תקציר סביר כרך נ"ד חוברת 23

בג"צ 4495/99 - הסניגוריה הציבורית המחוזית (תל אביב והמרכז) נגד ועדת הערר לפי סעיף 12(ד) לחוק הסניגוריה הציבורית ואח'

*החלטת הסניגוריה הציבורית שלא לקבל בקשת עו"ד לכהן כסניגור ציבורי(העתירה נתקבלה).

א. במאי 98 פנה המשיב השני (עו"ד דן קרמזין, להלן - המשיב) וביקש הכרה בו כסניגור ציבורי. הסתבר לסניגורית המחוזית כי לחובתו של המשיב עומדות הרשעות קודמות רבות בבתי הדין למשמעת של לשכת עוה"ד ואף הושעה פעמיים מחברותו בלשכה. נוכח מידע זה החליטה שלא לכוללו ברשימת הסניגורים הציבוריים. המשיב הגיש ערר לוועדת ערר מכח החוק והוועדה החליטה ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של הסניגור הציבורי הארצי שהוא חבר הוועדה, לבטל את החלטתה של הסניגורית המחוזית ולהורות על רישום שמו של המשיב בפנקס הסניגורים הציבוריים במחוז תל אביב. העתירה נתקבלה.
ב. תפקידיה של הסניגוריה הציבורית מטילים עליה חובות יתר, דוגמת חובות היתר המוטלות על פרקליט מפרקליטי המדינה. יש סניגורים ציבוריים העובדים בלשכת הסניגוריה הציבורית ויש סניגורים ציבוריים "חיצוניים". הסניגור המחוזי עורך רשימה של עורכי דין הכשרים לשמש סניגורים ציבוריים והוא רשאי שלא לכלול ברשימה עו"ד פלוני אם שוכנע שהדבר דרוש להבטחת "ייצוג הולם" לנאשמים. צודקת הסניגורית המחוזית כי המשיב אינו מסוגל ליתן "ייצוג הולם" לנאשמים. המושג "ייצוג הולם" אין עניינו אך בהיבט הטכני של פעילות עוה"ד. הוא פורס עצמו למרחבים נוספים ועניינו בייצוג שמצפים כי יינתן מידי עובד הציבור כפרקליט מפרקליטי המדינה. הסניגורית המחוזית, בהחליטה כי המשיב לא יוכל לתת "ייצוג הולם" יסדה את החלטתה על הרשעות מרובות בהן הורשע המשיב בבתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין. בין אלה הזנחת טיפול בתביעה של לקוחו, אי הגשת סיכומים במועד במשפטו של לקוחו, הכנסת אסימונים לבית כלא למרות שיומנאי אמר לו שאסור להכניס אסימונים וכי עליו להפקידם בידי יומנאי עד צאתו, הטעיית ביהמ"ש בבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד החלטה בערעור שהגיש כאשר לא הגיש כל ערעור, אי הגשת כתב הגנה בשם לקוח, אישור תצהירים בתקופה בה היה מושעה מחברותו בלשכה. כך שצדקה הסניגורית המחוזית בהחלטתה שלא להכיר במשיב כסניגור ציבורי.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופט חשין. עו"ד ענר הלמן לעותרת, עו"ד עמוס שיאון למשיב. 22.11.99).

ע.א. 6763+6798/98 - רם כרמי - אדריכל ואח' נגד שוקן אדריכלים... בע"מ ואח'(מחוזי ת"א - ה.פ. 1455+2047/95 הערעור נתקבל).

זכיה במכרז. ניגוד עינייניםא. המדינה הזמינה בספטמבר 94 את ציבור האדריכלים ליטול חלק בתחרות לתכנון בנייני משרד ראש הממשלה בקרית בן גוריון בירושלים (להלן: המכרז).

11 משרדי אדריכלים עמדו בתנאי הסף של המכרז ונמצאו כשירים ליטול חלק בתחרות עצמה. בשלב התחרות נתבקשו שופטי התחרות לבחור שלשה עד חמישה משרדי אדריכלים שהצעותיהם ימצאו ראויות ליישום וטלה יעמדו לברירת המזמין. השופטים בחנו את העבודות שהוגשו בעילום שם. הצעתה של המשיבה ת.א.מ. בע"מ לא עלתה לשלב הגמר. לגבי אחת מאלה שעלו לשלב הגמר התברר שהצעתה סטתה מתנאי התחרות ועל כן נתבקש חבר השופטים להעלות תחתיה עבודה נוספת וזו העלתה את עבודתו של המערער כרמי. גם בחירה זו נעשתה במסגרת השלב האנונימי של המכרז. בשלב הגמר בחן המזמין את
ההצעות ובחר בסופו של דבר במערער כרמי כזוכה במכרז. כנגד בחירה זו עתרו המשיבים שוקן ות.א.מ. כשהמדינה תומכת במערערת כרמי.
ב. הטענה שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי היתה כי בין חבר השופטים היה האדריכל ספקטור שלדעת המשיבים היה נגוע בניגוד עניינים. ספקטור והמערער, כך טענה שוקן, היו שותפים בתכנון מיזם אחר שבמסגרתו נדרשו להגיש הצעות לעיתים מזומנות. עובדה זו מצביעה, כך טענה, על ניגוד עניינים אפשרי שיש בו כדי להביא לבטלות המכרז. ביהמ"ש המחוזי היה נכון להניח כי ספקטור לא הושפע ע"י מערכת יחסיו עם המערער כרמי אך לא ראה די בכך. לדעתו, הפגם אינו דבק רק בפעולה הנגועה בניגוד עניינים, אלא שהאיסור חל על עצם ההימצאות במצב של ניגוד עניינים. כיוון שכך סבר שיש לפסול את זכייתו של כרמי. ביהמ"ש מצא גם שורה של פגמים נוספים והגיע לכלל מסקנה שיש לבטל בכלל את המכרז. הערעור נתקבל.
ג. באשר לניגוד עניינים - כיוון שהיו לכרמי קשרי עבודה עם ספקטור במסגרת מיזם אחר, פנה עוד בטרם החלו הליכי המכרז לוועדת המכרזים ולאגודת האדריכלים וביקש פתרון שיאפשר לו להשתתף בתחרות. אגודת האדריכלים סברה כי נוכחותו של ספקטור כשופט בתחרות היא חיונית ויחד עם זאת ביקשה שלא לקפח את זכותו של כרמי להשתתף במכרז. על כן הציעה להגביל את השתתפותו של ספקטור רק לאותו שלב המתקיים בעילום שם, הוא שלב התחרות, שבו אין המתמודדים מזוהים עם העבודות שהוגשו. המלצה זו נתקבלה על דעת ועדת המכרזים. הדרך שנבחרה נועדה למנוע חשש למשוא פנים מחד גיסא ולאפשר לאדריכל כרמי ולאחרים שיש להם היכרות עם שופטים בתחרות ליטול בו חלק מאידך גיסא. הטענות שהועלו בקשר לאפשרות של פגיעה בעקרון האנונימיות לא נתאמתו. כמו כן גם הפגמים האחרים שעליהם הצביע ביהמ"ש המחוזי לא הוכחו. במצב דברים זה לא היה מקום לפסול את תוצאות המכרז.

(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. 30.12.99).

ע.א. 2703/98 - אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נגד אנה שפיגלר ואח'

חיוב ביחד ולחוד. הודאה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות. זכות עכבון בדירות שנבנו במסגרת הסכם קומבינציה. חיוב מע"מ על המוכר או הקונה בעיסקת מקרקעין(מחוזי ת"א - ת.א. 1378/90 - הערעור נתקבל).

