ע.פ. 8356/99 - ואחיד תאיה נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטה על דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר על יסוד הבקשה והתגובה בכתב בלי לקיים דיון במעמד הצדדים(הערר נתקבל).
א. העורר הורשע ע"י בימ"ש השלום בעבירה של תקיפת חסר ישע ובגזר הדין ציין כי לעורר "גליון הרשעות נכבד" הכולל עבירות של אלימות, תקיפה, גניבה, חבלה במזיד ועוד. ביהמ"ש הטיל על העורר מאסר בפועל של 10 חודשים ומאסר על תנאי של שנה וכן הפעיל מאסרים על תנאי שונים כך שהמאסר בפועל עומד על תקופה של 18 חודשים. העורר החל לרצות את ענשו ביום 7.11.99. העורר הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובמקביל ביקש גם עיכוב הביצוע של עונש המאסר. ביהמ"ש המחוזי ביקש וקיבל בכתב את תגובת הפרקליטות. על יסוד הבקשה והתגובה בכתב, ובלי לקיים דיון במעמד הצדדים, החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה. העורר טוען כי ביהמ"ש המחוזי טעה כשהחליט בבקשתו לעיכוב ביצוע בלי לקיים דיון במעמד הצדדים. טענה נוספת היא שביהמ"ש גם טעה לגוף העניין ומן הראוי לעכב את ביצוע העונש. הערר נתקבל בהסכמת הפרקליטות והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש.
ב. סעיף 126 לחסד"פ קובע כי "באין הוראה בחוק זה לא ידון אדם בפלילים אלא בפניו". מן הראוי להקפיד שלא לדון אדם בפלילים שלא בפניו ועל כן יש לקבל את הערר ולבטל את ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי. הסניגור ביקש כי ביהמ"ש העליון יעכב מצידו את הביצוע. אכן, אין מניעה משפטית שכך ייעשה, אך גם אין הכרח שכך ייעשה. העורר נושא עמו עבר פלילי של ממש ועל כן מן הדין להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שהוא יחליט בבקשה לעיכוב הביצוע.
(בפני: השופט זמיר. עוה"ד יוספי הרצל ויוסי ציטיאט לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 30.11.99).
רע"פ 4015/98 - אלימלך אליהו נגד מדינת ישראל
*סמכות בימ"ש לתת צו מבחן ללא הרשעה כאשר תלוי ועומד נגד הנאשם מאסר על תנאי שהוחלט לדחות את הפעלתו. * סמכות בימ"ש שלא להפעיל מאסר על תנאי והפעלת שיקול דעתו. * חומרת העונש בתקיפת אשה ע"י בעלה(מחוזי חיפה - ע.פ. 532/98 - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בבימ"ש השלום בחיפה בתקיפת אשתו. הוא הודה באשמתו וביקש להודות ולצרף לעניין גזר הדין עבירות נוספות של תקיפה ואיומים כלפי אשתו. בקשתו נענתה והוא הורשע בכל העבירות שבהן הודה: שמונה עבירות תקיפה וחמש עבירות של איומים. במסגרת הטיעון לעונש נתבקש ביהמ"ש, על רקע האמור בתסקירים והמלצות שירות המבחן להימנע מהרשעת המערער וביהמ"ש נעתר לבקשה, ביטל את ההרשעה, העמיד את המערער במבחן וחייבו ב-300 שעות עבודה לתועלת הציבור. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על השינוי שחל בהתייחסותו של המערער לאשתו והצפי לעתיד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וגזר למערער עונש של שנה מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 10 חודשים כשהמחצית מצטברת. ביהמ"ש המחוזי נימק את עמדתו בשניים אלה: בכך שבימ"ש השלום שגה כאשר פעל על פי הוראות סעיף 1(2) לפקודת המבחן, על אף שכנגד המערער היה תלוי ועומד עונש מאסר מותנה בר הפעלה; בכך שהצעד שנקט בו ביהמ"ש הינו "קיצוני מדי", ויש עמו "מסר שלילי" למי שמבצע מעשים דוגמת המערער. הערעור נדחה.
ב. השופט קדמי: המחלוקת בין בעלי הדין מתמקדת בראש ובראשונה במשמעות הוראות סעיף 1(2) לפקודת המבחן, היינו אם רשאי היה ביהמ"ש שלא להרשיע את המערער. סעיף זה אומר "הואשם אדם בעבירה וראה ביהמ"ש שהאישום הוכח אלא שבהתחשב בנסיבות העניין... ראוי לפי דעתו לשחרר את העבריין... רשאי ביהמ"ש לעשות אחת מאלה: (1)... (2) ליתן צו מבחן בלי להרשיעו, אם אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי
שביהמ"ש רשאי לצוות על ביצועו...". די איפוא בקיומו של עונש מותנה "בר הפעלה" עקב ההרשעה בעבירה נושא האישום כדי לשלול את האפשרות של הטלת מבחן ללא הרשעה. עם זאת, עונש מותנה כאמור יחדל להיות "בר הפעלה" אם ביהמ"ש יחליט על הארכת תקופת התנאי כאמור בסעיף 56 לחוק העונשין. השאלה היא אם על פי הדין היה בימ"ש השלום "מוסמך" להאריך את תקופת התנאי ואם כן - האם הנסיבות "מצדיקות" הארכה כאמור. בנסיבות העניין לא היה ביהמ"ש "רשאי" להאריך את תקופת התנאי וזאת הן משום שלא היה מוסמך לעשות כן והן משום שלא היה זה ראוי לעשות כן.
ג. התנאי הוטל על המערער בעקבות הרשעתו בתקיפת אשתו והוא הופר בארבעה מעשי תקיפה מאוחרים שביצע המערער כלפי אשתו. בנסיבות העניין אין העובדה שקרבן התקיפה בכל אחד מן המקרים היתה אשתו של המערער, כדי להפוך את ארבעת מעשי התקיפה ל"חוליות" של מסכת אחת באופן שארבעת המקרים הופכים ל"מקרה אחד". כידוע, סמכות ההארכה הקבועה בסעיף 56(ב) מוגבלת ל"הרשעה ראשונה" לאמור להרשעה בעבירת תנאי אחד בלבד וכאן הוא הורשע במספר עבירות תנאי.
ד. גם אילו היה ביהמ"ש "מוסמך" להורות על הארכת התנאי, הרי לא היה זה מן הראוי לעשות כן. עונש המאסר על תנאי הוטל על המערער כאמצעי מרתיע, שיהא בכוחו לרסן אותו ולמנוע ממנו מלתקוף את אשתו. פתיחת פתח ל"סלחנות" שתבוא לידי ביטוי בהארכת תקופת התנאי תוך השלמה עם הפרתו בארבע הזדמנויות נפרדות - עושה פלסתר את הטלת המאסר על תנאי.
