תקציר סביר כרך נ"ד חוברת 3

ע.פ. 1914/99 - יוסף קייזר נגד ליאור פוקס ואח'

קנס בהליכים של בזיון ביהמ"ש. תשלום הוצאות בהליכים לפי בזיון בימ"ש למרות שמדובר בהליך מעין פלילי(הערעור נדחה).

א. המשיב והמערער הם בעלי מניות ומנהלים של חברה (המשיבה השניה). הם מסוכסכים ובמסגרת תביעה שהוגשה ע"י המשיב נתן ביהמ"ש ביום 5.4.98 החלטה שלפיה "שני הצדדים יימנעו מפעילות כלשהי שיש בה כדי לחבל בפעילות החברה...". ביום 1.6.98 הגיש המערער בקשה לפירוק החברה. ביום 1.2.99, לאחר שהמערער סירב לחתום על בקשה לבנק של החברה לחידושה של מסגרת האשראי של החברה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער חייב לחתום על הבקשה והוא חתם. עוד באותו יום הלך המערער אל הבנק והודיע לו כי הגיש לביהמ"ש בקשה לפירוק החברה. בעקבות הודעה זאת הפסיק הבנק את האשראי לחברה. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בהליכים של בזיון ביהמ"ש נגד המערער וביהמ"ש קבע כי הצו שהוצא על ידו ביום 5.4.98 "ברור לחלוטין", כי המעשה של המערער פגע בפעילות של החברה ויש בכך בזיון ביהמ"ש. כתוצאה מכך הטיל על המערער קנס בסכום של 10,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. טענה אחת של המערער היא שהוא לא התכוון, ומכל מקום לא הוכח שהוא התכוון, לפגוע בחברה. ברם, לא היתה בפיו כל תשובה לשאלה מה היתה אם כן כוונתו כאשר סיפר לבנק שהגיש בקשה לפירוק החברה. מכל מקום, אין צורך להוכיח כוונה לפגוע בחברה. אפילו היה זה הליך פלילי מובהק, היה מקום להסתפק ביסוד נפשי של מודעות. אולם הליך של בזיון ביהמ"ש אינו הליך פלילי מובהק, אלא הליך אזרחי בלבוש פלילי. הפרה של צו ביהמ"ש אינה נחשבת בהליך כזה כעבירה על חוק העונשין, ואין צורך בהפרה כזאת ביסוד נפשי כמו בעבירה פלילית. אין צורך בכוונה להפר את צו ביהמ"ש, אלא די במודעות למעשה ההפרה. בנסיבות המקרה, ברור שהמודעות הנדרשת היתה קיימת.
ג. עוד טען המערער כי בהליכי בזיון ביהמ"ש לא ניתן להטיל קנס לגבי מעשה שכבר נעשה, אלא רק כדי למנוע מעשה שטרם נעשה. על כך השיב, בצדק, ביהמ"ש המחוזי כי "הסנקציה דרושה לא כדי להעניש את המשיב [המערער דנא] כמעשה תגמול על הפרת הצו, אלא כעונש שבא 'לשכנע' אותו להימנע בעתיד מהפרת הצו ".
ד. ב"כ המשיב ביקש להטיל על המערער הוצאות משפט וב"כ המערער טען כי מדובר בערעור פלילי ובערעור כזה אין מטילים הוצאות. ברם, גם בהליך פלילי מוסמך ביהמ"ש להטיל הוצאות על נאשם שהורשע וקל וחומר בהליך של בזיון ביהמ"ש שבמהותו הינו הליך אזרחי. על כן חוייב המערער בתשלום הוצאות משפט בסכום של 10,000 ש"ח.

(בפני השופטים: זמיר, אנגלרד, זועבי. עו"ד צבי פשדצקי למערער, עוה"ד יעקב קלדרון ועודד בהרב למשיבים. 14.7.99).

רע"א 2072/99 - דוד נחום נגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

*אין לערער בלי רשות, במסגרת ערעור על פסה"ד, על "החלטה" שניתנה לאחר פסה"ד (החלטה שלא לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד)(הבקשה נדחתה).

א. המשיב הגיש נגד המבקש בבימ"ש השלום תביעה בסדר דין מקוצר והמבקש הגיש בקשה למתן רשות להתגונן. המבקש וב"כ לא התייצבו לדיון במועד שנקבע וביהמ"ש מחק את הבקשה ונתן פס"ד נגד המבקש. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה לביטול פסה"ד לפי תקנה 214 לתקנות סדרי הדין אך הבקשה נדחתה. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, בו תקף הן את פסה"ד והן ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול שהגיש. ביהמ"ש דחה את הערעור על דחיית בקשת הביטול, מכיוון שמדובר ב"החלטה אחרת" המצריכה
רשות ערעור. ביהמ"ש דחה את טענתו של המבקש, לפיה הוא רשאי לתקוף את "ההחלטה" במסגרת הערעור. על פסה"ד הוגשה בקשת רשות ערעור. המבקש טוען כי ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שקבע שלא ניתן לערער על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול במסגרת הערעור על פסה"ד. הוא מסתמך על תקנה 411 לתקנות, הקובעת כי אם לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פס"ד וניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסה"ד במשפט. המשיב טוען כי החלטת בימ"ש השלום, הדוחה את בקשת הביטול הינה "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסה"ד, להבדיל מ"החלטה אחרת" שניתנה לפני כן, ובכגון דא יש לקבל רשות ערעור ואין אפשרות לערער במסגרת הערעור הכללי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש ביקש להשיג על החלטת בימ"ש השלום בדרך שנקבעה בתקנה 411 לתקנות, ואולם תקנה זו עניינה בערעור על "החלטות אחרות" שניתנו לפני מתן פסה"ד ולא לאחריו. החלטה הדוחה בקשה לביטול פס"ד לפי תקנה 214 לתקנות הינה "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסה"ד ולכן לא ניתן לפעול בדרך שהותוותה בתקנה 411, אלא יש לבקש רשות ערעור. לפיכך אין מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אמנון ירושלמי למבקש, עו"ד גב' לילך מגיד למשיב. 25.7.88.)

