ע.פ. 6077/95 - אבנר טוויל נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח ושוד על יסוד הודאה בפני מדובב(מחוזי ת"א - ת.פ. 131/94 - הערעור נדחה).
א. באחד הימים, בספטמבר 90, ירה שודד בחיים סלמן (להלן: המנוח) במהלך ניסיון שוד. הרצח לא פוענח. בפברואר 94 ביצע המערער שוד מזוין בבנק דיסקונט בתל אביב, הוא נתפס בשעת מעשה ונעצר. לתאו בכלא הוכנס מדובב והמערער סיפר למדובב כי הוא זה שירה בסלמן ורצח אותו תוך כדי ניסיון השוד וכן גילה לו על עוד מקרי פריצה שביצע. על יסוד דברי המערער למדובב וכן ראיות לחיזוק הודעתו הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירה של רצח בגין המעשה שנעשה ב-1990, בעבירה של שוד בגין השוד ב-94 שבו הוא נתפס וכן בעבירות של פריצה שעליה סיפר למדובב. ביהמ"ש גזר למערער מאסר עולם בגין הרצח ועוד 7 שנים במצטבר בגין השוד והפריצה. הערעור מתייחס להרשעה ברצח ובפריצה. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על הודעתו של המערער בפני המדובב ולא לקבל את גירסת המערער שרק התרברב בפני המדובב. המערער סיפר למדובב פרטים מוכמנים מאירועי הרצח, פרטים שלא פורסמו בעיתונות. כך שרק אם המערער היה זה שביצע את הרצח הוא יכול היה לתאר אותם פרטים שלא פורסמו. להתוודות המערער נמצאו חיזוקים בראיות חיצוניות ולכן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער ברצח. מאותן סיבות גם אין להתערב בהרשעתו בפריצה על יסוד התוודותו בפני המדובב.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' ניצה דיקובסקי למערער, עוה"ד גב' רות דויד ועדי ישראלי למשיבה. 23.12.99).
ע.פ. 3443+3390/98+3511 - חנניה ואיציק רוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *זיכוי מאשמה של רצח כאשר שותף לשוד ביצע את הרצח. *מבצע בצוותא(מחוזי ת"א - ת.פ. 123/96 - ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו והערעור הנגדי של המדינה נתקבל בחלקו).
א. האחים חנניה ויצחק (איציק) רוש קשרו קשר לבצע שוד בחנות תכשיטים בראשון לציון. איציק, האח הצעיר, נטל על עצמו לבצע את מעשה השוד. בבוקר יום המעשה הצטייד איציק בפגיון ובשני תיקים לנשיאת שלל השוד. את התיקים הסתיר בשקית ניילון גדולה שסופקה לו ע"י חנניה. כשהוא מצוייד בכל אלה, וכן בטלפון סלולרי של אחותו, שאף הוא סופק לו ע"י חנניה, נכנס איציק לחנות התכשיטים וניסה לבצע את השוד. בעל החנות נאבק עם איציק ובתגובה שלף איציק פגיון ודקר את בעל החנות 15 פעמים וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני האחים בעבירה של קשירת קשר לביצוע שוד ואילו בעבירת הרצח הרשיע רק את איציק. הלה התגונן בפני האישום ברצח בטענת הגנה עצמית. לגירסתו דקר את המנוח רק לאחר שהאחרון השתלט עליו ועמד לחנקו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ביחס לאיציק מתקיימים תנאי סעיף 34י סיפא לחוק העונשין באשר "הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים" ולפיכך אין איציק יכול להישמע בטענה כי פעל תוך הגנה עצמית. ברם, ביהמ"ש בחן את גירסתו של איציק לגופה וקבע כי גירסתו ביחס לקורות ההתרחשות אינה מהימנה וכי ההמתה לא היתה תוך התגוננות. משהורשע איציק בעבירת הרצח טען סניגורו כי יש להטיל עליו עונש מופחת בהתאם לסעיף 300א(ב) לחוק וביהמ"ש דחה טענה זו והשית על איציק עונש של מאסר עולם.
ב. באשר לקביעת חלקו של חנניה בביצוע הפשע - ביהמ"ש לא מצא יסוד לקבוע כי חנניה היה מודע לעובדה שאיציק הצטייד בפגיון. כן לא מצא ראייה מספקת לנטען
כי בבוקר יום השוד אסף חנניה את איציק ונסע עמו ביחד לראשון לציון ואף לא לטענה כי בעת שאיציק נכנס לחנות התכשיטים ניצב חנניה בחוץ ואיבטח אותו. בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש כי חנניה סייע לביצוע ניסיון השוד בכך שסיפק לאיציק את מכשיר הטלפון של אחותם, את שקית הניילון בו נשא איציק את התיקים ובכך שלאחר האירוע מילט במכוניתו את איציק. חרף קביעתו כי במעשיו האמורים סייע חנניה לביצוע ניסיון השוד, נמנע ביהמ"ש המחוזי מהרשעתו בעבירה של סיוע לניסיון שוד והסתפק בהרשעתו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. לנוכח הרשעתו בעבירת הקשר בלבד ועל רקע עברו הפלילי גזר ביהמ"ש על חנניה מאסר לתקופה של 6 שנים. איציק מערער על כך שלא נגזר לו עונש מופחת, חנניה טוען כי העונש שנגזר לו חמור ואילו המדינה מערערת על כך שחנניה לא הורשע כמבצע בצוותא בעבירת הרצח וכן שלא הורשע כמבצע בצוותא בעבירה של ניסיון לשוד. הערעורים של שני האחים נדחו וערעור המדינה נתקבל בחלקו כך שחנניה הורשע כמבצע בצוותא של ניסיון השוד ועניינו הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש.
ג. באשר לערעורו של איציק - ביהמ"ש דחה מכל וכל את גירסתו כי בדקרו את המנוח פעל מתוך הגנה עצמית. בהכרעה עובדתית זו אין יסוד להתערב. כיוון שכך אין צורך להידרש לשאלה המשפטית, הלא פשוטה, אם שודד, החודר לרשות הפרט כשהוא מזויין, תוך שהוא צופה מראש שקרבנו עשוי להתגונן מפניו, עשוי להישמע בטענת "הגנה עצמית" כשהוא פוגע בקרבן לאחר שהאחרון נוקט כלפיו באלימות העלולה לסכן את חייו או את שלומו.
ד. אשר לערעורה של המדינה - לטענת המדינה די היה בראיות שהובאו כדי לחייב את המסקנה כי חנניה, לא רק מילט את איציק מזירת הפשע לאחר ביצועו, אלא גם הגיע יחד עמו אל המקום ובשעת ביצוע הפשע ניצב ליד החנות במטרה לאבטח את איציק. בין כך ובין אחרת, טוענת המדינה, כי ביהמ"ש שגה בראותו בחנניה אך "מסייע" בניסיון השוד, שכן לביצועה של עבירה זו פעלו איציק וחנניה שכם אחד כ"מבצעים בצוותא". יתר על כן, לדעת המדינה נושא חנניה גם באחריות לעבירת הרצח, בהיותה "עבירה נוספת" כמשמעה בסעיף 34א(א)1 לחוק. לטענתה, גם אם חנניה לא היה מודע לעובדה שאיציק הצטייד בפגיון, הרי כשמדובר בעבירה מתוכננת של שוד שביצועו, מעצם טבעו, כרוך בביצוע מעשה אלימות - אדם מן הישוב יכול להיות מודע לאפשרות שתוך ביצוע השוד יגרום מי מהמבצעים למות הקרבן.
