ע.פ. 595/00 - דורון נוי עו"ד נגד ביהמ"ש המחוזי בנצרת ואח'
*החלטת בימ"ש שלא לאפשר לעו"ד להפסיק ייצוגו של נאשם(בקשה לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להרשות למערער להפסיק יצוגו של נאשם - הבקשה נדחתה).
א. המשיב 3 הוא תושב יוון שהוסגר לישראל כדי לעמוד בדין פלילי. הנאשם הערים קשיים והתנהג בצורה מתחמקת בכל הנוגע למינוי עו"ד שייצג אותו. באחת הישיבות הודיע הנאשם כי הגיע להסכם עם המערער שייצג אותו. כיוון שהמערער לא היה נוכח באותה ישיבה בשל שירות מילואים, החליט ביהמ"ש כי על המערער להגיש תשובתו לביהמ"ש תוך 5 ימים ולא יאוחר מיום 12.12.99. ביום זה נתקבלה בביהמ"ש תשובתו של המערער בה נאמר "נכון לכתיבת שורות אלה הוסדר באופן סופי עניין הייצוג עם הנאשם כפוף לקביעת תאריכים ע"י ביהמ"ש שטרם נקבעו". בהמשך הוסיף המערער כי אין הוא מתחייב לייצג את הנאשם אם לא תינתן לו האפשרות להתכונן כראוי למשפט ואם לא תינתן לו שהות מתאימה ללמוד את חומר הראיות בתיק. בעקבות תשובת המערער החליט ביהמ"ש ביום 13.12.99 לאמור "להודיע לעו"ד דורון נוי שלמשפטו של (הנאשם) ייקבעו תאריכים להוכחות לאחר התאריך 20.1.00 ולא לפני כן". בישיבת ביהמ"ש ביום 11.1.00, שהתקיימה כדי לקבוע מועדים לשמיעת העדויות, נתבקשה ארכה של 5 חודשים שאם לא כן לא יוכל משרדו של עוה"ד לתת ייצוג לנאשם. ביהמ"ש סירב לתת ארכה וקבע כי המשפט יתנהל החל ביום 21.1.00. המערער ביקש מביהמ"ש לשחררו מייצוג הנאשם וביהמ"ש דחה את בקשתו. הערעור נדחה.
ב. נסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בדרך של עיכוב הביצוע של החלטה זו עד להכרעה בערעור. לא זו בלבד שהתנהגות המערער אינה מצדיקה היענות לבקשתו, אלא התוצאה של היענות לבקשה עלולה לשבש שיבוש חמור את ניהול ההליך הפלילי בתיק זה. התיק קשור לתיק אחר ושני התיקים הם מורכבים. יש בתיקים הרבה עדים משותפים ועל כן הוחלט לאחד את שני התיקים לצורך שמיעת העדים המשותפים. עדים רבים יבואו ממדינות שונות. דחיית הדיון בתיק זה עלולה לגרום שיבוש כבד כגון צורך להזמין את העדים, לרבות אלה מחו"ל, פעמיים, צורך לדחות שמיעת עדים וכיוצא באלה קשיים.
(בפני: השופט זמיר. 25.1.00).
רע"פ 1304/00 - מרים קופצ'יק נגד מדינת ישראל
*סירוב לאפשר ערעור שלישי על הרשעה בעבירת שוחד(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הורשעה בבית משפט השלום בעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים ונגזר עליה מאסר של שנתיים, מתוכן 8 חודשים לריצוי בפועל. ביהמ"ש המחוזי בערעור, דחה את הערעור על הכרעת הדין, קיבל את הערעור על גזר הדין, הקל בעונשה של המבקשת, והעמיד את תקופת המאסר על 22 חודשים מתוכם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, כפוף לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לטענת המבקשת מעוררת בקשתה "שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות כללית החורגות מן הענין של הצדדים להליך". ולא היא. על אף הלבוש המשפטי שמלביש הסניגור את הטענות שבבקשה, אין זו אלא בקשה לערעור ב"גלגול" שלישי על מנת לבדוק מחדש את העובדות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה ואת המסקנות העובדתיות והמשפטיות שהוסקו מהן. אין הטענות מעלות - עניינית - שאלות שראוי ליתן רשות ערעור בגינן.
ג. המבקשת מלינה על כך שערכאת הערעור לא בדקה כראוי את הממצאים העובדתיים ואת המסקנות שהוסקו מהן ולא העבירה תחת שבט הביקורת את הסוגיה שהועמדה לדיון וכי כתוצאה מכך נגרם לה עיוות דין. ברם, אין זה מחובתו של בימ"ש לערעורים להשיב לכל טענה וטענה שבסיכומים המוגשים לו על ידי הצדדים. די בכך שאין הוא מוצא כי יצאה שגגה מלפני הערכאה הראשונה בקביעת העובדות בהסקת המסקנות וביישום הדין.
ד. המבקשת מעמידה לדיון כשאלה עקרונית את השאלה, "מהו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת שוחד". שאלה זו נדונה והוכרעה בבית משפט העליון, שקבע כי היסוד הנפשי הנדרש ממקבל המתת הוא מודעות בלבד לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו ולא היתה ניתנת לו כאדם פרטי. היינו, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד. די בעצימת עיניים של המקבל ובהנחה כי עובד ציבור יודע שהנזקקים לשרותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו. על הכוונה הפלילית ניתן ללמוד מהנסיבות תוך הסקת מסקנות העולות משורת ההגיון ומנסיון החיים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 21.2.00)
רע"פ 8274/99 - מוסא חילף נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור על גז"ד כאשר 6 חדשים לאחר גזה"ד נדון שותפו של המבקש לעונש קל בהרבה(הערעור נתקבל).
א. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבימ"ש השלום בנצרת, ב- 24 אישומים שעניינם עבירות פריצה לרכב, גניבה מרכב, פירוק רכב וגרימת חבלה במזיד. על המבקש נגזר עונש של 60 חודשי מאסר, שמתוכם 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. שותפו של המבקש הורשע אף הוא על פי הודאתו, בבימ"ש השלום בחיפה, ב- 31 אישומים דומים, ונגזר לו עונש של 36 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות והיתרה על תנאי. ערעורה של המדינה על קולת עונשו של השותף נתקבל בביהמ"ש המחוזי וברוב דעות הועמד ענשו על 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. כשישה חודשים לאחר שחלף המועד להגשת ערעור הגיש המבקש בקשה לביהמ"ש המחוזי בנצרת להארכת מועד ובקשתו נדחתה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור, שבגידרה טען המבקש, שהגיש את הבקשה להארכת מועד מיד משנודע לו גזר דינו של שותפו, בנימוק שעקרון אחידות הענישה מחייב להפחית את עונשו, כך שיתאים בחומרתו לעונש שנגזר על שותפו. טענתה העיקרית של המדינה הינה, כי סעיף 41 לחוק בתי המשפט אינו מאפשר למבקש להגיש ערעור בזכות או ברשות על החלטת ביהמ"ש המחוזי, שהיא "החלטה אחרת" בענין פלילי. עוד טענה המדינה, כי אף לגופו של ענין לא היה מקום להאריך את המועד להגשת ערעור, שכן עונשו של המבקש הולם את רמת הענישה המקובלת לגבי מי שהורשע בביצוע עבירות רכוש הקשורות ברכב. הערעור נתקבל.