רע"א 2910/98 - אריה חברה לקלפים (1982) בע"מ נגד מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ*חילוט רולטות שיובאו לישראל עפ"י פקודת המכס האוסרת ייבוא "משחקים אסורים"(מחוזי ת"א - ע.א. 664/96 - הערעור נתקבל חלקית ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואריאל נגד דעתו החולקת של השופט טירקל שיש לדחות את הערעור).
א. המערערת עוסקת בייבוא ושיווק משחקי חברה ובשנת 95 ביקשה לייבא מאיטליה משלוח שכלל בין היתר 42 רולטות בשני גדלים: 36 רולטות גדולות בקוטר 50 ס"מ ו-6 רולטות קטנות יותר בקוטר 36 ס"מ. המשיבה חילטה את המשלוח בנימוק שהייבוא של הרולטות אסור בהיותן משחקי מזל אסורים. על פי עדותו עד המשיב, כ-%99-98 מהרולטות שנתפסו במשחקים אסורים היו הרולטות הגדולות ואילו רולטות קטנות לא נתפסו כלל עד היום. בימ"ש השלום קבע כי אין איסור על ייבוא הרולטות, ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע שצדק אגף המכס שהייבוא של הרולטות כולן אסור, וביהמ"ש העליון ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואריאל סבר כי יש להתיר את ייבוא הרולטות הקטנות, ולאסור את ייבוא הרולטות הגדולות, ואילו השופט טירקל סבר כי יש לאסור את ייבוא כל הרולטות כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
ב. השופט אריאל: סעיף 41 לפקודת המכס קובע "לא ייבא אדם טובין שייבואם אסור". סעיף 2(ב) לצו המכס קובע כי טובין המפורטים בתוספת השנייה יהיו אסורים בייבוא והפריט הרלבנטי לענייננו הוא "משחקי מזל או חלק מהם כמוגדר בסעיף 244 לחוק העונשין...". ההגדרה בסעיף 244 לחוק העונשין קובעת לאמור "'משחק אסור' - משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף... והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה...". לגישת המערערת הפרשנות הראויה לשאלה אם מדובר במשחק אסור אם לאו מחייבת את קריאת הסעיף והבנתו כחלק ממכלול חוק העונשין ועל כן יש להיזקק לסעיף 230 שלפיו האיסור על ייבוא "משחקים אסורים" לא יחול כאשר נתמלאו 3 תנאים: "עריכתם מכוונת לחוג אנשים מסויים; אינם חורגים מגדר שעשוע או בידור; אינם נערכים במקום משחקים אסורים...". המערערת טוענת כי הרולטות נשוא הדיון עומדות בתנאי הסעיף ולכן אין לאסור את ייבואן.
ג. בימ"ש השלום קיבל את גישת המערערת. לדעתו, יש לראות את סעיף 224 שאליו מפנה פקודת המכס כחלק ממכלול סעיפי חוק העונשין ולקוראו יחד עם שאר הוראות הפרק שבו הוא מצוי. לפיכך יש להתייחס גם לסעיף 230 לחוק העונשין. הטעם השני של ביהמ"ש השלום היה כי השאלה כרוכה בזכויות אזרח בסיסיות ובעיקר בזכות לחופש העיסוק. לדעת ביהמ"ש הרשות חרגה מתחומי שיקול הדעת המסור בידיה, תוך פגיעה בזכות היסוד של המשיבה, בהיעדר ודאות קרובה לשימוש אסור ברולטות ולכן יש להתיר את ייבואן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין להתייחס לסעיף 230 לחוק העוסק בנסיבות קונקרטיות בהן המשחק האסור קויים במקום פלוני, אלא לסעיף 224 בלבד בעניין הגדרת "משחק אסור".
ד. עמדת ביהמ"ש המחוזי נראית לעניין הרולטות הגדולות, שכן איסור זה נראה סביר ואינו עולה על הנדרש לצורך המטרה של מניעת משחקי מזל אסורים. אין הדבר כך באשר לרולטות הקטנות אשר גם לפי עדות העד מטעם המשיב לא נתפסו אף פעם במקומות משחקי מזל אסורים. ביהמ"ש המחוזי צדק שאין לקרוא את סעיף 224 לחוק העונשין יחד עם סעיף 230. אך בענייננו עומדים זו מול זו זכות הייבואן לייבא את הפריטים האמורים למול החשש הקיים בפני המעשים הפליליים העשויים להתבצע בהם. לצורך האיזון יש לקחת בחשבון שהרולטות הקטנות לא נתפסו עד היום במקומות משחקים אסורים להבדיל מרולטות הגדולות. על כן האיסור לייבוא רולטות קטנות אינו עומד במבחן הסבירות וההגיון ועולה על הנדרש. לא כן באשר לרולטות הגדולות שלגביהן קיים חשש שישמשו למשחקי מזל אסורים במידה המצדיקה את איסור הייבוא.
ה. השופט טירקל (דעת מיעוט): הן הרולטות הגדולות והן הרולטות הקטנות משמשות למשחקים אסורים ולא היה מקום לקבוע כי הן פשוטות ובלתי מקצועיות. הגדרתו של משחק אסור בסעיף 224 לחוק העונשין ושל "משחק מזל" שבתוספת השניה לצו המכס אין בהן אחיזה כלשהי להבחנה בין משחק "מקצועי" לבין משחק ש"אינו מקצועי". כן אין בסיס למסקנה כי דווקא לגבי רולטות "מקצועיות" "קיימת וודאות קרובה שתשמשנה למשחק אסור" ולגבי רולטות שהן "בלתי מקצועיות" לא קיימת וודאות כזאת. אין גם מקום לקבוע כי על ידי ההפניה להגדרה שבסעיף 224 לחוק העונשין, "נגררו" לתוך ההגדרה גם הוראות הפטור שבסעיף 230.
ו. אשר לסוגיית חופש העיסוק - ביסוד האיסור לייבא לישראל משחקי מזל עומדת הכוונה למנוע מעשי עבירה של משחקים אסורים. אין בין איסור זה לבין זכותו של אדם לחופש העיסוק ולא כלום. זכותו של אדם לחופש העיסוק אינה מקיפה את "הזכות" לעסוק במעשי עבירה ולא את ה"זכות" לעסוק באספקת הכלים הדרושים לעבריינים. מכל מקום, אין ביהמ"ש עוסק בתקפם של החיקוקים אלא בשיקול דעתו של פקיד המכס. משפסק בימ"ש השלום על פי ממצאים שבעובדה שבדין הגדיר פקיד המכס את הרולטות כפי שהגדיר, אין מקום להעלות בפני ערכאה שלישית את הטענה שהיה על פקיד המכס להביא בחשבון שיקוליו גם את הטענה המשפטית בדבר הוודאות הקרובה.
ז. השופטת שטרסברג-כהן: איסור ייבוא, פוגע בחופש העיסוק שהוא זכות יסוד מכח חוק יסוד: חופש העיסוק. צו המכס אמנם מפנה להגדרת "משחק אסור" שבסעיף 224 לחוק העונשין ולא ליתר סעיפי חוק העונשין, ואולם תחימת סמכותה של המשיבה לאסור ייבוא משחקי מזל, רק תוך התייחסות להגדרת המונח "משחק אסור" שבסעיף 224 ובמנותק מיתר סעיפי הסימן המתווים את היקף האיסור, מביאה לפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם התכלית העומדת בבסיסו של האיסור היונק את חיותו מן התחום הפלילי ומהוראות חוק העונשין. זאת ועוד, נקודת האיזון הראוייה בין חופש העיסוק של הייבואן ובין הרצון למגר את נגע ההימורים ומשחקי המזל, מחייבת אבחנה בין
משחקי מזל שבאים בגדר האיסור הפלילי לבין משחקים היוצאים מגדרו משום נסיבות מיוחדות המנויות בסעיף 230 לחוק העונשין ואז אין הצדקה לאסרם בניגוד לחוק היסוד. המסקנה היא כי מקום שנתקיימו תנאיו המצטברים של סעיף 230 לא תשתכלל עבירה פלילית ע"י השימוש בטובין המיובאים ודי בכך כדי לקעקע את הבסיס לאיסור יבואם ארצה. בענייננו, הרולטות כולן נופלות לגדר הגדרת "משחק אסור". אלא שאת החריג של סעיף 230 ניתן לייחס לרולטות הקטנות אשר עד היום לא נתפסו כאלה במקומות של משחקים אסורים ולפיכך יש להתיר את ייבואן.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אריאל. עוה"ד רון ברקמן ושרון גזית למערערת, עו"ד עמנואל לינדר למשיבה. 31.8.99).

