ע.פ. 5011/98 - עבד הריש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הריגה. *דחיית טענות של "הגנה" ו"צורך". *הקלה בעונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 559/97 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. באחד הערבים התפתחה תיגרה אלימה בין משפחות עבד והריש המתגוררות בסמיכות זו לזו בנצרת. הפותחים בתיגרה היו בני משפחת עבד שתקפו את בני משפחת הריש באבנים ובמוטות עץ, על רקע סכסוך שהסתיים ערב קודם לכן, במעין "סולחה" שלא החזיקה מעמד. במהלכה של התיגרה נפגע אחיו של המערער ונפל שותת דם מן המכות שספג. בשלב זה פרץ המערער לעבר בני המשפחה היריבה וחבט בראשו ובגופו של המנוח - שלא נמנה בין התוקפים - בלוח עץ שמצא במקום. סמוך לאחר מכן הוכה המערער בידי התוקפים ושתי ידיו נשברו. המכה שהיכה המערער במנוח גרמה למותו. כנגד הגירסה האמורה שהוצגה מפי שלשה עדי ראייה טען המערער כי לא הוא שחבט בראשו של המנוח וכן כי המנוח היה בין התוקפים. ביהמ"ש המחוזי העדיף את הגירסה שהציגו עדי הראיה, ולאחר שביהמ"ש דחה את טענות "הצורך" ו"ההגנה העצמית" של המערער הרשיעו בעבירה של הריגה. ביהמ"ש גזר על המערער עונש של 9 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. באשר לטענת הסניגור כי ביהמ"ש טעה בכך שקבע כי המערער הוא שהלם בראשו של המנוח וכן שהמנוח לא היה בין התוקפים - בעניין זה ביסס ביהמ"ש את מסקנתו על ראיות שבאו לפניו ושהיו אמינות בעיניו ובכך אין להתערב. אשר לטענה כי גם אם נשאר על כנו תיאור המקרה כפי שקבע ביהמ"ש עדיין יש בו כדי לבסס טענות של "צורך" ושל "הגנה עצמית" וזאת משום שהמערער הסתער לעבר קבוצת בני המשפחה היריבה בשלב שבו אחיו נפגע והוא היה, מטבע הדברים, "בתור" כיעד לתקיפה - הסניגור אינו מתעלם מכך שהמערער כופר בעשיית שימוש בלוח עץ נגד התוקפים וטוען כי היכה בהם בידיים בלבד, אך לטענתו אין בכך כדי למנוע מביהמ"ש לבחון, אם התקיימו התנאים להנאת המערער מטענות של צורך והגנה עצמית - בחבטה בלוח עץ - על פי גירסת התביעה. עמדה זו אין לקבל. המערער לא "התגונן" ואף לא "הגן" על אחיו מפני תוקפים, אלא משנפגע אחיו, החליט לקחת חלק בתיגרה ולהכות בבני המשפחה היריבה ללא קשר וסכנה "מסויימת" שאיימה עליו או על אחיו. כך שתקיפתו אינה חוסה בצידה של הגנה עצמית או של צורך. במצב דברים זה אין צורך להתייחס לבעייתיות הכרוכה מבחינת קיומו של בסיס עובדתי לטענת ההגנה על פי גירסת התביעה, כאשר הנאשם טוען לגירסה אחרת לחלוטין, שאין בה כדי לבסס טענת הגנה כזאת.
ג. אשר לעונש - בגזר הדין לא ניתן ביטוי מלא לנסיבות המיוחדות שבהן תקף המערער את המנוח. מעשה התקיפה התרחש בעיצומה של התקפה רבתי של בני המשפחה היריבה, כאשר אלה מתגודדים מסביב לביתו של המערער ולבתי בני משפחתו, מיידים אבנים והולמים וחובטים במוטות עץ בבני משפחתו של המערער שנקרו בדרכם. על אף התמונה הקשה לא נגרר המערער להתמודדות אלא לאחר שאחיו נפגע קשות ונפל מתבוסס בדמו לידו. בשלב זה איבד המערער את יכולת הספיגה, נדחף אל ליבה של ההתפרעות וחבט בבני המשפחה היריבה. בנסיבות אלה, כאשר אין לייחס למערער צפייה של תוצאה קטלנית דווקא, ניתן היה להסתפק בעונש יותר קל. לפיכך יועמד העונש על 6 שנים מאסר בפועל והיתרה של 3 שנים תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד אברהם ברדוגו ודוד דרעי למערער, עוה"ד גב' רבקה לוי גולדברג וגב' יפעת שטרית למשיב. 8.2.99).
בג"צ 5062+7046/97 - איגוד שמאי ביטוח בישראל ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*דחיית עתירה שהפכה לתאורטית. *תשלומים לנפגעי אירועי טבע שלא במסגרת חוק פיצוי נפגעי "אסון טבע"(העתירה נדחתה).
א. עניינן של העתירות, טענת העותרים כי בחורף 97 אירועי מזג האוויר גרמו להם נזקים הנכנסים לגדר נזקי טבע לפי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע. הממשלה שהחלה לדון בשאלה אם מדובר באסון טבע למעשה לא סיימה את דיוניה, אך החליטה לתת תמיכה בסכום של 40 מליון ש"ח למגדלי הפירות בגין נזקי טבע שהתרחשו באותו חורף. טענת העותרים היתה כי על הממשלה היה להחליט שמדובר באסון טבע וכי אין לממשלה סמכות להעניק תשלומים בגין נזקי טבע שלא לפי החוק המיוחד. במהלך הדיון הודיעו העותרים כי עתירתם אינה מכוונת להשבת הכספים אשר הוחלט על חלוקתם, ואין כוונתם לכך שבנוסף לתשלום כספים אלה יוחלט על מתן פיצויים לפי החוק. מה שמבקשים עתה העותרים הוא שבג"צ ידון בשאלה העקרונית המועלית בעתירות אלה ועתירתם מופנית כלפי העתיד. העתירה נדחתה.
ב. ככלל אין בג"צ נזקק לעתירות תיאורטיות. ייתכנו מקרים חריגים בהן מועלות שאלות בעלות חשיבות חוקתית או עקרונית שביהמ"ש יאמר דברו בהם, גם כאשר אין מונחת בפניו שאלה הדורשת פתרון אקטואלי. המקרה דנא אינו נמנה על המקרים החריגים. כך שדין העתירות להידחות בהיותן עתירות תיאורטיות.
ג. לגוף העניין, כאשר קיימים מצבים של נזקי טבע וקיימים נזקים מאירועי טבע ראוי שהממשלה תדון ותכריע בשאלה אם עסקינן באסון טבע לפי החוק אם לאו, ותקבל החלטה ברורה בעניין זה. אשר לשאלה אם רשאית הממשלה להפעיל את סמכותה השיורית כדי להעניק פיצויים בגין נזקי טבע כאשר אין האירועים נכנסים לגדר החוק - התשובה היא חיובית. זאת אם הוחלט ע"י הממשלה שאין להחיל את חוק הפיצוי המיוחד.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אילן. החלטה - השופט אור. עוה"ד אילן אנצויג, אמנון מ. יצחקניא, איתן מימוני ושרון ניר לעותרים, עו"ד גב' אורית קורן למשיבים. 23.12.99).