א. המשיבים (להלן: הבעלים) היו הבעלים של חלקות מקרקעין בנתניה והתחייבו למכור למערערת בעיסקת קומבינציה %60 משטח המקרקעין. בהסכם נקבע כי מיסים ותשלומי חובה החלים על המקרקעין עד יום חתימת החוזה ישולמו ע"י הבעלים ומיום זה ואילך ישאו הבעלים בשיעור של %40 מהתשלומים. מס ערך מוסך החל על העיסקה - כך נקבע בהסכם - יוטל על הצדדים "על פי החוק". המערערת נטלה על עצמה להקדים ולפרוע בשם הבעלים ובמקומם תשלומים החלים על הבעלים והבעלים התחייבו להשיב למערערת תשלומים אלה "תוך 90 יום מיום קבלת היתר לבניית אחד הבניינים...". התובענה שהוגשה מטעם המערערת התייחסה לאחת מן החלקות שלגביה הוצא היתר בנייה באוקטובר 80. בתביעתה טענה המערערת כי שילמה במקום המשיבים, על פי המוסכם, סכומי כסף שונים בגין מסי הרכוש, היטל ההשבחה ומס הערך המוסף החלים על המקרקעין ועל העיסקה. המערערת ביקשה שביהמ"ש יצהיר כי הדירות שמסרה, בינתיים, לידי המשיבים, נמסרו להם בנאמנות, ולחילופין, כי עומדת לה זכות עכבון עליהן בגין חובם של המשיבים.
ב. המשיבים העלו שורה של טענות נגד תביעתה של המערערת, ובין היתר, כי חוב המיסים נפרע על ידם "על דרך של קיזוז", כי חלה על התובענה התיישנות, וכי המערערת לא ייחסה לכל אחד מהם, על פי חלקו, את החיוב בגין הסכומים ששולמו על ידה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה האחרונה ולא ראה צורך לדון בתובענה
לגופה. ביהמ"ש היה סבור כי גם אם מדובר בחבות "ביחד ולחוד" כטענת המערערת, אין בכך כדי להועיל למערערת משלא הוכיחה מה היו הסכומים שכל אחד ואחד מהם מתחייב בו. לדעת ביהמ"ש גם כשרוצים לתבוע מהחייבים ביחד ולחוד צריך קודם כל להוכיח כמה חייב כל אחד ואחד מן הנתבעים. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לברר מקצת מן הטענות שהועלו בטענות ההגנה של המשיבים.
ג. ההסכם בין הצדדים מונה את המשיבים "כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד" כצד להסכם. ההתחייבויות של הבעלים היו משותפות, התמורה שהיו אמורים לקבל בשיעור של %40 היתה משותפת לכולם תוך שהבעלים מחלקים את התמורה בינם לבין עצמם בהסכם שביניהם. ההוראות הכלליות הנוגעות לריבוי חיובים מצויות בפרק השישי של חוק החוזים ולפיו חיוב משותף של חייבים מקנה לנושה את הזכות לתבוע את קיום החיוב מכל אחד מן החייבים בנפרד או מכולם יחד בלא תלות בשאלת החלוקה הפנימית בין החייבים. כך שהמערערת יצאה ידי חובתה בייחוס החוב לכלל הנתבעים. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לברר את השאלות החשבוניות החלוקות בין הצדדים.
ד. אשר לטענת המערערת כי הדירות שמסרה לידי המשיבים נמסרו להם בנאמנות ועומדת לה למערערת בגין אותן דירות זכות העכבון - בשנת 86 נקלעה המערערת לקשיים כספיים והמשיבים ביקשו להחיש את קבלת הדירות. המערערת נענתה להם ומסרה לידם מקצת מן הדירות. היא טענה כי מסירה זו היתה מסירה בנאמנות לידי עוה"ד שפעלו מטעם המשיבים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי המערערת לא הוכיחה טענתה כי הדירות נמסרו למשיבים בנאמנות, פרט למשיב 5 שלגביו קבע ביהמ"ש כי פרקליטו אישר בהערה שהוסיף על כתב המסירה של הדירה כי קיבל את מפתחות הדירה בנאמנות, אולם ביהמ"ש קבע כי מה שנמסר לעוה"ד בנאמנות הם "המפתחות" לדירה ותו לא. עוד קבע ביהמ"ש כי אין נפקות למסירה זו של המפתחות כיוון שממילא לא עמדה למערערת טענת עכבון כנגד המשיבים בהיעדר זכות קניינית בדירות. אין להתערב בממצאים העובדתיים לעניין דרך מסירת החזקה בדירות לידי המשיבים 4-1 ושונה המצב לגבי המשיב 5.
ה. ביהמ"ש היה סבור כי כשמדובר בבניית דירות ע"י קבלן על מקרקעין המצויים בבעלות המזמין, הופך הבניין חלק מהמקרקעין וזכות החזקה במקרקעין כולל את זכות החזקה בבניין וממילא לא היתה למערערת חזקה בדירות וספק אם קמה לה זכות עכבון. בנסיבות המקרה אין לקבל מסקנה זו. משקמה לנושה זכות עכבון, מכח הוראת דין מתאימה, מוסדרת דרך הפעלתה בהוראת חוק המטלטלין. העכבון עשוי לחול גם במסגרת עסקת מכר מקרקעין על דרך קומבינציה בין מכח הוראות חוק המכר ובין מכח הוראות חוק חוזה קבלנות. מן העובדות שנתבררו היו הדירות בשליטתה הפיזית של המערערת קודם למסירתן. בהסכם בין הצדדים הוסכם כי המערערת תבנה יחידות דיור ובתמורה לכך יעברו לבעלותה מקצת מן המבנים והמקרקעין. משבאו המבנים לעולם ועד שנמסרו למשיבים היו המבנים בשליטתה ובחזקתה של המערערת והיה צורך באקט של מסירה, כדי לשנות מן החזקה ובכדי להעביר את השליטה. כיוון שבעניינו של המשיב 5 לא ראה ביהמ"ש צורך בבירור עובדתי של השאלות הכרוכות בסוגיית הנאמנות לאור הנחת היסוד שלו שהחוב לא הוכח, יוחזר התיק לביהמ"ש לברר גם סוגייה זו.
ו. באשר לחובה לשאת בתשלומי מע"מ - ההסכם קובע כי "מע"מ יוטל וישולם ע"י הצדדים עפ"י חוק" ובפי המערערת שתי טענות: ראשית, כי היא פטורה מלשאת בתשלום המע"מ החל על שירותי הבנייה שניתנו על ידה מסיבות חשבוניות. טענה זו לא נבחנה ע"י ביהמ"ש ויש צורך לשוב ולברר גם אותה. טענה אחרת של המערערת היתה כי המשיבים
חייבים בתשלום המע"מ, משום שמכירת נכס, היא בבחינת "עיסקה" ו"עוסק" הוא מי שמוכר נכס או נותן שירות וכן מי "שעושה עיסקת אקראי". לדעת המערערת, "עיסקת הקומבינציה" היא עיסקה המטילה על הבעלים את החובה לשאת בתשלום המס. ברם, על פי תקנות מע"מ "במכירת מקרקעין שהיא עיסקת אקראי בידי מי שאינו עוסק... יהיה הקונה חייב בתשלום המס". המוכר במקרה זה יוצא מגדר "עוסק". בשאלה זו שבחוק כרוכות גם שאלות שבעובדה וביהמ"ש המחוזי יבדוק אותן.
ז. בפתח הדיון בביהמ"ש המחוזי טענו המשיבים כי התובענה נגדם התיישנה. המערערת העלתה מספר טענות נגד טענת ההתיישנות ובכלל זה כי המשיבים הודו במסמך כתוב בקיומו של חוב למערערת, הלא הוא מסמך התחשבנות שהציגו בביהמ"ש ביוני 89 ועל כן קמה תחולה להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות המורה על חידוש מירוץ ההתיישנות מיום ההודאה ואילך. בטענה זו צודקת המערערת. המשיבים אמנם סבורים כי בשל הודעת הקיזוז המועלית במסמך לצד ההודאה בחבות אין מדובר "בהודאה בזכות התובע" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. ואולם הם הודו בכל היסודות המקימות למערערת עילת תביעה על פי הדין המהותי, הם מודים בתשלום חוב המס ע"י המערערת ובחובתם החוזית להשיב לה סכומים אלה. משהודו בכך, הודו גם "בזכות התובע" כמשמעותה בחוק ההתיישנות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין. עו"ד ש. ברגרזון למערערת, עו"ד ד. עופר למשיבים 2-1, עו"ד י. עשת למשיבים 4-3, עו"ד נ. תל צור למשיב 5. 30.12.99).

