקבל את הערר, המשטרה התקשרה עם סגן מזכיר ביהמ"ש שהתייעץ עם השופט התורן והוא הודיע כי אין דחיפות המחייבת דיון על אתר ועל כן יישמע הערר למחרת בבוקר. המשטרה הגישה ערר לביהמ"ש העליון. על יסוד הודעת פרקליטות המדינה בדבר דחיפות העניין הוחלט לשמוע את הערר על אתר והחלטה זו ניתנה בשעה 2 לאחר חצות הלילה. הבקשה לצו מעצר נדחתה.
ב. גם אם יתקבלו כל טענות פרקליטות המדינה ויהיה בהן טעם ויסוד להוצאת צו מעצר נגד המשיב, אין זה מוצדק להוציא צו מעצר באמצע הלילה, כאשר בימ"ש השלום החליט כי הבקשה תידון בפניו בשעת בוקר מוקדמת. אין פירוש הדבר שהערר על החלטת בימ"ש השלום נדחה, שכן הערר מעלה שאלות נכבדות וייתכן שיהיה טעם לדון ולהכריע בהן, על יסוד טיעון נוסף שיוגש ע"י הצדדים. לפיכך הוחלט להשאיר את הערר תלוי ועומד ולהמשיך את הטיפול בערר במועד מאוחר יותר לאור ההתפתחויות אך לא להוציא צו מעצר כבקשת הפרקליטות.
ג. ביהמ"ש הוסיף כי יתכן שיש יסוד לטרוניה שהועלתה ע"י הפרקליטות שלפיה צריך שביהמ"ש יהיה מוכן ונכון לדון על אתר באמצעות שופט תורן בעניינים דחופים, בין עניינים המובאים בפניו ע"י פרקליטות ובין עניינים המובאים בפניו ע"י כל אדם, ולא כך היה במקרה זה. כמו כן, לעניין חקירת המשיב, העקרון הברור קובע כי המשטרה חייבת לנהוג בשוויון עם כל אדם. עקרון זה גם קובע מן הצד השני כי אין אדם רשאי לדרוש שינהגו כלפיו כאילו הוא מיוחס יותר מן האדם הרגיל. במהלך דברים רגיל, כל אדם שמתבקש להתייצב במשטרה כדי למסור עדות או להיחקר, מן הראוי שיעשה כך, בדרך המקובלת ובמקום המקובל, אף ללא שיצא צו המחייב אותו לבוא אל המשטרה. כאשר מוצא צו עיכוב, לפי סעיף 67 לחסד"פ, התכלית והתוצאה היא, בדרך כלל, שניתן יהיה לחקור את המעוכב, אם אין מדובר בחקירה פשוטה וקצרה, במשרדי המשטרה. המעוכב אינו רשאי להכתיב למשטרה את מועד החקירה או את מקום החקירה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' נאוה בן אור למבקשת, עו"ד יהודה טוניק למשיב. 24.11.99).
בש"פ 6379/99 - בלו נעמה נגד מדינת ישראל
*קבלת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על סירוב פסילה. *מנין הימים להגשת ערעור על סירוב פסילה מתחילה מיום שהודע לבעל דין על ההחלטה ואין צורך בהמצאת ההחלטה כפי שנדרש בפס"ד(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על סירוב פסילה - הבקשה נתקבלה).
א. בימ"ש השלום החליט שלא לפסול עצמו מלישב בדין בהליך פלילי נגד המבקשת. ההחלטה ניתנה ביום 6.9.99 ובאותו יום הועברה בפקסימיליה אל משרדו של ב"כ המבקשת. ביום 16.9.99 הוגש ערעור וביום 23.9.99 הוגשה בקשה להארכת מועד. לטענת ב"כ המבקשת, משלוח ההחלטה למשרדו בפקסימיליה אינו בגדר המצאה כדין ואין בו כדי להתחיל את מניין המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור. לטענתו, הנתמכת בתצהיר, כתב הערעור היה מוכן להגשה עוד לפני חלוף המועד, אך לא נשלח לביהמ"ש בשל המתנה לקבל עותק מאושר של ההחלטה. משנקפו הימים ועותק כאמור לא התקבל, הוגשה הבקשה. ב"כ המבקשת טוען כי לא איחר את המועד להגשת הערעור, ולמעשה טרם החל מניין המועדים, כיוון שההחלטה לא הומצאה לו כדין. לחילופין, טוען הוא כי לגופו של עניין יש להאריך את המועד להגשת הערעור, משום שמדובר באיחור קצר של שלשה ימים בלבד, שלא גרם נזק או עיוות דין, והאיחור נבע מטעות בתום לב, ולא מרשלנות, וסיכויי הערעור טובים. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ב. אילו היה מדובר בערעור על פס"ד, הרי בהתאם לסעיף 200 לחוק סדר הדין הפלילי היה המועד לערעור על פסה"ד נמנה החל ממועד המצאתו, ובמקרה כזה לא ניתן היה לראות במשלוח בפקסימיליה משום המצאה, אלא על פי החלטת ביהמ"ש, בהתאם לסעיף 237(ד) לחוק. אולם, בנוגע לערעור בעניין פסלות שופט, אין המחוקק נוקט במבחן מועד המצאת ההחלטה, אלא מיום הודעת ההחלטה לבעלי הדין. נוסח זה שם דגש על ידיעת בעל הדין אודות ההחלטה ובמקרה זה אין צורך בהקראה פורמלית או בהמצאה בדרכים המנויות בחוק, שכן המבחן שנקבע הוא פונקציונאלי: ידיעתו של בעל הדין.