בש"א 8166/99 - מדינת ישראל - לשכת ההוצל"פ נתניה נגד דורון הובר ואח'
*היענות לבקשה להעביר מקום דיון מאילת כאשר לביהמ"ש באילת אין זיקה מוחשית לנושא התובענה(בקשה להעברת מקום דיון מבימ"ש השלום באילת - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הגישו נגד המבקשת בבימ"ש השלום באילת תביעה שעניינה הפרת צו שיפוטי ע"י יו"ר ההוצל"פ בנתניה. בכתב התביעה מציינים המשיבים כי "לכל מחוזות השיפוט בארץ יש סמכות מקומית מקבילה... בשל הנסיבות העדינות של התיק מוגשת תביעה זאת לביהמ"ש במחוז הדרום הרחק ממחוזות מרכז ותל אביב". המבקשת מבקשת להעביר את הדיון לבימ"ש באזור המרכז, בטענה כי מירב הזיקות בתובענה קשורות לאזור המרכז, הסכסוך כולו נוגע לאזור המרכז, הצדדים ממוקמים באזור המרכז, רוב העדים מאזור המרכז והמשיבים לא הצביעו על קיום אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט באזור המרכז. המשיבים מתנגדים להעברת מקום הדיון. כטענה מקדמית הם טוענים כי המבקשת לא צירפה תצהיר לבקשתה כמתחייב בתקנות סדר הדין האזרחי. לגופו של עניין הם טוענים כי נוח להם יותר לנהל את הדיון באילת מאשר באזור המרכז, כי התובע הוא אדון על תביעתו וכי החייב בא אחרי הנושה. הבקשה להעברת הדיון נתקבלה.
ב. אכן, המבקשת לא צירפה תצהיר לבקשתה, כמתחייב בתקנות, אך כיוון שהעובדות בבקשתה עולות מתוך כתב התביעה שצורף כנספח לבקשה, ולמעשה אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, אין מקום לדחות את הבקשה או לדרוש תצהיר משלים.
ג. לבקשה לגופה - העילה המרכזית להעברת מקום הדיון היא נוחיות הנוגעים בדבר. אכן, לעיתים יעביר ביהמ"ש את הדיון מיוזמתו משיקולים של מראית פני הצדק אך זו אינה העילה היחידה להעברת מקום הדיון. בענייננו, אין חולק כי לביהמ"ש באילת אין כל זיקה מוחשית לתיק, ובמקרה כזה תגבר הנטייה להעביר את הדיון לבימ"ש אשר לו מירב הזיקות לסכסוך. על כן יועבר הדיון לאזור המרכז והמשיבים יביעו עמדתם באשר לערכאת הדיון הנוחה להם באזור המרכז.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' נורית ישראלי למבקשת, עו"ד גב' רוית לויים למשיבים. 26.12.99).
ע.א. 8306/99 - ניסים חדד נגד משה מזור ואח'
*דחיית ערעור על החלטת שופטת לפסול עצמה(ערעור על החלטת שופטת לפסול עצמה - הערעור נדחה).
א. המערער, עובד בכיר ברשות הדואר, תבע את המשיב ששיגר מכתבים שונים בגנותו למכותבים רבים, בין ברשות הדואר ובין מחוצה לה. שלב קדם המשפט הסתיים והתיק מצוי לפני שלב ההוכחות. במאי 99 דחה ביהמ"ש בקשת פסלות שהגיש המשיב בקבעו כי שום טיעון שנטען בה אינו אמת וכי המדובר בהשמצות חסרות שחר. באוקטובר 99 הגיש המשיב בקשה פסלות נוספת. בבקשתו, בצורת מכתב לשופטת, נאמר "ביטלת פרוטוקולים של הקלדניות, גירשת את הקלדניות... שופטת שסרחה מפאת כבודה וכבוד בית המשפט עליה ללכת הביתה, לפסול את פסיקותיך והחלטותיך... אני ממתין חודש ימים... במידה ולא תשעי את עצמך אפרסם בכרוזים... ויראו... את כל שקריך ומעלליך...". השופטת דחתה את כל טענות המערער בדבר משוא פנים ועובדות אשר לדעת השופטת אין בהן ממש, אך חרף זאת החליטה לפסול עצמה לאמור "לא היתה כל עילה משפטית, עובדתית או אחרת לבקשת הפסילה... יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן... משקלם המצטבר של הטענות והמכתבים שנשלחו לכל עבר, מורה, כי אצל מזור התגבשה תחושה... שלא יזכה למשפט צדק... מתעורר ספק אם ביהמ"ש יהיה מסוגל להישאר אובייקטיבי... מצאתי שמן הראוי הוא שלא אמשיך לדון בתיקים אלה, כדי שתשמר גם מראית הצדק". הערעור על החלטת הפסילה נדחה.
ב. המקרה אינו שגרתי. המשיב נטל לעצמו רשות לפנות אל ביהמ"ש בלשון גסה, בוטה ומאיימת, הפיץ ברבים את טענותיו ואשמותיו וביהמ"ש עמד בהתקפותיו אלה זמן מה. משהוגדשה הסאה מצא לנכון לפסול עצמו. תוצאה זו היא עגומה ומצערת. משמעה, לכאורה, כי כל בעל דין שלוח רסן יכול לעשות כל שחפצה נפשו עד שיגרום לשופט היושב בדינו לפסול עצמו. עם זאת הצגת דברים לכאורית זו אינה משקפת את מלוא התמונה. יש להבחין בין שני מישורים שונים: התנהגותו של בעל דין לחוד והחלטת פסלות לחוד. אין לראות החלטת בימ"ש לפסול עצמו או לא לפסול עצמו כפרס או כעונש על התנהגותו של בעל דין. המבחנים לפסילה הינם מבחנים אובייקטיבים הנוגעים לקיומה של אפשרות ממשית אובייקטיבית לקיומו של משוא פנים. אפשרות זו תבחן, בין היתר, בהתחשב בהיותו של השופט שופט מקצועי ומיומן, בעל הכשרה מקצועית וניסיון ויודע איך לארגן ולהפנים מכלול דברים תוך שמירה על האיזון והנייטרליות. ככלל אין ליתן בידי בעל דין את הכח לפסול שופט על דרך הגשת תלונות נגדו, שאם לא תאמר כן יצא החוטא נשכר.
ג. עם זאת, אין מקום להניח כי ניסיונו והכשרתו של שופט מחסנים אותו לחלוטין מפני נקיטת עמדה כלפי בעל דין שחרג ממערכת היחסים הרצויה והראויה. ייתכנו מקרים בהם חומרת ההתנהגות של בעל דין או בא כוחו או תחושתו האישית של השופט יחייבו את השופט היושב בדין לפסול עצמו, ובמקרים חריגים - אף יצריכו העברת דיון למחוז שיפוטי אחר. בהחלטה דנא עוררה השופטת עצמה את החשש כי יבצר ממנה להוסיף ולדון בעניינו של המשיב באופן אובייקטיבי. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטתה. אילו השתית ביהמ"ש את החלטת הפסלות על רצונו להפיס את דעת המשיב ועל תחושתו הסובייקטיבית של זה, או אז היה מקום שלא להשאיר את החלטת הפסלות על כנה. אולם כאן ההתבטאויות והמעשים של המשיב הגדישו את הסאה והביאו את ביהמ"ש למצוא כי קיימת אפשרות ממשית שלא יוכל לדון בעניינו של המשיב ללא משוא פנים. בהחלטה זו אין להתערב.