ב. הדעה המקובלת בעבר היתה, כי המחלוקת בין הצדדים מתגבשת במשפט פלילי על פי כתב האישום ובמשפט אזרחי על פי כתבי הטענות. ההתייחסות בהקשר זה להחלטה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין בפלילים היתה כאל "החלטה אחרת" "בענין אזרחי", ואשר כעולה מנוסחו של סעיף 41 לחוק בתי המשפט אין לגביה הליך של ערעור. ואולם, ההלכה כיום היא, שעל מנת להבחין בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" בהקשר הנדון יש לבחון את ההחלטה השיפוטית על פי מהותה, ולאו דווקא על פי כותרתה. נקבע, כי "הליך" או "פסק דין" הינם כל החלטה שיפוטית שהכריעה סופית בעניין מסויים, כך שלאותו עניין התיק נסגר. הטעם להלכה זו הוא, שיש
לאפשר לבעלי דין לערער על הכרעה שיפוטית שניתנה בעניינם אף אם הכרעה זו לא הוכתרה פורמאלית כ"פסק דין", אם בפועל בעלי הדין אינם יכולים עוד להשיג עליה. בענייננו, הבקשה שהגיש המבקש להארכת מועד להגשת ערעור, פתחה בין המבקש לבין המדינה התדיינות במסגרת הליך נפרד מן ההליך הפלילי, והחלטתו של ביהמ"ש המחוזי בהליך נפרד זה שמה קץ להתדיינות באופן סופי. משכך, למבקש זכות להשיג על ההכרעה השיפוטית הנדונה.
ג. באשר להצדקה שבמתן הארכה כאמור, הרי שבמקרה שלפנינו ההפרש בין עונשו של המבקש לבין עונשו של שותפו הוא בלתי מוסבר על פניו, ועשוי לכאורה לשמש נימוק כבד משקל בערעורו של המבקש כנגד חומרת עונשו. לכך יש להוסיף, כי הידיעה על עונשו של השותף הגיעה אל המבקש לאחר שכבר חלף המועד להגשת ערעור על גזר הדין שהושת עליו, וכי המבקש לא היה מיוצג בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי. בנסיבות אלו, השיקול של עשיית צדק גובר על השיקול של סופיות הדיון.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, זועבי. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד טארק מזאריב למבקש, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 2.2.00).
ע.א. 4799/98 - ישעיהו איתן ואח' נגד זאב גוטמן
*המועד להגשת סיכומים כאשר הצד שכנגד לא העביר את כל המסמכים שעשה אותם לחלק מסיכומיו (הבקשה נדחתה).
זוהי בקשת המערערים שלא לאפשר למשיב להגיש סיכומים לאחר שחלף המועד להגשתם, ולקבל את הערעור. מנגד טוען המשיב כי הסיכומים הוגשו במועד. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לארבעה ימים בלבד, כאשר המערערים טוענים כי יש למנות את המועד להגשת הסיכומים מהמצאת סיכומיהם למשיבים בפקסימיליה, ואילו המשיבים טוענים כי המועד הנכון הוא המצאת הסיכומים בדואר, כיון שלעותק שנשלח בפקסימיליה לא צורף תיק האסמכתאות הנזכר בהן. הבקשה נדחתה.
במכתב הלוואי אשר צורף לסיכומים נכתב כי המערערים מצרפים לסיכומיהם תיק אסמכתאות, הכולל את המסמכים שצויינו בסיכומים. המערערים לא נקטו בלשון "תיק מוצגים", שהוא מושג המוסדר בפני עצמו בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, ובעל קיום שאינו תלוי בסיכומים. השימוש במונח תיק אסמכתאות, עובדת הגשתו במצורף לסיכומים תוך ציון הדבר בגוף כתב הסיכומים, והעובדה שבתיק זה כלולות גם אסמכתאות משפטיות, שהן במהותן חלק מן הסיכומים, ולא רק מוצגים - כל אלה עשויים להפוך את תיק האסמכתאות לחלק בלתי נפרד מן הסכומים עצמם, להבדיל מכתב בי דין העומד בפני עצמו. בנסיבות אלו, כל עוד לא הומצא תיק האסמכתאות לצד שכנגד, לא הומצאו הסיכומים בשלמותם. תיק האסמכתאות הומצא למשיב באמצעות הדואר ויש לראות את תאריך ההמצאה כמועד הקובע להגשת הסיכומים.
(בפני: הרשמת מאק-קלמנוביץ. עו"ד גב' אורית דן למערערים, עו"ד אברהם לוי למשיב. 27.2.2000).
רע"פ 1200/00 - נועם משולם נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לערעור שלישי כאשר שירות המבחן ממליץ לבטל עונש של מאסר בפועל (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בשנים עשר אישומים של סחר בסם מסוכן אותו מכר לקטינים בהזדמנויות שונות, ודן אותו ל- 24 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ופסילת רשיון נהיגה לשנתיים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הדגש בבקשה זו מושם על כך שהמבקש נגמל מן השימוש בסם, על כך שחלק מן העבירות בוצעו בהיותו קטין ועל כך שביהמ"ש לא נתן משקל להמלצת תסקיר שירות המבחן שהמליץ להעמיד את המבקש במבחן. ברם, אין לך טענה מטענות הסניגור שהועלו בכל אחת מן הערכאות וחוזרות ועולות בבקשה זו, שלא נדונה וקיבלה מענה הולם. אכן, נסיבותיו האישיות של המבקש מהוות משקל לקולא, אולם באיזון שבינן לבין האינטרס הציבורי של ביעור נגע הסמים, מאבדות הנסיבות האישיות חלק ממשקלן. אשר להמלצת שירות המבחן - אין חולק כי יש לייחס להמלצות השירות משקל נכבד. אלא שאין תפקידו ושיקוליו של השירות, כתפקידו ושיקוליו של ביהמ"ש. השירות שם את הדגש על העבריין ונסיבותיו האישיות. ביהמ"ש נותן דעתו גם לעבירה ולחומרתה, גם לגורם ההרתעה ולאפקט הענישה וכן מחוייב הוא להגנת הציבור וטובתו מפני עבריינים המסכנים את שלומו ורווחתו. משכך, לא תמיד יכול הוא לקבל את המלצת השירות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 15.2.00).
בש"פ 1152/00 - פנחס קבלו נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נסע ברכב נהוג על ידי אחר. בחיפוש שנערך ברכב נתפס קוקאין במשקל של כ- 50 גרם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. העורר טען כי לא היה מודע כלל לעובדת הימצאותו של הסם ברכב וכי אין בראיות העומדות לחובתו כדי להוכיח מודעות והסכמה להחזקת הסם. הערר נתקבל.