ה. השופט אנגלרד: צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו כי במקרה ונגד הנאשם תלוי ועומד מאסר על תנאי בשל הרשעה קודמת, אין לביהמ"ש סמכות ליתן צו מבחן ללא הרשעה. הכוונה בביטוי "רשאי" בהקשר זה היא בסמכותו העקרונית של ביהמ"ש לצוות על ביצועו של מאסר על תנאי ואין הכוונה להחלטתו של ביהמ"ש לבצעו בפועל. אין לקבל לענין זה את פירושו של השופט קדמי.
(בפני השופטים: קדמי, אנגלרד, אריאל. עו"ד כמאל זאכי למערער, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 1.12.98).
ע.פ. 3153+3398/97 - חאלד שיבלי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (תקיפת אשה ע"י בעלה) (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער הלם באשתו באכזריות רבה בכל חלקי גופה, במוט ברזל, במשך למעלה מרבע שעה, עד שהתמוטטה כשהיא חבולה בצורה קשה. היא פונתה לבית חולים ונותחה. תקיפת האשה התרחשה על רקע מערכת יחסים רעועה בין השניים, שנמשכה שנים ארוכות והיתה מלווה בגילויי אלימות. לטענת המערער נעוצים הסכסוכים בינו לבין אשתו בהתנהגות מתנשאת ומשפילה מצידה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער מערער על ההרשעה ועל חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. הסניגור טוען נגד הרשעת המערער בעבירה החמורה הקבועה בסעיף 329(1) לחוק העונשין כאשר לשיטתו אין בעובדות המפורטות בכתב האישום, בהן הודה המערער, כדי להוכיח את היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת" הקבוע בהגדרת העבירה לפי הסעיף האמור. בקשתו היא להמיר את ההרשעה לעבירה קלה יותר לפי סעיף 334 לחוק. אין
לקבל את טענת המערער. אכן, הגדרת העבירה בסעיף 329(1) מחייבת הוכחת "כוונה מיוחדת" לגרום חבלה חמורה, אך במקרה דנן מתחייבת "כוונה מיוחדת" מכך שהמערער חבט באשתו במשך רבע שעה במוט ברזל והפסיק להכותה רק לאחר שהתמוטטה.
ג. אשר לעונש - מעשהו של המערער הינו גילוי חמור של העבירה שבה הורשע והגיעה עת להבהיר כי גילויי אלימות חמורה בנסיבות של מריבות בין בני זוג ראוייה לענישה מחמירה מרתיעה. אין לומר שהעונש שנגזר על המערער חמור במידה המצדיקה הקלתו. יחד עם זאת לא יוחמר העונש מעבר לזה שנגזר, בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. עו"ד רפי מסאלחה למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 14.9.98).
ע.פ. 6759/97 - איסמעיל זכור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. שניים מבני כפרו של המערער העידו כי ביום המקרה, בו נעצר המערער בעבירת סמים, בהיותם בחנות שבאזור התעשייה בעכו, ראו את המערער שהגיע למקום במכונית מסוג מרצדס, כשהוא מטמין "דבר מה" מתחת לשיח, במרחק של 66 מטר מחנותם. לאחר שהמערער עזב את המקום, ניגשו השניים אל השיח ומשמצאו שם מאזניים אלקטרוניות הזעיקו את המשטרה. שוטרים שבאו למקום מצאו חבילת סם במשקל של 48 גרם והציבו מארב. מאוחר יותר הגיע המערער במכונית למקום ולאחר שחזר בסיבוב פרסה לעבר השיח נעצר. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדות שני העדים, דחה את הסברו של המערער לבואו למקום בו הוסתר הסם וכן את האליבי שנתן והרשיעו בעבירה של החזקת סמים ומאזניים אלקטרוניים. הוא נדון בשל כך ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 30 חודשים ש-10 חודשים יהיו מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - טענתו המרכזית של הסניגור היא כי לא ניתן לסמוך על זיהויו של המערער כמטמין הסם שכן לא ניתן, מבחינה אובייקטיבית, לזהות תווי פנים ממרחק של 66 מטר ואילו זיהוי על פי צללית, גם של אדם המוכר היטב, אינו וודאי. במהלך הדיון ביקשה ההגנה מביהמ"ש המחוזי לערוך ביקור במקום האירוע כדי לבחון את היכולת לסמוך על הזיהוי אך התביעה התנגדה לכך וביהמ"ש דחה את הבקשה. הסניגור לא הגיש חוות דעת של מומחה לביסוס הטענה בדבר אי יכולת מוחלטת לזהות אדם כאמור. טענתו היא כי לא עשה כן משום שעניין זה מצוי בידיעתו של כל אדם משכיל ממוצע ואינו עניין למומחה. עמדה זו אין לקבל. קריאת תגר על יכולתו של עד להבחין בתווים מאפיינים של צללית אדם כנטען, מצריכה חוות דעת מומחה. אין זה מרחק כזה שבגללו בלבד ישלול האדם הסביר הממוצע, על פי הידע האישי, עדות בדבר זיהויו של מכר ומודע על פי צלליתו. לכך יש להוסיף כי הזיהוי מתחזק בכך שדווקא המערער היה זה שהופיע בכביש הריק שבאזור התעשייה ביום שבת ולאחר שחלף על פני מיקומו של הסם חזר בסיבוב פרסה לעבר השיח ונעצר למעשה בדרך אליו. קשה לקבל שהיתה זו מקריות. גם כבישת טענת האליבי של המערער ודחייתה מוסיפה משקל למבצע זיהוי. אשר לעונש - בהתחשב בעברו העשיר והמכביד של המערער אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט קדמי, הוסיף השופט אריאל. עו"ד משה מלמד למערער, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 1.12.99).