ד. אפשר שבעיני המשיב תתפרש החלטת ביהמ"ש כניצחון באשר עלה בידו לפטור עצמו מעולו של מותב שבו לא חפץ, אך תפיסה זו של ההליך לוקה בחסר. פועלו של המשיב אינו מסתכם אך בהחלטת הפסלות. המחוקק ומחוקק המשנה מצאו מקום להגן על מעמדה של הרשות השופטת והדרכים הפסולות שנקט המשיב מהוות, על פני הדברים, חריגה של ממש מן המסגרת הדיונית הקבועה בדין ומן ההסדרים הנוהגים המתקיימים בין בעלי הדין. אין איפוא יסוד לחשש כי מי שבחר לעשות כן יצא, בכל מקרה, נשכר עקב כך.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד פולק למערער. 27.12.99).
ע.פ. 545+4062/99 - דודו סבג ונדב סבג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת 8 רובים מבסיסי צה"ל ומכירתם).
*ביטול החלטה על חילוט מכונית שנרכשה בתמורה של הרובים שנמכרו(מחוזי באר שבע - ת.פ. 8043/98 - הערעור של דודו על חומרת עונשו נדחה והערעור של השניים על חילוט מכונית נתקבל).
א. המערער דודו (להלן: המערער) הורשע על פי הודאתו בעקבות הסדר טיעון בעבירות של גניבת 8 רובים משני בסיסי צה"ל וסחר בהם. את הרובים גנב מבסיסים אותם הכיר במסגרת שירותו. מאוחר יותר מכר 4 מן הרובים תמורת 20,000 ש"ח ואילו ארבעת הרובים הנותרים נעלמו, לטענתו, מן המקום שבו הסתירם. ביהמ"ש גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל. על כך מערער המערער. בערעור השני מערערים המערער ואחיו נדב (להלן: המבקש) נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר חילוט מכונית שנרכשה בחלק מן הכסף שקיבל המערער תמורת מכירת הרובים. מכונית זו נרשמה ע"ש המבקש. הטענה המרכזית של השניים היא כי ביהמ"ש לא היה מוסמך להורות על חילוט המכונית על פי הוראות סעיף 39(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי כפי שעשה, משום שהמכונית לא ניתנה "כשכר בעד ביצוע עבירות" ולקנייתה "לא היה כל קשר לביצוע העבירה". ביהמ"ש המחוזי סבר כי הכסף שקיבל המערער תמורת הרובים מהווה "חפץ שניתן כשכר בעד ביצוע העבירה". הערעור על חומרת העונש נדחה ועל חילוט המכונית נתקבל.
ב. באשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי יישם במקרה דנן את פסיקתו של ביהמ"ש העליון לפיה יש להתייחס בחומרה רבה לעבירות הקשורות בגניבת נשק מן הסוג שגנב המערער והעמדתו לרשותם של אלמונים, שאינם נתונים לפיקוח. במקרה דנא מתווספת לחומרת העבירות, העובדה שמדובר בחדירתו של חייל לשעבר לבסיסי צה"ל שהיו מוכרים לו מתקופת שירותו. בנסיבות הענין, אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער במידה המצדיקה התערבות.
ג. אשר לחילוט המכונית - ביהמ"ש המחוזי הורה על חילוט המכונית בהתאם להוראות סעיף 39(ב) לחסד"פ (מעצר וחיפוש), על רקע הקביעות הבאות: כי הכסף שקיבל המערער
תמורת הרובים מהווה "חפץ" שניתן "כשכר בעד ביצוע העבירה"; אין נפקא מינה "שהכסף שינה את צורתו משטרות של 100 ש"ח לרכב". עמדתו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה.
ד. המכונית לא ניתנה למערער כ"שכר בעד ביצוע" עבירת הגניבה, אלא - נרכשה על ידו בתמורה שהפיק ממכירת הרובים, שלל הגניבה שביצע, ובתור שכזו דינה בהקשר הנדון כאן כדין הרובים עצמם. השגת חפץ בגניבה, אינה שקולה כנגד קבלת שכר בעד ביצועה. כאמור, המכונית היא "חליפתו" של השלל ודינה כדינו.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, זועבי. החלטה - השופט קדמי, הוסיף השופט זועבי. עו"ד חיים קאזיס למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 30.11.99).
ע.פ. 8418/99 - ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ ואח' נגד אל-רז ג'נסיס... בע"מ
*דחיית ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
א. המערערות הגישו קובלנה פלילית נגד המשיבים, שעניינה הפרת זכויות יוצרים במכשירי וידאו ומחשב וכן הפרת סימני מסחר. בתום פרשת הראיות מטעם המערערות (הקובלות), אשר הסתכמה בהשמעת עד אחד והצגת מסמכים ומוצגים שונים, טענו המשיבים (הנאשמים) כי "אין להשיב לאשמה". ביהמ"ש דחה את הטענה ובהתייחסו לעד מטעם הקובלות אמר "עיון מעמיק בעדותו... מעלה תמונה ורושם של עד אמין שמהימנותו, כמו גם מקצועיותו, אינן מוטלות בספק... עדותו מספיקה בהחלט להצביע על כך שהדיסקים שנתפסו אצל הנאשמים אינם אמיתיים...". על יסוד האמור בהחלטה ביקשו המשיבים את השופט לפסול עצמו בטענה כי כבר גיבש עמדה בנוגע למהימנותו של עד התביעה היחיד. ביהמ"ש החליט לפסול עצמו. הוא ציין אמנם כי התבטאותו אין בה דעה קדומה עד "שאין כל סיכוי" כי תשתנה לאחר שישמע את הראיות של הצד השני. אעפ"כ החליט לפסול עצמו מן הטעם של מראית פני הצדק, אשר יפה במיוחד, לשיטתו, במשפט הפלילי. השופט סבר גם שיש מקום לתת משקל לתחושות המשיבים הגם שאינן מוצדקות בנסיבות המקרה. הערעור נדחה.
ב. בשלב שבו מתבקש ביהמ"ש להכריע בטענה של "אין להשיב לאשמה" יוצאת התביעה, או הקובלים במקרה דנן, ידי חובת הראיה כשמביאים הם ראיות לכאורה להוכחת האישום. אין ביהמ"ש בוחן בשלב זה את מהימנותן ומשקלן של העדויות שהובאו בפניו. הבעת דעה ע"י ביהמ"ש בשלב זה, לפני שמיעת פרשת ההגנה, על מהימנות עד התביעה בצורה פסקנית ונחרצת, כפי שנעשתה, עשוייה להוליך למסקנה כי השופט גיבש כבר עמדה בתיק שלפניו וכי ישנו חשש ממשי למשוא פנים. החלטת ביהמ"ש מעלה חשש כי לא יוכל להתעלם מקביעותיו בדבר אמינות העד בבואו לפסוק את הדין. על כן יש לדחות את הערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד ד. מירקין וי. פלג למערערות, עו"ד ר. קובץ למשיבים. 22.12.99).
בג"צ 9194/99 - מדינת ישראל נגד השופט אהוד רקם ומשפחת קקון
*ביטול החלטת שופט לאפשר נוכחות פרקליטת המשפחה בניתוח גופת עציר שנפטר בבית המעצר(העתירה נתקבלה).