קיימות ראיות לכאורה העשויות להצביע על אשמתו של העורר בעבירה המיוחסת לו. לפיכך קמה חזקת מסוכנות שיש בה כדי לשמש עילה לצוות על מעצרו. ככלל, נוהגים בתי המשפט שלא לשחרר עבריני סמים לחלופת מעצר. כלל זה אינו מייתר את הצורך לבחון, בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין מקום לנהוג בעורר באופן שונה מהדרך בה יש לנהוג בשותפו לעבירה. אלא שיש שוני של ממש בין השניים. מעורבותו של העורר בעבירה המיוחסת לו ולשותפו קלה יחסית. לעורר הרשעה אחת קודמת בעבירות סמים והיא נעברה לפני למעלה מחמש שנים. הוא נשוי ואב לילד והוא מתפרנס מעבודה כמפעיל מזנון. בנסיבות אלה, ראוי להמיר את מעצרו בחלופה אחרת. לפיכך יש לשחררו בערובה ובהגבלה של מעצר בית.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד חיים אוחנה לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 16.2.00).
רע"פ 1144/00 - יורם וינוגרד, עו"ד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של חציית שטח הפרדה רצוף בניגוד לתקנות התעבורה. הוא ערער על הרשעתו וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו. בביהמ"ש לתעבורה טען המבקש להגנת הצורך ולהגנת זוטי דברים. בביהמ"ש המחוזי טען להגנת טעות במצב הדברים והתיק הוחזר לבימ"ש השלום שידון גם בטענה זו. משחזר ביהמ"ש והרשיעו, ערער הוא שנית לביהמ"ש המחוזי שדחה את ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טען כי משראה שוטרים בצומת שאינם מאפשרים פנייה שמאלה, חשש כי נמצא שם חפץ חשוד והחליט לחצות שטח הפרדה. התברר שלחשדו זה לא היה בסיס. ביהמ"ש דחה את הגנת הצורך ואת הגנת הטעות במצב דברים. אשר לצורך, קבע ביהמ"ש, כי
המערער כלל לא טען כי פנה שמאלה מחשש לסכנה מוחשית לחייו, גופו או רכושו, אלא טען, כי עשה כן על מנת למנוע פקק תנועה. במצב דברים זה, אין כל בסיס לטענת צורך ובצדק נדחתה טענה זו. גם בטענה בדבר טעות במצב הדברים, אין כל ממש. הגנה זו קובעת, כי לא ישא אדם באחריות פלילית אלא במצב שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה. בענייננו, גם אילו היה המצב כפי שדימה המבקש, דהיינו, גם אילו היה חפץ חשוד בצומת, לא הוכחה סיטואציה בה היה עליו להימלט מן הפקק שנקלע אליו בכלל, ועל ידי חציית שטח הפרדה בפרט.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 13.2.00).
רע"פ 1138/00 - שי ורנר נגד מדינת ישראל
*דחיית טענה של "היעדר הנמקה" של פסה"ד בערעור (הבקשה נדחתה).
הטענה בעניין אי התערבות ביהמ"ש המחוזי בהכרעת הדין של בימ"ש השלום והיעדר הנמקה נאותה לפסק הדין בערעור אינה מעלה שאלה המצדיקה העלאת הנושא בפני ערכאה שלישית. על כן יש לדחות את הבקשה להגשת ערעור. הטענה בדבר "טרטור" הנאשמים במשפטי תעבורה ללא הצדקה, על ידי קיום ההקראה ודחיית שמיעת ההוכחות למועד מאוחר יותר, הועלתה על ידי הסניגור בביהמ"ש העליון, במקרים קודמים שדנו בדיוק באותה שאלה, אך לא על דרך זו תבוא הבעייה על פתרונה. ראוי שהמחוקק יתן דעתו לבעייה. נראה כי יש לאפשר לנאשם בעבירות המנויות בסעיף 240 לחסד"פ לכפור בעובדות בכתב ולזמן את הנאשם לישיבת הוכחות ללא זימון להקראה ועל המחוקק המלאכה לעשותה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 16.2.00).
בש"פ 1015/00 - מדינת ישראל נגד יחיא אבו - לאשין
*הארכה שניה של מעצר מעבר ל - 9 חדשים בעבירות מין (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל - 9 חדשים על פי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בביצוע עבירות מין. כתב האישום כולל חמישה עדי תביעה בלבד. לכאורה, לא היה קושי לסיים את הדיון בתקופה שנקבעה לכך על ידי המחוקק, על אף העומס המוטל על בתי המשפט. אלא שמנסיבות שונות, ובכללן הנסיון להגיע להסדר טיעון, נדחה הדיון בחודשים ארוכים לאחר תום פרשת התביעה. בתוך כך חלפו תשעת החודשים ומעצרו של המשיב הוארך בתשעים ימים נוספים. במועד שנקבע להמשך הדיון לא הגיעו עדי ההגנה, משום שלא הוזמנו כדין. כך נדחה המשך הדיון לחודש מרץ 2000 - שלושה שבועות לאחר סיום תקופת ההארכה. נמצא, כי בשלושת חודשי ההארכה לא נתקיימה ולו ישיבה אחת. המדינה ביקשה הארכת מעצר שניה ולנוכח חזקת המסוכנות העולה מהעבירות בהן המשיב מואשם, הוחלט תחילה להאריך את תקופת המעצר בעשרה ימים, בכדי לאפשר לצדדים להגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לקביעת מועדים מספיקים, כך שניתן יהיה לסיים את משפטו של המשיב תוך זמן קצר. הצדדים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה להקדמת מועד הדיון והבקשה נדחתה. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
לנוכח הגישה הכללית, כי תשעה חודשים הם תקופת המעצר הראויה, יש לעשות שימוש בסמכות ההארכה במקרים יוצאי דופן בלבד, אחרת, "היוצא מן הכלל יהפוך - עקב אילוצי שעה המוטלים על מערכת בתי המשפט - לכלל, והוראת (החוק) תהפוך לאות מתה". המקרה דנא אינו נמנה עם המקרים יוצאי הדופן. אכן, העבירות המיוחסות למשיב מקימות חזקת מסוכנות. מנגד, המשיב הוא בן 50, בעל משפחה, עברו נקי,
ומצב בריאותו אינו תקין. בנוסף, עדויות התביעה, לרבות עדות המתלוננת, נשמעו זה מכבר. על כן יש לשחרר את המשיבה בערובה ובתנאי מעצר בית.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד רז ולטר למבקשת, עו"ד רפי מסאלחה למשיב. 24.2.00).
ע.א. 977/00 - עמירה שגב נגד דן דריו
*סירוב פסילה (הערעור נדחה).
המערערת הגישה לבימ"ש השלום תובענה נגד המשיב, על שימוש שעשה המשיב, שהתמודד בבחירות לראשות עיריית ת"א, בחלק מטור עיתונאי בעיתון "הארץ" שפירסמה המערערת. לטענת המערערת, השימוש באמור הינו עוולה של לשון הרע וכן הפרת זכויות יוצרים. בפתח הדיון, טרם נשמעו עדים, פנתה השופטת לב"כ המערערת, ולטענתו, ניסתה לשכנעו למחוק את תביעתו. בהמשך הדיון, כך נטען, משרצה המשיב לטעון היסתה אותו השופטת "אדוני ישב. הרי אני עושה גם ככה את מלאכתך נאמנה". נוכח דברים אלה, ביקשה המערערת כי השופטת תפסול עצמה. היא דחתה את הבקשה בציינה כי היא משוכנעת שתוכל לדון בעניין ללא משוא פנים לצד זה או אחר. היא ציינה כי כל שנעשה היה במסגרת נסיונה לברר את עמדתו של ב"כ המערערת, וזאת טרם שמיעת הראיות. הערעור נדחה.