ע.פ. 6586/98 - ארקדי אלסיבצקי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות חבלה, תקיפה והדחה בחקירה ודחיית הגנה של שיכרות. הרשעה בעבירה השונה מזו שבה הואשם הנאשם. *חומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 20/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה)

א. המתלוננת, צעירה כבת 20, הכירה את המערער ולדבריה נוצר ביניהם קשר של ידידות בלבד. מאידך טען המערער כי נוצר ביניהם קשר שנשא אופי אינטימי שכלל גם יחסי מין. ביום המקרה הופיע המערער בביתה של המתלוננת, שהיתה אותה עת בחודש הרביעי להריונה, בלווית חבר בשם ניקולאי. השניים נכנסו לביתה ולאחר ששוחחו איתה מספר דקות שתה המערער כ-5 כוסות ויסקי מבקבוק שהביא עמו. המערער אמר למתלוננת שהוא מעוניין לדבר איתה ביחידות והוביל אותה לחדר השינה שם ישבו ושוחחו. תוך כדי שיחה ניסה לפתע לחתוך את ורידי ידיו בסכין גילוח. המתלוננת מנעה ממנו לפגוע בעצמו והוא החל לחבק ולגפף אותה ומשניסתה להתחמק הפילה על המיטה והחזיק בידיה ומשלא נענתה לו דקר אותה בסכין מטבח בביטנה. כן ניסה המערער להכות בראשה בבקבוק זכוכית שהיה בידיו אך היא הזיזה את ראשה והבקבוק התנפץ על הרצפה. המתלוננת ביקשה מהמערער להזעיק עבורה עזרה רפואית אך הוא סירב ועזב את המקום כשהוא משמיע לעברה דרישה-איום שלא תמסור למשטרה שהוא זה שדקר אותה.
ב. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בגירסת המתלוננת בדבר פרטי ההתרחשות שהיתה בין השניים בחדר השינה. ביהמ"ש דחה את טענת הסניגור כי מן הדין לפטור את המערער מאחריות למעשים שעשה מכח סייג השיכרות לפי סעיף 34ט(א) לחוק העונשין, באשר לא הוכחה התשתית העובדתית הדרושה לכך. עם זאת קבע כי על פי הראיות יש להתייחס למערער כעל מי שהיה בשעת ההתרחשות במצב של שכרות שנגרם על ידו במודע ומתוך התנהגות נשלטת, כאמור בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין. ביהמ"ש זיכה את המערער מעבירה של מעשה מגונה והרשיע אותו במקומה בעבירה של תקיפה שבאה לכלל ביטוי בהפלת המתלוננת למיטתה והחזקת ידיה. כן הרשיע את המערער בעבירה של חבלה חמורה
בשל דקירת המתלוננת בסכין, ניסיון לתקיפה בהנפת הבקבוק שהתנפץ והדחה בחקירה בכך שהזהיר את המתלוננת שלא תמסור למשטרה שהוא זה שדקר אותה. בעקבות הרשעתו דן ביהמ"ש את המערער ל-3 שנים מאסר שמתוכן 15 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. הסניגור העלה מספר "טענות סף" המתייחסות להחלטות ביניים של ביהמ"ש. האחת מתייחסת לסירוב להתיר הבאת עד בדבר אופייה של המתלוננת לאחר סיום פרשת ההגנה. הסניגור ביקש להשמיע עד שיסתור את דברי המתלוננת כי לא קיימה יחסי מין עם המערער. התובעת התנגדה לכך מאחר שמדובר בעניין צדדי שאינו דרוש להכרעה במחלוקת שבין הצדדים. ביהמ"ש קיבל את עמדתה של ב"כ התביעה והדגיש כי כאשר מדובר בעניינים שאינם בעלי השלכה ישירה להליך והם מצטמצמים למהימנותו של עד ב"נושאים צדדיים" אין מקום להיעתר לבקשה להשמעת עדים מפריכים. בהחלטה זו של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. הסניגור מלין גם על כך שביהמ"ש התיר לתובעת להדריך את המתלוננת במהלך עדותה הראשית והסתפק ברישום תשובות המתלוננת בחקירה הנגדית מבלי לרשום את השאלות. לעניין זה יש לומר כי הפיקוח על אופי השאלות המוצגות לעד בחקירה הראשית נתון בעיקרו של דבר לשיקול דעת הערכאה הדיונית וערכאת הערעור לא תתערב בכגון דא אלא במקום שמשגה בהקשר זה כרוך בפגיעה ממשית בהגינות הדיון או בהגנת הנאשם. באשר לטיבו של רישום תשובותיה של המתלוננת בחקירה הנגדית לא הראה הסניגור כי נפל בו שיבוש שקיפח את המערער בהגנתו.
ד. במהלך עדותו התבקש רופא, עד תביעה, לאמת תוכנו של "סיכום אשפוז" של המתלוננת שנכתב על ידו. לאחר שהעד אימת את המסמך ביקשה התביעה להגישו כראייה והסניגור התנגד מן הטעם שהסיכום חייב, לדעתו, להיות ערוך על גבי תעודת רופא כמשמעותה בפקודת הראיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות ואין להתערב בכך. חוות דעת, המוגשת כראייה "במקום" עדותו של רופא, אכן חייבת להיות ערוכה על גבי תעודת רופא. ברם, במקום שרופא מעיד על טיפול שנתן לחולה, רשאי הוא להגיש כראייה כל מסמך שנערך על ידו בקשר לאותו טיפול, כל עוד אין בסיס להתנגדות עניינית להגשתו.
ה. הסניגור מתרעם גם על כך שביהמ"ש התיר לתובעת להציג למערער במסגרת חקירתו הנגדית שאלות ביחס לעברו וכן שביהמ"ש התיר לה להציג למערער שאלות ביחס לגירסה שמסר לרופא שבדק אותו בקשר לפרשה נושא האישום מבלי שחוות הדעת שניתנה ע"י הרופא הוגשה כראייה בתיק אלא "הגיעה" אליו מחמת טעות כלשהי. ביהמ"ש קיבל את עמדתו של הסניגור בדבר פסלות השאלות וקבע שיש להתעלם מתשובות המערער ואכן כך עשה בפועל. הסניגור אומר כי ביהמ"ש חייב היה לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק. עמדה זו אין לקבלה. ביהמ"ש התעלם מהפרטים שנודעו לו, ובמצב דברים זה, חזקה על ביהמ"ש שהתעלם מן הפרטים הפסולים ומכל מקום אין מדובר במידע שהיה חיוני להרשעה וזו מבוססת על ראיות כשרות. הוא הדין לעניין חשיפת עברו של המערער טרם זמנו. בנסיבות העניין לא היתה לכך השלכה עניינית.
ו. אשר להגנת השיכרות - ביהמ"ש קבע כי המערער הוזהר ע"י חברו לבל ישתה ויסקי לאחר שנטל כדורי הרגעה ודי באזהרה זו כדי לסלק כל ספק מממצאו של ביהמ"ש כי המערער הכניס עצמו למצב של שיכרות בהתנהגות "נשלטת ומודעת" כאמור בסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין. די בכך שהמערער היה ער לסיכון ששתיית הויסקי תכניס אותו ל"מצב של שיכרות" ואין צורך בהוכחת ידיעה מלאה וממשית שכך יקרה. גם אילו היה המערער נכנס למצב של שכרות כתוצאה של שתיית הויסקי לבדו, ללא נטילת כדורי הרגעה
קודם לכן, התוצאה היתה אותה תוצאה. כל אדם בר דעת מודע לסיכון של כניסה למצב של שיכרות כתוצאה משתיית כמות משמעותית - כאן מדובר ב-5 כוסות - של ויסקי. הטענה "לא ידעתי שאשתכר" לא תסייע ל"שיכור" בנסיבות כאלה.
ז. הסניגור טוען גם נגד הרשעת המערער על פי עדות יחידה של המתלוננת שאינה נקיה מאי דיוקים וסתירות פנימיות. ברם, ביהמ"ש ראה את המתלוננת על דוכן העדים והתרשם מן הצורה שבה מסרה את עדותה. באשר למהימנותה הדגיש ביהמ"ש כי למרות שעדותה לא היתה נקייה מסטיות ומסתירות הרי בסיס העדות נשאר איתן ונאמן. ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות אלא במקרים נדירים ואין זה המקרה. בהקשר זה טוען הסניגור כי ביהמ"ש לא נימק הכרעתו כאמור בסעיף 182 לחסד"פ. ברם, חובת ההנמקה הקבועה בסעיף זה אינה מתייחסת להערכת מהימנותו של עד יחיד, דוגמת זו הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות, אלא להנמקת הכרעת הדין וביהמ"ש המחוזי מילא חובה זו בשלמותה.
ח. אשר להרשעה בעבירה של הדחה בחקירה -המערער אמר למתלוננת "אל תגידי שזה אני" ואמירה זו שקולה כנגד "איום" או, לפחות, כנגד "דרישה" שלא לגלות את זהותו כמי שדקר את המתלוננת וזאת על בסיס הנחה שתוגש תלונה ובעקבותיה תתקיים חקירה. אמירה כזאת מהווה מעשה של הדחה בחקירה.
ט. הסניגור טוען כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת תקיפה, שלא יוחסה לו בכתב האישום, במקום עבירת המעשה המגונה ממנה זוכה מבלי שהשופט הזהיר אותו קודם לכן שהוא עומד לעשות כך. העמדה של הסניגור שלפיה מחייבת ההוראה שבסעיף 184 לחסד"פ מתן "אזהרה" פורמלית לנאשם, אין לקבלה. די בכך שהנאשם ער לעובדה שחומר הראיות מעמיד אותו בסיכון ממשי של הרשעה בעבירה שלא הואשם בה, כדי "להזהירו" כאמור ולהעמידו על הצורך להתגונן בפניה. יהיו הדברים אשר יהיו, מקום שנאשם מתגונן בפועל מפני הרשעה בעבירה כמו במקרה דנא לא תשמע מפיו הטענה שלא היתה לו הזדמנות להתגונן.
י. אשר לעונש - השימוש באלימות בסכסוכים בין אישיים הופך לשיגרה ומתרבים והולכים בהיקף מדאיג המקרים של שימוש בסכין המסכן חיי אדם. ביהמ"ש אינו יכול לעצום עיניו בפני התרחבות התופעה האמורה והמגמה הברורה של הפסיקה היא לתרום לצמצום התופעה ע"י הטלת עונשים מרתיעים. העונש שנגזר על המערער אינו קל, אך בנסיבות העניין אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לנוכח טיבה ואופייה של ההתנהגות העומדת בבסיס ההרשעה. זאת למרות שהמערער נקלע למעשים בהיותו בגילופין, שכן מדובר במצב של שיכרות שאליו הכניס המערער את עצמו במודע ובהתנהגות נשלטת.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד שמעון צח למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 18.5.99).