רע"א 1784/98 - עמידר... בע"מ נגד אליעזר מנדה ז"ל ואח'

*סילוק יד של דיירים בדירות של עמידר ופרשנות החוזים שבין הדיירים לעמידר(מחוזי ת"א - ע.א. 310/96 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והמשנה לנשיא ש. לוין נגד דעתו החולקת של השופט אריאל).
א. המבקשת הינה הבעלים של שתי דירות באור יהודה. בדצמבר 73 נחתמו שני חוזי שכירות בין המבקשת לבין המשיבים על פיהם השכירה להם המבקשת את הדירות בשכירות בלתי מוגנת. תקופת השכירות על פי חוזי השכירות היתה ל-35 חודשים החל ביום 1.11.73. בתום תקופת השכירות החוזית הוארכה השכירות לתקופה בלתי מוגדרת. המבקשת הגישה תובענה נגד המשיבים לפינוי הדירות וטענה כי בשנת 72 נטשו המשיבים את הדירות וכן נטען כי למשיבים דירה בישוב עמנואל שרכשו באפריל 84, עובדה שלא הובאה לידיעת המבקשת. טענת המבקשת היא כי עובדה זו משמיטה את הבסיס מתחת לזכאותם של המשיבים להתגורר בדירות, הואיל והם אינם עומדים עוד בתנאים הנדרשים לקבלתו של הסיוע בדיור. נטען בכתב התביעה כי התנהגות המשיבים מהווה הפרה יסודית של החוזים, וכי מכל מקום היתה המבקשת זכאית על פי חוק להפסיק את השכירות על ידי מתן הודעה מתאימה ללא כל הנימוקים שפורטו לעיל.
ב. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המבקשת לסילוק יד ולפינוי המושכרים. ביהמ"ש קבע כי התובעת הוכיחה שאין לנתבעים זכות להמשיך להתגורר בדירות מאחר שהפרו את הסכמי השכירות, לא דיווחו על רכישת הנכסים במהלך התקופה ובמיוחד על רכישת הדירה בעמנואל. לדעת בימ"ש השלום, דברים אלו, כשהם מצטרפים לסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה שענייננו סיום יחסי שכירות לתקופה בלתי מוגדרת, די בהם כדי להקים לתובעת עילת תביעה ולבסס את תביעת הפינוי. ביהמ"ש הוסיף כי חל שינוי במצבם הכלכלי של המשיבים והם יצאו מגדר זכאים לסיוע בדיור באמצעות עמידר.
ג. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל ברוב דעות את ערעורם. ביהמ"ש קבע כי החוזים שלפנינו אינם חוזים רגילים אלא כאלה המעניקים למשיבים זכות לגור בדירות כל עוד לא הפרו את תנאיהם. לדעת ביהמ"ש המחוזי סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה אינו חל במקרה הנדון מאחר והצדדים התנו עליו בהסכם. אשר לשינוי במצבם הכלכלי של המשיבים, נקבע כי אין בחוזה איסור לרכישת נכסים או חובה להודיע למבקשת על רכישה כזו. ביהמ"ש היה מוכן להניח כי מדובר "בשכירות סוציאלית" ולכן אם המשיבים יצאו מגדר הזכאים רשאית המבקשת לדרוש פינויים, אולם לגישת שופטי הרוב לא הוכח הדבר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא ברק והמשנה לנשיא ש. לוין נגד דעתו החולקת של השופט אריאל.
ד. השופט אריאל (דעת מיעוט): הצדדים לא קבעו בהסכם מועד לסיומו וההנחה היא כי לא התכוונו שהקשר ביניהם ימשך לעולמי עד, אלא שלכל אחד מהם הזכות לבטלו
בהודעה לצד השני בזמן סביר מראש. כוונתם נבחנת במבחן של אנשים סבירים בנסיבות העניין.
ה. סעיף 24 לחוזה מעמיד לפני השוכר שני תנאים שבהתקיימם ניתנת לו הזכות להמשיך ולהחזיק במושכר, והם מילוי תנאי החוזה ושימוש בתוך מסגרת הזמן הקבועה לתקופת השכירות כאמור בסעיף 2 לחוזה. אין בפירושו של החוזה משום הקניית זכות מגורים למשיבים לצמיתות. משהגענו למסקנה שחוזה השכירות לא נעשה לצמיתות עדיין נותרו שתי אפשרויות לפרש את החוזה: האחת כי סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה חל במקרה דנן ולעמידר זכות לפנות את הדיירים במתן הודעה; לקבל את טענת המשיבים כי אורך חיי החוזה מוגבל לימי חייה של המשיבה וכל עוד המשיבה מתגוררת בנכס אין למבקשת זכות להוציאה. ברם, גם אם סעיף 19 היה חל בענייננו דין הערעור להידחות.
ה. דין הרשות אינו כדין הפרט ואין היא יכולה לממש את הזכות האמורה בסעיף 19 ככל העולה על רוחה. אף שמדובר בזכות שמקורה בדיני החוזים הנמצאים בתחום המשפט הפרטי, כיוון שהצד לחוזה הוא חברה ממשלתית, חלים על הנושא הנדון אף דיני המשפט הציבורי. על הרשות להפעיל שיקול דעתה בהגינות ובסבירות ומתוך התחשבות בנתונים רלבנטיים ועל פי קריטריונים מקובלים. על פי כל הנתונים של המשפחה החלטת הרשות אינה עומדת "במבחן הביקורת". הרשות לא הציגה בפני ביהמ"ש קריטריונים לביסוס עמדתה. על הרשות היה לנהוג במשפחה הנתונה בקשיים כלכליים תוך התחשבות מתאימה והיא לא עשתה כן. על כן דין הערעור להידחות.
ו. הנשיא ברק: תכליתו של החוזה היתה לקבוע קשר של שכירות בין הצדדים ואין להניח כי עמידר ביקשה ליצור קשר שאינו קשר של שכירות. מכיוון שהצדדים ביקשו לקבוע קשר של שכירות אין להניח כי אומד דעתם היתה ליצור התקשרות לצמיתות. לעמידר הזכות לסיים את חוזה השכירות תוך מתן הודעה סבירה. כח זה יש להפעיל בתום לב. כך לעניין כל משכיר וכך לעניין עמידר שבצד הדינים הכללים בעניין תום לב ובמסגרתם, היא פועלת על פי כללים וקריטריונים הראויים לגוף ציבורי. השאלה היא אם עמידר הפעילה את כוחה על פי אמות המידה הציבוריות הראויות בעניין זה. שאלת הקריטריונים לא בא זכרה בכתבי הטענות ולא הונחה תשתית עובדתית באשר לאמות המידה. בנסיבות אלה יש להחזיר את העניין לבימ"ש השלום שניתן יהיה להניח בפניו תשתית עובדתית באשר לאופן פעולתה של עמידר. המשנה לנשיא ש. לוין הצטרף לדעתו של הנשיא ברק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אריאל. עו"ד מ. ו. סטרנס למבקשת, עו"ד נדב הבר למשיבים. 29.8.99).