ה. סיווגו של חנניה כמבצע בצוותא בניסיון השוד איננו מותנה, כל עיקר, בקבלת השגות המדינה על ממצאים עובדתיים ביחס לחלק שנטל חנניה בביצוע העבירה. תרומתו הפיזית של חנניה לביצוע ניסיון השוד התבטא במעשים, שנועדו להקל על הביצוע ולמנוע את גילוי ותפיסת המבצע והשלל. חנניה היה אחד משני הקושרים שהחליטו בצוותא לבצע את השוד, וכמי שנטל חלק בהחלטה המשותפת לביצוע התכנית העבריינית, והיה צד לביצועה, שייך חנניה ל"מעגל הפנימי" של מבצעי העבירה ונושא באחריות של מבצע בצוותא. מי שנטל חלק בהכנת התכנית העבריינית נושא באחריות כ"מבצע בצוותא" אפילו אם תרומתו הפיזית לביצועה אינה גדולה מתרומתו של מסייע. על כן יש להרשיע את חנניה באחריות כ"מבצע בצוותא" של נסיון השוד.
ו. אשר לזיכוי של חנניה מעבירת הרצח - בעניין זה יש לדחות את ערעורה של המדינה. תכניתם המשותפת של חנניה ואיציק היתה לבצע שוד ובביצוע עבירת הרצח סטה איציק מן התכנית המשותפת. חיובו של חנניה באחריות לעבירת הרצח מותנה בכך, כי בנסיבות העניין יכול היה לצפות את האפשרות שאיציק ימית את המנוח. צודק הסניגור כי משלא נמצא יסוד לקבוע שחנניה ידע שאיציק יצא לביצוע השוד כשהוא מצוייד בפגיון,
אין גם יסוד לקבוע כי יכול היה לצפות את אפשרות עשייתה של העבירה הנוספת כנדרש לפי סעיף 34א לחוק. אילו הרצח בוצע בפועל בידיו הריקות של הרוצח, אפשר שהאחריות למעשה ההמתה היתה מוטלת גם על חנניה שכמבצע בצוותא של השוד, לכאורה, היה מוחזק כמודע לאפשרות (הרחוקה יחסית) ששימוש באלימות כלפי קרבן השוד יגרום למותו. אלא שאיציק המית את קרבנו בדקירות פגיון והצטיידותו בפגיון העצימה את הסיכון שמעשה השוד יסתיים ברצח. משלא נמצא יסוד לקבוע כי חנניה ידע כי איציק הצטייד בפגיון, אין לייחס לו אחריות לרצח שבוצע תוך שימוש בפגיון.
(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, זועבי. החלטה - השופט מצא. עו"ד משה מרוז לחנניה, עו"ד יוסי שילוח לאיציק, עוה"ד גב' זמירה גולדנר ושאול אבינור למדינה. 28.12.99).
בש"פ 1355/98 - צבי בן ארי נגד מדינת ישראל
*עיון במסמכי התביעה(הערר נדחה בעיקרו).
א. לעורר מייחסים עבירות של מרמה כלפי בנקים, רצח וניסיון לרצח. הוא ביקש לעיין במסמכים הקשורים לחקירה המתנהלת נגדו בעבירות של רצח וניסיון לרצח, חקירה שטרם הבשילה לכדי הגשת כתב אישום. הסניגור טען שיש לאפשר לו לעיין בכל החומר שהוגש בהארכות המעצר במסגרת ההליכים שקדמו להגשת כתב האישום. בעבירות המרמה. עבירת המרמה בה הואשם העורר ועבירת הרצח וניסיון לרצח, קשורות, לטענתו, קשר בעל ינתק ולפיכך יכול חומר החקירה הנוגע לעבירות הרצח והניסיון לרצח לעזור להגנת העורר אף בעבירות המרמה. כן הוא ביקש לעיין בפרוטוקולים של פגישות בין חוקרים רוסיים לישראלים, פגישות הקשורות לאישום במרמה. ב"כ התביעה טען כי כתב האישום כולל פרטי אישום בעבירות כלכליות בלבד ועל כן חומר החקירה בעבירות הרצח אינו רלבנטי כלל לעבירות בהן הואשם העורר. הערר נדחה בעיקרו.
ב. על פי סעיף 74 לחסד"פ, התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מסמך הנכלל במסגרת המונח "חומר חקירה". יש לתת פירוש מרחיב למונח זה, הכולל גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום. בענייננו טען ב"כ התביעה כי נמסרו להגנה מסמכים רבים ככל האפשר, אך אין ההגנה חייבת לסמוך באופן מוחלט על יכולתה של התביעה להעריך את הפוטנציאל שטומן בחובו החומר מבחינת ההגנה. על פי סעיף 74 לחסד"פ נקבע מנגנון של ביקורת שיפוטית על החלטת התביעה שלא למסור חומר שלטענתה אינו חומר חקירה. על פי ההסדר יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של ביהמ"ש בלבד. המחוקק לא קבע כי ביהמ"ש חייב לעיין בחומר המבוקש אך בדרך כלל, כדי להכריע בבקשה, יעיין ביהמ"ש בחומר ולו כדי לעמוד על סוג החומר וטיבו. רק במקרים יוצאי דופן יימנע ביהמ"ש מלעיין בחומר, כגון, כשהחומר על פניו אינו נוגע כלל לנושא כתב האישום.
ג. בענייננו לא השכיל הסניגור להבהיר מדוע החומר המבוקש על ידו נכלל בגדר "חומר חקירה". ברם, משקיימת אפשרות כלשהי, אף אם היא רחוקה, שחומר מסויים שהוצג לביהמ"ש בהליכי המעצר הנוגע לחקירת העבירות האחרות, רלבנטי לאישום של מרמה ויוכל לשמש להגנה, טוב היה עושה ביהמ"ש המחוזי אם היה מעיין בחומר בטרם הכריע בבקשה. על כן הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיעיין בחומר המבוקש ויכריע אם הוא כולל "חומר חקירה" שיש להציג בפני הסניגור.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד י. שפטל ומ. פרידמן לעורר, עו"ד ש. דולן למשיבה. 11.3.98).
בש"פ 9193/99 - מדינת ישראל נגד אבו חדיד בורהאן ואח'
*שחרור בערובה של תושבי השטחים שהואשמו בפריצה(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיבים, תושבי חברון, הואשמו כי נכנסו לישראל שלא כדין, התפרצו לבית מגורים תוך שהם חותכים את סורגי החלון, וגנבו מהבית כ- 2000 ש"ח, מכשירי חשמל, תכשיטים רבים, רכוש עתיק ושעונים. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם עד תום ההליכים, וביהמ"ש נעתר לבקשה, בקבעו, כי נגד המשיבים מתקיימות שתי עילות מעצר - חשש מהמלטות מאימת הדין בשל מגוריהם בשטח הנתון לשליטתה של הרשות הפלסטינית; חשש לביטחון הציבור. ערר המשיבים לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש קבע כי מסוכנותם אינה כזו המחייבת את מעצרם. באשר לעילת ההימלטות קבע כי מקום המגורים, כשלעצמו, אינו מכריע בשאלה אם ניתן או לא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בתנאים מגבילים.