ע.פ. 2053/98 - מוחמד ועזמי עותמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער מוחמד נהג ברכבו במרכז הכפר אבו גוש ודרכו נחסמה ע"י רכב שבו נמצאו שניים מבני משפחת עליאן. בין מוחמד לבין משפחת עליאן התפתח ויכוח בקשר לחסימת הכביש ועד מהרה התדרדר הויכוח לתגרה כששני בני משפחת עליאן מחזיקים באבן ובגרזן ומוחמד מתיז לעברם גז מדמיע. בינתיים הגיע למקום עזמי - אחיו של מוחמד, ומסר למוחמד אקדח שקיבל מאחד מבני המשפחה שנמצאו כבר במקום. בשלב זה תקפו בני משפחת עליאן את מחמוד - אחיו של מוחמד, היכוהו בכלי עבודה שהחזיקו בידיהם מכות נמרצות, ומחמוד נחבל קשות ושתת דם. בעקבות זאת ירה מוחמד באקדח שקיבל מעזמי לעבר בני משפחת עליאן, הרג אחד מהם ופצע את השני. לאחר היריות חזרו בני משפחת עליאן ותקפו את מחמוד כשסכינים וכלי נשק קר אחרים בידיהם, מחמוד נפגע אנושות ונותר סובל מהפרעה מנטלית משנית לנזק המוחי ואינו מסוגל לתקשר עם הסביבה. לאחר המקרה נערכה בין המשפחות סולחה שבמסגרתה שילמה משפחת עותמן למשפחת עליאן כ-210,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את מוחמד בהריגה ובגרם חבלה בכוונה מחמירה ועזמי הורשע בסיוע למוחמד לעבור את שתי העבירות הנ"ל. ביהמ"ש גזר למוחמד 10 שנים שמתוכן 7 שנים וחצי מאסר בפועל ועזמי נדון ל-5 שנים וחצי מאסר ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. הסניגור טוען שביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל נאות לקולא לנימוקים אלה: שמדובר בהתדרדרות יוצאת דופן של סכסוך מילולי לתגרה אלימה בין שתי משפחות כאשר שני הצדדים מאבדים שליטה במתרחש; שהיריות נורו ע"י מוחמד כשמצא עצמו במצוקה קשה לנוכח החבלות החמורות שחבטו התוקפים באחיו לנגד עיניו; שלאחר מעשה עשו בני משפחת התוקפים שפטים במחמוד; שנערכה סולחה בין המשפחות. במצב הדברים ובנסיבות העניין יש טעם בטיעון שהשמיע הסניגור. לא ניתן במקרה דנן מלוא המשקל לקולא לנסיבות האמורות. במצב דברים זה יש להעמיד את ענשו של מוחמד על 8 שנים מאסר שמתוכן 5 שנים לריצוי בפועל ושל עזמי על 6 שנים מאסר שמתוכן 3 שנים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אילן. עו"ד יאיר גולן למערערים, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 29.12.99).
ע.א. 3793/98 - עדי שביט נגד סמי ולאורה רנרט
*סעד זמני בערעור(בקשה למתן סעד זמני עד לערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. בדצמבר 89 חתמו הצדדים על הסכם שעל פיו מכר המבקש דירה למשיבים. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי למתן סעד הצהרתי שלפיו הסכם המכר בטל ואילו המשיבים תבעו את אכיפת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המשיבים, קבע שהסכם המכר מחייב והורה על אכיפתו. המבקש ערער לביהמ"ש העליון ובמסגרת הערעור הגיש בקשה לסעד ביניים. עניינה של הבקשה בסעד זמני לתקופת הערעור שיורה על שמירת המצב הקיים עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. המשיבים טוענים כי לא ניתן להורות על סעד זמני כאמור, משום שעל פי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תנאי הוא למתן סעד כאמור כי ניתן סעד זמני בביהמ"ש קמא אשר בוטל ע"י פסה"ד העומד לערעור. טענה זו אין לקבל. ההלכה לעניין זה
הינה כי ביהמ"ש שלערעור מוסמך ליתן סעד זמני לשימור המצב הקיים, גם כאשר צו כזה לא ניתן תחילה בביהמ"ש קמא.
ג. לגופו של עניין, בלב המחלוקת עומדת דירה שהעברתה לידי צד ג' עלולה לסכל את ביצוע פסה"ד בערעור אם המבקש יזכה בערעורו. בלי לנקוט עמדה ביחס לסיכויי הערעור ראוי ליתן סעד זמני שימנע תוצאה זו. עם זאת, אין הצדקה למנוע את מסירת הדירה לידי המשיבים ואת רישומה על שמם כמבוקש. האיזון הראוי במאזן הנוחות שבין הצדדים הינו מניעת העברת הדירה לצד ג' או עשיית עיסקאות אחרות בה, אשר יהיה בהן כדי לסכל את הערעור שהוגש. לעניין זה ניתן צו זמני האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיה בדירה פרט לשכירות בלתי מוגנת.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד משה גוטסמן למבקש, עו"ד שמואל אריאלי למשיבים. 23.9.98).
ע.פ. 5225/98 - חיים אלפסי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וחומרת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 540/95 - הערעור נדחה).
א. במקלט בקריית גת, ששימש לאחד אלמליח כמקום מגורים, נכנסו המערער וחברתו מלי וישבו בחברת אלמליח. כעבור זמן מה נכנס למקלט שלום יפרח (להלן: המנוח). המנוח הוציא מנת הרואין בכוונה להשתמש בסם ואלמליח ביקש ממנו להימנע מעישון סמים במקלט. משהמשיך המנוח בשלו התערב המערער ודרש מן המנוח שלא לעשן סמים במקלט. המנוח השיב שאיש לא יאמר לו שלא לעשן, ותוך כדי הוציא סכין "יפנית" והחל לחתוך את מנת הסם. בשלב זה קם המערער ממקומו ופנה לעבר היציאה מן המקלט. בעת שיצא גידף אותו המנוח במלים גסות. לשמע הדברים שב המערער על עקבותיו וחרף ניסיונו של אלמליח להפריד בין השניים התנפלו זה על זה. המנוח שהחזיק בסכין היפנית חתך את המערער בצווארו והמערער שאף בידו היתה סכין דקר את המנוח 9 פעמים בזו אחר זו וגרם למותו. המערער הואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה. הוא טען כי דקר את המנוח רק לאחר שהמנוח חתך את צווארו בסכין ועל יסוד גירסה זו טען הסניגור כי למערער עומדת טענה של הגנה עצמית. ביהמ"ש הניח לטובתו של המערער כי דקר את המנוח רק לאחר שהלה חתך את צווארו ובהנחה זו סבר יש כדי לשלול את יסוד היעדר הקינטור ובכך נשמט היסוד מתחת האישום ברצח.
ב. עם זאת, וחרף ההנחה כי המערער דקר את המנוח לאחר שהלה חתך את צווארו, דחה ביהמ"ש את טענת ההגנה העצמית. ביהמ"ש קבע כי לאחר חילופי דברים עם המנוח יצא המערער מן המקלט ולשמע גידופיו של המנוח חזר כשהוא מחזיק בסכין ואז נתלהטה התיגרה. אלמלא חזר המערער למקלט התיגרה לא היתה פורצת והמנוח לא היה פוגע בו בסכין וממילא הצורך להתגונן לא היה מתעורר. ביהמ"ש סבר כי בהכירו את אופיו האלים של המנוח ידע המערער וצפה מראש כי המנוח עלול להגיב באלימות, ולמרות זאת, ואף שראה כי המנוח מחזיק בסכין יפנית, חזר אל המקלט כשהוא אוחז בסכין ופנה היישר לעברו של המנוח. בנסיבות אלה חלה על המערער הוראת סעיף 34י' סיפא לחוק העונשין השוללת את סייג ההגנה העצמית ממי שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. מטעמים אלה החליט ביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו 12 שנים מעצר בפועל וכן הפעיל באורח חופף שנה של מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. המערער נשא עליו בקביעות סכינים אחדות וגם הסכין שבעזרתה דקר את המנוח היתה טמונה בכיסו מעת שבא למקלט לראשונה. מגירסת המערער עולה כי מלכתחילה
התכוון לצאת מן המקלט וללכת לדרכו אך לשמע גידופיו של המנוח החליט לחזור על עקבותיו. מטרתו האחת והיחידה של המערער בשובו על עקבותיו לעבר המנוח היתה ללמדו לקח. כך שבהתנהגותו הפסולה הביא המערער לתקיפתו ע"י המנוח. ביהמ"ש המחוזי גם לא ראה מקום לספק, כי המערער, שהכיר את המנוח כעבריין מועד וגם ראה את הסכין שברשותו, צפה מראש את האפשרות שההתעמתות עמו עלולה לגלוש לתיגרת סכינים אלימה. מסקנה זו מתיישבת היטב עם העובדה שלקראת העימות עם המנוח שלף המערער את סכינו ואחז אותה בידו.