בש"פ 5407/99 - מדינת ישראל נגד מאיר אדרי ומכלוף פדידה

*הארכת מעצר מעבר ל - 9 חודשים (גרימת חבלה ורצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. ערב אחד, בנובמבר 98, ישבו אלברט ויחיאל לוי במסעדה עם נשותיהם. אלברט לוי פנה בכעס לארבעה סועדים שישבו בשולחן סמוך (להלן: המתלוננים) וביקש כי ינמיכו את קולם. בהמשך הערב הגיעו למסעדה המשיבים 1 ו-2 ונשותיהם והצטרפו לאלברט ויחיאל לוי. כעבור זמן קצר קמו ארבעת הנאשמים משלחנם הסתערו על המתלוננים ותקפו אותם. המשיב 1 הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, בגין דקירת אחד המתלוננים, המשיב 2 הואשם בגרימת חבלה חמורה וברצח בכוונה תחילה בגין דקירות סכין שפצע את אחד המתלוננים וגרם למותו של אחר, ושני הנאשמים האחרים הואשמו בגרימת חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיבים עד
תום ההליכים לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגדם ולא נסתרה חזקת המסוכנות וכן קיים חשש ששחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט. ביום 9.12.98 נערכה בביהמ"ש ישיבת הקראה ונקבעו מועדים לשמיעת התיק, אך נוכח החלפת סניגורו של המשיב 1 בוטלו שתיים מהישיבות, ובהמשך, אושפז אלברט לוי ושוב בוטלו שתי ישיבות וביהמ"ש החליט במאי 99 על הפרדת הדיון בעניינו. למעט עיכובים אלה התנהל המשפט בקצב סביר. המשך משפטם של המשיבים קבוע לספטמבר 99. המדינה עותרת להארכת מעצר המשיבים מעבר ל-9 חודשים בשל הסכנה הצפוייה משחרורם נוכח מהות העבירות המיוחסות להם ועברם הפלילי. הבקשה נתקבלה.
ב. סניגורו של המשיב 1 טען כי עדה מרכזית שמסרה בהודעתה במשטרה כי ראתה את מרשו דוקר בסכין חזרה בה מעדותה ולגישתו הדבר מצדיק את שחרור המשיב ממעצרו. ברם, חזרתם של עדים מעדותם אינה תופעה נדירה וכדי להתמודד עמה נחקק סעיף 10א לפקודת הראיות. חזרה מעדות אינה מהווה, בדרך כלל, כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה בעת בחינת הראיות בשלב המעצר. זה המצב בענייננו. באשר לטענה שאלברט לוי שוחרר ממעצרו ע"י ביהמ"ש העליון ובכך קיימת אפליה - לעניין זה הבהיר ביהמ"ש בשעתו על שום מה ניתן לאבחן בין המשיב 1 לבין אלברט לוי. לגופו של עניין, מדובר בשליפת סכין ודקירה ללא פרובוקציה, דבר המצביע על מסוכנותו הלכאורית של המשיב 1, שהוא גם בעל עבר פלילי. אשר למשיב 2 - מלבד העבירה של גרימת חבלה חמורה מיוחסת לו גם עבירת רצח. אישום ברצח, כשלעצמו, יש בו כדי להצביע על הסיכון הנשקף משחרורו של המשיב 2. אכן, חלוף הזמן מאז נעצרו המשיבים והסיכוי שהמשפט לא יסתיים תוך שלשה חודשים, מחייב בדיקה מחודשת של הסיכון הנשקף מהמשיבים בשל התמשכות מעצרם, אך בסופו של שיקול הכף נוטה לכך שיש להיעתר לבקשה.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' נאוה בן אור למבקשת, עוה"ד י. גסר וי. הלוי למשיבים. 18.8.99).

ע.פ. 97+9157/96/4731+4729 - פאבל דוידוב ואח' נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (שוד קשישים ופציעתם)(ערעורים וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

א. במרץ 96 הגיעו שלשה אנשים לדירתם של המתלוננים, בעל ואשה ילידי שנת 21, על יסוד מידע מוקדם שהמתלוננים מחזיקים בדירה סכום כסף גדול. השלשה נכנסו לדירה, דחפו את המתלוננים, אחד השודדים הצמיד סכין לפניו של המתלונן ובאותו זמן היכה שודד אחר את המתלוננת ואיים עליה שיעוור אותה. תוך כדי מעשי האלימות נגרמו למתלוננים חבלות בחלקי גוף שונים ושטפי דם. בעקבות מעשי האלימות סיפרו המתלוננים לשודדים היכן הניחו את כספם אך השודדים טענו שהמתלוננים מחביאים בדירה סכום כסף נוסף, ערכו חיפוש מדוקדק בדירה תוך גרימת אי סדר מוחלט. השודדים הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי בשני כתבי אישום נפרדים. שני מערערים דוידוב וגרזמגומד הועמדו לדין בפני שופט אחד ולב בנייב בפני שופט אחר. שני הנאשמים הראשונים הודו במעשים, הורשעו בעבירות שוד ונדונו ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואילו הנאשם השלישי כפר בעובדות אך ביהמ"ש המחוזי הרשיע אותו וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורי המערערים על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. בעת האחרונה רבו המקרים שבהם מבוצעים מעשי שוד נגד אוכלוסיה מבוגרת של חסרי ישע, וצודקת התובעת שיש מקום להעלות את רף הענישה בעבירות מהסוג הנדון
מעבר למה שהיה מקובל עד כה. אכן, יש מקום להבחין בין הנאשמים השונים באותה עבירה לפי נסיבותיהם האישיות, מידת החרטה אם היתה כזאת, סיכויי השיקום וכדומה. המעשה שבו הורשעו שלשת המערערים חמור באופיו ובנסיבותיו. מדובר בשוד מתוכנן בחבורה, השודדים נכנסו בתחבולה לדירת המתלוננים, והמתלוננים הוכו קשות. מעשי האלימות בוצעו בחלקם ללא תכלית לאחר שהמתלוננים כבר מסרו את כספם. בנסיבות העניין יועמד ענשו של דוידוב על 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ענשו של גרזמגומד על 7 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וענשו של בנייב יעמוד על 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, זועבי. עו"ד אבן ברי שחדה למערערים, עו"ד גב' אתי כהנא למדינה. 28.7.99).

ע.פ. 6180/98 - ריימונד זאוש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין וחומרת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 513/95 - הערעור נדחה).

א. ת.מ. בת ה-17 ור.ק. בת ה-14 (להלן: המתלוננות) נהגו לבקר ולהתאמן בחוג קרטה לבני נוער במקלט באילת. המערער שימש כמאמן לחוג קרטה ואימן את המתלוננות. המערער הורשע בביצוע מעשים מגונים ובבעילה אסורה בהסכמה בשתי המתלוננות. אלה סיפרו כי בעת שהתאמנו אצל המערער נהג לעשות להן מסג' ולעסות להן את החזה. ת.מ. סיפרה כי כאשר התלוננה על כאבים בשרירי הבטן, הכניס המערער את אצבעותיו לאבר מינה. ר.ק. סיפרה כי המערער נגע באיבר מינה מעל לבגדים פעמים רבות. המערער טען כי הבנות העלילו עליו. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדויות של המתלוננות. באשר לטענת המערער שעדותה של ת.מ. היתה עדות כבושה - ביהמ"ש קבע כי ניתנו ע"י המתלוננת מספר נימוקים לכבישת העדות וההסברים שניתנו שיכנעו את ביהמ"ש והבהירו על שום מה נכבשה העדות תקופה ארוכה. ביהמ"ש האמין למתלוננת כי שיחה שהתנהלה בין אביה לשוטר, בעניין מעשים מגונים שהמערער ביצע נגד ילדות אחרות, היא שגרמה לה להתלונן על המערער. בהרשיעו את המערער גזר לו ביהמ"ש שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לטענת המערער בדבר כבישות עדותה של ת.מ. - המעשים בת.מ. נמשכו למעלה מ-3 חודשים עד שאירע האירוע האחרון שבו "הרחיק לכת" המערער בהכניסו אצבעותיו לאיבר מינה. אז עזבה את המקום ולא שבה אליו. רק לאחר כשנתיים כאשר שמעה את השיחה בין השוטר לבין אביה היא התלוננה. "כבישת" העדות, בהיעדר הסבר נאות, מעוררת חששות והיסוסים באשר לאמיתותה. ברם, בפי המתלוננת היה הסבר מתקבל על הדעת לשתיקתה הארוכה. מרגע שמצא ביהמ"ש שיש הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות ניתן משקל ראייתי לעדות זו ושוב אין לייחס חשיבות יתר לאיחור כשהוא לעצמו. טענה אחרת בפי המערער שביהמ"ש טעה כשהרשיע אותו בשני אישומים שבכל אחד מהם היתה עדות יחידה של המתלוננת ללא תמיכה. כלל ידוע הוא כי עדות יחידה מספיקה לצורך הרשעה בפלילים. בנוסף לאמון הבלתי מסוייג שרחש ביהמ"ש לעדות שתי המתלוננות, מצא תמיכה לעדויותיהן ונימק זאת היטב והכל כנדרש לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות.
ג. עוד טענה בפי המערער כי לא הוכחו חלק מיסודות העבירה בניגוד לסעיף 346(א) לחוק העונשין. סעיף 346(א) דן בבעילת קטינה וחלופת האמצע שלו עניינה בבעילת קטינה שמלאו לה 16 שנים וטרם מלאו לה 18 שנים, כאשר הבעילה התבצעה תוך ניצול מערכת יחסים מיוחדת בין הבועל לבין הקטינה הנבעלת. בענייננו, לאחר שביהמ"ש
קבע כי דברי אמת בפי המתלוננת ובהתחשב בעובדה שמדובר בקטינה שיחסיה עם המתלונן - יחסי מדריך-תלמיד - הם ללא ספק יחסי תלות, מתקיים היסוד הפיסי של העבירה. היעדרות התנגדות ממשית מצד המתלוננת אינה פוטרת את המערער מאחריות. באשר ליסוד הנפשי של העבירה - הסעיף אינו מציב דרישה לקיומו של יסוד נפשי מסויים בהגדרת העבירה ודי ב"מודעות" כלפי רכיבי היסוד הפיסי. גם לעניין המחשבה הפלילית נעדרת דרישה להלך נפש מסויים בהגדרת העבירה וגם כאן די בעקרון ב"מודעות" כדי לבסס הרשעה לפיה.
ד. אשר לעונש - המערער מעלה נימוקים שונים להקלה וביניהם עינוי הדין, מצבו המשפחתי ועברו הפלילי הנקי. ביהמ"ש התייחס בגזר דינו לכל הנסיבות שתוארו וגזר את העונש שגזר. אין מקום להתערב בו.