ב. התובע טוען כי נסיבות ביצוע העבירה - חיתוך סורגי ברזל על מנת להיכנס אל הבית - מעידות על מסוכנותם של המשיבים ביחס לרכוש הציבור. הוא הצביע גם על עברם הפלילי של המשיבים: המשיב 2 נדון ל - 5 שנות מאסר בפועל בגין השלכת בקבוק תבערה, ואילו המשיב 1 הורשע בעבר בשתי עבירות של יידוי אבנים, וכן בעבירה של פגיעה בחייל. מנגד טען הסניגור כי אין ללמוד על מסוכנותם של המשיבים מהעובדה כי ניסרו סורגים על מנת להיכנס ולגנוב, וגם עברם הפלילי של המשיבים אינו מלמד על מסוכנותם, משום שבעברם עבירות בטחון שנעברו לפני מספר שנים, ומאז לא היו משיבים מעורבים בעניינים פליליים נוספים. הערר נדחה.
ג. למרות שהמשיבים כבר הוכיחו בהתנהגותם בעבר כי אינם שומרי חוק, הרי מדובר בעבירות מסוג אחר, שביצעו בהיותם צעירים. באשר לעילת ההימלטות מאימת הדין של נאשמים המתגוררים בשטחים הנתונים לשליטת הרשות הפלשטינאית - בהחלטות שופטי ביהמ"ש העליון היו הדגשים שונים ביחס למשקלה של טענה זו. בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת, יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם. בעניינם של המשיבים, העבירה המיוחסת להם היא עבירת הרכוש הראשונה שביצעו. נכון הדבר כי בוצעה פריצה "מקצועית" המצביעה על מסוכנות לכאורית, אך בנסיבות העניין החשש להימלטות מהדין הינו, לכאורה, עילת המעצר המקורית, ויש לבחון אם ניתן להבטיח את מטרות המעצר על דרך חלופה נוכח חשש זה. בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי נקבעו תנאים מגבילים ובהם פיקדון כספי וערבויות בסכומים לא מבוטלים שיינתנו על ידי תושבי ישראל. בנסיבות אלה, אין יסוד להתערב בהחלטה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד מ. קרשן למבקשת, עו"ד ו. זחלאלקה למשיבים. 28.12.99).
מ"ח 4512/99 - יגאל (איגור) אייזין נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה למשפט חוזר שנומקה בייצוג לקוי במשפט(הבקשה נדחתה).
א. בספטמבר 96 הורשע המבקש בביצוע סידרת עבירות הכוללות אינוס בנסיבות מחמירות, סחיטה ואיומים, הדחה בחקירה ומעשה סדום ונדון ל-7 שנים מאסר בפועל וערעורו נדחה. ההרשעה התייחסה למסכת המעשים שביצע המבקש נגד מי שהיתה חברתו מזה כ-4 שנים ואשר נפרדה ממנו כחודשיים לפני שהתרחשו האירועים שעמדו ביסוד ההרשעה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעתו של המבקש בראש ובראשונה על עדותה של המתלוננת.
לעדות זו נוספו ראיות אחרות. בפברואר 99 פנה המבקש ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לקיום משפט חוזר. חוות דעתו של היועץ המשפטי היתה נגד עריכת משפט חוזר. בעקבות חוות דעת היועץ המשפטי הגיש המבקש מסמכים נוספים. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ב. הבקשה כשלעצמה אינה עומדת בדרישות הדיוניות הקבועות בתקנות. אך יש לדחות את הבקשה לגופו של עניין. הראיות שהעותר מבקש להביא אינן חדשות, אין בהן כדי להשפיע על תוצאות המשפט ואין הן מצדיקות משפט חוזר. גם טענת המבקש שנגרם לו עיוות דין אין לקבלה. טענה אחת שלו היא כי היה לו ייצוג לקוי. טענה כזו יכול שתהווה בנסיבות מסויימות עילה לקיומו של משפט חוזר, אך במקרה דנא טענות המבקש לעניין זה כלליות וגורפות ואינן מצביעות על פניהן על כשל כה חמור בייצוג היוצר עיוות דין. טענותיו האחרות של המבקש אינן אלא טענות ערעור ואין מקומן במשפט חוזר.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, היועץ המשפטי לממשלה מר אליקים רובינשטיין למשיבה. 23.12.99).
ע.פ. 5310+4720/98+5454 - מדינת ישראל נגד נחמן כהן - בן סוטחי ושרון קאין נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על הרשעה בעבירה של נסיון לרצח וחומרת העונש וקבלת ערעור המדינה על זיכוי נאשם נוסף בעבירה של נסיון לרצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 3112/97 - ערעורה של המדינה על זיכויו של נחמן כהן נתקבל וערעורם של סוטחי וקאין על הרשעתם ועל חומרת העונש נדחה).
א. על רקע סכסוך בעולם התחתון נרצחו בשנים 96-93 בידי אלמונים בני הזוג יחזקאל ושושנה אסלן. על פי מידע שהגיע למשטרה ביקשו אלמונים בעולם התחתון לרצוח גם את בנם של יחזקאל ושושנה (להלן: מנחם). בעקבות מידע זה הוצבו תצפיות הגנה ליד בית מגוריו של מנחם. באחד הימים, סמוך לשעה 6 בערב נעצרו סמוך לפתח האחורי של הבית שני האחים מקייטן, שניר ושרון, (להלן: האחים). הם החזיקו ברשותם שני אקדחים שעל אחד מהם הורכב משתיק קול. האחים הסכימו להיות עדי מדינה. בהודעתו במשטרה ובעדותו בביהמ"ש מסר שניר כי בעקבות דברים שהחליף עם אחד, טומי, הציע לו טומי לחסל אדם תמורת 50,000 דולר. סמוך לאחר מכן, יום לפני שנעצר, הופגש שניר ע"י טומי עם סוטחי וממנו למד שניר לדעת כי היעד לחיסול הוא מנחם. לאחר שנפרדו מטומי נסעו סוטחי ושניר לביתו של קאין שהוצג בפני שניר כ"שותף לעיסקה" ומשם יצאו לסיור בזירת הרצח.
ב. מאוחר יותר שוחח סוטחי בטלפון עם "אלמוני" ואמר לאלמוני "אני עם הבחור. אני אהיה אצלך מאוחר יותר". מביתו של קאין נסעו שניר וסוטחי לביתו של נחמן כהן (להלן: נחמן) בנתניה. כאשר נפגשו השניים עם נחמן הציג סוטחי את שניר בפני נחמן במלים "זה הבחור". בשעת לילה מאוחרת אספו סוטחי וקאין את האחים, מסרו להם מכונית מילוט וסוטחי קיים עם האחים סיור בזירת הרצח. קאין מסר להם מקדמה של 10,000 ש"ח. שרון מסר בעדות גירסה התואמת לגירסה שהציג שניר. טומי שהיה גם הוא לעד מדינה מסר במשטרה עדות מפורטת שלפיה הוא הציע לשניר לחסל אדם תמורת תשלום וכי ההצעה נעשתה מטעמו של נחמן. על רקע עדויות טומי, שניר ושרון נעצרו שלשת הנאשמים כחשודים באחריות לניסיון לרצח. במשפטיהם של השלשה העידו האחים וחזרו על תוכן ההודעות שמסרו בחקירתם במשטרה. עדותם נמצאה מהימנה על ביהמ"ש. מאידך חזר בו טומי מהודעתו במשטרה וביהמ"ש קיבל את ההודעה לפי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות והעניק לתוכנה רמת אמינות ומהימנות גבוהה.