ע.א. 4635/94 - הדר לב נגד פקיד שומה חיפה

*חיוב במס הכנסה על תשלומים לפי פוליסות ביטוח בגין אובדן כושר עבודה(מחוזי חיפה - עמ"ה 66/93 - הערעור נדחה).

א. המערער הועסק בחברה מסויימת ובמסגרת עבודתו היה מבוטח בשתי פוליסות ביטוח: פוליסת ביטוח מנהלים שהיתה בבעלות החברה המעסיקה, פוליסת תגמולים לעצמאים שהמערער היה הבעלים שלה והמבוטח בה. בין הביטוחים שנכללו בפוליסות אלה היה פרק שעניינו ביטוח אובדן כושר עבודה. בפברואר 90 נפגע המערער בתאונת דרכים ונקבעו לו אחוזי נכות שמשקלם המצטבר המשוקלל הגיע לכ-%62. מאז התאונה אין
המערער עובד. המערער פוצה בגין נזקו מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובנוסף לכך משלמת לו חברת הביטוח מאז התאונה תגמולים חודשיים בהתאם לתנאי הפוליסות. אין חולקין כי הפיצויים שקיבל המערער מכח חוק הפיצויים פטורים ממס הכנסה לפי סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה. ברם, פקיד שומה חייב את המערער בתשלום מס בגין תגמולי הביטוח שהוא מקבל על יסוד הפוליסות. המערער ערער על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי סעיף 9(7) לפקודה אינו חל על תגמולי הביטוח. הערעור נדחה.
ב. השופטת דורנר: העקרון המרכזי העומד בבסיס הפיצויים הנזיקים הינו העקרון על השבת המצב לקדמתו. לכאורה, אמורים דיני המס להיות עקיבים לעקרון זה, כך שהתוצאה הכוללת מבחינתו של הניזוק - היינו לאחר מיסוי הפיצויים (או הפטור ממס עליהם) תהיה השבת המצב לקדמתו. ברם סעיף 9(7) מיטיב עם הניזוק מעבר להשבת המצב לקדמתו. שכן, מרכיב אובדן ההשתכרות בפיצויים לניזוק מחושב על בסיס ההכנסה ברוטו. בנסיבות אלה, אין מקום לפרשנות מרחיבה של סעיף 9(7) כך שזה יחול גם על תגמולי ביטוח המתקבלים מכח פוליסת ביטוח שרכש הניזוק לעצמו. החלת הפטור על תגמולי הביטוח תרחיב את הפער בין הניזוק לנישומים אחרים, ותעצים את העיוות הנוצר ממילא בשל הפטור ממס שניתן לפיצויים מיד המזיק או מבטחו.
ג. המסקנה האמורה עשוייה לעורר קושי במקרים שבהם אין הניזוק מפוצה מיד המזיק או מיד מבטחו של המזיק והתגמולים היחידים שהוא מקבל הם תגמולי הביטוח. ניתן לטעון כי מקום שבו תגמולי הביטוח המתקבלים מכח פוליסת הביטוח משיבים את מצבו של הניזוק לקדמותו, אין להפלות לרעה ניזוק שנפגע בתאונה עצמית ללא מזיק ולא לפטור ממס את תגמולי הביטוח. אלא שבמקרה זה שאלה זו אינה מתעוררת ואפשר להניחה בצריך עיון.
ד. המשנה לנשיא ש. לוין: לא ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה מה הדין מבחינת דיני המס כאשר הניזוק אינו זכאי לפיצויים מהמזיק, והתגמולים היחידים המתקבלים על ידיו בגין "חבלתו" הם תגמולי הביטוח הנובעים מפוליסת הביטוח. לדעת המשנה לנשיא גם תגמולי הביטוח הנובעים מפוליסת ביטוח יהיו פטורים ממס אם זו תהיה הכנסתו היחידה של הניזוק. לדעת המשנה לנשיא ש. לוין יש לפטור ממס תשלומים הנובעים מתאונה עד לגובה הסכום שמביא את הניזוק למצב של החזרת מצבו לקדמתו. אין צידוק להנות אותו מן הפטור לגבי תגמולים שמכח היחסים החוזיים שיעורם גבוהה יותר מנזקו.
ה. השופטת שטרסברג-כהן: יש להשאיר את השאלה האמורה בצריך עיון כפי שמציעה השופטת דורנר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד יוסי דולן למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 23.12.99).