לא מתקיים במקרה דנא חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת השופטת. בהנחה והדברים המיוחסים לשופטת אכן נאמרו - ומבלי להכריע בכך - הרי הם נאמרו בפתח הדיון, תוך שאלה לב"כ המערערת, וללא שמיעת כל ראייה או טיעון מלא. מטעם זה, הגם שייתכן והיה מקום לנסח את הדברים אחרת, אין בהם, בנסיבות הענין, משום חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ש. ליבלך למערערת, עוה"ד י. קידר וי. רוכלי למשיב. 20.2.00).
בש"פ 948/00 - מדינת ישראל נגד שובאל לוקהארט
*ביטול שחרור בערובה (שוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביצוע עבירות של שוד בנסיבות מחמירות ונסיון לבצע שוד בנסיבות מחמירות. מדובר בשורה של מעשי שוד שבוצעו תוך תקופה קצרה ע"י חבורה של 5 אנשים. המדינה ביקשה לעצור את כל החמישה עד תום ההליכים. אחד מן החבורה נשלח להסתכלות פסיכיאטרית ועדיין אין הכרעה בעניינו. אחר שוחרר בתנאים מגבילים, משום שהוא עצמו לא נהג באלימות ומשום שהואשם רק בשניים מתוך ארבעת האישומים שהוגשו נגד המשיב. הדיון בעניינו של חבר שלישי בחבורה טעם נסתיים, ואילו שותפו של המשיב נעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את בקשת המדינה בעניינו של המשיב, לנוכח שחרורו בתנאים מגבילים של אחד מן החבורה, ובהסתמך על העובדה שהמשיב הוא כבן 18 ובעל עבר נקי וכן על המלצת שירות המבחן, אשר הגדיר את מעשיו של המשיב כ"תקרית". הערר נתקבל.
לנוכח שרשרת מעשי השוד שביצע המשיב, לא ניתן להתייחס אל מעשיו כאל אירוע חד פעמי. המשיב הראה בהתנהגותו כי הוא אדם אלים. בשלב זה לא ניתן להסיר באמצעות חלופת מעצר את החשש מפני מסוכנותו של המשיב לשלום הציבור, כפי שזו עולה מהתנהגותו בעבר. עם זאת, לנוכח גילו הצעיר של המשיב ראוי הוא כי משפטו יישמע בהקדם האפשרי. התמשכות הדיון מעבר לתקופה של ארבעה חודשים תהווה עילה מספקת להגשת בקשה לעיון מחדש.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' רחל מטר לעוררת, עו"ד אבי כהן למשיב. 4.2.00).
ע.פ. 160/00 - מדינת ישראל נגד ויקטור טייב
*החמרה בעונש בעבירת הריגה בתאונת דרכים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב נהג במשאית, שאליה היתה מחוברת מיכלית נגררת, וגרם למותו של אדם ולפציעתם של שלושה אחרים. הוא הגיע במהירות גבוהה מדי לעקומה שנמצאה בתחילה של ירידה, ומשחש כי הרכב מאיץ, ניסה להאט את מהירותו. אופן ההאטה לא היה נכון, המיכלית הנגררת סטתה למסלול הנגדי, והתנגשה במכונית שבה נסעו הנפגעים. הוא הועמד לדין בעבירת הריגה, אך הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ועבירות תנועה שונות. ביהמ"ש המחוזי הטעים בגזר דינו, כי התרשלות המשיב לא היתה חמורה, וכי כתוצאה מהתאונה איבד מקור פרנסה, ולא יוכל עוד לעסוק במקצועו כנהג משאית. בהתחשב גם בנסיבותיו המשפחתיות והאישיות של המערער, נמנע ביהמ"ש מלשלוח אותו לכלא, וגזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי, פסילה מנהיגה במשאית או ברכב כבד למשך שבע שנים, ופסילה מנהיגה ברכב מכל סוג שהוא למשך ארבע שנים. המדינה ערערה על קולת העונש, ביקשה להטיל על המשיב מאסר משמעותי, ולפסול אותו מנהיגה לתקופה ממושכת. הערעור נתקבל באשר להחמרה בעונש הפסילה ונדחה באשר להטלת מאסר.
כל רשלנות בנהיגה ברכב כבד, כשלעצמה, היא חמורה. שכן, זהו כלי קטלני, שפגיעתו עלולה לגרום לתוצאות קשות ביותר, והוא מחייב את הנוהגים בו לנהוג ברמה מקצועית גבוהה ובזהירות מיוחדת. עם זאת, יש להתחשב בנסיבותיו של כל מקרה באופן אינדיבידואלי. במקרה שלפנינו, נמשך המשפט, בשל סיבות שלא היו תלויות במשיב, תקופה ממושכת, ומאז התאונה חלפו כארבע שנים. המשיב עצמו חווה טראומה קשה, איבד את מקור פרנסתו, ונאלץ להחליף מקצוע. הוא הצהיר כי לא ינהג עוד ברכב כבד. פסילת נהג רשלן מנהיגה היא עונש אפקטיבי ביותר. על כן הוחלט לקבל את הערעור באופן חלקי, ולפסול את המשיב מנהיגה במשאית או בכל רכב כבר אחר לצמיתות. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. הפסילה מנהיגה ברכב כלשהו, תחילתה בתאריך 1.4.97 היום בו הפקיד המשיב את רשיונו במשרד הרישוי.
(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למערערת, עו"ד רם סימיס למשיב. 15.2.00).
רע"פ 128/00 - עמיר ציון נגד מדינת ישראל
*עבירות מרמה והפעלת מאסר על תנאי (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום, על פי הודאתו, בעבירות של התחזות כאדם אחר, ניסיון לקבל דבר במרמה וקבלת דבר מרמה. ביהמ"ש גזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של שנה וכן הפעיל עונש מאסר על תנאי של שנתיים וחצי. ביהמ"ש הורה כי מחצית מתקופת המאסר תרוצה בחופף למאסר על תנאי שהופעל. ערעורו של המבקש על גזר הדין נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור. עיקרה של הבקשה נסב על הפעלת עונש המאסר על תנאי. המבקש טוען כי היות ורק חלק ממעשיו בוצע בתוך תקופת התנאי ואין חלק זה עולה כדי עבירת נסיון, אין המעשים מפעילים את העונש המותנה. מכל מקום, לטענתו, גם בהנחה כי מעשיו הינם בגדר ניסיון, הרי התנאי לא הופר, שכן, התנאי חל רק על העבירה המוגמרת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
שתי הערכאות דלמטה קבעי כי פעולות המבקש היו "פעולות ממשיות של מרמה עצמאית ובוודאי שהן עולות לכלל נסיון ולא רק לכלל הכנה לביצוע העבירות" ואין להתערב בקביעה זו. באשר לעבירת הנסיון שיש בה כדי להביא להפעלת עונש המאסר התנאי - נוסח התנאי בענייננו מפנה ל"סוג" של עבירות - עבירות כלשהן מתחום המרמה
והרכוש - ולא לעבירות מסויימות על דרך אזכור סעיפי החוק ולפיכך גם נסיון כלול ב"סוג".
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 6.2.00).