ג. שתיים היו הראיות העיקריות להיותו של נחמן מעורב במזימת הרצח. אחת - הודעתו של טומי שמסר במשטרה עדות ישירה ומפורטת כאמור לעיל, והשניה - המסקנה המתחייבת מהתבטאויותיו של סוטחי במהלך השיחה שקיים עם נחמן. ביהמ"ש המחוזי לא מצא בהתבטאות של סוטחי בשיחת הטלפון ובדרך הצגת שניר בפני נחמן את ה"סיוע" הדרוש לגירסתו של טומי בדבר מעורבותו של נחמן בזירת הרצח. ביהמ"ש המחוזי ציין כי כאשר מדובר ב"עד מדינה" שחזר בו מדבריו, אין די בכך שראיית הסיוע "נוטה לסבך" את הנאשם וצריך שהיא "תסבך" את הנאשם, וכן, כאשר אמרת חוץ של עד מדינה משמשת כסיוע, צריך כי לסיוע הטמון בה יהיה משקל מוגבר, משום שהיא צריכה לענות גם על דרישת ה"דבר לחיזוק" הקבועה בסעיף 10א לפקודת הראיות. על כן זיכה את נחמן מהאישומים. מאידך החליט ביהמ"ש להרשיע את סוטחי בעבירות של קשירת קשר לביצוע רצח, שידול לרצח, ניסיון לרצח והחזקת נשק וגזר לו 15 שנים מאסר בפועל, וקאין הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע רצח וסיוע לניסיון לרצח ונדון ל-7 שנים מאסר בפועל. ערעור המדינה נגד זיכויו של נחמן נתקבל וערעורם של סוטחי וקאין נדחה.
ד. באשר להרשעתם של סוטחי ושל קאין - בפני ביהמ"ש המחוזי היתה עדותו של שניר שנתמכה בעדותו של שרון שסוטחי שכר את האחים לרצוח את מנחם, תכנן עמם את פרטי ביצוע הרצח, סיפק להם את הציוד שהיה דרוש לכך לרבות כלי הנשק ורכב המילוט, סייר עם האחים במקום המארב וסימן את דרכי המילוט. לצד עדותם של האחים - באה בפני ביהמ"ש בעניינו של סוטחי גם הודעתו של טומי במשטרה שלפיה שימש סוטחי "נציגו" של נחמן בכל הקשור להזמנת הרצח ולהיערכות לקראת מימושו. במצב דברים זה בדין הורשע סוטחי. הוא הדין באשר להרשעתו של קאין. חלקו של קאין היה בעיקרו בעל אופי טכני של "סיוע להתארגנות" לקראת ביצוע הרצח. עם זאת היה "משולב" בהכנות לרצח ונתן מקדמת המזומנים לרוצחים המיועדים. אלה ועוד מלמדים שהיה שותף לקשר לרצח, ו"סייע" לקושרים להוציא לפועל את זממם.
ה. אשר לערעור המדינה נגד זיכויו של נחמן - די בדו שיח של סוטחי עם נחמן כדי לספק את הסיוע הדרוש לגירסתו של טומי בדבר "מעורבותו" של נחמן. כאשר אמר סוטחי בשיחת הטלפון שהוא "עם הבחור" אין ספק שהתכוון לשניר וכאשר הציג סוטחי את שניר בפני נחמן במלים "זהו הבחור" התכוון לאותו "בחור" שעליו שוחח עמו קודם לכן בטלפון. סוטחי נפגש עם שניר לתכלית אחת ויחידה והיא חיסולו של מנחם ואין שמץ של ראיות לקיום מגעים עם שניר בנושא אחר כלשהו. במצב דברים זה, ההקשר היחיד שבו יכול היה סוטחי להתייחס לשניר כאל "הבחור" הוא ההקשר של חיסולו של מנחם.
ו. בשולי הדברים, הטעמים שנתן ביהמ"ש המחוזי לדחיית התבטאויותיו של סוטחי כמספקות את דרישת הסיוע לגירסתו של טומי בדבר "מעורבותו" של נחמן, אין לקבלם. הכלל הוא שדרישת הסיוע באה על סיפוקה בראייה ה"נוטה לסבך" את הנאשם ואין בסיס להשקפה שכשמדובר באמרת חוץ של עד מדינה שחזר בו ממנה בעדותו, חייבת ראיית הסיוע "לסבך" את הנאשם. ככלל, אין בדרישה של "דבר לחיזוק" לאמרת חוץ של עד מדינה, כדי "להגביר" את משקלו של הסיוע הדרוש להרשעה על פי אמרת החוץ וזאת בשל כך שדרישת "הדבר לחיזוק" נבלעת בנסיבות כאלה בדרישת "הסיוע". על כן דין הערעור כנגד זיכויו של נחמן להתקבל והוא יורשע בקשירת קשר לרצח עם סוטחי וניסיון לרצח כ"מבצע בצוותא" לצידם של סוטחי, שניר ושרון.
ז. אשר לאחריותו של נחמן כ"מבצע בצוותא" ולא כ"משדל" - "מנהיגה" של חבורה, היוזם ומוביל ביצועה של עבירה ע"י חבורתו, נחשב כ"מבצע". גורלו קשור בגורלם
של המבצעים בפועל והוא נושא באחריות לביצוע כאילו היה "לצידם" של המבצעים בשעת הביצוע. זה דינו של "המנהיג" וזה דינם של "המתכננים" וממלאי "תפקידים חיוניים" אחרים, שתרומתם לביצוע "מסתיימת" אמנם פורמלית לפני תחילתו, אך היא נותרת חלק בלתי נפרד ממנו.
ח. לפי הנסיבות לא היה מקום לייחס לסוטחי עבירה של "שידול לרצח" ולא היה מקום להרשיעו בשידול לרצח והרשעתו בשידול לרצח יש לבטל.
ט. אשר לערעורים של סוטחי וקאין כנגד גזר הדין - אין להתערב בעונשים שנגזרו להם. אחריותו של סוטחי לניסיון לרצח שסוכל הינה אחריות של "מבצע בצוותא" והעונש הקבוע לעבירה זו 20 שנות מאסר. אילו צלחה המזימה היה סוטחי נושא באחריות לרצח ודינו היה מאסר עולם חובה. תרומתו של סוטחי היתה חיונית ומכרעת, ועונש של 15 שנות מאסר, אם כי העונש חמור, אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. כך הדין עם ערעורו של קאין. אמנם חלקו במזימה היה בגדר מ"סייע" בלבד אך העונש שנגזר עליו הוא כמחצית מהעונש שנגזר בפועל על סוטחי והלכה למעשה משקף עונש זה את הגישה בחוק הקובעת את הכללים החלים על ענישתו של "מסייע".
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד אמיר ציון ועמית בר לסוטחי, עו"ד מרדכי כץ לקאין, עו"ד אביגדור פלדמן לנחמן כהן, עו"ד גב' אתי כהנא למדינה. 6.7.99).