רע"א 6171+6383/99 - ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נגד רותם אמפרט נגב בע"מ

*הסכמה להארכת תוקף סמכות של בוררים על ידי השתתפות בהמשך הליכי הבוררות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. על רקע חילוקי דעות שנתגלו בין המבקשת (להלן: ת.ס.) והמשיבה (להלן: רותם) חתמו הצדדים על הסכם בוררות ביום 16.11.96 בו מינו שני בוררים. בהסכם הבוררות נקבע "הבוררים יתנו את פסק הבוררות לא יאוחר מ-3 חודשים... הבוררים מוסמכים להאריך את המועד למתן פסק הבוררות... לתקופה של עד 9 חודשים נוספים". סעיף
אחר קבע כי בהיעדר הסכמה בין הבוררים ימנו הם בהסכמה בורר שלישי שיכריע ביניהם. הבוררים אכן מינו בהסכמה בורר מכריע שתוקף מינויו, מפאת חלוף הזמן, עומד על הפרק. בעקבות החלטת הבוררים פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר כי הבוררים היו מוסכמים להחליט על מינוי בורר מכריע בבוררות וכי המינוי נעשה כדין. רותם התנגדה לכך בטענה כי סמכות הבוררים פקעה בשל חלוף הזמן והבוררים לא היו מוסכמים להחליט על מינוי בורר מכריע. ישיבת הבוררות הראשונה התקיימה בדצמבר 95 והחלטת הבוררים על מינוי בורר מכריע התקבלה באפריל 98. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי ניתנה בהסכם הבוררות חשיבות רבה לגורם הזמן ולשיטתו לא הסכימה רותם להארכת המועד למתן הפסק ללא הגבלת זמן ומששלחה הודעה לאחרים כמתחייב מסעיף 26(ג) לחוק הבוררות, לפני מתן הפסק, לבוררים שאינה מסכימה להארכת המועד לא היו הבוררים מוסמכים להאריך את משך תקופה של הבוררות לתקופה נוספת בלתי מוגדרת. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון קבע כי מתוך פרוטוקול הבוררות והתנהגות הצדדים עולה כי היתה הסכמה להארכת משך זמן הבוררות מצד המשיבה ועל כן לא תשמע טענה מפי המשיבה שלבוררים לא היתה סמכות למנות את הבורר המכריע.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד דניאל מירקין וא. ברק למערערת, עוה"ד אילן שביט וגב' רוית ברעם למשיבה. 29.12.99).

ע.א. 7991/96 - מוחמד אלקבהא וכלל חברה לביטוח בע"מ נגד קוטייבה כנעאן ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ת.א. 146/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המשיב, יליד 88, נפגע בתאונת דרכים ב-91. ביהמ"ש המחוזי פסק למשיבים פיצויים. המערערים מערערים על שיעור הפיצויים והמשיבים על מיעוטם. הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה למשיב היא בשיעור של %34.2. נכות זו כוללת נכות של %5 בתחום הפה והלסת בהתחשב בליקוי אסטטי הקשור באי סימטריה בפנים; נכות בשיעור %10 בתחום הנוירולוגי על פי חוות דעת רפואית שהסתמכה על תלונות המשיב ואביו; נכות של %5 בתחום האורטופדי; נכות בשיעור %10 בתחום אף אוזן גרון ונכות בשיעור %10 בגין צלקות בגב. את הנכות התפקודית אמד ביהמ"ש בשיעור %17.5 ובהתאם לנכות זאת פסק הפסד כושר השתכרות בסכום כולל של כ-178,000 ש"ח. המערערים תוקפים את קביעת הנכות בתחום הקוסמטי בגין הצלקות והנכות בתחום הנוירולוגי והמשיבים מלינים על שיעור הנכות. ערעורם של המשיבים נדחה וערעור המערערים נתקבל בחלקו.
ב. באשר לנכות בתחום הקוסמטי טען ב"כ המערערים כי לא היה מקום לקבוע נכות בתחום זה לנוכח עמדתו של המומחה הרפואי כי לא נותרה נכות בגין הצלקות. דין טענה זו להידחות. כאשר הראיות מצדיקות מסקנה שונה מזו של המומחה הרפואי, רשאי ואף חייב ביהמ"ש להגיע למסקנה שונה משל המומחה התואמת את המסקנה העולה ממכלול הראיות שבפניו. אכן, בדרך כלל חוו"ד של מומחה מתקבלת ועל פיה מחושבים הפיצויים אך אין בכך למנוע מביהמ"ש לבקר את עדותו של המומחה ואת מסקנותיו.
ג. את דרגת הנכות הרפואית לעניין חישוב הנזק הלא ממוני יש לקבוע בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. אחד מסעיפי התוספת קובע נכות בשיעור %10 בגין "צלקות בגוף - מכאיבות או מכערות". ביהמ"ש ראה את צילום הצלקת בה מדובר בתמונות
שהוגשו לו וקבע שזו מכערת. מסקנה זו נכונה היא כשמתבוננים בתמונות. גם המומחה קבע שיש בצלקות האלה "בעיית צבע" היינו שהן מכערות אך להשקפתו אין לקבוע דרגת נכות בגינן בשל מיקום הצלקת (בגב מעל הישבן), הואיל והן קיימות אצל גבר, להבדיל מאשר אצל אישה. ביהמ"ש לא קיבל השקפה זו נוכח נוסחו של הסעיף שלפיו די בכך שיש צלקת מכערת בחלק כלשהו של הגוף, ולאו דווקא בחלק גוף אשר גלוי לעין כשהנפגע לבוש.
ד. לעומת זאת יש ממש בטענת המערערים נגד קביעת נכות רפואית למשיב בתחום הנוירולוגי. על פי עדות המומחה הרפואי לא נמצאו כל סימנים אובייקטיביים לנכות כלשהי. הנכות נקבעה ע"י הרופא על סמך תלונות של המשיב ואביו, מבלי שהוא יכול היה לקבוע אם תלונותיהם אמת אם לאו. לדברי המומחה, שאלת מהימנות התלונות עניין היא לביהמ"ש להחליט בו. המשיב ואביו לא העידו ולביהמ"ש לא ניתנה הזדמנות להתרשם ממהימנותם. כך שקביעת דרגת הנכות בתחום הנוירולוגי אינה יכולה לעמוד. ביטולה של הנכות בתחום הנוירולוגי משפיע הן על גובה הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני והן על גובה הפיצוי בגין אובדן הפסד כושר השתכרות ויש להעמיד את סכום הפיצוי בפריט של אובדן כושר השתכרות על 120,000 ש"ח במקום 178,000 ש"ח. כמו כן, יש להתערב באשר לעזרה בלימודים. נפסק בפריט זה סכום של 5,000 ש"ח אך לא באו ראיות של ממש בפני ביהמ"ש לעניין זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יחזקאל בייניש למערערים, עו"ד עמוס גבעון למשיבים. 12.1.00).