ג. עם זאת ראוי בענייננו להאריך למבקשת את המועד להגשת הערעור. במקרה זה חברו מספר נימוקים: הערעור היה מוכן להגשה במועד ולא הוגש באשר ב"כ המבקשת המתין לקבל החלטה מאושרת של ביהמ"ש; מדובר באיחור של ימים ספורים בלבד; מקור האיחור בטעות בתום לב שאין עמה רשלנות או זלזול בביהמ"ש; במסגרת המועד להגשת הערעור, חל חג ראש השנה, אשר הגביל עוד יותר את התקופה הקצרה ממילא שעמדה לרשותו. אף כי כל אחד מהנימוקים אינו מהווה בדרך כלל עילה להארכת המועד, הרי הצטברותם במקרה זה מצדיקה היענות לבקשה.
(בפני: הרשמת קלמנוביץ. עו"ד דרור ברוטפלד למבקשת. 22.11.99).
בש"פ 8189/99 - מדינת ישראל נגד מאיר אדרי ואח'
*הארכת מעצר שניה מעבר ל - 9 חודשים (חבלה חמורה)(בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם כי הוא וחבריו שישבו ליד שולחן במסעדה באשקלון, יזמו קטטה עם ארבעה סועדים שישבו בשולחן סמוך. במהלך הקטטה הותקפו הסועדים בסכינים, בשברי בקבוק ובאגרופים והקטטה הסתיימה במותו של אחד הסועדים ובפציעתם של אחרים. המשיב הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה בגין דקירה בגבו של אחד הסועדים באמצעות סכין ששלף. בינואר 99 הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים ועררו על החלטה זו נדחה. עם התמשכות ההליכים ביקשה המדינה להאריך את מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים ומעצרו הוארך באוגוסט 99 לתקופה של 90 יום. בפרק הזמן שחלף נסתיימה פרשת התביעה ונשמעו עדויות המשיבים ולאחר מכן נערכו 3 ישיבות הוכחות. המדינה מבקשת הארכת המעצר של המשיב ב-90 ימים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. ב"כ המשיב העלה מספר נימוקים להתנגדותו לבקשה אך חלק מהם כבר נדונו בסיבובים הקודמים ונדחו. אין בחלוף הזמן הרב שבו נתון המשיב במעצר כדי לכרסם בחזקת המסוכנות שלו, הנגזרת ממהות העבירה בה הוא מואשם או כדי לשנות את מאזן השיקולים. המשיב בא למסעדה כשהוא מצויד בסכין ועשה בה שימוש תוך כדי קטטה על דבר של כלום ודקר אדם בגבו. התנהגות כזאת מצביע על מסוכנות. היא מחייבת תגובה תקיפה מצד ביהמ"ש, בעיקר משום שהיא חוזרת על עצמה במקרים רבים ומאיימת להפוך לדפוס של התנהגות. אדם שיוצא את ביתו מצטייד בסכין, מכין עצמו לאפשרות שישתמש בסכין, ודי בכך כדי ללמד על המסוכנות שלו. הוא צריך לדעת מראש שהוא מסכן לא רק אחרים אלא גם את עצמו ואם יתברר, כי עשה שימוש בסכין ופצע אדם אחר, הוא עשוי להיעצר עד תום ההליכים. זה הכלל וצריך נסיבות מיוחדות כדי לצאת מן הכלל. התמשכות המשפט מעבר לראוי, בעיקר אם התביעה נושאת באחריות לכך, היא שיקול חשוב בעד השחרור מן המעצר, אך במקרה זה אין טענה שהתביעה אחראית להתמשכות המשפט.
ג. הסניגור טען כי הראיות לכאורה שעליהן הסתמך ביהמ"ש בהחלטות הקודמות אינן מבוססות והסתמך על כך שעדת הראייה חזרה בה מהודעתה. ברם, חזרה של עדים מעדותם אינה תופעה נדירה וכדי להתמודד עמה נחקק סעיף 10א לפקודת הראיות. המשיב טוען כי התשתית הראייתית נסתרה אך הטענה הנוגעת לשאלה של מהימנות, בירורה מסור בידי ערכאה קמא ולא לביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד דוד פורר למבקשת, עו"ד יעקב גסר למשיב. 1.12.99).
בג"צ 6499/99 - המפד"ל נגד הרב שלמה בן עזרא ואח'
*פסילת בחירתו של רב עיר כאשר הרב היה בעת ניהול הבחירות יועץ שר הדתות וניהל בשמו מו"מ על מינוי הגוף הבוחר(העתירה נתקבלה).
א. למועצה המקומית מבשרת ציון נבחר רב עיר, המשיב, לאחר הליכי בחירה לפי חוק שירותי הדת היהודיים ותקנות בחירות רבני עיר. באסיפה הבוחרת את רב העיר משתתפים שליש נציגי מועצת הרשות המקומית, שליש נציגי המועצה הדתית ושלישי נציגי בתי הכנסת. ועדת הבחירות היא בת חמישה חברים - שניים מהם בוחרת מועצת הרשות המקומית, שניים המועצה הדתית והארבעה בוחרים ביו"ר. ועדת הבחירות היא המנהלת את הבחירות והמפקחת עליהן. המועצה המקומית מבשרת ציון בחרה את שני נציגיה לוועדת הבחירות, כך גם המועצה הדתית, וימים אחדים לאחר מכן בחרו
הארבעה את עו"ד דני עזריאל לתפקיד יו"ר ועדת הבחירות. ועדת הבחירות אמורה לקבוע את בתי הכנסת שנציגיהם ישתתפו באסיפה הבוחרת ואת מספר הנציגים של כל בית כנסת והיא עשתה את המוטל עליה. כעבור זמן כתב השר לענייני דתות סויסה לראש המועצה המקומית ולראש המועצה הדתית כי הואיל והם לא בחרו את חברי האסיפה הבוחרת לבחירת רב עיר במבשרת ציון הוא מינה מטעמו את חברי האסיפה הבוחרת. השר מינה את נציגי הרשות המקומית, את נציגי המועצה הדתית ואת נציגי בתי הכנסת.