בש"פ 9232/99 - באסם אלהוורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה ואיומים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם כי בבוקר יום 22.11.99 אחז בצווארה של בת זוגתו לשעבר וחנק אותה, וכן איים עליה כי ירוקן עליה מחסנית של רובה. באותו יום אחר הצהריים, הגיע העורר אל מקום לימודיה של המתלוננת, הכניס אותה בכח למכוניתו, נסע מן המקום וסטר לה. כן הואשם כי ביום 29.11.99, בעת שנהג ברכבו, התבקש על-ידי שוטר לעצור בצד הדרך. בתגובה, נסע העורר לכיוון השוטר בדרך שיש בה כדי לסכן את חייו, וכאשר נתבקש לצאת את מכוניתו והודע לו על מעצרו, סירב לעשות כן, התנגד בכח וקילל את השוטרים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום קבע כי קיימות ראיות לכאורה לשני האישומים, וכי בנסיבות העניין קמה נגד העורר חזקת מסוכנות. יחד עם זאת קבע כי בנסיבות העניין קיימת חלופת מעצר. ביהמ"ש ייחס בעניין זה משמעות רבה להתנהגותה של המשטרה, אשר לא הזדרזה לעצור את העורר מיד לאחר שהמתלוננת הגישה את תלונתה, ולמעשה, המעצר אירע רק 7 ימים לאחר הגשת התלונה, ועל פני הדברים, הוא נעשה באקראי, וללא קשר לתלונה עצמה. המשיבה עררה לביהמ"ש המחוזי, אשר קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. אכן, אין בעברו של העורר הרשעות בעבירות אלימות, אלא בעבירות רכוש, אך המתלוננת כבר הגישה מספר תלונות נגדו בעבר, אלא שהמשטרה לא ראתה להעמידו לדין. בבואה למשטרה ביום בו ארעו שתי התקיפות והאיומים, נשוא כתב האישום, ציינה המתלוננת כי לא הגישה תלונה כבר בבוקר, "כי היו לי מבחנים והתייאשתי מכם". אכן, הימנעות ממעצר מיידי והתנהגות שאינה מסוכנת במשך ימי השחרור, עשויות להוות סיבה מספקת בנסיבות המתאימות שלא להיעתר לבקשת מעצר עד תום ההליכים. אלא, שבעניינו, בשתי הזדמנויות שונות התבטא העורר באופן המלמד על כוונות אלימות כלפי המתלוננת: האחת, בעת שאמר למתלוננת "חכי אני עוד ירוקן עליך מחסנית של רובה"; והשניה, בעת שאמר לשוטרים שעצרו אותו כי הפעם ייכנס בגלל המתלוננת למאסר עולם. התנהגותו של העורר, כפי שהיא עולה מעובדות האישום
ואף מעברו הפלילי העשיר, מלמדים כי אין לעורר מורא מפני החוק, וכי ספק רב אם אפשר לתת בו אמון, שלא יפר את תנאי השחרור. משכך, אין מקום בעניינו לחלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד נ. בטיטו לעורר, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 16.1.00).
בש"פ 9088/99 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה וחבלה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושניים מחבריו הואשמו כי ביום האירוע, בשעה 10 בערב, עברו סמוך לבנין בו מתגורר המתלונן. העורר, שלא הכיר את המתלונן היכרות קודמת, פנה אל המתלונן ואמר לו "למה אתה מסתכל עלי". משהשיב המתלונן כי אינו מסתכל על העורר, בעט העורר בחזקה בראשו של המתלונן, והכה אותו באגרופים בכל חלקי גופו. שני הנאשמים הנוספים הצטרפו למעשה התקיפה והמשיכו לתקוף את המתלונן, והוא הובהל לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה ומונשם. עם הגשת כתב האישום נגד השלושה ביקשה המדינה להאריך את מעצרם עד תום ההליכים. שופטת בית המשפט המחוזי החליטה כי קיימות הן ראיות לכאורה והן עילה למעצר ביחס לשלושת הנאשמים. יחד עם זאת, קבעה כי ביחס לשני הנערים אשר הצטרפו אל העורר בהכותו את המתלונן, מתקיימת חלופת מעצר. לא כן ביחס לעורר שמסוכנותו, אינה מאפשרת חלופת מעצר, ולפיכך ישאר במעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. הסניגורית טוענת כי ההבחנה בין שלושת הנאשמים - הבחנה מוטעית היא, כאשר מסוכנותו של העורר אינה גדולה ממסוכנותם של שני הנאשמים הנוספים. לטענתה, אפילו אם מסוכנותו של העורר גדולה ממסוכנותם של חבריו, משום שהוא אשר יזם את הקטטה בלא כל התגרות, הרי הפער אינו מצדיק את ההבחנה שיצרה השופטת. הסניגורית טענה עוד, כי גילו הצעיר ועברו הנקי של העורר - צריכים להילקח בחשבון שעה שבוחנים את קיומה של חלופת מעצר. מאידך טוענת התובעת כי ההבחנה בין העורר לבין שני חבריו הינה הבחנה מבוססת ומוצדקת. זאת משום שהוא זה אשר יזם את הקטטה, לאחר ששתה לשכרה ויצא אל הרחוב בחפשו קרבן למכותיו, ואילו חבריו הצטרפו לקטטה שהתפתחה רק בשלב מאוחר יותר. צודקת התובעת כי קיים בסיס להבחנה בין העורר לבין שני הנאשמים הנוספים. מסוכנותו של העורר אינה נובעת רק מטיב המכות שהפליא במתלונן, כי אם מהתנהגותו בכללותה, מעצם העובדה כי לאחר ששתה לשכרה, הרביץ מכות נמרצות לעובר אורח תמים, שאין לו דבר וחצי דבר עם העורר, ואשר נפל קרבן למצב רוחו הרע של העורר באותו ערב.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' ד. זאק-רוזנפלד לעורר, עו"ד גב' תמי בורנשטיין למשיבה. 30.12.99)
ע.פ. 6800/99 - איברהים כיסראווי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער 1 (להלן: המערער) הוא אביהם של המערערים 2 ו- 3 ושלושתם מתגוררים בשכנות למתלונן שהוא אחיו של המערער. בין המתלונן לבין המערער קיים סכסוך מתמשך על רקע זכויות בעלות ושימוש במקרקעין שקיבלו בירושה. באחד הימים פרצה קטטה ביניהם, המערער נטל צינור ברזל והכה בראש של המתלונן, והמערערים 2 ו- 3 הצטרפו אליו כשצינורות בידם והכו גם הם בראשו של המתלונן עד שאיבד את הכרתו. באותו מעמד הותקפה גם בתו של המתלונן ונחבלה בכתפה. ביהמ"ש הרשיע את המערערים
וגזר להם מאסר לתקופה של שנה אחת בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו והערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. אין להתערב בהכרעת הדין, למעט זיכוי המערער מתקיפת בתו של המתלונן. ממצאי בית המשפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות. עדותו של המתלונן הותירה רושם מהימן ביותר על השופט וכך גם עדות בנותיו שבאו לתמוך בגירסתו. לעומת זאת מצא בית המשפט כי גירסת המערערים אינה מתקבלת עד הדעת, אינה ראוייה לאמון ואינה מתיישבת עם הראיות האחרות. בכל אלה אין להתערב. אין להיעתר לבקשת המערערים להגיש בשלב זה ראיות נוספות. משאין טענה בפיהם כי לא היו יכולים להביא אותן בפני הערכאה הראשונה ומשלא שיכנעו כי יש בהן כדי לגרום לשינוי בהחלטה נשוא הערעור, לא מתמלאים התנאים לקבלת ראיות נוספות בשלב זה.
ג. אשר לעונש - המערערים ביקשו להביא בחשבון את העובדה שחלף פרק זמן ניכר מיום ביצוע העבירה, את העובדה שבריאותו של המערער אינה טובה ואת העובדה שלשלושת המערערים מקומות עבודה קבועים לשביעות רצונם של המעבידים. אכן, העובדה שחלף פרק זמן ניכר מיום ביצוע העבירה היא נסיבה שניתן להביאה בחשבון העונש לקולא, אלא שבמקרה זה אפילו זוקפים אותה לזכות המערערים, גם אז העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: גב' דורנר, טירקל, ריבלין. עו"ד מאיר זיו למערער, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 4.1.00.)