ע.פ. 88/00 - מדינת ישראל נגד שמעון כהן
*החמרה בעונש בעבירות חטיפה, תקיפה ותעבורה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בחטיפה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, איומים ועבירות הקשורות לנהיגה ללא רשיון וללא ביטוח תוך סיכון חיי אדם, ונדון ל - 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 24 חודשי מאסר על תנאי. כן נפסל המשיב מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה למשך 24 חודשים. שתי ההרשעות קשורות במתלוננת, שהיא חברתו לחיים של המשיב. לשניהם בת משותפת שבעת האירועים היתה בת שנה. הוא הגיע לבית המתלוננת, השתולל, תוך שזרק את מכשיר הטלפון ארצה והיכה את המתלוננת. זו נמלטה מביתה עם תינוקה. המשיב רדף אחריה, תפס אותה, קרע את חולצתה והכניס אותה בכוח לרכב. הוא הסיע את הרכב באופן פראי, תוך שהוא מכה במקל את המתלוננת. במהלך אותה נסיעה התנגש ברכב שנסע לפניו ונמלט מהמקום. לאחר זמן הגיע המשיב לביתה של המתלוננת כדי לשכנע אותה לחדש את היחסים ביניהם ומשסירבה, איים עליה בפגיעה בגופה ובחירותה, מתוך כוונה להפחידה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
התנהגותו של המשיב היא אלימה וחמורה. הוא העמיד בסכנה הן את חברתו לחיים והן את בתם המשותפת. השימוש באלימות כלפי המתלוננת היא עבורו אמצעי ראוי ומקובל. למשיב עבר פלילי והעונש שהושת עליו על ידי הערכאה הראשונה מפליג בקולתו. על ביהמ"ש להרתיע בענישתו הן את המשיב והן אנשים שכמותו שרואים במעשי אלימות אמצעי טבעי להסדרת יחסים בינם לבין בנות זוגם. בהתחשב בכל הנסיבות ובכך שאין ביהמ"ש של ערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש יועמד ענשו של המשיב על שלוש שנות מאסר בפועל. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, ריבלין. עו"ד מיכאל קרשן למערערת, עו"ד אריה ליכט למשיב. 7.2.00).
בש"פ 52/00 - משה ברוכי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סיוע להריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי השתתף בקטטה שהתפתחה במדרחוב בירושלים. במהלך הקטטה רדף העורר, יחד עם אחרים, אחר בן ריבם. כשתפסו אותו, אחז העורר בנמלט וחברו שלף סכין ודקר את הנמלט ברגלו. הנמלט נפטר בשל איבוד דם. לעורר מיוחסת אשמה של סיוע להריגה וביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר, וכן את הדוקר, עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הטענה הראשונה של הסניגור היא שאין ראיה לכך שהעורר ידע כי חברו, שדקר את המנוח, החזיק עמו סכין והתכוון להשתמש בסכין. ברם, קיימות ראיות לכאורה, וכיוון שכך, קמה עילת מעצר נגד העורר, ועמה חזקת מסוכנות, שהנטל לסתור אותה מוטל על העורר. עם זאת, בהתחשב בנסיבות המקרה, וכיוון שהעורר אינו העבריין העיקרי במקרה זה, שקל ביהמ"ש המחוזי את האפשרות לחלופת מעצר. הועלו שתי הצעות לחלופת מעצר וביהמ"ש סבר כי אין הן ראויות. בערר העלה הסניגור הצעות חדשות אך המדינה חזרה על התנגדותה לכל חלופת מעצר לגבי העורר, והוסיפה שהיא גם מתנגדת, באופן פרטני, לחלופות המוצעות. יש לקבל את עמדת המדינה. לעורר יש עבר פלילי כבד. כמו כן תלויים ועומדים נגדו במשטרה תיקי חקירה אחדים, בעיקר
בעבירות של הגרלות והימורים אסורים, שנראה כי הם שהיוו את הרקע לעבירה המיוחסת לו בכתב האישום העכשווי. לפיכך אין להסתפק בחלופת המעצר המוצעת. אם תהיה בידי העורר הצעה ראוייה לחלופת מעצר, הוא יוכל לשוב ולפנות אל ביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר כדי לבדוק את ההצעה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריאל הרמן לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 2.2.00).
בש"פ 9/00 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס ע"י קטין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, קטין שלא מלאו לו 16 שנים, הואשם בשלושה מעשי אינוס אכזריים, שהיו מלווים בעבירות חמורות אחרות, בתוך תקופה של חודשיים לערך. ביהמ"ש נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים. לא היתה מחלוקת על כך שיש ראיות לכאורה התומכות באישומים ויש עילת מעצר, והשאלה היחידה היתה, אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. החלופה היחידה שבאה בחשבון, בנסיבות המקרה, היתה מעון נעול. אלא שהעורר נהג לברוח מהמעון לעיתים תכופות, וביצע עבירות. גליון ההרשעות הקודמות שלו מפרט עבירות רבות נגד רכוש, מעשה מגונה בכוח והפרת הוראות חוקיות. על כן סבר ביהמ"ש כי אין הצדקה במקרה דנן לחלופת מעצר. הערר נדחה.
בערר הועלתה טענה אחת בלבד, והיא, שראוי, בהתחשב בגילו של העורר, כי ישוחרר מן המעצר וישהה בתנאי מעצר במעון נעול. מבחינה מעשית האפשרות היחידה היא, אם בכלל, שהעורר ישהה במעון נעול לנערים ערבים בשם "נוף הרים". אולם, בתסקיר של שירות המבחן לנוער נאמר כי בהתחשב בעברו של העורר אין השירות יכול להציע את המעון הנעול "נוף הרים" כחלופת מעצר לעורר. על כן יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אילן קיסר לעורר, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 3.2.00).
בש"א 9220/99 - מריו זקס נגד דיאנה זקס
*הארכת מועד כשנשלחה הודעת הערעור בדאר מהיר (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
ביום האחרון להגשת בקשה לרשות ערעור מסר המבקש את בקשת רשות הערעור למשלוח בדואר מהיר (אקספרס) בשעה 15:10. לטענתו, מלמד נסיונו, כי כל דברי הדואר הנשלחים באופן זה מגיעים ליעדם בו ביום. כתוצאה מסיבות שלא היו בשליטתו של המבקש נמסרה הבקשה למזכירות ביהמ"ש רק למחרת, היינו באיחור של יום. המבקש הגיש בקשה להארכת מועד. לטענת המשיבה, הואיל ועל פי נהלי רשות הדואר מחוייבת הרשות להעביר מכתב אקספרס ליעדו בו ביום רק אם נמסר למשלוח עד השעה 00:10, והואיל וחזקה על בא כוחו של המבקש כי היה מודע לסייג זה, יש לראות את האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור כאיחור הנובע מרשלנותו של המבקש שהגיש את החומר רק אחרי שעה 00:10 וככזה אין הוא מצמיח "טעם מיוחד" להארכת מועד. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
השאלה היא אם מסירת בקשת רשות הערעור 15 דקות לאחר המועד שלגביו מתחייבת רשות הדואר להמציא דברי דואר בו ביום עולה כדי "התרשלות בעל דין" שאינה מקימה טעם מיוחד? והתשובה היא שלילית. אין לקבוע כי הבחנה זו: בין דברי דואר הנמסרים עד 00:10 לבין דברי דואר הנמסרים דקות ספורות לאחר מכן, היתה ידועה לבא כוחו של המערער. אין גם לקבוע, כי היה עליו להיות מודע לנהלי רשות הדואר על כל פרטיהם ודקדוקיהם. בנסיבות אלו, נוכח האיחור המזערי אין לחסום את דרכו של המבקש למיצוי ההליכים הדיוניים העומדים לרשותו.