ב. מבין נציגי בתי הכנסת בחר השר רק את אחד הנציגים שבחרה ועדת הבחירות ואת יתר חמשת שמות הנציגים שינה. שינוי זה הפתיע את יו"ר ועדת הבחירות והלה פנה לשר. מי שטיפל בשם השר היה הרב בן עזרא שהיה אז עוזרו ויועצו של השר לנושא מינויים של רבני ערים. לאחר דיונים עם הרב בן עזרא הוסכם על פשרה שלפיה יוחלפו שמות שני בתי כנסת שנקבעו ע"י ועדת הבחירות בשני בתי כנסת אחרים שהומלצו ע"י השר ופשרה זו אושרה ע"י ועדת הבחירות. הרב בן עזרא לא יידע את עו"ד עזריאל, לא במפורש ולא ברמז, כי בכוונתו להתמודד על כהונת רב העיר במבשרת ציון. עו"ד עזריאל טעה והוטעה בסברו כי נושא ונותן הוא רק עם נציג השר בעוד שנשא ונתן עם אדם שעמד - הוא עצמו - להתמודד בבחירות לכהונת רב עיר.
ג. אשר לבחירת חברי האסיפה הבוחרת מטעם הרשות המקומית - ביום 25.4.99 הודיע יו"ר ועדת הבחירות למי שכיהן אז כיו"ר המועצה המקומית מר מויאל, כי על מועצת הרשות לבחור תוך עשרה ימים ששה נציגים לאסיפה הבוחרת. הבקשה הועלתה על סדר היום של המועצה בישיבה שהיתה באותו יום ולפי הצעת מר מויאל לא בחרה המועצה המקומית בנציגיה. בעקבות זאת כתב השר סויסה למויאל כי "הואיל ולא נבחרו חברי האסיפה הבוחרת... אני ממנה בהתאם לתקנה 4(ג) לתקנות בחירת רבני עיר את האסיפה הבוחרת..." ולהלן מנה את רשימת שמות נציגי הרשות המקומית. בין אלה מינה את מר מויאל עצמו ולטענת העותרת עוד שלשה ממקורבי מויאל לרבות חברי סיעתו במועצה. לאחר מכן נתכנסה הוועדה הבוחרת והרב בן עזרא נבחר לכהונה רבה של מבשרת ציון ברוב של 10 נגד 8. ההודעה על הבחירות נתפרסמה בילקוט הפרסומים ובהתאם לתקנות החל הרב לכהן כרב עיר. העותרת טוענת נגד הבחירה ועתירתה נתקבלה.
ד. באשר למעורבותו של הרב בן עזרא בבחירת החברים לאסיפה הבוחרת - עובד ציבור אסור לו לפעול בכל דרך שהיא בהיותו במצב בו קיימת אפשרות ממשית לניגוד עניינים, בוודאי כך בניגוד עניינים בין תיפקודו הציבורי לבין עניינו האישי. המבחן לקיום מצב של ניגוד עניינים הינו אובייקטיבי. די בהמצאות נושא התפקיד במצב של חשש ממשי בדבר ניגוד עניינים, ללא צורך שיוכח ניגוד עניינים בפועל. לעיתים מתלבטים בתי המשפט אם מערכת עובדות פלונית באה בגדריו של הכלל האוסר ניגוד עניינים כאמור. לא כן בענייננו שאין כל ספק ספיקה כי הרב בן עזרא היה במצב של ניגוד עניינים מובהק.
ה. גם נושא בחירת נציגי הרשות המקומית לא היה כדין. לפי התקנות, אם לא נבחרו או נתמנו חברי המועצה הבוחרת תוך 15 יום מהיום שהשר הודיע על כך בכתב למי שחייב לבחרם, רשאי השר למנות את בעלי התפקידים. הוראה זו מלמדת כי במקום בו חדלה הרשות במילוי חובתה, יכול השר להתרות בה, ולאחר 15 יום מיום ההתראה אם הרשות עדיין עומדת במחדלה רשאי השר למנות את בעלי התפקידים. בענייננו לא התרה כלל השר ברשות המקומית ומינה את נציגי הרשות המקומית תחתיה בלא התראה מוקדמת.
ו. המשיב טוען כי גם אם נפל פגם במעשה הרי לאחר שהושלם המעשה אין זה ראוי לבטלו מעיקרו. טענה זו יש לדחות. אכן, העותרת השתהתה בהגשת עתירתה ואם כי השיהוי אינו חמור במיוחד הרי בכל זאת שיהוי הוא. ברם, לא הכל היה גלוי וידוע בפני העותרת, היה עליה לאסוף ראיות מכאן ומשם ונסיבות העניין לא הקלו עמה. זאת ועוד, כנגד השיהוי עומדת מעורבותו של המשיב - כבעל שררה - בבחירתו שלו, והוא, המעשה, חמור שבעה מונים מן השיהוי. טענת שיהוי לא די בה כדי להכריע עתירה לחובתו של עותר והשאלה בכל עניין היא אלו הם האינטרסים המתגוששים ביניהם, ומה עוצמה גנוזה בכל אחד מהם. בענייננו, הפגיעה בעקרון שלטון החוק כה חמורה עד שראוי שתכריע את הכף. על כן יש לבטל את בחירתו של הרב בן עזרא.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין, הוסיף הערה קצרה השופט טירקל. עוה"ד יעקב אנוך, גב' סיגל פעיל ונעם קדם לעותרת, עו"ד רנאטו יאראק לרב בן עזרא, עו"ד מרדכי ברקוביץ למועצה המקומית, עו"ד גב' אורית קורינלדי - ירקיס לשר הדתות - גב' סירקיס ייצגה את עניינו של השר אך הביעה את עמדת הפרקליטות שיש לבטל את הבחירה. 29.11.99).