ע.פ. 5443/98 - מדינת ישראל נגד יוסף מנשרוב
*חפיפת ענשי מאסר(ערעור על חפיפת עונשי מאסר - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע על יסוד הודאתו בעבירות של הריגה, החזקת סכין (שתי האשמות) ואיומים. הוא נדון למאסר בפועל של 15 שנה וביהמ"ש הורה על חפיפת עונש המאסר עם יתרת תקופת המאסר (שלוש שנים) אותו ריצה המשיב בגין שוד מזוין, בשעה שעבר את עבירת ההריגה. המדינה מערערת על חפיפת העונש. לטענתה, כשמדובר בעבריין כבד בעל עבר פלילי שהמשיך לעבור עבירות קשות בהיותו בכלא והשליט בו טרור, יש לתת משקל מיוחד למטרות הענישה, בין היתר: גמול, הרתעת המערער ואסירים אחרים ומניעת השלטת טרור בבית הכלא על כל ההשלכות הקשות שיש לכך. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 45(ב) לחוק העונשין קובע כי מי שנדון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר וביהמ"ש לא הורה שיישא את עונשי המאסר בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה יותר. הוראת ביהמ"ש כי ענשי המאסר ירוצו במצטבר, אינה החריג ולא צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שביהמ"ש יורה כן. נהפוך הוא, מטבע הדברים ראוי שאדם ישא את מלוא ענשו על כל אחת מן העבירות אותן הוא עובר ולא "ייהנה מהפחתה" של מאסר שהושת עליו רק משום שהושת עליו מאסר נוסף בגין עבירה אחרת.
ג. במקרה דנן קיימים טעמים כבדי משקל לקבוע שהעונשים יהיו מצטברים ולא חופפים. העבירה בוצעה בתוך כתלי הכלא, הקרבן היה אסיר אחר בכלא, העבירה בוצעה על ידי המשיב שהיה נתון במאסר על עבירה חמורה ביותר בה הורשע, שהיא שוד מזוין. עידוד למשיב על ידי הפחתה כלשהי מן המאסר על ידי חפיפתו, מהווה מסר שלילי לא רק למשיב אלא לכל האסירים האחרים ולעבריינים מסוגו. הצטברות המאסר כשלעצמה אינה מעלה את תקופת המאסר כולו בגין שתי העבירות הנפרדות שבוצעו בזמנים שונים, מעבר לעשרים שנה שהוא העונש המירבי על עבירת ההריגה. לפיכך יש לקבוע כי תקופת
המאסר של 15 שנה שנגזרה על המשיב תחל מיום סיום תקופת המאסר שנותרה לו לריצוי בגין השוד המזויין.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג - כהן, טירקל, זועבי. עו"ד גב' תמר פרוש למערערת, עו"ד אהוד בן יהודה למשיב. 27.12.99).
ע.א. 8191/99 - שי אופיר ואח' נ. עו"ד בלומנפלד יונינה ואח'
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. ביום 8.11.98 היה אמור להתקיים דיון, שבמסגרתו יובא לאישור בית המשפט, הסכם פשרה. באותו דיון עוררה המשיבה סוגיה הנוגעת לדלת אחורית המשמשת את המערער 3, לשם מעבר מעסקו לרכוש המשותף. בית המשפט חיווה דעתו, כי דרישת המשיבה לעניין הדלת היא קנטרנית וקטנונית, והוסיף כי נראה לו שספק אם תצליח המשיבה להשיג הסדר לענין הדלת, אם יוכרע הסכסוך בכללו בפסק דין. למשמע הדברים, ביקש ב"כ המשיבה כי בית המשפט יפסול עצמו. בהערותיו מציין השופט: "עניין פתיחת הדלת האחורית בנגרית המשיב (המערער מס' 3) היה ענין קטן יחסית לשאר הבעיות שניסיתי לפתור... הופתעתי מבקשת ב"כ המשיבה כי אפסול את עצמי, אך נעתרתי לבקשה משום שהתרשמתי, שייתכן שהמשיבה סברה שגיבשתי דעה כנגד דרישתה בענין פתיחת הדלת. על כן סברתי ... כי ... מראית פני הצדק מצדיקה את פסילתי". הערעור נתקבל.
ב. הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. השתחררות בלתי ראוייה של שופט מדיון במשפט פוגע בהגינות המשפט, באמון הציבור וגורר אחריו עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו. בעיקר כך, מקום שאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד - זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט - נפגעים ממעשה הפסילה. בעניין שלפנינו עסק בית המשפט, משך מספר ישיבות בנסיונות לפשר בין הצדדים. פעילותו של בית המשפט בנסיון להביא להסדר הסכסוך בהסכמה היא מקובלת, ואף רצוייה. אין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על עמדה מוגמרת שגיבש בית המשפט.
ג. דבריו של בית המשפט נועדו להביא את הצדדים להשלמת הליך הפשרה בו החלו, הליך פשרה שעלה על שרטון עקב מחלוקת על עניין שנראה בעיניו שולי. אין למצוא בדברים אלה משום ביטוי לאותה דעה נעולה ומוגמרת, שבהתקיימה, לא יהיה עוד מקום להמשך הדיון בפני בית המשפט, שכן "המשחק" הפך "מכור". בית המשפט עצמו, מציין כי הופתע מבקשת הפסלות וכי נענה לה אך מחמת זאת שביקש להפיס את דעת המשיבה ולמנוע, כי מראית פני הצדק (בראייתה היא) תיפגע. בנסיבות אלו לא התקיים אותו חשש ממשי לקיום משוא פנים שבו מדבר החוק.
(בפני הנשיא ברק. עוה"ד עמי אייל ופאדי שהאין למערערים, עו"ד שלמה אבני למשיבה. 10.1.00).
ע.פ. 7564/99 - טומי כץ נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של התחזות לעו"ד(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. במשך תקופה של כחמש שנים התחזה המערער לעו"ד ופעל כך, בלי שרכש השכלה משפטית. כמו כן קיבל הלוואות, אגב שיעבודה של דירת הוריו, ולצורך זה זייף את חתימותיהם וכן חתימות אימות של עורכי דין. על כל אלה גזר עליו ביהמ"ש המחוזי מאסר של שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי. לטענת הסניגור הפליג ביהמ"ש
בחומרת העונש הרבה מעבר להסכמה - או ההבנה - בין באי כוח בעלי הדין, לפיה "המאשימה תטען לעונש של מאסר בפועל, ולו בעבודות שירות, וכן מאסר על תנאי וקנס. הסניגור יוכל לטעון כראות עיניו". ב"כ המדינה חזרה בערעור על עמדת המדינה בדיון בביהמ"ש המחוזי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. אין צורך לחוות דעה כאן בשאלה מהי מדיניות ההתערבות הרצויה של ערכאת הערעור בפסק דין שסטה מעיסקת טיעון, שכן, מכל מקום, בענייננו ייחס ביהמ"ש המחוזי להרתעה ולתגמול משקל גדול בהרבה משייחס לנסיבות אחרות שהובאו לפניו. לאור נסיבותיה המיוחדות של פרשת ההתחזות ולאור נסיבותיו האישיות של המערער ראוי היה שלא להחמיר בדינו עד כדי כך, אפילו היה מקום להחמיר בעונש יותר מן ההבנה שהיתה בין באי כוח בעלי הדין כאשר הודיעו על ההסדר ביניהם.