(בפני: הרשם זולטי. עו"ד רפי שדמי למבקש, עו"ד גב' נילי גורביץ למשיבה. 28.2.00).
רע"ב 8535/99 - יוסף אלג'רושי ואח' נגד שירות בתי הסוהר
*בקשה לעבור לבית כלא הקרוב למקום מגורי משפחות האסירים (הבקשה נדחתה).
המבקשים, בני חמולת אלג'רושי, מרצים תקופות מאסר שונות, בגין עבירות חמורות, הם שובצו בכלא שטה כדי לקיים הפרדה מוחלטת בינם לבין אסירים מחמולת קרג'ה. שתי החמולות נמצאות בסכסוך דמים מתמשך. המבקשים מבקשים לעבור לבית כלא אחר ובקשתם נדחתה על ידי המשיב. עררם נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי בדק את החלטת המשיב ואת האיזון שנעשה בין האינטרס הציבורי ושלום הציבור לבין זכויות המבקשים, קשריהם המשפחתיים, ריחוק מקום הכלא ממקום מגוריהם ועוד, והגיע למסקנה כי לא היו שיקולים זרים או בלתי סבירים בשיקולי המשיבים ובאיזון שעשו בין האינטרסים המעומתים. השאלות העולות בבקשה אינן ממין השאלות המקימות עילה לדיון בערכאה נוספת. זכויות היסוד של האסיר אינן כוללות בחירת בית הכלא בו ישובץ. אין להחליף את שיקול דעת הרשויות בשיקול דעת ביהמ"ש, גם אילו ביהמ"ש היה שוקל אחרת ואין הדבר כך במקרה הנדון.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 17.2.00).
בג"צ 8527/99 - עמוס פולוסצקי נגד משרד התחבורה ואח'
*בקשת רשיון הסעה בנסיעות מיוחדות במוניות זוטובוס (העתירה נדחתה).
בהתאם למדיניות משרד התחבורה - מדיניות המעגנת עצמה בדין החרות - לא יינתן רשיון הסעה לנסיעה מיוחדת - להבדילה מנסיעה בקו שירות - למוניות מסוג זוטובוס. בעבר נתנו הרשויות רשיונות הפעלה למוניות זוטובוס גם לנסיעות מיוחדות, ועם המעבר למדיניות החדשה, נקבעה הוראת מעבר ולפיה מי שביום 20.7.93 היתה רשומה על שמו מונית מסוג זוטובוס יוכל להמשיך ולהפעיל אותה. הוראה זו באה כדי לשמור על זכויות שקנו אנשים על פי הדין הקודם, ולמנוע פגיעה בלתי ראוייה בהם. ואולם, הוראת מעבר זו הגבילה עצמה למי שהמונית-זוטובוס היתה רשומה על שמו, זו זכות אישית שאינה ניתנת להעברה. בענייננו היה זה אבי העותר שרכש בשנת 89 רשיון הפעלה למונית-זוטובוס, ולאחר פטירתו של האב, בשנת 91 עבר הרשיון על שם אמו של העותר. משנפטרה גם האם, בשנת 96, היה על העותר - על פי הדין החדש - להחזיר את רשיון ההפעלה, הואיל וזכותה של האם פקעה כדברה של הוראת המעבר. מפאת טעות ברישומיו של משרד התחבורה הועבר הרישום על שם העותר, ועתה מבקש העותר להעביר את הרישום על שם בנו. העתירה נדחתה.
העותר לא קנה זכות לעשות את אשר מבקש הוא לעשות. יתר על כן, העותר זכה מן ההפקר בהפעילו את המונית-זוטובוס שנים אחדות בלא שהיה לו היתר לעשות כן. מוסיף העותר וטוען כי מופלה הוא לרעה לעומת מקרה אחר מסויים, אך מדובר בטעות וטעות ביישום מדיניות אין בה כדי להקנות זכויות למי שלא טעו בעניינו והחילו עליו את המדיניות כפי שהיא.
(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, זועבי. החלטה: השופט חשין. העותר לעצמו, עו"ד אבי ליכט למשיבים. 7.2.00).
ע.פ. 7901/99 - מרדכי ליברטי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחילוט רכב בו נתפס הסם (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של סחר בסמים, החזקת סם לשימוש עצמי, והדחת קטינה לסמים מסוכנים. המערער כפר בכל האשמות שיוחסו לו, אולם במשפטו בחר בזכות השתיקה. הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי בעבירה של הדחת הקטינה
התבססה על עדות קטינה אחרת (להלן: העדה), בעדותה נתן ביהמ"ש אמון מלא. הקטינה, שעל פי כתב האישום הודחה על ידי המערער, סירבה להעיד כעדת הגנה, והודעתה במשטרה הוגשה בהסכמה, תוך הסתייגות המדינה מתוכנה. ביהמ"ש דן את המערער לארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בנוסף, קבע ביהמ"ש, כי מכונית המערער ומכשיר הטלפון הנייד ששימשו את המערער לביצוע הסחר בסמים, ואשר נתפסו על ידי המשטרה, יחולטו. המערער טוען נגד הרשעתו בעבירה של הדחת קטין וכן נגד חילוט המכונית. הערעור נדחה.
אין ערכאת הערעור מתערבת בממצא עובדתי שנקבע על ידי הערכאה הראשונה על יסוד אמון שנתנה בעד. המערער טען כי העדה עצמה היתה מעורבת בעבירות סמים, וכי הופעל עליה לחץ כבד להפליל את המערער. אין בטענותיו של המערער כדי להצביע על עילה להתערבות בממצא שעניינו מהימנות. במקרה שלפנינו, עדותה של העדה אינה עומדת לבדה, אלא נתמכת בראיית סיוע, שבנסיבות המקרה הינה כבדת משקל והיא שתיקתו של המערער. אשר לחילוט המכונית - עונש המאסר שהוטל על המערער מתון ביותר, והמכונית שחולטה שימשה באופן פעיל לו ולחבריו הסוחרים, כאמצעי לביצוע העבירות. אין עילה להתערב בהחלטת ביהמ"ש באשר לחילוט המכונית.
(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יעקב קמר למערער, עו"ד אלון איינפלד למשיבה. 10.2.00).
רע"א 6559/99 - צבי פרג נגד עו"ד דוד מילר
*תיקון פסק בוררות ע"י בורר בנימוק של "טעות סופר" (הבקשה נדחתה).