בש"א 4345/99 - עמותת מתן לפיד ואח' נגד בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'
*איחוד תובענות(בקשה לאיחוד תובענות על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי והעברת תיק מתל אביב לירושלים - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשת הינה עמותה שייעודה היה בניית בתים למשתכנים חברי העמותה. המשיב שימש כבנק מלווה לפרוייקט. בתביעת העמותה נתבע הבנק בביהמ"ש המחוזי בירושלים על הפרת תנאי הפקדות כספים בבנק ויחד עם הבנק נתבעו נתבעים נוספים וביניהם מייסדי העמותה ונושאי תפקידים בה. בתביעה אחרת הגיש הבנק תביעה בתל אביב נגד העמותה. העמותה מבקשת כי הדיון בשני התיקים הנ"ל יאוחד ויתברר בירושלים משום שהנושאים המרכזיים הנדונים בתביעת הבנק נובעים כולם מן המסכת העובדתית הנדונה במסגרת תביעת העמותה. הבנק מתנגד לבקשת האיחוד ולטענתו בהסכם ההלוואה בינו לבין העמותה קבועה תניית שיפוט ייחודית שלפיה מקום השיפוט יהיה בתל אביב. כן טוען הבנק כי בתביעת העמותה ישנם צדדים רבים ואיחוד התיקים יסרבל את הדיון. הבקשה נתקבלה.
ב. מטרת תקנה 7 הינה לרכז את המשפטים הנובעים מנושא אחד בבימ"ש אחד, לשם הגברת היעילות והפעילות המתואמת בין בתי המשפט. בענייננו, שתי התביעות נוגעות לפרשייה עובדתית אחת, הגם שאין חפיפה מוחלטת בין התביעות. בנסיבות אלו קיים חשש כי הערכאות השונות יקבלו החלטות שונות במחלוקות המשותפות לשני התיקים. גם שיקולי יעילות הדיון תומכים באיחוד התובענות וזאת על רקע מורכבות המסכת העובדתית העומדת ביסוד התביעות. במקרה כזה שיקולי יעילות תומכים באיחוד התובענות גם אם אין חפיפות מלאות בין התובענות ואיחוד הדיון בתובענות עלול לסבך את הדיון. עוד יצויין כי הטענה בדבר תניית שיפוט ייחודית נוגעת רק לחלק מתביעתו של הבנק, וממילא תמצא מטרת תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי מסוכלת אם לא ניתן יהיה לעשות שימוש בה במקום בו נקבעה תניית שיפוט ייחודית.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אברהם גל ואורן פרסקי למבקשים, עו"ד עודד לב לבנק, עוה"ד דן צימרמן, ישראל שפירא ודוד ליבוביץ למשיבים האחרים. 19.10.99).
בש"פ 8122/99 - מדינת ישראל נגד שמעון מסיכה
*ביטול שחרור בערובה בערעור שקיבל ביהמ"ש המחוזי כאשר ההחלטה ניתנה בלי נוכחות ב"כ התביעה. *חלופת מעצר(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בששה אישומים. הראשון בהם התייחס לאיומים שאיים על עו"ד וחמשת האישומים האחרים מתייחסים לעבירות שביצע כלפי אשתו שבמשך הזמן התגרשה ממנו. לפי האישומים איים המשיב על אשתו, בין היתר, ברצח, ותקף אותה בנסיבות מחמירות פעמים אחדות. בימ"ש השלום התבקש לעצור את המשיב עד תום ההליכים ונענה לבקשה. הוא קבע כי העבירות המיוחסות למשיב מולידות עילת מעצר מכח החוק ואף חזקת מסוכנות שעל המשיב להפריכה. למשיב הרשעות קודמות בעבירות שונות וביניהן בעבירות אלימות ואף בעבירה של אונס. ביהמ"ש התייחס גם לאפשרות של חלופת מעצר בבית אחיו של המשיב ודחה את האפשרות, שכן האח הבהיר שבמשך שעות היום הוא עובד מחוץ לבית ואז אין מי שיפקח על המשיב. המשיב הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי ובפרוטוקול ביהמ"ש מיום 14.11.99 נאמר "עו"ד סודרי (הסניגור): מאחר ואין הופעה מטעם המשיבה אני מבקש לשחרר את מרשי. הערר הוגש ביום 4.11.99 והעתק נמסר למשיבה ביום ..7.11.99. הדיון נקבע... לשעה 30:8. השעה כעת ..40:9. אני מבקש לקבל את הערר ולשחרר את העורר...". על יסוד דיון זה נתן ביהמ"ש החלטה לאמור "מאחר והוכח בפני כי מדור תביעות פלילי... הוזמנה כדין לישיבה היום וזאת בתאריך ..7.11.99. אני מחליט לקיים את הדיון בהיעדרה... לשחרר את העורר למעצר בית מלא... לבית אחיו... אני משחרר את העורר בתנאים מגבילים...". ההחלטה נכנסה לתוקף מיד והמשיב שוחרר מן המעצר. המדינה הגישה למחרת היום ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי והבהירה כי ב"כ המדינה לא התייצב לדיון בביהמ"ש המחוזי מחמת טעות מינהלית במזכירות. הערר נתקבל.