א. ביום 20.12.99 נעצר המנוח מוריס קקון כחשוד בעבירות הקשורות בהתפרעות שהיתה בבית החולים רמב"ם. הוא הועבר למעצר קישון, בשעות הלילה הוחזר לבית החולים רמב"ם כאשר לא חש בטוב, הוחזר לאחר מכן לבית המעצר וביום 22.12.99 בשעות אחר הצהרים נמצא מת בתא הבידוד בבית המעצר. המשטרה פנתה לביהמ"ש המחוזי
כדי שיורה על חקירת סיבת מוות וביום 23.12.99 החליט סגן הנשיא רקם כי גווית המנוח תנותח. המשפחה ביקשה כי במהלך הנתיחה תהיינה נוכחות מטעמה הפתולוגית ד"ר פיליפס ועו"ד גב' אולמן. נציגת המשטרה לא הביעה התנגדות למבוקש. סגן הנשיא רקם החליט כי אכן תהיינה נוכחות שתי אלה בנתיחה אף כי הובא לידיעתו כי פרופ' היס מהמכון הפתולוגי מתנגד לנוכחותה של עו"ד אולמן. למחרת היום הגישה המדינה בקשה לבימ"ש השלום כי יקיים דיון מחדש בהחלטתו וביהמ"ש דחה את בקשת המדינה. על החלטה האחרונה זו הוגשה העתירה. העתירה נתקבלה.
ב. עוה"ד גב' אולמן טוענת כי לבג"צ אין סמכות לדון בעתירה וכי הסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי בשבתו לערעור על החלטתו של השופט רקם. טענה זו יש לדחות. ביהמ"ש הגבוה לצדק מוסמך להידרש - במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות - גם לנושאים המצויים בסמכותם של בתי משפט או של גופים אחרים, אם הוא רואה צורך להעניק סעד מן הצדק. כך המצב בענייננו.
ג. הטענה העיקרית שעלתה לדיון היתה שאלת הפומביות. לטענת עוה"ד אולמן חלה על ענייננו הוראת סעיף 24 לחוק חקירת סיבות מוות הקובע כי "השופט החוקר יחקור את סיבת המוות ורשאי הוא לערוך חקירה זו בפומבי או בדלתיים סגורות...". עוה"ד אולמן סבורה כי עקרון פומביות הדיון הוא עקרון אב בשיטת המשפט בישראל ועל רקע עקרון זה יש לפרש את הוראת סעיף 24 לחוק, אלא אם בנסיבות מיוחדות וחריגות יורה החוקר אחרת. טענה זו אין לקבל. הוראת סעיף 24 לחוק עניינה בהליכים הנערכים בפני שופט חוקר באולם בית המשפט או בכל מקום אחר בו הוא יושב וסמכותו כשופט חוקר. כך בדיונים - לא כך בבדיקת גופת המת. אין לומר שנתיחת גופתו של נפטר אמורה להיערך בפומבי. אך גם אם נתיחת הגופה אינה נערכת בפומבי אלא בחדר הניתוחים, גם אז יכול ותתעורר שאלה מי הוא שרשאי להיות נוכח בעת הנתיחה. לעניין זה יש לומר כי אין שום נימוק שיצדיק נוכחותו של עו"ד בעת נתיחת הגופה. אם בני המשפחה רוצים כי הממצאים יהיו אובייקטיבים באופן שיוכלו לסמוך על הממצאים, די בכך שמטעם המשפחה תהיה נוכחת הפתולוגית.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד גב' נאוה בן אור לעותרת, עוה"ד גב' תמי אולמן ומ. זילברשמידט למשפחת קקון. 25.12.99).
ע.פ. 5182/98 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס של קטינה במשפחה וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 52, והמתלוננת, ילידת 77, הינם בני דודים שהתגוררו עם משפחותיהם בשכנות באחד המושבים. לגירסת המתלוננת ביצע בה המערער מעשים מגונים ובעל אותה בניגוד לרצונה מאז מלאו לה 10 שנים ועד שנתגלתה הפרשה בדצמבר 90. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדות המתלוננת ומצא לה תמיכה בראיות אחרות, הרשיע את המערער בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות ודן אותו ל-9 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור נגד ההרשעה ונגד מידת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - אין להתערב במהימנות שרחש ביהמ"ש המחוזי לעדותה של המתלוננת וכן לתמיכה שמצא לעדותה בראיות אחרות. אין גם לקבל את טענת המערער שמפאת מצבו הנפשי לא היה אחראי למעשיו או שאין הוא מסוגל לעמוד לדין. הראיות הרפואיות בעניין זה תומכות בעמדת התביעה כי המערער היה אחראי למעשיו וכי הוא מסוגל לעמוד לדין.
ג. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הביא בין שיקוליו באשר למידת העונש את מצב בריאותו של המערער, כמי שסובל ממחלת ריאות קשה וכמי שסובל ממצב דכאוני וחרדות קשות. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי אלמלא נסיבות מקילות אלה היה ממצה את הדין עד תום עם המערער לנוכח החומרה היתירה המאפיינת את המעשים שביצע במתלוננת ובפועל אכן לא מיצה ביהמ"ש עם המערער את הדין כפי שהתחייב מחומרת ההתנהגות המתמשכת העומדת בבסיס ההרשעה.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, אילן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גב' דרמן (מי זהב) דורית למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 18.7.99).
רע"א 4249/98 - שמעון סויסה נגד הכשרת הישוב... לביטוח בע"מ ואח'
*דחיית עיון, במסגרת גילוי מסמכים, ב"הודעות" שנתן התובע לחוקרים מטעם הנתבעים, עד לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית של התובע ועדיו(מחוזי ת"א - בר"ע 14372/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור
נדחה).
א. המבקש הגיש לבימ"ש השלום תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שלטענתו נגרמו לו בתאונת דרכים. המשיבות טענו שגירסתו העובדתית של המערער אינה נכונה וכי האירוע אינו מהווה "תאונת דרכים". בדיון הוסכם כי על בעלי הדין להחליף תצהירים של גילוי מסמכים. המשיבות הודיעו בתצהיר על מסמכים שונים שבידיהם ובכללם "דוחו"ת חקירה (חסויים)" וכן "הודעות". הכוונה במילה "הודעות" היתה להודעות שמסר התובע על התאונה והודעות לחוקר. פרקליטו של המערער ביקש לעיין ב"הודעות", ב"כ המשיבות התנגד והשיב כי יעמיד את ה"הודעות" לעיון התובע רק לאחר שיגיש את תצהיר העדות הראשית שלו ושל עדיו. בימ"ש השלום הורה על העמדת ה"הודעות" לעיון התובע כבר בשלב זה, וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבות וקבע שאינן חייבות לעשות כן. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין "לשחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראייה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו שלא היתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות. משחק "בקלפים גלויים" עשוי, בדרך כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות, של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא גם עשוי לשמש לעתים כגורם משמעותי להבאתם של בעלי הדין לכלל פשרה. הכלל האמור אין כוחו, בהכרח, יפה לגבי מי שכל גירסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו. דבר הגילוי המיידי או דחייתו לשלב מאוחר יותר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. שיקול הדעת אם להורות על דחיית העיון במסמכים למועד אחר, יכול להשתנות לפי סוגי העניינים העומדים על הפרק, ולפי הנסיבות המיוחדות של כל ענין וענין.
ג. לאחר סקירת השיקולים שינחו את ביהמ"ש ניתן לקבוע כללים כדלהלן: חזקה היא שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו בין כשמדובר במסמכים "מועילים" ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים"; בית המשפט רשאי לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת; בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור יתן ביהמ"ש את דעתו למחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ולשאר נסיבות הענין; במקרה מתאים רשאי ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכותו, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים שבין העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה, לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת;
החלטת הערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול דעתו וביהמ"ש לערעורים לא יטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים.