(בפני השופטים: אור, אנגלרד, זועבי. החלטה - השופט זועבי. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 17.8.99).

ע.פ. 4430+3919/99 - מוחמד חטאב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות כליאה ומין. *הסתמכות על חלק מעדות המתלוננת ודחיית חלק אחר של העדות. * מידת העונש(מחוזי י"ם - ת.פ. 271/98 - ערעור המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש וערעור נגדי של המדינה על קולת העונש - הערעור הנגדי של המדינה נתקבל).
א. המערער הואשם בעבירות של כליאת שווא ומעשה סדום של המתלוננת, שבאה למסעדה שבבעלותו על מנת לקבל תדריך לקראת התחלת עבודתה שם כמלצרית. על יסוד עדותה של המתלוננת במשטרה הואשם המערער בשני מעשי סדום - האחד אוראלי והשני אנאלי, תוך איומים. גם בעדותה העידה המתלוננת על כליאתה במסעדה וביצוע שני מעשי הסדום. ברם, על רקע חקירתה הנגדית של המתלוננת החליט ביהמ"ש שאין לתת אמון בגירסת המתלוננת בדבר ביצוע המעשה האנאלי, פילג את עדותה בהתאם, קיבל את עדותה באשר למעשה האוראלי והרשיע את המערער בביצוע המעשה האוראלי. בעקבות הרשעתו גזר ביהמ"ש למערער שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. טענת הסניגור היא כי ביהמ"ש שגה כאשר פילג את עדות המתלוננת וזאת הן בשל עוצמת הסתירות והפירכות שהביאו לדחיית חלק מעדותה שהתייחס למעשה האנאלי, והן בשל כך שמדובר בהתרחשות אחת שאינה ניתנת לפילוג. אין לקבל טיעון זה. בחקירתו ובעדותו הודה המערער בביצוע מעשה אוראלי במתלוננת, כאשר התבטאויותיו בעדותו ובעימות המוקלט עם המתלוננת, במסגרתו הודה בשימוש ב"חצי כח", מלמדות בעליל שהמעשה האוראלי נעשה בניגוד להסכמה של המתלוננת. ההודייה בביצוע המעשה האוראלי והמסקנה המתחייבת מן הדברים שאמר המערער בעדותו ובעימות אינן מותירות מקום לספק שהמתלוננת לא שיקרה בעדותה בעניין זה ודי בכך כדי להתיר קבלת חלק מעדותה כמהימן. בעדותה מדברת המתלוננת בשני אירועים עוקבים עצמאיים, קבלת חלק מעדותה אינה מבטאת "פילוג" של עדות אירוע אחד, אלא "פיצול" עדות לשתי יחידות אירוע וקבלת אחת מהן בשלמותה.
ג. אשר לעונש - המערער טוען נגד חומרת העונש כשהוא סומך בעיקר על עברו הנקי, גילו (54) והעיקר שיש לו שני בנים עיוורים מלידה שהוא משמש להם לא רק מפרנס ומטפל אלא גם "עיניים". מאידך טוענת המדינה כי אין בעונש שנגזר כדי ליתן ביטוי לחומרה היתירה המאפיינת את התנהגותו של המערער, אשר כפה עצמו על המתלוננת כשהוא מנצל את מעמדו כמעסיקה. לעניין זה יש לקבל את עמדת המדינה. המתלוננת, עולה חדשה, באה למסעדה של המערער כדי לבקש עבודה והוא השאיר אותה במסעדה
לאחר שהמועמדות האחרות לעבודה הלכו, סגר דלתות וחלונות וניצל את מעמדו ואת המצב שבו המתלוננת היתה בעמדה נחותה כמבקשת עבודה, לסיפוק יצרו המיני. טיבה ועוצמתה של הפגיעה שנפגעה המתלוננת מחייבת תגובה ענשית הולמת שיהא בה כדי להרתיע. לפיכך יש לקבל את ערעור המדינה, אך מכיון שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין כשהוא מקבל ערעור על קולת העונש, הסתפק ביהמ"ש בהחמרת העונש כך שהמערער ורצה שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אילן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה. 17.8.99).

רע"פ 1057/99 - טור' יעקב יוחייב נגד התובע הצבאי הראשי

*היעדר מן השירות שלא ברשות והאם הנאשם חוייל כדין(בקשה לרשות ערעור שנענתה בחלקה - הערעור נדחה).