ב. סעיף 57(א) לחסד"פ קובע כי: "מותר לדון בבקשת העצור שלא בפני תובע אם ניתנה לתובע הודעה על הדיון 24 שעות מראש". מותר היה לביהמ"ש המחוזי לדון בהיעדר התובע אך הוא לא היה חייב לעשות זאת. על ביהמ"ש לאזן בין הצורך להגן על החירות של הנאשם לבין הצורך להגן על שלום הציבור מפני מסוכנות הנאשם. על ביהמ"ש לתת את הדעת למהות ולחומרה של העבירה המיוחסת לנאשם ולמסוכנות שלו. בענייננו החליט בימ"ש השלום לעצור את המשיב בשל מסוכנות "בולטת וברורה". מסוכנות זו בולטת מכתב האישום ומתחזקת ע"י העבר הפלילי של המשיב. הוא נדון פעמים אחדות למאסר ובהקשר למקרה שלפנינו נעצר בעקבות איומים ותקיפה של אשתו, שוחרר בתנאים מגבילים וחזר לסורו. על רקע זה מן הראוי היה שביהמ"ש ינהג בזהירות יתירה לפני שהוא מבטל את החלטת המעצר בלי לשמוע את עמדת המדינה. כך שנפל פגם בהחלטה לשחרר את המשיב מן המעצר על אתר.
ג. גם בנוגע לחלופת המעצר נפל פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. אכן, ביהמ"ש חייב לשקול אפשרות של חלופת מעצר, אך אין הוא אמור להסתפק בחלופת מעצר אלא אם "ניתן להשיג את מטרת המעצר" בדרך של חלופה. הסניגור העלה בביהמ"ש המחוזי אותה הצעה של חלופת מעצר שכבר העלה בבימ"ש השלום, היינו בבית אחיו של המשיב, ובימ"ש השלום כבר נתן דעתו לחלופה המוצעת וקבע שאין בה די שכן במשך שעות היום האח עובד מחוץ לבית ואין מי שיפקח על הנאשם. אכן אין בכך כדי למנוע מביהמ"ש המחוזי להסתפק באותה חלופה, אך מן הראוי שיקדים ויברר אם יש בחלופה זאת כדי להשיג את מטרת המעצר. על כן יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את התיק לאותו בימ"ש שידון מחדש בערר.
ד. אשר לשאלה אם לעצור את המשיב מחדש כדי שיהיה עצור עד שביהמ"ש המחוזי יחליט בערר - מצד אחד, עצם העובדה שהמשיב שוחרר מן המעצר היא שיקול נגד החזרתו
למעצר, במיוחד, משום שניתן להניח שביהמ"ש המחוזי יקבל החלטה בערר תוך זמן קצר. אולם, מן הצד השני, המסוכנות של המשיב והבעייתיות הנובעת מחלופת המעצר שנבחרה תומכות בהחזרת המשיב למעצר. התלבטות זו הוכרעה כאשר התברר במהלך הדיון שהמשיב אינו מקיים את תנאי השחרור שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ולפי החלטת ביהמ"ש המחוזי יבוטל השחרור אם המשיב יפר את התנאי.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' בת אור כהנוביץ למבקשת, עו"ד יעקב סודרי למשיב. 22.11.99).
ע.פ. 2189/98 - בוריס יזרייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של חבלה חמורה. *דחיית טענה של הגנה עצמית וצורך חומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער רכש אקדח ללא רשיון ובאחד הערבים סמוך לשעה 10 בערב הגיע מביתו שבבאר שבע אל אזור בתי הקפה בעיר ובכליו האקדח. באותו מקום היו אנשים נוספים וביניהם המתלוננים אברמוב ובקשייב. המערער ירה באופן מכוון לעבר השניים, ופצע אותם קשה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות בנשק ובשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - טענה הסניגורית כי למערער עומדות ההגנות של הגנה עצמית וסייג של צורך. טענה זו יש לדחות. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסתו של המערער כי במסגרת סכסוך בין עבריינים, בעקבות הרשעתם בעבר בעבירות של שוד והריגה, סבר כי השניים באו בשליחותם של עבריינים אחרים כדי לפגוע בו. ביהמ"ש קבע כי טיעון זה אינו מהימן ונסיבות המקרה מצביעות שאין הגירסה נכונה. מסקנות ביהמ"ש המחוזי מושתתות על ממצאים עובדתיים שקבע ואין מקום להתערב בהם. עוד טענה הסניגורית כי לא הוכחה הכוונה המיוחדת הנדרשת לפי סעיף 329 לחוק העונשין. גם טענה זו יש לדחות. הכוונה מוכחת הן מנסיבות העניין - הירי שהיה מכוון לעבר הנפגעים ופגע בהם באזורים בהם מצויים אברים חיוניים - והן לאור החזקה שאדם מתכוון לתוצאה טבעית של מעשיו שלא נסתרה, ולא היה בראיות המערער לעורר ספק סביר בקשר לכך.
ג. באשר לעונש - היריות שירה המערער במתלוננים גרמו להם לחבלות חמורות וכפסע היה בין פציעתם לבין גרימת מותם של המתלוננים. למערער גם עבר עשיר של עבירות ובעבר נדון לתקופה של 15 שנים. העבירות שבגינן הורשע עכשיו נעברו כשנה אחרי ששוחרר ברשיון מן המאסר. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' אסתר בר ציון למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 1.12.99).