בעלי הדין העבירו מחלוקת ביניהם להכרעת בורר. הלה נתן פסק בוררות ובו חייב את המבקש לשלם למשיב "סכום בשקלים השווה ל - 11,147 $ של ארה"ב לפי השער היציג נכון ליום הגשת התביעה (30.7.96) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום זה ועד התשלום בפועל". לפי בקשתו של המשיב תיקן הבורר, כעבור כחדשיים, את הפסק כך שחישוב הסכום בשקלים וכן המועד ממנו יחושבו הפרשי ההצמדה והריבית נקבע ליום 27.12.93 - יום היווצרות העילה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לבטל את הפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 22 לחוק הבוררות,הבורר רשאי, על פי פניית בעל דין, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה ליקוי באחד מאלה: "נפלה בפסק טעות סופר...". הוראה זו דומה להוראת סעיף 28 של חוק בתי המשפט, וגם גישתם של בתי המשפט לתיקוני טעויות בפסקי דין דומה. הבורר העיד על עצמו במילים מפורשות כי "נשמט מעיני שעתירת התובע היתה, בין היתר, לקבל הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות העילה בו יומר הסכום הדולרי לשקלים חדשים...". מדובר, איפוא, בתקלה שנגרמה בשל כך שתביעתו של המשיב כי החישוב ייערך לפי יום היווצרות העילה נעלמה מן הבורר בהיסח הדעת. זאת "טעות סופר" המצדיקה תיקון על ידי בורר.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד י. בן דוד למבקש, המשיב לעצמו. 2.2.00).
בג"צ 5859/98 - סולטנייה מקמאודובה ואח' נגד שר הפנים ואח'
*דחיית בקשה לאשרת עולה כאשר הוגשו תעודות מזוייפות (העתירה נדחתה).
העותרת קיבלה אשרת תייר על יסוד טענה שהיא מבקשת לבקר את בנה השוהה בישראל, כשלאחר זמן נתברר כי מדובר לא בבנה אלא בבן אחותה. זמן קצר לאחר שנכנסה לישראל הגישה בקשה לקבלת אשרת עולה על יסוד תעודת לידה לפיה היא יהודיה ובת ליהודיה. אך בבדיקה של המחלקה לזיהוי פלילי נמצא שהתעודות מזוייפות לכן בקשתה נדחתה. בערך באותו זמן נישאה העותרת לעותר השני בנישואי
פרגוואי, וזמן קצר לאחר מכן ביקשה לקבל אשרת עולה על יסוד נישואין אלה. משרד הפנים סירב בנימוק שהנישואין פיקטיביים ולא נערכו כדי להקים תא משפחתי, אלא כדי לאפשר לעותרת לשהות בישראל. העתירה נדחתה. בנסיבות המקרה, שיש בהן כדי לשלול באופן מוחלט את אמינות העותרת, מן הדין לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עו"ד חסנין שפיק לעותרים, עו"ד חני אופק למשיבים. 23.2.00).
ע.פ. 2866/99 - חניה יוסף נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בעבירה של פציעה ביריות (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד כנהג מונית וחי בכבוד עם אשתו ושני ילדיו, בני חמש ותשע שנים. המערער פותה להיכנס למועדון ההימורים "מונטה קרלו", אשר נוהל על ידי פרנסואה אביטל (להלן: פרנסואה), והפך למהמר כפייתי. הוא הפסיד כ- 180,000 ש"ח. הוא התגרש מאשתו, ומכר את כל רכושו על מנת להחזיר את החוב. לאחר ששילם סכום של 174,000 ש"ח לפרנסואה, הסכים המערער לעבוד במועדון ההימורים כאשר חלק משכרו נוכה תמורת יתרת החוב, וחלקו הקטן נותר בידיו. משביקש להפסיק לעבוד, פרץ דין ודברים בין השניים ובמהלכו הכניס פרנסואה את ידו לכיסו. המערער חשש שפרנסואה עומד לתקוף אותו באקדח או בסכין, שלף מכיסו אקדח, אותו החזיק ברשיון, ירה, ופגע ברגלו של פרנסואה. המערער המשיך לירות לעברו אף לאחר שהלה נמלט מפניו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו לעובדה, שבפנינו מקרה בו פעל הנאשם, מבחינה סובייקטיבית, כדי להגן על עצמו, אם כי מבחינה אובייקטיבית, התנהגותו לא עמדה בדרישת החוק. זאת, כיוון שלפרנסואה לא היה, ככל הנראה, נשק. מאידך, המערער המשיך לירות גם לאחר שפרנסואה נמלט. אלא שמקרה בו נאשם, היורה במי שמסכנו מתוך הגנה עצמית, אך במצוקתו ממשיך ללחוץ על ההדק גם לאחר חלוף הסכנה, מהווה דוגמא קלאסית לעונש מופחת, אותו ראוי לתת במקרים בהם התנהגות הנאשם אינה מגיעה לכלל הגנה עצמית הפוטרת מאחריות. ברי, כי המערער, אשר חיסל את כל רכושו בשל הלחץ שהפעיל עליו פרנסואה, חשש מאוד מפניו של איש זה, ועל כן, בנסיבות אותן תיאר, חש כי חייו בסכנה. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער על שלוש שנים.
(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מרדכי שורר למערער, עו"ד גב' תמר רובינשטיין למשיבה. 15.2.00).
ע.פ. 6735+6598/99+6925 - מדינת ישראל נגד אסעד ואח'
*החמרה בעונש בעבירות שוד (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב 1 (להלן: אסעד) והמשיב 2 (להלן: לילי), תושבי רמאללה, הוזמנו בשעות הלילה לדירתו של המתלונן בשכונת גילה בירושלים, לצורך קיום מגעים הומוסקסואלים. בעת שהותם בדירה כפתו השניים את רגליו וידיו של המתלונן, איימו עליו בסכין וגנבו מדירתו מכשירים חשמליים שונים, בגדים וכסף, נטלו את מפתחות מכוניתו של המתלונן, העמיסו עליה את שללם, ונמלטו. כשבועים לאחר אותו מעשה צירפו השניים לחבורתם את המשיב 3 (להלן: חיר), המתגורר אף הוא ברמאללה. השלושה בילו בתל-אביב, ללא אישורי שהייה בישראל, ומשביקשו לשוב לרמאללה עלו על מונית לבית-שמש, ובמהלך הנסיעה תפס לילי את
נהג המונית ותוך איומים הוזז ממקום מושבו, והמונית הוסעה על-ידי השלושה לכיוון רמאללה. בהגיע המונית למחסום של שוטרי משמר-הגבול נעצרו השלושה. אסעד ולילי הורשעו על-פי הודאתם בביצוע שתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה אחת של חטיפה, עבירה של גניבת רכב וכן עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. חיר הורשע, אף הוא על-פי הודאתו, בביצוע עבירה של שוד בנסיבות מחמירות וכן עבירת חטיפה. ביהמ"ש המחוזי גזר על אסעד ועל לילי עונש של 39 חודשי מאסר בפועל, ו-18 חודשי מאסר על תנאי, ועל חיר הוטל עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
השלושה הם אנשים צעירים ועברם נקי. זו הסתבכותם הראשונה בעבירות מסוג זה. כולם בנים למשפחות במצוקה. ברם, הנסיבות האישיות והמשפחתיות האלה אינן מצדיקות את העונש הקל יחסית שהוטל עליהם. הפשעים שביצעו השלושה - ובמיוחד שוד המונית וחטיפת נהגה, שהיא עבירה שלאחרונה מתקרבת למימדים של "מכת-מדינה" באזורים מסוימים - מחייבים הטלת עונשים שיהא בהם כדי להרתיע את הרבים. בהתחשב בכך שבהחמירו בעונש אין ביהמ"ש של ערעור ממצה את הדין, הוחלט להעמיד את עונשיהם של אסעד ושל לילי על שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל ועונשו של חיר יעמוד על שלוש וחצי שנות מאסר, מתוכן 27 חודשים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: גב' דורנר, זועבי, ריבלין. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד עודד שחם למערערת, עו"ד עוסימה סעדי למשיבים 17.1.00)
בש"פ 471/00 - תייסיר עסכר ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ותנאי שחרור בערובה של תושבי השטחים (הערר נדחה).