ד. במקרה שלפנינו סבה המחלוקת שבין בעלי הדין על שאלת החבות בלבד והראיות שבהן מדובר הן ראיות שמקורן במערער עצמו ואשר נוצרו על ידו זמן קצר לאחר האירוע נשוא התביעה. ביהמ"ש המחוזי סבר על יסוד טענות בעלי הדין שדחיית העיון בהודעות תשרת יותר את גילוי האמת מאשר העיון בהן בעתו. אין צורך לבחון קביעה זו שוב בערכאה שלישית כשעל פניה אין היא נראית מופרכת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עוה"ד יוסי נאמן וגב' שרונה פורת למערער, עו"ד האוזנר למשיבות. 19.12.99).
בג"צ 221/99 - חליפה סלאח נגד משרד התחבורה
*דחיית בקשה לרשיון לנסיעות מיוחדות לאוטובוס ולחילופין לנסיעות שירות שלא במסגרת "תאגיד שירות"(העתירה נדחתה).
א. העותר רכש זוטובוס (לשמונה נוסעים). הוא עבד עם זוטובוס זה במסגרת תאגיד מוניות שגבה ממנו תשלום חודשי בשעור של כאלפיים ש"ח לחודש בתמורה לשירותים שונים שהתאגיד נותן לנהגי המוניות. העותר סבר כי השירותים שהוא מקבל מן התאגיד אינם מצדיקים את התשלום ופרש מן התאגיד. לאחר שהעותר פרש מן התאגיד, סירב המפקח על התעבורה לחדש את רשיון ההסעה של העותר. המפקח הסתמך על תקנות התעבורה, הקובעות שני סוגים של רשיונות הסעה למוניות: רשיון לנסיעה מיוחדת ורשיון לנסיעת שירות בנפרד. לגבי כל סוג של רשיון נקבעו בתקנות סייגים מסויימים. לגבי רשיון לנסיעה מיוחדת, נקבע כי לא ינתן רשיון כזה לזוטובוס, ולגבי רשיון לנסיעת שירות נקבע כי רשיון כזה מתיר נסיעת שירות בקו שירות "ובלבד שהנסיעה מתבצעת במסגרת תאגיד בעל רשיון שירות". בעבר נקבע ע"י בג"צ כי אין בתקנות פגם כלשהו ולפיכך הן חוקיות ותקפות. השאלה היא אם אפשר וראוי לתת לעותר רשיון הסעה למונית, בין רשיון לנסיעה מיוחדת ובין רשיון לנסיעת שירות, על פי התקנות. העתירה נדחתה.
ב. אין זה מקרה נדיר שהסדר של עיסוק מסויים באמצעות תחיקה פוגע בחופש העיסוק: אם באמצעות דרישה לרשיון, שלא כל אחד יכול לקבלו; אם באמצעות תנאים לעיסוק שיש בהם כדי לצמצם את תחום העיסוק או להכביד את העיסוק; ואם באמצעות אגרות, פיקוח או דרכים אחרות. המחוקק, ומכוחו גם מחוקק משנה, רשאים להגביל ואף לשלול את חופש העיסוק אפילו בתקופה שלאחר חוק-יסוד חופש העיסוק. הם רשאים לעשות זאת כדי ליצור איזון ראוי בין חופש העיסוק של האדם לבין זכויות יסוד של אדם אחר וכן בין חופש העיסוק ובין טובת הציבור. בהתחשב בטובת הציבור והאיזון האמור אין בידי בית המשפט לצוות על משרד התחבורה לתת בידי העותר, כבקשתו, רשיון הסעה לזוטובוס שלו.
ג. העותר טען כי משרד התחבורה "מאפשר לאלפי זוטובוסים... לפעול כמוניות לכל דבר", והוסיף ומנה "רשימה של 16 מוניות מסוג זוטובוס הפועלות בסביבה בה הוא פועל וקיבלו רשיון מטעם המשיב, אף כי אינם עונים לדרישות התקנות". בדיקת משרד התחבורה העלתה כי חלק מתוך 16 המוניות פועלות עם רשיון לנסיעה מיוחדת מכח הוראת מעבר ותשע פועלות עם רשיון הסעה לנסיעה מיוחדת, בניגוד להסדר הקבוע בתקנות התעבורה ובעקבות הבדיקה הוחלט כי עם תום תקופת הרשיון הנוכחית, לא יוארכו עוד רשיונות ההסעה המיוחדים למוניות אלה. הכלל הוא, כי אם מתברר שרשות מינהלית פעלה בניגוד לדין במקרה אחד, ביהמ"ש לא יצווה על הרשות לשוב ולהפר את הדין, אפילו אם מתברר כי הפרת הדין בעבר גרמה הפליה. הדרך הנכונה ללכת
בה, במצב כזה, היא לפעול ככל שניתן להפסיק את הפרת הדין, וכך לסלק את ההפליה. המסקנה היא, שאף כי נמצא שהעותר צדק, כאשר טען כי יש זוטובוסים שקיבלו רשיון הסעה בניגוד לתקנות התעבורה, אין בכך כדי להושיעו.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, זועבי. החלטה: השופט זמיר. העותר לעצמו, עו"ד אבי ליכט למשיבה. 27.12.99)
ע.פ. 2445/98 - דני מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות אינוס של אשה הסובלת מפיגור שכלי מתקדם. *כושר ההעדה של המתלוננת הסובלת מפיגור שכלי כאשר לעניין אחר הוחלט שאינה נושאת באחריות פלילית. *חומרת העונש ואבחנה בין נאשם זה לנאשם אחר שנדון לעונש קל יותר(מחוזי נצרת - ת.פ. 122/96 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).א. המערער הורשע - יחד עם אחר בשם בן חרבון - בעבירות של מעשה סדום, מעשה מגונה ואינוס של צעירה הסובלת מפיגור שכלי מתקדם (להלן: המתלוננת) כאשר היתה בחודש השישי להריונה. לפי חומר הראיות ניצל בן חרבון את פחדם של המתלוננת והוריה מפניו ואילץ אותה לקיים יחסי מין עמו, עם המערער ועם קטין. ההרשעה התבססה בעיקר על עדות המתלוננת. ביהמ"ש גזר למערער שש שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור טוען כי פיגורה של המתלוננת שולל את כושר ההעדה שלה ואין לסמוך הרשעה על עדותה. לעניין זה הוגשה החלטה של ועדת איבחון לפי חוק הסעד, בענין אחר, כי המתלוננת אינה כשירה לעמוד לדין באשר אינה מבינה את משמעות מעשיה. הסניגור טוען כי אין זה מתקבל על הדעת: שמחד גיסא - ועדת האיבחון תראה את המתלוננת כ"מפגרת בשכלה אשר אינה מבינה משמעות מעשיה" ומאידך גיסא - יראה אותה ביהמ"ש, כבעלת כושר העדה מושלם ויתן אמון מלא בדבריה. טענה זו אין לקבל. יש להבחין בין היעדר הכושר לשאת באחריות פלילית מחמת פיגור, לבין היעדר כושר ההעדה של מפגר. לענין הנשיאה באחריות פלילית, נבחנת יכולתו של המפגר להבין את מהות מעשהו או את הפסול שבאותו מעשה בעוד שלענין כשרות ההעדה נבחנת יכולתו של המפגר לקלוט אירועים ולהציגם מאוחר יותר. אפשר שפיגור או מחלת נפש, יפגעו בכושרו של אדם לתפוס את משמעות התנהגותו או את היותה פסולה, ויחד עם זאת לא יפגעו בכושרו לקלוט רשמים ולדווח עליהם. הכושר לשאת באחריות פלילית, נקבע, מטבע הדברים, על ידי מומחים לדבר בעוד ש"כושר ההעדה נקבע על ידי ביהמ"ש, על פי התרשמותו מן העד העומד בפניו, אם כי הוא יכול להסתייע לענין זה בעדות מומחה. במקרה דנא, ראה ביהמ"ש להעניק לעדות המתלוננת בדבר התנהגותם של בן חרבון וחבריו כלפיה את מלוא המשקל הראייתי והצביע על גורמים התומכים בגירסה המרשיעה שהציגה המתלוננת בעדותה. בכך, מלאה סאת הראיות שהיו דרושות להרשעה.