רע"א 6164/99 - סודה קלאב בע"מ ואח' נגד אסנת רמות
*ביטול אישור להגשת תביעה ייצוגית שעניינה טענה של הטעיית לקוחות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת היא יצרנית של מכשירים ביתיים להכנת מי סודה והמבקשת 3 עוסקת ביבוא ובמילוי של מיכלי גז רב פעמיים. המבקשת 2 משווקת את המיכלים לצרכנים. המשיבה הציגה עצמה בתביעתה כצרכנית שרכשה מכשירי סודה קלאב עם מיכלים תואמים. תמורת כל מיכל נדרשה לשלם "פיקדון". בכיתוב המופיע על גבי המיכל נאמר כי הוא רכושה של המוכרת ושהוא אך מושאל ללקוח לצורך השימוש בו. בתביעתה טענה המשיבה כי בהצגת תנאי הפיקדון שבמסגרתה נמסרים המיכלים לשימוש הלקוחות, יש משום הטעיית הצרכנים וכן משום קיפוחם. ההטעייה מתבטאת בתיאור העיסקה כעיסקת שאילה, אף
שלפי מהותה הריהי עיסקת מכר. בטענה זו סמכה המשיבה, בעיקר, על פסקי הדין של ביהמ"ש העליון בהתדיינות שבין המבקשות לבין חברות האחרות למילוי מיכלי סודה ובאותם פסקי דין נקבע כי חרף באמור בכיתוב שעל גבי המיכלים ובתעודות הפיקדון, העיסקה בה נמסר מיכל גז לידי הלקוח אינה עיסקת שאילה אלא עיסקת מכר. אשר לקיפוח הלקוחות - טענה המשיבה, כי "תנאי הפיקדון" כשלעצמם הם בלתי סבירים ובלתי הוגנים ובכך קיפוח הצרכנים. ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה קצרה, בגידרה לא נדרש כלל לשאלות ולשיקולים, שעל פי הדין החרות ועל פי ההלכה הפסוקה, חייב היה לדון בהם - והחליט לאשר את הגשת התביעה כתביעה ייצוגית על יסוד עילת ההטעייה שנטענה בכתב התביעה בעוד שלשאלה אם ראוי לאשר את ההגשה גם על יסוד העילה הנטענת בדבר קיפוח הלקוחות לא התייחס כלל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ההכרעות של ביהמ"ש העליון בתובענות שבין המבקשות לבין המתחרות שלהן לא הקימו יסוד להנחה שמדובר בהטעיית הלקוחות. ההכרעות האמורות לא נתבססו על שאלת זכותן העקרונית של המבקשות לעצב את מהות עיסקאותיה עם לקוחותיה כרצונה, אלא על ניתוח נסיבות ההתקשרות בין המבקשות לבין הצרכן כפי שהתקיימו עד אז. בפסקי הדין לא הוטל ספק בזכותה של סודהפופ לשוב ולהתנות, גם מכאן ואילך, כי המיכלים נמסרים על ידה ללקוחותיה בהשאלה, וכלל לא ניתן להסיק מהם כי אם תעשה כן יהיה בכך משום הטעיית ציבור הצרכנים. על כל פנים, שאלה אחרונה זו עמדה לדיון בביהמ"ש העליון לאחר שניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובהתדיינות החדשה נקבע במפורש ע"י ביהמ"ש העליון שגם לאחר פסקי הדין בהתדיינויות הקודמות, הפרסומים של המבקשות אין בהם משום הטעייה של ציבור הצרכנים. די בפסק דין כדי להוביל לקבלת הערעור ולהביא לביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי לאשר את הגשת התביעה של המשיבה ככל שהתבססה עילת ההטעייה.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד ה. קוברסקי ות. רוזנר למבקשות, עוה"ד ג. בר זוהר וי. אלון למשיבה. 20.12.99).
ע.פ. 6432+6468/99 - מופיד ומונדר איברהים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה. *קבלת ערעור על קולת העונש(מחוזי י-ם ת.פ. 306/98 - ערעור וערעור נגדי - ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. המערערים הורשעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וביהמ"ש גזר להם שנה מאסר בפועל בניכוי חמישה חודשים "כנגד התקופה של מעצר הבית החלקי שבו היו נתונים" וכן נדונו למאסר על תנאי. על פי קביעת ביהמ"ש הגיע רכב ובו המערערים ועוד שניים אחרים לחצר ביתו של המתלונן. המערער מונדר ירד מן הרכב ואלה בידו ותקף את המתלונן במכות. למונדר הצטרף מופיד ואדם שלישי כאשר כל אחד מהשניים מחזיק סכין בידו. מופיד חתך את המתלונן בצווארו. הסניגור טוען כי ההרשעה מיוסדת על תשתית רעועה והוא מערער על ההרשעה. מנגד מערערת המדינה על קולת העונש. ערעורם של המערערים נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה - הרשעת המערערים בדין יסודה מאחר וביהמ"ש קבע את הממצאים על יסוד ראיות ברורות שהובאו בפניו. באשר לטענה כי אין לחייב את מונדר במעשה של מופדי שחתך את המתלונן בסכין - השניים תקפו את המתלונן בצוותא חדא זה באלה וזה בסכין, ובהיעדר ראיה לסתור, חזקה כי עשו את שעשו בכוונת מכוון ובהידברות מראש.