א. המערער עלה לישראל, לאחר שהגיע לגיל 18, ביום 18.11.92. הוא התייצב בלשכת הגיוס ביום 11.10.93, עבר בדיקה רפואית, וזומן לבדיקה רפואית נוספת ביום 7.12.93. הוא לא התייצב לבדיקה זאת אלא לאחר 10 חודשים וזומן אז לבדיקה נוספת בחודש נובמבר 94 אך שוב לא התייצב לבדיקה. בינתיים חלו שינויים בהליכי החיול שאיפשרו לקבוע פרופיל רפואי למערער אף ללא התייצבות לאותה בדיקה ולפיכך הוצא למערער צו גיוס ביום 19.12.95. הוא לא התייצב, נעצר, חוייל ושוחרר על מנת שיתייצב באותו בסיס למחרת היום. הוא לא התייצב, נעצר פעם נוספת והועמד לדין בפני ביה"ד הצבאי המחוזי. האישום נגד המערער היה, היעדר מן השירות שלא ברשות, בניגוד לסעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי. ביה"ד הרשיע את המערער וגזר את דינו ל-5 חודשי מאסר בפועל, ביה"ד הצבאי לערעורים דחה את הערעור על הכרעת הדין אך הקל בענשו של המערער וקבע את העונש למאסר של 3 חודשים. המערער ביקש רשות לערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין של ביה"ד הצבאי לערעורים וניתנה לו רשות ערעור רק לעניין השאלה אם סעיף 12 לחוק שירות הבטחון שינה את הפסיקה הנוגעת לתחולתם של סעיף 20 וסעיף 49 לחוק זה. הערעור נדחה.
ב. הטענה העיקרית של המערער בפני ביה"ד הצבאי היתה שהוא לא חוייל כדין, ולכן לא יכול היה לבצע עבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות. הטענה מסתמכת על סעיף 20 לחוק שירות הבטחון הקובע כי יוצא צבא לא ייקרא להתייצב לשירות סדיר אלא תוך תקופה של 24 חודשים מיום שהיה לאזרח או תושב. ברם, סעיף 49 לחוק קובע כי אם אדם לא מילא חובה שהוטלה עליו בצו לפי חוק זה, יעמוד הצו בתקפו עד שאותו אדם ימלא את החובה. בפסקי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון נקבעה הלכה הקושרת בין סעיף 20 הנ"ל לבין סעיף 49 כאשר לפי הלכה זאת אם אדם לא התייצב לרישום או לבדיקה רפואית לצורך חיולו, כפי שנדרש, אפשר לקרוא אותו להתייצב לשירות סדיר גם לאחר שחלפה התקופה שנקבעה בסעיף 20 לחוק.
ג. המערער טוען כי ההלכה הקושרת בין סעיף 20 לבין סעיף 49 לא היתה נכונה מלכתחילה, ומכל מקום, גם אם היא חלה בהליכים בבג"צ אין זה ראוי להחיל אותה בהליכים פליליים. כן נטען כי מאז נפסקה הלכה זו חל שינוי במצב שכן חוק שירות הבטחון תוקן והוסף סעיף 12 והתמונה העולה מן השילוב של סעיפים 20,49 ו-12 מובילה למסקנה כי הוא לא חייל כדין. ברם, לא ניתנה רשות ערעור כדי לבחון מחדש את ההלכה בדבר הקשר בין סעיף 20 לבין סעיף 49 וכן את הטענה שההלכה הנ"ל נפסקה בעתירות לבג"צ ולא בתביעה פלילית. ניתנה רשות ערעור בשאלה אם ראוי לשנות את ההלכה לאור סעיף 12 לחוק שירות בטחון. שאלה זו שבה ומועלית ע"י
הסניגוריה הצבאית לעיתים קרובות בפני בתי דין צבאיים ועל כן ראוי שביהמ"ש העליון יכריע בשאלה זו. ביהמ"ש העליון בחן את שלשת הסעיפים ותחולתם, בחן את תכליתו של סעיף 12 שבא להחמיר ולמנוע השתמטות ולא להקל ולאפשר השתמטות, בחן את תחולת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והגיע למסקנה שאין סעיף 12 משנה את ההלכה וגם אם הוא משנה הרי הוא רק מצמצם ולא מבטל את הקשר בין סעיף 20 לבין סעיף 49 ובסופו של דבר נקבע כי המערער חוייל כדין.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, אילן. החלטה - השופט זמיר. עו"ד גב' רחל דולב למערער, עו"ד גב' יפעת תומר למשיב. 28.6.99).

בש"פ 5458/99 - מדינת ישראל נגד אילן כהן

*שחרור בערובה (אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בכך כי באחד הלילות, בעת שהמתלוננת שהתה עם המשיב ועם אנשים נוספים בבית המשיב, עודדו הנוכחים את המתלוננת לשתות יין ולבלוע טבליות סם. היא הגיעה למצב שמנע ממנה יכולת התנגדות ובנצלו מצב זה בעל המשיב את המתלוננת כאשר היא בוכה וצועקת. עוד נאמר בכתב האישום כי בעת היותו של המשיב בתחנת המשטרה, קשר קשר עם אחר להדיח את המתלוננת ומשפחתה על מנת שתחזור בה מההודעה שמסרה בחקירה, ובעימות בינו לבין המתלוננת, ניסה להניע את המתלוננת כי תחזור בה מהודעה שמסרה בחקירה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב וכי קמה עילת מעצר נגדו, אך לדעתו כליאת נאשם "לאו דווקא מונעת את האפשרות של הדחת עדים וסכנת השיבוש של ההליך המשפטי". עוד קבע ביהמ"ש כי המתלוננת אינה חוששת מהמשיב במידה כזו שלא ניתן להורות על חלופת מעצר. אי לכך הורה על שחרור המשיב בערובה ובתנאי מעצר בית. הערר נתקבל.
ב. החשש לפגיעה במתלוננת או להשפעה עליה, מצד המשיב, אינו חשש ערטילאי אלא חשש ממשי ביותר. תמליל העימות שנערך בין המתלוננת למשיב מלמד כי ניסה כבר באותו עימות להשפיע עליה לחזור בה מגירסתה ותמונה דומה מצטיירת מתמליל שיחה שנערכה בין המשיב לבין חברו שהיה בביתו של המשיב בעת המעשה והיה עצור אף הוא בגין הפרשה. מתמליל השיחה של המשיב עם חברו עולה כי התכוון לשלוח למתלוננת ולהוריה אנשים כדי לשכנעה לחזור בה מתלונתה ואף רמז שיחטפו אותה עד שתודה בשקר.
ג. הצורך להגן על שלומם של עדים בכלל, ועל מתלוננת במעשי אינוס או אלימות בפרט, הינו בעל חשיבות עליונה. נכון שגם כאשר נאשם נתון במעצר, יכולים שלוחיו וקרוביו לאיים על עדים ולנסות להשפיע עליהם, אך סביר כי עוצמתו של האיום ומידת השפעתו קטנים יותר כשהעד הפוטנציאלי יודע כי מקור האיום נמצא מאחורי סורג ובריח. בענייננו לא הסתיר המשיב את כוונותיו לעשות כל מאמץ כדי למנוע את המתלוננת מלמסור את עדותה. לכל אלה יש להוסיף את פער הגילים בין המשיב למתלוננת ואת העובדה שהמתלוננת היתה עובדת של המשיב וכך גם חלק מהעדים. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ר. לוי לעוררת, עו"ד א. בר ציון למשיב. 17.8.99).

בש"פ 4575/99 - מדינת ישראל נגד יאמין אוחנה

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל- 9 חודשים בעבירת רצח (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם באפריל 98 בעבירת רצח של אשה שעמה היו לו קשרים אישיים ונעצר עד תום ההליכים. בינואר 99 הוארך המעצר למשך 90 יום בהסכמת הצדדים ובתקופת הארכה נתקיימו 8 ישיבות הוכחות וכמעט הסתיימה פרשת התביעה. באפריל 99 הוארך מעצרו של המשיב פעם נוספת ב-90 ימים ובתקופת הארכה זו התקיימה ישיבת הוכחות אחת. עתה מתבקשת הארכת המעצר בשלישית כשברור שגם בתקופת הארכה זו לא יסתיים המשפט. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
קיימת תחושת אי נוחות גדולה עקב העובדה כי בההארכה השניה נתקיימה ישיבת הוכחות אחת וגם עתה ברור שהמשפט לא יסתיים גם עד תום ההארכה השלישית. ככל שתקופת המעצר מתמשכת יש לבחון בהקפדה יתירה את מסוכנותו של המשיב. בהתנגשות בין הדאגה לחירותו של נאשם, הנמצא בחזקת חפות, ולמניעת עינוי דין, לבין אינטרס הציבור, נעה נקודת האיזון, עם חלוף הזמן, לעבר זכויותיו של הנאשם. בעבירות חמורות של אלימות, מלאכת האיזון בין הערכים היא מלאכה קשה ביותר והשאלה המטרידה היא עד היכן יש להקריב את בטחון הציבור על מזבח זכויות היסוד של אדם, ולהיפך? בענייננו עדיין יש משקל עודף למסוכנותו של המשיב כפי שעלתה בהחלטות ההארכה הקודמות ולפיכך יש להאריך את המעצר ב-90 יום.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת, עו"ד האני ברברה למשיב. 21.7.99).