ג. אשר לעונש - המעשים העומדים בבסיס הרשעתו של המערער משקפים התעללות מינית גסה ובהמית בצעירה מפגרת חסרת אונים כשדרגת השיפלות המאפיינת מעשים אלה, מחייבת ומצדיקה הטלת עונשים קשים שבכוחם לתת ביטוי לחומרתם היתירה. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי העשיר והמגוון של המערער, התורם גם הוא לגורמים המטים את הכף להחמרה יתירה. אשר לטענת אפלייה לעומת העונש שהוטל על הקטין - שישה חודשים מאסר בעבודות שירות - הקטין "נגרר" אחרי המערער ובן חרבון, הוא הורשע בעבירה אחת של מעשה סדום כנגד שלש עבירות שבהן הורשע המערער, ומשפטו הסתיים על פי עיסקת טיעון שנועדה לאפשר את העדתו כנגד המערער וחברו.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד מישל עון למערער, עו"ד עודד שחם למשיבה. 3.8.99).
בש"פ 4698/99 - מדינת ישראל נגד יוסי מורולאשוילי
*הסמכות להורות על מעצר עד תום ההליכים של נאשם שהיה עצור למעלה מ- 9 חודשים לפני שהורשע בדין ולאחר מכן בוטלה הכרעת הדין בערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. המבקש הורשע בבית משפט מחוזי בהריגה ונדון לשתים עשרה שנות מאסר. הוא ערער לבית המשפט העליון, ערעורו נתקבל והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להכרעת דין מחדש. בפסק דינו, הורה בית משפט העליון על מעצרו של המבקש עד למתן החלטה בדבר מעצרו או שחרורו בבית המשפט המחוזי - אליו הוחזר הדיון. התביעה סברה, כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בבקשת המעצר של המשיב משום שהוא היה כבר עצור בשל כתב האישום שהוגש נגדו בתיק הנוכחי, תקופה מצטברת מעבר לתשעה חדשים, לפני שמשפטו הסתיים בהכרעת דין כאמור בסעיף 61 לחסד"פ. על כן פנתה לבית משפט העליון בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ. מאידך גיסא, סבור ב"כ המשיב כי על התביעה היה למלא אחר החלטתו של בית המשפט העליון בערעור כלשונה, לאמור: לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה להמשך המעצר. הבקשה להארכת המעצר נדחתה מן הטעם שלביהמ"ש המחוזי הסמכות לדון בנושא.
ב. הסעיפים 61 ו-62 לחוק מדברים בנאשם ש"משפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין". במקרה דנא, נגמר משפטו של המשיב בערכאה הראשונה בהכרעת דין. הדרך היחידה להחיל עליו את הוראות הסעיפים הנ"ל, היא בהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי והחזרת גלגל הזמן לאחורי כאילו לא ניתנה כלל "הכרעת דין". זאת, על אף שעד למתן פסה"ד בערעור, ריצה המשיב עונש מאסר ותקופת המעצר שקדמה למתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי, "נבלעה" בעונש המאסר וחדלה להיות "תקופת מעצר".
ג. אילו נתקבלה עמדת התביעה, לא היה בית המשפט שלערעור - במקרה דנא בית המשפט העליון - מוסמך להורות על מעצרו של המשיב עם הקראת פסה"ד, שביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת משום שלפי עמדת התביעה, הסמכות להורות על מעצרו נתונה אך ורק לשופט של בית המשפט העליון לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ובקשה בענין זה לא הוגשה ולא נדונה לגופה. (הערה: ראה בש"פ 5142/99 שניתן לאחר פס"ד זה - סביר נ"ד 262 וכן בש"פ 7964/99 סביר נ"ד 308).
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. עו"ד אלון אינפלד למבקשת, עו"ד ירום הלוי למשיב. 27.7.99).
ע.פ. 4298/96 - יובל גפרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח תוך דחיית הגנה של אי שפיות. *דחיית בקשה להקלה בעונש בעבירת רצח לפי סייג אי שפיות(מחוזי ת"א - ת.פ. 506/94 - הערעור נדחה).
א. המערער גרם למותו של המנוח, יצחק וינקלר ז"ל, במפגש שהתקיים ביניהם על רקע הומוסקסואלי, בדירתו של המנוח, בכך שהלם בראשו - שעה שישן - בבקבוק יין ודקר אותו בלבו בסכין שהביא עמו. המתתו של המנוח תוכננה על ידי המערער מראש לקראת המפגש האמור, במטרה לגנוב כסף וחפצים אחרים מדירת המנוח כפי שעשה המערער בפועל. לקראת הדיון בביהמ"ש ובמהלכו, נבדק המערער מספר בדיקות פסיכיאטריות ועל פי חוות הדעת המסכמת, המערער אינו מפגר ואף לא חולה ברוחו, ועל כן, אין הוא יכול ליהנות מן הסייג של אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34 ח' לחוק העונשין. עם זאת, סבר הסניגור שיש ליהנות את המערער מעונש מופחת, מכח הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין, משום שעשה את המעשה כשהוא נתון ב"מצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה... הוגבלה יכולתו במידה ניכרת... להימנע מעשיית המעשה כאמור בסעיף 300א(א)(2)". ביהמ"ש דחה טענה זו בקבעו כי "הנאשם איננו סובל מהפרעה
נפשית ובוודאי לא חמורה, אלא מהפרעת אישיות... ממכלול הראיות... עולה, שהוא היה מודע היטב למעשהו וידע היטב את הפסול שבדבר... לו רצה יכול היה להימנע ממנו...". הערעור נדחה.
ב. חוות הדעת הרפואית מציגה את ה"דחפים התוקפניים" ואת "היעדר כוחות אגו ומנגנוני התמודדות לרסן אותם" כחלק מן הגורמים ה"מסבירים את ההתנהגות האנטי חברתית הקיצונית" של המערער, אך אינה מתייחסת למידה שבה הוגבלה בשל מצב דברים זה, יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה, כדרוש ליישום הוראותיו של סעיף 330א(א) הנ"ל. הסניגור נמנע בחקירתם הנגדית של שלושת הרופאים מלהציג שאלה כלשהי בהקשר זה. מאידך גיסא, הציגה ב"כ התביעה לאחד מחותמי התעודה - הפסיכיאטור המחוזי ד"ר מרגולין - שאלה ישירה בענין זה והוא השיב כי הפרעת האישיות אינה מונעת מהמערער "להבין את הפסול שבמעשיו... יש לו יכולת שליטה מלאה במעשיו". תשובה חד משמעית זו, שנותרה ללא כל נסיון מצד הסניגור לשנותה, מלמדת בעליל כי המשמעות שביקש האחרון ליתן לממצאים שעליהם הצביעה חוות הדעת המסכמת אינה מתאימה למציאות.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, זועבי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דניאל מרוז למערער, עו"ד גב' רבקה לוי - גולדברג למשיבה. 31.5.99).