לפי כתב אישום שהוגש נגד שלושת העוררים, תושבי הכפר חיזמא בשטחים, הם הגיעו לירושלים בשעות הלילה ופרצו לשלושה כלי רכב בכוונה לגנוב אותם. בימ"ש השלום נתבקש לעצור את שלושת העוררים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו קבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישום, וכן קיימת עילת מעצר נגד המשיבים, הן בשל המסוכנות שלהם והן בשל החשש שימלטו מן הדין, שכן הם תושבים של הרשות הפלשתינית. עם זאת שקל את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. לגבי העורר 1 הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מקום לשחרר אותו מן המעצר. הטעם לכך היה שעורר זה כבר הורשע (בשנת 1997) בעבירה שקשורה לגניבת רכב, תוך כדי שהייה שלא כדין בישראל. לגבי העוררים 2 ו-3 קבע ביהמ"ש כי ניתן לשחררם בתנאי מצער בית בשעות הלילה והפקדת סכומי כסף כערבות. העורר 1 טוען נגד מעצרו והשניים האחרים נגד סכום הערבות. הערר נדחה.
העורר 1 מואשם בכך שפעל בכנופיה לגניבת כלי רכב בירושלים, ויש בכך כדי להעיד על המסוכנות שלו לבטחון הציבור. זאת ועוד. העבירה בה הורשע לפני פחות משלוש שנים, מעידה עליו שגניבת כלי רכב היא עיסוקו, ועונש המאסר שנשא בגין עבירה זאת לא היה בו כדי להרתיעו. נוסף לכך, כיוון שהוא מתגורר בשטח המצוי בשליטה חלקית של הרשות הפלשתינית, גובר החשש מפני הימלטותו, אם ישוחרר מן המעצר, נוכח העונש לו הוא צפוי אם יורשע בדינו. לגבי העוררים 2 ו-3 - הערר מוגבל לגובה הסכום שעליהם להפקיד במזומן וגם ערר זה יש לדחות.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד איברהים אבו עטה לעוררים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 2.2.00)
בש"פ 1313/00 - מדינת ישראל נגד מאיר אדרי ומכלוף פדידה
*הארכת מעצר שלישית מעבר ל - 90 יום (הריגה בדקירות סכין) (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר ל - 9 חדשים - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו כי בעת שישבו במסעדה באשקלון יזמו, יחד עם אחרים, קטטה עם ארבעה אחרים שישבו בשולחן סמוך. הם תקפו את הארבעה בסכינים, בשברי בקבוק ובאגרופים. אחד מן הקרבנות מצא את מותו כתוצאה מכך ואחרים נפצעו. המשיב 1 הואשם בגרימת חבלה חמורה לאחד המותקפים, אדוארד קיזנר, בעת שדקר אותו, בסכין, בגבו. המשיב 2 מואשם בכך שדקר למוות את יאן שבשוביץ ז"ל. בית המשפט המחוזי האריך את מעצרם של המשיבים עד תום משפטם. בתאריך 18.8.99 האריך בית המשפט העליון את מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, בקבעו כי אין כרסום בראיות התביעה וכי המשיבים מסוכנים לבטחון הציבור. עם תום תקופת ההארכה הראשונה, האריך ביהמ"ש העליון את תקופת המעצר ב - 90 ימים נוספים ועתה מתבקשת הארכה שלישית של המעצר ב-90 ימים. הוחלט להאריך את המעצר ב-60 יום.
אכן, זו בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לתקופת תשעת החדשים, אך אין חולקים כי ביהמ"ש המחוזי שמע עדים רבים שעדותם מורכבת וממושכת. אין חולקים גם כי ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיב 2 והתיר חקירתם של עדים שכבר העידו במשפט - מחדש. התמשכות המשפט מעבר לתקופת תשעת החודשים הראשונים משמשת שיקול בשאלה אם ראוי לשחרר נאשמים ממעצרם. קל וחומר כך מקום שאין זו הפעם הראשונה בה מתבקשת הארכת המעצר. בהתחשב באלה מצד אחד ומשבשלב זה לא ניתן להצביע על שינוי בהנחת המסוכנות שקמה למשיבים, מצד אחר, ניתן להיעתר לבקשת המדינה בחלקה ולהורות על הארכת מעצרם של המשיבים ב-60 ימים נוספים.
(בפני: השופט ריבלין. עו"ד מיכאל קרשן למבקשת, עוה"ד יעקב גסר וירום הלוי למשיבים. 20.2.00)
בש"פ 748/00 - רחמים גואטה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - קנביס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר בירושלים כשהוא נוהג במכונית ובה סם מסוג קנבוס ("מריחואנה") במשקל של 5.5 ק"ג, מחולק לשש אריזות, וכן באריזות נפרדות כמויות קטנות של סמים מסוג קנבוס ("מריחואנה" ו"חשיש") וקוקאין. מיד לאחר שנעצר נחקר על ידי המשטרה, ובחקירתו הודה כי שבוע קודם לכן רכש מריחואנה במשקל של 20 ק"ג. עוד הודה כי לאחר מכן, ועד שנעצר, מכר לאדם מסויים, שזהותו אינה ידועה, מריחואנה פעמיים, כל פעם במשקל של ק"ג אחד. העורר אינו מתכחש לעובדות הנוגעות לתפיסת הסמים במכונית אך טוען כי אין ראיות לכאורה לעבירות האחרות. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו והערר לביהמ"ש העליון נדחה.
די בעובדות של האישום שהעורר מודה בו, כשהן לעצמן, כדי לבסס עילת מעצר נגד העורר, שהרי מעובדות אלה נובעת המסקנה שהעורר היה מעורב בסחר בסמים. אכן, הדעת נותנת כי אין אדם מחזיק במכוניתו למעלה מחמישה ק"ג סמים, מחולקים לאריזות, אלא לצורכי מסחר. העורר טוען כי נקלע למצוקה כלכלית, היה חייב כספים רבים, ולכן מעד ונכשל בעבירת סם. לטענתו, בשל כך, ומתוך התחשבות במצבו המשפחתי, יש לשחררו בתנאים מגבילים של מעצר בית וערובות כספיות. ברם, הכלל הרחב הוא, שאם קמה עילת מעצר בגין סחר בסמים, אין מקום לשחרר את הנאשם מן המעצר. יש צורך בנסיבות מיוחדות וטעמים חזקים כדי להסתפק, במקרה כזה, בחלופת מעצר. במקרה שלפנינו אין נסיבות או טעמים כאלה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד חגי טרסי לעורר, עו"ד גב' רחל מטר למשיבה. 11.2.00).