רע"א 2099/99 - אל טל פיתוח בע"מ נגד מיקרון מפעל מתכת בע"מ

*דחיית בקשה לרשות ערעור שעניינה קביעת דמי שכירות בבית עסק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשת היא בעלת בית בתל אביב בו מחזיקה המשיבה בית מלאכה (להלן: המושכר), בגינו פנתה המבקשת לביה"ד לשכירות בבקשה לקביעת דמי שכירות חדשים, בטענה כי חלו שינויים בנתונים העשויים להשפיע על גובה דמי השכירות. לאחר הליכים שונים, העלה ביה"ד את שיעור דמי השכירות מסכום של 177 דולר לחודש לסכום של 250 דולר לחודש. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת וקבע כי המושכר הינו אחד מאלו אשר חלה עליו הוראת סעיף 52 לחוק הגנת הדייר ועל כן דמי השכירות לגביו מוגבלים בתקרה הקבועה בתקנות. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי סעיף 57 לחוק בדבר העלאת דמי השכירות כפוף להוראות סעיף 52א' לחוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה היחידה שיכולה להצדיק מתן רשות ערעור, הינה הטענה שסעיף 57 לחוק הינו סעיף עצמאי ואין הוא כפוף להוראה בדבר דמי שכירות מירביים שנקבעו בסעיף 52 א' לחוק. דין טענה זו להידחות לגופה. לפי סעיף קטן (ב) לסעיף 57, קביעת דמי שכירות על פי הסעיף כפופה לדמי השכירות המירביים שלפי סעיף 52(א) לחוק. סעיף 57 לחוק הינו סעיף המקנה לביה"ד סמכות לפסוק מחדש דמי שכירות בבית עסק בהתקיים הנסיבות הקבועות בו וסעיף זה הינו הוראה משלימה לסעיף 52 לחוק.

(בפני: השופט אור. עו"ד יהודה רוטנברג למבקשת, עו"ד פזית ברץ למשיבה. 28.7.99).

בש"פ 4712/99 - אמירה וגזאלה אסעד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (נסיון להפעיל "רוצח שכיר") (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררות הואשמו כי ביקשו למצוא "רוצח שכיר" שירצח עבורן את המתלוננת, שהיא בתה של העוררת 2 ואחותה של עוררת 1. הרקע לכך היה פגיעה בכבוד המשפחה מצד המתלוננת, אשר סירבה לחזור ולהתגורר בבית המשפחה. העוררות פנו לאדם בשם אימן וביקשו ממנו לסדר להן "רוצח שכיר".
הלה הזהיר את המתלוננת וזו פנתה למשטרה ששלחה לעוררות שוטר שהתחזה ל"רוצח שכיר". הוא נפגש עמן וקיבל מקדמה על חשבון הרצח סכום של 2,000 ש"ח וכן תמונה של המתלוננת. עם הגשת כתב האישום נגד העוררות הורה ביהמ"ש על מעצרן עד תום ההליכים. הערר נדחה.
החלטתו של ביהמ"ש בדבר קיומן של ראיות לכאורה לגבי שתי העוררות מבוססת היטב בתשתית הראייתית שהוצגה בפני ביהמ"ש. בשל מסוכנותן של העוררות, וחשש לשיבוש הליכי משפט, קיימת עילת מעצר לפי סעיף 21 לחסד"פ. הזמנת "רוצח שכיר", כולל תשלום מקדמה, מעידה על מסוכנותן של המערערות, נחישותן ורצינות כוונותיהן. אין חלופת מעצר שתוכל להקהות את מסוכנותן.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד זכי כמאל לעוררות, עו"ד דוד פורר למשיבה. 22.7.99).

רע"א 8376/98 - מנורה חברה לביטוח ואח' נגד אורלי רז

*פסילת חוו"ד רפואית בשל הגשת "חומר אסור" למומחה הרפואי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

בתביעת המשיבה נגד המבקשות הוגשה לביהמ"ש חוות דעת של מומחה רפואי בתחום השיקום, פרופסור רינג, שקבע את צרכיה של המשיבה והיקפם. בהמשך מינה ביהמ"ש את הגב' איבניצקי, מומחית לריפוי בעיסוק, לצורך הערכת עלויות הציוד ושאר צרכיה של הנפגעת. ב"כ המשיבה העביר לגב' איבניצקי חוות דעת פרטי בדבר היקף צרכיה של הנפגעת ועלותם. בעקבות זאת נתבקש ביהמ"ש לבטל את מינוי המומחית משום שהוגשה לה חוות דעת מטעם הנפגעת שלא היתה צריכה להיות בפניה. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי בהגשת חוות הדעת הפרטית למומחית יש אמנם פסול מסויים, אך אין בכך די לביטול מינוי המומחית. תחת זאת הרשה ביהמ"ש למבקשות להמציא חוות דעת מטעמן למומחית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור - והערעור נתקבל.
ראשית, אין לתקן שגגה שנפלה בהגשת חוות דעת פרטית פסולה למומחה מטעם הנפגעת, בשגגה אחרת ע"י הגשת חוות דעת פרטית פסולה מטעם המבקשות, אלא אם שני הצדדים מסכימים לכך. שנית, קשה להבחין בחוות הדעת של הגב' איבניצקי, במה ועד כמה הושפעה מקביעות חוות הדעת הפרטית מטעם הנפגעת ועד כמה חרגה בקביעותיה מעבר לקביעותיו של פרופ' רינג אשר קבע את צרכי הנפגעת. במצב דברים זה אין מנוס מלבטל את מינוי המומחית. על ביהמ"ש למנות מומחה חדש להערכת העלויות על בסיס חוות הדעת של פרופ' רינג.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 22.3.99).

ע.א. 1202/95 + רע"א 3472/95 - בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נגד חן לבנת עו"ד ואח'

*רע"א 3472/95 - פירושו של "חוב מבוטח" בפקודת פשיטת הרגל ותחולת סעיף 134 לפקודה (הערעורים נתקבלו בחלקם).

המערער בע.א. 1202/95 (בנק לאומי) הגיש לנאמנים על נכסי חייבים מסויימים תביעות חוב והמבקש ברע"א 3472/95 (בנק הפועלים) הגיש לנאמן של חייב פלוני תביעת חוב. בשני התיקים התעוררו שאלות שונות ונותרו להכרעת ביהמ"ש העליון שתי שאלות בלבד: האם סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל חל על המועד שעד למתן צו הכינוס או לאחר מתן צו הכינוס; מה משמעותו של הדיבור "חוב מובטח" בסעיף 134(ב)(2) ו-(3) לפקודה והאם הוא חל על ערב בערבות אישית? אם הוא חל על ערב בערבות אישית, הרי הסכום ששולם ע"י הערב יזקף לתשלום קרן וריבית כיחס שבין הקרן לבין הסכום המשתלם כריבית לפי השיעור המוסכם ואם הוא אינו חל על ערב בערבות אישית, כי אז יחולו על המקרה הוראות סעיף 75 לחוק
הוצל"פ, הקובעות כי הסכום ששולם יזקף ראשית על חשבון אגרות והוצאות לפי סעיף 9 לחוק ההוצל"פ ולאחר מכן על חשבון הוצאות, ריבית ורק לבסוף על חשבון הקרן, כולל הפרשי הצמדה, או תחול ההוראה המגבילה בסעיף 49 לחוק החוזים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 134 לפקודה חל על המועד שעד למתן צו הכינוס ולעניין זה נדחה הערעור. מאידך קבע ביהמ"ש המחוזי כי הדיבור "חוב מובטח" בסעיף 134(ב) חל על ערב בערבות אישית ולעניין זה נתקבל הערעור ונקבע כי ערבות אישית איננה בגדר "חוב מובטח" ועל כן חל סעיף 75 לחוק הוצל"פ ולא סעיף 134(ב).