בש"פ 8747/99 - מדינת ישראל נגד עזריאל נגר
*דחיית בקשה להארכת מעצר בעבירות סמים (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
ביום 29.3.99 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו מכירת סמים מסוג קנבוס לקטין 3 פעמים, למבוגר פעמיים וכן החזיק בביתו סמים. בימ"ש השלום הורה בשעתו לשחרר את המשיב בערבות, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש העליון דחה את הערר לנוכח עברו הפלילי של המשיב בעבירות סמים ומסוכנותו הרבה. משפטו של המשיב התנהל בעצלתיים. פרשת התביעה החלה ב-20.5.99, המשך המשפט נקבע ליום 13.7.99 והדיון הבא התקיים ביום 11.10.99 בעקבות הכרזת אחד מעדי התביעה כעד עויין נדחה המשך המשפט ליום 5.1.00. המדינה ביקשה להאריך את המעצר ב-90 יום והבקשה נדחתה.
אין לחלוק על כך כי על רקע עברו הפלילי המכביד של המשיב והעובדה שסיים לאחרונה לרצות מאסר בפועל של 40 חודשים בגין עבירות סמים מעמידה מסוכנות מטעם המשיב לשלום הציבור. עם זאת, עם התמשכות המשפט עולה במאזן השיקולים משקלה של חירות הנאשם. שאיפת המחוקק היתה לצמצם ככל האפשר את שלילת חירותו של הנאשם שלזכותו עומדת חזקת חפות. מטרה זו יש להשיג ע"י זירוז ההליכים הפליליים. בענייננו התנהל המשפט בקצב שאינו משביע רצון ויש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד יאיר חמודות למבקשת, עו"ד גור רוית למשיב. 24.12.99).
בש"פ 8888/99 - תרתיר שעבאן וחנון אוסמה נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים בהתחשב בהמלצת שירות המבחן ועריכת סולחה (ערר על החלטה בעיון חוזר להמשך מעצר העוררים עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים הואשמו כי תקפו את המתלונן, בעקבות חילופי קללות בין שעבאן ובין המתלונן. הפציעה בוצעה בעזרת סכין. כמו כן איימו לאחר מכן על המתלונן ועל בני משפחתו שלא יתלוננו במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים בקבעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה, וכי מעשי העוררים, ובעיקר
השימוש בסכין, מקימים חזקת מסוכנות אף אם אין להם עבר פלילי. לאחר מכן הוגשה לביהמ"ש המחוזי הודעה על עריכת "סולחה" בין משפחות העוררים לבין משפחת המתלונן. ביהמ"ש קבע כי הסולחה היא אמנם נסיבה חדשה ועל כן מצדיקה עיון חוזר, אך הגיע למסקנה כי אין בעצם העובדה של הסולחה וכן תסקירי שירות המבחן כדי להביא לשינוי החלטת המעצר. הערר נתקבל.
באשר לשעבאן - אין חולקין כי מעשהו חמור ויוצר חזקת מסוכנות. אך עם זאת יש חשיבות ניכרת להמלצת שירות המבחן על שחרורו לחלופת מעצר וכן יש חשיבות לעריכת הסולחה והעובדה ששעבאן נמצא כבר כ-5 חודשים במעצר. בנסיבות מיוחדות אלה ניתן לשחררו בערבות לחלופת מעצר. מן השיקולים האמורים יש לשקול חלופת מעצר גם לגבי חנון למרות שהמלצת שירות המבחן בעניינו של חנון היא מסוייגת בהשוואה להמלצה לגבי שעבאן.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד סקיס רמזי לשעבאן עו"ד סרי חורי לחנון, עו"ד מיכאל קרשן למשיבה. 26.12.99).
בש"פ 6834/99 - מדינת ישראל נגד אילן כדר
*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים בעבירות של יבוא קוקאין (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב עומד לדין בחמישה אישומים שעניינם יבוא של כ-30 ק"ג קוקאין מקולומביה לישראל. עבור חלק מהמשלוחים קיבל סכום של 200,000 דולר ועבור המשלוח האחרון של 14 ק"ג אמור היה לקבל כ-520,000 דולר. עברו תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום והמדינה מבקשת הארכת המעצר ב-90 ימים נוספים. ניהול המשפט התעכב עקב לחץ העבודה הכבד שביהמ"ש עומד בו וב"כ המדינה העריך כי המשפט יסתיים בתוך תקופת ההארכה. מאידך טוען הסניגור כי המשפט לא יסתיים בתוך תקופת ההארכה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
העבירות המיוחסות למשיב חמורות עד למאוד. הנחת היסוד היא כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה ואם להוסיף לכך את העובדה שהמשיב כבר נדון בעבר למאסר של ששה חודשים בעבודות שירות בעבירה של יבוא סמים וכי מקום מגוריו בקולומביה הרי סיכון הימלטותו מהדין הינו סיכון ממשי. בנסיבות אלה יש להאריך את המעצר ב-90 יום. אם לא יסתיים המשפט בתוך תקופה זו, יוטל על המדינה נטל להוכיח כי המשפט התקדם בצעדים נמרצים לקראת סיומו ולא אך הזדחל וגרר רגליו, כדי לקבל הארכה נוספת.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ארצי חובב למבקשת, עו"ד משה סוחמי למשיב. 14.10.99).
בש"פ 8974/99 - מדינת ישראל נגד מקסים בן נעים
*ביטול שחרור עציר למשך "ימי השבעה" עם פטירת אביו (ערר על שחרור עציר למשך ימי "השבעה" עם פטירת אביו - הערר נתקבל).
ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיב, שנעצר עד תום ההליכים, לקבל חופשה כדי לשבת "שבעה" בביתו עם מות אביו. הערר נתקבל. האפשרות לשחרר עצורים בליווי לצורך נוכחות באירועים משפחתיים, הוסדרה בנוהל שנקבע בשירות בתי הסוהר. הנוהל קובע אמות מידה שוויוניות המאפשרות לעצורים להשתתף באירועים משפחתיים מטעמים הומניטריים בצער - במקרי מחלה ואבל - ולהבדיל בשמחות. אמות מידה אלה מאזנות בין הצרכים האישיים לבין דרישות האבטחה והאמצעים הסבירים העומדים לרשות שירות בתי הסוהר והמשטרה כדי לקיים דרישות אלה. ב"כ המשיב לא פנה בבקשה לשלטונות שב"ס בהתאם לנוהל האמור, אך מן הראוי היה כי בשיקוליו של ביהמ"ש יובא הנוהל בחשבון ותבחן השאלה אם
בנסיבות העניין יש הצדקה לחרוג ממנו. צודקת התביעה כי אם תאושר סטייה מן ההנחיות בעניינו של המשיב, שעל פי עברו פלילי והאישומים המיוחסים לו הוא עבריין מסוכן שיש לו ניסיון קודם בבריחה ממעצר חוקי, קשה לצפות מקרה בעתיד בו ניתן יהיה למנוע מעצור כלשהו קיום מנהג "השבעה" בביתו. אין טעם מיוחד לחרוג מאמות המידה שנקבעו לעניין זה ע"י שירות בתי הסוהר ולאפשר למשיב יציאה הנמנעת מעצורים אחרים במצבו. לפיכך בוטלה ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד דורון נוי למשיב. 19.12.99).