ג. אשר לעונש - המערערים חשדו במתלונן כי שרף את רכבו של מונדר ועל כן החליטו ללמד אותו לקח. העונש שהוטל על המערערים אינו עונש כלל. לחתוך אדם בסכין בצווארו ולהישלח לבית האסורים לתקופה של שבעה חודשים, אינו עונש כלל. ביהמ"ש הסביר את קולת העונש בכך כי נערכה "סולחה" בין המעורבים, הוסכם על תשלום פיצויים למתלונן והמתלונן ויתר על כל תביעה. השאלה היא עד כמה יש בכוחה של "סולחה" להקל עם נאשם בדינו, אך גם אם יש ב"סולחה" כדי לשמש יסוד מקל בדין, הרי כאן נתן ביהמ"ש משקל יתר לסולחה שנעשתה.
ד. עוד קבע ביהמ"ש כי המערערים שהו ב"מעצר בית" חלקי 10 חודשים וראוי להביא "מעצר בית" זה במניין עונש המאסר וביהמ"ש אף קבע נוסחה שלפיה שני ימי "מעצר בית" שקולים כנגד יום מאסר. מטעם זה הפחית 5 חודשי מאסר כנגד 10 חודשים של "מעצר בית". גם אם אמרנו כי ניתן להביא "מעצר בית" במניין עונש המוטל על נאשם - ולא אמרנו כן - ודאי אין להסכים לנוסחה מתימטית כלשהי להשוואת "מעצר בית" למאסר. לא הרי "מעצר בית" כהרי "מעצר בית" וממילא אין להחיל על ההמרה נוסחה מתימטית מדוייקת. בענייננו היו המערערים זכאים לצאת לעבודה, ובנצלם זכות זו שהו במרבית שעות היממה מחוץ לביתם ובמקומות שונים ברחבי הארץ. בנסיבות אלה לא היה ראוי להמיר שני ימים של "מעצר בית" ליום מאסר. אילו היה מדובר כאן בערכאה ראשונה היה מקום להחמיר מאוד בעונשים של המערערים. אולם, כיוון שאין ממצים את הדין בערעור, יוטל על המערערים עונש של מאסר לשנתיים בפועל. מאסר על תנאי של שנה ישאר בעינו.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אריה תוסיה כהן למערערים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 16.11.99).
ע.פ. 4454+4961/98 - מוחמד עבאס ומופיד הוואש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד. *קבלת ערעור על קולת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 1062/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. שני המערערים הורשעו בעבירת שוד שבוצעה יחד עם אדם שלישי בשם בסאני. בסאני הודה באשמתו, הורשע ונדון בנפרד. בסאני נקרא להעיד מטעם התביעה נגד שני המערערים ובהיותו על דוכן העדים חזר בו מן הגירסה שמסר במשטרה כי השניים היו שותפיו במעשה השוד. הודעתו במשטרה הוגשה כראייה על פי סעיף 10א לפקודת הראיות. הראיות הבסיסיות שעל פיהן קבע ביהמ"ש כי שני המערערים השתתפו בשוד הן הודעתו במשטרה של בסאני והודעתה של הייאם הוואש - אשתו של המערער 2 - (להלן: הייאם), ושורה של גורמים המספקים "דבר לחיזוק" להודעתו של בסאני. ביהמ"ש גזר למערערים 6 שנים וחצי מאסר שמתוכן 3 שנים וחצי מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור של המערערים על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. אשר להרשעה - ביהמ"ש פירט בהרחבה את הנימוקים להעדפת תוכן הודעותיהם של בסאני ושל הייאם במשטרה על פני העדות שמסרו בפני ביהמ"ש ואין להתערב בכך. דבר הזיהוי של השניים נתמך במידה מספקת בעדויות אחרות. גם הטענה נגד כשרותה של הייאם, אשתו של אחד הנאשמים, להעיד מטעם התביעה אין לקבלה. לשונו של סעיף 5(א) לפקודת הראיות - הקובע סייגים לכלל הפסלות הקבוע בסעיף 3 לפקודת הראיות - אינה מגבילה את תחולתו לעדות ישירה בדבר נקיטה באלימות אלא קובעת בצורה כללית כי הסייג הקבוע בסעיף 3 לא יחול ב"משפט פלילי" בשל "חבלת גוף או אלימות". כתב האישום ייחס למערערים עבירת שוד, לאמור, כי מדובר "במשפט פלילי בשל אלימות"
ועל כן לא חל הסייג שבסעיף 3 ודינה של האשה בהקשר זה כדין כל עד אחר.
ג. אשר לעונש - בסאני נדון בעקבות הודאתו ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לאחר שביקש להודות ולצרף תיקים נוספים שעניינם 7 פריצות לבתים והחזקת רכוש גנוב. טענת התביעה היא כי העונש שנגזר על המערערים מופרז לקולא ומן הדין לגזור להם עונש שלא יפול בחומרתו מן העונש שנגזר לבסאני למרות שהלה הודה והורשע בעבירות נוספות. צודקת המדינה כי העונש שהושת כאן קל מדי. מדובר במעשה חמור של שוד אלים בחבורה של מתדלק בודד בתחנת דלק בשעות לילה ולכל אחד מן המערערים הרשעות קודמות מכבידות. אמנם העונש שנגזר על בסאני כולל גם עבירות נוספות, אך לעומת זאת חלקו בשוד היה קטן יותר מחלקם של המערערים. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין יועמד העונש של המערערים על 5 שנים מאסר בפועל ויתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אנגלרד. עו"ד אורי זטרמן למערערים, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 24.3.99).