ע.פ. 1075+1102/98 - מרדכי אופנהיים נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשורה של עבירות מרמה שנעברו ע"י עו"ד נגד לקוחותיו וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 114/95 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער, עו"ד במקצועו, הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, ומסירת דוחו"ת וידיעות לא נכונים לשלטונות מס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מן הראיות עולה דפוס התנהגות עבריינית, שלפיה המערער גבה במירמה מלקוחותיו סכומי כסף שנעו בין 1,500 ש"ח ל-3,000 ש"ח. זאת, בטענות כוזבות, כי הכספים דרושים לצורך תשלום הוצאות שונות - אגרת בית משפט, הוצאות הטלת עיקול ותשלום שכר למומחים. התברר, כי במקרים רבים לא הגיש המערער תביעה כלל, או הגיש תביעה הפטורה מאגרה ולא פנה למומחים כפי שטען בפני לקוחותיו. במקרים אחרים קיבל המערער כספים עבור לקוחותיו בשיקים, שעל פי דרישתו נמשכו על שמו, מכח ייפויי הכח שנתנו לו הלקוחות. המערער לא הודיע ללקוחות על דבר התשלום, והשתמש בכספים לצרכיו. רק לאחר שהלקוחות גילו את דבר תשלום הכספים, השיב להם המערער כספים אלו בערכם הנומינלי, ואף זאת לאחר עיכובים רבים, ולעיתים בשיקים דחויים.
ב. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא בעדויות הלקוחות ואילו את עדות המערער דחה כבלתי מהימנה. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה רק על עדויות שנתמכו ברישומים, מפאת הזמן הרב שעבר מעת ביצוע המעשים, והגיע למסקנה שיש להרשיע את המערער בשורה של אישומים כולל בעבירות מס. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי אך לא חייבו בתשלום קנס לנוכח מצבו הכלכלי הדחוק. המערער מערער על הרשעתו, פרט לששה מן האישומים שבהם אינו מערער, וכן על חומרת העונש, ואילו המדינה מבקשת להטיל על המערער גם עונש של קנס. הערעורים נדחו.
ג. המערער לא חלק על עיקר העובדות שנטענו נגדו. המחלוקת התמקדה בשאלה אם המערער פעל בתום לב, או שמא הוציא את הכספים מלקוחותיו במירמה ושלח ידו בכספים שקיבל עבורם. הסברי המערער בדבר תום לבו נדחו כבלתי מהימנים. ככלל, אין ביהמ"ש של ערעור מתערב בממצאים של עובדה שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה ואין בטענות המערער עילה לסטות מכלל זה. לא זו אף זאת, מחשבתו הפלילית של המערער בכל אחת מן הפרשות מוכחת ע"י התנהגותו בפרשות האחרות שבהן הורשע, כאשר על הרשעתו בשש מתוכן הוא אף אינו מערער. קווי הדמיון שבין מעשי המירמה והגניבה המיוחסים למערער מצביעים על דפוס התנהגות נמשך, ומכניסים כל אחת מן הפרשות לגדר ההלכה בדבר מעשים דומים.
ד. אשר לעבירת גניבה בידי מורשה - גניבה על פי סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין, הרלוואנטית לענייננו, עניינה רכוש שהגיע לידי הגונב כדין. זוהי עבירת הגניבה בידי מורשה. לשונה של עבירת הגניבה בידי מורשה אינה כוללת כוונה לשלילת הרכוש לצמיתות, אלא נדרש שימוש בכסף שהופקד. טענתו העיקרית של המערער היא כי הוא עצמו היה הבעלים של הכספים שבגניבתם הורשע, וכי ללקוחותיו היתה אך זכות לתבוע ממנו את היתרה שתישאר בידיו לאחר ניכוי שכר טרחה והוצאות. גישה זו אינה יכולה להתקבל.
ה. מבחינת המשפט הפלילי לקוחותיו של המערער היו בעליהם של הכספים שהמערער שלח בהם את ידיו. אשר לשאלה אם התמלאה הכוונה לשלול את הרכוש לצמיתות - המערער לא הודיע ללקוחות שהוא מחזיק עבורם כספים, הפקיד את הכספים בחשבון של אשתו, לא החזיר ביוזמתו את הכסף שבגניבתו הוא הורשע ומה שהחזיר היה לאחר זמן ובערך נומינלי. החזרת הכסף לאחר גילוי שליחת היד אינה שוללת את הקביעה שבעת שליחת היד נלוותה אליה כוונת השלילה לצמיתות. כך שגם על פי הגישה שלפיה נכלל רכיב הכוונה של שלילה לצמיתות בין רכיבי עבירת הגניבה ע"י מורשה הוכחו עבירות הגניבה שיוחסו למערער במלואן.
ו. אשר לבעלות על הכספים מבחינת המשפט האזרחי - הכספים הגיעו לידי המערער מכח ייפויי כח של הלקוחות לקבל כספים עבורם. כך שמבחינת המשפט האזרחי, הוא היה, שלוח, והכספים שהגיעו לידיו עקב השליחות הוחזקו על ידיו כנאמן לטובת לקוחותיו. עורכי דין אינם רשאים להשתמש בכסף או ליטול מתוכו את שכר טרחתם והחזר הוצאותיהם, אלא אם קיבלו לכך הסכמה מפורשת מן הלקוחות. על עורכי הדין אף להעביר ללקוחותיהם, בהקדם האפשרי, כל סכום שהגיע לידיהם עבור הלקוחות.
ז. שאלה אחרת היא של קבלת דבר (הנחת הדעת) במרמה אם יש בהן עבירה ואם התקיימה כאן התשובה לכך היא חיובית. המערער, לאחר שהוציא כספים מלקוחותיו במירמה, שיכנע לקוחות שחשדם התעורר, כי הוא מטפל בענייניהם בנאמנות, והביא לכך שלא נקטו אמצעים נגדו. הנחת הדעת, בנסיבות המקרה שלפנינו, נתפסת בהגדרת המרמה. המערער השיג יתרון בעקבות מעשה המירמה. לא ננקטו נגדו אמצעים, וללקוחות נגרם הפסד.
ח. אשר לעבירות המס - המערער הודה בחקירתו, שהחלה כחקירת מס הכנסה, כי בדוחו"ת שהגיש לפקיד השומה לא רשם תקבולים שבקבלתם במירמה ובגניבתם נמצא אשם. המערער טוען - וזוהי טענתו העיקרית - כי הואיל והכספים והתקבולים שבגינם הורשע הוחזרו ללקוחות, הרי שהדוחו"ת משקפים אל נכונה את התקבולים ששולמו לו באותן שנים. טענה זו יש לדחות. המערער, כבעל מקצוע חופשי המדווח על פי שיטת המזומנים, חייב היה לרשום בזמן אמת ולדווח לפקיד השומה "כל מה שנתקבל או הוכנס בפועל".
המערער אף לא החזיר כספים אלה באותה שנת מס שבה התקבלו. בטענה, נוספת, שהועלתה לראשונה בערעור, ביקש המערער לזכותו מעבירות המס שהתייחסו לשנות המס 1988-1987 וזאת מחמת התיישנות. בטענה זו אין ממש. שכן, תקופת ההתיישנות הופסקה על ידי החקירה שהחלה בשנת 1992.
ט. אשר לעונש - המערער הוא כבן 71. מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו עולה, כי הוא סובל ממחלת לב כלילית, שגרמה לו לאוטם בשריר הלב, ולאחריו עבר ניתוח מעקפים. המערער טען, כי בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות, בהתחשב בכך שהחזיר את הכסף, ובמיוחד לנוכח גילו ומחלתו הקשה, מן הראוי להעמיד את עונש המאסר על ששה חודשים שיבוצעו בעבודות שירות. ברם, המערער ניצל בשיטתיות ולאורך שנים את מעמדו כעורך דין, מעל באמון לקוחותיו, שרבים מהם אנשים קשי יום, סובבם בכחש, שלח ידיו בכספים שקיבל עבורם, ואף הוציא מהם כספים במרמה. לנוכח חומרתן של העבירות שביצע המערער במשך שנים, עונש המאסר שהוטל עליו אינו חמור, גם אם מתחשבים בגילו ובמחלתו. כן יש לדחות את ערעור המדינה. אכן, ככלל, מן הראוי לגזור בשל עבירות שבוצעו למען בצע כסף גם עונש של קנס. אולם בנסיבות המקרה אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף הערות קצרות השופט אנגלרד. עוה"ד דוד ליבאי וגיל אייזנבנד למערער, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 17.1.00).