ער"מ 7905/99 - שלום לנקרי נגד עיריית קרית מלאכי
*חומרת עונש משמעתי בעבירת שוחד (הערעור נדחה).
בעת היותו של המערער מפקח בנייה בקרית מלאכי, קיבל טיפול במרפאת שיניים וכאשר נדרש לשלם עבור הטיפול, ביקש לתת לו הנחה. הרופאה סירבה ובתגובה הציג המערער את עצמו כעובד העיריה והסב את תשומת ליבה לכך שהיא זקוקה לרשיון עסק למרפאה וכן אישור מתאים בגין גלריה שבנתה בלא היתר. הוא הוסיף ואמר לרופאה כי אם תעניק לו הנחה יעזור לה לקבל את האישורים הדרושים. הרופאה דחתה את הצעת המערער והגישה תלונה במשטרה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירה של שוחד וגזר לו חודש אחד מאסר לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס כספי. בעקבות הרשעתו הוגשה נגד המערער תובענה לביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות. ביה"ד קבע כי הרשעה בעבירה של שוחד היא עבירה שיש עמה קלון, ולפיכך מצא את המערער אשם בעבירת משמעת. התביעה ביקשה את פיטורי של המערער וביה"ד נעתר לכך בציינו כי "פקח בנייה המועל באמון שולחיו ונוטל שוחד... הופך את כל נושא הפיקוח ללעג ולקלס וגורם לכך שהציבור יאבד את אמונו... אמון זה... יכול להשתקם... אם הציבור יווכח לראות כי המעשה המגונה של נטילת שוחד זכה לתגובה... ועבודתו של נוטל השוחד... הופסקה". הערר נדחה.
ביה"ד למשמעת היה מודע היטב לנסיבות המקרה, לרבות ההשלכות הצפויות של פיטורי המערער, ולכן הורה כי זכויות המערער לגימלה ולמענק פרישה לא ייפגעו. עם כל הצער על הפגיעה הקשה במערער, אין מקום להתערב בהחלטה של ביה"ד למשמעת.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אהוד שילוני למערער, עו"ד יעקב לרר למשיבה.27.12.99).
רע"א 6885/99 - ... AMSנגד בזק... בע"מ
*דחיית בקשה לצו מניעה זמני בהתחשב במאזן הנוחות. * מדיניות ההתערבות של בימ"ש שלערעור בהחלטות בדבר סעד זמני (הערעור נדחה).
בין המבקשת למשיבה נכרת חוזה לפיתוחו, הפקתו והתקנתו של מערך תוכנה לניהול חיוב לגבייה, שהוא מערכת ממוחשבת לחיובי חשבונות הלקוחות. באוגוסט 99 ביטלה בזק את החוזה בנימוק שהמבקשת הפרה אותו הפרה יסודית. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה לאכוף את החוזה ובגידרה ביקשה צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה להתקשר עם צד שלישי כלשהו לצורך ביצוע הפרוייקט או פרוייקט דומה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לצו מניעה זמני והבקשה לרשות ערעור נדחתה. מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה של המשיבה. אין לומר כי נזקי המבקשת, לרבות הנזק החמור הצפוי למוניטין שלה, כטענת ב"כ, אינם ניתנים לפיצוי בכסף. מאידך, יש יסוד איתן לחשש כי אם יינתן צו המניעה הזמני, תיפגע מאוד היערכותה של המשיבה לקראת ביצוע הפרוייקט וממילא תיפגע מאוד גם יכולתה להתחרות בשוק החופשי של התקשורת.
בשולי הדברים שתי הערות: הלכה פסוקה היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט מקרים חריגים
ואין המקרה דנא חריג כזה; קשה לראות כיצד יוכלו בעלות הדין לחיות בצוותא חדא ובכפיפה אחת של קיום הוראות החוזה, אם ייאכף עליהן לעשות כן.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עוה"ד י. נאמן, א. סול ורוט למבקשת, עוה"ד ה. ביילין, ה. איש שלום וג. אוזן למשיבה. 9.11.99).
רע"פ 5039/99 - עאדל נצר חמודה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירות של גניבת רכב (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות הקשורות לגניבת רכב ובימ"ש השלום גזר לו מאסר של ששה חודשים בפועל שירוצו בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וגזר למערער 9 חודשים מאסר בפועל. בערעור טוען המערער כי היה נתון במעצר בית חלקי, מן הערב ועד הבוקר, במשך 30 חודשים ותקופה ארוכה זו לא נלקחה בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אכן, היה מקום להתחשב בתקופת מעצר הבית הארוכה שהיא ללא ספק קשה ומכבידה ומגבילה את חירותו של האדם. עם זאת, עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שנפסק ע"י בימ"ש השלום, אינו הולם את חומרת העבירות הקשורות לגניבת רכב שהפך לחזיון נפרץ במקומותינו. יש להרתיע את העבריין עצמו ועבריינים פוטנציאליים אחרים, ע"י הטלת עונשים שיהפכו עבירות כאלה לבלתי משתלמות. העונש ההולם הוא מאסר בפועל, אך לאור העובדה כי מי שהיה הרוח החיה בפריצה נדון לשנה מאסר ואחר שהשתתף באותה פרשה נדון ל-6 חודשים מאסר, יועמד ענשו של המערער על ששה חודשים מאסר בפועל אך הוא לא יבוצע בעבודות שירות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש, זועבי. עו"ד אלי כץ למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 11.10.99).
ע.פ. 7520/99 - סנדה הרשקוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפת תינוקת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת באה ארצה מרומניה לפני כ-9 שנים, נישאה כאן לאזרח ישראלי והוקנה לה מעמד של תושב ארעי. היא כבת 40 וחשוכת ילדים. קרובתה של המערערת, (להלן: המתלוננת), צעירה כבת 22, הגיעה ארצה עם בעלה כדי לעבוד כאן והם נשארו בישראל שלא כדין. בין המערערת למתלוננת נוצרו יחסי ידידות. המתלוננת ילדה בת וזמן קצר לאחר הלידה גורש בעלה מישראל. אף היא עמדה לצאת מישראל ביחד עם בתה ביום 8.3.99. מספר ימים לפני כן, חטפה המערערת את התינוקת. למתלוננת אמרה כי יצאה עם התינוקת לרגע ומאן דהוא חטף אותה. תוך יממה נתגלתה התינוקת והוחזרה לאמה. המערערת הועמדה לדין וביהמ"ש המחוזי ציין את החומרה של המעשה שהוא מרושע, בזוי, אכזרי, חסר לב ומעורר פלצות. ביהמ"ש הבהיר שמתוך התחשבות בנסיבותיה האישיות הקשות והמופרעות הנפשית ממנה היא סובלת לא יחמיר איתה כפי שהמעשה היה מצדיק והסתפק בהטלת עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שהוטל על המערערת משקף מידה לא מבוטלת של התחשבות בנסיבותיה האישיות ובמצבה הנפשי ואין מקום להקל עמה עוד.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, ריבלין. עו"ד גב' יפית וייסבוך למערערת, עו"ד עודד שחם למשיבה. 18.11.99).