ד. אשר לטענתו החילופית של הסניגור כי משהופתע המערער ע"י המנוח, שהקדים ותקף אותו תחילה, חלה תפנית בלתי צפוייה בדרך עלילותה של התקרית ותפנית זו חזרה והקימה למערער את זכות ההגנה העצמית - אכן, מפסקי דין של ביהמ"ש העליון נובע כי במקרים חריגים, ולנוכח תפנית בלתי צפוייה במהלכה של התרחשות אלימה, עשוייה זכות ההתגוננות לעמוד גם למי שבהתנהגותו הפסולה, הביא על עצמו מלכתחילה את התקיפה. אילו הוברר כי לאחר שנפגע מסכינו של המנוח נקלע המערער למצב של התגוננות מאונס ולא יכול היה לחלץ עצמו אלא ע"י עשיית שימוש בסכין שבידו היה טעם לעסוק בטענה זו של הסניגור. אך מדברי המערער עצמו נובע כי גם משנדקר ע"י המנוח היה בידו לסגת מן התיגרה, אלא שהוא בחר שלא לסגת.
ה. אשר למידת העונש - אמנם הפגיעה שספג המערער מידו של המנוח קודם שקטל אותו היתה קשה, אך לנוכח חומרת הנסיבות בהן הרג המערער את המנוח, ולנוכח עברו הפלילי המכביד של המערער, אין לומר שהעונש חמור במידה המצדיקה התערבות בו.
(בפני השופטים: מצא, חשין, זועבי. החלטה - השופט מצא. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 28.12.99).
ע.פ. 4956+5887/97 - (מייק) וויליאמס; (יוסי) פרייס; ג'רום קולמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין והדחה בחקירה וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 409/95 - הערעורים של מייק וג'רום נתקבלו חלקית והערעור של יוסי נדחה).
א. בשל מעשים מיניים שעשו במתלוננת וביצוע עבירות נלוות הועמדו שלשת המערערים לדין בצוותא. ג'רום הואשם והורשע בעשיית מעשה מגונה, בהפרת הוראה חוקית של מעצר בית ועבירת איומים, מייק ויוסי הואשמו והורשעו בעבירת אינוס ולמייק יוחסה גם עבירה של הדחה בחקירה. המערערים כפרו באשמה וביחס למעשים המיניים שיוחסו להם טענו שכל אשר עשו עם המתלוננת נעשה בהסכמתה המלאה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותה של המתלוננת כמהימנה ללא סייג, דחה את עדויות המערערים והרשיע את שלשתם בכל העבירות שהואשמו. ג'רום נדון ל-3 שנים מאסר בפועל בגין ביצוע מעשה מגונה ולשנה מאסר נוספת בשל העבירות האחרות ומייק ויוסי נדונו ל-6 שנות מאסר בפועל. הערעורים של ג'רום ומייק על ביצוע העבירות המיניות נתקבלו ובעקבות זאת הוקל עונשם וערעורו של יוסי נדחה הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.
ב. באשר למעשים המיניים שביצעו ג'רום ומייק במתלוננת - על פי הראיות יכלו להבין ממנה שהיא מסכימה למעשים שהם עשו בה ועל כן יש לזכותם מחמת הספק מההרשעה בעבירות של מעשה מגונה ועבירת האינוס. כפועל יוצא מכך יועמד ענשו של מייק בשל העבירה של הדחה בחקירה על שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ועונש המאסר שנגזר על ג'רום יבוטל והמאסר על תנאי שנגזר עליו יועמד על שנה אחת. מאידך
אין יסוד להתערב בהרשעתו של יוסי בעבירה של אינוס וגם את הערעור על חומרת העונש יש לדחות.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. החלטה - השופט מצא. עו"ד עוזי חבושה למייק ויוסי, עו"ד מיכל אופיר לג'רום, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 8.10.98).
ע.פ. 6018/98 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מין בקטינים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות מין שביצע בילדים ובילדות. בעת ביצוע העבירות היה המערער כבן 16 וההליכים בעניינו קויימו בכפוף להוראות המיוחדות של חוק הנוער. ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר הדין כי תמונת העבירות שנתגלתה בולטת בחומרתה, בגסותה, ובכיעורה. על כן גזר למערער עונש של 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
שירות המבחן לא כלל בתסקיר שהגיש לביהמ"ש המחוזי המלצה טיפולית ומאידך ציין כי יש לנקוט נגד המערער בתגובה ענשית והרתעתית. מנגד השמיע הסניגור מטעמו את רבה של מגדל העמק שהציע לנקוט "אמצעי טיפול" במקום עונש. נוכח חומרת התנהגותו של המערער והעמדה שהוצגה בתסקיר החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לקבל את המלצתו של הרב. לביהמ"ש העליון הוגש תסקיר משלים של שירות המבחן שהמערער משתתף בטיפול קבוצתי לעברייני מין. על רקע זה ביקש הסניגור להקל בעונש. ברם, נכונותו של המערער לשתף פעולה עם הגורמים המעניקים לו טיפול פסיכולוגי אינה מצדיקה כשלעצמה התערבות לקולה בעונש שגזר ביהמ"ש המחוזי. נוכח חומרת המעשים שבהם הורשע המערער אין עילה להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. עו"ד יוסי לין למערער, עוה"ד משה שילה וגב' ענבר פלש למשיבה. 13.7.99).
בש"א 347/99 - עזרא בן יהודה נגד פקיד שומה גוש דן
*הארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור (הערעור נדחה).
המערער ביקש להגיש בקשה לרשות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי שסירב לבטל פס"ד ומשהגיע למזכירות ביהמ"ש התברר לו שהמועד האחרון להגשת הבקשה חלף 5 ימים קודם לכן. לאחר עבור 10 ימים נוספים הגיש בקשה להארכת מועד. המערער טוען שאיחר את המועד ב-5 ימים בלבד מתוך טעות בספירת הימים וכן מחמת מחלת ב"כ שנמשכה שבוע ימים. כן טען כי הבקשה לרשות ערעור שברצונו להגיש מעוררת שאלה משפטית חשובה. הרשמת דחתה את הבקשה להארכת מועד והערעור על כך נדחה.
המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בחיקוק ובקשה להארכת מועד תיענה בחיוב רק אם הרים המבקש את הנטל והצליח לשכנע את ביהמ"ש בקיומו של טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. באשר לאיחור - מדובר באיחור בן 15 ימים ולא בן 5 ימים כטענת המערער. יחד עם זאת, גם אם מידת האיחור היתה פחותה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. הרשמת גם קבעה כי על המערער היה להגיש תצהיר של עוה"ד שנטען כי היה חולה ואין לקבל את טענת המערער שתצהיר כזה לא נדרש. כאשר כל הנסיבות שבעטיין נגרם האיחור נסמכות על נסיבות הקשורות לעוה"ד ולא למערער, וכאשר לא הוגש כל הסבר סביר מדוע נמנע מעוה"ד להגיש תצהיר, הרי סביר שעובדה זו תלקח בחשבון כשבאים לבחון אם הרים המערער את הנטל המוטל עליו. האיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור לא נבע מגורמים חיצוניים שלמערער או לבא כוחו לא היתה
שליטה עליהם. הוא נגרם בשל כך שלא נעשתה בדיקה באשר למשך השביתה שעליה הסתמך ב"כ המערער. בנסיבות אלה לא ניתן טעם שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אברהם אוחיון למערער, עו"ד אבן חיים יריב למשיבה. 15.3.99).
ע.פ. 7447/98 - מדינת ישראל נגד דוד אברג'יל
*החמרה בעונש (סחיטת שירותי מין ע"י שוטר) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, ששירת בתפקידי מודיעין בתחנת משטרה בעפולה, סייר יחד עם שוטרים אחרים כשהוא לבוש מדים בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים. במהלך הסיור נכנס לדירה בה ניתנו שירותי מין ואמר לנשים שהן צריכות לסגור את המקום ורשם את פרטיהן. למחרת היום בא למקום לבוש בגדים אזרחיים וביקש לקבל שירותי מין ללא תשלום. משהחלה אחת העובדות לדבר על כסף אמר לה המשיב שהוא יכול לסגור את המקום ולעצור אותה ל-48 שעות ובעקבות זאת קיימה יחסי מין עם המשיב מבלי ששילם לה דבר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של סחיטה באיומים ודן אותו ל-20 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 10,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לפנינו מקרה חמור שבו ניצל המשיב לרעה את היותו שוטר על מנת לקבל טובות הנאה אישיות לעצמו וזאת תוך איום להשתמש בסמכויותיו כשוטר. בעבירות מן הסוג הנדון, משקל הנסיבות האישיות נמוך. מטרת הענישה היא להעביר מסר לנושאי משרה כמו המשיב ולציבור כולו, כי מי שמנצל את תפקידו לרעה צפוי לענישה קשה ומכאיבה. ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל מספיק לשיקולים אלה. גם אם מביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב, לרבות פיטוריו מן השירות במשטרה והפגיעה בתא המשפחתי שלו, וגם אם נותנים את הדעת לכלל שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין יש לגזור למשיב עונש של 8 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, אריאל. עו"ד גב' אורלי מור-אל למערערת, עו"ד יוסי ציטיאט למשיב. 2.2.99).
ע.פ. 1658/99 - מדינת ישראל נגד נתשה פואז
*החמרה בעונש (דקירת יהודי על רקע לאומני) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הצטייד בסכין שאורך להבה כ-20 ס"מ ותכנן, כלשונו, "לדקור יהודי". באחד הלילות, בפברואר 98, סמוך לחצות, פגש המשיב במתלונן שהיה מהלך ברחוב דוד שבעיר העתיקה, התנפל עליו, נעץ את הסכין במותנו הימנית וגרם לו לחבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו מאסר בפועל של 3 שנים וחצי ומאסר על תנאי של שנה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
הסניגור מתייחס להבעת חרטה מצידו של המשיב, אך השאלה היא מה יש בה באותה חרטה חוץ מאמירת המשיב כי הוא מתחרט על מעשהו. הבעת חרטה כשלעצמה אין בה כדי להועיל למי שהורשע בדינו, אלא אם כן מתלווה לחרטה גם המעשה או שבעל החרטה משכנע את ביהמ"ש בעליל כי שגה במעשהו וכי ליבו דואב על אותה שגיאה. בענייננו לא נמצא לנו מה ייסורי חרטה תקפו את המשיב חוץ מן החשש לבלות בכלא זמן ממושך שבעקבותיו אמר שהוא מתחרט. עוד טען הסניגור כי יש לראות את מעשה המשיב על רקע התקופה וכי משחלפה האינתיפאדה שוב אין להחמיר עם המשיב. טענה זו דינה לדחייה. נעיצת סכין אכזרית כמעשה המשיב מחייבת להטיל עונש ראוי ולו כדי שידע העושה וידעו הכל כי על מעשה טוב יינתן שכר ועל מעשה רע ייגזר עונש והעונש
יהיה כמידתו של המעשה. אילו היה על ביהמ"ש לגזור את דינו של המשיב מלכתחילה היה גוזר עליו עונש חמור בהרבה, אך בערעור אין ביהמ"ש ממצה את הדין ומשום כך יועמד המאסר בפועל על 5 שנים והמאסר על תנאי על שנתיים.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד גב' נעמי גרנות למערערת, עו"ד ג'ואד בולוס למשיב. 23.12.99).
רע"א 6626/99 - עזבון המנוח גלעד צסטה ז"ל ואח' נגד גיא הררי
*מינוי מומחה רפואי בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המשיב נפגע בתאונת דרכים ואת נזקיו הוא תובע מידי המבקשים. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה ולאחר שזה נתן חוות דעתו מינה רופא נוסף בתחום השיקום. לאחר שנסתיימו הליכי קדם משפט הגיש המשיב בקשה למינוי מומחה רפואי נוסף והפעם בתחום הפסיכיאטריה. בקשה זו נדונה בישיבה הראשונה שנקבעה לשמיעת הראיות וביהמ"ש נעתר לה. המבקשים טוענים כי לא היה מקום לאפשר למשיב להעלות את בקשתו לאחר שתמו הליכי קדם משפט ולא היה מקום למינוי מומחה בהיעדר תיעוד מתאים שיתמוך בבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, יש יתרון במינוי מוקדם של המומחים הרפואיים המתבקשים לחוות את דעתם אודות מצב בריאותו של התובע, אלא שלעיתים אין מנוס מלדחות את מינויו של מומחה זה או אחר לשלב מאוחר יותר של הדיון. בהיעדר טעות ברורה בהחלטה של בימ"ש קמא למנות מומחה רפואי לא ימהר ביהמ"ש שלערעור להתערב. יש לזכור כי מקום בו מחליט ביהמ"ש למנות מומחה רפואי, מוטלות על התובע הוצאות הבדיקה. גם כאשר נתקל ביהמ"ש בקושי להכריע בעצם שאלת קיומה של הנכות בתחום מסויים, בטרם מינוי מומחה, נמנע הוא בדרך כלל לסגור בפני תובע את הדרך להוכחת השאלות הרפואיות שבמחלוקת.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד א. אלבינצר למבקשים, עו"ד ר. פינגרר למשיב. 22.12.99).