בש"פ 9296/99 - שמעון דריי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס ותקיפה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות אינוס, תקיפה וביצוע מעשה מגונה כאשר על פי הנטען ניהל העורר עם המתלוננת מערכת יחסים אינטימית במשך כ-14 שנה ובמשך תקופה זו איים עליה פעמים רבים ובאחת הפעמים הצמיד לצווארה מברג ואיים כי יהרוג אותה. עוד נאמר בכתב האישום כי במספר רב של הזדמנויות הפשיט העורר את בתה של המתלוננת ונגע בחזה ובאיבר מינה, ובהיותה כבת 12, החל לקיים עם הילדה יחסי מין מלאים. כתוצאה ממעשים אלה הרתה הקטינה לעורר והוא מימן הפלה. העורר נעצר בנובמבר 99 ושהה כשבועיים בבית חולים לחולי נפש לשם הסתכלות ולמתן חוות דעת פסיכיאטרית. לאחר מכן היה נתון במעצר 4 ימים וכשנתבקשה הארכת מעצרו ב-5 ימים נוספים סירבה שופטת השלום בקבעה כי קיימת אמנם עילת מעצר אך ניתן להסתפק בחלופת מעצר במעצר בית ובתנאים מגבילים אחרים. שלשה ימים לאחר מכן הוגש כתב אישום נגד העורר והתביעה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערר נדחה.
ב. יש בחומר הראיות תשתית ראייתית לכאורה המצדיקה את מעצרו של העורר. מעשיו של העורר מקימים נגדו חזקת מסוכנות והעורר לא סתר חזקה זו. להיפך, בידי המדינה ראיות המעידות על מסוכנותו הרבה של העורר ביחס לשתי המתלוננות. כמו כן קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, דבר העולה מתמליל שיחות שלפיו אומר המשיב למתלוננת שהוא יסכם איתה מה שתגיד ושלא תביא את המצב לידי כך שלא יהיה חזרה ממנו, לפי דברי הילדה אף איים עליה שיביא ערבים מעזה שיהרגו אותה. אשר לאפשרות של מעצר בית - אין ללמוד ממשך הזמן הקצר בו שהה העורר במעצר בית כי הוא אינו מסוכן ואין בכוונתו לשבש הליכי משפט וכי ניתן למנוע מעשים אלה בהשארתו במעצר בית. העורר לא הסתיר מהמתלוננות את מחשבות הנקם שלו ולא חסך מהן איומים גם במהלך החקירה לאחר שהתלוננו.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד א. אשד לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 5.1.00).

ע.א. 7277/96 - צילה מרטין נגד ריצ'רד מרטין

*תביעת האיש לחזקת שיתוף בנכס כאשר האשה ביצעה את עיקר רכישת הנכס לאחר הגירושין(מחוזי חיפה - ת.א. 635/94 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בעלי הדין נישאו בארה"ב בשנת 62 ועלו לישראל 3 שנים מאוחר יותר. לבני הזוג נולדו שתי בנות. בשנת 73 התיישבו בנכס נשוא הסכסוך שהיה מגרש ועליו בית חרב. בסמוך לכניסתם לנכס ערכו הסכם בינם לבין המושב שלפיו העמיד המושב את הנכס לרשות בני הזוג תמורת תשלום. בני הזוג ביצעו שיפוצים במבנה. לאחר מכן הגיש המינהל תביעת פינוי נגד בני הזוג. בשנת 76 נדחתה תביעתה של צילה להרחיק את בעלה מן הבית. לבסוף עזב הבעל את הבית בשנת 77 והילדות עברו לחזקתו של הבעל. באוקטובר 77 נחתם הסכם גירושין בין בני הזוג שהסדיר גם את חלוקת הבית ביניהם כאשר נקבע כי צילה תרכוש את זכויותיו של בעלה תמורת 100,000 ל"י בתשלומים מסויימים ואם היא לא תעמוד בהסכם ירכוש הוא את זכויותיה בנכס. הסכם הגירושין לא בוצע וכך גם לא ההסכם בעניין הדירה. בשנת 86 התגרשו בני הזוג. קודם לכן, בשנת 82, הגיש המינהל תביעה לסילוק יד נגד צילה לבימ"ש השלום ולאחר מאמצים רבים שהשקיעה צילה החליט לבסוף המינהל להחכיר לה את הנכס ובאוקטובר 89 נחתם הסכם חכירה לטובתה עם המינהל. בשנת 91 הגיש הבעל תביעה לביהמ"ש המחוזי בה טען למחצית הזכויות בנכס הנדון מכח חזקת השיתוף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה וערעורה של האשה נתקבל בחלקו.
ב. הנחתו של ביהמ"ש כי חזקת השיתוף שהיתה בין בני הזוג בעבר, כאשר היה מדובר בזכויות מועטות בנכס - של בני רשות - משתרעת על כל גלגולי הזכויות בנכס, גם על אלה שהתרחשו לאחר פרידת בני הזוג וביוזמתה העצמית של צילה, אין לקבלה. נכון אמנם כי רכישת זכויות החכירה מן המינהל שאירעה בשנת 89 היא תולדה של החזקת הנכס ע"י בני הזוג במסגרת ההסכם בשנת 73 בינם לבין המושב, אולם מעמדם היה לכל היותר כבני רשות ולא כחוכרים וגם על מעמדם כבני רשות קמו עוררין.
ג. הבעל אינו יכול לטעון לחלק בזכות החכירה שהוענקה לצילה לאחר מו"מ עם המינהל שהתנהל שנים רבות לאחר פרידתם בפועל של בני הזוג. עם זאת אין לקבל גם את טענת צילה כי כל זכויותיו של הבעל נמחקו ועברו מן העולם. כניסתם לנכס היתה משותפת כמו גם הוצאות השיפוצים הניכרות שהושקעו בנכס. אפשר לתפוס את זכותו המקורית של הבעל בתור בר רשות בנכס כזכות המעניקה סיכוי לקבלת זכות חכירה וסיכוי זה הוא בעל ערך כלכלי שאין לשלול מהבעל. קיימת שאלה איך לשום ערכה של זכות מקורית זו ובנסיבות העניין ניתן להעריך אותה על יסוד אותו סכום שקבעו בני הזוג עצמם בהסכם הגירושין כאשר הזכויות היו עדיין צרות ולא מורחבות. באותו הסכם הוערכה מחצית הזכות בסכום של 100,000 ל"י ועל כן על צילה לשלם סכום זה לבעל בתוספת ריבית והצמדה מיום 21.10.77.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד צבי וולפסון למערערת, עו"ד מאיר הפלר למשיב. 5.1.00).

ע.א. 6496/98 - מופק בוטו ואח' נגד סאמי בוטו

*פסילת צוואה לטובת נהנה שנטל חלק בעריכת הצוואה(מחוזי חיפה - המ' 4094/95 - הערעור נתקבל).