ע.פ. 4724/99 - חיים נגר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים. *חומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער נהג במשאית עם נגררת בכביש הערבה. סמוך לצומת תמנע עקף מספר כלי רכב, פגע בשתי מכוניות וכתוצאה מן התאונה נהרגו שלשה בני משפחה אחת. בתחילת שמיעת הראיות נמלט המערער לחו"ל לכמה שנים ומשפטו התחדש רק לאחר שהוסגר לישראל. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל וכן פסל אותו מנהיגה לתקופה של 17 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. המערער נהג ברכב כבד באורך של 18 מטר, לפני התאונה היתה לו דליפה במערכת הבלימה ולפי יעוץ שקיבל סתם את הדליפה ע"י חתיכת עץ ונאמר למערער שהוא יכול לנהוג ברכבו אך עליו לנסוע במהירות איטית. העובדה שיעוץ שניתן למערער היה יעוץ בלתי ראוי אינה מסירה מעל כתפי המערער את האחריות לנהיגתו. הטענה המרכזית של הסניגור היתה שלא הוכחו יסודותיה של עבירת ההריגה. לעניין זה קבע השופט כי העובדה שהמערער היה מודע לפגמים של מערכת הבלימה, שלא שמר על מרחק מתאים בין משאיתו והרכבים שלפניו, שנסע במהירות מופרזת תוך עקיפת שורת מכוניות שלפניו וכיוצא באלה נסיבות, מלמדת כי המערער נהג מתוך פזיזות, תוך צפייה כי התנהגותו עשויה לסכן את חייו של הזולת והאדישות לאפשרות שאנשים אחרים יפגעו ומכאן כי נתמלאו יסודות עבירת ההריגה. אין עילה להתערב בממצא שהמערער היה מודע לסכנה של אפשרות הפגיעה באנשים אחרים והתעלם מכך תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה.
ג. העונש שהוטל על המערער אינו עונש קל, אך אין הוא חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מהסוג הנדון. השופט לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער ואף בהתחשב בשיקולים לקולא היה מקום להחמיר בענשו של המערער עקב נסיבות המעשה וגם נוכח התוצאה הקטלנית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש, זועבי. עו"ד אורון אילון למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 18.11.99).
בש"פ 7886/99 - ציון לחיאני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של נסיון לשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 403 לחוק העונשין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת יסודות עבירת הנסיון הספציפית הקבועה בסעיף 403 לחוק העונשין והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי אפילו אם ייקבע שאין בראיות כדי להוכיח קיומה של תקיפה למטרת שוד, הרי שהראיות מלמדות כי מתקיימת עבירה של נסיון שוד לפי סעיף 402 בצירוף עם סעיף 25 לחוק העונשין המתקיימת בצידה של עבירת הנסיון הספציפית. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי עבירת הנסיון הספציפית לשוד הקבועה בסעיף 403, שוללת את האפשרות להשתמש בדין הנסיון הכללי הקבוע בסעיף 25 בשילוב עם עבירת השוד שבסעיף 402. עוד טען הסניגור כי לעניין עבירת הנסיון לפי סעיף 403, בה הואשם העורר, לא מתקיים יסוד ה"תקיפה". טענות אלה דינן להידחות. קיומה של עבירת נסיון ספציפית אין מטרתה לשלול את האפשרות להשתמש בדין הנסיון הכללי, אלא שהיא באה לשנות מן הענישה של הנסיון הכללי בהתקיים הנסיבות הקבועות בה. באשר לטענה שאין ראיות לכאורה מספיקות - ביהמ"ש בחן את הראיות שבאו בפניו וקבע כי קיימות ראיות. משכך קמה עילת מעצר ובהתחשב בעברו הפלילי המכביד של העורר אין להתערב בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד מיכאל גבאי וליאור רונן לעורר, עו"ד גב' ענבר פלש למשיבה. 24.11.99).
רע"פ 7820/99 - יהודה ג'אן נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
ביוני 94 בשעות הבוקר נהג המבקש במשאית בדרך ההגנה בחיפה. הכביש הוא דו מסלולי. בכל מסלול שני נתיבי נסיעה. במרכז הכביש מצוי אי תנועה בנוי המחבר בין שני מעברי חצייה בשני הנתיבים. המבקש התקרב למעבר החצייה וראה מרחוק את המנוחה, נערה בת 17, ושניים נוספים שהיו עמה, כשהם עומדים לחצות את מעבר החצייה הראשון עד לאי התנועה. חברתה של המנוחה חצתה גם את מעבר החצייה השני במסלול נסיעתו של המבקש והמנוחה החלה אף היא לחצות את מעבר החצייה ועשתה זאת בריצה. המנוחה נפגעה ממשאיתו של המבקש לאחר שחצתה כ-8 מטר משפת אי התנועה. המבקש נתן הסברים שונים על שום מה לא בלם את רכבו עד כדי עצירה. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, אי האטה לפני מעבר חצייה ונהיגה במהירות בלתי סבירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כבר נפסק כי בהתקרב נוהג רכב למעבר חצייה עליו ליתן דעתו לכך אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר חצייה, ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. על הנהג לצפות שהולך הרגל ינסה לחצות את הכביש ולא יהיה ער לרכב המתקרב ואולי יטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב. טענות המבקש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי על מנת להשיג על מסקנותיהן של הערכאות שלמטה כי כשהבחין המבקש בנערה הראשונה החוצה את הכביש היה עליו לתת דעתו על האפשרות שגם המנוחה תנסה לעשות כך ולו מתוך רשלנות והיה עליו לעשות כל שיכול היה על מנת למנוע את התאונה. גם הטענה שלא הוכח קשר סיבתי בין רשלנותו של המבקש והתוצאה הקטלנית אינה מצדיקה, בנסיבות העניין, בדיקה חוזרת של טענות המבקש בערכאה השלישית.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אילון אורון למבקש. 28.11.99).