בש"א 7668/99 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד עו"ד דרור אורן ואח'
*דחיית בקשה להעברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו, כל אחד בנפרד, תובענה נגד המבקשת בביהמ"ש המחוזי בתל אביב. עניינה של כל תובענה הינו השימוש שעשתה המבקשת בלוחות תמותה מיושנים לשם חישוב הפרמיה עבור רכיב הריסק בפוליסת הביטוח שהוציאה. ביחד עם כל תובענה הוגשה בקשה לאישורה כתביעה ייצוגית. המבקשת מבקשת להעביר את הדיון בתובענות האמורות לביהמ"ש המחוזי בירושלים בנימוק שתביעה זהה לזו שהוגשה ע"י המשיבים בתל אביב הוגשה כבר בשנת 97 בביהמ"ש בירושלים ע"י משיבים 2 ו-3 ובסוף יולי 99 היא נמחקה לבקשתם. המבקשת טוענת כי הגשת תביעה בתל אביב הזהה לתביעה בירושלים חודשיים בלבד לאחר שהתביעה בירושלים נמחקה, הינה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. עוד טוענת המבקשת כי במסגרת התביעה בירושלים נדונו והסתיימו במשך השנתיים הליכים מקדמיים רבים והעברת הדיון לירושלים תחסוך זמן שיפוטי יקר שכן היא תימנע את הצורך להגיש מחדש תצהירי תגובה, חוות דעת מומחים וכיוצא בכך. המשיבים טוענים כי בפוליסת הביטוח יש סעיף שיפוט ייחודי לביהמ"ש המוסמך בתל אביב וכן הנימוקים שהועלו ע"י המבקשת אינם תקפים. הבקשה להעברת הדיון נדחתה.
מחיקת התביעה הקודמת בלא שניתן צו להוצאות נעשתה בהסכמת המבקשת. לא הותנו כל תנאים באשר לזכותם של התובעים לשוב ולתבוע את המבקשת - לא באשר לעצם הזכות
ולא באשר לערכאה בה יוכלו התובעים להגיש תביעה חדשה. המבקשת לא קנתה לעצמה זכות שתביעה חדשה אם תוגש תידון דווקא בבימ"ש מסויים או במותב מסויים. ודאי לא קנתה לה זכות שהליכים והחלטות שהיוו חלק מן התובענה שנמחקה מחכה יעמדו בתוקפם חרף המחיקה. בנסיבות אלה אין מקום להעברת הדיון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' נירה להב למבקשת, עוה"ד יאיר גרין וניצן שמואלי למשיבים, עוה"ד יואב הירש, צבי אגמון, בעז בן צור וגיל אוריון למשיבים הפורמליים. 26.12.99).
ע.א. 4070/98 - טובה צרפתי ואח' נגד אסתר עובדיה ואח'
*פס"ד והחלטה אחרת לצורך קבלת רשות ערעור והארכת מועד (בקשת המשיבים למחיקת הערעור - הבקשה נתקבלה).
ביום 15.2.96 ניתן ע"י ביהמ"ש פס"ד בתובענה שהגישו המערערות נגד המשיבים ובמסגרתו חוייבו המשיבים לשלם למערערות פיצויים בגין הפרת חוזה. ביהמ"ש קבע בפסק דינו כי הצדדים רשאים לנסח פסיקתא לאחר חישוב הסכום המדוייק והמערערות הגישו פסיקתא שהוכנה ע"י מומחה מטעמו. ביום 2.4.96 נחתמה הפסיקתא ע"י ביהמ"ש. כעבור למעלה משנה וחצי הגישו המשיבים בקשה לתיקון הפסיקתא וביום 25.3.98 הורה ביהמ"ש על ביטול הפסיקתא הקודמת ונתן פסיקתא חדשה בהתאם לחישוב שערך לאחר עיון בתחשיבים שהגישו הצדדים. המערערות הגישו בקשה לביטול החלטה זו ובהחלטתו מיום 24.5.98 דחה ביהמ"ש את בקשתן. ביום 28.6.98 הגישו המערערות לביהמ"ש העליון ערעור על ההחלטות מיום 25.3 ו-24.5.98. המשיבים טוענים כי ההחלטה מיום 25.3.98 הינה החלטה אחרת שהערעור עליה טעון קבלת רשות ולחילופין כי דין הערעור להימחק מחמת שהוגש באיחור. בתגובה טוענות המערערות כי החלטת ביהמ"ש מיום 25.3.98 היא פס"ד חדש והוא הדין לגבי ההחלטה מיום 24.5.98 ולחילופין כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור. הערעור נמחק.
באשר להחלטה מיום 25.3.98 - צודקות המערערות כי מדובר בפס"ד. מכיוון שלפסיקתא החדשה יש נגיעה לחיובים שנקבעו בפסיקתא הקודמת הרי שמדובר בפס"ד חדש ולכן הערעור עליו הוא בזכות. שונה הדין באשר להחלטה מיום 24.5.98. אין מדובר בהחלטה לתיקון טעות בפס"ד שהערעור עליה בזכות. ומכל מקום נפסק כי זכות הערעור על החלטה בבקשה לתיקון פס"ד נתונה רק במקרה שביהמ"ש נעתר לבקשת התיקון ולא כאשר הוא דוחה את הבקשה שאז אין זכות ערעור. נותרה לדיון השאלה אם יש מקום להארכת המועד והתשובה היא שלילית.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד נתן רסקין למשיבים. 27.12.99).
ע.פ. 4359/98 - מדינת ישראל נגד יצחק עמור
*החמרה בעונש (חבלה חמורה ושיבוש הליכי משפט) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
בין המשיב למתלונן התפתח ויכוח מילולי בקשר לאחריות לנזק שנגרם למכוניתו של המשיב. הויכוח גלש לחילופי מהלומות והמתלונן התגונן וניסה לסגת. המשיב לא הניח לו, נטל סכין ממכוניתו של המתלונן שחנתה במקום ודקר את המתלונן מספר דקירות. לאחר הדקירות הסתלק המשיב מן המקום ובדרך העלים את הסכין שבה דקר את המתלונן. בכתב האישום יוחסו למשיב עבירות של שיבוש מהלכי משפט וגרם חבלה בכוונה מחמירה. מן העבירה הראשונה זוכה המשיב ואילו את העבירה השניה המיר ביהמ"ש לעבירה של גרם חבלה בנסיבות מחמירות וזאת בשל כך שבשעת מעשה היה המשיב ב"מצב של שכרות" מסמים מסוכנים שנטל קודם לכן. ביהמ"ש גזר למשיב 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על
קולת העונש נתקבל. המשיב נדון בעבר ל-3 שנים מאסר בשל עבירה מאותו סוג. משהתברר כי לא היה בעונש זה כדי להרתיעו משימוש בסכין, מתחייבת הטלת עונש חמור מקודמו. לכך מצטברת חומרת החבלה הגופנית שנגרמה למתלונן. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין, יועמד ענשו של המשיב על 5 שנים מאסר בפועל ועונש המאסר על תנאי יישאר על כנו.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אילן. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למערער, עו"ד ירום הלוי למשיב. 15.12.98).