א. ביום 1.1.86 חתם המנוח עבדאללה בוטו על צוואה בפני שניים מקרובי משפחתו בה ציווה על חלוקת המקרקעין שבבעלותו בין ילדיו, המערערים והמשיב. אלא שחלקו של המשיב, בכור בניו, גדול מחלקם של אחיו. מפת החלוקה צורפה לצוואה ונחתמה אף היא בידי המנוח ובידי העדים. לפי עדותו של המשיב ביקש ממנו המנוח להביא
לביתו עו"ד שיערוך עבורו צוואה. עוה"ד בא לבית המנוח וקיים מפגש ביחידות עם המנוח. קודם לאותו מפגש פנה המשיב למודד וזה הכין את מפת חלוקת המקרקעין שצורפו לצוואה. על פי עדות המשיב הוא שמע את פרטי החלוקה מפי אביו ומסרם למודד. בינתיים אושפז המנוח בבית החולים והמשיב נטל מעוה"ד את כתב הצוואה שהכין ואת מפת החלוקה ובא לבית החולים על מנת להחתים עליהם את אביו. את אחד העדים לצוואה הביא עמו. בבית החולים מסר המשיב לאביו את הצוואה לחתימה. עם מות המנוח הגיש המשיב בקשה לקיום הצוואה ואילו המערערים התנגדו בנימוקים שונים שנדחו כולם ע"י ביהמ"ש. אחת הטענות היתה כי העובדה שהמשיב היה מעורב בהכנת הצוואה והיה נוכח במעמד החתימה עליה, די בה, בנסיבות העניין, כדי לפסול את הצוואה. ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו לטענה זו, ודחה את הטענות האחרות וכאמור קיים את הצוואה. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 35 לחוק הירושה מורה "הוראת צוואה... המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה... בטלה". בהתקיים הנסיבות המתוארות בסעיף 35 קמה חזקה חלוטה כי ננקטה פעולה אסורה כלפי המצווה וכי פעולה זו פגמה ברצונו החופשי. על כן, אפילו הוכח, הלכה למעשה, כי השפעה בלתי הוגנת אינה קיימת, אין בכך ולא כלום. הוראת סעיף 35 מונה שלשה סוגים של זוכים על פי צוואה שהוראת צוואה המזכה אותם בטלה והם מי שהיה עד לעשיית הצוואה; מי שערך אותה; ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. גדריהן של שתי עילות הבטלות הראשונות זכו לפרשנות דווקנית ואילו גדרי השלישית נותרו גמישים.
ג. באשר להגדרתו של "עד" לעשיית הצוואה - מדובר במי שהטביע את חותמו בחתימתו על כתב הצוואה עצמו או מי שנוכחותו היא תנאי לקיומה של הצוואה. הקביעה כי "עד" לצוואה לא יכול ליהנות ממנה, מכוונת לעד מסוג כזה, ולא למי שנוכח במעמד עשייתה של הצוואה. נוכחות כשלעצמה אינה מביאה לבטלותה והדבר תלוי בנסיבות האופפות נוכחות.
ד. אשר להגדרה של "מי שערך אותה" - הפרשנות המצמצמת באה לכלל ביטוי לעניין פרשנותה של עילת הבטלות הזו. "עריכת" הצוואה לעניין זה משמעותה "הכנתו הטכנית של המסמך". לפיכך, שיחות מקדימות אינן מהוות חלק מעריכת הצוואה. כך גם ביצוע השליחות מטעם המצווה שביקש כי עו"ד יסור אליו לשם עשיית צוואה אינה פוסלת את השליח. הפירוש הוא פירוש דווקני. מעורבותו של הנהנה בכל מה שקדם להליך "הכנתו הטכנית של המסמך ונוסחו המילולי" אינה נופלת בגדר עריכת הצוואה.
ה. אשר להגדרה של מי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה - הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה הוא ביטוי גמיש שמתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מטבעו אין הוא סובל מסמרות קבועים. זוהי "עילת עוללות" שעל פיה נפסלת צוואה אם הנהנה לקח באופן אחר חלק בעריכתה. על כן, מי שאינו עד לעשייתה של צוואה, עשוי להיחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכת הצוואה ומי שלא ערך את הצוואה במובן זה שלא עסק בניסוחה או בכתיבתה, עשוי להיחשב גם הוא כמי שנטל חלק בעריכתה. השאלה היא אם נטל הזוכה על פי הצוואה חלק בעריכתה נבחנת על פי הנסיבות.
ו. המנוח מסר לעוה"ד, ביחידות, את פרטי הצוואה ובעקבות אותו מפגש הכין עוה"ד את הצוואה. לאחר מכן אושפז המנוח, כאמור, והמשיב הביא אליו את הצוואה וכן הביא את אחד העדים. המשיב נטל חלק פעיל בהכנת המפה. המודד אליו פנה שרטט את גבולות החלוקה על פי הנחיותיו ופעולה כזו חורגת מהעברה "מכאנית" של הוראת המצווה. יש בה מעורבות של ממש. המפה היא חלק בלתי נפרד מן הצוואה ובלעדיה
אין הצוואה שלמה. כך שמעורבותו של המשיב חרגה מגדר השליחות. נטילת חלק בעריכת המפה עולה במקרה זה, כדי שותפות במעשה העריכה של הצוואה עצמה, ומכל מקום יש לראות בה משום נטילת חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר" המונעת ממנו ליהנות מהוראות הצוואה. כיוון שכך בטלות כל ההוראות בצוואה המזכות את המשיב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופט ריבלין, הוסיפה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אליאס פרח למערערים, עו"ד אבו אחמד תופיק למשיב. 4.1.00).

בג"צ 9291+9290/99+9293+9292 - מטה מותקפי הטרור ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'

*אי התערבות בג"צ בהחלטת הממשלה לשחרר מחבלים על פי ההסכם עם הפלשתינים (העתירות נדחו).

העתירות דנן הוגשו ע"י מטה מותקפי הטרור וכן ע"י שלשה הורים שכולים שילדיהם נרצחו בפיגועי טרור. העתירות באו נגד החלטת הממשלה לשחרר אסירים פלשתינים מכלאם. העתירות נדחו. החלטות השחרור באו על יסוד הסכמים מדיניים ולפי חוק היישום. כך שמבחינה משפטית יכולה היתה הממשלה להחליט על השחרור ולקבוע כללים וסייגים לשחרורים. החלטת הממשלה היא החלטה במישור המדיני שנתקבלה על יסוד שיקולים מדיניים, כסמכותה של הממשלה, ואין בג"צ אמור להתערב ואין הוא נוהג להתערב בשיקולים אלה. אין לומר כי ועדת השרים לעניין זה וכמותה ועדת השחרורים שעל פי החוק חרגו מתחומי הסמכויות שהוענקו להן או שנפל בהחלטותיהן פגם משפטי ממשי.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד נפתלי ורצברגר למטה מותקפי הטרור, העותרים האחרים לעצמם, עו"ד גב' אוסנת מנדל למשיבים. 4.1.00).

ע.א. 2073/98 - שלמה ידיגר נגד שרה וייסקירך

*פירוש הסכם שותפות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

המשיבה היא אלמנתו של חיים וייסקירך (להלן: המנוח). המנוח והמערער היו שותפים בחנות פרחים מכח הסכם שותפות שנעשה בעל פה. בהסכם נאמר, בין היתר, כי עם פירוק השותפות "יהיה חיים (המנוח) זכאי לחלקו (%38) במוניטין של השותפות... בגין אותו חלק של השותפות העוסק או שעניינו בשיזור וסידור פרחים במוסדות ציבוריים בלבד". המנוח נפטר באפריל 81 לאחר 10 שנות שותפות. עם פטירתו החלו מחלוקות בין האלמנה (המשיבה) לבין המערער בדבר חלוקת נכסי השותפות והמשפטים נמשכו מאז ועד עתה. ביהמ"ש המחוזי דחה תביעות שונות של המשיבה וערעורה על דחיית תובענות אלה נדחה משקבע השופט לצורך ביסוס מסקנתו קביעות עובדתיות שאין להתערב בהן. באשר לתביעת המשיבה למוניטין סבר המערער שלמשיבה מגיעים %38 מוניטין רק מערך שזירת הפרחים למוסדות ציבוריים כפי שכתוב בהסכם ולפי חוות דעת של רו"ח שערך של המוניטין שזירת הפרחים למוסדות הוא %10.5 מכלל המוניטין ומתוך %10.5 אלה מגיע למערערת %38 מהמוניטין. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לשונו של החוזה ניתנת לפירוש גם כטענת המערער וגם כטענת המשיבה ופסק לטובת המשיבה. בעניין זה נתקבל ערעורו של המערער. אין לומר שהסעיף בחוזה סובל שני פירושים. הוא סובל פירוש אחד בלבד כפרשנותו של המערער ועל כן לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר פירש אותו נגד המנסח.