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. 9.8.99).

בש"פ 4324/99 - אזברגא סולימאן נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר, נער בן 19, הובא לדין יחד עם אביו ואחיו הבוגר בעבירות של סחר בסמים. הדמות הדומיננטית בסחר היא אחיו המבוגר ממנו. כל שלשת הנאשמים נעצרו עד תום ההליכים נגדם. הסניגור טוען כי מקרהו של העוררין הוא מקרה חריג, שכן הוא צעיר שביצע מה שביצע במסגרת המשפחה ואלמלא אחיו ואביו שעוסקים בעיסוק זה הוא לא היה נוקט יוזמה מעצמו, אין לו הרשעות קודמות ואין חשש שימשיך בסחר בסמים באורח עצמאי. התובעת טענה כי כחלק מהמלחמה בסמים, על ביהמ"ש, בדרך כלל, לפי הפסיקה, לעצור סוחר סמים עד תום ההליכים במשפט שמתנהל נגדו. הערר נתקבל.
הכלל האמור נכון הוא אך לכל כלל יש חריגים. מדובר כאן בנאשם שהוא כמעט נער, וביצע את מה שביצע במסגרת המשפחה. אביו ואחיו עצורים, ודודו, אחי אמו, סגן מנהל בית ספר, מוכן לקבל על עצמו אחריות לפקח עליו אם ישוחרר בערובה. שירות המבחן ממליץ אף הוא על שחרור בערובה. נראה שאין זה המקרה שבו קיים חשש אמיתי להמשך הפעילות העבריינית.

(בפני: השופט אילן. עו"ד נחמן בטיטו לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 20.7.99).

דנ"פ 5035/99 - בנימין דורפמן ורון וינבאום נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד למתן החלטה בבקשה לדיון נוסף (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד לקיום דיון בדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

המבקשים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירות מרמה במטרה להתחמק מתשלום מע"מ ובקשר לפרשייה שבה גבו מע"מ בשיעור של כ-1.7 מליון ש"ח ושלשלו אותו לכיסם. עקב כך נדונו, בין היתר, למאסר בפועל של 4 שנים. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורם של המבקשים והורה כי יחלו בריצוי עונש המאסר ביום 1.8.99. המבקשים הגישו בקשה לדיון נוסף בעונש שנגזר עליהם. לטענתם, לא התחשב ביהמ"ש, בדחיית הערעור על העונש, בזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין וכן סטה מהלכות קודמות. בד בבד הגישו המבקשים בקשה לדחיית ביצוע גזר הדין עד להכרעה בעתירה לדיון נוסף. הבקשה לדחיית ריצוי עונש המאסר נדחתה.
החלטה על קיומו של דיון נוסף היא בגדר חריג המותנה בקיום התנאים המנויים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט ובשיקול דעתו של השופט הדן בעתירה. הדיון הנוסף אינו חלק אינטגרלי ומתבקש בכל הליך. ממילא אין מתעוררת בעניינם של המבקשים סוגיית מעמדו של מי שהורשע ונדון למאסר בערכאה הראשונה ואשר ערעור בזכות שהגיש תלוי ועומד בערכאת ערעור (שאלה זו תלויה ועומדת כרגע בפני הרכב של תשעה שופטים במסגרת ע.פ. 111/99). בנסיבות המקרה דנן גובר האינטרס הציבורי
במיצוי הדין ללא שהיות נוספות עם מי שהורשע בדין בפס"ד שאין עליו עוד ערעור. זאת ועוד, המבקשים עצמם לא שללו אפשרות שייגזר עליהם מאסר בפועל שאינו ניתן לריצוי בעבודות שירות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יורם שפטל למבקשים. 28.7.99).

רע"א 2561/99 - גלובוס פבלישר עיתונות 1983 בע"מ ואח' נגד בלה ויינשטוק *בקשה שביהמ"ש יפנה לבימ"ש אנגלי להגיש תרשומות שנרשמו ע"י שופטים בדיון משפטי באנגליה (הבקשה נדחתה). המבקשים פירסמו סידרת ידיעות בה דיווחו על מעצרה של המשיבה בלונדון בשל חשד לקשירת קשר במטרה להונאה. כמו כן דווח באותן ידיעות על דיוני ביהמ"ש בלונדון בענייניה של המשיבה. המשיבה הגישה נגד המבקשים תובענה לפי חוק איסור לשון הרע וטענה כי הפרסומים כללו חוסר דיוקים על הפרשה ועל הדיונים בביהמ"ש האנגלי. המבקשים התגוננו, בין היתר, בהגנה של אמת בפרסום. הם ביקשו מביהמ"ש המחוזי לפנות לביהמ"ש האנגלי על מנת שימסור העתק מכל תכולת תיק ביהמ"ש האנגלי בעניין המשיבה. בין היתר ביקשו גם להגיש "תרשומות שנערכו ע"י בית המשפט לגבי עניינים שנדונו בעת ישיבות פומביות". ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי הוא יכול לבקש להגיש מסמכים לגבי עניינים שנדונו בישיבות פומביות, אך לא תרשומות שנערכו ע"י השופטים. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשים לא הניחו תשתית עובדתית הדרושה על מנת שניתן יהיה לקבל את בקשתם. היענות לבקשה לעיון בתרשומות שנערכו ע"י השופטים במהלך הדיונים, מותנית בכך, שעל פי הדין האנגלי, אותן תרשומות פתוחות לעיון הציבור, שהרי בימ"ש בישראל לא יבקש מבימ"ש אנגלי להעביר אליו מסמכים, אם באנגליה לא נועדו מסמכים אלה לעיון הציבור. כידוע, הדין הזר כמוהו ככל עובדה אחרת, ויש להוכיחו. אי הרמת נטל ההוכחה של הדין הזר, תעמוד לרועץ למי שנטל זה מונח על כתפיו. כיון שהמבקשים לא הוכיחו מה הדין באנגליה לגבי מעמד תרשומות כאמור הם לא עמדו בנטל הראייתי המוטל עליהם על מנת שבקשתם תתקבל.

(בפני: השופט אור. עו"ד אוריין אשכולי למבקשים. 28.7.99).

בג"צ 4205/99 - גאולה בן עמי נגד ביה"ד הארצי לעבודה

*התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).

ביה"ד האזורי לעבודה דחה את תביעת העותרת להכרה בתאונת עבודה בקבעו כי "השפעת העבודה על הופעת האוטם במועד שבא היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים...". ביה"ד הארצי דחה את ערעורה של העותרת. ביה"ד הארצי לעבודה העיד על עצמו, כי חרג מן הכלל שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים עובדתיים ובחן מחדש את חומר הראיות שהוגש והגיע למסקנה שהעובדות שנקבעו בביה"ד האזורי ראויות להישאר על מכונן. העתירה תוקפת את שני פסקי הדין "המבוססים על קביעות מוטעות של העובדות". העתירה נדחתה.
בתי הדין לעבודה מהווים מערכת נפרדת עצמאית וסגורה של היררכיה פנימית ובה שתי ערכאות, אותן מיצתה התובעת. בג"צ אינו יושב כבימ"ש לערעורים על פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה. הביקורת השיפוטית על פס"ד של בתי הדין לעבודה מצומצמת ביותר ובג"צ לא יתערב אלא אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בנושא סמכות או בנושא מהות; ויחד עם זאת הצדק מחייב התערבותו של בג"צ לאור נסיבות העניין. אין בפסקי הדין דנא טעות משפטית מהותית ואין הצדק מחייב התערבות של בג"צ.