ע.פ. 4883/99 - חאלד חסן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער תקף את המתלונן בצינור ברזל ומוט עץ שהחזיק בידו כאשר בכוונתו היה להכות את המתלונן בראשו. משניסה המתלונן להגן על ראשו בידו, היכה המערער אותו בידו. המתלונן נפל ארצה והמערער המשיך ותקף אותו בבעיטות ואף תלש מעל צווארו שרשרת זהב אותה גנב. מסתבר כי המערער תקף את המתלונן משום שהמתלונן הסתובב בכפר והעליל על אשת המערער כי יש יחסים בינה לבין המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גרימת חבלה חמורה ושוד וגזר לו 15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 7 חודשים בחופף. עוד החליט ביהמ"ש כי המערער יפצה את המתלונן בסכום של 5,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי יש לבחון את מעשהו של המערער על רקע "קינטור" בכך שהמתלונן התרברב בכפר - ובשקר התרברב - על מעשים שעשה עם אשת המערער. ברם, על הכל לדעת כי עושה מעשים כמעשי המערער ישא בעונש. ביהמ"ש כבר הביא במניין שיקוליו את הנסיבות המיוחדות של המערער ועל כן לא השית עליו אלא מאסר של 15 חודשים והפעיל בחופף 7 חודשים, כך שעל המערער לא הוטלו בענייננו אלא 8 חודשי מאסר בלבד. יש לשרש את תת תרבות הסכין והדבר כולל גם תת תרבות צינורות ברזל ומקלות עץ. ביהמ"ש לא יעלה את תרומתו לשלום הציבור אם לא יעניש מעשים כמעשי המערער במלוא חומרת הדין.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד פישהנדלר למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 23.12.99).
ע.פ. 4356/97 - עובדיה דורזיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע עבירות של אינוס ע"י החדרת אצבע לאיבר המין, ובעשיית מעשה מגונה בילדה ד' שהיתה אז כבת 9 ובעשיית מעשים מגונים בילדות א' ו-ה' שהיו בעת ביצוע המעשים כבנות 11 ובילדה ו' שהיתה כבת 9. ביהמ"ש גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי, הפעיל 3 שנות מאסר על תנאי כשמחציתן באורח מצטבר וכמו כן על המערער לרצות מאסר נוסף של שנתיים ו-7 חודשים באשר העבירות בוצעו כשהמערער היה אסיר ברשיון. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעתו על עדותן של הקטינות בפני חוקרת נוער וכן עדויות אמהות של הקטינות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - העדויות של הקטינות היו ברורות וניתן היה להסיק מהן מעבר לספק סביר כי מעשי האינוס בוצעו וכן המעשים המגונים. לעדויות היה גם סיוע מספיק. אשר לעונש - אכן העונש אינו קל, אך גם העבירות שביצע המערער כלפי
ילדות קטנות, ובכללן עבירת אינוס, חמורות ביותר. למערער אף עבר פלילי מכביד. כמו כן, את העבירות ביצע כשהוא היה משוחרר ברשיון. בנסיבות אלה אין מקום להקל עוד בענשו.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד משה אלוני למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 23.12.99).
ע.פ. 5215/97 - נוריאל פינגל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה לאשה ע"י בעלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה נשוי במשך 26 שנה ובמהלך נישואיו נתגלעו בינו ובין אשתו סכסוכים ומריבות על רקע קנאת המערער לאשתו כי היא מתראה עם גברים אחרים. המערער איים לפגוע באשתו, וזו, מחמת פחדה, עזבה את ביתה ועברה לגור בבית אמא. באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, נטל המערער גרזן, ארב לשובה של אשתו, ובשעת לילה כאשר שבה האשה מעבודתה התנפל עליה והנחית את הגרזן מספר פעמים על ראשה ופניה וכן על רגליה וידיה וגרם לה חבלות חמורות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת חבלה בכוונה מחמירה וגזר לו 11 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער טוען כי ביהמ"ש לקח בחשבון נימוק שעובדותיו אינן נכונות. אך גם אם נכונה טענתו של המערער, עדיין אין בה כדי לחייב או להצדיק את שינוי העונש. המערער גילה בהתנהגותו כי הוא אדם אכזר, חסר כל רסן ומסוכן. מעשיו חמורים מאוד והעונש שהוטל אינו חמור בנסיבות המקרה בהתחשב באופי המזעזע של העבירה.
(בפני השופטים: זמיר, אנגלרד, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 16.12.99).
ע.פ. 7313/97 - דב זגרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים עקב נהיגה בשכרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירת הריגה תוך כדי נהיגה בעת שכרות, כאשר מי שנהרגה היתה חברתו במשך 4 שנים. המערער הודה באשמה בעקבות הסדר טיעון שלפיו יוכן תסקיר של שירות המבחן, התביעה תטען לעונש של שנה וחצי מאסר בפועל והסניגור חופשי לטעון לריצוי של עונש מאסר באופן שהמערער לא יכלא מאחורי סורג ובריח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר שמתוכן 18 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 9 חודשים.
הסניגור טוען בעיקר כי המערער לקה בהלם נפשי קשה המתבטא בהסתגרות, ברגשות אשם ומחשבות אבדן והוא נמצא בטיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי וזקוק להמשך הטיפול. אכן, אין ספק שהמערער לקה בהלם נפשי חמור כתוצאה מהתאונה הקטלנית והטיפול הרפואי והשיקומי שלא מאחורי סורג ובריח קל יותר ומבטיח יותר. ברם, אין לומר שביהמ"ש שגה שגיאה המחייבת תיקון כאשר קבע כי לנוכח חומרת ההתנהגות והתוצאה הקטלנית אין לפטור את המערער מעונש מאסר ממשי. יחד עם זאת, באורח יוצא מן הכלל, כדי לסייע למערער בגיוס הכוחות הנפשיים הדרושים לעמידה בקשיים הכרוכים בכליאתו במצבו הנוכחי, יועמד המאסר בפועל על 9 חודשים ואילו יתרת התקופה של 3 שנים ו-3 חודשים יהיו על תנאי.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. עו"ד אורון אילון למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 14.9.98).
ענמ"ש 6397/97 - יוסף חריש, שופט בדימוס נגד מנהל בתי המשפט
*פירוש סעיף גמלאות לשופט (הערעור נתקבל).