ג. גילויה של הפרשה החריב את ביתו של המערער. הוא נאלץ לעזוב את ביתו ולהתגרש מאשתו. מאוחר יותר אף ויתר על חלקו ברכוש המשותף ועל משמורת הילדים. שירות המבחן הביע דעתו כי בשל הרקע של הפרשה ובעקבות מה שארע אחרי גילויה של הפרשה, התגובה העונשית הרצויה - וזאת, בעיקר, מבחינת שיקום היחסים עם ילדיו - תהיה עונש של מאסר בעבודות שירות והעמדה במבחן למשך שנתיים. ברם, גם אם עומדים לזכות המערער טעמים כבדי משקל המטים את הכף לקולא, חומרת המעשים מצדיקה הטלת עונש של מאסר בפועל. בהתחשב בכל הנסיבות תועמד תקופת המאסר בפועל על שנה אחת.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, זועבי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' תמר פרוש למשיבה. 27.12.99).
בש"א 8159/99 - אילנה וניר גפן נגד זאב ברנבאום
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש בקשה לביצוע שטר בטחון נגד המבקשים בלשכת ההוצל"פ באשקלון. המבקשים הגישו התנגדות לביצוע השטר וכן בקשה להעברת הדיון ללשכת ההוצל"פ בתל אביב. משנתקבלה ההתנגדות נפתח בבימ"ש באשקלון תיק אזרחי ואותו מבקשים עתה המבקשים להעביר לבימ"ש בתל אביב או באיזור המרכז. המבקשים טוענים כי מירב הזיקות בתובענה קשורות לאזור תל אביב. הסכם שכירות שעניינו התובענה הנדונה נערך ונחתם בתל אביב; הנכס המושכר מצוי בתל אביב; עניינה של ההגנה הוא בשורה של מחדלים וליקויים הקשורים במושכר המצוי, כאמור, בתל אביב; המומחה מטעם המבקשים מתל אביב; וכן העדים מתגוררים בתל אביב ומשרדו של ב"כ המבקשים הוא ברמת גן ואף המשיב עצמו מתגורר בתל אביב. הסיבה היחידה בשלה הוגש מלכתחילה שטר הבטחון לביצוע באשקלון הוא שמשרדו של ב"כ המשיב, ששימש כנאמן הצדדים בהחזקת שטר, נמצא באשקלון. הבקשה להעברת מקום הדיון נתקבלה.
העילה המרכזית להעברת הדיון היא נוחיות הנוגעים בדבר. בענייננו, מירב הזיקות בתיק קשורות לאיזור בתל אביב. לביהמ"ש באשקלון אין כל זיקה מוחשית לתיק אלא רק זיקה פורמלית. במקרה כזה תגבר הנטייה להעביר את הדיון. יחד עם זאת, כיוון שהמבקשים לא עמדו בבקשתם על כך שהתיק יועבר לתל אביב אלא לכל בימ"ש באזור המרכז, ולנוכח העובדה שהמשיב מעדיף את ביהמ"ש ברחובות יועבר התיק לדיון בבימ"ש ברחובות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עופר כהן למבקשים, עו"ד יורם דהן למשיב. 22.12.99).
בש"פ 8967/99 - מדינת ישראל נגד דן ירימי
*הארכת מעצר שניה מעבר ל - 9 חודשים (התעללות בקטין ותקיפה) (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בביצוע עבירות של התעללות בקטין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, כליאת שווא והפרת הוראה חוקית. על פי הנטען בוצעו העבירות נגד שתיים מבנותיו הקטינות של המשיב ואילו העבירות של הפרת הוראה חוקית הוספו לכתב האישום לאחר שהמשיב, ששוחרר בתנאים מגבילים עם הגשת כתב האישום נגדו, הפר את תנאי השחרור בכך ששב להתגורר בביתו ובמהלך תקופה זו שב ותקף את בנותיו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיב עד לסיום ההליכים ומשמלאו 9 חודשים למעצרו של המשיב האריך ביהמ"ש העליון את מעצרו ב-90 ימים. המדינה מבקשת הארכה נוספת של המעצר ב- 90 יום. הבקשה נתקבלה.
פרשת התביעה נסתיימה ומטעם ההגנה כבר העיד המשיב ונשמעו עוד 4 עדים נוספים. שתי ישיבות נוספות נקבעו לחודש ינואר. הסניגור טוען כי הראייה המרכזית שעמדה בבסיס האישום, עדותה של אחת הבנות, אינה עומדת עוד שכן הקטינה חזרה בה בעדותה בביהמ"ש מגירסתה והוכרזה כעדה עויינת. בכך, לטענת הסניגור, כירסום משמעותי בתשתית הראייתית. אין לקבל טענה זו. חזרת עד מגירסתו אינה מהווה, בדרך כלל, כירסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה בעת בחינת הראיות בשלב המעצר. טענת הסניגור היא כי בשלב הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים אין צורך שהכירסום יהיה "משמעותי" וכי "רף" הבחינה לעניין זה נמוך יותר. ברם, בהליך הארכת המעצר אין ביהמ"ש בוחן מחדש את ראיות התביעה. טענות בדבר שינויים בתשתית העובדתית אשר עמדה בבסיס המעצר ראוי שיידונו, ככלל, בפני ערכאה דיונית במסגרת בקשה לעיון חוזר. אכן, ביהמ"ש הדן בהארכת המעצר מביא בגדר שיקוליו גם שינויים בתשתית הראייתית, אך זאת רק במקרים חריגים. לגופו של ענין, בהתחשב במסוכנותו של המשיב והפרת תנאי השחרור בעבר יש להאריך את מעצרו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למבקשת, עו"ד י. שקלאר למשיב. 24.12.99).
ע.א. 2675/98 - עזבון המנוחה מרים סמואל נגד בנק ברקליס דיסקונט ואח'
*ביטול דחייה של תביעה על הסף (הערעור נתקבל).
ב-1973 נפטר אבי המשפחה (להלן: המנוח). בשעת פטירתו היו מופקדים כספים בחשבונות ב-7 הבנקים המשיבים, שחלקם היו על שמו של המנוח בלבד וחלקם על שמו ועל שם אשתו. לאחר פטירת המנוח הוטל עיקול על אותם חשבונות ע"י מנהל מס עזבון שהורה לבנקים להעביר אליו את סכום המס המעוקל והסכום אכן הועבר על ידם. כמו כן הגיש מנהל מס העזבון תביעה לפסק דין הצהרתי כי אשת המנוח אינה שותפה לאותם חשבונות וכי הכספים בהם היו כולם של המנוח בלבד. ביהמ"ש המחוזי פסק כי חלה הלכת השיתוף ורכוש המנוח כולו הינו רכוש משותף של המנוח ושל אשתו. אז הגישה האשה תביעה נגד הבנקים, למחצית מהכספים שהיו מופקדים בחשבונות על שם המנוח בלבד ובחשבונות המשותפים. התביעה נדחתה על הסף, ובית משפט העליון החזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון לגוף התביעה. בינתיים נפטרה האשה וביהמ"ש החליט לדחות את התביעה על הסף, בקבעו, כי אין לה תכלית, באשר ממילא יורש הבן את עזבון שני הוריו וכל מה שיש בעזבון, מגיע לידיו. הערעור נתקבל.
טעה ביהמ"ש המחוזי בקבעו, כי העובדה שהבן ירש את שני הוריו - אף שנכונה היא כשלעצמה - משליכה על תביעתה של המנוחה נגד הבנקים. אותה תביעה מושתתת
על העילה לפיה העבירו הבנקים למנהל מס עזבון, על פי הודעת עיקול על כספי המנוח, סכומים שיצאו מחשבונות שמחציתם היתה מלכתחילה שלה. נושא זה מעולם לא נתברר בביהמ"ש, לא מהבחינה העובדתית ולא מהבחינה המשפטית וראוי שיתברר במסגרת התביעה שהוגשה בזמנו על ידי המנוחה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, ריבלין. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מאיר אסטרייכר למערער, עוה"ד ארז ביעזר, זוהר מישעולי, גב' חנה גלברט פרפל, גב' יהודית גינת ואודיה כהן למשיבים. 25.11.99).