המערער כיהן כסגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב עד מועד פרישתו לגמלאות בגיל למעלה מששים ביום 3.6.86. למחרת אותו יום התמנה המערער לכהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וכיהן בתפקיד זה עד אוקטובר 93. עבור כהונתו כסגן נשיא ביהמ"ש המחוזי זכאי היה המערער לקצבה בסך %70 ממשכורת של נשיא ביהמ"ש המחוזי, שהינה המשכורת ששולמה לו בפועל, וזאת בהתאם להחלטת הגמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון. משכורתו של המערער בתפקידו כיועץ משפטי לממשלה, כמו גם זכויותיו לגמלאות בתום כהונתו, נקבעו בחוזה מיוחד שנחתם בין המערער לבין ממשלת ישראל. בחוזה נקבע כי משכורתו של המערער תהא כמשכורת שופט בימ"ש העליון וזכויותיו לגמלאות יהיו כזכויותיו של שופט בימ"ש עליון שהתמנה במועד תחילת כהונתו כיועץ משפטי לממשלה, ועל בסיס החלטת הגמלאות. לאחר שסיים המערער את תפקידו כיועץ המשפטי לממשלה פנה לחשב הכללי ולמשיב על מנת שתקבענה זכויותיו לקצבת הגמלאות. עמדת המשיב היתה כי המערער זכאי לגמלה מתואמת בשיעור %100 משכורת קובעת של נשיא ביהמ"ש המחוזי ולטענת המערער הוא זכאי לקבל גמלה בשיעור %100 ממשכורתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהינה, בהתאם לחוזה המיוחד, משכורת של שופט בימ"ש העליון. המחלוקת מתמקדת בפרשנות שיש ליתן לסעיף 17(א) להחלטת הגמלאות. סעיף זה מסדיר את גובה הקצבה שתינתן למי שזכאי לקיצבה כפורש לגמלאות ושיש לו הכנסה ממשכורת או ממשרה המשתלמת לו מאוצר המדינה שלא על פי החלטת הגמלאות. הערעור נתקבל. לאחר בדיקת הסעיפים הנוגעים לעניין הגיע נשיא ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי הדין הוא עם המערער וכי הוא זכאי לגמלה מתואמת ומצטברת עד לגובה משכורתו של שופט ביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד צבי טרלו למערער, עו"ד גב' דלית גילה למשיב. 26.12.99).
ע.פ. 3955/97 - לובצקי מרק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחניית רכב על מדרכה (ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
המערער החנה את רכבו על מדרכה בתל אביב וביהמ"ש לעניינים מקומיים הרשיעו בעבירה על סעיף 39(א)(1) לחוק עזר לתל אביב (שמירת הסדר והניקיון). ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער ועל כך קיבל רשות ערעור. טענת המערער היא כי סעיף 39 לחוק הסדר והניקיון לא בא להסדיר חניה של כלי רכב, אלא למטרות אחרות ששמו ומכלול הוראותיו של הסעיף מעידים עליהן. הערעור נדחה.
סעיף 39 שעל פיו הורשע המערער קובע "לא יניח אדם... ברחוב, לא יבליט מעל לרחוב, ולא ירשה להניח... ברחוב... כל דבר, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו... אלא אם ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העיריה...". השאלה היא אם לוכד סעיף 39 במצודתו - לפי פשט לשונו ולאור התכלית שלשמה נועד - גם חניה של רכב על מדרכה. התשובה היא חיובית. לפי פשט לשונו של הסעיף ניתן להביא בגדרו של הדיבור "לא יניח" גם חניה ובגדרו של הדיבור "כל דבר" גם רכב. זאת פרשנות הסעיף גם לאור תכליתו, הבא להבטיח שלא יונחו מכשולים בדרכם של המשתמשים ברחובות העיר ולאפשר להם לנוע ברחובות בנוחיות ובבטחון. על כן יש לדחות את הערעור. "מאחר וכוונתו של המערער בערעורו היתה להסיר מכשול מדרך הרבים לא יושתו עליו הוצאות".
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, זועבי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' חנה ברוך למערער, עו"ד אנושי יגאל למשיבה. 25.10.99).
ע.פ. 20/98 - יצחקי פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה בידי עובד ושוחד ע"י מפקח מס הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהיה מפקח מס הכנסה הסדיר שלא כחוק "החזרי מס" כביכול ל-60 נישומים וקיבל בתמורה כשליש מן הסכומים שקיבלו הנישומים כ"החזרי מס" שלא הגיעו להם. כך קיבל המערער כ-150,000 ש"ח בתקופה של כשנתיים. המערער לא קיים מגע ישיר עם הנישומים והטיפול בעניינם נעשה באמצעות מתווכים. המערער הורשע בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, לקיחת שוחד וקבלת דבר במרמה ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 15,000 ש"ח. בערעור על חומרת העונש טוען הסניגור כי ביהמ"ש לא נתן משקל נאות למצב בריאותו של המערער שהוא נכה למעלה מ-%90 בשל אוטם שריר הלב, ניתוחי מעקפים ואירוע מוחי, וכן פוטר ללא פיצויים במסגרת דיון משמעתי, וכן שותפו של המערער למעשה, אחד המתווכים, נדון ל-6 חודשים לריצוי בעבודות שירות. הערעור על חומרת העונש נדחה.
באשר למצב בריאותו של המערער - בעבירות מסוג זה נודע לנסיבות אישיות, לרבות מצב בריאות, משקל דל והן חייבות לסגת בפני חובת ההרתעה. שירות בתי הסוהר מסוגל ליתן למערער את התנאים והטיפול הרפואי שהוא זקוק להם. אשר לאבחנה שבין המערער לבין "שותפו" - אבחנה זו מתחייבת הן מאופיה של מעורבות כל אחד מהם בפרשה והן מן העובדה שהשותף היה לעד מדינה ונדון עפ"י הסדר טיעון. מנגד, המערער הוא עובד מדינה שמילא תפקיד בכיר במערך מס הכנסה ובתור שכזה נשא בחובת אמונים לציבור.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. עו"ד יוסף רוטמן למערער, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 10.2.99).
ע.פ. 4607+5640/99 - גבריאל הידנה נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש (מעשים מגונים בקטינים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה נתקבל).
המערער, יליד 73, הורשע בשתי פרשיות של ביצוע מעשים מגונים בקטינים בנסיבות מחמירות. בשני המקרים עשה מעשים מגונים פעם בילד בן 13 ופעם בילד כבן 15. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. העונש שהוטל על המשיב אינו נותן ביטוי לחומרה שבה יש להתייחס למעשים מיניים בקטינים, ואף לא לצרכי הגנה על שלומם של קטינים בפני פגיעות מיניות בגופם מצד בוגרים מסוגו של המערער. ביהמ"ש המחוזי ייחס משקל רב להודאת המשיב ולעברו הנקי ואולם בנסיבות המקרה חרג ביהמ"ש מן המידה הראויה במשקל שייחס לשיקולים אלה. השיקולים לקולא הכריעו כאן את הכף בעוד שלחומרת המעשים ולצורך החברתי להגן על שלומם של קטינים, שהם העיקר בהענשת נאשמים שנמצאו אשמים במעשים מסוג זה, כמעט ולא ניתן משקל. בהתחשב בכך שאין זה ממידתו של ביהמ"ש שלערעור למצות את הדין בשלב הערעור, הועמד עונשו של המערער על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, חשין, זועבי. עו"ד האני נטור למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 7.10.99).