דנ"פ 2974/99 - ויליאם אוחנה נ. מדינת ישראל
*הפקרה לאחר תאונת דרכים (העתירה נדחתה).
העותר הסיע חניכים של כפר הנוער בבית חג"י שליד חברון ממקום עבודתם לכפר הנוער. אחד הנערים עלה לנסיעה עם קרש באורך מטר וחצי. כאשר חלפה המכונית ליד שני עוברי אורח ערביים שצעדו לצד הכביש, הניף הנער את הקרש והיכה בעורפו של אחד משני הולכי הרגל. האיש נפגע אנושות, נפל על הארץ ומת. העותר, למרות שראה את המנוח נופל, המשיך בנסיעתו לבית חג"י כשהוא מלווה בקריאות הנערים במכונית "סע, סע". העותר הואשם בגרימת מוות ברשלנות ובהפקרה לאחר פגיעה, ובית המשפט המחוזי זיכה את העותר. המדינה ערערה לבית משפט העליון על זיכויו של העותר בעבירת ההפקרה, וערעורה נתקבל. העותר מבקש לקיים דיון נוסף בשאלה האם המונח "תאונה" בסעיף 64 א' לפקודת התעבורה, לענין הפקרה לאחר תאונה, כולל בחובו מעשה זדוני. לטענת העותר, חשיבותה, חידושה וקשיותה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין מצריכים לקיים בה דיון נוסף. העתירה נדחתה.
השאלה הפרשנית שעמדה בפני ביהמ"ש והחידוש בה אינם כאלה שמצדיקים קיומו של דיון נוסף. ביהמ"ש פירש את סעיף 64 א (ב) לפקודת התעבורה עפ"י תכליתו - בהתאם לתכלית עבירת ההפקרה. פרשנות זו אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. זאת ועוד, תוצאת פסק הדין הינה התפתחות טבעית של החקיקה והפסיקה בישראל בנוגע לחובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. מדיניות המשפט הפלילי בישראל בשנים האחרונות, היא להרחיב את חובתו החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה, ודאי כאשר חובה זו אינה מעמידה את מושיט העזרה בסכנה כשלהי. מדיניות הרחבת חובת העזרה באה לידי ביטוי גם בעבירת ההפקרה. נוכח האמור, הרי שפסק הדין נשוא העתירה הינו שלב נוסף וטבעי בהתפתחויות האמורות ועל כן אי מקום לקיים בו דיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אמיר ציון ועמית בר לעותר, עו"ד חובב ארצי למדינה. 20.1.00).
ע.פ. 3955/97 - לובצקי מרק נגד מדינת ישראל
*החניית רכב על מדרכה (ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).
המערער החנה את רכבו על מדרכה בתל אביב וביהמ"ש לעניינים מקומיים הרשיעו בעבירה על סעיף 39(א)(1) לחוק עזר לתל אביב (שמירת הסדר והניקיון). ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער ועל כך קיבל רשות ערעור. טענת המערער היא כי סעיף 39 לחוק הסדר והניקיון לא בא להסדיר חניה של כלי רכב, אלא למטרות אחרות ששמו ומכלול הוראותיו של הסעיף מעידים עליהן. הערעור נדחה.
סעיף 39 שעל פיו הורשע המערער קובע "לא יניח אדם... ברחוב, לא יבליט מעל לרחוב, ולא ירשה להניח... ברחוב... כל דבר, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו... אלא אם ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העיריה...". השאלה
היא אם לוכד סעיף 39 במצודתו - לפי פשט לשונו ולאור התכלית שלשמה נועד - גם חניה של רכב על מדרכה. התשובה היא חיובית. לפי פשט לשונו של הסעיף ניתן להביא בגדרו של הדיבור "לא יניח" גם חניה ובגדרו של הדיבור "כל דבר" גם רכב. זאת פרשנות הסעיף גם לאור תכליתו, הבא להבטיח שלא יונחו מכשולים בדרכם של המשתמשים ברחובות העיר ולאפשר להם לנוע ברחובות בנוחיות ובבטחון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, זועבי. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' חנה ברוך למערער, עו"ד אנושי יגאל למשיבה. 25.10.99).
ע.א. 8914/99 - יוסרא אבו מרזוק ואח' נגד חלימה אבו מרזוק ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
הסכסוך בין המבקשים למשיבים, בני משפחה, הוא על רישום חלקת מקרקעין בשם המשיבים בנימוק שהעברת מקרקעין מהבעל לאשתו לפי הסכם גירושין, באמצעות יפוי כח, לא היה תקף. ביהמ"ש המחוזי הורה לרשום את המקרקעין ע"ש המשיבים והמבקשים הגישו ערעור וביקשו צו זמני לעיכוב ביצוע. הבקשה נתקבלה בחלקה. בהתחשב בעובדה שבלב המחלוקת עומדת חלקת קרקע, שהעברתה לידי צד ג' עלולה לסכל את ביצוע פסה"ד בערעור, אם המבקשות יזכו בערעורן, ראוי ליתן סעד זמני שימנע תוצאה זו. עם זאת, אין הצדקה שלא לרשום את חלקת המקרקעין ע"ש המשיבים, לפיכך לא יעוכב ביצוע הרישום של החלקה ע"ש המשיבים אך ניתן צו זמני האוסר על המשיבים לבצע דיספוזיציה בחלקת הקרקע עד למתן פסה"ד בערעור.
(בפני: השופטת בייניש. 23.12.99).
ע.פ. 3305/98 - מוריס שוואהנה נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירת שוד בנימוק של אחידות הענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער וחברו נקטו בשיטה של מעשי שוד שלפיה נסעו במכונית, התנגשו במכונית הנוסעת לפניהם כשהיא נהוגה ע"י נהגת, ולאחר שזו יצאה מהמכונית כדי לבדוק מה אירע, נכנס אחד מהם לתוך המכונית ונמלט מן המקום במכונית הנשדדת. על שוד בשיטה זו חזרו המערער והאחר מספר פעמים, כלפי מכוניות שונות. ביהמ"ש גזר למערער 7 שנים וחצי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגורית העלתה טענה עיקרית שלפיה שותפו של המערער נדון ל-5 שנות מאסר ובגדר מדיניות אחידות הענישה לא היה מקום להשית על המערער עונש חמור יותר. ברם העונש של 7 וחצי שנות מאסר בגין העבירות החמורות והמעשים הנפשעים שבוצעו ע"י השניים איננו חמור כלל ועיקר ואלמלא ההבדל הבלתי מוצדק בין העונש שהושת על המערער לבין זה שהושת על שותפו, לא היה מקום להתערב בעונש ולהקל בו. עם זאת, יש להעיר, כי אחידות הענישה איננה חזות הכל ואין היא מחייבת לאמוד את מידתם של השותפים שנגזר דינם במידת עונש זהה. אחידות הענישה היא אחד השיקולים שיש לתת עליהם את הדעת. בענייננו, אכן יש להפחית מענשו של המערער ולהעמידו על 5 שנות מאסר בפועל. אין לגזור עליו מאסר לתקופה קצרה יותר, שכן אל מול ההבדלים לטובת המערער קיימים הבדלים גם לטובת השותף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, זועבי. עו"ד גב' אסנת ברתור למערער, עו"ד אורי גוטפרוינד למשיבה. 18.11.99).